23-02-2008, 15:00
|
|
|
|
חבר מתאריך: 26.05.07
הודעות: 914
|
|
יש הרבה פעמים בחיים,
שאנו מרגישים את הבדידות הזאת,
בד"כ זה נובע, כי אנחנו התבגרנו, וכי אנחנו כבר לא כמו החברים שלנו,
סוג של הרגשה שהשתננו והם לא יבינו יותר את הבעיות שלנו,
לפעמים אנחנו יוצרים מעצמנו את ההתרחקות הזאת ומחוסר ודאות לכך 'מאשימים' אותם שהם לא מבינים, שהם ילדותיים, ושהם הביאו את המצב בו אנו נמצאים כעת.
הרבה אנשים, גם אני, מחכים כבר לצבא כדי להתחיל את הדף החדש הזה, ולמצוא שם את האנשים שיכירו אותנו כ'אני' החדש שיצרנו לעצמנו, שכל 18 השנים האלו בנינו את עצמנו, והפעם נפגוש שם אנשים ללא כל דעה קודמת, והרושם הראשוני שנוכל לעשות עליהם זהו באמת הרושם שאנחנו רוצים, כי זה כבר אנחנו האחרים.
אין לי פתרון למצבים כאלו, גם אני הייתי בזה, לפני שנה, ואני כבר שנה מחפשת את הסביבה שלי,
ומרגישה מאוד תלושה, גם פתחתי על זה נושא לפני משהו כמו 4 חודשים 'חיים תלושים'.
לפעמים אני רוצה להריץ את הזמן קדימה ולהכנס כבר למסגרת ההיא, כדי להתחיל הכל מחדש ולשכוח מהכל...
וזה מה שאעשה, אתחיל משם הכל מחדש,
אבל בנתיים, אני חיה בידיעה, שכמעט ורק על עצמי אני יכולה לסמוך,
שרק בי אני מאמינה, שאני לא תלויה באף אחד אחר,
ושאני יודעת שיש דברים שאשקיע בהם, לבד.
אני מאמינה שתמצא בצבא את היעדים את החברים שלך ואת כיוונך.
שתמצא את עצמך,
אך בנתיים נותרו לך בסביבות ה-4 חודשים לסיום הלימודים...
אז זה או לתקן את זה, או כבר לחכות לסיום...
אני יודעת שלא חידשתי הרבה, פשוט הדרך התמודדות שלי עם זה הייתה לסמוך על עצמי, להקפיא את כולם לקשרים של 'היי' ו'ביי'...ולא מעבר,
זאת תחושה של בדידות, אבל אין ברירה, אניבחרתי את זה,
לפחות עד סוף השנה...
(וגם בגלל הסיבה שחבריי האמיתיים לא במגרת בית הספר)
אתה יודע שאני מעריכה ואוהבת אותך ושאני כאן תמיד למענך, לצידך ובשבילך!
אז קח נשימה עמוקה, תאגור עוד קצת כוחות,
עוד מעט זה נגמר...
עוד מעט זה נגמר.
_____________________________________
"...אני עבד לחכמה שלך- ואין בך כלום שפוי..."
|