 |
27-03-2008, 06:08
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
הצורך ברפורמה משמעותית בבית המשפט העליון
בית המשפט העליון ב15 שנים האחרונות הפך לאוייב הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. תומכיו של
מוסד זה טוענים שהוא מגינה הגדול של הדמוקטיה הישראלית, אך באופן לא מפתיע, כולם באים ממחנה
פוליטי מסויים. גוף זה, שנהנה מאהדה וגיבוי תקשורתיים (שקשורים כמובן, לזהות המחשבתית בין רוב
מעצבי דעת הקהל בעיתונות, לבין בכירי העליון), הוא מועדון חברים סגור, שפסיקותיו הופכות חד-צדדיות
יותר ויותר ככל שעובר הזמן.
כל דבר ביקורת על ביה"מ העליון מושתק כ"פגיעה בדמוקרטיה", וכל הצעה לרפורמה, מוגדרת
כ"התערבות פוליטית". מסתבר שרק הימין הוא פוליטי בישראל...
הגם הנהלים היותר בעייתיים אתית של ביה"מ העליון, לא זוכים לפרסום, ובהם הנטייה עתיקת-היומין
(שרק בשנים האחרונות נפסקה) של שליחת ילדי שופט עליון אחד, להתמחות אצל קולגה בעליון, ההתנגדות לפרוטוקולים בדיוני בג"ץ (בשעה שפסיקות בג"ץ מלאות בפסוקים מלאי חשיבות עצמית על
הצורך בשקיפות), התנגדות לדיון פתוח בוועדה לבחירת שופטים (שבמסגרתו לא נחשפים בפני שופטים
אפילו תכנים של האשמות אנונימיות נגדן - תרגיל מלוכלך שהשתמשו בו מטעם בייניש במטרה לפסול
את נילי כהן) והצבעה כגוש בוועדה לבחירת שופטים (דבר שמקביל לקבלנות קולות במרכז מפלגה,
ומעקר את כל הרעיון שלשמו יש לעליון שלושה קולות נפרדים בוועדה).
כל הבעיות האתיות הללו אמנם לא התפרסמו, אבל הן מוכרות למי שעוקב אחרי התנהלותו של המוסד
הפוליטי הזה. נטייתו של מוסד לפסוק כמעט-אוטומטית לטובת כל עותר מן השמאל, ולפסוק
כמעט-אוטומטית נגד כל עותר מימין, לא מונעת מבכירי אותו מוסד "להזדעזע" מהשופט שמונה כעלה
תאנה, אדמונד לוי, שפסיקותיו בנוגע להתקפלות ובנוגע להתנהלות המושחתת שבפיטורי שרים
כדי ליצור רוב מלאכותי, הוגדרו כ"פוליטיות" (מסתבר שתמיכה בעקירת מתיישבים היא אקט משפטי
טהור, אבל התנגדות לזה - היא אקט פוליטי).
עד היום לא היה לי מושג עד כמה יש צורך לפתוח בחקיקה נמרצת שתשנה את אופיו הפוליטי של
המוסד הזה (או לחילופין, תהפוך אותו לפוליטי באופן גלוי, באמצעות מינוי שופטים ע"י הממשלה,
במידה ויאושרו ע"י הכנסת - בדיוק כמו בארה"ב), אבל אחרי קריאת הספר "העליונים", שנכתב ע"י
עיתונאית מ-א-ו-ד אוהדת להתנהלות הפוליטית של העליון (נעמי לויצקי), אני חייב להודות שהעמדות
השליליות שלי כלפי הגוף הזה, עלו עשר מדרגות. מסתבר שכאשר התקרב מועד ה"התנתקות" פעל
ברק בכל כוחו כדי לסייע משפטית לזירוז המהלך: הוא ביטל חופשות, ישב בעצמו לדין ברוב המקרים,
ועשה כל מאמץ שאדמונד לוי לא יהיה שופט תורן במהלך עתירות אלה.
התנהלות זו של ברק, לפי הספר, היא יסוד קבוע בהתנלותו כנשיא: כאשר ראה עתירה שהתאימה לו,
הוא קבע הרכב שיהיה נוח לצורך העברת העתירה, ולשם כך ניפח הרכבים או משך זמן, עד שהיה
בטוח שהרוב שלו מובטח, ואז יצא עם פסיקה (כמעט תמיד פסיקה שהוא ראה כ"ליברלית", אבל בפועל
היה מדובר בפסיקה שרק מי שמנותק לגמרי מהחיים פה, יראה כליברלית, ולא פוליטית).
הגברת בייניש מתוארת בספר כפוליטיקאית חתרנית שלא היססה לבחוש בכל כוחה בכדי למנוע מינויים
שהפריעו לה, ולקדם בכוח את מקורביה. הפעילות שמתוארת בנוגע למניעת המינוי של נילי כהן, היא
תופעה שלו הגיעה לדיון אצל בייניש כהתנהלות בתוך משרד ממשלתי - סביר שהיא הייתה מגדירה זאת
כמינהל לא תקין...
אגב, שווה לקרוא שם לגבי חשין, האיש שמעז להטיף מוסר לאחרים, ומתברר שהתנהגותו האישית,
בכל מובן אפשרי, היא כזו שבכל מדינה אחרת, הייתה מעוררת מהומה ציבורית. אני לא מתכוון רק
לבת שלו, שנולדה לו בעודו נשוי, שבה סירב להכיר במשך כל חייה (רק אחרי שפרש הסכים לפגוש
בה, כשהיא כבר מעל גיל עשרים), אלא העובדה שהתנהלותו הפגומה, לא מנעה ממנו להטיף מוסר
לאבות שהתנערו ממחוייבותיהם. כמו כן האיש לא היסס להתנפל בצרחות על עוזריו, על עובדים זוטרים
ובעצם על כל מי שהיה זוטר ממנו בדרגה, ואיתרע מזלו להיקלע לסביבת חשין, בעודו שרוי במצב רוח
רע.
התיאורים של מעמדם של שופטים בעליון עם חלוקה ל"מקובלים" ו"לא מקובלים", מעוררים תחושה של
בי"ס צפוני שמתוך כניעה ללחץ ציבורי קיבלו לתוכו כמה "דרומים", אבל לא מפסיקים להזכיר להם את
מקומם. הספר הזה הוא קריאת חובה, בעיקר בשל העובדה שבייניש וברק שיתפו פעולה בלב חפץ עם
המחברת, ובמיוחד לאור העובדה שניכר שהמחברת עשתה מאמץ גדול כן להיות עדינה עימם (אין
ספק שהיא קרובה אליהם הרבה יותר מאשר לאדמונד לוי).
רפורמה במוסד הזה היא הכרח. הוא כרגע מייצג את כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית, הוא סותר
כל מה שקשור בדמוקרטיה - ועושה זאת כביכול בשם הדמוקרטיה. הכנסת חייבת לאזור עוז ולשנות
בחקיקה את דרך מינוי השופטים לעליון, להגדיר בחוק את סמכויות השיפוט של העליון, ולקבוע במפורש
סייגים להתערבותו בהחלטות ממשלה וכנסת.
ביה"מ העליון בהנהגת בייניש וברק הפך למוסד המפלט שאליו רצים עדאלה, מוסאוא, "האגודה לזכויות
האזרח" (כמה עצוב שזה השם שמחזיק בו ארגון עויין זה) ומפלגות שמאל קיצוני, בכל פעם שהמוסדות
הנבחרים מתנהגים באופן שלא מתאים להם פוליטית. הם יודעים ששם יקבלו סיוע, מגוף שהסמיך
עצמו למחוקק-על ולממשלת-על. בה בעת יודע כל עותר ימני (פרטי או מוסדי) שעתירה לבג"ץ היא
בשביל הפרוטוקול בלבד, וכבר הגדיר זאת פנחס ולרשטיין במלים: "אני יודע שהם יפסקו נגדי, אבל אני
חייב להמשיך לעתור כדי להראות שאני לא מוותר על זכותי לקוות שמוסדות שלטון החוק יפעלו פעם
כמו שהם אמורים לפעול".
זה ספר חובה. לקרוא ולהזדעזע. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
