|
06-02-2009, 18:39
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
ואלס עם באשיר מעורר את הטראומות הרדומות
ואלס עם באשיר מעורר את הטראומות הרדומות
הם הלכו לראות את "ואלס עם באשיר", ויצאו ממנו כמו אחרי טיפול נפשי בזיכרונות מודחקים. לוחם הסיירת שחילץ פצועים תחת אש במלחמת לבנון הראשונה; התותחן שחברו נהרג לנגד עיניו ביום כיפור; הטנקיסט שכמעט איבד את חייו בטול כרם. דווקא הריחוק מהדמויות המצוירות עזר להם לפרוק את משא הסיוטים
מאת קובי בן-שמחון | צילום: לאה גולדה הולטרמן
אחרי 36 שנים הוא חוזר לציר "עכביש" בסיני. בלי שרצה הוא שב לרגע שבו הוא מביט במאות גופות מוטלות שרופות ונפוחות לצד הדרך. "חזרתי אל חוויות המלחמה הפרטית שלי, אל הטנקים השרופים, אל ריח המתים ליד איסמעיליה, אל ביזת גופותיהם של החיילים המצרים", אומר הסופר והפסיכותרפיסט ד"ר דרור גרין. "במיוחד חזרתי אל חברי אהוד מתניה, שאיתו שוחחתי על אמנות בזמן שמטוס מצרי ירה בו במקלע 05 וקרע את גופו לגזרים".
יום אחרי הצפייה בסרט "ואלס עם באשיר" והוא עדיין נסער. גרין, בן 54, מדבר על חוויה מטלטלת. "הצפייה בסרט היתה חוויה משמעותית. תחושה דומה יש לי כאשר אני צופה, לפחות פעם בשנה, בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' של קופולה", הוא מספר. "אני מרשה לעצמי להזדהות עם תחושת האימה שבסרט של קופולה דווקא משום שהוא מתרחש רחוק כל כך, בווייטנאם של פעם. הריחוק הזה מאפשר לי לפרוק את משא הסיוטים באופן מבוקר. האמת היא שלא קל לי לצפות בסרטי מלחמה ישראליים ובדרך כלל אני נמנע מהם".
ב"ואלס עם באשיר" הוא החליט לבסוף לצפות בשעת לילה מאוחרת, בביתו שבצפת, בחדר העבודה המשקיף אל הכנרת. "הסרט סחף אותי", הוא אומר. "אולי משום שהוא לא מתאר את הלם הקרב או את התופעות הפוסט-טראומטיות הקשות של מי שלקה בו. נקודת המוצא של הסרט היא ההתמודדות עם זיכרונות המלחמה, שהיא תחילתו של מסע ארוך של כל מי שנפגע בפוסט-טראומה. אני מרגיש שהסרט נגע בי באופן אישי משום שכמו הלומי-קרב רבים, אני חש שאיש סביבי אינו מסוגל להבין מה זה לחוות את הזוועה שבמלחמה".
גרין, המנהל במשך תשע השנים האחרונות פורום פתוח להלומי-קרב באתר דוקטורס ופורומים סגורים באתר פסייקום, מספר שכחלק מעבודתו כמטפל נקשרה נפשו לדמויות המצוירות. "כשצפיתי בסרט, במקום להזדהות עם הגיבורים, מה שהיה מחזק את תחושת הטראומה ופוגע בי, העדפתי לחוש אמפתיה, 'להבין' אותם ולחוש חמלה על כך שהם עוד לא מבינים מה צפוי להם, ועד כמה הקשיים שאיתם יתמודדו בעתיד יהיו גדולים אפילו ממה שחוו במלחמה עצמה. הם לא יודעים שהקושי ילך ויגדל במשך השנים, ושצפויים להם מאבקים רבים עם עצמם, עם בנות זוגם ובני משפחותיהם, עם הסביבה הקרובה והרחוקה ועם הממסד. שהם עוד לא יודעים שצפוי להם מסע ייסורים שיימשך שנים רבות".
נלחצתי אל האבן
גרין הוא חלק מתופעה גדלה והולכת של לוחמים ישראלים שהצפייה בסרט האנימציה "ואלס עם באשיר", העוסק בזיכרונותיו של חייל ישראלי ממלחמת לבנון, הפכה לחלק מההתמודדות עם הפצע הפתוח שלהם. דרך הזדהות עם דמויות מצוירות חוזרים הלוחמים אל שדות הקרב שהשאירו מאחור.
אצל גרין זה התחיל במלחמת יום כיפור, אז היה חייל בתותחנים. "הצוות שלי חצה את התעלה על רפסודות עם האוגדה של אריק שרון", הוא מספר. "גם היום קשה לי להיזכר בחוויות המלחמה. היתה לי שם תחושה של השמדה טוטלית. הייתי בטוח שהטילים המצריים משמידים את מדינת ישראל ושלעולם לא אשוב חי מן המלחמה. |השלמתי עם מותי, ובאמת משהו מת בי כבר אז. לזה קוראים הלם-קרב או פוסט-טראומה. זו אינה 'בעיה' נפשית או 'מחלה' נפשית, אלא פשוט נכות, כמו איבר שנכרת מן הגוף. משהו שמת בפנים ומונע ממני, ומרבים אחרים, לתת אמון בעולם הסובב אותנו. זו לא פציעה שניתן לרפא. את החלק שנכרת מן הנפש אי אפשר לשקם וכל ניסיון 'לשחזר' את החוויה או אפילו לדבר עליה רק מחריף את הקושי".
עו"ד ניר מלמד עבר חוויה שונה, אך מסעירה לא פחות. הוא צפה ב"ואלס עם באשיר" בקולנוע, יחד עם אשתו. בקפה במרכז קניות ברמת אביב ג' הוא מספר שהצפייה היתה מבחינתו תהליך תרפי שהביא לו דווקא הקלה. "זה היה פלאשבק מטורף", הוא אומר ועיניו הירוקות בורקות באור שמש חורפית. "מבחינתי לא ראיתי סרט מצויר, ראיתי סרט ריאליסטי לגמרי, את הסרט שלי. הוא היה מנקודת הראייה שלי, בדיוק בדרך שבה אני ראיתי את המלחמה. ראיתי ממש את הכביש, את הים, את המטעים שאותם חציתי בלבנון, אחד לאחד, בדיוק במקומות שבהם הייתי. הוא חיבר אותי בצורה מוחשית ועוצמתית לזיכרון".
מלמד היה בן 19 במלחמת לבנון הראשונה, לוחם בסיירת שלדג של חיל האוויר. יחד עם חבריו נחת ביום השני של המלחמה לחופה של העיר דאמור. "יסעור אחרי יסעור הורידו את כל היחידה", הוא משחזר. "זה היה אחרי שהקרבות התחילו. הג'יפים ירדו מהמסוקים ואנחנו עלינו עליהם והתחלנו לנוע על הכביש. היינו נורא דרוכים. על הכביש היו גופות מחבלים שנהרגו זה מכבר. המפגש הראשון שלי עם הרוגים, פצועים, דם ורופאים הרוכנים על הפצועים היה בבית שבו נהרג האלוף יקותיאל אדם בכפר דוחא. הוא היה אז סגן הרמטכ"ל והיחידה היתה חלק מהכוח שאיבטח אותו. באותו יום, היום הרביעי של המלחמה, הוא נכנס לבניין שלא טוהר ומחבלים הרגו אותו".
זמן מה אחר כך נשלחו מלמד וחבריו לחלץ פצועים על רכס קרוב. "צוות אחר שלנו נפגע", הוא מספר. "אני זוכר כוחות ענקיים עוזבים הכל, לוקחים אלונקות ורצים לעזור. זו היתה ריצה של 200 מטר. הייתי אז קשר של מפקד הצוות, אמיר און. רצנו לשם ונשמעו יריות וקולות נפץ. שום דבר לא היה ברור. היה הלם מוחלט. הגענו אליהם והרופאים התחילו לטפל והחבר'ה התחילו למשוך פצועים החוצה. בשלב הזה, תוך כדי היריות וההמולה, אמיר ואני נצמדנו לסלע ענק. תפסנו מחסה. בסרט היתה סצנה דומה שחיברה אותי באופן פיזי ממש לאותו רגע".
מלמד מתכוון לקטע בסרט שבו נראה טנקיסט בורח מטנק פגוע, רץ לכיוון הים ומסתתר מאחורי אבן גדולה. "באותו רגע שצפיתי בסרט הרגשתי את המיזוג שלי עם האבן, הרגשתי איך נלחצתי אליה, חזרתי לרגע ההוא שבו גם אני הסתתרתי מאחורי הסלע והרגשתי שהוא הדבר היחידי שיכול לשמור עלי, שכל רגע אני יכול לחטוף כדור, שחיכיתי לרגע שהכדור יהרוג אותי. תוך כדי צפייה חוויתי את הרגע הזה שוב, את המלחמה. במשך השנים מאז המלחמה זכרתי את האירוע הזה, אבל עד הסרט לא זכרתי אותו בעוצמות מדהימות כאלה. בתוך אולם הקולנוע הרגשתי את הלחץ שהפעלתי על הסלע ואת הגב של אמיר שגונן עלי מצד שני".
עכשיו אתה נמצא שם
"ואלס עם באשיר", שכתב וביים ארי פולמן ומועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בטקס שיתקיים ב-22 בפברואר בלוס אנג'לס, מציג את קורותיו של קולנוען ישראלי, פולמן עצמו, היוצא למסע חיפוש אחר זיכרונותיו האבודים מימי מלחמת לבנון הראשונה, שבה השתתף כחייל. זהו סרט מסע מצויר, תיעודי וביוגרפי, המנסה להתחקות אחר שלושה ימים שחורים במלחמת לבנון הראשונה, ימי לחימה מודחקים, ואחריהם - הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
גם מלמד היה שם. בדיוק כפולמן, גם הוא נצרב באור פצצות התאורה שהאירו באור זרחני את הזוועה האנושית שהתחוורה כבר למחרת בבוקר. "בין יתר הפעולות שביצענו גם אבטחנו את החפ"ק של המפקדים הבכירים של צה"ל בקרבת מחנות הפליטים סברה ושתילה", אומר מלמד. "ראינו את פצצות התאורה שהרימו לאוויר ולהערכתי, בדיעבד, בחפ"ק יכלו להבין מה קורה שם. אפילו שאנחנו לא ידענו מה בדיוק קורה, היתה לנו אחר כך תחושה שהיינו שותפים בעקיפין למשהו נורא-נורא חמור. לכן גם, באופן ספונטני, באחת היציאות שלנו הביתה, רוב הצוות הגיע להפגנה של שלום עכשיו עם מדים ונשק מבלי לבדוק אם זה מקובל או מותר. הרגשנו שזה המינימום שאנחנו יכולים לעשות".
כמה שבועות אחרי שצפה בסרט נפגש מלמד עם מפקדו מאז, אמיר און. "מיד שאלתי אותו אם הוא ראה את הסרט", הוא מספר. אמיר און, בן 49, מנהל היום מכון לתפקודי ריאה בתל השומר. "יצאתי אחרי 45 דקות כי היה לי קשה מאוד לראות את הסרט", אומר און. "זה היה בשבת, באתי לבלות, לא חשבתי שעשוי לקרות לי משהו רגשי בסדר גודל כזה".
"אמרתי לו שאני חושב שהוא חייב לחזור לראות אותו, שזו צפייה תרפויטית לגמרי", אומר מלמד. "אחר כך המשכנו לדבר וחזרנו יחד לאירוע שבו שנינו נצמדים לסלע, לפינוי הפצועים. נזכרנו שאחרי הפינוי הוא ואני עשינו סריקה, נשארנו אחרונים על השלוחה ואספנו ציוד מסווג. כולם נעלמו ואנחנו נשארנו בשקט, עם הדם, התחבושות והנעל של אחד החיילים ביד. הנעל היתה שייכת למפקד של הצוות המקביל, שבאותה היתקלות נקטעה לו הרגל".
שני האירועים האלה, מספר מלמד, הפינוי של האלוף אדם ותפיסת המחסה אחרי הסלע, חזרו מחדש לתודעתו תוך כדי צפייה בסרט. "אלה דברים שלא דיברתי עליהם כאירועים מכוננים ואף פעם לא עיבדתי אותם", הוא אמר. "בעקבות הסרט הם צפו מחדש. אלה אירועים כל כך טראומטיים שלא הייתי עסוק בהם כל השנים והסרט הוציא אותם ממני. רק כשהתבגרתי הצלחתי לזהות סוג של חיבור לפחד ולעצב, אבל הסרט פשוט אמר לי, בחוויה פיזית: עכשיו אתה נמצא שם, זו הסיבה לעצב ולפחד. בעקבות הסרט ידעתי בפעם הראשונה לזהות בדיוק את נקודת השבר שלי, הוא מיקד את הרגע, החזיר אותי בדיוק לאותה נקודה שבה התחילו הפחדים שלי".
רגע של פחד מוות
מאז צפה מלמד בסרט, הספיק "ואלס עם באשיר" לזכות בשש קטגוריות בטקס פרס אופיר הישראלי ובכמה פרסים יוקרתיים בזירת הקולנוע העולמית: פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, פרס הסרט הטוב ביותר של השנה מטעם איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי והתקבלות לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. כחצי שנה מאז שיצא לאקרנים בישראל הוא עדיין מעורר עניין. עד כה צפו בו, בבתי קולנוע ובהקרנות פרטיות, יותר מ-120 אלף בני אדם.
הצפייה בסרט הפכה ללוחמים רבים נקודת מפנה בהתייחסות לזיכרון שלהם. המסע האישי של פולמן הצליח לגרור אחריו אפילו לוחמים שבעיניהם מראות המלחמה לא נתפסו כעניין טראומטי. ירון דרור, בן 28, סטודנט לביולוגיה ובלשנות המתגורר ביפו, לא שיער את עוצמת ההתרגשות שתיפול עליו. "הייתי מפקד טנק בחטיבה 7", הוא אומר. "האירוע היחידי במסגרת השירות הצבאי שלי שבו הייתי שותף ללחימה היה במבצע ללכידת הרוצחים של השר רחבעם זאבי. הקפיצו אותנו מאימון ברמת הגולן ישר לטול כרם".
זה היה ב-2001. "אני אמנם הייתי ותיק יחסית, אבל לא היה לי שום ניסיון קרבי", הוא מציין. "בשלב הראשון של המבצע, הטנק שלי חיפה על דחפורים שהורידו מטע זיתים שממנו ירו לכיוון הכוחות שלנו. בשלב השני נכנסנו לתוך העיר, לתוך הרחובות. בחושך. פתאום אני נתקע בטעות עם הטנק במכוניות. הכל היה לי חדש. לפני זה מעולם לא הייתי בשטחים, מעולם לא ירו עלי ומעולם לא נכנסתי עם הטנק לשטח בנוי".
כבר בתחילת המבצע, הוא מספר, דברים החלו לצאת משליטה. "הייתי אמור להיות הטנק האחרון ופתאום מצאתי את עצמי כטנק המוביל. ההוראות היו אז שכאשר טנק נכנס לשטח בנוי, חובה שהמפקד יהיה עם הראש מחוץ לטנק כדי שיוכל לראות יותר טוב מה קורה סביבו. אני זוכר שכשהתחילו לירות עלינו בקלצ'ניקובים, למרות הלחץ והפחד הרגשנו בטוחים".
אבל תחושת הביטחון שלו השתנתה שעה אחרי תחילת המבצע. "הנהג שלי זיהה מישהו שיורה עלינו", מספר דרור. "מיד כשזיהיתי את היורה בעצמי, הכל נהיה לי שחור. בהתחלה חשבתי שקיבלתי כדור בפנים, שאני עומד למות כל רגע, אחר כך הספקתי אפילו לחשוב על העיתונאי עפר שלח, אמרתי לעצמי: אם הוא הסתדר בלי עין אחת גם אני אוכל. פתאום הייתי נורא מבסוט שאני חי. אפילו שאיבדתי המון דם, וכל הפרצוף שלי התנפח. בדיעבד רק חטפתי רסיסים בפנים. פינו אותי לבית חולים הלל יפה, שם כולם התייחסו אלי כמו אל גיבור קרב, בעוד שאני בסך הכל נפצעתי".
הפציעה הובילה אותו לפרק חדש בחייו. "הרגשתי שזה אחד הדברים הטובים שקרו לי", הוא אומר. "מבחינה נפשית קרה לי משהו טוב, זה פתר לי כמו במכה של מקל-קסם הרבה בעיות, כמו פחד קהל למשל. הפכתי לבנאדם הרבה יותר רגוע. אחרי הפציעה המשכתי את חיי כאילו האירוע שהיה לי בטול כרם היה דבר חיובי, שאני נורמלי לחלוטין והכל בסדר".
אבל אז הגיע "ואלס עם באשיר". "עם התחושה הזאת, שחוויית המלחמה שלי היתה מינורית, אפילו חיובית, נכנסתי לסרט", הוא מספר. "הסרט תפס אותי מהר מאוד. יש קטע בסרט שבו נראה צוות של טנק בהווי של השתובבות, ילדים שמעבירים ביניהם חטיף במבה, שאין להם מושג לאן הם נכנסים. ואז, תוך כדי שהם נוסעים, רואים את המפקד עם הראש מחוץ לטנק, ובשנייה, בלי שום קשר לכלום, כדור שורק ופוגע לו בצוואר. באותו רגע הרגשתי כאילו הכדור פוגע בי. קיבלתי בום. הרגשתי חרדה ופחד בכל הגוף. אימה. זה החזיר אותי לרגע של פחד מוות.
"התחלתי לבכות, דבר שלא קרה לי אף פעם בגלל הפציעה. לפני הסרט לא הייתי מודע בכלל לרגשות שליליים וקשים שנשארו בי. הופתעתי מאוד מהתגובה שלי. זה היה פעם ראשונה שזה קורה לי. נלחצתי קצת. אף סרט מלחמה שראיתי קודם לא גרם לי לכזאת הזדהות רגשית. מה שהבנתי בעקבות הצפייה ב'ואלס עם באשיר' זה שכן עברתי חוויה טראומטית, שלא נפתרה כמו שחשבתי. הבנתי שאם אני, שחוויית המלחמה שלי לא היתה קשה, מגיב ככה לסרט, אז כנראה שחצי מהמשפחה שלי הלומי-קרב, אולי חצי מהמדינה הזאת".
אצלי היה נתק רגשי
נתן ברוך, בעל חברת גינון בן 56, היה חייל מילואים בגולני במלחמת לבנון הראשונה. ב"ואלס עם באשיר" הוא צפה יחד עם בנו בסלון ביתם בפתח תקוה. "החוויה שלי מהסרט לא היתה חוויה של אדם רגיל", הוא אומר. "רעד לי כל הגוף, אבל המשכתי להסתכל, לא יכולתי להפסיק. הרגשתי סוג של שייכות, הזדהות חזקה עם האנשים בסרט. הרגשתי כאילו לא עברו 26 שנה, כאילו המלחמה היתה אתמול".
ברוך, שהוכר לפני עשר שנים כהלום-קרב, חזר לצפות ב"ואלס עם באשיר" עוד פעמיים. "הרגשתי שאני משתתף בסרט", הוא אומר. "בפעם השנייה שצפיתי בסרט התחלתי לראות דברים שהדחקתי. הקטע בסרט שבו רואים חייל יורה ורוקד עם מא"ג באמצע הרחוב, עשה לי פלאשבק לקרבות שהשתתפתי בהם, הרגשתי ממש את המבט של הלבנונים שיושבים במרפסות, שמסתכלים מלמעלה כאילו אנחנו בהצגה".
בפעם השלישית הוא חצה את הסף. "התחלתי להיחנק, הדופק שלי עלה, לא היה לי אוויר. פתאום נזכרתי בכלב שראיתי, שיד של בנאדם מבצבצת לו מהפה. זה היה בזהרני. הייתי בהלם. נזכרתי בריחות של לבנון, הסרט החזיר אותי למה שהייתי שם. נסחפתי. נזכרתי איך שכבתי על גופות של מחבלים. כל לבנון היתה מלאה בגופות שלא קברו. אחרי חמש דקות של צפייה, הפסקתי, לא יכולתי יותר. לקחתי שני כדורי הרגעה. רק אחרי שעתיים נרגעתי".
לאחרים מציע "ואלס עם באשיר" גם תיקון. ככה מרגיש יובל בן ארי, בן 46, שהשתתף במלחמת לבנון הראשונה כחייל בסיירת שלדג. הסרט, שהחל כמסע אישי של חייל אחד, הפך להצהרה אנטי-מלחמתית שמטילה את האחריות לזוועות סברה ושתילה גם על הצד הישראלי. אותן תובנות מוסריות הפכו את "ואלס עם באשיר", לדעתו של בן ארי, למסמך תרבותי משמעותי.
"החוויה האישית שלי מהמלחמה היא שהאישיות שלך הופכת מהר מאוד למאוד שטוחה", הוא אומר כשהוא יושב על כיסא נדנדה לבן במרפסת עץ בביתו שבהוד השרון. "אתה מצטמצם, המלחמה מצמצמת את הנשמה שלך לממד הישרדותי. אצלי היה נתק רגשי, בעיקר בגלל המראות שראיתי. התמונות הראשונות שראיתי בלבנון היו גופות על הכביש וריח עשן. כמה שאתה חייל מאומן, מראות של מוות כמו חצי גוף של אשה מתחת לאוטו, הם קטעים קשים מאוד. קח אנשים שאוכלים בשר לבית מטבחיים ברעננה והם יקבלו מזה הלם-קרב. אפשר רק לשער מה זה עשה לנו, נערים בני 19".
בן ארי עבר מהפך שהחל בימי הלחימה בלבנון והסתיים לפני שש שנים כשחתם על "מכתב הלוחמים" שיזמה עמותת "אומץ לסרב". "נכנסתי ימני ויצאתי שמאלני", הוא אומר. "הדעות שלי השתנו בעקבות המלחמה. חוויתי הרס וחורבן ופחד מפיגועים. היתה תחושה של חוסר תכלית והטבח רק העצים אותה. לכן התחברתי לאמירה הפוליטית שהסרט נושא, הוא מכיל איזו יכולת לראות את האחר. זה דבר שמעודד אותי. יש מבחינתי משמעות אדירה לזה שאנחנו לא אדישים לסבל האנושי של האחר, אפילו אם הוא האויב שלנו. זה מראה על רמה רוחנית גבוהה".
חשוב לו להזכיר כי הטבח בסברה ושתילה נעצר בזכות רב"ט שריונר, שדיווח לאחור על מה שנעשה. "אנחנו כצבא-העם עצרנו את זה", מדגיש בן ארי. "אני יודע שמלחמה יכולה להביא חיילים לעשות כל דבר, ואני מאמין שהדרך למנוע את זה היא תמיכה ציבורית. כי החייל הוא שליח ציבור וברגע שאותו ציבור מחזיק בערכים מוסריים, הוא שומר על החייל במלחמה. הזדעזעות מהסבל האנושי, כפי שבאה לידי ביטוי בסרט, מחזקת אותנו לדעתי. חייל שנישא על רוח ציבורית מיליטנטית, בתוך המלחמה, כשהוא עייף, מפוחד ונמצא בתוך אוכלוסייה אזרחית, יכול להגיע למעשים מטורפים. יש סיטואציות שבהן חייל ישראלי יכול להתנהג כמו אחרון הקוזקים. רק מוסריות מהבית יכולה לשמור עלינו".
הסיפורים שלא סופרו
בניגוד לסרטי מלחמה ישראליים כ"שתי אצבעות מצידון", "כיפור" או "בופור", "ואלס עם באשיר" מציג מלחמה שאין בה תהילה רומנטית. מתוך הזיכרונות האישיים הקטועים של הדמויות, שרובן אמיתיות, מצטייר דיוקן של חיילים נטולי הילה, חסרי ברק. אנשים שמהלכים בין חרדה לצער.
מיטל צביאלי, התחקירנית של הסרט, אספה בשביל פולמן יותר ממאה עדויות של לוחמים ממלחמת לבנון הראשונה, בטרם החל את כתיבת התסריט. "בעבודה שלי הבנתי שגם לוחמים שביצעו את המשימה וחזרו, עדיין נושאים שריטות, גם אם הם לא מוגדרים כהלומי-קרב", היא אומרת. "אני חושבת שזה משהו שרק בשנים האחרונות מחלחל, ברור שחוויית המלחמה מעצבת את האבות שלנו, האחים, החברים ובני הזוג שלנו".
ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הראשי של עמותת נט"ל, המתמחה בסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מצביע על מרכיב נוסף בסוד כוחו של "ואלס עם באשיר". לדעתו, העובדה שהסרט מצויר מאפשרת לצופים לשמור על ריחוק, שדווקא מסייע להם להוציא החוצה את מה ששמרו בבטן כל השנים.
"האלמנט של הריחוק מגביר את היכולת של הצופה להתחבר", אומר ברנע. "במובן הטיפולי, הדרך שבה הסרט בנוי לא נותנת לצופה להיתקע, הסרט מאפשר קרבה אבל לא הצפה. כלומר, הצופה יכול להגיע תוך כדי הצפייה לרגעים קשים עם עצמו, אבל עדיין, זה נעשה באופן שמאפשר התקרבות לסיפור. אני שומע את זה גם מאנשים שצפו בסרט. יש ב'ואלס עם באשיר' משהו שמאפשר לך להיות איתו. הוא לא דוחק אותך למקום שאתה לא יכול להכיל ולהתמודד איתו. הוא מאפשר לגעת בצורה חזקה בזיכרון, אבל לא סוגר ומפחיד".
כתוצאה מכך, נכנס לאחרונה "ואלס עם באשיר" למערך ההדרכה של המטפלים בנט"ל המתמחים בטראומה צבאית. "יש לנו בעמותה פרויקטים מיוחדים בטיפול בחיילים משוחררים", אומר ברנע. "יש הרבה אנשים שמעדיפים לבוא אלינו ולא לפנות למערכות הצבאיות הפורמליות. בישראל מוכרים היום בסך הכל כ-6,000 הלומי-קרב, בעוד שמספר האנשים שמתמודדים עם פגיעה וקושי בעקבות החוויות שעברו בשירות הצבאי שלהם, גבוה עשרות מונים. הסרט משמש לנו כלי להסביר למטפלים שלנו את התהליך שבו אנשים מתחברים מחדש עם הזיכרון שלהם, עם תחושות האשמה, הכאב והבושה. אני חושב שהסרט נוגע בתופעה הזאת, שלמלחמה יש מחיר שאנשים נושאים, גם אם הם לא מודעים לו".
"התגובה הזאת של הצופים מרגשת מאוד ובלתי צפויה", אומר ארי פולמן. "הסרט לא נעשה במטרה לעורר תגובות מהסוג הזה ובוודאי שלא שיערתי שהוא יעורר תופעה כזאת. היום, כל אירוע שאני הולך אליו מסתיים באיזו פינה, כשמישהו מספר לי את זוועות המלחמה שלו. אני מקבל המון אי-מיילים של אנשים שכותבים לי סיפורים חושפניים ורגשיים. הסרט נתן לאנשים יכולת לפתוח את מה שהיה אצלם סגור, זה היה עבורם כמו לגרד צלקת ישנה שאי אפשר לדעת מה יצא ממנה".
אבל לא רק גברים מגיבים, הוא אמר. "קיבלתי תגובות גם מנשים שאמרו לי שזו הפעם הראשונה שהן הצליחו להבין מה עבר על הבעלים או הילדים שלהן. הסרט גרם להן להבין משהו חדש, הן סיפרו לי שהוא יצר איזה דיאלוג שלא היה קודם בבית. גם אצלי הסרט פתח דברים. בזכות הסרט דיברתי לראשונה עם החברים הכי טובים שלי, הבמאים והתסריטאים רני בלייר ואורי סיוון, על חוויית המלחמה שלי". *
coby.bs@gmail.com
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1061492.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|