לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #8  
ישן 07-05-2008, 13:53
צלמית המשתמש של צנחן1
  צנחן1 צנחן1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי b.a שמתחילה ב "אני שב עתה מבית העלמין, ממקום..."

את תמונת הקרב המלאה (פחות או יותר) הבנתי רק אתמול מצפייה בסרט. מהעדויות ומהתרשימים נראה כי אכן היה כאן קרב שבו הרגש גבר על ההגיון. אולם, מדובר ביחידה מגובשת מאד, חברים צועקים בקשר ומתחננים לחילוץ, אין כוחות נוספים שיכולים כרגע לסייע (לא היו טנקים זמינים) ולכן החברים רצו להוציא את חבריהם מתוך האש.

בדיאבד, אני מניח שבתכנון מסודר עם עזרים מתאימים, כאשר כולם יודעים מה קורה ואיפה קורה, ניתן היה לאגור כוח ולבצע פעולה מוצלחת יותר .... אולם בתנאים שהיו שם באותו רגע נתון היה כאן קרב עז ומר שהיו בו גילויי גבורה ורעות מדהימים, ואני לא יודע אם ניתן היה לעצור מהחברים להיכנס ולנסות לחלץ.

הסיפור המדהים הוא שכאשר חזרו לשם חלק מחברי הפלס"ר, לאחר יום או יומיים, הם גילו עדיין את גופות חבריהם בתוך הנגמ"שים.
_____________________________________
! This is Sparta

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 07-05-2008, 18:36
  strong11 strong11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
תגובה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Pshahar שמתחילה ב ""אנקורים ברשת" - פלס"ר 7 במלחמת יום הכיפורים"

1. סרט באמת מצויין, שמתעלה מעל רוב סרטי העדויות "הרגילים" בין היתר בזכות התחקור היסודי והאיורים הממוחשבים והמושקעים. מראה שגם אחרי 35 שנה עדיין אפשר ללמד וללמוד משהו עוד על מלחמת יוה"כ.

2. אחד מסרטי הזכרונות המרגשים הרבים ששודרו היום היה על בועז ארד ז"ל, לוחם פלס"ר 7 שנהרג כזכור בנגמ"ש של עופר גן (ובכלל נראה שבקרב זה השם עופר היה סגולה לחיים ארוכים). גם כאן מתראיינים אותם בוגרי היחידה שהופיעו בסרט הקודם באותו מקום בדיוק ועל כן הוא משלים את התמונה הכמעט מלאה של "אנקורים ברשת".

3. האבדות שספג הכוח אכן כבדות מאוד (עד כדי פירוק היחידה אחרי המלחמה) בעיקר לאור משך הקרב הקצר אולם הן אינן שונות מהותית מהאבדות שספגו כוחות צה"ל אחרים שהסתערו על האויב בעודם מנויידים על גבי נגמ"שים או זחל"מים במקרים רבים ביוה"כ ואף בשל"ג. אחרי הקרב המוצלח בבוקעתא לא היה למפקד הסיירת ז"ל סיבה לחשוש ממה שכנראה תפש כלא יותר משרידי הכוח הסורי בו נתקל קודם לכן (בהעדר מודיעין אחר). השאלה היחידה אולי היא מדוע הסתערו הנגמ"שים עם בטן מלאה בלוחמים (שממילא לא יכלו לבוא לידי ביטוי, למעט בפריקה) ולא רק עם לוחמי הסיפון, דבר שכמובן הגדיל את האבדות (אולי עופר יוכל לפרט האם היה מדובר בתו"ל). מה עוד שהתוצאה לא הייתה בהכרח שונה עם ההסתערות הייתה מבוצעת על ידי הכוח בליווי שיריון או על ידי שיריון בלבד - ראו מקרים רבים במלחמת יוה"כ (ואף בשל"ג) בהם כוחות קומנדו סורים ומצרים עתירי טנ"טים ומרנ"טים בלמו ולעתים אף השמידו כליל כוחות שריון צה"לים בסד"כים שווים או גדולים מהם, ובכלל זה כוח "צלצל" מגש"פ 181 שנשלח לחלץ את פלס"ר 7.

4. אני לא מסכים שהיה צריך להמתין לסרט זה כדי ללמוד לעומק על הקרב - יש אתר כלשהו באינטרנט שהקים אחד מבוגרי הסיירת שדן בקרב בפרוטרוט כולל תרשימים של תנועת הנגמ"שים , עדויות מקוריות ותמונות יפות.

5. אלף אלפי הבדלות, ראו ביצועי פלס"ר 7 במלחמת לבנון 2 ואני מצטט "אבל לצד הצלחות היחידה, מודה רס"ן צור כי לא הכל היה ורוד, והיו רגעים קשים ומלאי תסכול. "היו גם רגעים מסתכלים בהם הבחינו הלוחמים שלי בקטיושות המשוגרות לעבר ישראל במרחק של 600 מטר מהם, אך לא יכלו לעשות דבר", מספר רס"ן צור. זו תמונה קשה כשאתה יודע שעוד רגע ייפגעו אנשים בעורף". הבנתם, לא יכלו לעשות דבר... ב 1973 מסתערת פלוגה שוב ושוב עד כליה על גדוד קומנדו סורי המחופר במרחק 600 מטרים ממנה... ב 2006 אותה פלוגה מובחרת (אך עם כוח אש ישיר ועקיף גדול עשרות מונים מזו של 1973) יושבת בשיחים ו "לא יכולה לעשות דבר" כנגד משגר רקטות הנמצא שימו לב במרחק 600 מטרים ממנה..

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/470/134.html

נערך לאחרונה ע"י strong11 בתאריך 07-05-2008 בשעה 18:46.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 09-05-2008, 17:33
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,538
מעבר לזה, שים לב לסד"כ בנגמ"שים
בתגובה להודעה מספר 13 שנכתבה על ידי dorratz שמתחילה ב "אולי מישהו יכול להרחיב באמת על התו"ל"

בכל נגמ"ש היו בסה"כ 6-7 לוחמים כולל המפקד והנהג ורוב האנשים היו בעלי תפקידים הקשורים בהובלתו או בייצור אש מימנו. במקרה הטוב, כל נגמ"ש יכל לפרוק 4 אנשים. בכל רגע נתון היו במקום לכל היותר כמה כלים שטרם נפגעו כך שסדר גודל הכוח הרגלי שיכל לפעול פרוק היה נמוך ממחלקתי ולכן בעל ערך מוגבל מאוד. במלים אחרות, הנגמ"שים היו מיועדים מראש (כך נראה) לפעול לא כמובילי כח חי"ר אלא כנגמ"שי לחימה נוסח הברדלי או אפילו המרכבה בנשיאתה 4 לוחמי חי"ר: כלים בעלי כח אש רב וממוגנים יחסית שיכולים לפגוע קשה באויב ובעת הצורך לפרוק כמות מצומצמת של לוחמים. הבעיה כמובן היא שה-M113 איננו ממוגן מספיק וכח האש שלו מוגבל (לא תותח ובאותה עת גם לא מקל"ר אלא לכל היותר מק"כ-אמצעי שגם הוא לא היה על רוב הנגמ"שים).
התוצאה הקשה נבעה אם כן מתו"ל שגוי שנבע מאי הבנה של מגבלות מגבלות הציוד למול הנ"ט האישי וקשור, מן הסתם, למתארי אימון לא מציאותיים שבהם הנגמ"שים הסתערו בסערה ובהצלחה והשמידו את מטרות הקרטון האימתניות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 03-02-2016, 20:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,217
הגרסה המודפסת
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה של אביחי בקר ממוסף הארץ מ 1999 על מג"ד 12 סא"ל יעקב שחר ז"ל והקרב בבוקעתא"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...03/37441699.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מחלוקת בקשר לאב

26 שנה אחרי נפילתו של סא"ל יענקל'ה שחר, מפקד גדוד 12 של גולני, במלחמת יום כיפור, העיז אביחי בקר, אז קצין בגדוד, להפגש עם משפחת מפקדו. הוא מצא משפחה החלוקה בתוכה ביחס לזכרון המת: שני בנים חיים עדיין עם אמם ונוצרים כל פרט על האב, ואילו השלישי עזב את הבית ואינו מוכן לשמוע עוד את כל הקלישאות
  • אביחי בקר
  • 16.04.1999
למען השקיפות אקדים ואומר היחסים שלי עם המג"ד, יענקל'ה שחר, לא התנהלו על מי מנוחות. הייתי מפקד פלוגה ג' בגדוד שלו, נחשבתי לסורר מבין ארבעת המ"פים, והתכסחנו בלי סוף. ולמרות הכל, חרף שגרת התגרה, לרגע לא הכחשתי את העובדה שהוא היה מפקד מצויין, שהחזיר לגדוד את מעמדו הבכיר בחטיבה, לאחר תקופת שפל.
יעקב שחר קיבל את גדוד 12 של גולני חמישה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. צנום, מגדל שפם קטן (שביסודו השאי-פה להקנות לפניו הילדותיים ארשת בוגרת), קפדן, צנוע, תמיד בתנועה, מבולבל משהו. על אף שלא היה מזן המג"דים ההירואיים, הוא קיבל מאיתנו הרבה כבוד. בעברו היה שותף לפרק מיתולוגי בתולדות החטיבה. במלחמת ששת הימים הוא היה מ"פ מסייעת בגדוד12 שלחם בתל פאחר, קרב ששימש מופת לדור מגויסי 69' המכונה על פי מספרו האישי "שתיים אפס פאנטום". ביוצאי תל פאחר ראינו אצולה.
המצב בינינו, כלומר ביני לבין יענקל'ה, היה מורכב. שלא כמו חביביו, המקבילים לי, לא פניתי אליו בכינוי הרווח "יענקל'ה", שמייצג נאמנה את מהותו. העדפתי, מפאת המתח, את התואר הרשמי המג"ד. זאת גם הסיבה, סביר להניח, שאחרי מותו לא שמרתי על קשר עם המשפחה. באירועים שבהם בכל זאת הצטלבו דרכנו, תפסתי מרחק.
כל זה היה נכון עד לכינוס היובל של חטיבת גולני שנערך בסוכות האחרון בפארק הירקון. כשזיהיתי את אשתו, ניצה, וסביבה שלושת בניה, שי (31), דורון (29) ומתן (25), הרגשתי שהגיעה עת ההתוודעות. ניגשתי ולחצתי ידיים.
לראשונה שוחחנו על מה היה יענקל'ה בשבילי. ככל שהארכתי, הבנתי כמה קלות דעת היתה במרדנות הנעורים שלי לעומת רצינותו התהומית של המג"ד.
בחופשתו האחרונה קפץ כמג"ד לפארק הירקון לבקר את הפלוגה שלי. שהינו שם ככוח חלוץ להכנת את עצרת "25 שנות גולני". זה היה ערב יום כיפור, יום שישי לפני הצהריים. את ההפתעה המרה שתתרחש למחרת איש לא חזה. היו איתו ילדיו, שי הבכור בן חמש וחצי ודורון שהיה אז בן ארבע.
את רגע התפנית שבו הפכה השלווה לבהלה זוכר שי בבהירות: "הסתובבנו בפלוגה שלך, פתאום קראו לו לקרון של המח"ט. אותנו השאירו בינתיים עם חייל שטייל איתנו במאהל עד שנגמרה הישיבה. כשאבא יצא הוא נראה מודאג. טסנו ב'כרמל' מיד הביתה לרעננה. אבא ביקש מאמא שתכין לו את המאכל שהוא הכי אהב, שזה ביציה ועגבניה. אחר כך הוא ארז את הציוד. כשהגיע הנהג ואבא עמד כבר בדלת, זרקתי את עצמי על הרצפה, אחזתי בחוזקה ברגל שלו ובתחנונים ממש ביקשתי שלא ילך". כך נפרד שי מאביו לעולמים.
חבוקים בדרך לחרמון
לילה קודם שנסע למלחמה בישרה ניצה ליענקל'ה שהיא בהריון. יחד הספיקו לבחור לרך שיוולד במאי 74', את השם מתן. בעצרת היובל של גולני קרא מתן מעל הבימה מכתב מרגש לאבא שנהרג שבעה חודשים קודם שבא לעולם. כשנשא את הדברים חש, כך סיפר לי, התפעמות. בשבילו היה זה הדבר המשמעותי ביותר שעשה מעודו למען הנצחת זכר אביו.
בזחל"ם של סא"ל יענקל'ה שחר במלחמה היו סמלי המבצעים של הגדוד וחבורת נספחים רבי-סרנים, ותיקי גדוד 12, שהצטרפו ליחידה בה צמחו. בין אלה היה תא"ל, לימים, צבי פרקש (פולג).
רס"ן אחר, אהוד בר סבר, חבר מהתקופה במסייעת, שהיה קצין מרגמות, קבור לצידו בקרית שאול בחלקה מספר אחת. בר סבר הוזעק לגדוד כדי לשמש סמג"ד אחרי שיענקל'ה נהרג. אל רשימת החללים של המלחמה נוסף שמו ביומה האחרון.
בתחילת המלחמה, פעל יענקל'ה בתל אביטל (אבו נידה), ובשיפולי החרמון, לאחר ניסיון הנפל לכבוש מחדש את המוצב, בהתקפה שבה נפלו 25 לוחמים. "אל תעלו", צעקו נואשות הנסוגים מגדוד 17, בית הספר למ"כים של גולני, לכוח שטיפס עם יענקל'ה בכיוון ההפוך, בתקווה שיספיק להיכנס לקרב ולהפוך את תמונת המצב על פיה. פקודת המח"ט עצרה אותם בחניון האוטובוסים, שם ספגו ירי ארטילרי כבד. הגדוד תקע את הראש בין הסלעים והמתין משקשק.
יענקל'ה וחבר הרס"נים ישבו זקופים. בתור דוגמה.
את הלילה ההוא הם עברו בקור עז. בחולצות דקות לעורם, שכבו החיילים חבוקים איש בזרועות רעהו. בין הסורים שבחרמון למג'דל שאמס הפריד בליל 9-8 באוקטובר רק גדוד 12 הקפוא. למחרת יתברר שכל זה היה בגדר משחק מקדים. מעין חוויה נחמדה. הכל היו עדיין משוכנעים בזמניותה של הסיטואציה ובפיות כל הרובאים נישא עדיין בעוז להיט הימים ההם, המנון המלחמה, "המגפיים של ברוך".
איש לא קלט את עוצמת המערכה.
הנהג התברבר
יענקל'ה שחר היה בן 31 כשנהרג בכפר בוקעתה, ב-9.10.73, בשעה 11 בבוקר בערך. מפקדת הגדוד ואיתה פלוגה א' של סגן ברוך הכט אלעד, חנתה אז בצומת מסעדה לצורך הצטיידות. קריאה בקשר מהמח"ט הורתה לכוח לצאת במהירות לכיוון תל ורדה, אליו התקדם קומנדו סורי. "עזבו הכל וסעו אחרי", פקד שחר על הכט ופתח בדהרה. בעקבותיו נעו בבהילות חמישה זחל"מים. בכניסה לבוקעתה פנה הטור מזרחה וחצה את הכפר. רשת הקשר היתה חסומה ושחר סימן לפלוגה כמו בתרגיל, בעזרת דגלים, להתפרס. לא המג"ד ולא לוחמיו ידעו למה בדיוק הם נכנסים. זמן להתארגנות לא היה. המגע עם הסורים נוצר בשדה עגבניות מחורץ בתעלות השקיה.
ה"עוזים" שברשות המפקדים היו חסרי תועלת בשלב הראשון. הקליעים שלהם ממש צנחו בדרך. הזחל"מים קיצרו טווח ואז החלה מלחמה בטווחים של 10-5 מטר. סורים יצאו מבין השיחים ונורו. אחריהם קמו אחרים ומספרם נראה אין סופי. הקירבה בין הצבאות הלוחמים היתה גדולה. אפשר היה לזהות תווי פנים.
שחר, בזחל"מ המג"ד, התמקם בדופן שמאל. סמל איתן פרנס זוכר הבזק של אר-פי-ג'י. כשהוא נשאב לתוך חוסר הכרה, שמע פרנס את המג"ד אומר, רגוע, הלכה לי הרגל. כשפרנס פונה במסוק, לא ידע יותר פרטים. רק שלושה שבועות אחר כך, בהיותו בהדסה ירושלים, אמרו לו שיענקל'ה נהרג. פרקש שנפצע קל, זוכר את יענקל'ה יושב על אלונקה ואוחז בבטנו. החובש דוד גרינפלד שם לו חוסם עורקים, יענקל'ה התחנן למורפיום. "לא באמת תפסנו עד כמה מצבו אנוש".
חמישה הרוגים השאיר הגדוד בערוגת העגבניות של בוקעתה. יענקל'ה שחר, מנצור מנצור, איתמר אורן, מנחם שכטר ואלי כהן. כמו כן נספרו ופונו 17 פצועים. הסורים הותירו בשטח עשרות גופות. יענקל'ה שהובא תחילה לטיפול בצומת הקרובה, נשלח בזחל"ם לתחנת איסוף נפגעים בקלע. הנהג התברבר בדרך ויענקל'ה כיוון אותו בשארית כוחותיו. זמן יקר הלך לאיבוד וזה גם הקטע שחסר לניצה. היא עדיין לא משוכנעת שהיא מבינה מה בדיוק הלך שם.
"אני מג"ד 12 לשעבר", לחש סא"ל שחר לדוקטור שרכן מעליו. הוא שכב בקצה שורה ארוכה של פצועים, קטוע עד לאגן, מחורר רסיסים. כשהחובש שם-טוב אלימלך (שמי), ניגש להחליף לו את האינפוזיה סימן לו יענקל'ה שישתופף.
קולו נשמע אך בקושי. רק לפני שנה סיפר שמי את סיפורו למשפחה. ניצה שהופתעה מבקשתו לבוא לדבר, לקחה את עדותו בערבון מוגבל. לדברי שמי אמר לו המג"ד, 'אני לא יכול יותר להחזיק מעמד, תמסור לאשתי ולילדים שאני אוהב אותם".
אמר ודעך. שש שעות חלפו מרגע הפציעה עד שמת. כשהגיע לרמב"ם כבר לא היה בין החיים.
למחרת בוקעתה, כשהגיעה הבשורה לגדוד שהיה כבר בעיצומה של התארגנות לקראת הפריצה למובלעת, השתרר שקט מעורר השתאות. כאילו זו דרכו של עולם. הסמג"ד ארווין לביא תפס פיקוד, הזרימה נמשכה ללא זעזועים בסערת הקרבות, יענקל'ה כמו לא היה מעולם.
זאת לא שמועה
כל רעננה ידעה על מות יענקל'ה שחר, חוץ מניצה.. את המלחמה היא עשתה עם ילדיה בביתם ברחוב ארלוזורוב, כשאיתה באזעקות ובמתח החברה הכי טובה שלה, חיותה ורדי, שהגיעה ממגדל העמק עם ילדיה הפעוטים, ענת ואיתי. ראשיתה של הידידות האמיצה בבעלים. יענקל'ה שחר ואהרון ורדי היו קולגות בגדוד 12, הם שני המ"פים שעברו בשלום את מלחמת ששת הימים, האחרים מיכה תשבי ושלמה סגל נהרגו בתל פאחר.
ורדי, שביום כיפור היה מוצב בבור בפיקוד צפון, גילה לאשתו בטלפון את הסוד הנורא וציווה עליה שלא תספר, אלא תמתין להודעה הרשמית. חיותה שיחקה את המשחק והתאפקה. לניצה היו אמנם תחושות בטן עמומות, אבל לא מעבר לכך.
כשאמה באה לביקור וכבדרך אגב זרקה משפט תמוה 'כדאי מאוד שיהיה לך ואליום בבית' היא אפילו לא חקרה מה פתאום. "אם היא ידעה או לא, הודאה כזו לא הצלחתי להוציא ממנה גם כשהיא נטתה למות", אומרת ניצה. כשהופיעה לבסוף משלחת המודיעים היה איתם ורדי כאילו לריכוך המהלומה. "ככה התחיל המוות הפנימי שלי. לשי אמרתי 'אבא נפל'. אין לי מושג למה השתמשתי במינוח הצבאי שנשמע באמת אידיוטי למצבים כאלה".
"אם הוא נפל אז שיקום", ענה לה בן השש. אחר כך, כשנחשפה האמת, הוא צרח צרחות איומות. דורון הקטן לא הבין והתעקש שאמא תיקח אותו לגן. "כשהופענו בשער, הגננת נעמדה המומה. היא שמעה שיענקל'ה נהרג ופתאום אנחנו מופיעים כאילו כרגיל. זה לא הסתדר לה. לרגע היא חשבה שכל מה שנודע לה זה סתם שמועה. הרגעתי אותה שזאת לא טעות".
ניצה: "מכאן והלאה אני בבלק-אאוט. ללדת את מתן בתוך כל הגעגועים ליענקל'ה היה דבר איום. מה שהוסיף לטראומה היה זה ששלחו אותי ל'נווה אם' בצהלה כדי לאפשר לי לנוח. הרגשתי שאני בכלא, מיד אחר כך היה העניין הנורא הזה של ההלוויות, העברת הגופות מבתי העלמין הארעיים. במקרה של יענקל'ה מעפולה לקרית שאול. לשאת את כל זה יחד, היה יותר מדי. אני עדיין בספק גדול אם מפאת הבלגן שהיה בשתי הקבורות זה באמת יענקל'ה שנמצא מתחת לאבן המסוימת ההיא, לכן אני מתייחסת רק לכתוב על המצבה".
זה רחוק ממני
מה זוכר ילד שלא מלאו לו אפילו שש כשאביו נהרג? שי טוען שהמון, שהמראות שהוא נוצר בלבו נותרו כאז כן עתה, בהירים כשהיו בעת התרחשותם. "כשאבא הגיע הביתה הוא היה מניח בצד את התיק הגדול ואת הנשק ודבר ראשון מתגלגל איתנו בהול הכניסה במין האבקות כזו. אחר כך האמבטיות המפורסמות שלו, בחום רותח אש. מרוב אדים פשוט לא ראו אותו. יש לנו פה אפילו תעודה על סאונה שהוא עשה פעם בפינלנד, בטמפרטורה של 110 מעלות צלסיוס. התפקיד שלנו כילדים היה לזרוק לו למים ברווזים מגומי וספינות מפלסטיק, אלה משחקים שאבא מאוד אהב. מה שעוד אני זוכר ממנו, זה את הטיפוס על הצוקים שבין מכמורת לגבעת אולגה, בחוף שהיה של אבא. העלייה שהוא לקח אותנו
איתו היתה קשה יותר, תאמין לי, מזו שיש בווינגייט". מטיול בחרמון, שלושהשבועות לפני שנהרג, שמורה באלבום תמונה אחרונה מטושטשת, שבה נראית המשפחה שלמה ומאושרת בשלג של חורף 73'.
"אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר", נכנס דורון לדברי אחיו. "אני לא זוכר כלום. משלושתנו אני הכי פחות מתעניין בו. זה נראה לי מיותר, משהו שכאילו לא שייך לי. בניגוד לשי, שתמיד היה סקרן, אף פעם לא דיפדפתי באלבומים כדי לחפש את אבא. כשאמא סיפרה עליו, תמיד ישבתי בצד ולא ממש הקשבתי. זה מיותר בעיני. אני גם שואל את עצמי איך ייתכן שאף פעם לא שמעתי ממנה קטעים רעים על אבא. מה, הוא היה מלאך? בסופו של דבר הוא הרי היה בן אדם כמוני וכמוך, עם מעלות וחסרונות. במקום זה, כל הזמן אני שומע תמיד על הצחוק שלו ועד כמה הוא היה נהדר. שטויות, היו לו עוד צדדים שמרתקים אותי לא פחות, ושעליהם אני לא יודע כלום. זאת אולי גם הסיבה שלא הצלחתי לשחזר את הדמות שלו ולהתחבר אליה. נכון שהוא היה אבא שלי, אבל אני מרגיש שזה רחוק ממני. רק בשנים האחרונות הבנתי שזאת היתה טעות מצידי להכחיש שמותו של אבא השפיע על חיי ושינה אותם. עד אז לא חשבתי שקיים איזשהו קשר, אפילו עקיף, בין הדברים".
דורון, נדמה, אפילו מוצא עידוד בעובדה שיענקל'ה ואני היינו בקונפליקט. לגביו זו עדות שאבא שלו היה בשר ודם ולא אלוהים. לרגע היה נדמה לי, שאם היה מוציא ממני אמירה שממש שנאתי אותו, זה היה גורם לו רק טוב. אבל מה לעשות שלא כך הרגשתי.
דורון, ככל שהוא מנסה להתחמק מהשכול, לא באמת יכול לו. באשר יפנה הוא כבר מתויג. בסטודיו לעיצוב שבו הוא עובד, התקבלה לא מכבר הזמנה לחוברת זיכרון לחייל שנהרג בלבנון. לבעלי המשרד היה מובן מאליו שדורון ראוי למשימה והם הניחו את העבודה על שולחנו.
וכאילו לא די לו באזכרות משלו, הציעו לו בסטודיו שלצורך התרשמות מהמשפחה, עדיף שייגש לאזכרה של החייל כדי לנשום את האווירה.
שי, היפוכו המוחלט של דורון מבחינת התגובה, מלקט כל שבריר של מידע הקשור באביו המת. ההלוויות הצבאיות שבהן השתתף שימשו לו מעין מראה, באמצעותה דימיין איך נראה טקס הקבורה של אבא, שאליו לא הגיע. בשעתו הורחק על ידי המשפחה אל הסבים, ולטעמו היום, זה היה צעד לא חכם. נכון יותר היה לו שלא יחסכו ממנו דבר.
מתן שלא נולד כשכל זה קרה, לובש לראיון חולצת גולני. "בחיים אני לא אשים עלי חולצה כזו", מתריס כלפיו דורון. מתן לא מוותר לו: "אני לגמרי מזדהה עם העניין הזה. אני שואב ממנו כוחות, יותר ויותר אני חוקר על אבא, מה הוא היה ואיך הוא היה. חשוב לי לדעת כל פרט על האופן שבו נהרג. כשחיילים לשעבר של אבא אומרים לי כמה אני דומה לו, זה מעביר בי רטט. לדעת שאני תעתיק שלו, הידיים אותן ידיים, ההילוך אותו הילוך, מבנה הגוף זהה, רק השפם חסר".
כשהתגייס, ניצה לא חתמה לו על אישור לשרת בגולני כפי ששאף. את שירותו בחר להעביר ככלבן בחיל אוויר. היום הוא מנסה להתקבל ללימודי וטרינריה. דורון שירת קרוב לבית בבסיס מודיעין, שי היה בגולני קרבי למחצה. הוא היה מש"ק מודיעין. גם את המילואים הוא עושה בגולני, בעיקר בתקופות תרגילים חטיבתיים. כשהוא מקבל צו קריאה, הוא בשמים.
פוריות אחרי המלחמה
סא"ל יענקל'ה שחר (שוורצבורד) נולד וגדל בחיפה בשכונת נוה שאנן. להורים חיה וגצי היתה מכולת. בבניין שבו גרו עמד קולנוע "עממי" וכן בית הספר היסודי "תל חי" שבו למד. את תקופת התיכון עשה כילד חוץ בקיבוץ מזרע. כשהתגייס, הלך לנח"ל עם כל הגרעין וסיים קורס קצינים, באוקטובר 63', עם אמנון ליפקין ומתן וילנאי. לאחר הקורס נשאר להדריך בבה"ד 1, שהיה בימים ההם בסירקין. שם הכיר את ניצה התל אביבית, ששירתה כשרטטת.
לאחר שנישאו, הגיע לגולני והוצב על ידי המח"ט יונה אפרת בגדוד של מוסה קליין. למ"פ מסייעת התמנה במארס 66' ונודע כקשוח אך אבהי, לא ססגוני אבל מקצוען. הוא קיבל מקום ראשון בבוחן מסייעת, וחבריו עשו מטעמים מהשלומפריות שלו. כמ"פ הבכיר בגדוד, זכה ברכב הכי חדש ונוצץ, ג'יפ 45 שהיה מקור לקנאה.
את עיקר המאמץ המבצעי השקיע צה"ל בימים ההם באזורים המפורזים שבגבול סוריה. באחד הסיורים עלה הקומנדקר שבו נסע על מוקש בדרך הפטרולים למרגלות תל עזזיאת, שמעל קיבוץ דן. למרבית המזל יצא שחר בריא ושלם מהפיצוץ. ביומן "כרמל-הרצליה" נותרה עדות מצולמת לאירוע.
בהכנות למלחמה, בתרגיל הגנה בקרן נפתלי, שדימה לחימה מול כוחות סורים הגולשים מהגולן, אירעה תקרית שהעיבה על מקצועיותו של יענקל'ה, מפקד המסייעת, שהיה הסבון בהתגלמותו: רצה הגורל והמג"ד מוסה קליין הלך לבקר דווקא את הפלוגה שלו, מכל ארבע הפלוגות. הוא מצא את הפלוגה מקישה עם אבנים על אתי החפירה כדי להשמיע קולות של עבודה, במקום שתהיה עסוקה בהקמת חפירות. הוא שטף את המ"פ לנגד עיני חייליו. 'גם בארזים נפלה שלהבת', שאג. לרובאים זה נשמע כמו סיסמת גיוס, המ"פים האחרים התענגו מהירידה ששינתה באופן חד-פעמי כתובת.
בקרב של גדוד 12 על תל פאחר, פרשה שהסתבכה בשל רצף טעויות, נהרג המג"ד קליין ועוד 21 לוחמים. המסייעת, בפיקודו של יענקל'ה, לא היתה על היעד עצמו, אלא הפעילה מרגמות ותול"רים מחירבת סודה, בהתאם לתוכנית האש. סוף המלחמה מצא אותם בווילה בקונייטרה.
"שי הבכור נולד אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות שלא צלחו", חושפת ניצה, "היינו בטיפול במרפאה לפוריות. כל פעם לקראת היום הקובע היה לי הסכם סודי עם מוסה קליין, שאני מצלצלת אליו והוא משחרר לצורך המשימה את יענקל'ה כדי שיגיע דחוף הביתה. המ"פים האחרים, שלא ידעו, ממש נהרסו למה דווקא הוא מקבל כאלה צ'ופרים. בכל מקרה הפרויקט הזה שנמשך זמן רב, עד למלחמת ששת הימים לגמרי נכשל".
החסימות השתחררו בעקבות תאונת דרכים שהיתה לזוג כשנסענו הביתה מעצרת הניצחון בצמח שסיכמה את המלחמה. יענקל'ה נכנס אז בעץ בכביש התענכים, ניצה נפצעה קל, שבועיים אחר כך נכנסה להריון. בגדוד עשו על זה קטעים.
בברית של שי, מהרגעים המאושרים בחייו של יענקל'ה, אמרה ניצה "אני מקוה שעד ששי יגיע לגיל גיוס לא יהיה צבא". האב הטרי התריס כלפיה, "אם לא יהיה צבא, אז מה כבר אני אעשה בחיים".
אחרי תקופת גולני הראשונה היה שחר מדריך ראשי בבית ספר לחיל רגלים וקמב"צ פיקוד צפון (בתקופת מוטה גור כאלוף). לגולני חזר כסמג"ד בעת שגדוד 12 ישב בעזה. חצי שנה אחר כך היה למג"ד. המינוי תפס אותו בדרום רמת הגולן, ב"קו אל על".
הטבע מתמודד עם הפציעה
בערב ראש השנה, שבוע וחצי בלבד לפני המלחמה, הגיעו אליו ניצה והילדים כהרגלם, לעשות את החג עם החיילים. שי הבכור, בן-בית בגדוד, שוטט ברחבי המחנה, גילה את מתקן האזעקה וניסה את הידית. הסירנה שבקעה הקפיצה את כולנו. זה היה צחוק גדול שלמרבה האירוניה היה מעין רמז בלתי מפוענח לעתיד לבוא. בחודש הבא, בתערוכה שיציג בבית יד לבנים ברעננה, יציב שי שחר, אמן, בין העבודות, גם מתקן דומה לזה שהפעיל באל על שבגולן לפני 25 שנים וחצי. "בהבדל אחד", אומר שי, "הפעם הסירנה תישאר דוממת גם כשתסובב את המנואלה".
שי הוא בוגר טרי יחסית של המחלקה לצילום וידיאו והדמיה ממוחשבת באקדמיה לאמנות "בצלאל". עבודת הגמר שלו, שאותה הגיש לפני שנתיים ושהוצגה גם במוזיאון ישראל ובגלריית "המומחה" בתל אביב, היתה מיצב של סלי זיכרון.
שי חפר בורות זהים באדמת שלושים אתרים ברחבי הארץ, כמה מהם קשורים בביוגרפיה שלו ואחרים בזו של אביו. ביניהם פארק הירקון, התאג"ד בבוקעתה, שטחי אימונים במדבר יהודה, ותל אבו-נידה.
"הפרויקט מדבר על השכול ועל ההתמודדות איתו", אומר שי, "יצאתי מהסיפור של אבא, הגומות הפוצעות את הנוף מסמלות את הצלקת ואת החלל הריק שנותר.
צילמתי את המקומות, הכנתי מפה שלהם, את העפר שהוצאתי מהבורות שמרתי בסלים נפרדים בצבע שחור, כאלה שמשמשים לכריית קברים, לעבודות בניין ולחפירות ארכיאולוגיות". בדף הסבר למיצב הרחיב: "הטבע מתמודד עם הפציעה, הזמן עושה את שלו, הבור משתנה ולפעמים כמעט נעלם. אני לוקח איתי את החסר הזה לכל מקום".
כשיענקל'ה נהרג, הושיב הסבא את שי על הברכיים והודיע לו כי הוא עכשיו הגבר במשפחה. זה היה משא כבד מדי לילד רך, אבל שי נרתם ולקח. "כשמתן יהיה בן שנתיים", התחייב לאמו, "אני אספר לו מי היה אבא". כשהיה בן שבע כתב לרמטכ"ל מוטה גור: "אני יודע שאבא שלי היה גיבור, אז למה לא נתנו לו גם סמל". לצל"ש הוא התכוון.
מעשה בשלושה טרמפים
בבית הספר נאלצו שי ואחיו לא פעם להשיב במכות על פגיעות, משום שלא היה להם אבא. הרשעים הקטנים לא חסו עליהם, גם לא עמדה להגנתם העובדה שיענקל'ה שחר נהרג במלחמה. "היו צוחקים עלינו, או מקללים אותו בכוונה, 'אבא שלכם מניאק', 'אבא שלכם בן זונה'. הרבה פעמים נאלצנו להגן על כבודו באגרופים".
מג"ד מת לא עשה רושם על הילדים. "הילדות שלי היא מסכת רצופה של הצקות על זה שאין לי אבא", מספר מתן.
הם סיגלו לעצמם סוג של הומור, להפיג באמצעותו את הכאב. כשהם חולפים במכונית על פני קרית שאול, הם אומרים, "היי אבא, אהלן". "מועדון השיש", הם מכנים את בית הקברות. "אצלנו זה לא טאבו לדבר עליו, להיפך, אנחנו מזכירים את יענקל'ה בלי סוף כי זה מה שנותן לנו כוח לזרום עם החיים", אומרת ניצה.
כשפקעו זכויות היתום משי, שמוקנות לו על ידי משרד הביטחון עד גיל 30, הירהרו במשפחת שחר באפשרות שאולי עכשיו, בהזדמנות חגיגית זו שהזכויות בטלו, אולי כפיצוי תגיע גם שעתו של יענקל'ה לחזור.
"יש לי אמונה מיסטית, רק על תצחק עלי", מהרהר שי, "שאבא שומר עלינו שהכל יהיה בסדר. העניין התעורר אצלי באיזה לילה מוזר כשעוד הייתי בגולני. יצאתי לחופשה מהבסיס באחת אחר חצות, הייתי ממש לחוץ-בית, הרמתי את היד לטרמפ, לא ממש נתתי לעצמי סיכוי שאני אגיע, אבל לשמחתי מיד עצרו לי.
תוך כדי נסיעה הנהג מספר לי, אחרי שהוא ראה את התג, שגם הוא היה גולנצ'יק.
מעניין, מתי בדיוק שירתת? זה היה בשנים של אבא. איפה? התחלתי לחקור, בגדוד 12 הוא ענה. הופ. מכיר יענקל'ה שחר? כמובן, הוא היה מג"ד שלי.
הצגתי את עצמי ועד הצ'ק-פוסט הוא לא הפסיק לספר על אבא איזה איש נהדר הוא היה. אני יורד מהטרמפ, שוב מרים יד, מדהים, אבל גם הפעם חזר אותו סיפור בהבדל אחד. במקרה ההוא זה היה חייל שהכיר את אבא כמ"פ. אמרתי לעצמי שזה צירוף מקרים חד פעמי. טרמפ שלישי מהתחנה המרכזית בחיפה, שוב לוחם מגדוד 12 בזמן שאבא היה מג"ד. הוא כל כך נסער מהפגישה, שהוא לקח אותי במיוחד עד פתח הבית. בטח תגיד שאני הוזה, שלא ייתכן שדבר כזה קרה, בשבילי זו הוכחה שאבא דאג לי".
מאז שהיו עוללים סחבה אותם ניצה לכל אירוע שיזמה חטיבת גולני. טקסי נטיעות, עצרות זיכרון, כינוסים, טיולים. לא דילגה על אף טקס. זה נשמע אולי אובססיווי, אבל את ניצה הרומן הזה ממלא תוכן. "גולני זורם לי בעורקים, אני מורעלת ולא יעזור לי. אני מסרבת לנתק את הקשר או למתן אותו, כי בסופו של דבר זהו הערוץ היחיד שעדיין מחבר אותי אל יענקל'ה. למעשה עוד לא קברתי אותו".
היא מכירה כמעט את כל המג"דים שהיו לגדוד 12 מאז 73', לרבות האחרונים, גם את המתים. את סא"ל חוסיין עמר, שנהרג בלבנון לפני ארבע שנים, פגשה בעת סיור משפחות שכולות שהוביל חודש לפני מותו.
שי ומתן ליוו אותה תמיד ועדיין ממשיכים במסורת. אין משפחה שמתמידה כמותם להתייצב לאירועים. במהלך השנים לא רשמו אפילו חיסור אחד. דורון לעומתם, אפילו כשנענה לעתים להפצרות להצטרף, עשה זאת בלי חשק. "גם בזמנים שעוד נסעתי איתם לא מתתי על זה. כמה עוד אפשר לשמוע את הסיפורים האלה? אני לא מבקר אותם, אני רק מרגיש שלגבי זה רחוק. לא נראה נכון לחיות בפנטזיה הזו".
הם הילדים של אמא וניכר שהיגון הוא שמכנס אותם. דפוס היחסים ההדוקים ביניהם מרשים. שי הבכור ומתן הצעיר חיים עדיין בבית אצל אמא, שעברה לאבן-יהודה. דורון, שתמיד לקח מסלול עצמאי, פרח מהקן. "זה אולי פיצוי על החסר", מנסה ניצה לפענח את פשר הדברים, "מה שבטוח שזאת תוצאה ישירה של הטראומה. אם יענקל'ה היה איתנו, זה כמובן היה נראה לגמרי אחרת".
ניצה שבגיל 29 כבר היתה אלמנה עם שלושה ילדים, עוסקת היום בצורפות, אחרי שעברה התנסויות מקצועיות שונות. חצי חיים עברו, ולא נישאה בשנית. רק קשר רומנטי אחד רקמה מאז מלחמת יום כיפור וגם הוא, שנמשך שלוש שנים, גרם לה לדבריה רק רע. אהבה לא ידעה מאז. חוג החברים הקרוב, שלושה זוגות המכירים זה את זה מאז ששת הימים, מעולם לא ניסה להכיר לה מישהו. היא שידרה להם שאין סיכוי, שבעצם לא נפרדה מיענקל'ה, שנוח לה יותר לטפח את הזיכרון מאשר לפתוח דף חדש.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 03-02-2016, 21:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,217
תיאור נוסף של הקרב
בתגובה להודעה מספר 23 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "הגרסה המודפסת"

הכריזמה של ארבינקא האפור

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...03/89192118.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הכריזמה של ארבינקא האפור

אף אחד בגדוד לא חלם שדווקא ארוין לביא יהיה הגיבור של מלחמת יום כיפור. עד אותו רגע שהמג"ד נהרג והוא נקרא להחליף אותו
  • אביחי בקר
  • 01.10201
סרן ארוין לביא היה סמג"ד חיוור. לא די שסגן מפקד גדוד הוא תפקיד כפוי טובה ומתסכל, שברוב המקרים מנוטרל מהתחום המבצעי ואחראי על ענייני מינהלה, לביא, כך נראה, חש דווקא בנוח במרחב הפעולה המצומצם שניתן לו. אין הכוונה לומר, חלילה, שהיה גרוע: סביר להניח כי העניינים שעליהם היה מופקד התנהלו ללא דופי, הבעיה רק שאנחנו, חבורת המ"פים של גדוד 12 בגולני, לא הרגשנו בקיומו. לא ראינו בו מקור סמכות ובוודאי לא דמות הרואית. נוצרה אפילו סתירה משוועת שהתקשינו ליישב בין ארוין שאנחנו הכרנו, זה המתנהל בעצלתיים, לבין הרקורד המרשים שנזקף לזכותו בתפקידו הקודם, כשהיה מ"פ ג' בגדוד 13.
בליל הסדר אפריל 70', בעיצומה של מלחמת ההתשה, פשטה יחידה מצרית מובחרת ובה כ-60 חיילים על מגף ג' - הדרומי שבמעוזים בפתחת המיתלה. חוליית החוד המצרית כבר החלה בטיפוס על הסוללה כשמגיני המעוז הבחינו בתוקפים, ומכת האש המהירה והנמרצת שלהם הדפה את המצרים ואילצה אותם לסגת אל מעבר לתעלה כשהם משאירים בשטח חמש גופות, כלי נשק וציוד רב. לכוחותינו לא היו נפגעים.
באיגרת ללוחמי האוגדה שכתב אז האלוף שלמה להט, מפקד הכוחות המשורינים בסיני, הוא ציין לשבח את פעולתם של "ארוין מפקד המעוז ולוחמיו": "גיליתם עירנות רבה, תושייה ורוח לחימה למופת". שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, הוסיף ברכה על דפי הגדה מהודרת שהעניק לסגן ארוין לייבוביץ (כך נקרא לפני שעיברת את שם משפחתו): "כן יאבדו כל אויבך, ה' עמך גיבור המעוז שהביא שמחה לעם בהכותו במצרים. בגדול זרועך ידומו כאבן".
כך היה בקרב, ואילו באימונים הוא תפס מקום ראשון בחטיבה בבוחן פלוגה. אין קצין שלא היה מאחל לעצמו הישגים דומים, אבל שלוש שנים לאחר כל הנפלאות הללו לא נותרו עקבות מארוין המהולל. המבטא ההונגרי הכבד הפך מושא לבדיחות, גם קומתו הנמוכה, 1.62 מטר בסך הכל, היתה מטרה לעקיצות. מכאן ועד שהודבק לו הכינוי "ארבינקא", כשמה של דמות סטירית שברא אפרים קישון, הדרך היתה קצרה. לביא, מצידו, לא עשה דבר להפריך את הרושם שנוצר. אדרבה, את עיקר זמנו בילה במחיצת מ"פ מפקדה, הרס"ר וצוות המטבח. העיניים לפיכך נישאו כולן אל המג"ד הריכוזי והקפדן, סא"ל יעקב (יענקלה) שחר.
ביום הרביעי למלחמת יום כיפור, התשעה באוקטובר, הוביל שחר את פלוגה א' של הגדוד להסתערות על כוח קומנדו סורי שנשלח לתקוע טריז בצפון רמת הגולן. הקרב העקוב מדם התקיים בשדה עגבניות ממזרח לבוקעתא, האויב ספג עשרות רבות של אבדות. לנו היו חמישה הרוגים, בתוכם, לבנו החסיר פעימה, יענקלה - האבא של הגדוד.
מח"ט גולני, אמיר דרורי, זימן אליו את לביא שנתקע בלי מעש בתל בנטל והפקיד בידיו את הגדוד. ארבע הפלוגות של גדוד 12 היו פזורות באותו זמן כל אחת לגורלה באזור אחר. רק קרא ארוין בקשר, שקט ובוטח כאילו מה בכך - היה זה קול ענות גבורה. הוא לא הירבה לדבר, אבל המלים הספורות הספיקו. שום מעשה לא נדרש ממנו כדי שכולנו, מראשון המ"פים עד אחרון הרובאים, נגיב על דבריו בעיניים בורקות. ארוין הקטן הניף את שרביט הפיקוד, ואף שלא ראינו אותו פנים אל פנים, בו-במקום הוא חולל קסם ששום אקדמיה צבאית לא מסוגלת להנחיל.
שלושים שנה אחרי שהלכנו אחריו בעיניים פקוחות, מפגן המנהיגות שלו תחת אש עדיין צרוב בנו, הילדים של ארוין. "אני אגיד לך למה הוא דומה בעיני", אומר יוסי בירן, בעבר בידרמן, שהיה באוקטובר 73' קצין המבצעים של הגדוד, והיום יועץ ארגוני. "יש סרט יוצא מן הכלל, 'גיבור מזדמן' עם דסטין הופמן, שמגלם מין טיפוס אפור שכשהוא הולך ברחוב איש לא שם לב אליו. יום אחד, כשמתרסק מטוס והוא בסביבה, הוא חירף את נפשו, נכנס פנימה אל הבעירה, העמיס את הניצולים על הגב ובקור רוח חילץ אותם מהסכנה. כשגמר את שלו, האלמוני הסתלק בלי לעשות עניין ובלי לצפות לתודה. את התהילה, שלא במפתיע, קטף כבר איזשהו מתחזה שהתקשורת טיפחה".
המקרה של ארוין לביא דומה, אומר בירן. "נפל עליו תיק ענק והוא עמד באתגר. הוא לא יצא מגדרו, הוא לא התחיל לזרוק פקודות בשבעה דציבלים יותר גבוהים, את ההתעלות שלו אני לא מסוגל לחבר לאירועים קודמים שהייתי עד להם, אבל זה פשוט קרה. כבר היו דברים מעולם, לא פעם ולא פעמיים, שמפקדים התחלפו תוך כדי לחימה, גם הסמג"ד שלי בשל"ג חווה אירוע דומה כשהייתי מג"ד 12 ונפצעתי בביירות, אלא שהסיפור של ארוין, בגלל נתוני הפתיחה, הוא דרמטי במיוחד. הוא גרם לגדוד להיות שלו, גם בשיא הלחץ לא היה לחץ, שום צעקות, ארגון לא יכול לפעול ככה אלא אם הראש שלו הוא כזה".
הקרב שנשכח
הוא נולד בשנת 47' בחבל טרנסילווניה שברומניה, בבית דיברו הונגרית. אמו נכלאה באושוויץ, שם נרצח בעלה, ושרדה. אביו, שאיבד אשה ושני עוללים, עבר את מאטהאוזן ואת בוכנוואלד. אחרי המלחמה כאב פגש בכאב והם התחתנו. כשארוין היה בן 12 עלתה המשפחה לישראל על סיפון האונייה "אורורה" שיצאה מנפולי. הוא לא ישכח איך לקראת סוף ההפלגה, כשאורות העיר חיפה נשקפו מנגד, עלו כולם לסיפון וכשהם חנוקים מדמעות שרו "התקווה".
הם השתקעו בצפת, האב שהיה ברומניה בעליה של מנסרה היה לעובד כפיים בסולל בונה, ובצר להם שלחו את ארוין עד לקיבוץ לוחמי הגטאות, שירווח. בשבילו היו אלה שש שנים מאושרות. כשהתגייס ונשר מקורס טיס הוא נשלח לחטיבת גולני, שנחשבה אז ארץ גזרה. במלחמת ששת הימים הוא היה צוער בבה"ד 1, בקרבות של ממש לא השתתף. כשנגמר קורס הקצינים הוא סופח לסיירת "אגוז" שאך זה נוסדה. כעבור זמן חזר לגולני והתמנה למ"פ.
לאחר שלב הבלימה ברמת הגולן עבר צה"ל ב-11 באוקטובר למתקפה. במסדר היציאה ארוין לא דיבר גבוהה-גבוהה ולא התרברב, הוא היה מדוד ושקול. בגזרת הגדוד שלנו ההבקעה היתה קלה מהצפוי: ג'ובתא אל-חשב נפלה ללא התנגדות, הגבעה המרוקאית נמצאה ריקה. אל מזרעת בית ג'אן, הנקודה העמוקה ביותר בשטח סוריה שאליה הגיע צה"ל בצפון-מזרחה של החזית, נכנס ארוין ביום שישי בלילה. על מפה בקנה מידה 1:50,000 הוא תיכנן כיצד להחזיק בשטח, ובעוד מועד זיהה כמעט את כל נקודות התורפה.
כבר למחרת עם שחר, שבת, נפתחה התקפת הנגד הראשונה. המטכ"ל הסורי הטיל למערכה המכרעת במזרעת בית ג'אן, 30 ק"מ מפאתי דמשק, את יחידת העילית שלו, את חיילי המשמר הנשיאותי של אחי הנשיא ריפעת אסד, בגיבוי ארטילריה וטנקי T72, הדגם המתקדם ביותר. גם כשנהדפה ההתקפה הם לא הירפו, והיו נחושים לחזור על ניסיון הכיבוש פעם ועוד פעם, גל אחר גל, בשילוב חי"ר ושריון או בהסתננות יחידים, בצליפות, ובמארבים.
כל יום לחימה נמשך כשמונה שעות רצופות. 11 מלוחמי הגדוד נהרגו בהתכתשות שהתנהלה מטווחים קצרים, לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של אלי גבע, שנחשב כבר לבן בית בגדוד. ערמות כלי הנשק שהשאירו נפגעי המשמר הסורי - רובי קלצ'ניקוב, מטולי אר-פי-ג'י ומקלעי אר-פי-די - נאספו במהירות, והחליפו את העוזים, הרומ"טים והבזוקות, שהוטלו הצידה באין דורש.
למרות חשיבותו של הקרב על הכפר, בספרות על מלחמת יום כיפור אין לו אזכור. חטיבת גולני, שמפנה את הזרקור אל אתוס החרמון ובעצם מעניקה לו בלעדיות במורשתה, מתעלמת מקרבות מזרעת בית ג'אן שאפשר רק להתקנא בתוצאותיהם. מתברר שכדי להיכנס לקאנון גם קרבות זקוקים לקידום מכירות, לדוברות וליחסי ציבור. לזכותו או לגנותו של ארוין לביא, הוא לא מכבש של יחצ"נות.
מופת של לויאליות
מגבעת המג"ד הצופה אל הפלוגות שנערכו בהגנה הוא שלט היטב בנעשה ונהג בגדוד כאילו הוא מנצח תזמורת. "השלווה הסטואית שארוין הקרין היתה המפתח להצלחה", אומר דוד (בנזי) בר זוהר, מנהל תיכון עירוני ז' ביפו, שהוביל את פלוגה ג' מאז נפצעו המ"פ (אני) והסמ"פ (סגן השר וחבר הכנסת מיכאל רצון). "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי - יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי. היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".
בר זוהר למד לקח מהמלחמה ההיא, "נהפכתי לסקפטי בהתייחסות שלי לאנשים כריזמטים. המטאורים ובעלי החזות המרשימה שמדברים מלים ארוכות ומפוצצות, מרביתם כשלו. אפילו שהם קצת נמוכים ולמרות שיש להם מבטא כבד, את אוקטובר 73' עברנו רק הודות לארוין ולדומיו".
ניכר על פקודיו של לביא שהם ששים לדבר בו, כאילו פורעים בכך חוב של כבוד. ברוך אלעד (הכט), מ"פ א' והיום מנכ"ל חברת הבנייה רולן, משמיע עקיצה בנוגע ליצירת מיתוסים. "העמידה במזרעת בית ג'אן לא נחשבת כי לא הצלחנו לספוג מספיק אבדות וגם כי לחם שם אדם צנוע שהחיצוניות שלו לא מסגירה את תעצומות הנפש שהוא ניחן בהן, ושהוא והמ"פים שהיו תחתיו לא נופפו לראווה במעשיהם כדי לשווק את עצמם. התוצאה של אותה ענווה היא שאחרים, שאני לא טוען שהם לא עשו דבר, התבלטו על חשבונו.
"ארוין הוא גם הוכחה לכך שאין לנו יכולת ממשית לנבא מי יגבר תחת אש ומי לא. ההפתעה לשני הכיוונים היא אין סופית. המגע איתו בשגרה הרי לא נתן לנו שום אינדיקציה על מה שקרה למעשה בשעת מבחן, והמדהים הוא שארוין לא היה צריך אפילו להתאמץ. זה יצא לו מהשרוול".
העדר הברק של ארוין בשיגרה נהפך במצבים הקריטיים ביותר שזימנה המלחמה לכריזמה. איש קטן ענק הוא היה, ובראי הזמן אף למעלה מזה. אבי רונן, מנהל האגף לרישום מפעלים בטחוניים במשרד הפנים, ובשעתו מ"פ מסייעת, עמד באגף שעליו התנפצו במזרעת בית-ג'אן מרבית התקפות הנגד. "אני לא זוכר ממנו לא הרמת קול ולא התלהמות. הוא הקפיד להשאיר לנו, המ"פים, חופש פעולה מלא. את ההכוונה שלו אותנו מגבעת המג"ד הוא עשה בעדינות, בחוכמה ובאבהות. דבר שאיפשר לנו לתפקד בשיא המתח עם חיוך. העוצמה שהפעילו הסורים והעקשנות שהם גילו, היה בהם מסר חד פעמי, עד כמה הפינה ההיא קריטית לגביהם ולמרות זאת מטר הם לא הזיזו אותנו. הדברים לא קרו מעצמם. להצלחה הזאת יש כתובת ברורה".
דקות ספורות לפני הפסקת האש נהרג מפגיעת פגז הסמג"ד של ארוין, אהוד בר סבר, שהספיק לשרת בתפקיד פחות משבועיים. חלפו עוד ארבעה ימים עד שגדוד 12 ירד מרמת הגולן להתארגנות קצרה בחורשת טל. לתדהמת המ"פים נודע כי לגדוד מונה מפקד חדש, אנונימי, שלא ידע את המלחמה, בעוד שארוין עושה הנפלאות ישוב לתפקידו הקודם. "שתפו איתו פעולה, לי אין בעיה לזוז הצידה", ביקש ארוין לצנן את הסערה המתרגשת. "בשום פנים ואופן", ענו לו, "המג"ד שלנו זה אתה בלבד". המ"פים עמדו בפני מרד.
המחאות לא הועילו. פה ושם, כדי לפרוק את הזעם על ההחלטה השרירותית, היו שהפגינו יחס עוין אל המפקד החדש. בעת ישיבת מג"ד היה מ"פ א' פורס בהפגנתיות עיתון ומתעמק בו כשרגליו על השולחן. ארוין, שהיה ביכולתו לנצל לצרכיו את המצב ולנהל את הגדוד מאחורי הקלעים, היה מופת של לויאליות. מה התחולל בלבו אין לדעת, אבל הרובאים לא שכחו לו את השבועיים שבהם קנה את עולמו, והמשיכו לפנות אליו בתואר "המג"ד".
לא מרגיש מקופח
למג"ד 12 הוא התמנה כדת וכדין כעבור שנה וחצי, למד בפריס ב"אקול סופרייר דה גר", ובשנת 81' קיבל את הפיקוד על החטיבה. "גם אז לא הייתי חביב הקהל ולא אמרו עלי 'זה יהיה רמטכ"ל הבא'", אומר לביא. "נחשבתי לאפור, לא היתה מעלי הילה, פרצה מלחמת לבנון וחוות הדעת השתנו מקצה אל קצה. יתכן שאני בא לידי ביטוי מלא רק במצבי לחץ, בעתות מלחמה, שאז לפוזות אין מקום. השגרה גומרת אותי". תפקודה של גולני בלבנון היה מנקודות האור של המלחמה השנויה כל כך במחלוקת.
אחר כך הוא פיקד עוצבת הגליל, והשתחרר בדרגת תת-אלוף. לאלה שאומרים לו "קיפחו אותך" הוא נוהג להשיב, "ההורים שלי, שעברו את השואה, לא תיארו לעצמם שהבן שלהם יהיה גנרל בצבא של יהודים". כשפרש מצה"ל לא המתין לו שום כיבוד. הוא ייסד חברת בנייה, בתקווה שנכזבה להיבנות מהבום של העלייה מחבר המדינות. אחרי הכישלון נסע בשליחות יולי עופר להונגריה, הקים בתי מלון והרחיב קניונים, ומאז שחזר לישראל הוא מנהל את "תימ", חברה בת של צים שעניינה הובלה יבשתית. נשוי ואב לשניים, סב לאחד, את תהילתו - שאותה לא הפך לאומנותו - יודע רק קומץ. כשיזם ואירגן כנס של הגדוד לציון 20 שנה למלחמה, ארוין שמול הקומנדו הסורי במזרעת בית ג'אן לא מיצמץ, הפעם הזיע מגודל ההתרגשות.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P031003/m.0.0310.20.1.9.jpg]

ארוין לביא בגבעת המג"ד, אוקטובר 73'. יתכן שאני בא לידי ביטוי מלא רק במצבי לחץ, בעתות מלחמה; השגרה גומרת אותי


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P031003/m.0.0310.20.2.9.jpg]

ארוין לביא. מנהל חברה בת של צים, לא מרגיש מקופח
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-02-2016 בשעה 21:12.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 09-05-2008, 17:40
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,538
אתה בטוח לגבי זה?
בתגובה להודעה מספר 26 שנכתבה על ידי Pshahar שמתחילה ב "מאמץ הסקה סורי נוסף בגזרה"

על סמך מה אתה קובע שלוחמי גולני הם שעשו את רוב העבודה? האם אתה מסתמך על הספר שיצא לאחרונה על הפלוגה?
אני סבור שלוחמי גולני מאז לא מהימנים יותר מלוחמי סיירת מטכ"ל מבחינת הרצון לקחת קרדיט על ההצלחה. רוב העדויות שאני מכיר מתייחסות לכך שסיירת מטכ"ל ביצעה את עיקר הקרב אם כי לא את כולו. יחד עם זאת, יש לציין שחלק מהמחבלים נהרגו על ידי אש המקלע המקביל של טנק שהגיע למקום ושהסורים לא נלחמו בצורה יעילה (אם כי הם בהחלט נלחמו ולראייה האבידות לכוחותיינו) היות וטרם הספיקו להתארגן כך שלמרות שבלי ספק מדובר בהישג יפה, הרי שהוא קיבל תשומת לב ללא פורפורציה. ייתכן שמתוך רצון של המטכ"ליסטים ומקורביהם להפגין שעשו משהו במלחמה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 18-05-2018, 05:23
  Ncome Ncome אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.04.18
הודעות: 1
המלצה הנחתות קומנדו סוריות בגולן במלחמת יום כיפור והמארבים לסירת חטיבה 7 ופלוגה 82ב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Pshahar שמתחילה ב ""אנקורים ברשת" - פלס"ר 7 במלחמת יום הכיפורים"

מחקר חדש שפורסם ב 2016 איתר במדויק 4 אתרי הנחתות קומנדו סורי בגולן בבוקר של היום הרביעי של מלחמת יום כיפור וקישר אותם למארבים שהוצבו לסיירת חטיבה 7 בצומת חרמונית ולפלוגה 82ב שסופחה לחטיבה 679 בקלעת עין אל חכם מדרום מזרח לתל יוסיפון.
כדי לקבל אישור לממצאים, נעשה לאחר המחקר חיפוש יסודי במקורות סוריים ונמצא מידע משלים על היחידות שהונחתו.
מלבד ההנחתה היחידה שהיתה ידועה, ההנחתה בצומת נפח שאנשיה רותקו ע"י הטנקים של גש"פ 181 שהיו באזור, עד שהגיעו גולני 51ג ולאחר מכן סיירת מטכ"ל וחיסלו את רוב המונחתים,
כל שאר ההנחתות שאותרו בחירבת פורן ליד ווסט, א-דלווה, ומערבית לעין זיון, לא היו ידועות בצה"ל עד שאותרו במחקר.
ניתוח הארועים וכיצד אותרו ההנחתות נמצא בספר
https://www.amazon.com/dp/B072JRDLHV

קישור לסרטון שמתאר את הארועים על גבי מפה ניתן ב


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

למרות שכל קבוצות ההליקופטרים נצפו בעת הכניסה המערכת הצהלית לא הבינה את הפעולה הסורית המקבילה עד פרסום המחקר.
המאמר מסביר מדוע מערכות נוטות להתבלבל מזרימה מקבילה של דווחים
ומציע פתרון להבנה בזמן אמת של ארועים מסוג הנחתות מקבילות בעורף הכוחות

נערך לאחרונה ע"י Ncome בתאריך 18-05-2018 בשעה 05:35.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 03:51

הדף נוצר ב 0.45 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2019 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר