אני חייב לציין שמאוד משמח לראות שה"ז'אנר" של תיעוד סיפורים כאלה, שצובעים את ההיסטוריה האפורה בצבעים חיים, הולך ומתפתח:



טלנובלה: הכלה בת ה-16 שהחזירה את האב השכול לחיים
חיים חצב 16/04/2008 16:19 אחד מסיפורי החיים המרגשים ביותר בתולדות המדינה שייך לנרקיס מזרחי מטבריה, שבגיל 16 התחתנה עם, אלמן בן 56 ונולדו להם שישה ילדים, שנקראו על שם ולזכר ילדיו ואשתו של בעלה שנרצחו בטבח בטבריה


http://www.scoop.co.il/article.html?id=16311

.

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

מעניין.!
מקווה שהיא עשתה זאת מרצונה החפשי, ולא כשידוך כפוי שמוצג היום כמחווה של רחמים.

במסגרת מחקרי הקודם נתקלתי במוסד הסתדרותי, שהוקם בתחילת שנת המדינה, ותפקידו היה מתן הלוואות לעולים בסכומים לא גדולים (יחסית לאותה התקופה) כדי להסתדר בעסק - "הקרן הקונסטרוקטיבית". אל תרימו גבה, ההסתדרות והממשלה היו שותפים בקרן שנועדה להרחיב את מעגל הבורגנות.
בכל מקרה, בין תיקי מבקשי ההלואות ניתן היה למצוא די הרבה, יחסית, זוגות עם הפרשי גילים של 40-50 שנה. המקרה הקיצוני שאני זוכר: גבר בן שבעים פלוס נשוי עם בחורה בת עשרים ומשהו.
בשעתו, בהיותי ילד ניתקלתי הרבה בזוגות עם הפרשי גילים של מספר עשרות שנים. הוסבר לי כי אלו היו "שידוכי היטלר". משמע - היטלא היה השדכן.
נערות צעירות שנותרו בלא משפחה או בלא סיוע משפחתי מצאו מחסה - תרתי משמע, אצל גבר מבוגר שיכל להעניק להן חסות, כסות ומזון, בעוד אצל משפחתן הן לא יכלו לקבל זאת.
אצל ניצולי שואה הייתה גם כמיהה עזה למסגרת, ביחוד לאלה שנותרו לבדם בעולם.
אני באמת מתפלא שעד כה לא נערך כל מחקר רציני בנושא.

בשעתו כתבנו כאן על מחולל הטבח ח'ליל אל-עיסא (אבו אבראהים הגדול)
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...376#post2452116
הטבח בטבריה מתקשר בעקיפין לאשכול הרציני שפתח ישראלה בנוגע לותיקי "השומר", ובפרט לאחד
מהם, צבי ניסנוב (אחיו של יחזקאל ניסנוב, שנפל על משמרתו). ניסנוב, אחרי פירוק הארגון עבד באבטחת
תחנת הכוח בנהריים, והתגורר בטבריה. אחרי הטבח הנורא, הגיע לעיר הכוח של וינגייט, שכלל את
סמל המחלקה, חיימק'ה לבקוב, יליד יבנאל, שניסנוב הכיר היטב כילד. ניסנוב קרא לו לנקום את דמם של
הנרצחים. הסיפור מופיע בספרו של רזיאל ממט "שלום על הרובים", המתמקד בחייו של לבקוב.