לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל החברים ובני משפחותיהם !!! :-) חג שמח !!! חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מה שבלב
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 11-03-2005, 17:48
  fuzzy fuzzy אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 28.01.05
הודעות: 29
מה לעזאזל נסגר איתי..?

הבעיה שלי היא קצת מסובכת....
מאז שהתגייסתי אני מרגישה כאילו אני בנאדם לגמרי אחר.. הדברים הקטנים שגרמו לי הנאה בעבר כבר לא עושים את זה, הפסקתי למצוא את נקודת החיבור עם חברים שלי ועם החבר, אני חושבת בצורה שלילית לגמרי... אני בטוחה שזה קשור לעובדה שאכלתי הרבה חרא (סורי) מהצבא והוא איכזב אותי ממש.... איך יוצאים ממצב כזה גרוע, שכל דבר נראה לך סוף העולם? כל דבר קטן שובר אותך?...
אני לא מצליחה להתעודד משום דבר... שומדבר לא משמח אותי..
אני לא רוצה להשאר ככה... אני כבויה.... הייתי פעם הבנאדם הכי שמח והיפראקטיבי שיש...
התחלתי להתייחס לכולם בצורה מגעילה- כאילו שאין לי ממש חשק לדבר עם אפאחד...
זה מתחיל ממש להשפיע עליי... ועל הסביבה... אני פוחדת שיום אחד אני אשאר בלי אפאחד לידי...

?..
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 11-03-2005, 19:03
צלמית המשתמש של תותית
  משתמשת נקבה תותית תותית אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.08.03
הודעות: 4,642
Facebook profile Follow me...
חחח ברוכה הבאה לעולם הצבא :)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי fuzzy שמתחילה ב "מה לעזאזל נסגר איתי..?"

אני אומנם עוד לא התגייסתי אבל יש לי ברזומה אחות שהשתחררה, אבא שהיה במלחמה, אח שהיה 3 שנים סמל פלוגה ראשון בגבעתי ואחות שחתמה קבע לשנה. ואם זה לא מספיק אז כל החברים שלי 20+ וגם החברה שלי ככה, ואוכלת חרא לא פחות ממך.

אז ככה, הצבא היא תקופה בעייתית בחיים, אתה מגיע לשם, מבין כמה חרא העולם בנוי וכמה אפילו מה שמגן עליך הוא בנוי בצורה מטופשת וסתומה. הצבא גורם לך להיות עייף, מיואש ואדיש. עייף -חוסר שעות שינה. מיואש- חובה להגיע לבסיס, אין דבר כזה כמו בביצפר "אמא תעזבי אותי אני לא מרגישה טוב אני לא הולכת היום לביצפר"(+כרית על הראש והשמיכה מעלייה!) אם לא מגיעים יום לבסיס -את תיהיי ב-א-מ-ת חולה. ואדיש -בצבא שומעים על ה-כ-ו-ל. אם זה הפרטים על החיילים שנהרגו בפיגוע ואם זה על איזה אם שמכה את בנה ואם זה על אחד מהפלוגה שנשפט על כלום וקיבל מאסר עולם ובקיצור -כל דבר לא הגיוני או מוזר או מבעס שומעים בצבא, כי לשם המידע מגיע הכי מהר. לשמוע את כל הדברים האלו גורמים להיות אדישים בחיים.
מגיעים הבייתה מהבסיס -תנו לי לישון, לא רוצה טלויזיה, לא רוצה סרט לא רוצה מסיבה וגם לא את החבר! ר-ק לישוווווווון. אחרי השיינה -אוכל של אמא. אחרי האוכל של אמא -לישון עוד קצת. ואז מתחשק לראות את החבר\חברות.. בקטע של "אולי מישהו יצליח להעלות לי זווית של חיוך קטנה על קצה השפתיים" וכשזה מגיע? פשוט אין כוח לחייך, אין כוח לצחוק.. הכל נראה מטומטם וחסר טעם. הדברים שהצחיקו פעם ניראים מטופשים, ישנים ולא מעניינים וחוץ מחיבוק חם, קצת קשה להתעודד או לצאת מזה.

אז השאלה הנשאלת -מה עושים? כן, כל חייל\ת שמגיע\ה לבסיס מגיע\ה לשאלה הזו.
אזדבר ראשון -כן, תנוחי! תעשי אמבטיה חמה, תתקלחי, תשני שעתיים-שלוש {ולא יותר!!} תאכלי אוכל של אמא ותלכי לחבר שלך בערב, תבקשי ממנו רק חיבוק, תשכבו מחובקים -יש לך שישי-שבת איתו? אחלה. תראו איזה סרט מחובקים על הספה ויותר מאוחר שהחבר'ה ידיגיעו ותצאו למסיבה. (השאלה העולה: במה זה לעזאזל שונה מקודם?} אז ככה -חיבוק חם מרגיע, ויכול להיות שיש לך מה לפרוק מהלב וזה יגרום לך להוציא את הכאב. ברגע שמוציאים את התסכול הלב מרגיש קצת יותר חם ורגוע ופתוח לדברים חדשים. אז תירגעו קצת על הספה תיראו איזה קומדיה ותתפרקי קצת מהעומס ומהמחשבות ותשפכי מצחוק. משם -החבר'ה באים ובלי לחשוב פעמיים תתארגנו ותצאו גם אם הכי לא מתחשק לך או הכי אין כוח -למה? כי יציאה עם החבר'ה עושה הרגשה טובה! חוץ מזה, כשיש צחוקים חדשים שנאספים ביציאה, יש על מה לצחוק בשבוע הבא. ובגלל שזה הכי טרי שיש -אי אפשר שלא לצחוק מזה.

(הכל נכתב במחשבה שאת חוזרת לבסיס בסופי שבוע, במקרה ואת חוזרת כל יום הבייתה) -
אז תעשי לעצמך יום כן יום לא. יום הולכים לחבר, יום לא הולכים יום עם החברות יום לא הולכים יום עם החבר וסופ"ש כמו שאמרתי לך -עם כולם. אבל הכי חשוב זה שבאמת תוציאי מהלב את הכאב, תוציאי מהלב את כל התיסכול שהצבא מביא לך. כי אנחנו משרתים ואומרים הכל בשביל המדינה שלנו ובשביל הביטחון שלנו וואלה נותנים מעצמנו עד שלנו לא נשאר - אז לא, הפיתרון הוא לא להוציא גימלים כל שני וחמישי, ולא לבקש מהחבר לשבור לך ת'יד... פשוט להתמודד ולהסתכל על הדברים באור חיובי.
את מגעילה לאנשים כי את מתוסכלת בעצמך. אין לך חשק כי את עייפה וכבד לך בפנים. פשוט תוציאי, תשפכי, תפרקי ותרגישי יותר טוב. אחרי שתפרקי תצאי, תבלי והכל יראה לך טיפה באור חיובי יותר.

עוד דרך - היא לבוא לבסיס עם אור חיובי בלב. לנסות להנות למרות שקשה. אם את ג'ובניקית במשרד -לשים מסביב תמונות של החבר והכלב והחברות ואיזה דובי מהבית ותיזמי בבסיס "יאאלה בוא נקנה פיצה!" זה ייתן לך הרגשה טובה להיות עם חבר'ה שזורמים איתך. לפעמים קצת קשה להתחבר איתם כי מה לעשות גם הם במצבך, בגלל זה אם מישהו אחד מרים את המורל -אז אוטומתי כשרואים אותו עולה חיוך, ואחר כך הרבה יותר פשוט לדבר עם החבר'ה במשרד.

אם את בבסיס סגור אז כן, קצת יותר קשה למצוא רגע שקט ומקום נחמד להיות בו וחבר'ה טובים. אבל אל תשקעי במחשבות על הבית ועל החברים, פשוט תזרמי עם המצב ותשכנעי את עצמך שאת עושה את זה בשביל המדינה, בשביל להגן על עצמך ועל החברים שלך. תחשבי חיובי ותמיד תשמרי על חיוך על הפרצוף. חיוך מפריש לראש רוגע, שמחה. ולא משנה כמה עצובה תיהיי תחייכי קצת ואת יכולה פתאום להירגע. תנסי את זה, זה עובד. גם תנסי להנות מדברים קטנים שהם לא החבר'ה. כמו תמונה בכיס, תה חם, פרוסה שאמא הביאה בבוקר לפני שנסעת לבסיס... ותמיד צריך לנסות לשמח גם את החבר'ה. כמו שאמרתי -אם האווירה שמחה מסביבך את תרגישי יותר טוב.

מקווה שעזרתי, ואפילו קצת. בהצלחה!
תות
_____________________________________

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 11-03-2005, 19:56
צלמית המשתמש של Gwenhwyfar
  Gwenhwyfar Gwenhwyfar אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.05.03
הודעות: 10,906
שלח הודעה דרך MSN אל Gwenhwyfar
אהלן !
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי fuzzy שמתחילה ב "מה לעזאזל נסגר איתי..?"

אני אנסה לעזור לך כי אני הייתי בתקופה כזו לפני כחודשיים בצבא .
קודם כל - כמה זמן את במערכת ? מה אופי תפקידך- את מרוצה ממנו ? יציאות יומיות/חמשושים/משהו אחר ?

אני אספר לך את הסיפור הקטן שלי ואז אתייחס לבעיות שהעלית, בתקווה שזה אולי יעזור לך מעט .
אז ככה - אני בטרם גיוסי בכלל רציתי לעסוק בתפקיד בחינוך או טיפול בפרט ולדאבוני המנילה שלי הייתה מזוויעה, התגייסתי לצבא בידיעה שסביר להניח שאהיה סתם פקידה . לכשהתגייסתי נשלחתי לעשות קורס של תפקיד -לא-מדהים-בכלל, אבל- נהניתי מכל רגע ושניה שביליתי בבה"ד (סה"כ חודש וקצת), הכרתי חברות, הכרתי חבר והיה טוב .
לאחר מכן שובצתי לבסיס ה'קבוע' שלי באגף שהיה נראה לי סתם מעאפן, היו שם 3 בנות ו-3 בנים ואף אחד מהם לא התייחס יותר מדי יפה (בסיס של ג'ובניקים, אפשר להבין...)
לאחר יומיים שם החליטו שאחליף קצינה שמשתחררת, חשבתי שזה טירוף כי בקורס הוכשרתי לתפקיד אחר לגמרי (אמנם בחיל אבל אין לו שום נגיעה לתפקיד של הקצינה), טירוף טירוף אבל נזרקתי לים ונאלצתי לצוף (חרא תמיד צף ) .
היה לי קשה טיכו, נפלתי למפקד בדרגת סגן אלוף שהיה מאוד קשוח ולא סובלני במיוחד שדרש ממני ללמוד הכל לבד, אני מצידי קצת כעסתי והרגשתי תקועה, אבל רק לאחר שהוא עזב את תפקידו הבנתי שהוא עשה לי את הבית ספר הכי טוב שיכל להיות- נתן לי כלים בסיסיים להתמודד לבדי עם הקשיים בדרך .
אחרי שהוא עזב השאירו לי קצין צעיר- סגן, שיפקד עלי ובדרך שאלמד אותו את התפקיד שלי וכאן התחיל המשבר שלי, התרגלתי להיות עצמאית בעבודה ופתאום תקעו לי עוד מישהו חפיפניק שיתערב לי בעבודה .
חורבן היא המילה האידיאלית לתחום שלי בזמן שעבדנו ביחד, מאוד לא הסכמתי עם נורמות העבודה שלו ועם היחס שלו לאנשים ובעיקר הטיפול שלו בחיילי חובה, יצא שרבנו הרבה על זה ובכלל לא הסתדרנו .
לבסוף הדבר השפיע עלי מאוד, נהייתי עצבנית וחסרת מוטיבציה להגיע לצבא, רבתי עם כל דבר שזז והייתי בוכה הרבה .
באותה תקופה בדיוק החברה הכי טובה שהכרתי בבסיס (בין היחידות) עברה ליחידה אחרת ונשארתי די לבד במערכה .
במקביל- עם או בלי קשר, התחילו לי בעיות בריאותיות וביליתי יותר במרפאה מאשר בבסיס .
זכור לי במיוחד יום חמישי אחד שהייתי ממש במשבר גדול ובסערת רגשות, לא יכלתי להישאר רגע נוסף במשרד וזה לאחר שנקלעתי לבעיה ואף אחד לא עזר לי . פשוט ברחתי לקצה מרוחק של הבסיס ודיברתי עם חבר שלי למעלה משעה, רק לאחר שעה בערך הפסקתי לבכות מרוב שצברתי במשך חודשיים דברים . מזלי שהוא גר במושב שמקביל לבסיס שלי, הוא בא ולקח אותי לצהריים אצלו וקצת נרגעתי, ברגעים כאלו אני מודה לאלוהים שיש לי אותו- הוא הציל אותו באותו יום מהתמוטטות עצבים .
באותו יום הוחלט שמשהו חייב להיעשות וחבר שלי וההורים תמכו בי שאשוחח עם המפקדים .
אז נכנסתי לשיחה עם 2 העוזרים של המפקד שעזב, כל אחד בנפרד (בזמן ההמתנה למפקד החדש) והסברתי להם את המצב שלי והבהרתי שאם דברים לא ישתנו אני אבקש לעזוב וגם אמצא את הדרך לעשות כן .
שניהם הבינו את המצב שלי והבהירו לי שאם לא רואים אותי עוזבת כי הם מעריכים אותי מאוד וגם מבלי להודות בכך חד משמעית (נודע לי בדרך עקיפה) לא היו מרוצים מהקצין עוד טרם השיחה שלי .
אחד מהם אמר לי שבעוד כשבועיים מגיע המפקד החדש וביחד הם יגיעו להחלטה בנוגע לעתידי שם, מה שהוא הבטיח בשורה התחתונה זה : "אל תדאגי, אני יודע שאת לא הטיפוס שמפחד מעבודה קשה ואני אמצא לך פתרון- סמכי עלי" .
אז חיכיתי וחיכיתי והפתרון הגיע- המפקד החדש הגיע ומאוד התרשם ממני ומהבקיאות שלי בתחום ותוך נואו טיים הוא העביר אלי חזרה את כל העבודה וניטרל לגמרי את הקצין שיתעסק בתחום השני שלו .
ועכשיו - חודש וחצי אחרי, המצב עמוס אך טוב, אנשים סביבי הרבה יותר מרוצים שרק אני מבצעת את העבודה (כמו שהיה עד לפני שהקצין הזה נכנס לתמונה), המפקד שלי מרוצה והכי חשוב- אני מרוצה .
אז נכון שאני לא עוסקת בחינוך, אבל נפלתי כן על עבודה בתחום הפרט, אני כיום מרכזת את מדור כוח האדם שלנו ואני גאה מאוד על שלמדתי הכל לבד ושלא וויתרתי לעצמי ולמצב שנקלעתי אליו .
השורה התחתונה היא שאת וגם אני נצא מהשירות שלנו עם כלים שיעזרו לנו בעתיד (לטובה ולרעה) .

וכאן אני רוצה לחזור אליך - לכל חייל בצבא יש את הסיפור שלו ואת מה שהוא לוקח מהצבא לאחר השעות שהוא מחוייב לתת, החוכמה היא לדעת לקחת את הדברים הנכונים בלבד ואם נקלעים לקשיים - חייבים לדבר עם מישהו (ואני דווקא תומכת לדבר עם קב"ן, אין בזה שום פסול) .
את גם צריכה לעשות את חשבון "סדר העדיפויות" שלך בחיים ולוודא שאת שמה כל דבר במקום הנכון, יש לך חבר ואני מתארת לעצמי שאת אוהבת אותו- את מוכנה לתת לצבא להפריד ביניכם ? כי את אומרת שהדברים שעוברים עליך משליכים על כל הסובבים אותך, השאלה אם זה שווה את זה ?
ובד בבד- הבנתי שאכלת חרא מהצבא, השאלה היא אם שווה לתת לחרא הזה להתקיים בהווה או להניח לו בעבר ולמקם את האנשים החשובים שלך במקומות גבוהים יותר ?
ועוד שאלה : דיברת על הדברים האלה עם החבר/ המשפחה ? אם כן- מה הם אמרו ?

לסיכום :
יקירתי, מעל לכל דבר חשוב שתזכרי שהצבא זו תקופה של (רק) שנתיים, משפחה ובן זוג אלו דברים שאין להם זמן אלא רק השקעה ואהבה . אם תנסי לתת פרספקטיבה טובה לכל הדברים (ומי כמוני יודעת שזה לא קל) אולי הדברים יתחילו להסתדר, או לפחות להתמתן .
ו-דברי, עם החבר, עם ההורים, עם החברות, עם המפקדים, אפילו עם קב"ן, רק תשתפי אנשים במה שעובר עליך כי אסווור בתכלית האיסור לצבור דברים בבטן, לבסוף הכל עלול להתפוצץ ללא שליטה וחבל .
מה גם- שאני בטוחה שלאנשים סביבך יש את הרצון לדעת מה קורה איתך, כך גם תוכלי להשאיר אותם "בעניינים" ושידעו שהריחוק שלך לאחרונה לא נובע בגללם אלא בשל משבר שעובר עליך ואני בטוחה שהם ינסו לעזור לך !

אשמח לשמוע את תגובתך ואפילו להמשיך את השיחה בת.ד- את מוזמנת לפנות בכל עת
מקווה שהרגשתך תשתפר ואם לא- אני אשמח לנסות עוד ועוד לעזור .
שבת שלום וערב טוב !
_____________________________________
"Beauty is in the eye of the beholder..."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


נערך לאחרונה ע"י Gwenhwyfar בתאריך 11-03-2005 בשעה 20:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 12-03-2005, 21:34
צלמית המשתמש של persephone
  משתמשת נקבה persephone persephone אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.04
הודעות: 5,533
Facebook profile
גם את וגם תות ממש צודקות
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי Gwenhwyfar שמתחילה ב "אהלן !"

כי כל מה שאמרתם זה ממש נוגע אליי וממש זה מה שאני מרגישה...
תות, הדרכים שלך להתמודדות ממש עזרו לי... נהניתי מאוד לקרוא את כל מה שכתבת כי השתמע מזה שאת ממש מבינה מה עובר עליי, ותודה על זה...

gwenhwyfar, המצב שלך דומה לשלי כיון שאני לא מרוצה מהתפקיד שלי.... זה לא מה שרציתי בהתחלה...
אני לא הרבה זמן בצבא (4 חודשים) וזה גם קצת מייאש....
ברמת העקרון אני חושבת שכן יכול להיות לי טוב- אני פשוט צריכה לנסות ללמוד איך לפתוח את הראש להזדמנויות אחרות ואיך לתת לעצמי להיות שוב מאושרת...
אני לא יודעת למה אני נותנת לכל החרא שקרה לי להתקיים גם בהווה... הענן השחור הזה לא עוזב אותי- ואני מתחילה לתהות שאולי אני לא רוצה לתת לו לעזוב- אבל אין לי מושג למה... פעם הייתי יכולה לה\שתחרר מדברים ממש בקלות- היום כבר לא... מה שינה אותי כל כך?
דיברת על כל זה עם החבר אבל הוא בנאדם שתמיד נמצא בגישה של "אל תדאגי הכל יהיה טוב וזין על העולם".... אני לא כזאת... אני צריכה להתמודד עם בעיות ולא להדחיק אותן... אני לא יכולה לשבת ולחכות שהכל יהיה בסדר...
אני חושבת על לקחת פסק זמן מהכל... מהחבר, מהיציאות, מאימונים... הכל... ורק לנקות את הראש... זה יהיה רעיון טוב לדעתכן?...

_____________________________________
אני אהיה לי אש מאנשים קרים

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 13-03-2005, 18:58
צלמית המשתמש של תותית
  משתמשת נקבה תותית תותית אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.08.03
הודעות: 4,642
Facebook profile Follow me...
מתוקה,
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי persephone שמתחילה ב "גם את וגם תות ממש צודקות"

שמחה לשמוע שהעצות שלי עזרו לך, אני חושבת שגם רחלי צודקת.
עצה שלי, תני לעצמך חודש התנתקות למרות שזה קשה, תני לעמך זמן קצת להירגע, געגוע מוסיף המון פילפל אם לקשר עם החבר ואם בין חברות. כך שאני חושבת שהפסקה קצרה יכולה לעזור לך להגיע לשלב השני עליו דיברתי -התקרבות. אחרי שתתגעגעי יהיה לך קצת יותר קל להתקרב לחברים שלך. אני מקווה שתקחי את כל מה שאמרתי לך בהודעה הראשונה ותהפכי אותו לאמת.
מקווה בשבילך לטוב במהירות האפשרית ומי ייתן והמצב שלך יישתפר ומהר.

רק בשביל הפרוטקול, אני מכירה את רחלי כבר כמה שנים ולא מהפורום הנ"ל. כשהיא התגייסה ראיתי שהיא פחדה והיה לה המון בעיות ופחדים והתנתקות מהחברים לרוב.. בשלב כלשהו היא התפרקה פה בפורום וסיפרה על הקשיים שלה ודיברתי איתה על זה גם בטלפון... אחרי שהיא פרקה היה לה קצת יותר קל להתמודד עם הסבל שלה, ככה לפחות אני ראיתי את זה מה גם שכאשר היא סבלה כל כך הרבה זמן ולבסוף קיבלה מפקד טוב,מקום עבודה טוב וההערכה גבוהה -היא העריכה את זה ולא לקחה זאת כמובן מעליו. אני חושבת שצריך לסתכל על הדברים באור קצת חיובי של "אני אתמודד איתם עכשיו ואחר כך זה יישתפר." אצלה זה השתנה לטובה ואני שומעת את זה אצלה.

לכל אדם שמתגייס קשה להיכנס למסגרת, לוקחים לו את החופש, מאתגרים אותו בעבודה קשה כל יום במשך שנתיים\שלוש, במובן מסויים לוחים לו את הכבוד כך שהוא כביכול שייך לצבא ולא שונה מאף אדם בצבא... ובעצם מאוד קשה לחיות במסגרת צבאית. לוקח קצת הרבה זמן עד שמתרגלים, ודווקא אחרי כל הסבל פתאום מתחילים להעריך אותך, ולדעת מי אתה באמת ואתה מוצא חבר'ה טובים וקצת יותר נעים לך לבוא לשם.
זה כמו ביצפר, שונאים ללכת ללמוד ולקרוע את התחת ולעשות עבודות בשביל איזה אחד שמקבל משכורת חצי משל ההורה שלך. קשה להעמיס על עצמך ובמשך 12 שנה לא להפסיק ללמוד... גם בחופשים, אבל ברגע שיש לך את החבר'ה בביצפר - גם אם יהיה לך הכי קשה -יש לך גב, יש לך עזרה, תמיכה, אהבה, שיתוף... ואז הכל נראה קצת יותר טוב.

בהצלחה מתוקה.
תות
_____________________________________

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 13-03-2005, 21:49
צלמית המשתמש של Gwenhwyfar
  Gwenhwyfar Gwenhwyfar אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.05.03
הודעות: 10,906
שלח הודעה דרך MSN אל Gwenhwyfar
יקירתי
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי persephone שמתחילה ב "גם את וגם תות ממש צודקות"

אני מאוד מסכימה אתך שרק את יכולה לגרום לעצמך להרגיש טוב אך אני לא בטוחה שלהתנתק מהכל זה הפתרון .
פעם חשבתי שלקחת פסק זמן מהעולם גורם לדברים להשתנות אבל היום אני מבינה שצריכים לחיות את הרגע, לפתור בעיות בזמן ובמקום ולא להדחיק אותן למקום ולזמן "שתהיי רק עם עצמך", כי בינינו ? -מתי זה יקרה ?!
מהצבא אי אפשר לקחת פסק זמן (אפשר לקחת רגילה אבל גם זה ל-5 ימים רצופים), מהחבר שלך את רוצה לקחת פסק זמן ? (כי מצד אחד- אם הוא אוהב אותך אז הוא יבין ומצד שני הוא יכול להיעלב שהוא לא חלק מהפתרון למה שעובר עליך ) .
וגם אם תעשי מעין 'פסק זמן' שכזה מהכל, הבעיה המרכזית היומיות שהיא הצבא- תשתנה ?
ומה השתנה בך ? -את נכנסת למסגרת אחרת, מסגרת שלא משאירה אף אחד אדיש אליה (לטובה ולרעה) .
אני יכולה לסמן המון תכונות שליליות שיותר בולטות אצלי מאז שאני בצבא (פרפקציוניזם חזק, רדיפת הצדק, אני "דון קישוטית" קטנה ) .

וכפי שכבר ציינתי בהודעתי, כשאני הייתי במשבר הייתי צריכה יותר את הסביבה מאת עצמי כי הרגשתי שאני במבוך, מצד אחד מתתי לעזוב את המקום הזה ומצד שני אהבתי את העבודה ועצם העובדה שלא ידעתי מה לעשות תסכלה אותי עד בלי שיעור. אבל מעל לכל כל מה שרציתי זה לדעת שיש לי את המפלט הזה שהוא חבר שלי שיקבל אותי בכל מצב וגם באשפתות כי הוא אוהב אותי וכך גם המשפחה שלי .
והם לבסוף גרמו לי להבין שאני חייבת לדבר עם מישהו על מה שקרה לי, פניתי למפקדים והייתי די נחושה וברורה, הבהרתי שאני מסוגלת לעזוב אם שום דבר לא ישתנה מבחינתי ואפשר למצוא את הדרך .

לסיכום :
אני חושבת (כפי שכבר אמרתי), שאת צריכה לעשות חושבים עם עצמך איך את רואה את המצב אחרת ומה היית רוצה לשנות ושזו תהיה נקודת ההתחלה שלך, לא בהכרח לנתק ולעצור את העולם, אלא פשוט להיות יותר קשובה לעצמך .
לשבת בחיבוק ידיים לא ישנה את המצב באמת, אלא רק יסחוב אותו ולא יועיל בכלום .
אם את צריכה ייעוץ לגבי מעבר תפקיד, אני אשמח לנסות לעזור (אפשר לכתוב מגילות על סיפורי החיילים שהגיעו אלינו לשיבוץ) ותזכרי משפט חזק : "אם תרצו, אין זו אגדה !"

ועצה קטנה לסיום : תשיגי לך שירים שקטים ומרגיעים (חפשי תחת : Riverdance) ותשמעי כל יום לפני השינה, בבוקר תקלפי חיוך, פתחי את החלונות, קומי מהמיטה עם רגל ימין ותאחלי לעצמך יום טוב .
גם אם היום לא יהיה כזה 'טוב', את תדעי שלפחות ניסית והרגשת טוב עם עצמך

לילה טוב ויום קסום מחר !
_____________________________________
"Beauty is in the eye of the beholder..."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 07:55

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר