דמוקרטיה בכוח הזרועעל כשלון המעצמות - ארה"ב בפקיסטאן ובעיראק ובריה"מ במזרח אירופה – להנחיל דמוקרטיה "מלמעלה" והלקח לגבי הפלסטיניםצ'לו רוזנברג 25/2/2008
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/Includes/ImageResizeLargeArt.asp?Avatar=/imgs/uploads/politics/bush_putin_marqel_GT_lrg.jpg]

הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי

בתקופה האחרונה נעלם נשיא ארה"ב בוש ממסכי הטלוויזיה. הבחירות המקדימות במפלגות האמריקניות, "העיפו" את הנשיא בוש מן הכותרות הראשיות, אך מתחת למעטה האשליה ששום דבר משמעותי אינו קורה, מבעבעת הלבה הרותחת המכלה את תדמיתה של ארה"ב. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא פקיסטאן.



לקח הסובייטים בפקיסטאן

כתבות נוספות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
קוסובו: הנטל על הבלקנים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
אלקעידה בעיראק מציג: טרור ילדים

כנראה שהאיוולת המאפיינת את המנהיגים בהיסטוריה היא אוניברסלית. לפני שנים לא רבות הייתה מעצמה גדולה, ברית המועצות, שלדידם של מנהיגיה, ניתן היה להנחיל את הסוציאליזם או הקומוניזם בכוח הזרוע. לאחר מלחמת העולם השנייה, בריה"מ אכן הצליחה לכפות את הקומוניזם על מדינות מזרח אירופה ואזורים אחרים, כמו קובה. רק המגף של החייל הרוסי אשר לחץ בחוזקה על גרוגרת האזרחים במדינות השונות, הוא שהביא את "ניצחון" הקומוניזם במדינות כה רבות. בתוך ארבעה עשורים ויותר התברר שהנמר הוא מנייר, שהכל תעתועים, הפגנות המונים המריעים בחיוך למנהיגים ובסתר לבם מקללים אותם על חייהם המזופתים.

אך, כפי שנאמר לעיל, האיוולת אינה נחלתו של צד אחד. הנה לכם הדוגמה הפקיסטאנית המוכיחה באופן ברור מה גדולה האיוולת של ארה"ב. היו מי שהשתעשעו ברעיון שמושארף, נשיא מדינה בעלת נשק גרעיני, שהגיע לשלטון בהפיכה צבאית, יהפוך את עורו ויהיה לדמוקרט גדול. מי אם לא ארה"ב הייתה זו שתמכה, ועודנה תומכת לעת עתה, בדמוקרט הגדול שזכה לראות במו עיניו שבבחירות הדמוקרטיות, מפלגתו וכוחו הפוליטי נמצאים בנסיגה רבתי. עתה, מתפרסמות ידיעות על כך שבכוונתו של מושארף לעזוב את תפקידו, בדרך שקטה. ויש לו את כל הסיבות לכך, לפני שימצא עצמו במקום בו נמצאת בנזיר בוטו, אשר אולי אנשיו שלו שלחו אותה למנוחת עולמים. ארה"ב לא הזדעקה כי הרי ההערכות המודיעיניות הבאות מבית היוצר של ה-CIA כנראה הצביעו, בוודאות גדולה למדי, שמושארף יעבור בשלום את האירוע ה"טרגי" של רצח בנזיר. אך צחוק ההיסטוריה הוא יצור ציני יותר משניתן לתאר. מושארף נמצא בצומת דרכים, וכנראה שיבחר בחץ המורה לו לרדת מן הבמה הפוליטית. ומה יקרה אז בפקיסטאן? האם קיימת ערובה לכך שהיא תישאר דמוקרטית? כלל לא ברור וכל מי שינסה להתנבא, יחטיא את המטרה.

ארה"ב ניסתה להנחיל דמוקרטיה גם בעיראק, אם מישהו שכח זאת. זו הייתה המטרה המוצהרת של הנשיא בוש. כיום, כל מי שמביט בעיניים פקוחות על מצב עיראק אינו יכול שלא להודות שבין דמוקרטיה לבין המצב בעיראק, המרחק גדול הרבה יותר מאשר בין הארץ לירח. הממשל האמריקני לא השכיל להבין שלא ניתן בשום אופן לכפות משטרים במקומות אחרים. זו חייבת להיות בחירה של אזרחי אותן המדינות ולא התערבות חיצונית.



בין קוסובו לפלסטין

גם קוסובו או קוסובה, היא עוד פארסה פוליטית מדינית. אין כוונה לחוות דעה אם מגיעה עצמאות או לאו לחבל ארץ זה, אך מה שמרגיז הוא ששוב ארה"ב, יחד עם כמה מדינות דמוקרטיות אחרות, היו הראשונות להכיר בעצמאות החבל. ומה התוצאה: מהומות ואלימות קשות ביותר בחבל קוסובו. אך חמורה מכך, עמדתה של רוסיה, היא בריה"מ לשעבר, הקשוחה כל כך, עד כדי איום על התערבות צבאית. האם כל אלה נלקחו בחשבון על ידי המדינות הדמוקרטיות? כל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שמאז ומתמיד הבלקן הוא חבית אבק שריפה שהציתה לא אחת מלחמות. המפורסמת שבהן היא מלחמת העולם הראשונה, אך גם המלחמות הפנימיות לאחר התפרקות יוגוסלביה מוכיחות עד כמה האזור הזה רווי מתחים לאומיים, אתניים ואחרים. אין לדעת מה ילד יום, אך לא מן הנמנע שנחזור למראות קשים ביותר בגלל האיוולת של המנהיגים.

הדוגמה הבולטת ביותר לכישלון להנחיל דמוקרטיה בכוח היא מדינות מזרח אירופה לאחר העידן הקומוניסטי. יש שיטענו שהמדינות במזרח אירופה הן דמוקרטיות, אך המציאות במרבית המדינות באותו אזור רחוקה מלהיות דמוקרטיה. אין כאן המקום לפתח זאת, אך על אלה הטוענים שניתן לכפות תפיסת עולם פוליטית להבין שהניסיון ההיסטורי אינו תומך בעמדתם. ההפך הוא הנכון.

היו גם אצלנו מנהיגים פוליטיים שחשבו שהדמוקרטיזציה תביא ישועה לפלסטינים. והנה, בחסות הדמוקרטיה קיבלנו את חמאס ברצועת עזה. לא מן הנמנע שאלה היו צריכים "לאכול את הכובע" בראותם את שקרה לתהליך הדמוקרטי שהם כה ייחלו לו. יתכן ויש מקום לרביזיה במחשבות, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

צ'לו רוזנברג 25/2/2008