הרב אורי שרקי

כי תשא - ערב רב

ו' בתמוז תשס"ג

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

הערב רב מופיע בתורה באופן כמעט לא מורגש. למעשה הערב רב מוזכר בתורה רק פעם אחת במפורש, ביציאת מצרים (שמות יב, לח):

"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"

אך בניגוד למופיע בתורה, בחז"ל ובייחוד בקבלה ובזהר יש התייחסות רבה לערב רב, התייחסות המצריכה לימוד.

יציאת מצרים

ראשית יש לברר מבחינה היסטורית מהו התוכן של הערב רב. כבר מראשית הבריאה מצאנו את שאלת התערובת, שאלה המלווה את כל ההיסטוריה האנושית. בגן עדן ישנם שני עצים העומדים בפני האדם: עץ החיים ועץ התערובת של טוב ורע. שכן המילה דעת היא מלשון חיבור, לערב את הטוב יחד עם הרע. גם הזהר מדייק באופן דומה. התערובת היא ערבוב של שני דברים, טשטוש תחומים כל שהגבולות אינם ברורים יותר. התערובת מובילה להתרחקות מהאמת, ומשם לשקר ולמקור כל הרע שבעולם.

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים הם הולכים בניגוד לתערובת. יציאת מצרים היא ההפרדה בין עם ישראל לבין מצרים. אך למעשה אין כאן הפרדה מוחלטת. גם שמו של המאורע מעיד על כך: יציאת מצרים. היה צריך לכנות מאורע זה בשם יציאת ישראל, או היציאה ממצרים, אך מהשם יציאת מצרים ניתן לחשוב כאילו המצרים הם אלו שיצאו ולא ישראל, וזו האמת. גאולת ישראל אינה נוגעת לעם ישראל בלבד, אלא היא מקושרת אל כל האנושות. האידיאל הוא שכולם יצאו ממצרים ולא רק ישראל, וכך עתיד להיות בגאולה האחרונה. גם הרב קוק מדבר על "אביב העולם כולו". אין משמעות אמיתית לגאולת ישראל לבדו. שהרי מטרתו של עם ישראל היא כפי שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו (בראשית יב, ג):

"ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה"

יציאת מצרים נכשלה מעט, היא לא השיגה את כל היעדים של הגאולה. אבל באחרית הימים אומר הנביא (צפניה ג, ט):

"כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד"

אך עד אז יש לנו חצי גאולה, שלושת רבעי גאולה, אך לא גאולה שלמה. הסיבה שיציאת מצרים לא הביאה את הגאולה השלמה היא שהעולם לא היה מוכן עדיין להיגאל, ולכן היה הכרח שהמצרים יישארו במצרים. גם לא ניתן ליצור ניתוק מוחלט בין ישראל לשאר העולם. משהו מהאנושות מתלווה לעם ישראל, וזהו הרב רב שיוצא עם ישראל ממצרים.

מיהו הערב רב?

לאחר שהערב רב יוצאים יחד עם ישראל ממצרים הם עושים הרבה בעיות. המצב כל כך גרוע עד שהקב"ה מציע למשה רבנו להשמיד את הערב רב (שמות לב, ז – יב):

"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים... ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעש אותך לגוי גדול"

ורש"י על המילים "שחת עמך" אומר: "שחת העם" לא נאמר אלא "עמך", ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת: טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שיחתו והשחיתו. הקב"ה מדבר על השמדת "עמך", על העם שמשה רבנו הוציא ממצרים מדעתו בלבד, ולא על עם ישראל, ומשה רבנו מוסר את נפשו על מנת להציל את הערב רב, כפי שהוא אומר בתפילתו (שמות לב, יב):

"למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והינחם על הרעה לעמך"

משה רבנו אומר לקב"ה שהריגת הערב רב תגרום רעה גם ל"עמך", שלומר לעמו של הקב"ה שהם עם ישראל. הערב רב הוא הכרחי לתיקון העולם. יש צורך בהתלוות אחרים לעם ישראל, אנשים שעדיין לא מוכנים לקבל את המדרגה המוסרית הישראלית. הערב רב הם חוליית הקישור בין ישראל לאומות העולם.

"קשים גרים לישראל"

ישנו בחז"ל ביטוי תמוה ביותר לגבי הגרים (קידושין ע:

אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיהו יד, א):"ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב". כתיב הכא: "ונספחו", וכתיב התם (ויקרא יד, נו): "לשאת ולספחת".

זהו ביטוי קשה ביותר לגבי הגרים, במיוחד לאור היחס במיוחד שהתורה מצווה אותנו לנהוג בו עם הגרים, כדוגמת (דברים י, יט):

"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"

כיצד חז"ל מרשים לעצמם לומר שקשים גרים לישראל כספחת כאשר ישנה מצווה מפורשת בתורה לאהוב את הגר? אלא יש לדייק בלשון הפסוק ובדברי חז"ל. הפסוק מדבר על הגר – בלשון יחיד, ואילו חז"ל מדברים על גרים – בלשון רבים. בכל ספרות חז"ל הגנות לגרים תמיד נאמרת ביחס לרבים ואילו השבח ביחס ליחיד. הגר נבלע היטב בתוך הזהות הלאומית הישראלית והוא הופך להיות חלק מעם ישראל. אך הגרים הם קהל שלם שאינו נבלע, אלא נשאר חטיבה אחת השונה משאר עם ישראל, ועליהם אמרו חז"ל: קשים גרים לישראל כספחת.

בימי בית שני הייתה קבוצה שלמה של גרים שלא נבלעה באופי הלאומי. בסוף תקופת מלכות בית חשמונאי, כבש הורקנוס את אדום וגייר את כל יושביה, אך השאיר אותם במקומם. מגיור המוני זה צמח הורדוס וממנו חורבן בית שני. גם בימי הביניים הייתה קבוצה גדולה של גרים – הכוזרים (על פי מחקרים מדובר בכשישים אלף אנשים שהתגיירו), שלא ברור מה עלה בגורלם.

חז"ל משבחים את משה רבנו שקרב את הערב רב. את הפסוק (משלי כב, ט):

"טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל"

דורשים חז"ל על משה רבנו בזכות שקרב את הערב רב. אפיין נוסף של הערב רב ניתן ללמוד מהסיפור המובא בגמרא (ביצה לב:

כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מינייהו עסקא ולא יהבו ליה. מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קאתו, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך". כל המרחם על הבריות בידוע זהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.

על פי הפשט, נראה כי מי שאין לו מידות טובות אינו מזרעו של אברהם אבינו. אך מצב זה יוצר בעייה גדולה, כיון שכעת נצטרך לשנות את חוק השבות שכל מי שהוא בעל מידות יקבל מיד אזרחות ישראלית, שהרי כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא מזרעו של אברהם אבינו.

את הביטוי: זרעו של אברהם אבינו אין להבין במשמעות ביולוגית. כוונת הגמרא היא שיש מידות נפש שחדרו לתוך עם ישראל בהשפעת הערב רב. כיון שבעם ישראל לא הייתה המוכנות לקלוט חלק שאינו מתוקן בתוכו, חדרו יסודות מקולקלים לתוך עם ישראל, והדבר בא לידי ביטוי במידות הרעות שבישראל. הרב קוק כותב (אגרת תקנ"ה לרדב"ז ???):

... הייתה מידתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, אפילו את הערב רב. ואף על פי שגרם אריכות הגלות, מכל מקום סוף כל סוף התעלו גם הם... כי בודאי יתקיים בו [במשה רבנו]: "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", וה' מקים עצת עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

זהו סיכון ונטל שלקחנו על עצמנו – לקחת את המסובכים באומות העולם החפצים בדבקות בנו, אך הדבר היה כדאי. ואמרו חז"ל שגדולים חסדיו של משה רבנו מחסדיו של אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו ניסה להציל את סדום, הוא ניסה עד לעשרה צדיקים ולא הוסיף עוד, אך אצל משה רבנו לא היו כל תנאים. משה רבנו אף הסכים לןתר על העולם הבא שלו על מנת להציל את הערב רב.

היחס לערב רב

דברים אלו שאמרנו הינם מפליאים ביותר לאור דברי הזהר: כל זמן שהערב רב לא מתכלים הגאולה לא באה. על פניו נראה שהזהר חולק על הרב קוק?!

הרב קוק במאמרי הראיה (ישוב משפט ???) מגן על רב ציוני שקהילתו הורידה אותו מכס הרבנות. אנשי הקהילה טענו כי החילונים הם ערב רב ולכן אין לקרבם, וכך כותב הרב:

ויש התולים את עצמם במאמרי הזהר המדברים על הערב רב ועל ההתפרדות מישראל לפני הגאולה, ולוקחים את הסודות כפשוטם ומרבים מחלוקת... ומה שלא ידעו ולא יבינו כי ביסוד ובסימן של הערב רב... וכמו שאמר דוד...

נניח שאנו יודעים בודאות על אדם מסוים שהוא מבחינה ביולוגית צאצא של הערב רב ואף נשמתו היא משורש הערב רב. האם הדבר פוטר אותנו מלקיים בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך"? ודאי שלא! מצווה זו היא כלפי כל ישראל. את הביטוי של הזהר צריך לשים בערבון מוגבל. בספרו של האר"י "שער הגלגולים" ישנו דף שלם המתאר שיחה של האר"י עם ר' חיים ויטאל כשבוע לפני פטירתו. בשיחה זו מגלה האר"י על כל תלמיד מתלמידיו מהו שורש נשמתו, ומצאנו שחלק מתלמידי האר"י שורש נשמתם הוא מהערב רב. כלומר העובדה ששורש הנשמה הוא מהערב רב אינו מונע מאותו אדם להפוך לאחד מהצדיקים הקדושים. אותם אנשים חזרו שנית על מנת להיתקן ולהפוך לצדיקים.

ישנם דברים באופי ובהתנהגות היהודי התלויים בבחירה החופשית, כגון קיום מצוות. אך ישנם דברים שכמעט ואינם תלויים כלל בבחירה החופשית, כגון שלושת המידות המסמלות את היהודים: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אלו הם סימנים מובהקים של אופי לאומי. תכונות אלו אינן תלויות ברמלת הדתיות או החילוניות של אדם זה או אחר.

ישנו סימן יסודי המסמל את הערב רב אותו מביא הזהר, והוא שהערב רב אינם חוששים לטובת ישראל ונוטים לטובת אומות העולם. ערב רב הם אותם היהודים המעדיפים את הגויים על עם ישראל. ישנו עוד סימן לערב רב, והוא הזלזול בתלמידי חכמים. ישנם יהודים השונאים את האומה הישראלית בכללותה, והם למעשה מתבוללים מבחינה רוחנית. לעומתם ישנם יהודים המודים בסגולת האומה למרות שהם אינם מקיימים מצוות. יהודים אלו מתגאים בספרותנו העתיקב, ומוכנים לעשות את ליל הסדר על פי דרכם ורצונם. ליהודים אלה יש עדיין שייכות מסוימת אל אהבת התורה, כל אחד על פי דרגתו וערכו. יהודים אלה גם אינם מזלזלים בתלמידי חכמים.

הרב קוק הוציא למעשה מהגדרת הערב רב כל יהודי שיש לו הכרה לאומית כל שהיא. למרות זאת עדיין מצאנו ביטוי זה מופיע ביחס לאנשים מסוימים. הרב קוק כותב (אגרות הראי"ה חלק א ???) לגבי דרכי המלחמה בחילונות, שלעיתים יש מקום למלחמה תקיפה. אך לעיתים אין זה מועיל לטאטא את החושך, ועדיף להדליק גפרור אחד מאשר להילחם. באגרת אחרת הרב משבח ביותר את עליית היהודים מתימן. יהודים אלו רצו להיות עובדי אדמה או פועלים, והרב אומר שטוב שהם יתפסו את מקומם של הפועלים מ"סטרא אחרא" הבאים מרוסיה, שעל הגרועים שבהם אי אפשר שתהיה לו אחיזה בארץ ישראל. כלומר: מי שאינו ראוי לארץ ישראל נפלט ממנה, ורק מי שמצליח להאחז בארץ ישראל ראוי לה.

חמש סוגי ערב רב

בזהר נאמר כי ישנם חמש סוגים שונים של ערב רב וסימנם: נג"ע ר"ע, ראשי תיבות של: נפילים, גיבורים, ענקים, רפאים ועמלקים. זהו מאמר מאוד לא ברור. הגאון מוילנא בספרו "אבן שלמה" מסביר מהם חמשת הסוגים:

1. בעלי מחלוקת ולשון הרע

2. בעלי תאוה

3. צבועים שאין תוכם כברם

4. רודפים אחר כבוד לעשות להם שם

5. רודפים אחר ממון

הסוג הראשון הוא הגרוע מכולם והם העמלקים, ואין בן דוד בה עד שיעלמו מן עולם. רק על אחד מחמשת הסוגים של הערב רב לכלות, משמע שכל השאר הם בעלי תיקון. ואכן נאמר בזהר שבאחרית הימים יהיה ניסיון עם הערב רב, והטובים שבהם ייתקנו והרעים שבהם לא ייתקנו. נסיון זה נלמד מן האמור בדניאל (יב, י):

"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו".

חלק מן הערב רב יעמדו בניסיון, ועליו נאמר: "ויצרפו רבים". אך חלק אחר ייכשל, ועליו נאמר: "והרשיעו רשעים". הערב רב הם הדיינים וראשי העם המונעים מלעלות לארץ ישראל. ועליהם אומר (הרב קוק???) שיהרגו במכת חושך. מי שמונע מעם ישראל לעלות לארצו גורלו יהיה כגורל בני ישראל שמתו במכת החושך. הערב רב – זהו הסרוב לקבל את ארץ ישראל.

מדוע יצאו הערב רב ממצרים?

הציבור שיוצא ממצרים מורכב מבני ישראל ומהערב רב. מדוע הערב רב יצאו ממצרים. הרי הרבה החליטו להישאר שם, המצרים למשל. בני ישראל יוצאים ממצרים כיון שהם רוצים לשוב לארץ אבותם, והם שמעו מאבותם שכך יהיה. בני ישראל יוצאים לארץ ישראל, והערב רב לאן? ניתן לומר כי הערב רב הלכו אחרי אישיותו של משה רבנו, אדם גדול ובעל מופתים, ולכן הם הולכים אחריו. אך עדיין לא ברור לאן הם הולכים, הרי ארץ ישראל היא לא ארץ אבותם. אלא הערב רב יצאו ממצרים כי הם רצו את התורה ולא את ארץ ישראל.

ישנה מגמה של יציאה לא על מנת להגשים את הייעוד הלאומי אלא תורה בלבד. לבני ישראל יציאת מצרים היא מאורע לאומי ודתי. לערב רב יציאת מצרים היא מאורע דתי בלבד. ביציאת מצרים נאמר (שמות יא, ב – ג):

"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מעת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"

הקב"ה אומר למשה שיגיד לעם לבקש "איש מאת רעהו". המילה "רעהו" במקרא פירושה תמיד אדם שהוא בן לאומה שלי, כמו: "ואהבת לרעך כמוך". כיצד ניתן להבין שיהודי יקרא למצרי "רעהו"? עוד קושיה נובעת מסיום פסוקים אלה: מי זה "העם" המוזכר בסוף הפסוק? נחלקו בכך פרשני המקרא. הרמב"ן אומר שהעם זה בני ישראל, כפי שהעם המופיע בתחילת הפסוק הוא בני ישראל. האבן עזרא אומר שהם השני הוא מצרים. לפי השיטה השנייה נראה שהייתה קבוצה מצרית שאהדה את משה רבנו. לפי שיטה זו נראה להסביר שגם העם המוזכר בתחילת הפסוק הוא מצרים. הקב"ה מצווה את משה רבנו לדבר אל המצרים האוהדים אותו. וכך נפתרת השאלה הראשונה. שכן הציווי הוא שמצרי ישאל ממצרי ולכן נאמר שם "רעהו". בהמשך סיפור יציאת מצרים נאמר (שמות יב, לג):

"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ"

יחד עם בני ישראל המצרים זורקים גם את "העם", את משתפי הפעולה של בני ישראל. הסבר זה עונה על כמה שאלות קשות בסיפור יציאת מצרים. לגבי הזהב שבני ישראל לקחו מהמצרים. ניתן לומר שאת הזהב לקחו הערב רב מהמצרים (שכן אף מצרי לא היה משאיל משהו ליהודי שעומד לעזוב את הארץ) ואחר כך הם נתנו את הזהב לבני ישראל. גם במדרשים נאמר שלערב רב היה יותר זהב מלבני ישראל. שאלה נוספת הנפתרת על פי הסבר זה, היא על פי מה שנאמר (שמות יב, לד):

"וישא העם את בצקו טרם יחמץ"

לכאורה קשה מדוע היה לבני ישראל בצק בפסח? אך אם נאמר ש"העם" פירושו הערב רב, ברור מדוע היה להם בצק בפסח. למעשה ניתן לומר שבכל פעם שנאמר "העם" בפרשה זו הכוונה לערב רב. לעומת זאת בתיאור היציאה עצמה ממצרים אומרת התורה (שמות יב, לז – לח):

"ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף. וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד"

מדוע כאן נוקטת התורה בלשון "ערב רב" ולא "העם" כמו בפעמים הקודמות? יש הבדל בין הביטוי "ערב רב" לביטוי "העם". העם הוא ביטוי ניטרלי, לא חיובי ולא שלילי. אך ערב רב הוא ביטוי שלילי, לשון גנאי. לאחר שיצאו ממצרים ישנם בקרב היוצאים שני סוגים: מצות ובצק, בני ישראל והערב רב (בסוף נאמר שאפו את הבצק – משמע שהוא לא החמיץ).

גם הפסוקים הבאים מעלים תמיהה (שמות יב, מ – מא):

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"

מדוע נאמר ארבע מאות ושלושים פעמיים? ישנו הבדל בין שני הפסוקים, הפסוק הראשון מדבר על "בני ישראל", ואילו הפסוק השני מדבר על "כל צבאות ה'". הפסוק השני לא מדבר על בני ישראל כלל, אלא על הערב רב המכונים גם צבאות ה', כיון שהם צובאים על ה', מלשון מצטרפים לה'. באופן דומה ניתן למצוא התייחסות לצבאות ה' עוד קודם לכן (שמות ז, ד):

"ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים"

הקב"ה מבטיל להוציא ממצרים גם את עם בני ישראל וגם את צבאותיו, שתי קבוצות שונות. הוכחה נוספת להסבר זה ניתן לראות מהפסוק המסיים את הפרק (שמות יב, נא):

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"

המשמעות של "על צבאותם" היא עם צבאותם (כמו שאומרים: החיילים הגיעו על ציודם). הכלי יקר בפירושו על פסוק זה אומר שהמילים "על צבאותם" מוסבות על הערב רב שהם צבאות ה', שחביבים גרים.

סיום

הערב רב הוא ביטוי לאנשים מסובכים שצריך לדעת לרומם אותם. הקושי העיקרי של הערב רב ביציאת מצרים היה העובדה שהם לא הספיקו תוך זמן קצר לקנות את הדרך ארץ של עם ישראל, כמו שנאמר (???):

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"

על מנת להיות קרוב אל ה' צריך שתהיה דרך ארץ, דרכה של ארץ ישראל. ישנו חיסרון בנפש הערב רב שהם אינם מזדהים עם ארץ ישראל. כיצד ניתן לתקן חיסרון זה? צריך להעביר את הערב רב מכינה או קורס באהבת הארץ ורק אחר כך יוכלו לקבל את התורה ללא סכנה. גם בדורנו, בשיבת ציון של ימינו מצטרפים לעם ישראל (בעקבות חוקי המדינה) גם לא יהודים. אנשים אלה משרתים בצבא ומקבלים ביטוח לאומי מן המדינה, אז מה דינם? הדתיים אינם מוכנים לקבל אותם כיון שאינם יהודים ולכן הם נקלטים אצל החילונים. שם הם אינם יכולים ללמוד תורה, אך הם לומדים את אהבת הארץ – את הדרך ארץ החסרה לערב רב. ואז אותם אנשים מתגיירים ומקבלים את התורה. קבלת תורה לאחר לימוד דרך ארץ. ההשגחה מסדרת את העניינים על פי דרכה, כך שמי שראוי לו להצטרף לעם ישראל יצטרף בסופו של התהליך. כל הבעיות שאנו נתקלים בהן כיום של עליית גויים ארצה הן חלק מהמשימה שלנו.

www.meirtv.co.il