http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3521113,00.html

רד לשלושים






באמצע החיים נפל על אלעד בן דוד חודש של תעסוקה מבצעית בשטחים. בימים טחנו אותו, בלילות ירו עליו, בארוחות הגישו לו דברים בטעם של משהו שמישהו כבר אכל - והוא נהנה מכל רגע, הגיבור חיל הדפוק הזה אלעד בן דוד / *צילומים: גטי אימג'ס/ אימג' בנק
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/SendArtResponse/mail.gif]
פורסם: 19.03.08, 14:07



מכתב שממתין לי בתיבת הדואר, עטוף במעטפה חומה, מטיס אותי שנים אחורה לגיל 20 - גיל עם מדים ואפוד וקסדה ונשק ושק"ש ובלי ברירה. צו שמונה, 30 יום של תעסוקה מבצעית. ד"ר אמט בראון מ"בחזרה לעתיד" טוען שהסיכון הגדול ביותר במסע בזמן הוא הפגישה בין עצמך העכשווי לעצמך בזמן אחר; לפי בראון, פגישה כזאת עלולה לגרום לרצף אירועים שיסתיים בהרס היקום.



נראה מה יהיה.



זר לא יצליח להבין את זה, אבל שלוק אחד מהקפה של זינו, ו־40 חבר'ה - 40 גברים שביומיום אין להם שום דבר במשותף חוץ מחטיבת החי"ר שאליה הם משתייכים - משאירים את החיים מאחור ונבלעים למשך חודש בתוך משהו אחר, ספק משפחה מאומצת וספק פנימייה מחורמנת.



אומרים שפראייר מי שעושה מילואים; אצלנו בפלוגה אומרים שפראייר מי שלא שותה את הקפה של זינו. הוא נהג מונית מירושלים, ובשבילו המילואים זה חופש. עכשיו הוא מחכה לנו במוצב עם קפה אמיתי, מתוק כמו שרק הוא יודע להכין. כל כך מתוק שאפילו רועי, מנכ"ל חברת סטארט־אפ, נותן לפרצוף החמוץ שלו לנוח. המדינה משלמת לשניהם ביחד 35 אלף שקל על החודש הזה. 30 אלף לרועי, השאר לזינו. שניהם שותים קפה, בוחנים את הנוף דרך האדים ומחייכים. זה היום הראשון, ולכולם עוד יש מספיק סיגריות ומספיק ופלים בשביל הקפה. אז חוגגים.



אחרי החגיגות מגיעה שרשרת חיול קצרה. אפודים שאת הפאוצ'ים שלהם עדיין מקשטים שמות דהויים של אנשים שהיו איתי בפלוגה לפני יותר מעשור; M-16 מקוצר, שלמרות כל השנים עדיין עושה לנו את זה; אחד מעיל דובון עם ריח של בוץ. זה מה שיש ועם זה ננצח, גם אם לא ברור את מי. אף פעם לא שוכחים איך לשפצרM-16 , אף פעם לא שוכחים איך לאפס, אף פעם לא שוכחים את הנימה הצהובה המינימלית ואת הקור במפשעה כשיורים במצב שכיבה.



מגיע המ"פ, דן. הוא שוכח לרגע שהייתי המ"כ שלו במסלול, ומתדרך אותנו על הסכנות בגזרה, על העמדות ועל הפטרול, על המאהל - והכי חשוב, על היציאות הביתה. הוא מוסיף שביום האחרון יהיה על האש של כל הפלוגה. ביום האחרון יש תמיד על האש. במשך חודש אוכלים ארוחת בוקר בטעם ארוחת ערב של אתמול, ולארוחת צהריים מקבלים חמגשית עם פתיתים בטעם תפוחי אדמה ותפוחי אדמה בטעם פתיתים. חודש מחכים, ואז זה מגיע. 60 קילו בשר עם יין אדום, בירות, קולה קריסטל ומשקה מנטה מגעיל שרואים רק במילואים ובחתונות של דוסים.



30 יום לומדים להעריך את כל מה שאין פה. 30 יום מחזיקים בקנאות את הפלאפון, שהופך פתאום לגאדג'ט אלוהי. שומרים עליו, מלטפים אותו ונותנים לו לנוח בכל מפגש עם שקע. איך שנגמרים המילואים זורקים אותו לאנשהו בתוך האוטו, אבל פה הוא אוצר.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1417532/miluim_1_wa.jpg]




30 יום שבהם מקלחת חמה אחת מסוגלת לשטוף מעליך 46 שעות בלי שינה, לקלף ממך שכבות של קהות חושים ולחמם לך את העצמות שקפאו כל הלילה. 30 יום שאתה קופא בעמדה או אוכל בעמדה או מדבר עם עצמך בעמדה. ו־30 יום שאיכשהו, אתה בכל זאת שם לב לכל רחש.



האישה האחרת של אותו המחבל



עידן הוא סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בכל פעם שהוא שומר בעמדה, זינו עולה אליו עם קפה וחמגשית. ה"פילוסוף של החיים", בוגר "הפקולטה למדעי החומוס בשוק מחנה יהודה" - מילים של זינו, לא שלי - מתחיל לדבר, ועידן משתתק פתאום. מלך השיחות הארוכות של המילואים, האיש שלא סותם לרגע, פותח את האוזניים ומקשיב. זינו מוכיח לו שאפשר להיות איש הגות גם בלי לדעת מה זה אומר או איך מאייתים את זה.



זינו מתעקש שבאוניברסיטה לומדים רק מה אנשים אחרים אומרים, וזה לא משאיר זמן להבין מה יש לכל תלמיד לומר, ושכל האקדמאים שהוא פגש הם סתם תוכים. "מרוב שהם לומדים את המקור", הוא אומר, "בסוף צומח להם אחד". אצלו במונית מדברים על אלוהים בנסיעות לים המלח, על בחורות בנסיעות לתל אביב ועל משמעות החיים בנסיעות לבירה. "אין על ירושלים", טוען זינו. "עיר שלמה של פילוסופים".



אחרי השמירה מספר עידן לחבר'ה על מונח חדש שהוא המציא: זינו שכל. כולם נקרעים מצחוק. גם זינו, שמנסה להחביא את זה שהוא קצת נעלב. אחר כך הוא אומר לי בצד שהצעירים האלה לא יודעים כלום על כבוד.



אני חושב לעצמי שבזכות אנשים כמו זינו, אנשים כמוני יודעים מה זה כבוד. בנאדם שקורע את התחת כל היום רק כדי שכולם יהיו מבסוטים, שהכל יהיה בכיף. בנאדם שנותן ריספקט לכל הפלוגה, מדן המ"פ ועד אחרון הבלתי מגולחים.



במילואים שלי יש כבוד ואין קרע בעם. יש לי אח מתנחל, אח שחזר מהודו, אח שמאלני ואח שהוא אבא לשבעה ילדים, שבא עם כל הלב למרות שיש לו פטור. ולמרות שהוא בא עם כל הלב, תמיד יוצא שהוא זה שמתמרמר הכי הרבה. ובגלל שהוא זה שמתמרמר הכי הרבה, יוצא שהוא גם זה שנטחן הכי הרבה. ככה זה: ההיגיון של הבית מפנה מקום להיגיון של הצבא. אבל לא מהסוג האפאטי - בלי להירדם בשמירה, בלי לכסת"ח, בלי לאחר ובלי לחפף. נותנים את הכל, גם כשמקטרים. גם בתורנות מטבח. ובעיקר כשעושים את הדבר הזה שנקרא פעילות מבצעית.



כולם מבינים פתאום איפה הם נמצאים כשיוצאים לפעילות. אנחנו מתחילים להתארגן מתשע בערב, מכינים רשימות של אלה שיוצאים ואלה שנשארים לשמור. אף אחד לא רוצה להישאר לשמור. את ניר, הקלע היחיד של הפלוגה, מביאים במהירות מהמחסום. הוא שומר רק במחסום: ניר פעיל ב"שלום עכשיו", והוא ביקש מהמ"פ להיות במחסום כדי לנסות לעזור. כדי להראות לפלסטינים, וגם לחלק מאיתנו, שאפשר גם אחרת. 16 שעות ביום הוא עומד במחסום בלי להתחלף. דואג, מקשיב, בודק, ומראה שאפשר לשמור על ביטחון בלי לאיים.



דן מבקש שנהיה מוכנים לתדריך לפני יציאה ב־22:30. ב־22:25 כולם כבר עומדים מוכנים. עמיחי, שתמיד לובש חולצה לבנה מתחת למדים, מסדר את האפוד על הגוף. מניח את המחסניות בצדדים, את הארנק בפאוץ' הקדמי ואת הפלאפון בפאוץ' של הרימון. אמנון הקבלן דוחף לפאוץ' הקדמי ברטה כסופה שמשווה לו לוק של קאובוי על מדים. אופיר החובש הביא פנס מהבית, כזה שמאיר עד הירח. אביב נועל נעלי טרקים, זינו עם היי־טק ישנות. מתחת לאפודים מכסים אותנו פליזים מהבית בצבעים מבצעיים - ירוק ושחור. וגם חום. רק חנון היי־טק כמו רועי יכול לקנות פליז חום.



דן מגיע ומספר לנו על פעיל ג'יהאד חמוש שמגיע לישון בבית בפאתי הכפר: הבית של הפילגש שלו. זינו צוחק. "אם זה בית של פילגש", הוא אומר, "בטוח לא יושנים שם. מנקנקים והולכים הביתה".



30 יום של עברית לא תקנית וערבית לא הכי ספרותית.



בית זה המון דברים

ב־1:00 אנחנו יוצאים לפעילות. אף אחד לא אומר מילה על הקסדות. אני זוכר כמה קיטרנו בסדיר על כל רגע עם קסדה; פה שמים אותה על הראש וסותמים את הפה. "חיי אדם זה הכי חשוב", אומר עידן ורוכס את שלו.



ב־2:30 מגיעים אל הבית. אחרי כמה דקות מגיע דן עם הג'יפ. הכפר מתעורר, מתחילות תזוזות בבית ונשמעת דריכה. בדיוק באותו רגע יוצא דן מהג'יפ. אף אחד לא מספיק להגיד כלום בקשר. קלצ'ניקוב יוצא דרך החלון. דן ממהר לשלוח ידיים אל הנשק. נשמעת צעקת "אללהו אכבר" וירייה.



זה הסוף של דן. אני בטוח שזה הסוף שלו. ואז מישהו אומר בקשר "ירי שלי". נשמע כמו ניר.



דן בסדר. הוא אומר לאופיר להאיר על החלון. אישה עומדת בו וצועקת. אמנון שואל בערבית אם יש עוד מישהו בבית, והאישה אומרת שלא, נשבעת שלא, ומבקשת עזרה. מתחננת.



אחרי דקה נכנסות שתי חוליות אל הבית ומוציאות בחור מדמם. אופיר מנסה להפסיק את הדימום. ניר מגיע ועוזר לו: הוא לא רוצה מוות על המצפון. הבחור מפרכס, מאבד נשימה, וניר מחזיק אותו ומתחיל להנשים אותו. בסוף פוקח הבחור את העיניים וניר מחזיק לו את היד. אחרי כמה דקות מגיע אמבולנס ישראלי ולוקח אותו.



ניר לא אומר מילה, ובבוקר חוזר למחסום. שוב דואג, שוב מקשיב, שוב בודק ושוב מראה שאפשר לשמור על ביטחון בלי לאיים. זה נראה כאילו הוא עושה את זה אפילו טוב יותר עכשיו.



בערב לוקח דן את ניר לשיחה: אשר הדתי הציע להם ללכת לקרוא "הגומל". שניהם מסכימים. למחרת הם הולכים לבית כנסת בירושלים, על מדים. בדרך חזרה הם עוברים בהדסה עין כרם ומחפשים בכל המחלקות את הבחור הפלסטיני מאתמול בלילה. כשהם לא מוצאים אותו הם מתקשרים לאופיר, שמתמחה פה ברפואת עיניים כשהוא לא במילואים.



אופיר, שנלחם עם קצין רפואה ראשי כדי להמשיך לעשות מילואים עם הפלוגה, עושה כמה טלפונים. אחרי כמה דקות הוא מתקשר ומודיע להם שהבחור מת מפצעיו. ניר בוכה. כשהם חוזרים עם הג'יפ, ניר אומר לחבר'ה: "טוב, כנראה שאני יותר קלע משמאלני". אני חושב לעצמי שהוא פשוט מהאנשים הנדירים האלה שטובים בכל מה שהם עושים.

למחרת הוא במחסום, ושוב עושה את זה אפילו טוב יותר. אני עומד איתו שם כשהוא עושה את כל העבודה: מתרוצץ מצד לצד, עוזר לזקנה עם סלים, מלטף ראש של ילד, משקה זקן מהמימייה שלו ומחייך. במאהל הוא כבר לא מחייך. רק יושב בפינה עם ספר, או נעלם עם הפלאפון וחוזר אחרי שעתיים.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1417534/miluim_2_wa.jpg]




העיניים של ניר מבריקות בתמונות מהמילואים. גם לפני הפעילות המבצעית. אני עומד איתו במחסום במשך שמונה שעות ארוכות, בלי מילה.



30 יום שמפגינים בהם אהבה - במבטים, בקריצות, בטפיחות על שכם, בשלוק מקולה, בחצי טוסט, בלהגיע לחילוף בשמירה עשר דקות לפני הזמן. אבל תמיד בלי מילים.

30 יום שהצרות מהבית נראות כל כך רחוקות, שמדברים רק על חופשות ועל חופים ועל ברים. 30 יום של שקיעות ורודות על ההרים הירוקים־צהובים של השומרון, של שמיים בגוון תכלת אחר, של לילות מלאי כוכבים ונזלת שכל הזמן בורחת מהאף. 30 יום עם פוקר על במבה ובלי פרטיות. 30 יום שקוראים בהם את כל החלקים של העיתון. של כל העיתונים.



30 יום שכל מי שעושה משהו הוא המש"ק של המשהו הזה. נגיד, זינו הוא מש"ק דאחקות. עמיחי, שרגיש לחלב, הוא מש"ק ריח. עידן, עם שיחות הפילוסופיה שלו, הוא מש"ק חפירות. 30 יום שמוכיחים לך שאתה סתם בכיין ומכניסים הכל לפרופורציה. 30 יום עם אנשים שלא פוגשים בשום מקום אחר. לא בתור בסופר, לא בעבודה ולא ליד הבית. 30 יום שמטשטשים את המונח "בית", או אולי רק מחדדים אותו.



אולי נגד הממשלה, אבל בעד ארצנו



כשאתה מספיק רחוק מהבית, יש לך סיכוי למצוא את עצמך יושב עם איזה קמב"צית שמנה ומכוערת ולהרגיש שזה בסדר, כי על מדים גם אתה שמן ומכוער. היא מספרת לך על הטיול שהיא רוצה לעשות אחרי הצבא, ואתה מסתכל עליה ומרחם על האנשים שיצטרכו לראות אותה בחופי קוסטה ריקה עם ביקיני. אתה יודע שהיא מכוערת ושהיא לעולם לא תגיד משהו שעשוי לעניין אותך, ואתה עדיין יושב שם כל הלילה. מקשיב להסתכלות הילדותית שלה על העולם. מקווה בשבילה שהשוק של האזרחות ישיל מעליה איזה טון. אתה חושב על התמימות של גיל 20, על צרות האופקים ועל כמה שהחיים לוקחים אותך למקומות שונים ומשונים. "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות", אתה אומר לה. "זה משפט של ג'ון לנון". היא שואלת מי זה.



אין לך שום מקום טוב יותר ללכת אליו, אז אתה מבלה איתה לילה שלם ומספר לה על הביטלס ועל קלפטון, על דילן ועל לאונרד כהן, על הסאונד של הנדריקס ועל השואו של מוריסון. היא מסתכלת עליך בעיניים כל כך נלהבות, כאילו אף אחד לא נתן לה מעולם כל כך הרבה תשומת לב. כשהנאום הארוך שלך מסתיים היא אומרת רק "מגניב". אתה מתאכזב מאוצר המילים הדל שלה וחושב על פני הדור ופני הכלב. אחר כך אתה חושב על זה שאתה נורא חרמן, על פשרות ועל ההבדל בין הסטנדרטים של הבית לסטנדרטים של המילואים. ואז אתה נזכר שהיא צעירה ממך כמעט בעשור, ומקבל בחילה.



קצת לפני זריחה אני בורח מהחמ"ל. זינו קולט אותי מתגנב בחזרה לאוהל וישר פולט בחיוך ממזרי: "אתה נחש אתה".



אני מבטיח לו שלא היה כלום.



"נחש", הוא לוחש ועוצם שוב את העיניים.



30 יום של הורמונים מבעבעים וקפה רותח. 30 יום שאני כל כך פה, ששום טנק דלק לא נראה מספיק גדול כדי להחזיר אותי לחיים שאני אמור לחזור אליהם בשבוע הבא. אבל כמו שכולנו יודעים, אחרי העל האש חוזרים הביתה. חוזרים אל המקום שבו כשמישהו מפליץ זה לא יפה, ואם האוכל לא טעים אז מחזירים. 30 יום שלידיים יש ריח של סולר, והוא כל כך חזק שלכל דבר יש טעם של סולר. 30 יום, ואחריהם חוזרים אל הבועה. או שאולי יוצאים ממנה?



אני לוקח שלוק מהמשקה מנטה הירוק הזה, מסתכל על כל החבר'ה וכבר מתגעגע. מסתכל על העיניים של ניר, שמבריקות גם עכשיו, ועל החיבוק הארוך שנותן לו דן. על עמיחי, שלובש גם עכשיו חולצה לבנה, ועל זינו שמתבאס לחזור הביתה. מסתכל ומתרפק על 30 יום שעוברים לאט ונגמרים מהר.



מחר אני חוזר לעבודה, לחיים האמיתיים. ליקום שלי, שנהרס לחודש אחד. אני יורד ממכונת הזמן וחוזר אל האני העכשווי - אני שבכלל לא שותה קפה, שכועס על הממשלה ושלפעמים בכלל לא אוהב את הישראליות הזאת.



ולפעמים מוכן למות בשבילה.



*למצולמים אין קשר לכתבה

אכן "הוואי" ולא סתם "הווי"..

מעניין שמהמילואים שלי אני זוכר בעיקר את העייפות הנוראה של להיות בסיור או בעמדה חצי מהיממה, ובתורנות מטבח/ רס"ר חלק מהיתר.

אכן טעות פרודיאנית בכותרת.

אצלי תהליך המילואים הנו אנחה גדולה (לא רווחה) בעת קבלת המכתב, הנסיעה המהורהרת ליום הקריאה, שרשרת החיול השנואה, החיבוקים וההתעדכנות האין סופית בין החבר'ה, האל"ל המעיק, הסיזיפיות המתמשכת של התע"מ, ושרשרת ההזדכות הגואלת (מי עוד יכול לחוות אוירת סוף טירונות כל שנה במשך 20 שנה?). ובפרקי זמן המנוחה בין המשימות, ובייחוד במנגלים - אין, אין כמו המילואים.

טקסט שחוק. יורים ובוכים.
איכשהו, לצערי, בשלוש השנים האחרונות עשיתי 33 ימ"מ בממוצע.
אף פעם לא שלושים בתעסוקה.

אבל ניחא, זה פורט על המיתרים הישראליים השחוקים, זה ציוני, זה יפה, זה מחמם את הלב. למה לא.