בס"ד

פרשת תזריע

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

פרשתינו פותחת בתורת היולדת, החל מלידת הוולד ועד להבאת הקורבנות (עולה וחטאת) שמשלימים את תהליך טהרתה. מיד לאחר מכן התורה עוסקת בדיני צרעת ומתארת את סוגי הנגעים השונים.

על איזה עבירות באה הצרעת? הגמרא אומרת: "אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועות שווא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות עין" (ערכין, טז') הגמרא מביאה ראיה מפסוקים בתנ"ך על כל אחת מהסיבות הגורמות לצרעת. מבין כל השבעה התורה עוסקת במפורש בעניין שמירת הלשון: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת : זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"(דברים כד', ח'-ט'). מסמיכות שני הפסוקים הללו לומדים חז"ל: "אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בצרעת" (רש"י, שם). ומה מרים שלא נתכוונה לרעתו של משה, וכל טעותה (כמובן לפי הדרגה שלה) היא שהשוותה את מדרגתו של משה למדרגתה כפי שנא' "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר"(במדבר יב', ב') לקתה, קל וחומר מי שמדבר רעות על חברו שבוודאי חוטא חטא חמור ועונשו גדול.

מעיר על כך הרב נבנצל שליטא: קשה מאוד להשיג את גדולתו של משה אך לא רק של משה אלא גם גדולתו של יהודי פשוט קשה להשיג. כפי שאמרו חז"ל "שנמשלו ישראל לכוכבים" מכוון שהכוכבים נראים קטנים אך בעצם הם גדולים מאוד ואפילו יותר מכדור הארץ. כך בני ישראל אי אפשר להשיג את מידת גדולתם האמיתית שהיא מעבר לנראה לעין.

זהו היסוד של לשון הרע: אי הכרה מספקת ואי הערכה מספקת של מעלת אדם מישראל. "חביבים ישראל שנקראים בנים למקום" (אבות פ"ג, יד'). אילו היית מעריך את חברך כבנו של הקב"ה לא היית מדבר עליו לשון הרע.

משה רבנו לקה בצרעת על לשון הרע (כמובן בדקות שבדקות). כשהקב"ה אומר למשה: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שמות ג', י"ח) שואל משה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות ד', א') לכאורה קשה: הקב"ה אומר לו בפירוש שעם ישראל יאמינו לו ומשה מפקפק חלילה בדברי ה'? אלא שהקב"ה לא תיאר למשה את מה שעתיד לקרות (שישמעו בקולו) אלא את מה שה' רוצה שיהיה, והראיה שהרי ה' אומר לו גם "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שם ג', י"ח) ובפועל לא באו הזקנים עם משה אל מלך מצרים אלא שנשמטו אחד אחד (רש"י שם) הרי לנו שהקב"ה לא אמר למשה מה שעתיד להיות אלא מה שהוא רוצה שיהיה ואם כן שאלת משה היא במקום. ולמרות זאת משה לקה בצרעת כפי שנא' "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד' ו') השאלה מדוע? הרי טוב שאל!! התשובה היא מפני שאמר באופן מוחלט והן לא יאמינו לי, היה צריך לשאול "ואם לא יאמינו לי"? ועל שינוי דק כזה לקה בצרעת.

מכאן נלמד קל וחומר: אם על דבר כל כך קטן, ביטוי לא מדויק, משה לקה בצרעת, על אחת כמה וכמה מי שמדבר בגנות חברו, ולמרות שהיום לא רואים בגלוי שמי שמדבר לשון הרע מיד לוקה בצרעת אבל יש דין ויש דיין וסוף העונש לבוא.

הגמרא אומרת (ערכין ט"ו "א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנא' (תהילים י"ב): אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו" דהיינו אם אדם עושה את שפתיו הפקר ומדבר ככל העולה על רוחו זה אות שאינו מאמין שהבורא משגיח עליו ולכן סבור הוא שיכול לדבר מה שהוא רוצה.

אומר הרב: אולי בגלל זה העונש על עבירה זו הוא ניסי, כדי להזכיר לאדם שיש מנהיג לבירה, שלא ב"מקרה" יש לו צרעת, לא בעקבות אי שמירה על היגיינה נדבק במחלה זו, לא בגלל חיידקים יש צרעת בקירות ביתו או בבגדיו. וודאי שצריכים לשמור על כללי היגיינה ולהיזהר ממחלות מדבקות, "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"(דברים ד', ט"ו) אבל צריכים לדעת שהכל פועל בהשגחת ה'. נכון שבסופו של דבר הבחירה בידי האדם אם לדבר או לא אבל כבר אמרו חז"ל "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, הגבאים מחזרים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" (אבות ג', ט"ז) אומר על כך רבנו יונה: "נפרעים מן האדם לדעתו": כשיודע וזוכר בעוון שעשה, וכשבאה הפורענות אליו מכיר ומשגיח כי מפני אותו חטא היא באה... "ושלא מדעתו": כגון שייסורין באים עליו ואינו זוכר את החטאים אשר עשה, ויש שחושבים כי לא בדין יבואו עליהם ייסורין כי אומרים צדיקים אנחנו ולא חטאנו ולמה לנו הרעה הגדולה הזאת?"

יוצא אם כן שצריכים להתבונן לפני כל מעשה ולפני כל דיבור כי העולם הוא לא הפקר. יש מנהיג לבירה והוא שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

וכפי שמסביר הרמב"ן בסוף פר' בא את החשיבות הרבה של זכירת הניסים הגדולים שעשה ה' ביציאת מצרים שמתוך התבוננות בהם האדם יגיע להכרה שכל הסובב אותו אינו טבע ומנהגו של עולם אלא שהכל פועל בהשגחת ה'. על מנת להגיע להכרה זו יש לנו מצוות ליל הסדר, סיפור יציאת מצרים, ריבוי של מצוות בחג הפסח, שכפי שכותב ה"חינוך": "אחרי הפעולות נמשכין הלבבות". אם אדם עושה הרבה מעשים, גם אם יעשה אותה בלי "לב" במשך הזמן ישפיעו מעשים אלו על ליבו. וצריך לזכור את דברי חז"ל על ההלכה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" אסור לאכול אחרי האפיקומן. ולמה? אומרת הגמרא כדי שיישאר טעם מצה בפיו. ומה העניין בזה? אומר הרב: התורה אומרת: "...שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת... לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"(דברים ט"ז, ג') דהיינו שתאכל בלילה הזה את הפסח ואת המצה כדי שמכוח אכילה זו תזכור את יציאת מצרים כל ימי חייך. לכן כל כך חשוב שיישאר טעם מצה בפה, לרמוז שבעצם היה צריך שטעם זה יישאר לעולם אלא שאי אפשר לומר לאדם שלא יאכל כלום אבל "הטעם" יישאר, ההכרה שה' הוא זה שחולל את כל הניסים במצרים תימשך לאורך כל ימות השנה עד שבפסח הבא נאכל שוב מצה ומרור ונחזור למצוות ליל הסדר.

שבת שלום יצחק חלבה



לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה
לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm

לה"ו
חזק ביותר