בלוגר מצרי מנמק למה לדעתו מבחינה צבאית המצרים הביסו אותנו בכל שלב (הוא רק לא מנמק איך בדיוק הגענו כל-כך קדימה, כמובן).
http://el-abyad.blogspot.com/2007/02/1073-war-lies.html

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

נו, הרי ידוע שמבחינת המצרים המלחמה הסתיימה ב-14 באוקטובר, וכל השאר זה רק כל מיני תבוסות מקומיות (שלנו).

למרות שהוא קצת צודק בנקודה שלו ביחס לנסיון כיבוש העיר סואץ - זה היה צעד נמהר ומטופש למדי.

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

בספרים רבים נכתב שכוחות רבים נפגעו בלחימה על העיר.

של מי הייתה ההחלטה לכבוש את העיר ומה עמד מאחורי החלטה זו?

ההחלטה כמובן היתה מטכלית. כוחות רבים שלנו אכן נפגעו שם. בבסיס ההחלטה היה הצורך המבצעי לסגור את טבעת החנק סביב הארמיה השלישית באופן שלא יתיר לכוחות המצריים הנצורים בגדה המזרחית לעבור באופן חופשי לעיר וממנה לאחר כניסת הפסקת האש עם מצרים..

המודיעין שהתקבל היה שגוי, והריצה לכיבוש ללא מודיעין טוב נבעה מלחץ זמנים שהוכתב ע"י מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש כוללת בגיזרת התעלה..

זה התסריט בקצרה. תשובה לשאלה.

ונלחמו במשך כל שעות היום ורק בחסות החשכה הצליחו לחמוק החוצה מהעיר בעזרת כוחות אחרים מה שיתן לך עוד מושג על מהלך הקרב...

NZSAS

1. עצם ההחלטה לכבוש את סואץ כדי לקבוע עובדות אסט' בשטח לטובת מיקוח וכן לסגור הרמטית את הארמיה ה 3 - החלטה נכונה!
2. הגדרת לוחות זמנים בלתי אפשריים (7 שעות לכיבוש עיר בגודל של ת"א) בגלל הפסקת האש השניה שבפתח - טעות כפולה - הן של הרמה הממונה והן של מפקד האוגדה, שנמצא בשטח והסכים להם (למרות שהיה ברור לו ובעיקר למח"טים שלו שהמצרים לא התמוטטו). בגלל הלו"ז הבלתי אפשרי לא אפשר לתקן את 3-7 ראו להלן שרק העצימו את הכשלון הידוע מראש.
3. מחסור במודיעין - שוב טעות כפולה ברמת הפיקוד והאוגדה, בשילוב עם 5 תרם ישירות ל 7.
4. מחסור בסיוע אווירי - בגלל עננות, למרות העדר איום נ"מ מצרי (למעט טילי כתף ומקלעים). המחסור הורגש במיוחד בגלל העדר ארטילריה מספקת בגזרה.
5. הקצאת המשימה למסגרת לא מתאימה - הורדת המשימה ל 2 מח"טי שיריון (500 ו 460) ולא למח"ט חי"ר/צנחנים (תקלה דומה ארעה באוגדה 143 בעת כיבוש מתאם אורחה-סרפאום).
6. הקצאת כוחות לא נכונה ולא מספקת - כיבוש עיר בסדר גודל של ת"א חייב להתבצע על ידי מסגרת חי"ר דו-חטיבתית ולא מסגרת שיריון. בצה"ל היו באותו זמן 5-6 חטיבות חי"ר אורגניות שלמות שישבו בחוסר מעש בבקעת הירדן, בערבה, במרש"ל, ברפידים, בבלוזה ובמקומות אחרים, כולל גדודים איכותיים ביותר דוגמת 202 ובית ספר לקצינים. במקום זה, כוחות החי"ר שכן הוקצו היו מעטים מדי, לא הומוגניים, לא אורגניים, לא הכירו זה את זה, לא צוידו כהלכה, כוחות השיריון (500, 460) תחתם פעלו היו שחוקים ביותר אחרי ימי לחימה קשים ואבדות רבות (לעומת החטמ"רים שרובם לא ספגו אפילו פצוע בודד).
7. תכנון לקוי וליניארי של המהלך עצמו - מאמץ ראשי של פריצה חזיתית בציר ראשי, עם מאמץ משני לאורך קו החוף (שהצליח הרבה יותר).

למרות כל אלו (בזיונות שחזרו אחד לאחד בכל מלחמות ישראל, כולל האחרונה) היה עדיין אפשרי להשלים בהצלחה את המהלך ולו חלקית על ידי מינוף המאמץ המשני. חטיבה 460 הרי התקדמה לאורך קו החוף אף חברה לגדוד 433 של נחום זקן, שחצה את העיר מצפון לדרום. יחידות אלו היו יכולות להתבסס באזור ואף לכבוש את האי פורט אברהים, אזור הנמל ואזור בתי הזיקוק.
חשוב גם לציין שאוגדה 143, שדווקא הצטיינה בריבוי כוחות חיר"ם איכותיים בסדיר ובמילואים עד כדי שתי חטיבות צנחנים שלמות (בהרכב אורגני למדי), לא הצליחה במשימה של כיבוש פאתי איסמעיליה, עיר קטנה בהרבה מסואץ, לא שכן העיר עצמה, בעיקר בגלל שהתעסקה בו זמנית גם עם הגדה המזרחית של התעלה (מתחם מיסורי) ולכן לא יכלה לרכז מאמצים כלפי איסמעיליה. כמו כן האויב בגזרתה היה רענן בהרבה ולא עמד בפני סכנת כיתור וניתוק ואיום הנ"מ בגזרתה לא הוסר כליל.

לגבי סעיף 4:אכן בקרב סואץ היו לאוגדה 162 מעט כוחות ארטילריה. האגד שלה פוצל ל-3 חלקים. הכח שחצה את התעלה כלל 2 גדודים מוקטנים של m-50 וסוללת רוכב אחת. לא זכור לי שהיה סיוע מהגדמ"ז לקרב. לעומת זאת ב-24 לחודש היה סיוע אוירי מסיבי. זכורני את הקת"א (כסליו) מקצה כל העת זוגות של מטוסים למס"חים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי strong11 1. בצה"ל היו באותו זמן 5-6 חטיבות חי"ר אורגניות שלמות שישבו בחוסר מעש בבקעת הירדן, בערבה, במרש"ל, ברפידים, בבלוזה ובמקומות אחרים

הגדוד של אבא שלי ישב בבקעה "על ארגזים" מה שנקרא בלי לעשות כלום ובגלל ההסתבכויות שהיו בקרבות שקדמו לקרב סואץ שלחו גם אותם

NZSAS

יורשה לי להעיר ולהאיר:

1. עצם ההחלטה לכבוש את סואץ כדי לקבוע עובדות אסט' בשטח לטובת מיקוח וכן לסגור הרמטית את הארמיה ה 3 - החלטה נכונה! מדויק

2. הגדרת לוחות זמנים בלתי אפשריים (7 שעות לכיבוש עיר בגודל של ת"א) בגלל הפסקת האש השניה שבפתח - טעות כפולה - הן של הרמה הממונה והן של מפקד האוגדה, שנמצא בשטח והסכים להם (למרות שהיה ברור לו ובעיקר למח"טים שלו שהמצרים לא התמוטטו). בגלל הלו"ז הבלתי אפשרי לא אפשר לתקן את 3-7 ראו להלן שרק העצימו את הכשלון הידוע מראש. העיר סואץ היתה קטנה בממידיה ובגודלה מהעיר ת"א ... אפילו ת"א של אותם הימים... אולם נכון הוא שהיא גדולה מספיק כדי להדאיג כל מתכנן קרב המתכונן לכבשה. המודיעין שהתקבל היה מעורפל ובלתי ממצא. כוחות חי"ר רבים נראו נסים אליה במהלך השעות האחרונות של הקרבות מכוון מערב ומצפון, ב"מנוסה" מהתקדמות השריון שלנו. איש לא ידע לשער כמה, מה הציוד שברשותם, מה תוכניותיהם, ומה המוטיבציה שלהם להלחם בשעות הללו. איש גם לא ידע לשער מה הפיקוד איכותוהתאומים בין ה"תפזורת" הזאת שיוכלו להציב מכשול רציני בפני כוחות שלנו שיכנסו לעיר. היתה הרגשה של Finale - הם במנוסה, אנחנו בתנופה דינאמית, הפסקת האש שוב עומדת להכנס ועלינו לסגור את הטבעת על הארמיה ה-III במהירות מירבית. לא ידענו שהמצרים הנסוגים נחושים להתארגן ולהלחם (ועל זאת רבותי אנו חייבים להודות בזילזול מתמשך באויב ולתת להם 2 נקודות זכות...) במודל סטאלינגראדי... כל המערכת הצהל"ית טעתה טעות מרה בקרב הזה - אלא שבאותם הימים והשעות הרגשנו כי כוחנו חזר לנו... וניצול ההצלחה היה מעבר לפינה. עניין של כמה קרבות קצרים בשטח בנוי ונסגור עניין לקראת הפסקת האש. כולנו טעינו (כן, גם עבדכם) ומדי שנה אני פוקד קברי חברים טובים ז"ל שלא יצאו משם.

3. מחסור במודיעין - שוב טעות כפולה ברמת הפיקוד והאוגדה, בשילוב עם 5 תרם ישירות ל 7. מדויק.

4. מחסור בסיוע אווירי - בגלל עננות, למרות העדר איום נ"מ מצרי (למעט טילי כתף ומקלעים). המחסור הורגש במיוחד בגלל העדר ארטילריה מספקת בגזרה.בנקודה זאת אני חייב לחלוק. הייתי שם הן מעל והן על הקרקע... יש באמתחתי צילומים שצילמתי באותן השעות ממש. עננות היתה אכן בבוקר אולם גבוהה, בצהרי היום היו עננים מפוזרים למדי. הערפילים הזכורים לי היו ערפילים של לפני שחר בלבד. אינני זוכר שחה"א לא היה מסוגל לסייע בשל תנאים אלה דוקא.

5. הקצאת המשימה למסגרת לא מתאימה - הורדת המשימה ל 2 מח"טי שיריון (500 ו 460) ולא למח"ט חי"ר/צנחנים (תקלה דומה ארעה באוגדה 143 בעת כיבוש מתאם אורחה-סרפאום).
בדיעבד דבריך נכונים. אלא שבשעות האחרונות הללו, כשכאמור היתה הרגשה כי המערך המצרי התמוטט, ניתן יהיה בקלות להכניס טנקים וחרמ"ש ולהשיג את המטרה האסטראטגית ביעילות ובמהירות. אם זכרוני איננו מטעה אותי - לא היתה גם זמינות חי"ר בכמות מספקת במתאר הזה. הרעיון היה לחצות ולהגיע לפאתי העיר המזרחיים כדי לבתר אותה ולסגור את הגדה המערבית של התעלה במבואותיה הדרומיים. את ניקוי העיר מ"תפזורת החי"ר המצרי שנס" המצרית חשבנו לבצע לאט ובשקט אח"כ.

6. הקצאת כוחות לא נכונה ולא מספקת - כיבוש עיר בסדר גודל של ת"א חייב להתבצע על ידי מסגרת חי"ר דו-חטיבתית ולא מסגרת שיריון. בצה"ל היו באותו זמן 5-6 חטיבות חי"ר אורגניות שלמות שישבו בחוסר מעש בבקעת הירדן, בערבה, במרש"ל, ברפידים, בבלוזה ובמקומות אחרים, כולל גדודים איכותיים ביותר דוגמת 202 ובית ספר לקצינים. במקום זה, כוחות החי"ר שכן הוקצו היו מעטים מדי, לא הומוגניים, לא אורגניים, לא הכירו זה את זה, לא צוידו כהלכה, כוחות השיריון (500, 460) תחתם פעלו היו שחוקים ביותר אחרי ימי לחימה קשים ואבדות רבות (לעומת החטמ"רים שרובם לא ספגו אפילו פצוע בודד). שוב - תאורך נכון, אבל מחוייב להזכיר כאן את אילוצי הזמן הקריטיים ואת הנחת היסוד המודיעני כי אין בעיר כוחות לוחמים וארגון של ממש. רובם של כוחות החי"ר שמנית לא היו זמינים בגיזרה לכניסה מהירה והשגת המטרה הסופית שהזכרנו לעיל.

7. תכנון לקוי וליניארי של המהלך עצמו - מאמץ ראשי של פריצה חזיתית בציר ראשי, עם מאמץ משני לאורך קו החוף (שהצליח הרבה יותר). שוב - דרך ה"מראה האחורית" (כלומר בדיעבד) אתה צודק. אולם הנחות היסוד והזמינות והלו"ז לא תאמו את הידוע לנו לאחר הקרב.

למרות כל אלו (בזיונות שחזרו אחד לאחד בכל מלחמות ישראל, כולל האחרונה) היה עדיין אפשרי להשלים בהצלחה את המהלך ולו חלקית על ידי מינוף המאמץ המשני. חטיבה 460 הרי התקדמה לאורך קו החוף אף חברה לגדוד 433 של נחום זקן, שחצה את העיר מצפון לדרום. יחידות אלו היו יכולות להתבסס באזור ואף לכבוש את האי פורט אברהים, אזור הנמל ואזור בתי הזיקוק. כאן אני חלש קצת יותר בזכרוני. אינני מכיר היטב את מהלכי 460 ו- 433 (האם באמת גדוד נחום "חצה את העיר מצפון לדרום..."?)
חשוב גם לציין שאוגדה 143, שדווקא הצטיינה בריבוי כוחות חיר"ם איכותיים בסדיר ובמילואים עד כדי שתי חטיבות צנחנים שלמות (בהרכב אורגני למדי), לא הצליחה במשימה של כיבוש פאתי איסמעיליה, עיר קטנה בהרבה מסואץ, לא שכן העיר עצמה, בעיקר בגלל שהתעסקה בו זמנית גם עם הגדה המזרחית של התעלה (מתחם מיסורי) ולכן לא יכלה לרכז מאמצים כלפי איסמעיליה. כמו כן האויב בגזרתה היה רענן בהרבה ולא עמד בפני סכנת כיתור וניתוק ואיום הנ"מ בגזרתה לא הוסר כליל. נכון ומדויק.

לא ברורה לי החשיבות של כיבוש העיר הסואץ. הכיתור יכל להתקיים גם שהעיר בתוך הכיתור (כפי שאכן היה).

בפני מפקדי פד"מ עמדו 5 פתרונות אפשריים להשלמת המצור, אף אחד מהם לא אידיאלי:
1. כיתור העיר ללא כיבושה - כאמור פתרון חלקי בלבד לאור העובדה שבתוך העיר (שהייתה ברובה עיר רפאים נטושה מאז מלחמת ההתשה) ובסביבתה היו בסיסים ומחסנים רבים של הצבא המצרי ובהם בין היתר מזון, תרופות, ציוד, תחמושת, סדנאות, מתקני קשר ופיקוד וכו' שהיו מאפשרים לארמיה 3 להמשיך ולתפקד לכאורה עוד זמן רב בזכות מספר גשרים שהונחו בין גדות התעלה באזור העיר. לכן כיבוש סואץ עצמה היה מאפשר לצה"ל להשתלט על המשאבים הללו ובכך להדק את המצור על ארמיה 3. כאמור זו האפשרות שמומשה הלכה למעשה על ידי אוגדה 252 ביומה האחרון של המלחמה, כאשר כבשה את נמל עדביה, שגם ממנו תספקו את ארמיה 3.
2. כיבוש העיר עצמה ללא הסוללה שממזרח לה - הפתרון שבוצע בפועל בצורה כושלת בגלל הסיבות שהוזכרו לעיל.
3. כיבוש העיר עצמה כולל הסוללה שממזרח לה - פתרון שצה"ל לא יכול היה לממש ללא תגבורת משמעותית של כוחות חי"ר. בהשוואה להתקדמות כוחות צה"ל בשטחים הפתוחים שממערב לתעלת המים המתוקים, הרי גדוד 50 שנלחם על הסוללה התקדם עקב בצד אגודל והגיע עד מספר קילומטרים מצפון לעיר, כאשר השטח שמדרום נותר בידי המצרים. מדוע לא תוגבר/הוחלף גדוד זה על ידי יחידות חיר"מ טריות (כמו גדוד 202 שבקושי נטל חלק במלחמה) לטובת השלמת המשימה החשובה, לצה"ל פתרונים. במקום זה בחלק מהמקרים נשלחו חיילי חרמ"ש לא מיומנים בלוחמה שכזאת וספגו אבידות מבלי שהצליחו לבצע את המשימה.
4. כיבוש הסוללה המצרית בלבד, ללא כיבוש העיר עצמה - פתרון שתיאורטית היה יכול להשיג את המטרה של ניתוק הגדה המזרחית מהמערבית אך בפועל היה קשה לביצוע:
א. המצרים התבצרו היטב לכל אורכה של הסוללה. עקירתם הצריכה סיוע ארטילרי ואווירי מסיבי ובעיקר הקצאת חיר"ם שלא היה זמינה בזירה.
ב. ממערב לסוללה היו אזורי גידולים חקלאיים וביצות נרחבים עד לתעלת המים המתוקים, עם אפשרויות תמרון ומחסה מוגבלות. יתר על כן, ללא כיבוש פאתיה המזרחיים של סואץ לא היה ניתן לתספק בקלות את הכוחות הללו או לסייע להם בכינון ישיר (ארטלריה / טנקים) לאורך מסלול התקדמותם.
ג. הגשר הדרומי ביותר היה קרוב לפתחה הדרומי של התעלה, במפרץ סואץ. כיבוש הסוללה עד לאזור זה היה מחייב בין היתר את תפיסת אזור הנמל והאי פורט איברהים, שהיה מתחם צבאי מבוצר. ללא תפיסת הגדה המזרחית ו/או דרום-מזרח העיר סואץ כאזורי כינוס, סיוע ותספוק, מדובר כמובן בפעולה הגובלת בהתאבדות, אפילו עם סיוע של חיל הים וחיל האוויר כפי שתוכנן.
5. השמדת הגשרים מהאוויר או מהים - כאמור פתרון חלקי ביותר. בתחילת המלחמה, כאשר ח"א היה בשיא אונו, התרברב כהרגלו מח"א האלוף בני פלד ז"ל בפני המטכ"ל שח"א יכול לבדו להשמיד את כל הגשרים המצרים שעל התעלה בתוך כמה שעות ובמחיר אפסי. בפועל הושמד אולי גשר אחד (וגם זה במחיר כבד) ובכל מקרה המבנה המודולורי של הגשרים הסובייטים אפשר הרי את תיקונם הפשוט והמהיר, מה עוד שלמצרים גם היו גשרי עתודה רבים שלא נפרסו כלל (חלקם אפילו נתפס על ידי צה"ל) בדיוק למצבים כאלו. השמדת הגשרים בפשיטה של שייטת 13 פתרון התאבדותי לכל הדעות (ראו מבצעים פשוטים בהרבה שנכשלו ברובם, מיתוסים לחוד) וטוב שלא נוסה.

בדיעבד אכן כך היה.

באותן השעות חשבנו במונחים שונים. לא רצינו לתת אפשרות עתידית לכוחות מצריים מהגדה המזרחית לנוע באופן חופשי אל ומהעיר עצמה. התעלה היתה מכשול טבעי בו קל יותר לשלוט ולחסום עם פחות כוחות מצידנו. כך היתה המחשבה הטאקטית. ככלף מיקוח מיועד לאחר הפסקת האש, חשבנו שכיבוש עיר בסדר גודל כזה (ואני מזכיר שוב - חשבנו שיהיה קל מאד לעשות זאת) למרות שכמעט ולא היו בה תושבים, יתן בידנו כלף מיקוח חזק יותר מאשר תפיסת השטחים מסביב לה.

קשה לשפוט את ההחלטה דאז לכבוש העיר במבט היסטורי שכן הנתונים באותם הימים והשעות, היוו משקל חשוב בהחלטה להכנס פנימה. אני סבור שבנתונים של אותו הבוקר, רק מפקדים שלא היתה להם תעוזה היו מחליטים שלא להכנס. אלה סוגי טעויות נוראיות שקל לנתחן לאחר מעשה אולם קשה להסביר בראי המצב באותו בוקר.

כמו מלחמת לבנון השניה כך גם בעיר סואץ, דבר לא השתנה, לקחים לא הופקו, צהל מאז ועד היום בלחימה בשטח בנוי תמיד הפסיד והקריב הרבה חיילים.
לא נראה שצהל ישנה את האסטרטגיה שלו גם במלחמה הבאהץ. כשאלי ישי שאל את שר הבטחון עמיר פרץ מדוע הצבא לא משמיד בתים שבהם מבוצרים מחבלים ענה לו פרץ מספיק הרסנו בתים.. כך שר הבטחון מגן במלחמה על חייליו. ה' ישמור.

(ציטוט)
גוברת הביקורת נגד אולמרט ופרץ

בתוך כך, הולכת וגוברת הביקורת נגד אולמרט-פרץ - הן מצד כמה משרי הממשלה, והן מצד חברי כנסת. אלה גם אלה טוענים, כי אופן ניהול המערכה הצבאית והמדינית והתוצאות עד כה, מלמדים כי השניים מתקשים להוביל להשגת היעדים שנקבעו.

במהלך הדיון אמש בישיבת השביעיה, העלו כמה שרים ספקות באשר לאופי הלחימה בשטח לבנון. נטען, לדוגמא, כי בעוד צה"ל נוהג באחריות ונמנע מהפצצת בתים בבינת ג'בל ומעדיף לעבור מבית-לבית כדי לטהר את אותם בתים ממחבלים, מנצלים אנשי החיזבאללה סיטואציה זו כדי לטמון מארבים ולפגוע בחיילים.

אתה מתכוון 'נכשל' כמו 'לא הצליח לכבוש את ירושלים בששת-הימים',
או 'נכשל' כמו 'לא הצליח לכבוש את הקסבה של שכם ב'חומת מגן' '?

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

הגיע הזמן שנתעורר ונפסיק לחיות באשליות, צהל נכשל בכל לוחמה בשטח בנוי וזה שהשטח נכבש לאחר קרב לא אומר כלום צריך לחשוב גם מה היה המחיר.
גם במלחמת ששת הימים בעיר העתיקה, גם במלחמת יום כיפור בעיר סואץ, וגם בבינת גב'ל במלחמת לבנון השנייה, צהל כשל ואיבד הרבה חיילים, השיטה האכזרית הזאת לשלוח חיילים להלחם מבית לבית היא טפשות שאין גדולה ממנה.
צריך לשנות את השיטה ולהגן על החיילים שלנו, לוחמה מבית לבית היא בלתי אפשרית ללא הריסת המבנה ואם צהל מוגבל ע"י הדרג המדיני בהריסת מבנים, עדיף שלא יכנס לקרבות כאלה.

אתה יודע, הגרמנים ניסו זאת כמה פעמים. אני לא חושב שאפשר לקרוא לסטלינגרד הצלחה מסחררת....
מצד שני, לטעון שבמלחמת ששת הימים צה"ל כשל, זו פשוט איוולת. לא יודע איזה ספר היסטוריה אתה קורא, אבל אני מציע שתחזור למקורות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

האם יש דוגמאות לקרבות בשטח בנוי שנחשבים לקרבות מופת? דוגמאות האמורות ללמד אותנו כיצד קרבות כאלו אמורים להתנהל?

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

השאלה איך אתה מגדיר קרב מופת? מיעוט נפגעים? השגת המשימה במהירות?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

בא נסתכל על זה מבחינה מעשית. אילו קרבות נלמדים באקדמיות צבאיות ברחבי העולם? בעיקר לטוב אך גם לרע.

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

הה... זו שאלה שכבר קשה לי לענות עליה. אני משער ש YGH יוכל לתת תשובה יותר טובה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

שמעתי כמה פעמים, כולל מאנשי מילואים ששירתו ב-82, שכיבוש ה"קסבה" של צידון ב-82 היה מבצע מאוד מוצלח של לוחמה בשטח בנוי.

.

קודם הצהרה על אי מומחיותי. אני מקווה שמומחים גדולים ממני יתייחסו. מהתעניינות וקריאה בנושאי היסטוריה צבאית בכלל וישראלית בפרט אני מסיק את המסקנות הבאות:

• בקרבות הבקעה כדאי לאגף את הערים ולא לכבשן. עיר שנמצאת מספיק רחוק מקו החזית תיכנע בד"כ כדי להבטיח את חיי ושלום התושבים.
• היו מקרים בהם לא נכנעו ערים נצורות (כמו טוברוק-שלום התושבים כנראה לא עניין במיוחד את הבריטים) במקרה כזה יש להעדיף כיתור על כיבוש אלא אם כן יחסי הכוחות הם מאד לרעת המגן.
• יש מקרים בהם הכיבוש נדרש. לדוגמא מעבר הכרחי בתוך עיר. דוגמא שניה היא כיבוש עיר בירה (כמו ברלין) שיכול להכריע מלחמה.
• במקרה כזה הקרב צריך להיות סדור ומתוכנן ומגובה במודיעין רב במידת האפשר. הכוחות העיקריים בלחימה כזאת צריכים להיות כוחות חי"ר עם סיוע מחילות אחרים ככל שידרש.
• מפקדי שריון נוטים ללחימה "תוך כדי תנועה" המבוססת פחות על תכנון ויותר על ניצול הצלחה. מפקדי חי"ר נוטים יותר לקרב סדור. בשטח עירוני הפיקוד צריך לעבור לזה שעיקר נסיונו בחי"ר.

מול 74 או 79 מחבלים הרוגים וכמה מאות שבויים.
אכן, כישלון מוחץ.


אה, ואפילו ג'נין, בהשוואה לקרבות בעולם - הייתה הצלחה שהושגה באבדות נמוכות להפליא. בדוק נא כמה הרוגים היו באאכן, באיינבורן (כפר קטן ואומלל שהוגן על ידי מחלקת צוערים עם נשק קל מול גדוד אמריקאי) בהואה סיטי, בחורמשהר, במוגדישו, בגרוזני, עוד שלוש פעמים בגרוזני.

ובהחלט אשמח לשמוע ממך איזה צבא *הצליח* הצלחה מטורפת בשטח עירוני, כולל בבקשה מספר הנפגעים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

הצלחה או כישלון במבצע צבאי לא נבחנים במספרי האבידות אלא בהשגת המשימה. כך כיבוש ברלין ע"י הצבא האדום יכול להיחשב כהצלחה מזהירה כי הוא סיים את המלחמה.

כל קרב שניתן היה באמצעים אחרים לחסוך בחיי חיילים ולא הופעלו אמצעים אלה הוא כשלון גם אם השטח נכבש.

בבינת ג'בל נשארו רוב הבתים שלמים אך הרבה לוחמים נהרגו, בסוף התברר שלא הועילה הפעולה הזאת במאומה, וחבל על הלוחמים היקרים שנהרגו.


(ציטוט)


הקרב בג'נין


מבין כל המחוזות, מחוז ג'נין הוא המחוז המשופע בלוחמים באיכות גבוהה ובכמות אדירה, המשתייכים לתנועת פתח ולכל הפלגים הלאומיים והאיסלאמיים. מחנה הפליטים נחשב, בצדק, למרכז האירועים, ולריכוז מפקדות של עבודת שטח ושל כל הפלגים במחוז ג'נין, או קן צרעות, כפי שמכנה זאת "הצד האחר". מחנה הפליטים ג'נין מתאפיין בנוכחות יוצאת דופן של בחורים לוחמים ויוזמים בפעילות הלאומית. דבר לא ינצח אותם, ודבר אינו מדאיג אותם. הם נכונים להקרבה בכל האמצעים. ועל כן אין זה מוזר כי ג'נין מכונה בירת המתאבדים.

ארגוני המחבלים, שצפו את הפעולה הישראלית בג'נין, התכוננו לקראתה היטב. מחנה הפליטים מולכד מן המסד ועד הטפחות. "התחלנו לעבוד על התכנית ללכוד את החיילים הישראלים ואז לפוצץ אותם מהרגע שבו יצאו הטנקים הישראליים מג'נין בחודש שעבר", סיפרו מקורות פלסטיניים. דבריו של מוחמד בלאס, שצוטט בידיעות אחרונות, מספקים לנו תיאור מאיר עיניים: "כל המחנה היה עסוק בהכנת מטענים ופצצות... אפילו נשים וילדים קטנים הכינו מטענים ברחובות, לעיני כל". הלוחמים מתושבי ג'נין לא נרתעו מסיכון חיי אחיהם, ולא היססו למלכד בתי מגורים. אחד מתושבי ג'נין סיפר שמטעני חבלה הונחו "בתוך ארונות, מתחת לכיורים, בתוך ספות". מכוניות ופחי אשפה מולכדו אף הם בכמויות גדולות. האזור כולו הפך לשדה מוקשים גדול: לאורך רחוב אחד בלבד בעיר ג'נין (ולא במחנה הפליטים, שבו הונחו מלכודות רבות יותר), פוצץ דחפור ישראלי 124 מטעני נפץ, שחלקם הגיעו למשקל מאה ועשרים קילוגרם.

המלכודות והפצצות היו רק חלק מן הסכנות שעימן נדרש צה"ל להתמודד בכניסה לג'נין. האיום האמיתי נשקף מצדו של הכוח הפלסטיני שהתבצר במחנה הפליטים. לפי ההערכה המתונה עמד מספר המגינים החמושים על שלוש מאות איש בערך - ויש הנוקבים מספר גבוה בהרבה. היחס המספרי בין הכוח הישראלי, שמנה כאלף חיילים, ובין הכוח הפלסטיני, לא היה "אידיאלי" מנקודת המבט של צה"ל; בתנאי לחימה בשטח עירוני, כאמור, זקוק הצד התוקף ליתרון כמותי גדול בהרבה כדי להתגבר על התנגדות רצינית.

תנאים אלו לא עשו את מלאכתו של צה"ל בג'נין קלה במיוחד. מה שהפך אותה קשה עוד יותר היה הריסון שגזר על עצמו ביחס לאוכלוסייה האזרחית במחנה הפליטים. מדיניות זו הוכתבה לצבא בידי הדרג הפוליטי, שתמרן בזהירות בין האילוצים הביטחוניים לשיקולים המדיניים. כבר במרס דיווח זאב שיף בהארץ כי לצה"ל נאמר ש"אחד המבחנים להצלחת פעולתו במחנות הפליטים הוא במספר נפגעים נמוך ככל האפשר מבין האזרחים". הנחיות אלו עיצבו, בפועל, את פני הלחימה בג'נין.

בהתאם למדיניות שעליה הורו הממשלה וצמרת הצבא, הזהירו הישראלים לפני תחילת הקרב את תושבי המחנה מפני פגיעות צפויות וגם ניסו לפנותם בכוח, אף שהיה בכך כדי לתת התרעה לאויב ולסכן את חיי החיילים. בכתבה מן ה-8 באפריל ציטטה רשת סי-אן-אן פלסטינים מג'נין שאמרו כי הישראלים "השתמשו ברמקולים כדי לקרוא לאזרחים להתפנות, באמרם שהם עומדים להתקיף את המחנה. כמה תושבים סירבו להתפנות ופונו בכוח, אך רובם היו עדיין במחנה כשהתקיפה החלה". על פי המגזין טיים, מחצית אנשי מחנה הפליטים עזבו את המקום לפני פרוץ הקרב, ועד ליום השלישי שלו נטשו תשעים אחוזים מהם; מתוך כארבעה-עשר אלף אזרחים נותרו במקום רק כאלף ושלוש מאות. ההזהרות וההתרעות נמשכו בעת שהלחימה התנהלה מבית לבית. עוואד מאסארווה, תושב ג'נין, מעיד ששמע קצין ישראלי קורא במגאפון: "אנשי הבית, צאו החוצה, אנחנו לא רוצים שתיפגעו... צאו החוצה... אנחנו נכנסים". לפי מקורות ישראליים זה היה הנוהל הרגיל, וצה"ל הקפיד לקיים אותו במהלך הקרב: "האוכלוסייה האזרחית נתבקשה לעזוב. רובם עשו זאת. כשחיילים התקרבו לבית הם בדקו לראות האם יש אזרחים בפנים. אם כן, הם התבקשו לעזוב. אם הם סירבו, הם פונו לחדר אחד והושארו שם למשך הלחימה".

על הדאגה שגילה צה"ל לשלומם של האזרחים בג'נין ניתן ללמוד גם מן השימוש הזהיר והחסכני שעשה באמצעי לחימה. ב"חומת מגן" הפעיל הצבא כוחות משוריינים, כוחות חי"ר ומסוקי תקיפה, שירו פגזים וטילים מונחים לעבר מטרות נקודתיות - אך הארטילריה נותרה דוממת. מפקד האוגדה האחראית על הגזרה סירב להפגיז את מחנה הפליטים מחשש לפגיעה באזרחים. "הייתי יכול לגמור את זה בשריקה", אמר. "אש אוגדתית על מרכז המחנה וכל הסיפור היה נגמר. אבל אנחנו מתנהגים אחרת". גם מטוסי הקרב נותרו על המסלול. אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, סירב לבקשות פקודיו להפעיל בג'נין את חיל האוויר "פרט לשימוש מבוקר במסוקים", באמרו כי "יש כאן אזרחים חפים מפשע... אם נפעל באגרסיביות, רבים מהם עלולים להיפגע". ואמנם, המטוסים הישראליים לא הפציצו את ג'נין, או כל עיר אחרת, אף שמהלך כזה היה אולי מסיים את הקרב. אפילו הטנקים הוכנסו למערכה רק בשלב מאוחר יחסית, למרות שהכוח הרגלי נזקק מאוד לעזרתם. נראה שמפקדי הפעולה חששו שהפעלתם של הכלים הכבדים בסמטאות הצרות של המחנה תגרום נזק סביבתי רב, והעדיפו לדחות את השימוש באמצעי זה. ואמנם, הטנקים ששותפו לבסוף בלחימה שימשו בעיקר כבסיסים משוריינים למכונות ירייה ו"לא הותר להם להשתמש בתותח... מחשש לנזק לא-מבוקר".

מגבלות אלו, שצה"ל קיבל על עצמו, מנעו בוודאי פגיעות קשות באוכלוסייה האזרחית של מחנה הפליטים. מן הצד האחר, הן גם העמידו את חיי החיילים עצמם בסכנה."יכולנו לגמור את זה הרבה יותר מהר", התלונן איש מילואים, "אבל יש לנו הוראות קפדניות לא לזרוק רימון לתוך בית בלי לוודא שאין שם אזרחים קודם". חיילים רבים חשו מורת רוח לנוכח השיקולים המוסרניים שכבלו את ידיהם והפכו אותם פגיעים במיוחד."אנחנו מתנהגים בג'נין כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא אל המחבלים עד דלת הבית", אמר אחד הלוחמים הישראלים. "אי-אפשר להיהרג רק בשביל טוהר הנשק". הפלסטינים, כך מתברר, נטו דווקא להסכים עם הערכת המצב הזאת. אחד המחבלים שהשתתפו בלחימה, תאבת מרדאווי, סיפר בריאיון לסי-אן-אן שהוא "ולוחמים פלסטינים אחרים ציפו שישראל תתקוף במטוסים ובטנקים". ההפתעה שציפתה להם עוררה בהם שמחה רבה. "לא יכולתי להאמין למראה עיניי כשראיתי את החיילים", אמר. "הישראלים ידעו שכל חייל שנכנס כך למחנה ייהרג".

החששות שקיננו בלב החיילים שלחמו בג'נין התאמתו לבסוף ב-9 באפריל, כשכוח של חיילי מילואים נקלע למארב של מחבלים באחת מחצרות המחנה.

המפנה בשיטת הלחימה

התקרית, שעלתה בחייהם של שלושה-עשר חיילים, הניעה את מפקדי הצבא לשנות את שיטת הלחימה. בערבו של אותו יום, החל צה"ל בהפעלה נרחבת של דחפורי ענק מסוג די 9, ששינו, במובנים רבים, את פני הקרב. הדחפורים, שהיו כמעט בלתי פגיעים לירי של הצלפים הפלסטינים ומטעני החבלה, פילסו דרך לכלי הרכב המשוריינים, והרסו בשיטתיות את הבניינים שמהם נורתה אש כבדה לעבר החיילים. השימוש בדחפורים במחנה הפליטים בג'נין גרם אולי לנזק סביבתי ניכר, אך נראה שלא תבע מחיר כבד בחיי אדם. למעשה, הוא זירז מאוד את כניעתם של המתבצרים וקירב את קץ הלחימה. המגזין טיים מתאר סצנה טיפוסית לימי הלחימה האחרונים בג'נין: "הדִי 9 הוריד קיר מבית; לוחמים המומים יצאו החוצה בידים מורמות". ואמנם, מרבית הלוחמים הפלסטינים, שהיו חסרי אונים בפני העוצמה הדורסנית של הכלים ההנדסיים הכבדים, העדיפו למסור עצמם בידי צה"ל ולא להיקבר חיים.

האם ניתר לבצע קרב בצורה יותר מוצלחת? במקרה של ג'נין בודאי. האם בגלל החשש מאבידות צריך להמנע מקרב? תלוי: אם ניתן שהשיג את היעדים באמצעים אחרים, יש לשקול. אם לא, יש לבדוק את המחיר והתמורה.
בדוגמא שהבאתי, אי כיבוש ברלין היה מאריך את המלחמה וגורם בודאי לאבידות כבדות יותר (וגם מדינות המערב היו כובשות חלקים גדולים יותר...). במקרה של ג'נין, האם השארת ריכוז כה גדול ומפואר של מפגעים ללא טיפול לא היה עולה יותר?

הגדרה מעניינת, אבל לחלוטין לא רלוונטית וללא שום ביסוס (אלא במוחם של אי אלו פוסט מודרניסטיים למיניהם). אם אתה לא מוכן לספוג אבידות - אל תלחם.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הקרב על ברלין היה כשלון מוחץ סובייטי, מלחמת פוקלנד הייתה כשלון מוחץ בריטי,
מלחמת ששת הימים הייתה כשלון ישראלי מוחץ (ומי שלא מאמין, שייגש במטותא לג'יראדי, לקלע ולגבעת התחמושת).

עכשיו, בבקשה, תביא דוגמה למשהו שאיננו כשלון. למיטב הבנתי לא ייקח לי יותר מחמש דקות כדי למצוא בזבוז חיי אדם בכל מלחמה ובכל קרב גדול.

אה, כן, ומה בדיוק היה בזבוז חיי אדם בשכם? זה שנהרג חייל אחד בכיבוש שטח שנחשב למסובך מאין כמוהו לכיבוש ואיימו עלינו במאות הרוגים לפני שנכנסנו, גם בעיתונות הישראלית?

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

מה שלא מפליא אותי במיוחד, כי אני כתבתי אותו.

אז מילא שאתה מעתיק בלי לתת לי קרדיט, אבל הייתי מצפה שלפחות תקרא את כל המאמר. שם, למשל, כתוב כי "ההצלחה העיקרית של "חומת מגן" הייתה נטרול ההתנגדות הפלסטינית במהירות וביעילות". וגם כתוב כי "האבידות שספגו הצדדים בלחימה היו מעטות מן המצופה".
ואפילו כתוב כי "ההצלחה המבצעית שלוי מציג כמובנת מאליה לא הייתה מחויבת המציאות.".

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

הכתבה שלך מעולה, אבל מאיפה לי לקשר בין ראשי תיבות שלך כאן לשם המלא שם?
בכתבה שלך אני התייחסתי בעיקר לעובדה שרק לאחר נפילת 13 חיילי צהל בג'נין נאלץ הצבא לבצע פעולה דרמטית כדי למנוע פגיעה נוספת בחיילים, והריסת הבתים גרמה זאת.
חבל שצהל חיכה לאבידות כדי לבצע פעולות שלכתחילה היו נדרשות כדי להציל חיילים.
צהל צריך ליצור מציאות אצל האוייב שמחבל המסתתר בבית הבית יהפך למלכודת מוות מיידי.

1. צה"ל במספר מקומות לא ביצע פעולות נכונות בשטח עירוני, ובמקרה אחד לפחות (ג'נין) הדבר היה במפורש כדי למנוע נזק סביבתי שיצטייר רע בתקשורת. כצפוי, כשאתה לא עושה פעולות נכונות בגלל 'מה יאמרו', בסוף אתה משלם בדם - ואז עושה את הכל הרבה יותר בבלגן, אוכל את הדגים הרקובים וגם מגורש מהעיר. פה אני בהחלט מסכים איתך.
2. מצד שני, צה"ל לפעמים *כן* נלחם נכון בשטח עירוני. שכם, כאמור, היא דוגמה טובה, וגם רוב 'חומת מגן' חוץ מג'נין. גם במלחמות עברו היו כמה קרבות טובים יחסית.
3. מלחמה בשטח עירוני היא עסק מלוכלך. לרוב באמת כדאי להימנע מלחימה מבית לבית, אם זה אפשרי. אבל - ואבל גדול - ארטילריה והפצצות לעיתים קרובות לא פותרים את הבעיה; ברוב הקרבות העירוניים הגדולים, כל העיר נראתה כמו עיי חורבות הרבה לפני שהקרבות הסתיימו; בניגוד לאמונה מקובלת, עוד ארטילריה לא פותרת תמיד את הבעיה.
ולכשלון בבינת-ג'בל למיטב הבנתי אין שום קשר לאי-הפעלת ארטילריה, אלא למשימה מקושקשת בשמה של מטרה לא ברורה - לא ליכולות לחימה טקטיות אלו ואחרות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

או לא הצליח לכבוש את צור, צידון, בירות, במלחמת לבנון?

"חוד החנית", מאז... ולתמיד...

רק עכשיו שמתי לב להערה שלך מלפני חודשיים לגבי גודלה של העיר סואץ בהשוואה לזה של ת"א ב 1973... ידידי אתה טועה, לפחות חלקית. כבר ב 1967 סואץ אכלסה רבע מיליון ושטחה היה הוא כ 35 קמ"ר. ת"א לעומת זאת שטחה היום כ 50 קמ"ר ואם תפחית ממנו את האזורים שלא היו בנויים ב 1973 ובכלל זה אזורים שלמים מצפון לירקון, ממזרח לאיילון ובדרומה של העיר כולל ביפו תגלה שהערים היו דומות מבחינת היקף השטח הבנוי. יתכן שמקור הטעות היא בצורה השונה ששתי הערים בנויות - ת"א צרה וארוכה, נגזרת כמובן של המלבן שנתחם על ידי נחל הירקון, נחל איילון וחוף הים התיכון לעומת זאת סואץ תוכננה מראש כ "קוביה" אורבנית מסביב לנמל ואזורי התמך שלו. כיצד אם כן מסבירים את עודף אוכלוסיה של כ 100K לטובת ת"א של אותם השנים (350K לעומת 250K בלבד בסואץ, שכאמור בפועל הייתה נטושה) על פני אותו שטח? בשתי דרכים. הראשונה, בזכות הבניה הרוויה והתעשתית לגובה (בניינים בין 4-7 קומות) לעומת אזורים שלמים בת"א של אותם הימים בהם היה נהוג עדיין לבנות 3-4 קומות בלבד. השניה, העובדה כי למרות השטח הדומה, חלקים שלמים מסואץ (חלקה הדרומי שלאורך מפרץ סואץ בואכה האי פורט איברהים) היו אזורי תעשיה, אחסון וכמובן הנמל.