שני חיילים נהרגו היום. חוץ מכמה כותרות באתרי חדשות וברדיו אין ממש מישהו שמתרגש...
הלכתי עם ידידה שכל הזמן הייתה עסוקה בלחפש לאן לצאת היום בלילה ומסביבי אנשים מדברים בטלפון על שטויות.
כאילו... פאק... כן, הם נהרגו בשביל שיהיה לנו את כל המותרויות האלה, אבל למה האדישות?! איפה האכפתיות? אי אפשר להתעלם! זה כולה חצי שעה נסיעה מפה!
מה יקרה אם אני אהרג שם? גם אז המקסימום שלעם ישראל יהיה אכפת זה שאיזו משפחה תשב בסלון, תראה טלויזיה, תגיד "לא עלינו" ותמשיך בסדר היום?
תרכינו ראש, תראו שהם לא מתו בשביל כלום...

כדי שלא תבין אותי לא נכון,
תשמע כשפתחתי היום את האינטרנט וראיתי שנהרגו 2 חיילים הייתי בשוק וממש מבואס, אבל אני לא מבין איך אתה מצפה שכולם עכשיו יכנסו לבאסה ולא ימשיכו בחייהם כרגיל?
זה לא בן אדם שהיה קרוב אליהם והם בעצמם(שזה כולל אותי)לא נמצאים בחזית ולא לוחמים ואין להם מושג מה זה לעבור את זה ביום ביום, אי אפשר להסביר את זה.

אני מקווה שהבנת את הנקודה שלי ושלא יצאתי פה בטעות קטן...

מחשבות קריאייטיביות - רן פינקלשטיין
http://copies2011.blogspot.com/

ולא, לא יצאת קטן.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אין ספק שמדובר במקרה עצוב, אך מדינה שלמה לא יכולה להרכין ראש על כך. חשוב מה היה קורה לו כולנו היינו נכנסים לאבל על כל חייל שמת? היינו חיים בעצב ולא מתפקדים. זה נשמע הגיוני?

אני חס וחלילה לא אומר שצריך לעבור על כך כדבר שבשגרה, אך גם לא לצאת מפרופורציות.

יהי זכרם ברוך.

אתה פשוט צודק.
אבל לא רק כשחיילים נהרגים. בכללי שאנשים מתים מרעב מקור ואלימות וכו..

Bombing for peace is like fucking for virginity

Blog ------- D.A

בני אדם מתרגלים מהר מאד לכל מיני מצבים, לטוב ולרע.
אנחנו חיים במדינה שהמקרים האלו הפכו לשגרה. פותחים עיתון ויש דיווחים על חיילים שנהרגו, צעירים שנהרגו בתאונת
דרכים וכן הלאה. לאט לאט הופכים להיות אדישים לזה, אלא אם זה נוגע לנו אישית (למשל אם מדובר במכר).
זה לא נעשה בכוונה, זה נעשה באופן אוטומטי כדי להגן עלינו מפני מקרים קיצוניים.

שוב, אני לא אומר שזה בסדר, ואני מסכים איתך, ממילא עושה רושם שיש פה שתי מדינות, אבל לפעמים לא הוגן
לבוא בטענות אל אנשים בקשר לדברים שלא בשליטתם (ככלל, ברור שיש כאלו שכן שמים לב וכן מתנהגים שונה).

סמ"ר דורון אסולין


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1396243/doron_a.jpg]


סמ"ר ערן דן-גור


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1396261/IMG_0499-copy_a.jpg]


יהי זכרם ברוך

יזכור אלוהים

את בניו ובנותיו אשר חרפו נפשם במאבק על המדינה

ג'יימס אלן
"אדם נבנה או נהרס בידי עצמו. במאגר תחמושת המחשבות הוא מייצר את הנשק שבאמצעותו הוא משמיד את עצמו."

"מה שאנו עושים בחיים מהדד לנצח נצחים"

נכון. אתה צודק. אבל בוא נחשוב על זה מנקודת מבט נוספת, כמה אנשים כבר הקריבו את חייהם למען המדינה הזאת? אלפים! כל אדם כזה הוא עולם ומלואו, אבל זה לא ריאלי שבמדינה כמו שלנו, שהמאבק עליה ועל החיים שלנו בה הוא יומיומי, כל הרוג יקבל יום זיכרון. זה בלתי אפשרי וגם אני לא חושבת שניתן לדרוש כזה דבר.

במקום זאת יש את יום הזיכרון לחללי צה"ל שהוא כללי וגם אישי כאחד, יש הנצחות במקומות שונים ומוסדות שונים בארץ, יש פסלים וכיכרות ושירים. זה לא יהיה צודק להגיד שאנחנו אדישים לגמרי, אנחנו לא מתעלמים כאילו המצב הזה לא היה. אין מה לעשות, אנשים נהרגו, אנשים נהרגים ואנשים גם יהרגו, לא מצב אידאלי, אבל מצב קיים.

אי אפשר לדרוש לעצור את ה-כל בשביל כל מקרה כזה, עצוב שיהיה, אחרת לא היינו יכולים להמשיך לחיות.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

נתחיל מהעובדה שאנחנו כאן היום. זאת ההוכחה הכי גדולה לזה שהם לא מתו בשביל כלום.

כן, זה נכון שזה קשה ועצוב. וכל חייל שמת מכל דבר יותר ממעציב אותי. זה חבל באמת שהגענו למצב כזה שכמעט כולם אדישים לדברים האלה. שזה חלק מהיום-יום של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל לצערי זאת המציאות. כאב לי הלב לראות את אמא של סמ"ר ערן דן-גור ז"ל מדברת בטלוויזיה בדמעות ובהרגשה שהיא איבדה את הבן שלה בשביל "כלום" . והכי כואב לי זה שאין לי מושג איך לגרום לה להבין שהיא לא איבדה אותו בשביל "כלום". שהיא איבדה אותו בזמן שהוא דאג להגן על המדינה שלנו. עלינו. שהעובדה שהחיים ממשיכים כרגיל אצל כולם רק מראים שזה לא היה לחינם!

שקראתי את הכתבה הזאת, התעצבתי אל ליבי. כי סך הכל אמרו נכון, שכן מתרגלים לזה. אבל עם זאת, הייתה תקופת רגיעה לא קטנה. והנה עתה, מתים שני חיילים במאבק על קיומה של המדינה.
כמו כן, שלושת החטופים. לפחות פעם-פעמיים בשבוע יוצא לי להרהר בגורלם. גלעד שליט שזה לא מזמן חצה את קו ה-600 יום בלי בית, וכמו כן אהוד גולדווסר ואלדד רגב רחוקים רק יום אחד מלהיות גם כן 600 יום לא בבית. בלי אבא ובלי אמא. בלי השניצל של אמא, בלי החברה, בלי המשפחה, בלי המיטה הכל כך חמה וטובה של הבית. נורא.. כל פעם אני נחרד מהמשמעות של חטיפה ושכול.
(כן, גלשתי קצת לנושא אחר..)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

גם לי לפעמים נדמה שלאף אחד לא איכפת. כנראה שהשגרה הזאת באמת השתלטה עלינו.

אל תשכח שבחרת להיות לוחם למרות התופעות האלה, ושיש הרבה דברים ששווה להילחם בשבילם.