 |
29-03-2005, 23:03
|
 |
L'enfer, c'est les autres
|
|
חבר מתאריך: 21.11.01
הודעות: 29,223
|
|
|
ומי אמר שפופאפס זה רע?
בילדותי נהגתי לאסוף ילדים לא מקובלים. אני יודעת שזה נשמע משונה, אבל כזו הייתי - ילדה משונה. הייתי מתחברת עם הילדים הכי מנודים בשכבה, מציקה להם בעוד הם מתבודדים במסדרון, ואז מזמינה אותם אליי הביתה, ומציעה להם חברות לאלתר. כשאני חושבת על זה, אפילו לא ממש חיבבתי אותם. פשוט רציתי שיהיה לי משהו מיוחד, שאין לאף אחד אחר. האופוריה התפוגגה כשהתחילו להחרים גם אותי מערבי כיתה, ופתאום הבנתי שמעמדי החברתי בסכנה. בתגובה מיהרתי לחתוך קשרים, אך זה לא עזר לי, כמובן, כי התדמית כבר נחקקה. לפחות עד שהגעתי לכיתה ה' כולם שכחו מזה, ואז סתם נידו אותי כי הייתי שמנה.
יותר מידי שנים אחרי, אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים תקועה בנישת הילדה הלא ברורה. קחו לדוגמא את המריבות עם חבר שלי על הזכות להשאיר את הפופ-אפ בלוקר מנוטרל. הוא בטוח שאלפי מרגלים טרויאנים קטנים רק מחכים לאות כדי לפרוץ למחשבו ולעשות בו שפטים. אני מצידי, חושבת שאין דבר חמוד יותר מפרסומות קופצות המזמרות על המסך. בקיצור, אסור לי יותר להשתמש במחשב שלו.
בואו נודה באמת - כל האנטי וירוס והפיירוול והפופ-אפ בלוקר התורן הופכים את חווית הגלישה למשהו סטרילי ופלסטיקי כמו פטרול בכלא 6 בשעת לילה מאוחרת. בטלוויזיה אולי מראים לנו אסירים משתוללים ויחסי מין ברוטליים בחדר הכביסה, ובמציאות כולם ישנים מתחת לפוסטר של שרית חדד והשומר משחק סוליטייר. איפה האקשן? איפה האדרנלין? איפה תחושת הסכנה המתמדת שאנחנו כל כך אוהבים להתחכך בה?
כמו אותם ילדים דחויים שהתחברתי איתם בעברי, גם הפרסומות הקופצות הן פרי תאוותם של זוג הורים שבסך הכל רצו לממש את אהבתם, ורק לא ידעו שמצבור הגנים שלהם לא יעמוד בעומס. מישהו עמל על הכנת הפרסומות הללו, בנה אותן בשפת מחשב שקטונתי מלהבין, והשקיע המון זמן ומחשבה בעיצוב ובתזמון. זה נורא יפה בעיניי, שלפעמים ממלא את הרמקולים רחש גלי ים פסטורלי, ורק אחרי כמה שניות של מתח מורט עצבים, צצה על המסך אונייה שמפרסמת מסטיק, או משהו דומה. לאחרונה רווחת האופנה של מודעות פרסומת המשלבות קטעי וידאו קצרים, וההתפתחות הטכנולוגית הזו בכלל מרגשת לי את השיבולת. למה למהר וללחוץ על האיקס? אולי יגידו משהו חשוב?
אז למה כולם שונאים את הפופ-אפס, בעצם? זה לא בגלל שהן כה צבעוניות ועליזות עד כדי אינפנטיליות, וזה לא בגלל שהן מנסות לשכנע אותנו להוציא כסף על מוצר כזה או אחר. הרי גם בטלוויזיה מראים לנו את אותו הדבר, רק עם יותר פיקסלים. ובכל זאת הפרסומות בטלוויזיה נהנות מהילת זוהר. קוטלים אותן כמו שקוטלים תוכנית באורך מלא, ולחילופין אפילו מעניקים להן פרסים בטקס נוצץ ומרגש. יותר מזה, יש ברשת המון אתרים שהתכלית היחידה שלהם היא להציג פרסומות מרחבי העולם. אז זה בסדר גמור, נכון? ורק הפופ-אפס נשארים להתייבש בצד. אף אחד לא רוצה לשחק איתם, אף אחד לא רוצה לדעת שהן קיימים. כשהם כבר מקבלים יחס, הוא מלווה בעיקר בשנאה יוקדת. אבל למה? למה?!
אני חושבת שאני יודעת את התשובה. זה הכול עניין של שליטה, או יותר נכון - חוסר שליטה. אנחנו לא יודעים מתי הם יצוצו, ותמיד צריך לחכות כמה שניות עד שאפשר לשוב ולגולל את העמוד. אנחנו אף פעם לא זוכרים אם הרמקולים דלוקים או לא, עד שהם מופיעים, הקופצים, ומזכירים לנו בקול תרועה. וכמה שלא ננסה לחסום אותם - הם תמיד מוצאים את דרכם חזרה מאיזשהו חור.
הגולש הממוצע לא מסוגל לסבול שלוקחים ממנו את השליטה המינימלית שיש לו בחיים. במשרד הוא אפס, הילדים מדברים איתו רק כשהם צריכים כסף, במילואים הוא אחראי לספור את הבזנטים באפסנאות - אז שגם במחשב יקבעו לו את הלו"ז? זו התסמונת הידועה של רגשי נחיתות המובילים לאלימות נטו. וכן, כל חוסמי הפרסומות הם דרך אלימה להתמודד עם המצב. יש דרך אחרת, צריך רק להיות פתוחים וסובלניים כדי לקבל אותה.
הדרך הזו עוד לא התגלתה מבחינה טכנולוגית, אבל אני כבר חולמת עליה בלילות. ובחלומי - כל מערכת ההפעלה משתפת פעולה עם הקופצות: עננים צבעונים של פרסומות מדברות מרחפים על הדסקטופ שלי כשאני סוגרת את האקספלורר, ברוח הפסקת פרסומות יזומה. למען האמת, אני רוצה לראות את הדפדפן שלי מעוצב ברוח הפופ-אפס, לא סתם מרובע כחול מסגרת כמו שהוא היום, אלא מעוגל בוורוד, עם נגיעות קטנות של זיגזג בשוליים. משהו יפה כזה, אמנותי. לא אכפת לי שהפרסומות ידברו אליי אישית, תוך ציון שמי הפרטי, ושיציעו לי רק דברים שאני כנראה מתעניינת בהם. הם יכולים לדעת את זה, כמובן, בשביל זה יש תוכנות ריגול, לא? ובאותה נשימה, אני רוצה לסגור את הפופ אפס שלי בנימוס, פשוט להגיד "לא תודה", והמחשב כבר יעשה את השאר.
כי מה יישאר בעולם הזה, אם נסיר ממנו את כל הקופצניות ושמחת החיים של הפרסומות? אתרי חדשות? דיונים מהותיים בפורומים? סטיות ידועות בצ'טים? לה-לה-לנד שלמה מתחבאת לכם מתחת לעכבר, ובמקום להשתמש בה אתם מוציאים את מיטב כספכם על סדנאות חיבוק ומדיטציות בתקווה להחזיר לעצמכם את שמחת החיים. אבל אתם עוד תראו - יום אחד הפרסומות הדחויות תנצחנה את החרם החברתי ותהיינה גיבורות תרבות, אז כדאי שתתחילו להתיידד איתן עוד היום.
מאת שירה גל - חיים ברשת - נענע http://net.nana.co.il/Article/?ArticleID=178865
_____________________________________
..
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
