 |
31-01-2008, 19:38
|
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,564
|
|
|
וזה מזכיר לי משהו שכתבתי באוגוסט 2005,
פורסם ב'מקור ראשון':
גנרלים הביתה!
בשנת 1994 התפטר הגנרל הרוסי אדוארד וורוביוב, במחאה נגד הניהול הרשלני של הפלישה לצ'צ'ניה.
בשנת 2000 התפטר הגנרל הגרמני הנס פטר פון קירשבך, מפקד כוחות גרמניה, לאחר שהרפורמות שהציע בצבא גרמניה נדחו.
ארבע שנים לאחר מכן התפטר יורשו, הגנרל גרט גודרה, כיוון שלא היה מוכן להיות שותף לקיצוצים בתקציב הצבא ולשינוי בתפיסת ההפעלה שלו.
אף אחד מדברים אלו לא יכול היה לקרות בארץ.
בויכוח על ההתנתקות ניתן היה לשמוע קולות שונים ומשונים בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. מה שלא היה ניתן למצוא הוא קצין בכיר – תת אלוף או למעלה מזה – שיפרוש במחאה על התכנית, למרות הזמן שעבר מאז אישורה ועד לביצועה הצפוי החל מן השבוע הבא, ולמרות שפרישה מוקדמת בשום אופן איננה סירוב פקודה על כל משמעויותיו.
באותה מידה, לא היה ניתן למצוא קצין כזה שיפרוש במחאה על מדיניות צה"ל בלבנון בזמן קיום רצועת הביטחון, הגם שלא אחד ולא שניים התראיינו לאחר פרישתם והצהירו על חוסר הסכמתם איתה, קצין שיפרוש במחאה על הסכמי אוסלו, וכן הלאה.
גם כאשר רמטכ"ל הסתייג נמרצות מצעד מסוים, כגון אהוד ברק להסכמי אוסלו או 'בוגי' יעלון להתנתקות, לא הגיע הדבר לפרישה. במקרה של יעלון, למרות הסתייגויותיו החריפות מן ההתנתקות, לו היו ראש הממשלה ושר הביטחון מאריכים את כהונתו כפי שרצה, היה הוא מופקד על ביצועה.
לאמיתו של דבר, קשה להצביע מאז תחילת שנות החמישים – אז פרש הרמטכ"ל יגאל ידין על רקע חילוקי דעות עם ראש הממשלה* – על קצין בכיר מאוד שהיה מוכן לשלם מחיר אישי עקב התנגדותו למדיניות ממשלתית. אם יש כזה, הרי הוא היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.
המכנה המשותף למספר פרשיות ידועות של פרישת קצינים או התפטרותם – יעקב חסדאי והתנגדותו למדיניות הרמטכ"ל מוטה גור, אלי גבע ופרישתו בזמן מלחמת לבנון, עמנואל ולד ופרישתו בעקבות התעלמות צה"ל ממסקנות הדו"ח שכתב – הוא שאף-אחד מהם לא עבר את דרגת האלוף-משנה. כאשר תא"ל (אז) עמרם מצנע מחה נגד שר הביטחון במלחמת לבנון, הוא מיהר לחזור בו במהירות הבזק כדי לא לשלם את המחיר המתבקש בדמות פיטורין או פרישה.
ניתן בהכללה לא גסה לומר כי הדרך היחידה לגרום לתת-אלוף ומעלה בצה"ל להגיש את התפטרותו היא להגיש נגדו כתב אישום, וגם צעד כזה לא מבטיח כי הוא יפרוש מרצונו. בכירי צה"ל מגלים דבקות מרשימה במיוחד במשרותיהם.
אי אפשר לתלות את העדר מסורת הפרישה בצה"ל בסיבות כלכליות. אף תת-אלוף לא יאבד את הפנסיה שלו אם יתפטר; לכל היותר הוא יאבד סיכוי מסוים לקריירה שניה בתחום הפוליטי, הגם שקרוב לודאי שלו היה אחד מהאלופים מתפטר הייתה נמצאת מיד מפלגה מימין או משמאל שהייתה שמחה לקלוט אותו דווקא בשל כך.
נדמה אולי כי הסיבה נעוצה דווקא בוויכוח עתיק-היומין על דמות שירות הקבע בצה"ל: משלח יד או שליחות. אם נתייחס להתנתקות הטרמינולוגיה המשמשת עתה את צה"ל כלפי פנים מדברת על "משימה לאומית", ואנשי מילואים המגיעים למלא את תפקידם בתכנית שומעים גם הרצאות נלהבות מדי שבהן הדובר מתייחס למשימה לא כאל תפקיד של ארגון מקצועי אלא כאל משימה לאומית, הגנה על הדמוקרטיה, "תהליך היסטורי" ועוד דברים שאינם רלבנטיים לארגון מקצועי הממלא את המשימה שקיבל מן הצמרת בלא צורך להזדהות איתה לגמרי – ודאי לא עד כדי יצירת תחושה לא נעימה של קידום מכירות.
אולם, למרות הנסיון הצבאי להדגיש את המוטיבים הלאומיים, את התכלית והשליחות, בפועל מתנהג הצבא בדרך-כלל כמו מקום עבודה, לא כשליחות. ושוב, בהתנתקות הדבר בולט להפליא: השימוש של צה"ל בחטיבות אנשי הקבע ככוחות מפנים נובע מתוך השיקול הקר שעבור אנשי קבע הקריירה הצבאית תהווה תמריץ כלכלי חשוב ליטול חלק בפינוי, בעוד שאצל הסדירים – שעבורם הצבא הוא חובה או שליחות, אבל בוודאי לא קריירה – ייתכן סירוב רב הרבה יותר.
כלומר, בעוד שהצבא טוען כלפי עצמו וכלפי חוץ כי מדובר בשליחות, פעולותיו מעידות כי הוא אינו מאמין בכך בעצמו, ומייחס יתר חשיבות למשלח-היד ופחות לשליחות. ההתנתקות כמובן איננה הדוגמה היחידה, אף כי היא אקטואלית; המחפש דוגמה לשניות זו יוכל למוצאה על נקלה, גם בלא להידרש למסמכים ביזאריים ועתיקים כגון המפרט לרכב האלופים לפני כעשור ומחצה, שהקדיש כעשרה עמודים שלמים לדמותו של מכשיר הרדיו-טייפ הרצוי במכוניתו של האלוף.
כתוצאה מכך, הצבא מוצא את עצמו לוקה בשני התחומים; הקריירה הצבאית אינה בדיוק שליחות ואינה בדיוק משלח יד. ובמקרה הזה, נראה שמדובר ברע שבשני התחומים, שכן תחושת משלח-היד מספיקה כדי להקהות את השליחות, ותחושת השליחות מספיקה כדי למנוע מקצין את האיתותים שהוא צריך להחליף, עכשיו, משלח יד.
מה שמתאים לגרמנים, לרוסים ולרוב צבאות העולם כנראה איננו מתאים לנו; אנשי צבא מקצועיים, ללא יומרות בנוסח 'תדע כל אם עבריה' וללא אשליות, המוכנים לוותר על כסאם ולשלם את המחיר כאשר אינם מסוגלים להסכים עם המדיניות המוכתבת להם ימשיכו להיות מצרך נדיר בארצנו, הן מימין והן משמאל. במקום כך נמשיך לקבל אנשי צבא שייאחזו בכסאותיהם, ורק לאחר שיישמטו משם סוף-סוף שלא בטובתם, נזכה לשמוע את חוות דעתם המנומקת המסבירה למה אסור להסכים למהלך פלוני או אלמוני, שהוא הרה אסון – אולם כנראה לא מספיק כדי לחייב הזדכות על הציוד.
*בכוונה לא הכנסתי את מקלף.
(ולא במקרה, אני חושב שפרישתו של צוקרמן הייתה צעד חשוב לחיוב, ולו כי הוא פרש בטרם יראו לו את הדלת).
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)
המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
