מי מאיתנו לא עבר את פעולת ''העץ הנדיב'' בתנועת הנוער או בשיעורי חברה ביסודי לכאורה, סיפור קליל, מתוק ועמוק כאחד. אלדד וייל זורק אותנו בחזרה אל ילדותנו בקריאה ובניתוח אחרים של הטקסט המוכר. פמניזם וחשבון נפש לכבוד ט''ו בשבט

של סילברסטיין (Shel Silverstein) נולד ב-1930 בעיירה קטנה מחוץ לשיקגו למשפחה יהודית-אמריקנית. הוא נחשב לאחד מסופרי-הילדים המוכשרים ביותר שידעה המאה ה-20, כשהמפורסמים מבין ספריו הם "העץ הנדיב" ו-"החתיכה החסרה".
הוא נודע גם כנגן וזמר מוכשר. שירו "נער ושמו סו", היה ללהיטו המפורסם של הזמר ג'וני קש. לזכותו של של, נרשמו גם כמה תקליטים ואפילו פרס גראמי אחד שקיבל בשנת 1984 עבור אלבום שירי ילדים.
לכאורה ניצבת בפנינו דמות חביבה ביותר שעל ספרו, שהוקרא לרובנו כל לילה לפני השינה, כולנו גדלנו והושפענו. המסר של נתינה ואהבה ללא גבול העולה מ"העץ הנדיב" (The Giving Tree) שימש מופת והשראה עבור דורות שלמים. הוא עלה שוב ושוב באין ספור פעולות בתנועות הנוער ונידון בכל סמינר בית ספר אפשרי.
ריצ'רד ר' לינגמן, ממבקרי הספרות של ה"ניו- יורק טיימס" דיווח בשנת 1978 על הצלחתו וכוחו של ה"עץ הנדיב": "רבים הקוראים שראו בעץ האלטרואיסטי סמל דתי. שרים נתנו דרשות על העץ הנדיב, והוא נלמד בבתי הספר של יום ראשון". לכאורה, סיפור קליל, מתוק ועמוק כאחד. אך לא כך סברו ארגוני הנשים.
תקציר "העץ הנדיב" (1964), יזכיר לנו כי מדובר בילד ששיחק בעץ תפוח שמשך כל חייו העניק לילד מפירותיו, מצילו ומענפיו. כל שאיפותיו של העץ היו להסב לילד אושר. אולם, מבט מדוקדק יותר בספר מצביע לא על אצילותו של העץ אלא על אנוכיותו של הילד שמעוניין רק לקחת מן העץ.
בהסתכלות זאת, הספר מסמל התנהגות חסרת-לב ולכן יש לתמוה על הצלחת הספר. ביקורת ציבורית ידועה על "העץ הנדיב" טענה כי הסיפור מציג מוסר נוצרי, שכן העץ הוא אלטרואיסטי לחלוטין ומתוך כך הוא מכלה את עצמו למען האחר, מוסר שמציע ישו בדרשתו על ההר.
אחרים העלו בפשטות כי יש כאן לקח אנטי-אקולוגי שרואה את תפקיד הטבע כנותן ונותן עד כלותו ואת תפקיד האדם כמנצל הלגיטימי של משאבי הטבע.

העץ הנותנת?

ביקורת נוקבת יותר מציעה לבקר את הספר גם מנקודת מבט פמניסטית; העץ שמיוצג בלשון נקבה, נותן כל מה שהוא יכול כולל את גופו למען אהבה שאין לה מענה.
כן, כן, התרגום לעברית של יהודה מלצר חוסך לנו את העובדה, שהמהדורה האנגלית של הספר, שאותה כתב סילברסטיין, מתייחסת לעץ בלשון נקבה (she). הפמניסטיות ביקשו לומר כי בכך נרמזת תפיסתו הגברית של המחבר הרואה באשה מקור של סיפוק אין-סופי בלי כל חובה להשיב חזרה.
ברברה א' שראם, לוחמת לזכויות נשים בארה"ב, יצאה חוצץ נגד ראיית הספר ככלי חינוכי והזדעזעה מן המסרים האנטי-נשיים שמחלחלים לילדים מקריאת ספר זה: "כמה מפחיד שילדים וילדות קטנים שקוראים את העץ הנדיב ירכשו הערצה לנתינה נשית ואנוכיות גברית".
מאמר אינטרנטי משנת 2001 מסביר את ההתקוממות: "בשל העובדה שהעץ בסיפור הוא אשה, ונתינה ללא גבול נוטה להיות תפקיד נשי, תאולוגיות פמניסטיות מוצאות את 'העץ הנדיב' כאילואסטרציה פטריכאלית חזקה במיוחד".
ברוח זו, צמד החוקרים האמריקאים ליבו וסטרנדבורג עמדו על הסטריאוטיפ הסקסיטי הנמסר ב"עץ הנדיב", זאת גם בלי לעמוד על השינוי הלשוני החריג, בשל הדימוי הסקסיטי של האשה כפסיבית וכמעניקה.
סביב ויכוח זה, ארגוני הנשים ראו לנכון להזכיר את עובדת היות סילברסטיין חבר מערכת "פלייבוי" בעבר. הפמניסטיות לא שכחו לו את החלק הזה מהביוגרפיה שלו.
מעשה זה, שהוא קצת "נדיב" מדי, יחסית לסופר ילדים, נעשה על ידי סילברסטיין לאחר שנעתר בשנות ה-50 להצעתו של יו הפנר, בעליו המיתולוגיים של "פלייבוי" לשמש כצלם, כתב ומאייר במגזין הכחול.
בחבירתו לגוף המוזיל את גופה של האשה ומתייחס אליה כאל אובייקט, יש אולי מן הרמז על כוונתיו של סילברסטיין שעולות היטב בלקח של הסיפור.
אחרים הוסיפו שמן למדורה וחיברו בין לשון הנקבה של העץ עם היותו מושא נתינה והסיקו כי העץ מייצג את האמא ואת הרעיה, זו שנותנת ונותנת ומעולם לא זוכה להערכה. חוקרות אחרות כמרי דלי העצימו אף יותר את הבעייתיות של "העץ הנדיב" וביקשו להעמידנו על האלמנט האלים המופנה נגד נשים העולה מן הספר. תזכורת קטנה לטענה זו, תספק לנו את תמונת הסיום בה הילד יושב על גזעו הכרות של העץ.

ואנחנו נותרנו עם השאלות פתוחות

בין כך ובין כך, כל תפיסה כזאת, של חוסר הדדיות, נחשבת לניצול ובהקשר זה אין זה משנה אם המנוצל הוא הנשים בכללן, האמהות או הטבע. כי בסופו של דבר, "העץ הנדיב" הוא סיפור על יציר הטבע המספק עד כלות את בן האנוש. ואולי, זהו בדיוק הלקח שרצה סילסרסטיין ללמדנו: לכל נתינה יש מחיר והגבול בין הענקה לניצול מסוגל להיות מזערי. אולי, סילברסטיין מעונין להותיר אותנו עם המסר כי אין דבר כזה אהבה ללא תנאי שמחזיקה לנצח.
אתה יכול לאנוס, לנצל ולהשחית את הטבע, את העולם ואת האחר אבל בסוף תיוותר ללא כלום. נראה, שביום חגו של "העץ הנדיב" ושל כל שאר האילנות אין מתאים יותר מלעסוק קצת בחשבון נפש שכזה על היחס שלנו לעולם ולאחר.
סילברסטיין שכמעט ולא התראיין כל חייו, נפטר ב-1999 בלי שישיב על שאלותינו והותיר מאחוריו מיליונים של קוראים ילדים ומבוגרים, שאולי השכילו בדיוק ההפך ממה שהוא ביקש ללמד.

http://www.nrg.co.il/online/35/ART1/686/531.html