24-08-2008, 20:14
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
יש, וחשוב, להפריד בין "מהפכן" ל"מהפכן מקצועי"
(או "אנרכיסט", "מהפכן וואנביז" וכו').
תפקידם של היהודים במהפכות הפוליטיות, הגותיות וחברתיות של המאות ה-19 ומחצית ה-20 קשור מאוד ללחימה (אמיצה ולפעמים מופרזת) במה שנתפס כחוסר צדק כללי ממנו סבלו היהודים יותר (ובעיקר: ניטלה מהם הזכות למוביליות ולו תאורתית).
מאחר ודי ממזמן היהודים הנם אזרחים שווי זכויות במדינותיהם, או לפחות קל להם מאוד להגר למדינות כאלה, הם אינם נרדפים באופן כללי ע"י משטרים (גם ברוסיה הסובייטית של שנות ה-80 כבר לא היה כ"כ נורא רק משום שהיית יהודי) ואפילו בארה"ב כבר 50 שנה שמקבלים יהודים כרופאים ופרופסורים במוסדות מכובדים, הרי שדור של יהודים בני 20-40 אי אפשר לטעון אודותיו כי יש להם שביב של סיבה "יהודית" למצוא עצמם כ"לוחמים נועזים" עם רקע אישי. כל זה נגמר ממזמן, וממילא בסוף דרכו היה רווי פוליטיקה לא פחות מאשר שאיפה לצדק. יהודי שיטען בפני ש"כיהודי אני יודע יותר מכל למה חשוב שיהיה $%#$%/$#@#/&*&^%" הוא פשוט קשקשן. יש, ואסור להתכחש לכך, למצוא שורשים להתנהגות כזאת ברקע היהודי כיהודי ולא ב"יהודי בעולם של גויים".
היהדות הרבנית "מעודדת" את האינדיבידואליות והסלידה מן הסדר הכמו צבאי (הלני): קל לראות את זה כאשר רואים תפילה יהודית, אפילו של בני אותה חסידות בלבד, אל מול טכס דתי של כמעט כל דת אחרת. האינדבידואליזם הזה הוא הו הגרעין להצתיינות היהודית ולכך שהיהודי ה"ממוצע" היה פיקח ומשכיל בהרבה מאשר הגוי ה"ממוצע".
הנטיה המוטמעת לאינדבידואליות שרדה יפה את העלמות הדת היהודית עצמה מחיי רבים מן היהודים בתפוצות (היהדות הרפורמית אינה בעלת סממנים תרבותיים של היהדות הרבנית והיא במקרה הטוב מתנ"ס יהודי גדול ובמקרה הרע מין כנסיה לייט של נהנתנים) וכאן מתחילות הצרות: האינדבידואליזם שהיה רק רכיב אחד בחיי היהודי בקהילה, היה לא פעם "כל מה שנותר" ולכן מאוד דומיננטי. האינדבידואליזם הזה משתלב יפה בדחפים של התרבות העירונית המערבית - שם הוא מבורך במידה מסויימת ולכן היהודים נתפסים כמובילים. מצד שני הוא סותר סמידה רבה את מהות רוב המדינות הקיימות ולכן לא תמצא הרבה יהודים במסגרות שבהן הפרט הוא חלק מזרם (אבל כן תמצא, לדוגמא, מהגרים מוסלמים שהשתלבו יפה שם!).
בעוד אצל רוב היהודים הנטיה הנ"ל היא זרז חיובי להצלחה ובעיקר לתרומה סגולית עצומה לחברה, ישנם אלה שאצלם היא מתורגמת לנטיית ה"מהפכן וואנבי" על סוגיו הרבים. מכיוון שגם מהפכן רוצה להיות אהוב, או לפחות קצת, רוב התכשיטים האלה לא ימהרו לפנות נגד אירועים יחסית שנויים במחלוקת, ויקחו את הצד הקל (מאוד) של "הכה בישראל וקצור רק תשואות".
החשיפה ליהודוני הפריץ הללו כל כך חזקה, עד כי במדינות מסויימות בהן ישראל היא מקום יחסית רחוק ופחות בכותרות (אני מכיר את זה היטב מארגנטינה, אוסטרליה וניו זילנד) אנשים ממוצעים בטוחים שכל הישראלים הם מין אנטי ישראליים וחיות פוליטיות. לא פעם כאשר ביקשתי מאיש זה או אחר שיכותב על איזה עניין מאוד לא ישראלי ופוליטי שעסקתי בו, קיבלתי בקשה (מאוד מנומסת) לפיה "בשום אופן לא יעשה שימוש לצרכים פוליטיים בשמו"!!!!!. במקרים אחרים קיבלתי את ההרגשה שמולי עומדים אנשים שחושבים שבסמול טוק ירצו אותי אם יכריחו עצמם לחבוט באותם "נוצרים אוונגליסטים" המנסים לשכנע את הישראלים לא לעשות ככה וככה", או לבזות מילולית את אותם "אמריקאים מניו יורק המוציאים דיבת ישראל רעה במעשי ההתפרעות האמריקאיים באופיים שהם מבצעים שם בחברון". ככל הנראה אנשים אלה פגשו (למעבר מ"שלום שלום") בעיקר כל מיני אקדמאים דמיקולו מן הסוג שמרסס את כל ת"א בגרפיטי פוליטי שנון, אם כי ילדותי מאוד.
בכמה מקרים כאשר, בעדינות, חשפתי דעות לאומיות ישראליות נורמאליות לחלוטין (שקולות לחלוטין למה שמצביע לייבור מקנברה יציג בנושאי הגירה לארצו) עמדו מולי אנשים הממומים שלדעתי לא חשבו שיש ישראלים כאלה - לפחות לא בלי כיפה ומבטא אמריקאי.
בכל מקרה סטינו מן הנושא.
_____________________________________
.
|