זה הולך ככה: תבחרו תחום שיש גם לאנימה וגם לסדרות אמריקאיות נגיעה. זה יכול להיות כל ז'אנר וכל תמה (THEME). תסקרו את ההבדלים בין הגישות של שני סוגי הסדרות, ותאמרו איזה מהן אתם מעדיפים.
תשדלו לתאר הבדלים שהם לא הבדלים פיזיים: כמו גודל השיער וצבעו וגודל העיניים (אם כי בהחלט אפשר להרחיב את הדיבור על סגנון אנימציה וציור כללי שונה). ככה נוכל גם להרחיב את ידיעותינו על ההבדלים וגם להכיר את הטעם אחד של השני.
אני אתחיל:
על סדרות ילדותיות:
בסדרות שמכילות קטעים ילדותיים, מגיע הבדל גדול בין סדרות השונן (כרגע אני לא מייחס לסדרות הרומנטיות היפניות, אלא לסדרות האקשן-קומדיה) היפניות לסדרות האמריקאיות שפונות לאותו קהל יעד צעיר.
בסדרות אמריקאיות הילדותיות תהיה מאוד מלודרמטית, ולכן צופה מבוגר לא כל כך יהנה מהקטעים האלה, המציגים "קונפיליקטים" מפלסטיק, שמתאימים לטלנובלות ולא לחיים האמיתיים. לדוגמה: באווטאר, סאקה וקטארה (הלוואי שתשרף בידי אזולה) מקבלים מכתב מאביהם, אותו הם לא ראו הרבה זמן. אנג רואה את המכתב ראשון, והוא מחביא אותו כי הוא חושש שהם ינטשו אותו וילכו אל אביהם אם הם יראו את המכתב. כמובן אז מגיעים קטעים בהם הוא צריך להחביא את המכתב מהם, וקטע "רגשי קשה" כשהם מגלים מה הוא עשה.
לעומת זאת, בסדרות יפניות הילדותיות מתבטאת בדרך אחרת. מצד אחד, יש בהן העוויות וסיטואציות שכנראה מצחיקות את הקהל שנמצא בצד המזרחי של הגלובוס ונמצא מתחת לגיל 12 (וגורמות לאנחות ייאוש מהקהל המערבי הבוגר יותר), ומצד שני יש קטעים קשים ורציניים שבהחלט הייתי חושב פעמיים אם להראות לאחים הקטנים שלי. לדוגמה: נארוטו הייתה אחת מהאנימות הראשונות שיצא לי לראות והצלחתי להבין מה קורה שם (הראשונה, כזכור, הייתה המלנכוליה- והיא בהחלט לא ברורה למתחיל), והפרק על איטאצ'י וההיסטוריה של סאסקה פשוט השאיר אותי בפה פתוח- לא האמנתי שבסדרת ילדים יכול להופיע כזה קטע. קטעים כאלה מוסיפים אצלי בונוס גדול לסדרות היפניות.
כך שבתחרות סדרות שונן VS סדרות ילדים אמריקאיות האנימה לוקחת.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

התחום שמעניין דווקא אותי בסדרות היפניות לעומת חברותיהן מהצד השני של הגלובוס, הוא התחום
האפור שבין טוב לרע. בסדרות אמריקאיות נוצרת בד"כ הפרדה מובהקת בין טוב לרע- בין אם זה
במערבונים המיושנים בהם הטוב לבוש בלבן, הרע בשחור, והטוב תמיד מנצח.. ובין אם זה בסדרות
עכשיויות יותר,כמו למשל..
גיבורים, נמלטים, אווטאר, או כל סדרה אמריקקית שסופה ידוע מהפרק הראשון.

בסדרות יפניות לעומת זאת, התחום שבין הטוב לרע מטושטש בצורה נחמדה למדי.
יש המון המון סדרות שבהם ה"רעים" הופכים "טובים", או "טובים" הופכים "רעים", אבל לא נערכת על כך
ביקורת של טוב ורע כמו בעולם המערבי אלא יותר.. משלימים עם העובדה שלאדם צדדים שונים ושכולם
באים לידי ביטוי בעולם הזה.
ניקח לדוגמא את אוצ'יהא סאסקה (עד כמה שזה טריוויאלי..) ,נעזוב לרגע את האנימה הנוראית ונעבור למנגה:
סאסקה עבר למחנה של אורו לא מתוך כוונה "להתחבר לצד האפל שבו" או משהו בסגנון, אלא כדי להשיג
כח ע"מ להביס את אחיו, מטרה שהייתה חשובה לו יותר מחברותו של נארוטו ונאמנותו לקונוהא.
*ספויילר*
בהמשך, כשהוא מביס את איטאצ'י, סאסקה לא ממשיך ומצטרף לאקאצוקי או מנסה להשתלט על העולם
או מנסה להשיג כח שמספיק בשביל להחריב מדינה קטנה...
*סוף ספויילר*

כלומר, הדמות שלו הושפעה ממניעים אישיים ולשמם הוא נקט בדרכים שונות להשגת מטרתו.
איפשהו שם בתחום האפור והחביב, בלי ללבוש שחור או לבן ולהגיד שורות קיטשיות סטייל:
"If you wanna shoot, shoot. don't talk"

deviantART

מזל שרק קראתי את ההתחלה של הספויילר... הדברים האלו מסוכנים ....

עכשיו רציתי להוסיף שאם שמתם לב, סדרות מצויירות מערביות הם כמעט ברוב או בכל המקרים מיועדות לילדים, לעומת האנימה, לאנימה יש תחומי גיל שונים.
זו כנראה אחת הסיבות למה משהו מצוייר ישר נחשב כמשהוא לילדים בעיניי רבים.

I beg to differ
בהירוס אין כ"כ עמדה ברורה של מי רע ומי טוב, הם יותר מסתכלים על זה במובן של כל אחד יעשה את הטוב בעיניו.
בעונה הראשונה יש הרגשה של טובים נגד רעים שהיא לא הכי נכונה, בשניה הצדדים מתפרקים.

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

you think so?

אני לא ראיתי לכך הוכחה של ממש..
בסוף העונה הטובים עדיין מנצחים, פיטר (על אף "עריקותו") עדיין חזר בסוף
לצד של הטובים, הוירוס הושמד, העולם ניצל, וכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא..

deviantART

אבל לעומת זאת גם אפשר להגיד שסורש היה בעונה הראשונה בצד של הטובים ואז עבר לצד ה"רע"
אולי הוא לא היה בעד הרעיונות של החברה אבל הוא עדיין עבד לטובתם...
ואז בסופו של דבר הוא שינה צד שוב.

(אל תתפסו אותי על טעויות בעלילה יש לי זכרונות מעורפלים מהסדרה :| )

Look, we've got front row tickets to the end of the earth.

-______-

מצטער
לא ממש החשבתי את זה בתור ספוילר... אבל אם כבר...תראה את התגובה של הדס, זה ספוילר!!! *מסיט את האשמה למישהו אחר*

Look, we've got front row tickets to the end of the earth.

בסדרות המערביות, יש טוב - שמגן על הטובים ומחפש צדק, ויש רע - שמחפש כוח ורוצה להשמיד. הטוב תמיד טוב והרע תמיד רע.

בסדרות היפניות, לעתים קרובות אחת הדמויות הטובות תגן על דמות אויבת, מכל מני סיבות (למשל, שהדמות הטובה בטוחה שיש טיפת טוב איפשהו בלב של הדמות הרעה, וכו'...). ואפילו קורה לפעמים שדמות רעה מתגלה כל-כל-כך-רעה, אך ממשיכה להגרר ע"י החבר'ה הרעים ולהתנהג כרעה - וזה גורם לצופה להחליט בוודאות: "הוא לא רע!" אף-על-פי שהדמות רוצחת חפים-מפשע, דבר שנראה מופלא לטעמי.

בסדרות אנימציה מערביות, התחום הרגשי הוא בד"כ ברור, ואין איתו הרבה בעיות. עיקר הבעיות בו הם אהבה ושנאה. לדוגמא: בסדרות המערביות, כמעט תמיד ניתן לדעת מה כל אחד מרגיש כלפי האחרים, מי אוהב את מי ומי שונא את מי. הקונפליקטים הרגשיים הם בד"כ דברים כמו: שניהם אוהבים את אותה בחורה, או: הוא לא יודע שהיא אוהבת אותו.

לעומת זאת, בסדרות אנימציה יפניות, הקונפליקטים הרגשיים הם יותר מורכבים, ולעיתים לא ניתן להבין אותם במשך הרבה מאוד פרקים - ואפילו עד סוף הסדרה. למשל, האמא של הבחור הרע נרצחה ע"י אנשים שחורים מול הפרצוף שלו. בין האנשים השחורים היה גם אחיו הגדול. אבא שלו, לעומת זאת, היה לבן - אבל הוא התעלל בו בילדותו כי הוא היה שתיין. אז במהלך הסדרה, הבחור הרע רוצח אך ורק אנשים שחורים, ולעומת זאת מול אויבים לבנים הוא כנוע כמו סמרטוט. כמו כן, הוא מחפש משהו כל הזמן וממלמל לעצמו קטעים על העבר שלו, שלא ברורים לא לצופים ולא לדמויות הטובות שנגדו. לאט לאט, במהלך הסדרה, מבינים שהוא מחפש את אחיו כדי לנקום, הוא רוצח שחורים כי זה חלק מטירוף המעורבב בקטעים שמופיעים לו בתת-מודע, והוא כנוע כמו סמרטוט כי ככה הוא היה חי את החיים שלו עם אבא שלו - שהיה מתעלל בו ללא התנגדות. חלק מהדברים עלולים להתברר אפילו בסוף הסדרה, כאשר הבחור גוסס ומספר על העבר שלו, רגעים ספורים לפני מותו - או, למשל, אחרי הרבה פרקים, כאשר הטובים מוצאים יומן ישן של הבחור הרע.

הפעם אני אתייחס לצד היותר בוגר שבטלויזיה: סדרות האקשן-דרמה לבוגרים, ופיתוח הדמויות שבהן. אין הכוונה לטלנובלות או לסדרות שכל עניינן הוא דרמה, אלא סדרות לבוגרים שחלק מרכזי בהן הוא התהליך שהדמויות עוברות.
אצל האמריקאים אני מרגיש שההתפתחות של הדמות תמיד תקרה בעקבות משהו שנכפה מבחוץ. הדמות תמיד תגיב ותתפתח בהתאם לאירועים שבהם היא מעורבת, ולכן טוויסטים בעלילה לרוב יכללו בגידה/גילוי של דבר חדש = תגובה מפתיעה של דמות מסוימת כלפי מה שקורה. לדוגמה: נמלטים (בה בערך כל ההתפתחות של הדמויות נכנסת לדפוס הזה), גיבורים ועוד. נכון שיש סדרות שלא מתאימות לדפוס הזה, אבל אני חושב שסדרות אמריקאיות שלא מפתחות ככה את הדמויות שלהן הן סדרות דרמה הרבה יותר משהן סדרות אקשן, אם בכלל, כך שלא עליהן אני מדבר.
בסדרות היפניות הסיפור הוא אחר. לרוב הסדרה תפתח דמות ע"י גילוי מה שיש בה כבר, אם ע"י גילוי סוד אפל מעברה, או סתם את האופי האמיתי שלה, שהיה חבוי או מוסווה. במובן הזה, סדרות יפניות משחקות הרבה יותר על העבר, בעוד האמריקאיות משקיפות אל העתיד.
לדוגמה: אאורקה 7, שם פיתוח הדמויות (שהוא מעולה, דרך אגב) דווקא משלב בין גילוי מהעבר לתגובה לעתיד, אולם הגילוי מהעבר הוא שבונה את כל העסק, או היבאנה רנמי (נדב, תראה את זה כבר!) שהקליימקס הענק שם כולו מבוסס על גילוי האופי האמיתי של דמות מסוימת.
כך שאם משווים בסופו של חשבון בין שני הסוגים, הייתי מצביע על תיקו. יש סדרות אמריקאיות שעושות טוויסטים תגובתיים גדולים מהחיים, בעוד שיש אנימות שמייבשות אותך עם סודות אפלים מהעבר מהסוג שכבר ראינו אלף פעם (ובאמת יש הרבה יותר מדי סדרות שהולכות על התמה הזאת). כך שמבחינתי השילוב בין שני סוגי הפיתוח של הדמויות הוא האולטימטבי.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

לא בטוח עד כמה יש בסיס להשוואה בין אנימה לטלויזיה אמריקאית רצינית.
אבל להשוות את פסגות האנימה, דוגמת האיבנה, לסדרות ירודות מהקליבר של נמלטים זה לא ממש הוגן.

אם אתה לוקח את הטופ של האנימה אתה צריך להשוות את זה לסדרות ברמה של סופרנוס, המגן, הסמויה... סדרות ברמה הזאת.

והאמת היא שאני לא מצליח לחשוב על אף נקודת ייחוס מהסופרנוס שאני יכול להשליך ממנה לכיוון אנימה.

המכנה המשותף היחיד שעולה לי בראש הוא שלסדרות הבאמת גדולות אין חוקים.
לא בקצב, לא בתיזמון, לא בפיתוח הדמויות והעלילה. סדרה טובה צריכה משהו שהוא רק שלה בשביל להפוך לסדרה ייחודית.

ואם כבר הבאת את נמלטים כדוגמא, אז תשווה אותה לנארוטו, בליץ' או משהו כזה -
אבל זו כבר נטו השוואה בין נוסחאות.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

ונמלטים היא לא עד כדי כך גרועה... לפחות העונה הראשונה.
אני בהחלט אשמח לשמוע מה דעתך על השוואות האחרות (או על השוואות משלך).

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אבל לדעתי אין מקום להשוות בין האנימציה היפנית לזו המערבית, זה כמו להשוות בין שקשוקה לאקונומיקה...

וכששלחתי, הייתה איזו בעיה והמערכת כתבה שאני לא מחוברת!!! ><

טוב אז אני ממש מסכמת כי אין לי כח.
אני לא בטוחה שהשוואה בין יפן לארה"ב היא חד משמעית, גם כי המנטליות שם שונה לגמרי, וגם כי הרבה פעמים האחת מושפעת מהשניה ולהפך.
אני חושבת שהעובדה שבארה"ב, יש כמות מצומצמת כ"כ של סדרות טלוויזיה מצויירות למבוגרים, מעידה על כך שיש לה גבולות ממש גבוהים למדיה מסויימת, מה שהופך אותה לשמרנית.
מה גם שרוב הסדרות האמריקאיות הפופולריות (לא ריאלטי) מתחלקות לג'אנרים ממש מצומצמים, בד"כ מותחן ותעלומות, או סיטקומים וקומדיות. ביפן יש שפע סדרות שלא מתחלקות לג'אנרים האלה, כמו הרבה סדרות על הרפתקאות, ואקשן וכו (ג'אנרים שיותר מאפיינים את הסרטים של ארה"ב, ולא את הסדרות שלה).
ולבסוף, הדמויות האמריקאיות יותר מפותחות לדעתי, ומתחלקות פחות לפי סטריאוטיפים, כמו שקורה עם הדמויות היפניות.

זהו, מקווה שלא חזרתי פה על משהו שמישהו אמר, לא היה לי כח לקרוא את הכל.

Ze blog | KozlikArt

הזכרת נקודה מעניינת לגבי זה שהדמויות היפניות הרבה יותר סרטיופיות מאשר האמריקאיות- אני ממש מסכים, אבל אני חושב שזה השלכה של ההבדל בין השימוש בדמויות מצוירות לעומת דמויות אמיתיות (נושא שאני אכתוב עליו אם אני אראה שאף אחד לא כותב עליו או במקרה שהאשכול לא יתקדם...)
והבהרה: לא משווים רק בין הסדרות המצוירות האמריקאיות לבין האנימה, אלא בין כל סוגי הסדרות האמריקאיות לבין האנימה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

והתייחסתי במיוחד לסדרות אמריקאיות לא מצוירות.

אגב, "סרטיופיות" איתיופיות בסרט P:

Ze blog | KozlikArt

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

קטע מרכזי בהבדלים בין סדרות בוגרות אמריקאיות לבין סדרות אנימה לבוגרים הוא השימוש בצילום מול השימוש בציור.
אין לי שום כלים כדי לאבחן למה המזרח דבק בשימוש בציור ולמה המערב החשיב את הציור כילדותי, אבל נראה לי שאוכל להציע מספר השלכות שההבדל הזה יוצר.
הדמויות:
כשבוחנים את האופי שניתן לדמויות בשני סוגי הסדרות, מגלים פרדוקס מעניין. באנימה, בה המאייר שולט לחלוטין בשחקנים והוא מסוגל לגרום להם לשחק בצורה הטובה והמשכנעת ביותר, הדמויות הן (לרוב) מאוד סטריוטפיות ולא אנושיות. לעומת זאת, בתוכניות מערביות, בהן השחקן אף פעם אינו מושלם, בדר"כ יש דגש על העומק והמורכבות של הדמות.
אני חושב שהדבר נובע משני הבדלים מרכזיים: ראשית, תמיד לאנימה יש מראה לא טבעי, שייתכן שהוא נובע מכך שציור אף פעם לא יהיה מציאותי מספיק והאנימטורים משלימים עם זה, או שמראש האנימטורים לא מנסים ליצור אותו כטבעי. דבר זה גורם לכך שכמעט תמיד אנימות לא יהיו מציאותיות בכל אספקט: העלילה, האנימציה והדמויות. שנית, בסדרות מערביות השחקן, כאמור, אף פעם לא מושלם = הוא אנושי, וכמו שהשחקן מגוון ומביע את עצמו באופן טבעי במספר רבדים, יותר נוח ליצור את הדמות שלו ככזו.
ייתכן שגם גורם הקלות הוא פקטור משמעותי. בגלל שיותר קל להבליט (ובמיוחד להבליט חיצונית) צד מסוים של דמות באנימה (בגלל השליטה שיש לצייר) ייתכן כי האנימטורים מראש עושים לעצמם עבודה קלה ובוחרים לשפר ולהדגיש את הצד המסוים בצורה טובה, במקום להתעסק בעומק ובגיוון שמתבטאים יותר בלבטים פנימיים, שפחות משתקפים כלפי חוץ, ולכן קשה יותר להביע אותם דרך הציור.

הסמלים:
בגלל החופש שבציור, פעמים רבות האנימטורים מרשים לעצמם להתפרע וליצור עולמות הזויים או סמלים מורכבים. דבר זה מכניס לסדרות אנימה בוגרות הרבה סמלים, ולכן בהחלט אפשר להניח שמאחורי כל סדרת אנימה רצינית עומד רקע בתחום מסוים, ושווה מאוד להכיר אותו ולנסות לזהות לפחות חלק מהניואנסים בסדרה. לעומת זאת, בגלל שהסדרות המצולמות המערביות כבולות למה שמוצג במציאות, הסמלים קשים יותר להשגה או להבלטה (למרות שכמובן יש סדרות מערביות שמכילות סמלים רבים, אבל אני חושב שהם פחות בולטים ופחות מגוונים מהסמלים שבאנימה, וזיהויים ופענוחם לא יידרוש קריאה מעמיקה במיוחד או חיפוש מקיף כמו שלפעמים נדרש באנימה), ולכן בסדרות מערביות המסתוריות תתבטא פחות בסמלים פנימיים המפנים אל מקור מידע חיצוני, ויותר בפיתולים בעלילה או בסודות של הדמויות (וזה קשור גם לעניין של פיתוח הדמויות השונה באנימה ובסדרות מערביות, שהוזכר קודם לכן באשכול).

מן הסתם יש עוד דברים שניתן לחשוב עליהם, ואם הם יצוצו בראשי אז אני אשמח לשתף.
אני אשמח אם גם אתם תשתפו.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

דווקא לדעתי זה לא פרדוקס, ואפשר להסביר את זה בכך שלצורך העניין כשאתה רוצה להעביר למישהו מסר, 90% מהמסר (עפ"י סברה של איזה מאמר שקראתי) עובר דרך שפת הגוף ורובה באופן לא מודע. ועם כמה שרמת הציור והאנימציה באנימה גבוהה, היא עדין רחוקה מאד מכל הניואנסים הקטנים של שפת גוף האדם. לכן כשרואים שחקן טוב עומד מול המצלמה, קולטים הרבה יותר טוב את מה שהוא מרגיש, ובכך גם את אופי הדמות שלו. שים לב שבאופן כללי אפשר ללמוד המון מאיך שאנשים מתבטאים במציאות, על האופי שלהם ומה שהם מרגישים באותו הרגע (במיוחד). יכול להיות שהקושי הזה שביצירת המסרים ה"תת-הכרתיים" הללו בסדרה מצויירת, היא שהביאה את היוצרים להדגשת תכונות חיצוניות ושימוש בסטריאוטיפים, כדי שיהיה לנו למה להתחבר, ולהבין יותר טוב מה מתחולל בראשה של הדמות.

מקווה שניסחתי את עצמי כראוי

ואגב, תמיד לפני שאני שולח הודעה ארוכה, אני תמיד עושה Ctrl+C לטקסט, וככה גם אם התפקששה השליחה לא צריך לכתוב הכל מחדש

אולי אני אתחיל לעשות את זה בעצמי...
למרות שבלי יוצא מן הכלל, כל פעם שנאלצתי לכתוב משהו מחדש, הגרסה החדשה הייתה טובה בהרבה מזו שנמחקה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time