|
11-03-2005, 19:56
|
|
|
|
חבר מתאריך: 31.05.03
הודעות: 10,906
|
|
אהלן !
אני אנסה לעזור לך כי אני הייתי בתקופה כזו לפני כחודשיים בצבא .
קודם כל - כמה זמן את במערכת ? מה אופי תפקידך- את מרוצה ממנו ? יציאות יומיות/חמשושים/משהו אחר ?
אני אספר לך את הסיפור הקטן שלי ואז אתייחס לבעיות שהעלית, בתקווה שזה אולי יעזור לך מעט .
אז ככה - אני בטרם גיוסי בכלל רציתי לעסוק בתפקיד בחינוך או טיפול בפרט ולדאבוני המנילה שלי הייתה מזוויעה, התגייסתי לצבא בידיעה שסביר להניח שאהיה סתם פקידה . לכשהתגייסתי נשלחתי לעשות קורס של תפקיד -לא-מדהים-בכלל, אבל- נהניתי מכל רגע ושניה שביליתי בבה"ד (סה"כ חודש וקצת), הכרתי חברות, הכרתי חבר והיה טוב .
לאחר מכן שובצתי לבסיס ה'קבוע' שלי באגף שהיה נראה לי סתם מעאפן, היו שם 3 בנות ו-3 בנים ואף אחד מהם לא התייחס יותר מדי יפה (בסיס של ג'ובניקים, אפשר להבין...)
לאחר יומיים שם החליטו שאחליף קצינה שמשתחררת, חשבתי שזה טירוף כי בקורס הוכשרתי לתפקיד אחר לגמרי (אמנם בחיל אבל אין לו שום נגיעה לתפקיד של הקצינה), טירוף טירוף אבל נזרקתי לים ונאלצתי לצוף (חרא תמיד צף ) .
היה לי קשה טיכו, נפלתי למפקד בדרגת סגן אלוף שהיה מאוד קשוח ולא סובלני במיוחד שדרש ממני ללמוד הכל לבד, אני מצידי קצת כעסתי והרגשתי תקועה, אבל רק לאחר שהוא עזב את תפקידו הבנתי שהוא עשה לי את הבית ספר הכי טוב שיכל להיות- נתן לי כלים בסיסיים להתמודד לבדי עם הקשיים בדרך .
אחרי שהוא עזב השאירו לי קצין צעיר- סגן, שיפקד עלי ובדרך שאלמד אותו את התפקיד שלי וכאן התחיל המשבר שלי, התרגלתי להיות עצמאית בעבודה ופתאום תקעו לי עוד מישהו חפיפניק שיתערב לי בעבודה .
חורבן היא המילה האידיאלית לתחום שלי בזמן שעבדנו ביחד, מאוד לא הסכמתי עם נורמות העבודה שלו ועם היחס שלו לאנשים ובעיקר הטיפול שלו בחיילי חובה, יצא שרבנו הרבה על זה ובכלל לא הסתדרנו .
לבסוף הדבר השפיע עלי מאוד, נהייתי עצבנית וחסרת מוטיבציה להגיע לצבא, רבתי עם כל דבר שזז והייתי בוכה הרבה .
באותה תקופה בדיוק החברה הכי טובה שהכרתי בבסיס (בין היחידות) עברה ליחידה אחרת ונשארתי די לבד במערכה .
במקביל- עם או בלי קשר, התחילו לי בעיות בריאותיות וביליתי יותר במרפאה מאשר בבסיס .
זכור לי במיוחד יום חמישי אחד שהייתי ממש במשבר גדול ובסערת רגשות, לא יכלתי להישאר רגע נוסף במשרד וזה לאחר שנקלעתי לבעיה ואף אחד לא עזר לי . פשוט ברחתי לקצה מרוחק של הבסיס ודיברתי עם חבר שלי למעלה משעה, רק לאחר שעה בערך הפסקתי לבכות מרוב שצברתי במשך חודשיים דברים . מזלי שהוא גר במושב שמקביל לבסיס שלי, הוא בא ולקח אותי לצהריים אצלו וקצת נרגעתי, ברגעים כאלו אני מודה לאלוהים שיש לי אותו- הוא הציל אותו באותו יום מהתמוטטות עצבים .
באותו יום הוחלט שמשהו חייב להיעשות וחבר שלי וההורים תמכו בי שאשוחח עם המפקדים .
אז נכנסתי לשיחה עם 2 העוזרים של המפקד שעזב, כל אחד בנפרד (בזמן ההמתנה למפקד החדש) והסברתי להם את המצב שלי והבהרתי שאם דברים לא ישתנו אני אבקש לעזוב וגם אמצא את הדרך לעשות כן .
שניהם הבינו את המצב שלי והבהירו לי שאם לא רואים אותי עוזבת כי הם מעריכים אותי מאוד וגם מבלי להודות בכך חד משמעית (נודע לי בדרך עקיפה) לא היו מרוצים מהקצין עוד טרם השיחה שלי .
אחד מהם אמר לי שבעוד כשבועיים מגיע המפקד החדש וביחד הם יגיעו להחלטה בנוגע לעתידי שם, מה שהוא הבטיח בשורה התחתונה זה : "אל תדאגי, אני יודע שאת לא הטיפוס שמפחד מעבודה קשה ואני אמצא לך פתרון- סמכי עלי" .
אז חיכיתי וחיכיתי והפתרון הגיע- המפקד החדש הגיע ומאוד התרשם ממני ומהבקיאות שלי בתחום ותוך נואו טיים הוא העביר אלי חזרה את כל העבודה וניטרל לגמרי את הקצין שיתעסק בתחום השני שלו .
ועכשיו - חודש וחצי אחרי, המצב עמוס אך טוב, אנשים סביבי הרבה יותר מרוצים שרק אני מבצעת את העבודה (כמו שהיה עד לפני שהקצין הזה נכנס לתמונה), המפקד שלי מרוצה והכי חשוב- אני מרוצה .
אז נכון שאני לא עוסקת בחינוך, אבל נפלתי כן על עבודה בתחום הפרט, אני כיום מרכזת את מדור כוח האדם שלנו ואני גאה מאוד על שלמדתי הכל לבד ושלא וויתרתי לעצמי ולמצב שנקלעתי אליו .
השורה התחתונה היא שאת וגם אני נצא מהשירות שלנו עם כלים שיעזרו לנו בעתיד (לטובה ולרעה) .
וכאן אני רוצה לחזור אליך - לכל חייל בצבא יש את הסיפור שלו ואת מה שהוא לוקח מהצבא לאחר השעות שהוא מחוייב לתת, החוכמה היא לדעת לקחת את הדברים הנכונים בלבד ואם נקלעים לקשיים - חייבים לדבר עם מישהו (ואני דווקא תומכת לדבר עם קב"ן, אין בזה שום פסול) .
את גם צריכה לעשות את חשבון "סדר העדיפויות" שלך בחיים ולוודא שאת שמה כל דבר במקום הנכון, יש לך חבר ואני מתארת לעצמי שאת אוהבת אותו- את מוכנה לתת לצבא להפריד ביניכם ? כי את אומרת שהדברים שעוברים עליך משליכים על כל הסובבים אותך, השאלה אם זה שווה את זה ?
ובד בבד- הבנתי שאכלת חרא מהצבא, השאלה היא אם שווה לתת לחרא הזה להתקיים בהווה או להניח לו בעבר ולמקם את האנשים החשובים שלך במקומות גבוהים יותר ?
ועוד שאלה : דיברת על הדברים האלה עם החבר/ המשפחה ? אם כן- מה הם אמרו ?
לסיכום :
יקירתי, מעל לכל דבר חשוב שתזכרי שהצבא זו תקופה של (רק) שנתיים, משפחה ובן זוג אלו דברים שאין להם זמן אלא רק השקעה ואהבה . אם תנסי לתת פרספקטיבה טובה לכל הדברים (ומי כמוני יודעת שזה לא קל) אולי הדברים יתחילו להסתדר, או לפחות להתמתן .
ו-דברי, עם החבר, עם ההורים, עם החברות, עם המפקדים, אפילו עם קב"ן, רק תשתפי אנשים במה שעובר עליך כי אסווור בתכלית האיסור לצבור דברים בבטן, לבסוף הכל עלול להתפוצץ ללא שליטה וחבל .
מה גם- שאני בטוחה שלאנשים סביבך יש את הרצון לדעת מה קורה איתך, כך גם תוכלי להשאיר אותם "בעניינים" ושידעו שהריחוק שלך לאחרונה לא נובע בגללם אלא בשל משבר שעובר עליך ואני בטוחה שהם ינסו לעזור לך !
אשמח לשמוע את תגובתך ואפילו להמשיך את השיחה בת.ד- את מוזמנת לפנות בכל עת
מקווה שהרגשתך תשתפר ואם לא- אני אשמח לנסות עוד ועוד לעזור .
שבת שלום וערב טוב !
_____________________________________
"Beauty is in the eye of the beholder..."
נערך לאחרונה ע"י Gwenhwyfar בתאריך 11-03-2005 בשעה 20:09.
|
|