לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 13-03-2005, 01:33
  FiReBall מנהל FiReBall אינו מחובר  
מנהל צו"ב
 
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
Facebook profile Follow me...
נפטר האלוף (מיל') אמיר דרורי

נפטר האלוף (מיל') אמיר דרורי
יום ראשון, 13 במרץ 2005, 0:04 מאת: מערכת וואלה!




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://wmh.walla.co.il/w/18-200/145771-18.jpg]

האלוף אמיר דרורי, מימין, יחד עם הרמטכ"ל משה לוי (תצלום: אוסף התצלומים הלאומי)


בן 68 היה במותו. נפטר בשבת מהתקף לב במהלך טיול בנגב. שירת כאלוף פיקוד הצפון וכסגן הרמטכ"ל. בשנת 1960 זכה בעיטור העוז. כיהן כמנכ"ל הראשון של רשות העתיקות

האלוף במילואים אמיר דרורי נפטר בשבת בבוקר מהתקף לב במהלך טיול בנגב. דרורי היה בן 68 במותו.

אמיר דרורי זכה בעיטור העוז על לחימתו בקרב ח'ירבת תאופיק בינואר 1960. במלחמת יום הכיפורים שירת כמפקד חטיבת גולני ונפצע בהתקפה השניה על מוצב החרמון.

בשנת 1981 מונה לאלוף פיקוד צפון, וכיהן בתפקיד זה כשהתחילה מלחמת לבנון. בשנת 1983 מונה למפקד חילות השדה. בשנת 1986 מונה כסגן הרמטכ"ל.

דרורי השתחרר מצה"ל בשנת 1988. בשנת נוסדה באופן רשמי רשות העתיקות ודרורי שימש כמנכ"ל הראשון שלה.



http://news.walla.co.il/?w=//684057
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 16-05-2008, 16:37
צלמית המשתמש של benihartmann
  benihartmann benihartmann אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 29.04.06
הודעות: 1,460
מידע חשוב העשוי להציל חיים
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "הקפצה קלילה אחרי 3 שנים לטובת (מחצית) כתבה מבמחנה על אלוף מיל' אורי דרורי ז"ל"

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%F2%E9%F9%E5%EF

אני נזכר באשכול ממרץ 2008 " פיקוד יותר מסוכן מעישון " ? .

באם זכרוני אינו מטעה אותי , בידיעה בעיתון הוזכר שהאלוף דרורי ז"ל חש ברע

במהלך טיול ביום חם ,אך התעקש להמשיך בטיול ,ונפטר מאוחר יותר.

לפני כשבועיים נכתב בעיתונות על מנכ"ל פולגת יוסי דנציגר ז"ל שנפטר מדום לב בגיל 48

לפי מה שנכתב בעיתון הוא חש ברע בערב, אך סירב לפנות לבדיקה רפואית.

למחרת בבוקר יצא לריצת בוקר ,וזמן קצר אח"כ נפטר.

כרופא, אני חש , כי ניתן היה להציל את חייהם ,אילו היו פונים מיד לחדר המיון הקרוב

לבדיקה וטיפול רפואי דחוף.

הסימנים להתקף לב ,ובמיוחד בגברים ,די אופיינים: כאבים לוחצים בחזה ,זיעה קרה ,חיוורון

קוצר נשימה,לעיתים בחילה והרגשה רעה מאוד. במקרים כאלה אל תהססו ואל תשתהו.!

מומלץ לפנות ללא דיחוי לבית החולים. טיפול רפואי בזמן הינו מציל חיים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 17-03-2012, 04:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
הקפצה בכדי להביא דברי הספד שמצאתי לזכרו של אמיר דרורי ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי FiReBall שמתחילה ב "נפטר האלוף (מיל') אמיר דרורי"

דברי הספד לזכרו של האלוף במיל' אמיר דרורי ז"ל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אמיר דרורי מעביר קבוצת פקודות בצומת חרפה – 10.10.73

דברים שנשא על קברו אלוף (מיל') אורי שגיא , פקודו וחברו במהלך ארבעים השנים האחרונות:
אורי שגיא נושא את דברי ההספד
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"אחינו הבכור אמיר, אנא זכור חסד נעורים, הליכתנו במדבר אחריך ארבעים שנה בדרך לא זרועה. רציתי לדבר על הדוגמא האישית, הצניעות והיושר. תבעת מפיקודך עד כלות ולעצמך לא נטלת ולא כלום. רבים סבורים שהאמת אין בלתה היא אופציה בשלל אפשרויות אך בעבורך כפי שהקרנת לנו הינה אחת ויחידה אולטימטיבית. אני חפץ להגן בשמך על זכות השתיקה. כמובן לא במונחים המשפטיים המוכרים לנו היום. ביליתי במחיצתך דקות, שעות וימים של שתיקה. אינכם מבינים את עוצמתה של זו ואני מדבר כאן אליך ומסביבי צילה אשתך וילדיך גילי, דניה, אסא וכל משפחת גולני וחבריך ממחוזות אחרים. אבל אני מדבר גם עליך. זו, כך אני מבטיח, פעם ראשונה ואחרונה שאני ממרה את פיך ומדבר כה הרבה. אכן אמרת לי כי כשאין מה לומר עדיף לשתוק, אבל השתיקות היו חזקות ממילים. שתיקה של דאגה, שתיקה של שמחה, שתיקה של עצב או סתם תקשורת המובנת רק ליודעי חן. רשת הקשת המבצעית של גולני כשקותי (אלוף יקותיאל אדם ז"ל) שתקן בזכות עצמו, אתה מג"ד 13, אנוכי מפקד הסיירת המנסה אף הוא לשתוק ומאמצים אלינו שתקן מפורסם כיודק'ה פלד (תא"ל במיל') שהביא את השתיקה והתקשורת הבין אישית לשיאים חדשים. כן, זו התקשורת במיטבה, רמזים, קטעי דברים, 'ממני תראו וכך תעשו', והפלא ופלא-הבנו כל דבר. מי שהתקשה בהבנה נאלץ להסתגל. אמיר, גובה קומתך היה נמוך ללא שיער מכושר האיפוק, הסבלנות והסובלנות. נהגנו להתלוצץ ולומר שאפילו מפקד לא מוצלח לא יכול לפגוע ולהחליש את חטיבת גולני. מי שלא ידעך טעה שמא הינך חסר רגישות לאחרים ולא הוא. כססת ציפורניים עד זוב דם ובלבד שתשלוט ברגשותייך ויצרך. לא ראיתיך מעודי יוצא מהכלים. ב'חפ"ק ארמון' בפיקוד הצפון בעת מלחמת לבנון 1982 מעיקים עליך בעלי הסמכות בתדירות ובעוצמה בלתי אפשריים ואתה בשלוות הרוח לאחר עזיבתם מנחה המפקדים ומתוך לויאליות מוחלטת לדרג המדיני, את דעתך אודות עוללות המלחמה והתנהגות אנשים מסוימים שמרת לעצמך עד שפרשת והגעת למסקנה שראוי להעלות נקודת מבטך על הכתב אך לא הצלחת להשלים זאת עד כדי כתיבת ספר. אומץ ליבך בלחימה היה יוצא דופן. מרבותינו, למען האמת, די מפחדים. שומו שמיים הפגזים נופלים, אנשים נפגעים ואתה עומד זקוף ומדבר עימי. האינסטינקט לשרוד כמעט מוביל להשתטח אחרי סלע או גומחה אבל לכל הרוחות אתה עומד וממשיך לדבר כאילו כלום. התביישתי שלא לנהוג כמוך כמו גם העובדה שהיית המפקד היחידי במהלך שירותי שהביא אותי להתבייש שלא לבצע את מה שאמרת. אהבת ארץ ישראל אהבה שאין למעלה הימנה. לטעמי אהבת אותה יותר מהרבה אנשים שמדברים בשמה לאחרונה, אהבת פרח, עץ, שביל, סלע, עתיקות והיסטוריה אהבת מתוך ידיעה ולא מתוך אמונה בלבד. ניסינו, בעיקר החברים מגולני בעת הטיולים המשותפים במהלך השנים האחרונות להפתיע אותך "בחידושים" ובגילויים. תמיד החיוך השקט שלך נתן להבין שגם כאן הקדמת אותנו. גם זו אהבה שאיננה תלויה בדבר. אהבת את האנשים, את השייכות. ציון 50 שנה לחטיבת גולני כינס עשרות אלפי אנשים לגני התערוכה בתל אביב. זר לא יבין זאת אך מי ששייך חש את אהבת האנשים אליך והם הרעיפו זאת בדרך הכל כך מיוחדת של חטיבת גולני. אין לי ספק שבאותו ערב היית ראשון בין שווים. חטיבת גולני ידעה מפקדים רבים, מנוסים ואמיצים. אך רק יחידים ובראשם אתה ידעו לא רק להנהיג אותה אלה גם להקפיצה שנות דור קדימה במעלה ההר. מה לי להכביר מילים, לו רק יכולת לראות את כל המפקדים של גולני לדורותיה ניצבים כאן לצידך בדממה וכאב. ידעת את חוכמת הפשטות במבצעים המורכבים והמסובכים ביותר בין אם ב- 1965 בפשיטה לשונה כשקרס הגשר על הירדן פשוט קמת ועברנו את נהר הירדן בכוחות שיש לנו, או בלחימה לכבוש את רמת הגולן ב- 1967 היית בכל מקום, ובמלחמת ההתשה בתעלה כמג"ד השגת את היעד לסיים את הפעילות שם ללא הרוגים בגזרה שטבעה קורבנות רבים. 1973-1971 בעת היותך מפקד חטיבת גולני ואנוכי מג"ד 13 לא הצלחתי להיות לידך במבחן העליון בחרמון . אני מבקש להתנצל, אמיר, שלא הייתי לידך ברגעים הקשים האלה וזה רודף אותי עד היום. כשחזרנו מהפשיטה באנטבה 1976 התקשרת ואפילו אתה לא הצלחת להסתיר קורת רוח ואמרת רק 'סוף סוף'. החלפתי אותך, אמיר, בלא מעט תפקידים, אף פעם ולו יחידה לא עשיתי זאת כמוך. נוח על משכבך בשלום.
אורי שגיא"



לזכרו של אמיר דרורי באתר רשות העתיקות
נובמבר 1963 אמיר דרורי עם רא"ל יגאל ידין בחפירות מצדה, אמיר דרורי עם יורם צפריר בחפירות מצדה 1963,
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


הספד שכתב לזכרו תא"ל במיל 'אפי איתם (פיין):
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-03-2012 בשעה 04:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 18-03-2012, 20:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "הקפצה בכדי להביא דברי הספד שמצאתי לזכרו של אמיר דרורי ז"ל"


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"עשר דקות לפני שתיים, קצת אחרי שעבר את משטרת ראש פינה, נדהם אמיר דרורי לראות מבעד לשמשת הרכב פגזים נופלים על שדה התעופה במחניים. דרורי בלם את המכונית, עשה פניית פרסה וחזר אל תחנת המשטרה. היומנאי התורן איפשר לו להתקשר לפיקוד. על הקו היה קצין האג"ם אורי שמחוני, בן מחזור. 'שמע, נופלים פגזים על מחניים', אמר דרורי. 'כן', השיב שמחוני. 'יכול להיות שיהיה יום קרב'. זה היה בשבת, שישה באוקטובר, 1973. מלחמה עקובה מדם עם כוחות סוריים ומרוקניים, היתה הדבר האחרון שלוחמי גולני ציפו לו. עצרת חגיגית במלאות עשרים וחמש שנה להקמת החטיבה היתה אמורה להיערך בתשעה באוקטובר, ושלטים חגיגיים כבר נתלו ברחבי הארץ. במוצאי יום כיפור, באותה שעה שבה כבר השתוללו הקרבות, תוכננה להתקיים חזרה גנרלית בפארק הירקון בתל-אביב.חטיבת גולני עלתה לרמת הגולן. חלק מהלוחמים היו במוצבי הקו הראשון עוד לפני תחילת הצום. אחרים הוזעקו מהחופשה שאליה שוחררו יום לפני שפרצה המלחמה. החטיבה לחמה ללא הפוגה משבת ועד תום הקרבות. הם נלחמו במוצבים, במובלעת הסורית, מעבר לקווים. אבל הקרבות הקשים ביותר וגם הסמליים ביותר, היו הקרבות על החרמון.שלוש פעמים ניסו מפקד החטיבה דרורי וחייליו להחזיר לידיהם את השליטה בפסגת ההר הלבן. בפעם הראשונה, הם ביקשו לרוץ לשם מיד לאחר שהקשר עם המוצב נותק. זה היה ביום הראשון ללחימה, כשפיקוד צפון נזקק לכל חייל ברמה כדי לנסות ולעצור את שטף הכוחות הסורים. דרורי ואנשיו נקראו לוותר על החרמון לטובת קרבות הבלימה ברמה. בפעם השנייה הם עלו להר בכוח לא מספיק, בלי סיוע ובלי מודיעין. כתשו ונכתשו. גולני ירדה אז מההר לאחר ששלושה רבעים מהכוח נפגע. בפעם השלישית, הקטלנית והכואבת מכולן, הם הצליחו. דרורי, לימים אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון וגם סגן הרמטכ"ל, הוא גולנצ'יק מורעל עד היום. על גולני הוא מדבר בלשון זכר. גולני לחם, גולני יזם, גולני לא נטש. גולני כבש. את הסיפור שלו הוא מספר בלשון צבאית, תמציתית, כמעט לקונית. חפה מרגשנות או מדרמה מוגזמת.
'אני בגולני מאז שנת 55'. הייתי מח"ט גולני משנת 72' עד 74'. שתיים עשרה וחצי שנה נטו בגולני. כשעליתי לנפח, מפקדת כוחות צה"ל ברמת הגולן, בשבת בצהריים - אף אחד לא ידע שתהיה מלחמה. הייתי במטכ"ל ביום שישי, הרמטכ"ל היה היחידי שם בעשר בלילה. גם בעשרה לשתיים, עוד לפני שהתחילה האש, אמר אחד השרים לרמטכ"ל: 'מה תעשה עם המילואים שגייסת?' אבל תעזוב אותי מזה, אני באתי לספר על רמת הגולן. עם תחילת המלחמה הוזעקה כל החטיבה שלי לרמה. בהתחלה עוד קיבלנו הוראה להכין כוח ולשלוח אותו לתגבר שמירה ביישובים, את האינפורמציה בשלבים הראשונים של המלחמה קיבלנו רק מהאזנה לרשתות של כוחותינו. בזחל"מ שלי העמדתי קצין צעיר, יעקב אור, לימים האלוף מנדי אור. אמרתי לו: 'אתה יושב ליד המכשירים ומאזין לכוחותינו'. לא ידענו מי מפקד על מי ומה קורה, ולא היה גם ממי לקבל אינפורמציה. מנדי ישב על הרשתות של החטיבה שלנו, של חטיבה שבע, של חטיבה 188, של גדוד 74, של האוגדה של רפול, של פיקוד צפון, ובכל פעם שהיה משהו הוא היה צריך לרוץ אליי ולהגיד לי מה הוא שומע - זה נפל, זה קורס, פה נמצאים סורים. ככה הצלחנו לצייר תמונת מצב ולהבין מה בדיוק קורה בקרבות. ביום ראשון לחמנו במוצבים בצפון הגזרה, כולם היו באחריות של גולני. אף מוצב לא נכבש, אף מוצב גם לא פונה ולא נסוג, ובכל יום הוצאנו את הנפגעים, תגברנו את האנשים, הבאנו תחמושת. חיילי גולני שהיו במוצבים הבינו ראשונים שהמלחמה התחילה'.
נשארתם במוצבים המנותקים גם כשהסורים עברו אותם לתוך הרמה?
'הסורים עברו. אפילו היתה פקודת פינוי, והגזרה הדרומית פונתה כולה. גולני לא פינה ולא כבשו ממנו. סורים נכנסו לתוך מוצבים 110 ו- 104. ל- 104 נכנסו גם חיילים מרוקנים, אבל לא היתה להם שום הצלחה. למוצב 104 הכנסנו ביום ראשון צוות עם מפקד הסיירת, הסורים כבר היו ממש בתוך המוצב. הסיירת זרקה אותם החוצה, הפגיזה שם כמו מטורפים. היה שם גם גדוד מרוקני פרוס כולו בשורות, כמו פלנגות. היו להם כובעי פלדה מבריקים, בלי רשתות הסוואה. הם הבריקו בשמש, הכובעים האלה. בהתחלה לא ידענו שזה מרוקנים, אבל אחר כך תפסנו מרוקנים בצומת חדר. החבר'ה של גולני ידעו לדבר איתם במרוקנית, וכך הבנו שחטיבה מרוקנית השתתפה בלחימה בחזית הצפונית'.
העיניים של המדינה
'החרמון, אתה יודע מה זה? אמרו שמשם רואים הכל, גם זבוב שמחרבן. מה אני אגיד לך, זה כמו... זה כמו... העיניים של המדינה'. את הביטוי הזה טבע טוראי בני מסס מול מצלמות הערוץ הראשון. המשפט של מסס, שהפך למטבע לשון שגור בעברית הישראלית, היה קולע. החרמון שימש כמוצב מודיעין, בקרה וקשר מרכזי והשקיף על מורדות רמת הגולן והגליל ממזרח ועל אגן דמשק במערב.כשפרצה המלחמה ישבו במוצב חמישים וארבעה חיילים. רק ארבע עשר מתוכם, אנשי גולני, היו לוחמים בעלי הכשרה קרבית. הקרב היה קצר. מספר חיילים נהרגו, אחרים הסתתרו בתעלות מיזוג האוויר ובכוכים שונים. רובם נתפסו והובלו לדמשק עם הציוד המודיעיני הרגיש שהיה במוצב. 'הכוח שכבש את החרמון הישראלי היה גדוד 82, הכוח הכי הכי של הצבא הסורי', אומר דרורי, 'והם הצליחו לכבוש את החלק הישראלי אחרי זמן קצר מאוד. הקשר עם המוצב נותק בשעה ארבע אחר הצהריים, ואז ביקשתי מאלוף הפיקוד לנסות ולארגן כוח ולחבור לחרמון. הצלחנו לארגן כוח כזה בלילה, ועלינו למעלה באוטובוסים וכמה זחל"מים שהיו לנו. את נווה אטי"ב עברנו ביום ראשון לפנות בוקר, ואז קיבלנו הודעה על שינוי משימה - להגיע לצפון רמת הגולן ולעשות כל מה שאפשר כדי להגן על הגזרה. ביקשנו להמשיך, פעם, פעמיים, שלוש, אבל לא אישרו לנו. מבין ארבע עשר חיילי גולני, אחד עשר היו בתוך המוצב, שלושה היו בתצפית חוץ, וכשפרצה המלחמה הם ירדו לכיוון הרכבל התחתון. חלק מהכוח במוצב יצא בלילה של מוצאי שבת. ביום שני בבוקר הצליחו שני לוחמים ממוצב החרמון להגיע למוצב ליד מג'דל שמס. תחקרנו אותם ואז הבנו שחלק מהלוחמים נותרו בדרך, חלק הרימו ידיים והסורים ירו בהם, וחלק התחבאו בתוך המוצב."אנחנו אמנם לא ידענו דבר על ההיערכות של הסורים, אבל ביקשתי מאלוף הפיקוד וגם קיבלתי אישור נוסף לנסות לחבור לחרמון. ריכזנו כוח של מאה ארבעים- מאה חמישים לוחמים, שתי פלוגות. מחצית הכוח היה בפיקודו של יודק'ה, מג"ד 51, שטיפס להר רגלית דרך גבעה 1614', מסביר דרורי, 'וכוח שני היה בפיקודו של המג"ד דובי דרור, עם שני טנקים שאספנו תוך כדי הלחימה. הוא היה צריך לעלות על ציר הכביש'. על שלוחת החרמון, בין הסלעים, ארב ללוחמים הקומנדו הסורי. הכוח של יודק'ה טיפס במעלה צלע ההר עד שהגיע לטווח קני הרובים והמקלעים של האויב. בזה אחר זה נפגעו החיילים מצליפות מדויקות. גם הכוח של המג"ד דרור נבלם על הכביש. הסורים הניחו שרשרת מוקשים שאילצה את הכוח לעצור. בתוך שניות נפתחה עליהם אש תופת של אר-פי-ג'י, רובי קלצ'ניקוב ומטר של רימונים. הכביש הצר שהתפתל מעל תהום, בקושי איפשר לסובב את הזחל"מים על עקבותיהם. הלוחמים היו לכודים. הסורים גלשו לעברם משלושה כיוונים. קרב היריות התנהל מטווחים של מטרים ספורים בלבד.
עליתם להר בלי סיוע, בלי ריכוך?
'בשבת, עוד כשהייתי בחפ"ק, לקחתי מכשירי קשר כדי שנוכל לדבר עם חיל האוויר ועם הארטילריה. בשמונה החודש לא היה לנו קישור ארטילרי חוץ מקצין אחד שאני אספתי מהפיקוד, והוא נהרג באותו קרב. הלחימה היתה קשה מאוד, לא הצלחנו לקבל ארטילריה ואוויר. למעשה, הצלחנו להגיע לרכס השולט בחרמון הישראלי, אבל נשארנו רק עשרים וחמישה בריאים. היה חסר לנו רק קצת כוח בשביל לתקוף את התקיפה הזו עד הסוף'.
ידעתם בכלל מה קורה על הרכס כשעליתם לשם?
'ודאי שלא. העדפנו לעבוד מהר, כי ידענו שייקח זמן עד שהסורים יתחילו להתארגן ויבינו איפה הם נמצאים, ומאיפה הם צריכים לרדת. ידענו שאחר כך, כשיעברו יום או יומיים, זה יהפוך להיות הרבה יותר קשה. וזה מה שהיה. נתקלנו בכוח גדול מאוד ברכס של החרמון הישראלי. היום אנחנו יודעים שהיו שם ארבע פלוגות. הסורים כבר היו חפורים עם שדות מוקשים. היו הרבה מאוד סורים, קיווינו שיהיו פחות. היה מאוד קשה לאתר אותם, היו שם סלעים גדולים והסורים ישבו בין הסלעים האלה. אי אפשר היה לראות אותם. זה סגנון הלחימה האופייני לסורים - הם יושבים כל אחד במקומו, ועד שאתה לא דורך עליהם הם לא פותחים באש. יודק'ה לחם על גבעה 1614 והאמת היא שלנו נגמר הכוח למעלה, בזמן שהוא עוד היה בלחימה קשה. למעשה קיפלנו את הכוח למעלה, כשהוא כבש את 1614. את הגדוד למעלה לא הצלחנו לדפוק, אבל אם רק היה לנו קצת יותר כוח, קצת יותר ארטילריה...'
חיילים שהיו שם דיברו על הפחד, על תחושת 'ברווזים במטווח'?
'אני הורדתי חיילים בכוח, תפסתי חיילים כדי לאסוף אותם. לא הצלחנו, למרות שכבשנו את גבעה 1614. היו לנו עשרים וחמישה הרוגים, חמישים ושבעה פצועים ולמעשה רוב הכוח נפגע. למעלה נשארנו עשרים וחמישה בריאים. פשוט לא היה עם מי לגמור את המלחמה. אם היה לנו עוד עשרים- שלושים בריאים יכולנו לנסות ולגמור את זה אז, גם בלי ארטילריה. פעם אחת הצלחנו לקבל לידינו פגז אחד, כדור אחד, ואז מהסוללה אמרו לי שהם קיבלו פקודה להסיט את האש. מה שהיינו צריכים זה עוד 'פוש' אחד קטן. נשארנו רק עשרים וחמישה בריאים, ופשוט לא היה לנו עם מה לגמור את הלחימה עד למעלה'.
מכה כזו, יומיים אחרי תחילת המלחמה, לא שוברת את החיילים מורלית?
'בגולני אין בעיה כזאת. החיילים לחמו כל המלחמה, עם דבקות במשימה, במטרה להרוג את האויב, לנצח בקרב. לזה מתכוננים כל הזמן. צריך להבין את הרוח של החטיבה. היו לנו למעלה ממאה פצועים שברחו מבתי החולים וחזרו להילחם'. הפעם היחידה שבה ראו חייליו של אמיר דרורי את המח"ט הקשוח שלהם בוכה, היתה אחרי שהסגן שלו ראובן (רובק'ה) אליעז נהרג. 'רובק'ה היה איש גולני. ותיק, ותיק. הוא היה מג"ד 51 ומפקד הסיירת לפני זה, עשה את כל התפקידים בגולני, ותמיד הוא היה יוצא מכל צרה. זה שהוא נהרג היתה אבידה גדולה מאוד. כל פעם היינו יושבים ועושים מינויים חדשים, מי יהיה מ"מ ומי יהיה מ"פ, ומי יהיה סמג"ד, ומי יהיה מג"ד. ישיבות עצובות מאוד, אבל ככה זה במלחמה. מה שטוב בגולני זה שכולם נזעקו לדגל, מכל מקום. מהמילואים, מקורסים, מלימודים, מאיפה שאתה רוצה. הם מילאו לנו מחדש את השורות'.
איבדת עשרות אנשים במלחמה.
'נהרגו לנו מאה שלושים לוחמים, שלוש מאות ועשרה פצועים, מתוכם מפקדים רבים, כל שרשרת הפיקוד. ועם זאת, כושר הלחימה של החטיבה לא נפגע. כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים ששירתו בחטיבה. צריך לזכור שאנחנו איבדנו את מג"ד 17 דובי דרור, בשמונה בחודש, בקרב החרמון הראשון. איבדנו את מג"ד 12 יענקל'ה שחר, בהתקפת הנגד על כוח סורי שחדר עד לכביש מסעדה-קוניטרה באזור בוקעתה בתשעה בחודש, איבדנו את הסמח"ט שלי רובק'ה אליעז, את מפקד הסיירת שמריהו ויניק שנפצע בתחילת המלחמה. היה לו רסיס בראש, אבל הוא לא רצה להתפנות. לקראת העלייה לחרמון אני שלחתי אותו בפקודה לרופא החטיבתי לצילום ראש, הוא נהרג ב- 22 באוקטובר. נהרגו גם הרבה מפקדי פלוגות, אחד הסמג"דים שהתמנה תוך כדי לחימה נהרג בפגז האחרון של המלחמה. היו גם פצועים רבים. המח"ט נפצע ב- 22 בחודש, גם מג"ד 51 נפצע. אבל למרות זאת החטיבה לחמה ברציפות, ללא שום הפוגה'.
והשחיקה הזו, מאות הנפגעים, היא לא שוברת?
'חיפשנו את המלחמה וחיפשנו לתרום, לעשות את המקסימום ולנצח בקרב ובמלחמה. אמרנו לחיילים שבגולני אף אחד יעז שלא לכבוש את החרמון, כי בגולני אין דבר כזה שלא מבצעים את המשימה. במלחמה הזאת לא כולם הגיעו באמת עד הסוף. היו כאלה שקיבלו משימה ולא בדיוק ביצעו אותה. אבל בגולני זה לא קרה, ואני מקווה שזה גם אף פעם לא יקרה'.
מי היו שלא ביצעו?
'עזוב את זה'.
מבצע קינוח
קשה לחלץ מדרורי תיאור של החוויה האישית המטלטלת שעברו לוחמי גולני על החרמון. אולי מפני שהוא היה שם, ראה את החברים-פקודים נופלים בזה אחר זה. אולי כי במשך כל המלחמה הוא נאלץ, לילה אחרי לילה, בריטואל מורבידי, למנות מפקדים חדשים לגדודים ולפלוגות, תחת הקצינים המתים. אולי כי גם הוא, קצת לפני הסוף, חטף כדור ליד הלב וניצל רק בנס. ואולי זה פשוט עניין של אופי. שקט, מסויג, הוא פוסל על הסף את ההצעה לשוב ולעלות, שלושים שנה אחרי, לפסגת החרמון. 'ממילא הכל כבר השתנה ונראה אחרת', הוא פוסק ביובש. דרורי נשאר המח"ט, האחראי. מבחינתו החטיבה לחמה, נפגעה קשה, אך ביצעה את המשימה.תיאורי הקרבות שהתפרסמו בשנים שחלפו מאז, בספרים ובכתבות, מציירים תמונה מזוויעה. הקרבות על החרמון זכורים על ידי לא מעט מהלוחמים כסיוט. הם היו אז חיילי סדיר צעירים, בני תשע עשרה בקושי, שנתקלו במוות בפעם הראשונה. למרות החוויה הקשה, ואולי בגללה, בשבועיים שחלפו בין הקרב בשמונה באוקטובר לבין הפעם השנייה שבה עלו אל ההר, דרורי וקציניו לא הרפו. העיניים היו נשואות לחרמון, ולחייליהם הם חזרו ושיננו: את החרמון חייבים להחזיר. גולני חייבים להחזיר את החרמון. ב- 21 באוקטובר החל הקרב השני - מבצע קינוח.
המכה הקשה שספגתם בשמונה בחודש לא הרתיעה לקראת הפעם הבאה?
'אנחנו ביקשנו מפיקוד צפון שישמרו לנו את החרמון. לא ידענו איך תיגמר המלחמה, הנחנו באיזשהו שלב שאולי נרוץ לכיוון דמשק, והחרמון ייפול כפרי בשל בשלבים מאוחרים יותר. האמת היא שאנחנו כל הזמן פנטזנו על החרמון הישראלי. את הפקודה לכיבוש החרמון הישראלי אנחנו קיבלנו ביום ע' מינוס אחד, יום לפני הקרב, כשהיינו עסוקים בלחימה בגזרה הצפונית. הרעיון שלנו היה לכבוש את החרמון ממזרח, לעלות מהכיוון של ציר חדר, אבל בפיקוד לא אישרו לנו. בסוף סיכמנו על תוכנית שבנויה על שלושה כוחות, כוח עיקרי שיגיע ממסעדה לגבעה 1614, לעיקול הטנק, ולכל רכס החרמון הישראלי. כוח נוסף של הסיירת שיעשה איגוף עמוק ממערב ומצפון ויירד לכיוון הרכבל העליון, וכוח שילך על ציר הכביש. ריכזנו למשימה הזאת כוח של כארבע מאות לוחמים, שהתבסס בעיקרו על גדוד 51 שהיה הגדוד הפחות פגוע. בשלוש אישרו לי את התוכנית, בשעה חמש כבר היתה היציאה. לא הספקנו לעשות תחקורים, כשחזרתי לחטיבה לא רציתי להעיר את המפקדים, ידעתי שהם גמורים. רק בבוקר מוקדם, ישבנו על שינוי התוכנית'.
אחרי הקרב הראשון, בפעם הזו הספקתם להתכונן טוב יותר?
'ידענו מעט מאוד על האויב. היו לנו תצלומים מהשטח, אבל יכולנו לראות רק שלוש עמדות. את הקמ"ן שלחנו לתל-אביב לקבל תצלום אוויר מעודכן של החרמון. האמת שיום לפני הקרב רצינו להחדיר תצפית עומק למצפה שלגים, אבל הפיקוד שלח כוח תצפית מסיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני נתניהו. אני דיברתי איתו בלילה שלפני הלחימה, והוא אמר לי שחוץ משני חיילים סורים שהם ראו הולכים על הכביש, הם לא זיהו שום דבר. היה גם קושי בטיווח של הארטילריה, היא לא פגעה במקומות שרצינו אלא התפזרה. אנחנו יודעים שמכל האש המכינה הזאת על החרמון הישראלי היה לסורים רק נפגע אחד. בשתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכל גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים'.
איפה אתה היית?
'עם פלוגת החוד של גדוד 51. הסיירת שהלכה מצפון כבשה את הרכבל העליון, אנחנו הפנינו אותם לבוא מצפון לסייע לגדוד 51, היו לו קשיים גדולים מאוד, אבל היא נתקלה באש ומפקד הסיירת נפצע קשה ואחר כך נהרג. קצת לפני אור ראשון, בחמש בבוקר, גם אני נפצעתי, העברתי את הפיקוד ליודק'ה, אחרי כמה דקות יודק'ה נפגע גם הוא. זה היה כמעט קטלני, קרוב ללב. לא יכולתי לדבר. מה שהדאיג אותי כל הזמן כשפינו אותי זה מה קורה בחרמון. אבל אחרי שבועיים הייתי בחוץ. אותו דבר יודק'ה, שקיבל ממני את הפיקוד. כשהוא נפצע שמו אותו בכלל בין המתים. פשוט פינו אותו בתור מת'.
גם הפעם מצאתם את עצמכם תחת אש בין הסלעים.
'בין חמש לשמונה בבוקר היתה הלחימה הקשה. כמעט ללא תנועה ועם הרבה מאוד נפגעים, כולל בגלל ארטילריה שלנו שנפלה כנראה גם על כוחותינו. הלחימה היתה מטווח קצר. הם השתמשו בתחמושת שלנו, שהם לקחו מתוך המוצב הישראלי. בלילה היה קשה לאתר מאיפה מגיע הירי, והשתמשנו בכל הקונצים, כמו להרים כובע פלדה. בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו חמישים הרוגים ושבעים פצועים'.
אחד הקרבות הקשים.
'היה קשה מאוד. עד שהם נשברו. לצערנו מוצב החרמון לא היה מאורגן, עם תעלות ועמדות ובונקרים ומכשולים הוא היה באמצע בנייה. זה היה שטח פראי. סלעי גיר גדולים עם רווחים ביניהם, ואתה לא רואה שום דבר, זה קצת בעיה'.
איך התרשמת מהחיילים הסורים?
'חיילים. יש כאלה שלחמו טוב ויש כאלה שפחות. היתה איזו אגדת עם כזאת בקרב השבויים על ז'וז'ו, מפקד הכוח המיוחד שלהם, אני חושב שהיום הוא מפקד הכוחות המיוחדים הסוריים. אז הוא היה אחרי תפקיד מ"פ בכיר בגדוד 82. בנו לו כוח ברמה פלוגתית, והוא חדר לשטח ישראל בלילה שלפני יום כיפור. תפקידו היה לחסום את העלייה לחרמון הישראלי'.
ז'וז'ו?
'ז'וז'ו. קראו לו ז'וז'ו. מסיפורי שבויים הוא הצטייר כרציני מאוד. יצא לי אחר כך להיפגש עם הז'וז'ו הזה בעצמי, כשתפסו אותו. לא כל כך התרשמתי. קודם כל שלחו אותו לעשות משימה, החדירו אותו יום קודם, זה היה סיכון ענק, ממש הפליא אותי שהסורים לקחו סיכון כזה, כי זה יכול היה להדליק נורות אדומות. אבל האמת היא שהו א לא בדיוק שכב במקום שאמרו לו, הוא הלך למקום אחר, הוא לא בדיוק חסם, ולדעתי זה לא היה בטעות. אחר כך הוא חבר לכוח העיקרי ונלחם עם כולם. כל אחד מהם לחם עד שהרגו אותו או עד שהוא ברח, אבל במה שקשור ללחימה של יחידה כגוף אחד, לא ראיתי אצלם שום דבר מתוחכם'.
אחרי המלחמה טענו שבגלל שיקולי יוקרה לא רציתם את הסיוע של הצנחנים, שנשלחו לכבוש את החרמון הסורי.
'האמת היא שלא היה צריך אותם. בשלב ההוא כל שטחי המפתח כבר היו בידי גולני. אחר כך היו סיפורים, שאם היו מביאים אותם אז אולי זה היה הולך יותר פשוט, אני אומר שברגע שאפשר היה להביא אותם, כבר לא היה צריך אותם'. אחרי המלחמה נשמעו סיפורים על 'בית מטבחיים' במהלך הפינוי של פצועי גולני מהחרמון. אהרון נחמיאס, הרס"ר שפינה גם את דרורי, סחב החוצה משדה הקרב יותר מחמישים הרוגים ופצועים. נחמיאס סיפר על ידיים ורגליים קטועות, על כך שהוא נאלץ להחליף את הסרבל שלבש תוך כדי עבודה, מפני שהבגדים נספגו בכל כך הרבה דם. תיאורים מוחשיים כאלה בהחלט לא אופייניים לסגנונו של דרורי. 'כן, נחמיאס היה עם כוח מיוחד שתפקידו היה לפנות את האנשים. היה לנו פינוי רפואי מעולה. אמרתי, היו הרבה נפגעים, היה קשה'.
חיילים סיפרו על היתקלויות מטווח אפס, על החלפת מהלומות עם הסורים שצצו מהכוכים.
'היו גם דברים כאלה'.
לפנתיאון של החטיבה האגדית הזו נכנסו גם דמויות נוספות מלבד דרורי, דמויות מרתקות לא פחות. שנים אחרי המלחמה סיפרו החיילים בגולני על האימה, על מות החברים, על הפציעות, אבל גם על הגבורה. בני מסס למשל. את שמו לא תמיד זכרו, אבל כולם ידעו לומר, 'נו, ההוא, העיניים של המדינה'. הוא הפך לסמל. בתום הקרבות תיארו הגולנצ'יקים את מסס כמי שהביא למפנה בקרב. תחת מטר כדורים הוא קם התרומם מאחורי המחסה, מקלע ה- 0.5 בידיו, רץ מול הסורים, ריסס וריסס, וסחף אחריו את חבריו. אחרי שהשתחרר, הוא הלך והידרדר. שלוש שנים אחרי המלחמה מצא עצמו מסס באמצע ריב עם בחור ערבי בבית קפה בטבריה. הבחור הערבי נסע לנצרת וחזר עם חברים חמושים בסכינים. גם מסס חזר, חמוש בקלצ'ניקוב. הוא חיפש את הערבי, מצא אותו וירה בו צרור, בדיוק כמו בקרב ההוא, שלוש שנים קודם לכן. בבית המשפט הגיעו לעסקת טיעון. הסניגור של מסס התעקש שהירי בערבי היה 'תגובה של חייל מאומן'. מסס הורשע רק בהריגה ושוחרר אחרי שלוש שנים. גיבור אחר של החטיבה היה יוסף צדוק, שלפני המלחמה עשה את המוות למפקדיו, ואלו החליטו להיפטר ממנו ולהפוך אותו לטבח. עם פרוץ הקרבות מצא עצמו צדוק באחד המוצבים. על אף שנפצע בידיו ובחזו, הוא השמיד חמישה טנקים סוריים בזה אחר זה עם הבזוקה. והיה גם החייל העייף, עם החיוך בשחור-לבן, שאישר בגאווה למצלמות הטלוויזיה, שגולני לבדם עשו את זה - לקחו חזרה את שיא החרמון. אחרי שהמלחמה הסתיימה היו מי שרמזו לדרורי שלמען הטעם הטוב אולי כדאי להוריד את השלטים שנתלו ברחבי הארץ לקראת כנס החטיבה. דרורי סירב.
עשיתם בסוף את הכנס הזה?
'לכנס הגיעו חמישים אלף איש, משפחות שיש בהן אפילו דור שלישי לגולני. עשינו אותו בסוף בחמישים שנה'." (מתוך עיתון "מעריב", 02.10.2003)

אלוף משנה אמיר דרורי, מתוך הספר "אני נשבע לך" (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301-306.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 18-03-2012, 23:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 6 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "וואלה? בני מסס הסתער עם 0.5? מישום מה לא נראה לי..."

יש בזה מן האמת, אגב האלוף דרורי ז"ל טועה מסס, ע"פ כל העדויות הסתער עם מא"ג, ובכלל בעיקר זכור בשל אמירתו על החרמון ולא בשל רוח הלחימה שגילה (כחייל בפלוגה ג' בגדוד 51 נחשב לבעיית משמעת מהלכת שמעטות כמוה, ורק רוחו של המ"פ שמריהו ויניק שמרה אותו בתלם, כך לפחות ע"פ ספרו המצוין של אביחי בקר "אינידיאנים על גבעה 16"). בקשר לקרב עצמו דרורי, רואה חשיבות רבה בכך שהמשימה בוצעה, שוב יש בכך הרבה מן הצדק. אבל כמו שבגולני היו יחידות שגילו רוח לחימה וגם התנהלו היטב בקרבות (גדוד 13 במוצבים בקרבות הבלימה, גדוד 12 בקרב ההבקעה לסוריה) היו גם בעיות בתפקוד גדוד 51 בקרב על החרמון (שני הקרבות) וכך גם בתפקוד גדוד 17 והסיירת (שהתפרקה חד משמעית בקרב הראשון וגם בשני, משנהרג ויניק חדלה לתפקד, לא השלימה את משימתה ולא סייעה לגדוד 51). אני לא מזלזל בלוחמים וממעיט באויב ובמשימות שעמדו מולם, ועדיין היה ניתן לצפות לפחות מן הסיירת שתתעשת למרות נפילת מפקדה (שנחשב ללוחם ומפקד מן המעלה הראשונה) ותמשיך בלחימה. דרורי ממצניע ביקורת גם על הכוח של יוני נתניהו, שלא נתן לו מודיעין ברור וסירב להתערב בלחימה בקרב השני (אגב יכול להיות שמסיבות טובות, לא לי לשפוט). חלק מן הכשךים שהובלו לבעיות שהתגלו בלחימה הן באחריות (אני איני מאשים) חטיבת גולני ולוחמיה, וחלקם באחריות הפיקוד וגורמים אחרים (רק למען הדוגמה הרעיון המבצעי של לעלות 'דוח אן דוח' ראש בקיר ולא לאגף, הורד לחטיבה ע"י תא"ל דאז קותי אדם ז"ל, שחשב שהגעה מנתיב מסובך יותר היא אולי בשביל הסיירת אבל לא בשביל כלל החטיבה). במלחמה כידוע אין ודאות וההחלטות נמדדות ע"פ מה שהיה ידוע למפקדים בעת קבלת ההחלטה הן מבחינת מודיעין הן נוכח האתגר המבצעי והן נוכח תורת הלחימה וערכי צה"ל. חוכמה בדיעבד הינה מיותרת. דרורי עצמו, גילה כמח"ט (ע"פ כל העדויות והן רבות מאוד) דוגמה אישית, רוח לחימה, והוביל את אנשיו כל העת. על כך יש להצדיע לו. החטיבה ספגה כמות נפגעים ניכרת (ככל הנראה אף יותר, אם כי לא בהרבה, מחטיבת החי"ר המקבילה הסדירה השנייה באותם ימים בצה"ל- הצנחנים) באותה מלחמה, וביצעה את כל משימותיה קשות ככל שיהיו (אגב בתור צנחן לשעבר אני לא ממעיט לרגע בהצלחותיה וברמת הלחימה של החטיבה שאליה התגייסתי אני 30 שנים אחרי). כשמסתכלים על האתגרים הקשיים והאבידות שמולם התמודדו לוחמי גולני באותה מלחמה, אי אפשר שלא להשתאות נוכח העובדה שהצליחה להשלים את משימותיה ולנצח. הדבר ללא ספק מתחיל במפקדה באותם ימים אמיר דרורי ז"ל.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-03-2012 בשעה 00:26.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 19-03-2012, 03:09
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
מסס היה מאותם טיפוסים שרוטים עם אכבר בעיות משמעת אבל ביצועים טובים בזמן אמת
בתגובה להודעה מספר 9 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יש בזה מן האמת, אגב האלוף..."

מעין ארכיטיפ של הגולנצ'יק בעיני עצמו. אין ספק שהוא נלחם היטב בקרב גם אם לא היה בו שילוב של שוורנצנגר, רמבו והרקולס. יש לומר שבניגוד לנאמר בכתבה זו, מסס לא טבע את הבטוי "העיניים של המדינה" אלא ציטט את מפקדיו מנאום המטיבציה שלהם לפני הקרב (בראיון המפורסם הוא מציין זאת בפירוש). המשימה בוצעה למרות תנאים קשים ביותר ועל כך אין חולק. אין ספק שלמנהיגות של דרורי ומפקדים בכירים אחרים בחטיבה היה מקום חשוב במילוי המשימה תחת תנאים אלה.השאלה כמובן היא האם היה הכרחי להילחם בתנאים כאלו. דרורי וקותי לא היו המפקדים הראשונים או האחרונים שבחרו בהתקפה חזיתית עם הראש בקיר. זאת היא הבחירה של מרבית המפקדים במרבית המלחמות משום שבזמן אמת אין להם המודיעין או הפנאי והיכולת הקוגניטיבית לתיכנון מורכב יותר, או שמראש אין להם ההכשרה או היכולת הטיבעית לכך, או שאין להם אמון בכך שהכוחות שלרשותם מסוגלים לתוכנית מורכבת יותר. בלי להפחית מגבורת הלוחמים (ובלי להתעלם מהמקרים הרבים של בעיות רוח לחימה ומקצועיות שם) אפשר לקבוע שהיה אפשר לנהל את זה אחרת. אם דרורי ז"ל בוחר להתעלם מכך ולהדגיש רק את התוצאה הסופית מבחינת כיבוש היעד ,הרי שהוא חוטא ליכולת להפיק לקחי אמת מהקרב לטובת העתיד. אני מקווה מאוד שבדיונים הפנימיים אחרי המלחמה הוא ויתר על האגו האישי והיחידתי לטובת אותה הפקת לקחים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 19-03-2012, 09:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "מסס היה מאותם טיפוסים שרוטים עם אכבר בעיות משמעת אבל ביצועים טובים בזמן אמת"

מסכים עם כל מילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 19-03-2012, 12:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי יגאלמד שמתחילה ב "עם הראש בקיר..."

הוא שאמרתי.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 26-08-2012, 10:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי FiReBall שמתחילה ב "נפטר האלוף (מיל') אמיר דרורי"

"אגדת דרורי", הספד שכתב לזכרו אביחי בקר, בעברו מ"פ פלוגה ג' בגדוד 12 במלחמת יום הכיפורים, פורסם ב- "ידיעות אחרונות", 18.03.2005 (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אגדת דרורי\מאת אביחי בקר

הוא לא היה דמות ססגונית ומלבבת, ודאי שלא איש רעים ושיח, ואף על פי כן הערצה שרחשנו כלפיו ועודנו חשים, אין שנייה לה. אביחי בקר, גולנצ'יק גאה, נפרד ממפקדו, אלוף (מיל') אמיר דרורי , שהלך השבוע לעולמו
"שבט גולני על כל מטותיו ומשפחותיו החסיר השבוע פעימה כשנודע דבר מותו של אלוף (מיל') אמיר דרורי בעיצומו של מסע בוואדי חווה שבנגב. אף שרחקו מאוד הימים שבהם כיהן כמח"ט, עידנים בעצם, בעיני אלפים מחייליו הוא לנצח מפקד שאין בילתו. הלווייתו דמתה לעצרת גולני לדורותיה. המונים התקבצו ובאו: אלה שביצעו את פעולת התגמול בחירבת תואפיק, שבעבורה הוענק לו עיטור העוז, אותם שכבשו את תל עזזיאת, הרובאים שספגו איתו אש תופת בתעלה, וכמובן אנחנו, הלוחמים שהלכו אחריו בעיניים עצומות למלחמת יום כיפור. הוא לא היה דמות ססגונית ומלבבת, ודאי שלא איש רעים ושיח, ואף על פי כן הערצה שרחשנו כלפיו ועודנו חשים אין שנייה לה. אפילו שבמרוצת השנים בגרנו, החכמנו והפכנו ביקורתיים ולא מעט ציניים. ממנו למדנו צניעות מהי. בזמן שהמג"דים בחטיבה התחרו ביניהם למי יש בצידנית סנדוויצ'ים משובחים יותר, אמיר דרורי הקפיד על תענית. בגמר תרגיל בחאן-אל-אחמר, בעוד הכול נוגסים בתאוותנות ממזונותיהם, הוא סר הצידה לחפש חרסים. הספרטניות שנהג בה עם עצמו, שלפיה לא אוכלים, לא ישנים ולא קר גם כשבחוץ קור כלבים, לא רק שהיתה דגם עבורנו, בחלוף הזמנים אנחנו עדיין נגועים בה שלא לצורך. את המכונית לעולם נחנה כשפניה לכיוון היציאה כי כך הוא הנחיל לנו, וגירסא דינקותא אינה משתכחת אחרת אמיר דרורי ייסר אותנו בשוטים. מאותה סיבה ממש גם לא כואב לנו למרות כשנורא כואב. מופרע ככל שזה נשמע, עם חבורת המ"פים שלו הוא לא החליף מילה. לא במעמד המינוי שאין חגיגי ממנו ולא בשיגרה של אימון או תעסוקה מבצעית. כדי לפענח את כוונותיו הסמויות נדרשה התמחות מיוחדת בקריאה של שפת גוף. 'קרא לי לקצין אג"ם', היה המשפט היחיד שאמר אי פעם למי מבינינו ויותר לא הוסיף. אנחנו הבנו מהשיחה כביכול כי את הקצין שאליו פנה הוא מייעד לגדולות. האם הפריעה לנו העובדה שלא היה מופת של יחסי אנוש ולב חם ואוהב? ממש לא. את שתיקתו פירשנו כמקור כוח, את המופנמות כעוצמה. ככל שרחק, סמכותו ומנהיגותו גברו. התובענות והקשיחות שלו היו לנו בבחינת אתגר.

מיום שנכנסנו בשערי הפנימיה הצבאית בחיפה סופרו לנו אגדות אודות בוגר מחזור א' אמיר דרורי. הוא היה מהלפידים שלאורם התחנכנו. עוד בהיותנו נערים עקבנו אחר קידומו ושתינו בצמא את דבר מעלליו, למשל איך ניצב זקוף וחשוף בזחל"ם בעיצומן של הפגזות עזות. רצה הגורל וביום כיפור הוא הוביל אותנו כמפקד חטיבת גולני אל רמת הגולן ואת חלקנו לחרמון. 79 לוחמים נהרגו בשתי המערכות על ההר. הקרב הראשון, ב-8 באוקטובר 73', נכשל באיבו. בשני, כעבור שבועיים בדיוק, מעורבים תהילה וטרגדיה. דגל גולני הונף לבסוף על המוצב, אלא שמחיר הניצחון והדבקות במשימה היה כבד מנשוא. הגם שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון ולאחריה סגן הרמטכ"ל, את יום כיפור הוא ראה כגולת הכותרת של חייו במדים, כחוויה מכוננת. כשמקשיבים היטב לרשת הקשר של הקרב המכריע בחרמון, האוזניים מסרבות להאמין לאשר הן שומעות. אמיר דרורי מנחה את הכוחות בהשקט ובבטחה כמו הוא על שפת הים ביום שמש, ולא בזירה רוויית דמים. כשעשרות גופות סביבו, קולו הצעיר, כאילו מה בכך, לא נסדק אף לא לשבריר שנייה. זהו אמיר דרורי במיטבו, בית-ספר לתעוזה ולקור רוח. '20, מה קורה אצלך', הוא נשאל בשעה 4:49 לפנות בוקר על-ידי ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם. 'נלחמים, זה הולך קשה', הוא עונה בשלווה סטואית ולא מסגיר עד כמה קשה. דקות חולפות, קולו של המח"ט ניתן להבחין, נעלם מהרשת לזמן ארוך מדי. לפתע הוא חוזר. '1, כאן 20 עבור', הוא קורא חלושות וניכר שנפגע. באין תגובה לקריאתו הוא מנסה שוב, ממלמל תוך מאמץ, לא מרפה אף שהוא כבר מחרחר, ואז ממש בשידור חי – מתמוטט. בעוד המח"ט מפונה לאחור, והוא פצוע קשה, נכנס כיבוש החרמון לשלב הסיום בלעדיו. 'העיניים של המדינה' היו למותג, לפרק מרכזי במורשת שחטיבת גולני מעלה על נס מדור לדור. אבל השאלה אם אי אפשר היה אחרת טורדת כאילו רק אתמול היתה ההתרחשות ולא לפני 32 שנה. אמיר כמו אמיר, טוענים מבקריו, הלך עם הראש בקיר. התכנון לא היה תכנון, נוהל הקרב לקוי, הוא לא הפעיל עורמה. בהיותו אטום רגשית הוא לא ספר אבדות. מדובר בכישלון, עוד ניצחון כזה ואבדנו – סיכמו. אמיר דרורי מצידו, נטול פקפוקים, ראה בהשגות על אופן ניהול הקרב חולשת דעת, וכדרכו לא הגיב למקטרגים. שתיקתו היתה רועמת. את העובדה כי אלוף פיקוד צפון יצחק חופי חזר בו מהפקודה לסגת מרמת הגולן ביום השני למלחמה בגלל הלחץ שהפעיל עליו, שכחו לזקוף לזכותו.

מחקר מקיף, נוקב, בסוגיית המערכה על החרמון, צפוי להתפרסם ממש בקרוב על-ידי מחלקת היסטוריה של צה"ל. המסמך המרתק עוקב צעד אחר צעד, שעה אחר שעה, אחרי ההתרחשויות. מסקנות המחקר, כך מסתמן, הן עגומות. אבל מי שמחפש, ויהי מה, כתובת לזרוק עליה את נטל האשמה ואליה לכוון את החיצים, לא ימצא זאת. ואולי בעצם, זאת שאלת המפתח: למי בכלל עוד אכפת מתולדות מלחמת יום כיפור ומדמויות עבר קשות עורף כמו אמיר דרורי מהמושבה הקטנה פרדס חנה, שזכה ששאול טשרניחובסקי יהיה הסנדק שלו. 'עכשיו אין אנשים כאלה', כתב נתן אלתרמן על עוג מלך הבשן, והוסיף הרהור נוגה: 'אולי הם לא דרושים בכלל'.תם תפקידם ההיסטורי. טיפוסים כמו אמיר דרורי אין היום בנוף הצבא. דור דור ודורשיו. מח"טים מודל 2005 הם זן שונה לחלוטין. הם מדברים, הם מתעניינים, הם אפילו מחבקים. אבל גם לאמיר דרורי קרה שהוא נפתח. אומנם רק בשנים האחרונות ורק במנות זעירות, אבל בכל זאת. כשהוזמן לברך בעצרת של הגדוד שלנו הוא דיבר ודיבר ודיבר. עמדנו משתאים. הזהו אמיר המאיים? בפעם הבאה נפגשנו על ההליכונים בבית-הלוחם. הצצתי לעברו. להביט נכחה לא העזתי כי עדיין יראתי את המח"ט, אבל אי אפשר היה שלא לשים לב כי את השיפוע הוא כיוון למקסימום. בגמר התרגיל הוא ניגש ולחץ לי יד. הייתי כחולם." (מתוך "‫ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", 18.03.2005, עמוד 25)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 11:18

הדף נוצר ב 0.09 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר