קצת אחרי תחילת יום העבודה מטלפנים מהגן. הדרדק נפל ופתח את הסנטר, נראה לא טוב. טס לגן, אוסף ילד מפוחד וכואב וממשיכים ביחד לרופא. בדרך אני מספר לו (שוב) על הפעם שנפלתי מהאופניים, ועל הפעם שנחתתי על פינת השולחן בסלון כשניסיתי לעוף כמו סופרמן, ושכאב ובכיתי אבל בסוף הסתדר. הרופא הסתכל, התרשם מעומק החתך ושלח אותנו בבהילות לפלסטיקאי שהבטיח שהוא ידחה בכמה דקות ניתוח ויתפור אם נגיע אליו מהר. הדרדק כבר נרגע בשלב הזה, ואצל הפלסטיקאי שיתף פעולה ולא נבהל ורק צרח כשקיבל את זריקות ההרדמה בסנטר. בשלב התפרים (שישה) הוא ממש התלוצץ עם הרופא והוא אפילו לא בן ארבע. אחרי זה כמה פינוקים וחזרה הביתה, קצת לשחק ביחד בשקט ולהרגע. אחרי הצהריים כבר כמעט שכח את כל העניין, למרות שרואים שהוא מחזיק את הראש גבוה שלא ישתפשפו התפרים. ורק באמבטיה של סוף היום כשהיה כבר נינוח כל כך, הוא פתאום פרץ בבכי ושאל "אבל אבא, למה זה קרה לי?" במין שילוב של עלבון ותחושת חוסר צדק (תמיד הוא זהיר כל כך) והתרסה וחוסר אונים. מה יכולתי להגיד לו? שזו רק ההתחלה? שזה חלק ממה שהחיים מזמנים לנו? שלא תמיד אנחנו אוכלים רק את הדיסה שבישלנו לעצמנו (למרות שבגדול זה נכון מאד), אלא שיש גם אקראיות, ושרירותיות, וחוסר מזל, וגם לא מעט זדון מצד אחרים? אז ניחמתי אותו והסברתי לו כמו שצריך, ורק הזעקה הזו שלו ממשיכה להדהד לי בראש ולהזכיר לי שעם כל האהבה שאנחנו מעניקים לילדים, וכל הכוונות הטובות, הבאנו אותם לעולם הזה מסיבות אנוכיות, וגזרנו עליהם חיים של לא מעט כאב וצער ואכזבה.

אתה נפצעת כדי שיהיה לך מה לספר לילד שלך בעוד 30 שנה.
בכל מקרה, שיהיה בריא. פציעות כאלו הן חלק אינטגרלי מהילדות.

רק לפני כשעה שוחחתי עם בכורי בן השבע-עשרה על הנושא...
דברנו על שתי נשים (באמצע החיים) שאנחנו מכירים, שלא נישאו ולא ילדו מעולם, וכמה בודדות הן נראות.
הוא שאל אותי אם עושים ילדים כי "כולם עושים" או כי באמת רוצים.
אני אמרתי לו שזה צורך שבא מבפנים, משהו ביולוגי שמציף אותך עד לרגשות.
זה רגש של אין-ברירה, כאילו לא שאלו אותנו בכלל אם אנחנו רוצים ילדים או לא. זה בנוי אצלנו בטבע.
זה רצון שחזק מאיתנו.
וכן, ללדת ילדים זה מעשה אגואיסטי לחלוטין מצד אחד, ומצד שני - כהורים, נעשים הכי לא-אגואיסטים בעולם.
ולהגן עליהם מזוועות העולם - לו רק יכולנו!

אפשר לנהל חיים מאושרים גם ללא ילדים
אז נכון שמבחינה ביולוגית אנחנו מתוכנתים להביא ילדים
אבל אנחנו לא רובוטים ואפשר לנהל סגנונות חיים מגוונים
שלא בהכרח מתיישבים עם אותם עקרונות אבלוציונים..
רק לאדם יש זכות לקבוע אם הוא מאושר או לא..

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

שאלה בוגרת לילד בגן, סחה.

זכורני מקרה דומה שאירע למבוגר מארבעת בני.

לענין,
בסוף שנות השבעים, הסתובבתי באירופה כשאני מתפרנס ממכירת פוסטרים בחוצות הערים.
מקץ כמה חדשים, כבר "עשיתי חברים" במקומות שונים ונחשפתי בפעם הראשונה של חוסר רצון בולט להביא ילדים ל"עולם רע ומפחיד כל כך"..
באותם ימים, השיחות בנושא היו זרות לי ולא הצלחתי להתמקם בהן.

זוגות באירופה לא רצו להביא ילדים.
זה היה "טרנד", ספק אגואיסטי אמיתי, ספק "טרנדי" שכזה ואולי גם פצפיסטי, מן הסתם..לא ממש יודע.

עקב נסיוני האישי (לא דוגמא טובה) ועקב הארועים העולמיים ושל מדינת ישראל במיוחד במהלך השנים, בואכה ממש לימים אלה, עלתה בי לא פעם המחשבה, שאולי יש משהו באותן שיחות שהייתי עד להן לפני כשלושים שנה.

הפילוסופיה והפסיכולוגיה בנושא, תעשינה "שעות נוספות"...החל מאגואיזם וכלה בבורא עולם, שלא סתם חנן אותנו באמצעי אחד - להנאה ורבייה..

לו אלוהים היה משאיר את מקור התענוג שבין שתי רגלינו מיותם מרבייה ואילו את יכולת הרבייה היה "דוחף" לאצבע,
לעולם לא היינו מחדירים את האצבע...

"ילדים זאת שמחה.."

אבל, העלת כאן לופ רציני ביותר.
למה בעצם אנחנו זקוקים/לא רוצים בילדים?

looopy

זה משהו שגדול מאיתנו... זה צורך קיומי שנטוע בנו...
אבל מאותו הרגע שבאים אותם צאצאים לעולם- כל עולמנו מתהפך...

הצורך לגונן, לחנך, לרצות בצורה הכי לא אנוכית ש"יהיו טובים מאיתנו",
נטוע בתוכנו כמו זרע שנובט לו ברגע שהם באים להם לעולם...

ציטוט:

וגזרנו עליהם חיים של לא מעט כאב וצער ואכזבה.

נראה לך?
אולי הדברים נאמרים ברגע של סערת נפשות, כשאתה רואה את בנך פצוע ודואב,
ושואל את השאלה המרגשת (והאנושית) כל כך- "אבל אבא, למה זה קרה לי?"

אבל אם נביט על התמונה הכוללת- אנחנו עושים את הכל בכדי שיהיה להם רק טוב,
ושים לב עד כמה החלטות חשובות בחיים מתקבלות (או נדחות, לא פעם) על בסיס קיומם של ילדינו...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

אני מקווה שאתה לא מרטיב את איזור התפרים....

אני מודה להורי שהביאוני עד הלום
אחרת איך הייתי נהנה מהשיר הזה?

פגישה לאין קץ
אלטרמן
כי סערת עליי, לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך
שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך, ואליי גנך
ואליי גופי סחרחר אובד ידיים

לספרים רק את החטא והשופטת
פיתאומית לעד, עיניי בך הלומות
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל
תאלמי אותי לאלומות.

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת
לבדי אהיה בארצותייך הלך,
תפילתי דבר איננה מבקשת
תפילתי אחת והיא אומרת- הא לך

עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל, ריקים וארוכים
אלוהיי ציווני שאת לעוללייך
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת
שם רקיע לח את שיעולו מרעים
שם שיקמה תפיל,
ענף לי כמטפחת
ואני
אקוד לה
וארים.

ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חירשות וכואבות
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
עת חיוכנו זה מבין המרכבות.

אנחנו מבאים ילדים כי אנחנו אגואיסטים....
וגם כי
ילדים זה שמחה


מילים: יהושע סובול
לחן: שלמה בר

תביאו שניים תביאו שלושה
תביאו ארבעה ילדים
תקבלו שיכונים עם כניסה ומטבח
ושני חדרים קטנים
תביאו ארבעה תביאו חמישה
תביאו ששה ילדים
תקבלו הנאה וכבוד מקרובים
אתם אוהבים ילדים

ילדים זה שמחה
ילדים זה ברכה
ולכם יש לב של זהב
כתוב בתורה
אולי בגמרא
לכו תשאלו את הרב

תביאו ששה תביאו שבעה
תביאו שמונה ילדים
זאת לא בדיחה
הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים

תביאו תריסר ולמה לא חי?
תביאו עשרים ילדים
אלוהים כבר יתן
הסעד גם כן
מה שצריכים ילדים

אלוהים הוא גדול
קשה לו לסבול
שאחד יקבל את הכל
לאחד הוא דוחף כסף, כח וכיף
ולכם הוא נותן ילדים

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

מצחיק ש"ילדים זה שמחה" מוזכר לרוב בקונוטציות חיוביות למרות שהשיר הוא ציני לחלוטין.

שף=טבח טבחת

יענו נשיקה מאישה שמנה ולוהטת
לך תדע אולי לאלטרמן היו פנטזיות על הטבח(י)ת של גדוד העבודה.


עריכה,
אופסי, לא ראיתי שענו על זה.

תיבת הזמרה נפרדת מתאים יותר לטעמי. "בך נותרתי קרע-קרע על קוצי המחסומים" מסכם את הנושא כל כך טוב.

על העיר עפות יונים,
על העיר, על יער פרא,
על ככר התלינים,
על ריסי נשים בערב.

עם הרוח הנודדת
לא נסע הרחק מכאן.
השקיעה נשאה בדרך
את סלי הדבדבן.

ערב, ערב, עיר ערבית.
אפרד מרחוב האבן.
אל עיני סוסים אביט,
כהביט אשה אוהבת.

כי הסוף, אחים, הוא אלם.
כי באוני הדממות.
כעינים מול ההלך
הדרכים נעצמות.

עוד מקטרת נעשן,
על מפתן עתיק נשבה
את חיינו נישן
כתינוק נרדם בשבע.

רוח סער ועננת,
ריח יער ושנים.
בואי, בואי, על משענת,
בת שירי הנושנים.

הה, ימים יפי קומה,
סחרחרים משוק וקיץ,
מקרונות ומקמה,
משמלות ומברכיים

מנתיבת אבק רועשת,
מרכסי זמרה תלולים,
מן הרשע והרשת
של תוגות והיתולים.

מה דבקתי בך תבל,
שווא לפרוק אותך ניסיתי.
מה חיכיתי לך עם ליל,
כתלמיד לגימנזיסטית.

רק הטל הזה בחפן,
רק השיר הזה- עדי,
כי גם לי אדמו באפל
תפוחיך שבגי.

כעלות נחשול זוהר,
גחת אלי לקרב ביניים.
בך גלגלתי כעוור
ברחובות מלאי עיניים.

בך נותרתי קרע-קרע
על קוצי המחסומים,
של חימות, של עת נמכרת.
של פגישות ופתאומים.

על העיר יונים עפות,
כל ימי שטים ביחד,
אור, ערים ומרצפות,
זרוע מניפה מטפחת

ומפלת ליל נתכת
אדוני האדונים!
גוף נופל על אדמותיך...
על העיר עפות יונים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.shiron.net/images/shir2005/spacer.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.shiron.net/images/shir2005/spacer.gif]