07-06-2008, 22:48
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
נולדה לי אחיינית!
בשעה טובה היום ב-12:00 בצהריים נולדה לי אחיינית.
ברוך השם הלידה היתה קלה ועברה מהר, אבל התרופות שגיסתי קיבלה כדי להקל עליה את הכאבים לא השפיעו בכלל והיא הרגישה הכל. כשהגענו היא היתה רגועה מאוד, אחי מאושר מאוד, והאחיין שלי קצת בהלם, חשתי מצוקה כלשהי.
הסתכלתי עליה. תינוקות תמיד ניראים לי מוזר כשהם אך נולדים, עד שהם מקבלים צורה של תינוק רגיל. היא היתה ישנה. הייתי סקרנית מעט. רציתי לראות את התנועות הקטנות הזעירות שלה. תנועות כל כך יפות. אפילו כשהיא רק נושמת ולא עושה שום דבר אחר. ואז היא התעוררה. פקחה את העיניים. עיניים שחורות וגדולות כמו שיש לתינוקות בתחילת חייהם. העיניים האלה, תנועות העפעפיים, הזכירו לי משהו. העיניים הזכירו לי עיניים של גור חתולים סקרן שמסתכל על העולם, אבל העפעפיים ביחד עם העיניים הגדולות השחורות הזכירו לי מהות של מישהו מאוד בוגר וזקן וחכם ושליו ומבין, מביע סימפטיה ואמפטיה לאנשים. תינוקת קטנה עם עיניים כל כך בוגרות של נשמה בוגרת.
אבל המטרה שלי היתה קודם כל האחיין שלי. היה לו קצת קשה, הוא ניסה לשחק, לא רצה לאכול כלום חוץ מבמבה. ניסיתי לאט לאט לשחק איתו, לגרום לו להרגיש יותר טוב, להרגיע אותו בדרך כלשהי. לא היה פשוט. ב-40 דקות הראשונות הוא לא כל כך הצליח להרגע. אח"כ התחלתי לשיר לו שיר שהוא מאוד מאוד אוהב: (מכירים את השיר: "נחמד לי מאוד לראות אתכם, נחמד לי מאוד לומר לכם - שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם שלום, ומה שלומכם, ומה שלומכם ומה שלומכם היום..."). ואז הוא התחיל יותר להיפתח ולצחוק. לאט לאט שיחקנו והוא צחק והשתובב כמו שצריך. אמרנו כל מיני מילים שאין להן משמעות, רק צליל יפה (כלומר חיברנו הברות יחד שיש להן צליל יפה, אך הצירוף הוא חסר משמעות).
אחי היה בחדר לידה והוא צילם את הסוף, אחרי שהתינוקת יצאה מהבטן, המיילדת מנקה אותה, שוקלת אותה, ואז את הרגעים הראונים של האמא עם התינוקת. הוא הראה לנו את הווידאו.
ההורים שלי ישבו ודיברו עם אחי ואישתו ואני שיחקתי עם האחיין שלי, אח"כ הסבא וסבתא השניים הגיעו, וגם אחותה של גיסתי עם בעלה והילדה שלה. היה שמח. הילדה בת 5 והיא ואני והאחיין שלי עשינו המון רעש, אבל היה כיף ומצחיק.
אח"כ היינו צריכים ללכת. רצינו שמחר האחיין שלי יהיה איתנו. תיכננו ללכת איתו לים ולעשות לו כיף חיים - צבעי גואש, נשחק במלח וטרקטורים, שיתלכלך כמה שהוא רוצה ונזרום איתו. אבל הם לא רצו. הם אמרו שהוא חייב מחר ללכת לגן, וחשוב להם שהוא יהיה בשיגרה. נכון שההורים שלי לא היו מרוצים מההחלטה הזו, אבל אני הבנתי. כשאדם נמצא במצוקה כשלהי, לפעמים שיגרה זה דבר רצוי שנותן יציבות.
כשהיינו צריכים ללכת אחי ואישתו לא היו ברורים לגבי שום דבר שהם הולכים לעשות ברגעים הקרובים. רגע שמעתי אותם מדברים עם ההורים שלי שאנחנו נבוא אליהם ואחי ירחץ את הילד, יאכיל אותו וישין אותו, ואנחנו נהיה שם. רגע אחר לא. כשיצאנו חשבתי שזה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות - ללכת אליהם הביתה, האחיין שלי נתן לי יד - הוא כבר מת לצאת מבית החולים ולחזור הביתה, ופתאום אני שומעת שהוא רק ילווה אותנו, ופתאום אנחנו לא יורדים במעלית אלא מחכים איזה 5 דקות למשהו שאני לא ידעתי מהו. מסכן הילד. בלבלנו אותו לחלוטין. רגע הולכים, רגע לא, רגע עוצרים, רגע אומרים שחוזרים הביתה ופתאום חוזרים לאמא ולתינוקת כדי לשמור על התינוקת בזמן שהאמא עושה אמבטיה. ואצל ילד כל רגע הוא כמו נצח. אצלהם תחושת הזמן שונה מאצלינו. כזה בלבול...
ניראה מה יהיה מחר.
ברגע שהתינוקת תגדל ותוכל כבר לשחק, אני לא יודעת איך אצליח לחלק את תשומת הלב שלי לשניהם. האחיין שלי יהיה כל הזמן בתנועה (כפי שהוא תמיד), ועליה צריך לשמור באלף עיניים שלא תכניס משהו לפה או דברים כאלה, וכמובן שהאחיין שלי ידרוש תשומת לב בלעדית בשבילו כפי שקיבל ממני תמיד...
העיקר בשעה טובה ובמזל טוב
   
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
ראשי
צ'אט
מנהל פורום 
מצב כלאיים
