לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #2  
ישן 22-09-2008, 21:50
  צנחן77 צנחן77 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.08
הודעות: 665
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

תודה על היוזמה והעלאת הכתבה.

לא שמעתי על הקצין לפני כן, אבל למרות הכתבה האוהדת, מצטיירת דוקא דמות שנויה במחלוקת, וזאת ללא קשר לאחריותו לגבי מה שקרה במלחמה.

ציטוט:
במקור נכתב על ידי strong11
חלק מהכתבות פורסמו בחודשים שלפני מלחמת לבנון השניה ועיון בהן בדיעבד חושף את הגורמים שהובילו לכשלון בה.
נתחיל בכתבה מבמחנה מלפני שנתיים וחצי על תא"ל מיל' שמוליק רוזנטל, לשעבר רמ"ט פצ"ן שפרש מספר חודשים לפני המלחמה.



הבעיה האמיתית היא, שאם רוצים לחשוף, ולהבין את הגורמים האמיתיים לכשלון במלחמה,

צריך להביא כתבות על פוליטיקאים ! (והכוונה לאנשים מהממשלה, מהכנסת, וגם מצה"ל...בדר"כ בתפקידים אחרים בצבא)
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 30-09-2008, 22:27
  strong11 strong11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
כתבה במבמחנה של תחילת 2006 על תא"ל ערן אופיר, רח"ט לוגיסטיקה לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

חטיבת הלוגיסטיקה הוקמה בזמנו עם שנמוכו של אט"ל לאלר"ם והעברת חיל הלוגיסטיקה לזרוע היבשה. החטיבה פורקה ממש לפני המלחמה בהנחיית רא"ל חלוץ והיא חסרה לצה"ל מאוד במהלכה כגוף הפעלה לוגיסטי ברמת המטה הכללי (בין היתר בגלל הפירוק המקביל של האגדים הלוגיסטיים של האוגדות לטובת אגדים מרחביים). כשנה וחצי לאחר פירוקה היא קמה לתחייה מחדש ראשית כ "חטיבת ההפעלה" באלר"ם (לצד צמד חטיבות הפעלה נוספות שהוקמו באגפי המודיעין והתקשוב בהתאמה) ולאחר מכן כחטיבת הלוגיסטיקה. וזאת למרות שאלר"ם, שהפך בעצמו בראשית השנה בחזרה לאט"ל (יוזמה של המפקד החדש והאלוף הטרי דני ביטון) קלט כזכור בחזרה לשורותיו גם את חילות הלוגיסטיקה והחימוש מזרוע היבשה. מדוע יש צורך גם בחטיבת הלוגיסטיקה (שמפקדה הוא גם רמ"ט האגף) וגם בחיל הלוגיסטיקה תחת אותו האגף כשצה"ל הסתדר 55 שנה עם גורם אחד בלבד (ואף ניצח כך מלחמות רחמנא ליצלן)? מי יודע.

מעבר לכך בכתבה יש מידע רב ומעניין על פרויקט גדר ההפרדה (שדרך אגב גם היא מתהלת כפילות מסורבלת ומיותרת בין צה"ל ומשרד הבטחון כמו מנהלות רבות אחרות שהוקמו לאורך השנים לדוגמא טנק המרכבה, הלביא, חומה וכו')
כתבות נוספות על ערן אופיר אפשר למצוא כאן:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/421/172.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3068948,00.html
על מחליפו ופועלו במלחמה ניתן לקרוא כאן
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/457/774.html


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

נערך לאחרונה ע"י strong11 בתאריך 30-09-2008 בשעה 22:34.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 15-11-2008, 18:25
  ozery1 ozery1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 29.06.05
הודעות: 26
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה במבמחנה של תחילת 2006 על תא"ל ערן אופיר, רח"ט לוגיסטיקה לשעבר"

לא. חטיבת לוגיסטיקה הייתה באט"ל שנים רבות לפני ההתנתקות ולפני הרחבת מז"י, ביחד עם חיל התחזוקה (הלוגיסטיקה) וגורמים אחרים.זו הלוגיסטיקה מהל' של ראשי התיבות אט"ל ואלר"ם. המצב היום הוא פשוט החזרה של המצב לקדמותו, כאשר החילות הלוגיסטיים היבשתיים מוחזרים לאגף הלוגיסטי המטכ"לי, וחטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שהפכה ברפורמה למחלקה באלר"ם חזרה למעמד של חטיבה. להלכה, אין ולא הייתה כפילות בין חטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שעוסקת בלוגיסטיקה ברמת המטכ"ל ובין חיל הלוגיסטיקה, שמו המרשים יותר של חיל התחזוקה (כשלעצמו שדרוג של חיל האספקה), שמתפקד בפועל כמעין מקבילה יבשתית של להק ציוד בחיל האוויר ומספן ציוד בחיל הים, ולכן גם הועבר למז"י .
דווקא ההעברה למז"י היא שיצרה כפילויות, משום שאגפי המטכ"ל המשיכו לעסוק בפועל בענייני יבשה (ולחלופין - כל גורם הטיל על משנהו את האחריות כפי שראינו במלחמה), והמהלך להפיכת הרמטכ"ל ל'ראש מטה משולבים' ומפקד זרוע היבשה למפקד צבא היבשה נבלם כידוע.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 06-10-2008, 17:10
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
כתבה על קהנ"ר הקודם
בתגובה להודעה מספר 18 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה אחרונה לבינתיים - ראיון עם סא"ל אורלי כהן, ראש ענף אית"ן היוצאת"

איכות העברת הכתבה לא משהו.
לא מבינה גדולה בעניינים צבאיים, אבל אני חייבת לציין שלפחות מהבחינה האישית-אנושית, שימי הוא אחד האנשים היותר מרשימים שהכרתי בחיי.

"במחנה" > 2007 > גיליון 32 > "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן" "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן"יום חמישי 16 אוגוסט 2007, ב' אלול תשס"ז, 07:00
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/600A51FE-88A8-4C98-AED3-1ECD33711358/0/mag1.jpg]
25 שנות שירות הנדסיות. צילום: חגי הירשפלד, 'במחנה'

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh.jpg]
חלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת עצימות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh2.jpg]




אין פתרון קסם למנהרות התת-קרקעיות והן צפויות להעסיק את צה"ל גם מול החיזבאללה • התוכנית לפירוק החילות הייתה טעות קשה שעלולה הייתה לפגוע במקצועיות הצבא • ואחוזי ההתנדבות הנמוכים להנדסה הקרבית קשורים להיותה "חיל צנוע, אולי יותר מדי" • רגע לפני שהוא פושט מדים, מסכם קצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, 25 שנות שירות הנדסיות, ובשיאן מלחמה מוצלחת מבחינת החיל, ומצהיר: "לא אתגעגע למדים"

יהושע בריינר ואלעד ארדן, 'במחנה'

משפט מיתולוגי מראשית ימי צה"ל מזהיר צעירים שרוצים להתגייס ליחידות לוחמות, שאם הם רוצים לסיים את השירות הצבאי עם עשר אצבעות בידיים, כדאי להם להתרחק מההנדסה הקרבית. כשקצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, שומע בפעם המי-יודע-כמה את האגדה המוכרת הזו, הוא מגחך, מרים את כפות ידיו מהשולחן ומציג אותן בגאווה. "קשקוש מוחלט", הוא פוסק. "לא רק לי יש עשר אצבעות, ולדעתי - מרבית חסרי האצבעות שמשתחררים מצה"ל מגיעים מחילות אחרים ולא מחיל ההנדסה. סטיגמות זה הכי פשוט להדביק, אבל גם הכי קשה להיפטר מהן".

תא"ל דניאל, "שימי" בפי ידידיו, שמשאיר מאחוריו 25 שנה של שירות וחיל הנדסה משופר, פושט בימים אלה מדים בדרך לאזרחות עם טעם חמוץ-מתוק בפיו: מצד אחד, החיל בראשו עמד זוכה לארבעה עיטורים וצל"שים על פעולות חייליו במלחמת לבנון האחרונה. מצד שני, כשדניאל מביט על נתוני הגיוס במחזור אוגוסט הנוכחי, עומד מספר המתמודדים על מקום פנוי בחיל כסוף הכומתה על 0.4 מלש"בים, כשהקולגות מיחידות החי"ר כמו צנחנים וגולני זוכים בתהילה. במילים אחרות: פחות ממחצית ממספר הלוחמים בחיל ההנדסה, דירגו אותו בצמרת העדפותיהם.

"זה מאוד צובט בלב לראות את הנתונים ולשמוע מלש"ב שאומר 'רק גולני'", מודה תא"ל דניאל, "אבל אני חושב שלהילחם במיתוסים זה כמו להילחם בתחנות רוח. לשבור את המיתוס של גולני וצנחנים זה קצת קשה. מצד שני, כשאני בוחן את המתגייסים אלינו אחרי חודש-חודשיים של שירות, אני מוצא שהמוטיבציה נושקת ל-100 אחוזים. את האתגרים שיש אצלנו לא תמצאו בשום חיל אחר. אני שומע את הסטיגמות שהדביקו לנו, כמו זו על האצבעות, כבר שנים, ואני לא חושב שזה באמת משפיע על מישהו. אבל אם זה משפיע, אני מעדיף לוותר על שירותיו של אותו בן-אדם. תודה רבה".

מה יש בחי"ר שמושך אליו כל כך הרבה מתגייסים שאין אצלכם?

"אני באמת לא חושב שיש אצלם משהו שאין אצלנו, ההפך הוא הנכון. אבל לא סתם אמרתי שבמיתוסים אני לא יכול להילחם. יש דברים שפומפמו במשך שנים והם חלק מהאתוס שלנו במדינת ישראל. ההצלחה שלנו במלחמת לבנון אמנם יכולה עם השנים ליצור את אותו אפקט שיצרו המיתוסים של חילות אחרים, אבל זה לוקח זמן. אנחנו חיל צנוע, אבל אולי יותר מדי, ויכול להיות שזה פוגע בנו. בתור חיל מסייע, אין מה לעשות. העשייה שלך נבלעת בעשייה של מישהו אחר, ובסופו של דבר היא גם נזקפת לזכותו".


"המנהרות - מלחמת מוחות"


בתום שלוש שנים וחצי בתפקיד הקהנ"ר, צפוי תא"ל דניאל להניח בשבועות הקרובים את הכומתה הכסופה על המדף בבקו"ם ולהמשיך לעקוב מהבית אחר ההתפתחויות בחיל שהוא מותיר. הוא החל את דרכו הצבאית כמפקד ביחידה מובחרת והיה שותף לשורה של מבצעים מיוחדים במהלך מלחמת שלום הגליל ב-1982. אחרי המלחמה הצטרף למערך ההנדסה ועבר בו שורה ארוכה של תפקידים - החל מרע"ן מפקדים בבית-הספר להנדסה צבאית בצוקי עובדה, מפקד גדוד, ועם קבלת דרגות האל"ם - מפקד ההנדסה הצבאית בפיקוד הצפון, לפני ואחרי הנסיגה מלבנון בשנת 2000. כפי שניתן להבין, את הבוץ הלבנוני מכיר דניאל היטב.

עם תום תפקידו בצפון חזר תא"ל דניאל לצוקי עובדה ופיקד על בהל"ץ, ומשם כבר עבר בטבעיות לקצה הפירמידה ההנדסית - מינויו כקצין ההנדסה הראשי של צה"ל.

בשנים בהן כיהן כקהנ"ר, התמודד החיל עם שורה של אירועים משמעותיים. החל מהאינתיפאדה שעדיין בערה במלוא עוזה ביו"ש וברצועת עזה - שם משכו דחפורי הדי-9 של "המוהנדסים" שלו את תשומת הלב התקשורתית כשעלו והרסו בתים של מחבלים ומבוקשים, נמשך בתהליך ההתנתקות, שם לקח החיל חלק פעיל לא רק בפינוי המתיישבים אלא בעיקר בפינוי התשתיות, במיגון הכוחות, בהריסת מבנים צבאיים שנשארו מאחור ובפיצוץ מתקן ארז. השיא הגיע במלחמה האחרונה בלבנון, שם הוכיח חיל ההנדסה את מקצועיותו וחשיבותו בכל הקשור לתמרון הכוחות בשטח, ולא אחת בסיועו לפינוי בטוח של נפגעים אל שטח ישראל.




על חידושי החיל

"רובוט מתפוצץ פחות כואב מחייל שמתפוצץ"

במסגרת תוכנית הרכש הרב-שנתית הנחתמת בימים אלו בזרוע היבשה, אמור חיל ההנדסה להצטייד בטכנולוגיות חדישות שטרם נראו בצה"ל, חלקן הגדול מתחום הרובוטיקה. "זו מגמה שהחיל מוביל כבר כמה שנים", מסביר תא"ל דניאל. "ואין לנו שום כוונה להפסיק אותה. רובוטים ואמצעים שנשלטים מרחוק, הם העתיד. אם מטוס ללא טייס זה לגיטימי, אז למה לא להתקדם בכיוון הזה גם ביבשה? הרי מאחורי כל כלי כזה, עומד חייל חושב שמפעיל אותו. הסיבה שאנחנו משתמשים ברובוטים ובטכנולוגיה מתקדמת היא שהביצועים שלנו משתפרים בעזרתם. מצלמה לא מתעייפת ולא נרדמת. רק לפני כשבועיים שלחתי רובוט לטפל במטען. המטען התפוצץ ואני שמחתי שזה לא חייל שלי. רובוט מתפוצץ זה פחות כואב מחייל שמתפוצץ".



בנוסף, מאז התחממות הגזרה מול רצועת עזה, בעקבות הפיגוע בטנק צה"ל ליד כרם שלום, בו נחטף החייל גלעד שליט ונהרגו שניים מאנשי הצוות - סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר, שימש דניאל במקביל לתפקידו בחיל, גם כראש מטה פיקוד הדרום. "התנדבתי לשבועיים ונשארתי שם יותר משנה", הוא אומר בחיוך.

אולם גם כשעזב את גזרת הדרום ורצועת עזה, נשארה על שולחנו של דניאל אחת הסוגיות הבוערות ביותר בסדר היום המבצעי של צה"ל - המנהרות התת-קרקעיות של ארגוני הטרור האסלאמיים ברצועה, שמעסיקות יום ולילה את יחידות ההנדסה בדרום. מה שנראה בתחילה כמאבק פרימיטיבי של ארגוני הטרור הפלסטינים, מהווה היום סיוט למפקדי צה"ל בגזרה ובכלל, שמתקשים למגר את התופעה.

"האיום של המנהרות הוא רלוונטי מאוד בעיניי ואנחנו מתמודדים מולו בכל קשת האמצעים", מבהיר תא"ל דניאל. "לצערי, רוב האנשים שמתבטאים בתקשורת וחושבים שהם מבינים בתחום הזה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, ואני מדבר בלשון המעטה. כולם חושבים שזה פרימיטיבי ופשוט להתמודדות, אבל אני אומר לכם שהאיום הזה הוא ייחודי ולא קיים בשום מקום אחר בעולם. פתאום באים כל מיני אנשים ואומרים 'מה, זאת הבעיה שלכם? זה נראה פשוט', או שבאים אלינו בטענות 'איך זה שאין לכם פתרון למנהרות'. גם למחלת הסרטן אין פתרון".

זו לא הקבלה קצת מוגזמת?

"ממש לא. המנהרות בגבול עזה הן סוג של סרטן, ומי שבקיא במאפיינים יבין שההקבלה הזו במקומה. אתה בא ומוצא תרופה למחלה הזו, והיא נהיית חכמה יותר. גם כאן, הם משנים את המנהרות בהתאם לפעילות שלנו. זו מלחמת מוחות לכל דבר. מנהרה של היום היא לא מנהרה של לפני חמש שנים - לא בעומק, לא באורך ובוודאי לא בתשתיות. גם אני מתוסכל מזה שאין לנו פתרונות מושלמים. בסופו של דבר, חייבים להבין שמדובר בסוגיה מאוד-מאוד מסובכת, בעיקר בגלל סוג הקרקע באזור, שאף אחד לא התעסק איתה בעבר. יש הרבה שטוענים שכבר יש ניסיון וידע בתחום הזה, ושרק צריכים ללמוד אותם, אבל זה לא מדויק.

למה?

"זוהי שכבת קרקע שבכל העולם ניסו להתעלם ממנה שנים רבות, בגלל שהדברים המעניינים באמת נמצאים מתחת לה, כמו חיפושים אחר נפט. זה לא פשוט בכלל. יחד עם זאת, אני חושב שיש לנו היום כיוונים טובים בעזרת אמצעים חדשים שאנחנו פורשים באזור, ואני מקווה שנהיה יותר מהירים מארגוני הטרור. זה בפירוש משחק על זמן, מי ישיג את מי קודם".

תא"ל דניאל מעריך שאיום המנהרות לא יתמקד רק בגבול רצועת עזה, אלא עלול לדלוף גם לחזיתות אחרות. כלומר, שארגוני טרור כמו חיזבאללה ינסו להעתיק את אמצעי החדירה התת-קרקעיים שפותחו ברצועה, גם לגבול הלבנוני. "הנחת העבודה שלנו היא שמדובר באיום שנפגוש בזירות לחימה אחרות. למעשה, בכל מקום שיש בו גבול. ככל שנהיה חזקים מעל הקרקע, האויב וארגוני הטרור יחפשו אותנו בנקודות החלשות. זה לא סוד שהארגונים השונים מחליפים ביניהם ידע, כך שגם בשנים הקרובות נמשיך לעסוק באינטנסיביות במנהרות התת-קרקעיות".

ובכל זאת, יש לנו סיכוי לעצור את זה?

"אנחנו עושים הכל כדי שזה לא יקרה, אבל להגיד ב-100 אחוז? אני לא יכול. כשאני רואה בטלוויזיה את הפלסטינים שחופרים, זה מאוד מדאיג אותי ומבהיר לי עד כמה העניין מורכב. ההנחה שאם האמצעי הוא פרימיטיבי, אז פשוט וקל להתמודד מולו, היא לא רצינית, כי זה לא בהכרח מעיד על מורכבות הפתרון. גם קליע של רובה זה דבר פרימיטיבי, אז בואו נראה אתכם עוצרים אותו במעופו".



לא להתשה בגולן


במקביל לתעסוקה בדרום, מה שמעסיק כרגע את קברניטי מערך ההנדסה הוא דווקא הגבול הצפוני. "חיל ההנדסה הוכיח והדגיש את היכולות שלו במלחמה האחרונה בלבנון, ובעיקר הפגין רמת ביצוע גבוהה ומקצועיות רבה ביכולת לאפשר את כניסת הכוחות פנימה", מזכיר תא"ל דניאל. "היה לנו תפקיד מרכזי בהריסת תשתיות חיזבאללה וחישוף הקו, אבל גם בכל הקשור למיגון בסיסים צבאיים ומתקנים בעורף".

בשלב זה מקפיד דניאל לנקוב בכל אחד מהתפקידים שלקח על עצמו החיל בקיץ שעבר. לבד מפעולות הפריצה והסיוע לכוחות צה"ל, ומשירותי סילוק הפצצות אותם העמידו לרשות הרשויות המקומיות בצפון, קיבל החיל את התפקיד החשוב של הריסה ופיצוץ מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול. משימה זו הפכה במובנים רבים לאחד ההישגים הבודדים שנזקפו לטובת צה"ל במלחמה על התודעה. בהיעדר תמונות ניצחון ברורות, היו תמונות פיצוץ וחשיפת "שמורות הטבע" והמתחמים המבוצרים של ארגון הטרור הלבנוני, לגאוותו של צה"ל כולו.

"החיזבאללה עושה הכל כדי לשקם ולשמר את כוחו", ממהר תא"ל דניאל לצנן את ההתלהבות. "הוא יתחקר וילמד את המלחמה לעומק, והוא יעשה את זה טוב. אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא ישקם את יכולותיו בכל התחומים".

מלבד ההצלחות של חיל ההנדסה במערכה נגד חיזבאללה, אתה מרוצה מתוצאות המלחמה?

"הייתי שמח הרבה יותר אם היינו מנצחים את האויב בצורה שאינה ניתנת לפרשנות. אני חושב שצה"ל יודע לעשות את זה והוא גם יעשה את זה בעתיד".

על אף שאינו אומר זאת מפורשות, בדבריו רומז תא"ל דניאל לחזית הנוספת שעולה בחודשים האחרונים כנפיצה - הגבול הסורי. "לא מתאים לצה"ל ולמדינת ישראל להיכנס למלחמת התשה בגולן, אבל זה לא שאנחנו לא מוכנים למלחמה שכזו. להגיד שזו החלופה המועדפת עלינו? התשובה היא לא.

"אנחנו לומדים כל הזמן את האתגרים שעומדים בפנינו ומתאמנים בהתאם", ממשיך תא"ל דניאל. "אני יכול להגיד בצורה ברורה, שחלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו באופן יחסי מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת-עצימות, ולשמור על היכולות המיוחדות שלנו".

זה לא מה שקרה בחלק מהחילות האחרים.

"אני מודה שהיינו בעניין הזה קצת שונים מיחידות צה"ל האחרות, אבל אני כקצין הנדסה ראשי לא יכולתי שלא לתת משקל לתחום הזה. אני חושב שצבא צריך להתאמן לתרחישים הקשים והמסובכים שלו, ולעשות לשאר התאמות".



"צבא זה מקצוע"


בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה עסקו אנשי זרוע היבשה באישורו הסופי של מודל המערכים, שהיה אמור להביא לביטולם של חילות רבים בצה"ל ולארגונם מחדש כחלק בלתי-נפרד מיחידות השדה. אף שתא"ל דניאל לא מודה בכך בפה מלא, הצלחתם של אנשי ההנדסה בלבנון הוכיחה למפקדי זרוע היבשה ולצה"ל כולו, כי מעמדו וחיוניותו של החיל עדיין איתנים.

"זה לא סוד שהתנגדתי מלכתחילה לכוונה לפרק את חיל ההנדסה, כי סברתי שזו טעות", מסביר דניאל, "צה"ל הוא צבא מקצועי וצבא בכלל זה מקצוע. אי-אפשר לקיים צבא בלי דיסצפלינות מקצועיות, כל אחת בתחומה. מכאן חשבתי שביטול החילות הוא דבר שאסור לעשותו. עם זאת, אני לא מאמין שביטול חיל ההנדסה לפני המלחמה, היה פוגע באופן ישיר בתוצאות המלחמה, כי לוקח לדברים זמן להתפוגג".

ואם המלחמה הייתה פורצת, נגיד, בעוד כמה שנים?

"אני חושב שבמקרה כזה התוצאות היו קשות מאוד כי היינו מוצאים את עצמנו ללא יכולות מקצועיות. זה כמו להגיד שיש יער בלי עצים, ובדיון הזה של 'מה יותר חשוב, היער או העצים', התשובה ברורה. העצים. אי אפשר לקיים מערכת מקצועית בלי גורמים מקצועיים. גם בעולמות תוכן אחרים מחוץ לצבא, כמו האקדמיה, תמצא שעל ציר הזמן, ככל שהגופים משתכללים, הם רק מפתחים יותר דיסצפלינות. פעם היה רק רופא כללי. היום יש רופא מתמחה לכל תחום, ואין בזה כדי להוריד את הערך של תחום הרפואה. כך גם לגבי משפטים, בניין וכדומה. במהלך הזה (של ניסיון פירוק החיל) הייתה בעיניי אמירה שצבא הוא לא מקצוע".

מדי פעם משתרבב חיוך קל לדבריו של תא"ל דניאל, בעיקר כשהוא מדבר על נושאים שאינם קשורים לעולם ההנדסה. גם כשהוא שוהה במשרדו בקריה בתל אביב, הוא לבוש במדי ב'. למתבונן מהצד נראה כי מילואימניק הגיע לבקר חברים בבסיס מטכ"ל. כשרגליו מונחות בנונשלנטיות על השולחן, נראה שהוא באמת עומד לקבל תווית של חייל מילואים.

"אני לא אתגעגע למדים", מבהיר דניאל בנחרצות יחסית. "אני מסיים תקופת שירות עם המון סיפוק וללא תסכול. אני בסך הכל רוצה עכשיו לנוח ולהיות בחברת שני הילדים שלי בתקופה הקרובה. כבר קניתי שתי חכות ואני מתכוון להעביר את זמני בדיג בתקופה הקרובה, הכי רחוק מכל חזית אפשרית, חוץ מהמים כמובן".

קישור לקובץ :שם הקישור:כתובת:בחר מגלריית המשאבים
בחר עמוד הקיים במערכת
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 29-07-2010, 12:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 20 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "שני ראיונות מבמחנה עם מפקד בה"ד 1 אל"מ אהרון חליוה"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "שגריר תל אביב בהר דב", הארץ 08.12.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
שגריר תל אביב בהר דב\ מאת אביחי בקר
קשה לדעת מה מדליק יותר את סא"ל אהרון חליבה: מתחמי הבילויים המעודכנים של תל אביב, או היערכות החיזבללה בחוות שבעא. ביקור אצל מג"ד הצנחנים האחראי לחזית החדשה בהר דב
"רק לפני חודשיים עוד אפשר היה לפגוש על המורדות של הר דב מטיילים שהגיעו לאתר הפסטורלי. עכשיו יש שם חזית צבאית לכל דבר. חסל סדר סיורי בט"שיות שבהם המאגים התנדנדו ברוח. מאז שבעה באוקטובר, היום שבו נחטפו ללבנון שלושת חיילי ההנדסה, מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. התדריך המפורט לפני שהשיירה יוצאת אל האזור הרגיש מזכיר מאוד את הנוהל שהיה נהוג בזמנו בעת הכניסה לרצועת הביטחון. "אם מנסים לחטוף אתכם אתם זורקים אבנים, בועטים, נושכים, יורים, עושים כל מה שיכולים ברמה האישית". גם עבודות הביצורים הנרחבות מזכירות את ימי המיגון וההתחפרות בלבנון. אותם צנחנים מגדוד 202, שבתחילת השנה פעלו במרחב עיישיה-רייחן, מפטרלים כבר חמישה חודשים על קו העימות החדש, שנודע בציבור בכינוי חוות שבעא. החורף אמנם רק בראשיתו אבל אפילו הבוץ, לא המטאפורי, הוא ממש אותו בוץ.


איך מכבים את השריפה?
"כשהגענו לפה עליתי להר דב עם הרנו מגאן. כעת כל התנועות מתבצעות בהאמר ממוגן. יחי ההבדל הקטן", אומר מג"ד 202, סא"ל אהרון חליבה, וממחיש בעזרת דוגמה מוטורית פשוטה, את האווירה במקום. תוך כדי תצפית ממוצב 'הדס' ההולך ונבנה ברמתא, הוא אומר על הזירה: "ההחלטות כמובן שאינן בידי אבל ההבנה המקצועית שלי קובעת שלהתגושש פה בקרב אגרופים לא ישרת אותנו בכלום". עד כה הגדוד היה מעורב בשלושה אירועים: בעשרים באוקטובר סוכל ניסיון חדירה ממזרח לכפר רג'ר. בקרב שהתפתח על גדר המערכת נהרגו שני מחבלים. השלישי חמק כשהוא פצוע. הסברה היא שהחוליה היתה בדרכה לקיבוץ דן. בשישה עשר בנובמבר התפוצץ מטען על שיירה מנהלתית שירדה מהר דב. איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק. כעבור עשרה ימים, בעשרים ושישה בנובמבר, בעת פתיחת ציר סמוך למקום התקרית הקודמת, זוהו סימנים מעוררי חשד להטמנתו של מטען. כששניים מחיילי הסיור החלו לסרוק רגלית את השטח התפוצץ המטען שהרג את הגשש רס"ל חליל טהא ופצע באורח בינוני את מפקד הכוח, סמ"ר בן טל. גשש נוסף נפצע קל. הפעם הקודמת שצה"ל ספג אבדות בגזרה זו היתה ביולי 91'. השופלים נוגסים בסלעי הענק כדי להכשיר את מערך הביצורים החדש. פקחי רשות שמורות הטבע שליוו את עבודתם כבר הבינו שזה לא הזמן למחות לנוכח הרס הנוף. כשהירוקים יורים, "הירוקים" שותקים. בשדה המוקשים שמסביב למוצב הדס מראה מצמרר: פגרי פרות אומללות שלא שעו לשלטים "זהירות מוקשים". באוויר חג המסוק הלבן של האו"ם שסיים את הפטרול היומי. השאלה אם מתחילה להיווצר פה לבנון שנייה או לא תלויה בהחלטות הדרג המדיני, קובע חליבה. "ההתלבטות היא איך לכבות את השריפה, בדלי של מים או לקחת נפט לשפוך על האש כדי שהלהבות יזנקו בבת אחת ואחר כך ירדו? מה לדעתי הוא הפתרון הנכון? זה בכלל לא רלוונטי. תפקידי כמג"ד הוא להתעסק אך ורק במה שקורה בתוך המגרש ולא באיך יראה המגרש. אני רק חושב ששווה פעם למדינת ישראל לבחון דרכים נוספות. אסור שהאזהרות שהשמענו אחרי הנסיגה מלבנון יישארו רק מלים. כיון שנשאלתי, אני רוצה עוד להוסיף שהדעת לא סובלת שאתר החרמון סגור", הוא מעז להסתייג מהחלטת אלוף פיקוד צפון. "נוף מדהים, לא?", הוא מתפעל בקול רם ואי אפשר שלא להיסחף. כשהוא מזהה לאורחים לרגע מבעד לערפילים את משטח הרכב של צד"ל, שורות שורות של מכוניות מיותמות, ניכרת עליו האכזבה. הוא לא שכח. "אני לא נאיווי. תמימות רחוקה ממני שנות אור. אבל לי עדיין כואב שלא טיפלנו בהם כראוי. יש לי ידיד נפש, אליאס נאסר, שהיה מפקד גדוד 10 בעיישיה. זה בחור שהציל המון חיילי צה"ל ממוות, גם את שלי. ירו עליו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. הוא איבד משפחה. עכשיו הוא נמצא במצובה. כל פעם שיש בהר דב איזה אירוע הוא מצלצל להתענין מה שלום החיילים. לפעמים הוא גם בא לבקר אותי במפקדת הגדוד. לדעתי, מדינת ישראל לא עשתה מספיק למענו ולמען שכמותו, לוחמים שאפילו אחרי שלושים וארבע הסכמי שלום עם לבנון וסוריה לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. אדם שנתלש ממולדתו אי אפשר לפצות אותו, אבל בנקודות הקטנות הייתי מצפה שזה יתנהל אחרת".


אין תענוג גדול יותר
כשפרצה אינתיפדת אל אקצה לוחמי גדוד 202 חששו שהקרבות פוסחים עליהם. חלף רק שבוע וגם הם הוטלו למרכז הסערה. בוויכוח הפנימי שהם מנהלים סביב השאלה היכן עדיף להיות, בצפון או בשטחים, המצב כרגע הוא תיקו. ככל שמתרבות התקריות, הוותיקים מוצאים יותר ויותר קוי דמיון למציאות שהכירו בדרום לבנון. זה עדיין לא זה אבל במתח המבצעי ניכרת מגמת עליה. "במשך כמעט עשרים שנה לבנון שימשה את צה"ל כמעבדת ניסויים, את הידע המקצועי שצברנו שם הבאנו לפה. זה לא רק אנחנו. הרבה מההצלחה ביהודה שומרון ועזה זה נגזרת מלבנון. כלי הרכב הממוגנים שעכשיו פועלים בשטחים פותחו לצרכים של לבנון, המיגון האישי של החיילים הוא מענה לבעיות שלבנון הציבה בפנינו, יכולות התצפית והאש המדויקת נרכשו בלבנון, ההשפעה על התוצאות בשטח היא מובהקת", מציג המג"ד את הבונוסים שהיו לשהייה שם. הוא מספר שעד לפני חודשיים בלבד אי אפשר היה לדבר עם אנשים על חתימה לקבע. "כשיצאנו מלבנון היה קשה לשכנע חבר'ה טובים להישאר בצבא, הציונות הניעה פחות את הגלגלים, הפיתויים באזרחות היו חזקים ממנה. אנשים הרגישו שהשליחות איבדה מעצמה ואצלנו המפקדים התעוררה השאלה מה נמכור כעת לחיילים. איך שהתחילו האירועים כל הספקות נעלמו". בשיחה שקיים בשבוע שעבר עם סמ"פ שהתלבט באשר לעתידו חליבה היה נוקב. "לא באתי לשכנע אותך, אבל אם תגיד 'לא' אתה פושע. לשרת בצה"ל במציאות הנוכחית זו מצווה, אין לך שום זכות לסרב. אני מאמין בזה למרות שמי כמוני יודע שבחוץ יש אחלה חיים. נהנתנות היא לא מלה גסה בעיני, להיפך. אבל תענוג גדול יותר ממה שאני עושה כאן אין". מאז יולי הם בגזרת הר דב. אימון החורף שנועד להתחיל לפני חודש במדבר יהודה בוטל. "אנחנו נמצאים פה בהגנה. בשלב זה אנחנו לא חוצים את הקו הכחול לא בירי ולא רגלית, למעט אם נפתחת עלינו אש. כדי שתבין מה משמעות הדבר, אז הנה אתמול בלילה זיהינו מעבר לגבול חוליה של חיזבאללה צועדת יפה בסדר תנועה. כיוון שהם לא חדרו לתחום ישראל אני מנוע מלפעול. בכל סיטואציה בלבנון מזמן הם היו מנוחתם עדן והם לא. אנחנו מאוד מקפידים לקיים ככתבה וכלשונה את החלטת האו"ם 425. טרקטור שעובד על הגדר החדשה, ברגע שהכף שלו רק נוגעת בקו הגבול אנחנו מחזירים אותו אחורה. כיוון שאני מאמין גדול בעיקרון שלמדינה יש צבא ולא שלצבא יש מדינה אני מאמץ את השיקולים ומתנהג לפיהם, אבל איך אמר לי לא מזמן נהג מונית? הערבים לא ממש קוראים את אותם ספרי כללים שאנחנו קוראים". חליבה בן שלושים ושלוש, חי בתל אביב, נשוי לשירה, סמנ"כלית לקוחות בקשר- בראל ואב לנועה בת שנתיים. חותנו הוא העיתונאי דן מרגלית. הוא גדל והתבגר על הכרמל, ובילה את ימי נעוריו בחוף בת גלים. הוא גולש פעיל ונלהב, צולל, עושה סקי, במים כמו גם בשלג. בכל הענפים הללו מיומנותו היא מהגבוהות. כשמתפזר הערפל העוטף את ג'בל רוס, שמו המקורי אך הנשכח של הר דב, הוא מצביע על הנוף המרהיב ומספר על מסעותיו בעולם. "כמג"ד יצא לי להיות בחו"ל רק פעם אחת ולכן מיד בסיום התפקיד אני טס לניו זילנד ולאוסטרליה. אשתי מקפידה לקחת אותי הרבה לאירופה. ניו יורק עיר מדהימה. הלוואי ויכולתי להקדיש לה שנתיים מחיי, יש לי חבר שיחד היינו מ"פים, עכשיו הוא בוונצואלה, גר על אי. הייתי אצלו פעמיים ובקרוב אני רוצה לנסוע אליו שוב. הייתי במלדיבים, בסינגפור, בתאילנד, בקליפורניה, אמסטרדם בעיני היא עיר מדהימה. את פאריס אני מאוד אוהב, אוכל מעולה, אחלה קניות, אווירה על הכייפק. גם סיני נהדרת". מנעמי החיים הם מלה נרדפת לחליבה. זה לגמרי לא מפתיע שרבים במילייה הצבאי, בעיקר הסגפנים שבהם, מעקמים את האף מול מה שנתפס בעיניהם כנהנתנות 'צפונית'. "אני משוכנע שאם הייתי מתעניין בספרות צבאית אודות קרבות עבר ותורות לחימה זה היה נשמע הרבה יותר רציני, מה לעשות שזה לא אני", אומר חליבה. הוא מרגיש בן בית בסצינה העירונית. הוא מרושת, מקורב לאנשי אלנבי 58. "רל נדל חבר טוב שלי, את אורי שטרק אני מכיר, גם את מיכל נדל שהיא בחורה מקסימה שנדפק לה השכל בסלקציה. היו זמנים שעזרתי להם פה ושם". כשהוא יוצא לחופשה הוא עכבר עיר קדחתני. אין חור שהוא לא מכיר. "אתה מחפש מסעדה שווה? ג'סט ניים איט. אוקיאנוס בהרצליה, לפני שנסגרה, היתה גדולה מהחיים. וונגולי מעולה. ברבוניה בבן יהודה מקום שנעים לשבת בו. מיקה מעולה, קיוטו מעולה, מיטבר מעולה, אודאון מעולה, אונמי מעולה, וגם דיטה ובירנבאום ומנדלבאום. קשמיר בשדרות רוטשילד היתה מצוינת, עכשיו מכרו את זה ליקימונו. ברקה המרוקאית באחד העם לא רעה בכלל וגם כפות תמרים. לוקה מקום מעולה, אופים שם לחם חבל על הזמן. גם פארידה בטיילת בהרצליה בסדר". בקיאות דומה הוא מגלה, להבדיל, בנושא דוכני פלאפל מובילים. כשמחטטים בדיסקים שברכב שלו מגלים מבחר אקלקטי שכולל זהבה בן, מספר די- ג'יים, קלאסי והחדש של U2 ("מדהים, סוף סוף אדון בונו נזכר לעשות מוסיקה"). למי שמורגל במפקדים ספרטנים, חליבה הוא הקוטב ההפוך. "אנחנו לא חוצנים. אנחנו השתקפות של פלח מסוים בחברה הישראלית". הוא קצין מרתק, רחוק מחד ממדיות, פיקח, ישיר עד כדי בוטות לפעמים. "כבד לבן" מכנים אותו, בגלל ההקפדה שלו לא להתלכלך שלא לצורך. יש לו גם מבקרים. "הוא יודע מה יהיה בעיתון בעוד שבועיים אבל לא מה קורה אצלו במוצבים בג'בל רוס", אומר עליו קצין בפיקוד צפון. ויש גם מי שאומרים שזה לא תור הזהב של המג"דים בחטיבת הצנחנים, שהיו זמנים לא רחוקים שהחטיבה גידלה תותחים כבדים פי כמה, ושאפילו הדור הבא כבר נחשב לעדיף ביכולותיו. לא שבגולני המצב טוב יותר. לחליבה, בכל מקרה, אין בעיה לא להיות בקונסזוס.


[U]מפגשים עם המוות[/U]
שבועיים אחרי שגמר קורס קצינים יצא חליבה לפשיטה על מיידון, מבצע שהוביל מח"ט הצנחנים אז שאול מופז. כשהיה מ"פ מסייעת בגדוד 202 הוא השתתף בפעולה נגד יעדי חיזבאללה בקו שבין כפרא ליעטר, פשיטה שבה נהרג חברו סרן ערן אלכאווי. כשהיה סמג"ד ראה את המג"ד שלו, סא"ל חגי מרדכי, נפגע מטר ממנו בהיתקלות בסלוקי. רס"ן אורי אזולאי וסמ"ר תום קרין לא חזרו ממשימה שאותה הוציא. הוא נטל חלק בחילוצם של חללי אגוז, סגן צור פרנס וסמ"ר זוהר מינץ. "יש אנשים שסיימו את השירות בלי היתקלות, לי הגורל הועיד להיות במקומות שקורים דברים", הוא אומר, "בשכבה שלי אני מהקצינים עם הכי הרבה ניסיון קרבי. אני זוכר איש מילואים שנרצח בשכם באינתיפאדה, אני הגעתי למקום שלוש דקות אחריו, אחרי שהתעכבתי בזכות שיחת טלפון. היינו צריכים לצאת יחד. אני זוכר את זיו ברגור שהיה אצלנו מ"פ ונהרג בתאונת דרכים בצמח, אני זוכר את את נדב מילוא ואת איתן בלחסן שנהרגו כולם בלבנון, אבל מעבר לכך הרגשות שלי חסומים. בדרך הביתה עברתי לא מזמן ליד תאונה עם ארבעה הרוגים. פעם בנסיעה לסיני הייתי עד להתהפכות של משאית אסירים מצרים. הם היו כולם באזיקים כשהמוח שפוך על האדמה, מחזה זוועה זה היה, נדמה לי שבגלל כל המפגשים האלה עם המוות כל כך קריטי לי ליהנות מהחיים". התנסות מרתקת מסוג לגמרי שונה היתה לו כשכיהן כרל"ש של אלוף פיקוד צפון יצחק מרדכי. "הנאשם תרם תרומה עצומה למדינת ישראל", מבקש ראש הלשכה לשעבר להדגיש את ההערכה שהוא חש כלפי מפקדו לשעבר. באשר לנורמות ולערכים, האם הבחין או ידע ולו ברמז, מה קורה בלשכה? על כך, בשם הלויאליות, חליבה מסרב להשיב.
בשנת 97', בהיותו קצין אג"ם של הצנחנים, הוא החליט שדי. כדי להרהר בנחת הוא יצא לחופשה ללא תשלום. הוא תיכנן ללמוד מנהל עסקים או משפטים. שירותי הביטחון עטו עליו "בתאווה יוצאת דופן" אבל לשווא. חלפו שישה חודשים והוא חזר לצה"ל כדי להיות מג"ד. כשהתמנה, בינואר 99', אמר לו קולגה בצחוק "תגיד, חליבה זה לא במקרה שם של אפסנאי?". חליבה מצידו, אם כבר אז כבר, גילגל את הכדור אל הסמג"ד שלו, יניב אללוף. "יניב זה שם של טייס", הוא עקץ, "אבל אללוף? פה קצת פיקששת". במקרה או לא, בשתי ההיתקלויות העיקריות של הגדוד חליבה היה בחופשה ואללוף הוא שניהל את האירועים. אגב כור היתוך, "אצלנו בגדוד יש שני מ"פים, רוסי ואתיופי, שהם עולים חדשים. תופעה מרתקת אפילו יותר היא שכיום מרבית הצלפים הטובים בצה"ל הם רוסים. ההסבר הוא קור רוח". תחילת פרק המג"ד של חליבה היתה בחברון, ההמשך בעיישיה, כעת הוא בג'בל רוס. במאי, כשפרצו אירועי הנכבה הוא הוזעק עם הגדוד לאזור רמאללה ללחום בצומת איו"ש. "אופי השטח פה דומה מאוד ללבנון, השוני הוא ששם חופש הפעולה היה נרחב הרבה יותר. היה לנו עומק, יכולנו לצאת מעבר לקו האדום צפונה. פה אין לנו את זה. מצד שני אני מאוד מקווה שבמסגרת הפקת הלקחים לא נחזור על הטעות שהיתה לנו ברצועת הביטחון, כשהזרמנו לשטח עוד ועוד חיילים ובכך הגדלנו לחיזבאללה את מספר המטרות. הבדל נוסף הוא שבהר דב, בניגוד לרצועת הביטחון, אני כבר לא צריך להסביר את חשיבות השהייה. בעיישיה היו חיילים שבשיחות שקיימתי קמו וטענו שלצה"ל אין לא מה לעשות בלבנון ושהגיע הזמן לסגת. הפעם הוויכוח הזה לחלוטין לא קיים. אנחנו בשטח ריבוני של מדינת ישראל".
כשהוא נשאל מה התסריט שלו להמשך הוא אומר שהוא נערך לקראת אפשרות של ירי טילים ותקיפת מוצב. בעוד חודש וחצי הוא יסיים את תפקידו ויתמנה למפקד בסיס האימונים החטיבתי בסנור. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יקדם למה- טקס חילופי המפקדים לפיגוע הבא, או המטען שיקדים את מעמד הפרידה?


[U]נתיב החוטאים נחסם[/U]
הגדר האלקטרונית המתוחכמת למרגלות הר דב, זאת שנועדה למנוע חדירה ליישובים שבעמק, כבר פועלת. הקמתה של גדר המערכת לעומת זאת, זאת שתתפתל לאורך תואי הגבול, עדיין רחוקה מסיום. לא רחוק משם צועד כוח של פלוגה צעירה מהגדוד. המשימה: מניעת חדירה דרך החצבני למעין ברוך. עד לא מכבר היה הנחל גן עדן לאוהבים. זוגות מצאו פינות חמד להתבודד בהן, באוויר עמד ריחו הממסטל של הגראס. לחיילים נקרעו העינים למראה בחורות עירומות שהשתרעו לצד הפלג. היום חוששת החטיבה המרחבית שחוליה תנצל את הסבך ותסתנן בנתיב החוטאים ולכן תוגברה העמדה. רומנים כבר לא יפרחו כאן. "בתחילת הקו היינו עסוקים בכיוון אזרחים אל האטרקציות, כמו מדריכי תיירות היינו. חילצנו כלי רכב שנתקענו או התחפרו. עכשיו אין לזה זכר. כואב הלב. הכל פה מת, הבונוס היחיד שקיים זה צימרים במחירים שלא ייאמנו. פעם היית צריך להזמין חדר חצי שנה מראש, כעת כשהחיילים שלי באים להתארח שם עם חברות שלהם אומרים להם תודה. מצד שני, חבר שלי שיש לו בית קפה בתל אביב אומר שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. אנשים לא נוסעים לגליל, לא נוסעים לנגב חומוס בוואדי ערא, אז בית הקפה שלו מלא כל הזמן"." (מתוך עיתון "הארץ")


[B]
השנה 1987 ששינתה את חיי
בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשרוד
אל"מ אהרון חליוה, מפקד בה"ד 1, על השנה בה יצא לקורס קצינים
[/B]

"הגעתי לבית- הספר לקצינים בנובמבר 87', היישר ממחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת בגדוד 202. אחרי שיצאתי לקורס מ"כים והוספתי לשרת בפלוגה, והחלטתי לצאת לקצונה כי ידעתי שזה עניין חשוב מאוד לאבא שלי ז"ל. אני זוכר שבאותו הזמן היתה לנו האפשרות לעזוב את חטיבת הצנחנים ולעבור ליחידת דובדבן. שאול מופז- אז המח"ט- קרא לי ולעוד חבר'ה לשיחה והסביר לנו, אם אפשר לומר בצורה עדינה, שכדאי לנו מאוד לצאת לקורס קצינים. ככה למעשה הגעתי לבה"ד 1. בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשאר ואשרוד פה. באתי מפלוגה מסייעת, שם היתה אווירה שונה ממה שיש בבית- הספר לקצינים- לא בדיוק משמעת צבאית אמיתית. אני זוכר את המפגש שלי עם רנ"ג טאיטו גם כצוער וגם כמ"פ בבה"ד, אבל מה שייחקק בראשי זאת העובדה שהוא לימד אותי, בזמן שהייתי מפקד פלוגה בבסיס, איך לצחצח נעליים כמו שצריך. יש עוד כמה אירועים שאני זוכר מהתקופה שלי כצוער בבה"ד, למשל ניווט לאורך ארבעים קילומטרים במכתש רמון, שהיה למעשה בוחן התגיות, שבסופו קיבלתי את התגית הרחבה שחולקה אז לחניכי הבה"ד. זיכרון אחר שלי מהתקופה ההיא קשור בתרגיל שאני זוכר לפרטי פרטים ושעשיתי כמפקד מחלקה מתרגל בנחל צין. היום, כשאני מסתובב באותו נחל בדיוק, הפעם כמפקד הבה"ד, אני נזכר בתרגיל שעשיתי בזמנו. עוד משהו שהשפיע עלי בתקופה ההיא, זו אותה פעם שנתבקשתי להכין שיעור מורשת קרב על כיבוש החרמון. רק אז הבנתי כמה חשוב להכיר קרבות מהעבר, וזו היתה חוויה משמעותית בשבילי גם בגלל המפגש הראשוני עם הרבה חטיבות שונות, אחרות, שקיימות בצה"ל. סיימתי את בה"ד 1 באפריל 88'. אני זוכר שמפקד הפלוגה המסייעת בגדוד, סרן ציון מזרחי, הגיע לראיין את המסיימים כדי לקבוע מי חוזר למסייעת ומי לא. הודיעו לי שאני חוזר להיות מפקד מחלקת מרגמות- מה ששימח אותי מאוד, בעיקר בגלל האתגר. והחוויה הפיקודית הראשונה שאני זוכר זה שהתלבטתי אם לרתק חייל או לא, לאחר שהתרשל בפעילות מבצעית כשהוריד אפוד בזמן מארב. בסופו של דבר החלטתי לרתק אותו למשך הרבה מאוד זמן. פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים, ואני איבדתי את החייל שלי, סמל מרקו ברנשטיין, ואת מפקד הפלוגה שלי, ציון מזרחי." (אל"מ אהרון חליוה מספר על חוויותיו מקורס קצינים בראיון לעיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-07-2010 בשעה 12:16.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 23-08-2011, 15:12
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון נוסף מבמחנה עם סא"ל שרון ניר
בתגובה להודעה מספר 31 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "ראיון מבמחנה עם סא"ליות סיגל גב ושרון ניר, מג"דיות תקשוב"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/09/1609.htm

האישה הראשונה
תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה
כשמדברים על נשים פורצות דרך בצה"ל, רבים ודאי יעלו לאוויר את שמה של סרן (מיל') אליס מילר שהתעקשה על זכותן של הנשים להתנדב לקורס הטיס · אל הרשימה המכובדת הצטרפה אישה אלמונית יותר, סא"ל שרון ניר, שכבשה תפקידים רבים שהיו משוריינים עד לא מכבר ל"גברים בלבד" ומשמשת עתה כמפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז · "תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים"

"רק אנשים שחולמים יודעים להגשים את החלומות שלהם”. רבים האנשים שאומרים את המשפט הזה, אבל בשבילם במציאות הוא רק קלישאה שחוקה. לסגן-אלוף שרון ניר (38), מפקדת גדוד התקשוב "שגב" של פיקוד המרכז, המשפט הזה אכן התגשם. סא"ל ניר פרצה את הקיר המגדרי בצה"ל, כאשר מילאה שורה של תפקידים שעד עתה רק גברים ביצעו. למרות זאת, רגליה של סא"ל ניר עדיין על הקרקע. "אני חולמת לא מעט, אבל מעדיפה לבטא את החלומות שלי בעשייה ודרך סלילת דרכים", היא אומרת, "ולא לדבר עליהן".

"חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי"

שירותה הצבאי של סא"ל ניר החל גם הוא בחיל התקשוב, אז עוד חיל הקשר. היא התגייסה לצה"ל בשנת 1989 לתפקיד מש"קית צפ"ט (צופן פענוח טלפרומפטר) ולאחר כעשרה חודשים כבר נבחרה להדריך בתפקיד. לאחר שעברה קורס קצינות, המשיכה בתפקידי פיקוד והדרכה, כאשר בסופו של דבר שימשה כמפקדת קורס הקצינות בבה"ד 7 – תפקיד שלראשונה אויש על ידי אישה. "עשיתי מסלול מאוד מגוון ומאוד לא קלאסי", היא אומרת. "מתוקף העובדה שבעבר הייתה הבחנה מאוד מגדרית בין גיוס נשים לגיוס גברים, היו קורסים שמיועדים לנשים, בדרך כלל על טהרת המטה וההדרכה וגם שיבוצים במערך המבצעי עם נגיעות קלות במערך הזה, וקורסים שמיועדים יותר לגברים. גם קורס קצינים בעבר היה נפרד". מבחינתה, עצם היותה מפקדת קורס הקצינות פתח דלת לעוד נשים רבות אחריה. "הסברתי בזמנו לקשרר (קצין התקשוב הראשי) מדוע אני יכולה להיות מפקדת בקורס קצינות ולמה אני יכולה להכשיר אותן, ונבחרתי להיות הראשונה", היא אומרת. "פתחתי את הדלת ונשים רבות עושות את זה. היום זה כבר קורס משולב, מערכתי וקרבי. בקורס מערכתי באופן טבעי יש יותר נשים, אבל זה כבר משולב, אפשר למצוא בקרבי גם קצינות". סא"ל ניר טוענת שההבחנה המגדרית כבר לא קיימת, ובחירת הקצינים היא על בסיס תפקודי. "היום לשמחתי אפשר לראות בנות שמסיימות קורס תקשוב קרבי ומשולבות מההתחלה ועד הסוף במסלול שהוא המסלול הקלאסי. הן הולכות בתלם הנורמאלי".

נחשונות, לדברי סא"ל ניר, היא מילה קצת קיצונית מדי לדעתה לגבי פריצת הדרך שעשתה בתחום הנשים בצה"ל. "חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי", היא אומרת בחיוך. "תמיד הייתה לי זיקה מאוד חזקה לתפקידי שטח ותפקידים מאתגרים אחרים, אז אפשר לקרוא לזה סוג של ניסיון לחלחל את המים בסלע ולפרוץ דרך תעוזה". היא גם לא מהססת לומר שמבחינתה פריצת הדרך לא הייתה כלל בהסתכלות האישית הצרה. "הסתכלתי בהיבט של מגדר גם, אבל תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה", היא טוענת. "לכן, כשאתה נמצא חשוף כל הזמן תחת מבחנה וחלון ראווה, ההקפדה היא יתרה, ההתנהלות היא מסוג שונה ואתה מבין שאתה בעצם מתווה את הדרך להמשך. תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים". אפשר לומר שבמרבית המקרים, ריצת המרתון שלה השתלמה. "זה באמת פתח ערוצים ודרכים ושינה קיבעונות מחשבתיים, שבעבר היו נאחזים בהם והיום הם כבר די טריוויאליים", היא אומרת בסיפוק. "אני שמחה שאני, בהקשר הזה, הפכתי להיות גורם שמאפשר. זה טיבם של פורצי דרך, לטוב ולרע. יש קשיים ללא ספק, והרבה מחויבויות אבל יש בזה גם לא מעט אתגר, סיפוק ותמיכה".

שירותה הצבאי בחיל התקשוב קיבל הפוגה קצרה, עת הוצע לה לכהן בתור ראש הלשכה של ראש אגף התכנון – תפקיד אותו לקחה בשמחה, וביצעה תחת האלוף (מיל') שלמה ינאי והאלוף (מיל') גיורא איילנד, "שני אנשים משכמם ומעלה", לדבריה. "למדתי מהם המון, והייתי בתפקיד בשתי תקופות מאוד משמעותיות בצה"ל – לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה ואחריה", היא נזכרת. לאחר שכיהנה בשני תפקידי ראש ענף באגף – כשבמקביל קיבלה דרגת סגן אלוף בגיל 30 – עברה לפרויקט גדול אחר: הקמת אגף התקשוב. "עם הקמת האגף, ונוכח העובדה שהייתי קצינת תקשוב ועסקתי בזויות ארגוניות באגף התכנון, מינו אותי לרע"ן תוא"ר (תכנון וארגון) באגף התקשוב. עסקתי בעיקר בכל סוגיית הקמת האגף". לדבריה, האתגר היה משמעותי ומאתגר. "הקמתי את האגף, הייתי שם כארבע שנים. הייתי מן סוג של מקור ידע, אוטוטו על תקן רב נגד כי הכרתי את הכל נורא טוב", היא נזכרת בחיוך.

לקבלת המג"דית

בשנת 2006, לאחר שהספיקה להשלים תואר ראשון במשאבי האנוש ותואר שני במנהל עסקים, יצאה סא"ל ניר ללימודים במכללה לביטחון לאומי – השנה היפה בחייה. "לימודים אקדמיים הם שקט נפשי", היא נזכרת בערגה. "יש בהם יכולת לתת קשב אחר למשפחה, דבר שלא קורה בתקופות אחרות. יחד עם זאת, הרגשתי שאני לומדת, מועשרת בסוגיות הקשורות לביטחון הצבאי. אני לא יודעת אם הייתה חסרה לי ההסתכלות מעבר בשירות הצבאי, אבל זה היה מעשיר בצורה בלתי רגילה". לאחר שנת הלימודים, הגיעה לתפקידה הנוכחי – מפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז. "אמרתי שאני רוצה להיות מג"ד קשר, זה המסלול שלי", היא אומרת. "זה לא פשוט, וזה מצריך את מקבלי ההחלטות להרבה מאוד אומץ. לשמחתי, נתנו בי את האמון ואפשרו לי לעשות את זה". סא"ל ניר מספרת ששוב, להרגשתה, חלון הראווה המגדרי חזר לשחק תפקיד, אך זה לא הפריע לה ולפקודיה במשימתם היום יומית. "כל דבר שהוא חדש באופן טבעי הוא נבדק יותר ונמדד יותר, הוא משהו שצריך להפוך מלא טבעי לטבעי".

הצלחתו של הגדוד, על-פי סא"ל ניר, טמונה בהשקעה הרבה שמופעלת בו מבפנים. "הגדוד עובד המון על השקעה מבחינת פיתוח מקצועי", היא אומרת. גם עם כל הפיתויים שיש לחיילים בחוץ, הם עדיין מחליטים להישאר בגדוד. "אני מתחרה עם שוק אזרחי, ואומרת שבסופו של דבר אנחנו נבדלים אם החבר'ה האלה ירצו להישאר בצבא. יש פה חיילים שאין ספק שבאזרחות יציעו להם סכומים גבוהים הרבה יותר תמורת העבודה שלהם, אך למרות זאת רובם מעוניינים לחתום קבע וכיף לשמוע את זה. בעיניי זה סוג של הצלחה. רואים את האתגר, החיבור לאנשים, את המקצועיות שאפשר להפיק מכאן, מבינים באמת שלהיות פה זה סוג של שליחות". סא"ל ניר לא מהססת לומר שהגדוד מודד עצמו גם בכמות האנשים שירצו להישאר בו או לצאת לקורס קצינים. "אני משקיעה בזה את רוב מרצי. בכל שבוע אני מקדישה שש שעות ריאיון עם החיילים הפוטנציאליים. יש כאלה שמבקשים לצאת לקצינים על אף חריגות נתונים, כי הם מבינים שזה נורא חשוב לשרת בצבא. יש כאלה שרוצים להישאר בקבע על אף שאין תקנים. בעיניי זה החוזק של הארגון וסוד ההצלחה שלו".

העבודה הקשה והתובענית בגדוד דורשת המון כוח נפשי, ובאה לעיתים על חשבון חיי המשפחה. סא"ל ניר מסכימה עם כך, אך אומרת שמשפחתה עומדת לצדה בכל, ושעדיין הם מצליחים לנהל חיים מאוזנים. בעלה, יריב, הוא גם קצין בחיל התקשוב וגם סא"ל. אולי גם בגלל סיבה פיקנטית זו יש בכת זאת הרמוניה במשפחה. "אני ובן זוגי מנסים ליצור איזון – כשאני בתפקידי שטח, הוא בתפקידי מטה", היא מספרת. "השתדלנו למצוא רסן מאזן, שתמיד יהיה מישהו עם קשר חזק יותר בבית. כמו שאין מגדריות בצבא, גם אין אצלנו מגדריות בבית לחלוטין, ואני מאוד מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי, זה חלק בלתי נפרד בעיניי. אם לא היה את הסוג של הוויתורים ההדדיים, לא הייתי צולחת את כל התפקידים האלה עד היום"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 04-01-2010, 15:43
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מקביל מ "במחנה" עם ארבעת המג"דים של חטיבת הנח"ל
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "מתוך ידיעות אחרונות של סופ"ש, ראיון עם המג"דים של גולני על מבצע עופרת יצוקה"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/48/13.htm

נח"ל עוז
יום רביעי, ו' בטבת התש"ע, 23 בדצמבר 2009, 16:54

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/7E4D5888-838D-412C-8357-6EDF55303E81/0/13s.jpg]

המג''דים בתמונה קבוצתית. מימין לשמאל: אופשטיין, שומר, קלינגר וגולדפוס. צילום: יהונתן בן-דוד, "במחנה"

בתפר בין 2008 ל–2009, כשבעזה נלחמו גולני, גבעתי, הצנחנים ואפילו כפיר - לוחמי הנח"ל נותרו לשמור על גבול הצפון • לא לקח זמן רב עד שצירוף המילים "עופרת יצוקה" הפך לסדין אדום שמתנופף מול מפקדי החטיבה • אבל כעבור כמה חודשים הגיע הפיצוי - והנח"לאים נשלחו סוף–סוף לגזרת הרצועה • עכשיו, אחרי שכבר צברו פז"ם מכובד בקו, מתפנים ארבעת המג"דים לסכם את השנה ההפכפכה • ויש להם גם הבטחה: את 
הסיבוב הבא, הם אומרים, אין סיכוי שנפספס )

רינת אביגור

שנה אחרי "עופרת יצוקה", הנוף באזור עוטף עזה נראה שונה. רק לפני 12 חודשים חרשו זחלי הטנקים וה"אכזריות" את אדמת השדות והפכו אותם לשטחי כינוס חומים ובוציים. השמים נחנקו משחור של עשן, אדום וכתום התפוצצו משני צדי הגדר. ברדיו התנגנו ללא הרף שיריו של אריק אינשטיין, שחגג באותם ימים את יום הולדתו ה–70, ותחנות הדלק הציעו הנחות מאירות עיניים לחיילים המדלגים בין הבסיסים. צבעי הכומתות ליד הגדר בלטו בסגול, חום ואדום. אפילו קומץ כומתות מנומרות, אלו שרגילות לאיו"ש, נצפו בסביבה.

עכשיו הכל שונה. הצבעים השולטים הם בעיקר אפורים, נוגעים בכחול עמוק של ים חורפי. הרדיו חזר לנגן את אייל גולן ומשה פרץ, ששרים שמחה יותר מגעגוע. תחנות הדלק עדיין מציעות מבצעים לחיילים, אבל הפעם לרגל השירותרום. השדות בקרבת הגדר מבריקים, מחכים לגשם הקרוב, עוטפים את רצועת עזה כולה בירוק. בנוף נראים כתמים בצבע ירוק זוהר, יש שיקראו לו ירוק–מרקר. ככה זה כשלאחר היעדרות של כמה שנים מהקו החם ביותר במדינה, פועלת בו בחודשים האחרונים חטיבת הנח"ל.

ארבעת מפקדי הגדודים של החטיבה הגיעו לקו עם לוחמים שלא ראו את עזה מעולם. בתקופה זו הם נדרשו להוכיח את עצמם בהתמודדות מול כל תרחיש שיש לאזור להציע. במבט לאחור על הזמן שחלף, קובעים המפקדים שהם לא אכזבו. שנה אחרי המבצע בו לא השתתפה החטיבה, הם מבטיחים: בסיבוב הבא, גם אנחנו ניקח חלק.

"בכל יום שעובר בגזרה הזו יש היתקלויות ואירועים שצריך להיות מוכנים אליהם בזמן אפס", קובע מפקד גדוד 931, סא"ל דן גולדפוס. "אני רואה יתרון בזה שלוחמי הנח"ל הגיעו 'ירוקים', תרתי–משמע. זה גורם להם להיות חדים ולהתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה בגזרה".

כאן כדי להילחם

אפריל 2009. מפקדי חטיבת הנח"ל מסכמים קו קפוא בגזרה הצפונית, בעוד לוחמיה מפשירים לקראת מה שמסתמן כקו נוסף באזור יהודה ושומרון. רגע לפני תחילת תקופת האימונים, מקבלים מפקדי הגדודים הודעה מפתיעה: את הקו הבא הם יעבירו בעזה. כן, עזה. זו שחמקה בין אצבעותיהם במבצע "עופרת יצוקה", זו שלא ראו במשך שנים.

"זה היה אחרי המבצע, עם האכזבה שלא השתתפנו בו, עם הידיעה שיש סבירות נמוכה שנגיע לעזה אחריו", נזכר מפקד גדוד 50, סא"ל אלעד אופשטיין, כשהוא מתרווח על ספסל במפקדת החטיבה. "פתאום הודיעו שאנחנו מגיעים לפה. זה שימח את כולם - את החיילים, את המפקדים ואותנו, המג"דים".

ההודעה הצליחה להמתיק מעט את הטעם הרע שנשאר ללוחמים מהקו הצפוני. "אנחנו בצבא כדי להילחם. לוחמים מתגייסים לא רק כדי לחזור הביתה עם הנשק והדרגות. הם מצפים שכשהמדינה תצטרך אותם - הם יילחמו, איפה שלא יהיה", מנסה אופשטיין לשקף את תחושותיהם של חייליו באותה התקופה. "היה מאוד מאכזב להישאר בצפון במהלך הלחימה, גם ברמה האישית שלי. אבל ברמת המפקדים הייתה הבנה שחייבים להישאר חזקים גם בצפון. ניסינו כמה שאפשר להעביר את זה גם לחיילים".

היום כבר אין צורך להתנצל מיד אחרי שמוזכר הצירוף "עופרת יצוקה" ליד אחד המג"דים. "עברנו את זה", הם מבהירים, "צריך להתעסק בעתיד ולא בעבר". "כמו כל חייל, גם הלוחמים שלנו רוצים תמיד להיות באקשן", מסביר מפקד גדוד 932, סא"ל עוזי קליגר. "כשהייתה לחימה בעזה, על אחת כמה וכמה הם רצו להילחם. זה מעולה בעיניי. אם זה היה אחרת הייתי מוטרד. בסוף החליטו להשאיר אותנו בצפון כי חששו מהתפתחות שם, בעקבות ירי הקטיושות. כמפקד רציתי כמו כולם שהיחידה שלי תגיע לעזה, אבל הבנו שאי–אפשר לעזוב את הגזרה. לא הגיוני להתעסק באיום המידי ולא להיות ערוך לאיום המסוכן יותר".

הירידה לקו הדרומי שינתה בתכלית את אופי האימון שעברה החטיבה, והפכה אותו למורכב ולמקיף יותר. המפקדים נחשפו לנוף שונה, לאויב אחר ולשיטות לחימה מגוונות. מפקדי חטיבת גולני, שיצאה מהקו, קיימו סדרת מפגשים עם מקביליהם בחטיבה הירוקה - מרמת המ"כ הצעיר ועד לרמת המח"ט. מעבר להיערכות הפיזית, נדרשה לא מעט הכנה מנטלית. "היה צריך בעיקר להסביר לחבר'ה מה הם הולכים לעשות ולראות פה, כי רוב הדברים ששמענו על הקו נגעו ל'עופרת יצוקה', והגענו לתקופה שונה לגמרי", מספר מפקד גדוד הסיור של החטיבה, סא"ל ישראל שומר. "אבל הלוחמים חיכו לזה, כולנו היינו זקוקים לתיקון אחרי המבצע".

"זה הקו העיקרי שמתרחשים בו אירועים", מדגיש אופשטיין. "יש פה אויב שאתה לא רואה רק במצגות בשיעורי תוד"א (תודעת אויב - ר"א), אלא כזה שנראה יומיום בעין. לכן הגיוני שיהיו חששות. לא צריך להסתיר או להירתע מלומר את זה. גם אמא שלי חששה מזה שאני הולך לקו עזה".

זו החלטה נבונה

עצם ההגדרה של גזרת עזה כקו הכי חם שיש היום לצה"ל להציע ללוחמיו, משנה את התפיסה של הכוחות המגיעים אליו. בעיקר אם הם מגיעים ישירות מקו צפון הקריר. בחטיבת הנח"ל דואגים לציין כי כמו שגזרת עזה נחשבת בשנתיים האחרונות לנקודה המבוקשת ביותר, הם כיכבו בעבר באיו"ש ובגבול לבנון, שנחשבו באותה התקופה לאזורים הנחשקים בעיני היחידות הקרביות.

"החיילים של היום צמחו למציאות שבה המקום היחיד שנלחמים בו זה עזה", מסביר קליגר. "אם הייתי שואל חייל שהשתחרר לפני שנה וקצת איך הוא מרגיש, הוא היה עונה: 'אני מרגיש שלא עשיתי כלום כי לא הייתי בעזה'. זו הייתה תקופת המבצעים הגדולים ברצועה, והתפיסה של הלוחמים הייתה בהתאם. זה היה נכון לגבי איו"ש לפני ארבע וחמש שנים, בתקופת מבצע 'חומת מגן' ואירועי 'גאות ושפל', שהנח"ל השתתפה בהם. מפרספקטיבה של כמה שנים, אני יודע שהדברים האלה משתנים מרגע לרגע".

כשהצנחנים הגיעו לעזה לפני המבצע האחרון, הם שברו רצף ארוך של תחלופות גולני–גבעתי באזור הרצועה. בואה של חטיבת הנח"ל לעוטף הרצועה סימלה מגמה צה"לית השואפת להכשיר את כל חטיבות החי"ר ללחימה בכל הגזרות. "אני חושב שזו החלטה נבונה", מציין גולדפוס, "לתת לכל הלוחמים להתנסות בכל הקווים. בכל גזרה בה אתה נלחם, אתה לומד משהו אחר. אני חושב שברמה הזאת, שכר הלימוד הוא אדיר. קיבלנו הרבה מהלחימה שלנו פה ואני בטוח שבאתגר הקרוב נוכיח את עצמנו".

"ההתמחות של מעבר בכל גזרה חשובה לכלל המערכת וגם ספציפית לחטיבות", מוסיף שומר. "היא מוסיפה להן כשירויות נדרשות לשעת חירום. אם ניקרא להגיע למקומות האלה, כדאי שגם נעבור בהם לפני".

"יכול להיות שאני לא לגמרי אובייקטיבי", אומר אופשטיין, "אבל לדעתי זה חשוב לא רק לנו ולצנחנים, אלא גם לגולני ולגבעתי. אנחנו לא יודעים מאיפה תבוא הרעה בפעם הבאה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים. כמו שבמלחמת לבנון השנייה היינו הראשונים להיכנס ללבנון וכוחות אחרים הגיעו רק לקראת סוף המלחמה, במבצע האחרון זה היה הפוך. אי–אפשר לדעת מה צופה לנו העתיד. חשוב להיות בכשירות לכל אחד מהמרחבים. פחות חשוב עכשיו איזה דגל יורם באיזה מחנה".

כשירותם של הירוקים במרחב הדרומי נרכשה בתקופה בה שרר באזור שקט יחסי. שנת 2009 מסתמנת כשנה השקטה ביותר בעוטף עזה מאז שנת 2004. כמות ירי תלול–המסלול (תמ"ס) מהרצועה, למשל, ירד השנה לפחות מ–300 קסאמים ופצמ"רים. "מי ששומע 300 חושב שזה הרבה מאוד", מחייך קליגר, "אבל בהשוואה לשנים שנפלו פה 1,200 ו–1,600 קסאמים, זה מצב טוב".

השקט היחסי הביא איתו אתגר לא פשוט: לוחמים שציפו לאקשן ללא הפסקה וקיבלו בתמורה שגרה שקטה. "אני חושב שתמיד, במידה מסוימת, אנחנו מייצרים ציפיות גבוהות יותר מהמציאות", מעיד קליגר. "קשה לחיילים ששמעו סיפורים על עזה מהטלוויזיה, להגיע ולראות שהשד הוא הרבה פחות נורא ושהאינטנסיביות של הדברים פה לא עד כדי כך גבוהה. יכול להיות פה אירוע או שניים בשבוע, אבל בין לבין יש שגרת חיי יומיום שמתחילה במסדר בוקר ונגמרת בתדריך מוצב בערב".

"הלוחמים יודעים טוב מאוד מה המשימה שלהם והם מצפים לגרוע מכל", מסביר גולדפוס. "בסוף, כל לוחם צריך לראות רק דבר אחד מול העיניים שלו - ניצחון בקרב. הלוחמים חדורי מוטיבציה, לא משנה אם העסק פה חם או קר, אם יורים עלינו יותר או יורים פחות. הם מוכנים לכל אירוע. רגע אחד יכול להיראות שקט וברגע השני מתפוצץ פה משהו, אז אנחנו מצפים ומחכים".

גם החשש מחטיפה, זה שמנקר במחשבותיו של כל חייל וקצין מאז שנשבה גלעד שליט, עומד כמובן על הפרק. "זה איום שאנחנו מדברים עליו הרבה", אומר אופשטיין. "הוא מוחשי בגזרה הזאת. מדברים על זה לא מעט אצלנו, אפילו סתם בשיחות חולין. אנחנו מבהירים את זה לחיילים על–ידי שיחות, אבל בעיקר על ידי תרחושים ותרגולים. אנחנו מסבירים לחבר'ה שננסה למנוע חטיפה בכל מחיר".

"כולם מבינים שהמחוג בין מצב של רגיעה למצב של הסלמה פה יכול לנוע מהר מאוד", מוסיף שומר. "כל אירוע קטן יכול להפוך לאירוע גדול. לא נראה לי שיש מישהו שחושב שהקו שקט ושאין כאן מה לעשות".

עומדים למבחן

אך בעזה כמו בעזה, גם השקט שליווה את הכוחות במהלך שהותם בגזרה יכול לקבל בעיקר את התואר "יחסי". האדמה המבעבעת לא הייתה צריכה יותר מ–24 שעות כדי לספק ללוחמי הנח"ל קבלת פנים סוערת. גדוד 932 התמודד עם האירוע הראשון שלו יום אחד בלבד לאחר שהתמקם בבסיס נחל עוז. "הופעלה על ג'יפ פיקוד שלנו זירת מטענים ובוצע לעברנו ירי", משחזר קליגר בטון מבצעי שוטף. "כוחות הוקפצו למקום האירוע והגיבו. כבר באירוע הראשון הגדוד פעל בדיוק כמו שמצפים מכוח לפעול - בנחישות, בחתירה למגע, עם הפעלה של כל גורמי האש הקיימים. לצערנו לא פגענו במחבלים, אבל זו לא פונקציה של איך הכוח הגיב, פשוט לא הייתה לנו הזדמנות".

גם לגולדפוס, שנכנס לתפקידו חודשיים וחצי אחרי שהגדוד שלו הכיר את הגזרה מקרוב, לא היה יותר מדי זמן לסדר את המשרד במחנה יפתח. "האירוע הראשון שלי היה זיהוי של חמישה חשודים. החלטתי שעושים כל מה שצריך כדי ליירט אותם - הגענו אליהם ותפסנו אותם. בדרך חזרה גם הופעל עלינו מטען. אני רואה את זה כאירוע לחימה טוב. החבר'ה תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל".

בגזרה של גדוד 931 המשיכו פעולות ה"יירוט" לכל אורך תקופת הקו. "היו לנו הרבה מקרים של זיהוי חשודים בטווח מסוים מהגדר, שיצאנו אליהם ויירטנו אותם", מספר גולדפוס. "התגובה מאוד מהירה. הכוחות נדרשים להיות מיומנים ולקפוץ מהר למקום. הם יוצאים תחת חיפוי של בסיסי אש ותצפית במרחב, ויודעים להגיע לחשודים ולברור אותם מאנשים אחרים שנמצאים בשטח. תופסים אותם, קוטפים אותם וחוזרים. בנוסף, היו לנו הרבה אירועים של ירי תמ"ס לעבר מדינת ישראל והשבת אש מצדנו. מחלקת המרגמות שלנו יודעת לאתר את נקודת האש ולהשיב בצורה מהירה. זה דורש מהאנשים הבנה תמידית שירי התמ"ס נוחת בסוף באשקלון או בשדרות, ולכן היכולת של לוחם המרגמות להוציא פגז כמה שיותר מהר ולהשיב לאותו מפגע, היא חשובה".

בגזרה של גדוד 50 בכיסופים, פלסטינים ירו מדי שבוע לעבר כוחות שעבדו במרחב הגדר. "אחרי 'עופרת יצוקה' השאירו לנו הרבה מה לתקן", אומר אופשטיין. "עשינו עבודות שיקום למרחב האחזקה, הגדר והמכשול. זה הצריך אותנו להיות חשופים. לשמחתי, האירועים הסתיימו ללא נפגעים. האויב בחר לעשות את הפעולות מרחוק, כך שגם לא היו נפגעים מהצד השני. אני אפילו יכול להגיד שבכל חמשת החודשים האחרונים לא נורו קסאמים בגזרה של הגדוד לעבר היישובים הישראליים".

תחילת הקו של גדוד 932 אופיינה בלא מעט ניסיונות של הנחת מטעני חבלה על הגדר. "נכנסנו לפעילות עם טנקים, 'אכזריות' ודי–9, והצלחנו להרחיק את קו הנחת המטענים", מספר קליגר. בחלוף הזמן, נאלץ הגדוד להתמודד בעיקר עם ירי מתוך הרצועה. "היו אירועים של צליפה לעבר כוחותינו, ירי מרגמות וירי נק"ל. בדרך כלל זה היה במקומות בהם נחשפנו, בין אם בסיור על הגדר או בעבודות על המכשול. במקומות שבהם נתנו לאויב הזדמנות לפגוע בנו, הוא באמת עשה את זה".

בתחום עליו חולש הגדס"ר, נדרשו הלוחמים לא אחת לקבל החלטות הרות גורל. "היו לנו כמה אירועים של הגעת חוליות מחבלים כאלה ואחרות לסביבת הגדר", משחזר שומר. "הרבה פעמים הלוחמים והמפקדים היו צריכים לקבל החלטות לא פשוטות - לקבוע האם אלה חבר'ה תמימים או שהם מפגעים. אני קורא להם 'האויב האפור'. הם לא מגיעים לגדר עם מדים ועם נשק, אלא במסווה של אזרחים. לאורך כל הקו היו לנו מקרים כאלה, ובחלקם גם פתחנו באש לעבר אנשים שהוגדרו כחשודים. מנגד, היו מקרים בהם לא פתחנו באש מתוך הכרה שאלה אנשים תמימים, או כאלה שלא הופללו בצורה מלאה".

הרגשת שכושר השיפוט והאבחנה שלכם משתפר עם הזמן?

"לחלוטין כן. גם בהפעלת המעטפת כולה וגם בניסיון של המפקדים. עכשיו אנחנו נמצאים במקום שאנחנו יכולים להגדיר את השגרה ולזהות כל דבר חריג. עם הזמן, קבלת ההחלטות שלנו השתפרה, ובהתאם גם התגובה של הכוח".
גולדפוס: "ככל שאתה נמצא יותר זמן בקו, אתה משתפר, אתה לומד. אבל כמו שאתה לומד, אתה גם מִתְרגל. וככל שאתה מתרגל, אתה נהיה חייל טיפה פחות טוב. לכן חשוב כל הזמן להתמקד על הנושא של חדות. זו כבר משימה של המפקדים".

איך מצליחים לשמור על הלוחמים חדים בקו שוחק?

"אנחנו לא מכירים את המילה שחיקה", קובע גולדפוס. "יש עליות ויש ירידות. החוכמה היא לאתר את הירידות, לגעת בהן בזמן ולנסות לדחוף את הלוחמים למעלה. לא פשוט לעשות את אותן המשימות כל הזמן, והלחץ שמופעל על הלוחמים כבד. מפקדת הגדוד שתומכת מאחור, והפעילות בשטח של הלוחמים עצמם, היא שמאפשרת לנו לעשות את המשימות על הצד הטוב ביותר".

אתם מבחינים בירידה במספר האירועים?

"אין מגמה ברורה בעניין הזה", משיב קליגר. "כרגע חמאס לא מנסה לבצע נגדנו פיגועים, ומי שיוזם את האירועים הם ארגונים סוררים. זה מין פינג–פונג שימשיך פה עוד הרבה זמן לדעתי. אפשר לומר שאלה אירועים בעצימות נמוכה, שלא מעסיקים את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל. לכן, בסופו של דבר, המבחן שלנו הוא 'מבחן התלמיד בקיבוץ סעד'. אנחנו נספוג אירועים פעם או פעמיים בשבוע, אבל כל עוד זה לא מטריד אותו - זה בסדר".
קליגר כמעט מסיים את המשפט, ואזעקה נשמעת ברחבי הבסיס. הוא מרים את מכשיר ה"ורד הרים", זורק חצי פקודה וקם במהירות. "אני רץ לחמ"ל", הוא מודיע. חוטף את הנשק ונעלם.

במציאות אחרת

בעוד זמן קצר ינטשו הנח"לאים את הגזרה לטובת אחרת. ככה זה - לוחמים לא יכולים להישאר נאמנים לאורך זמן. אך חובשי הכומתות הירוקות עוזבים בידיעה שהם יתגעגעו. מפקדי הגדודים מסתכלים עליה ממרחק הזמן ואומרים שהיא לא השתנתה הרבה, אבל אוהבים אותה כמו שהיא.

"יש התפתחות", מעיד קליגר על הגזרה שלו, "בעיקר בתחום הנ"ט והמטענים. הארגונים מבינים שכרגע לחצות את הגדר ולהגיע למגע עם הלוחמים זה קצת פחות רלוונטי, ושכדי להפגין נוכחות הם יצטרכו להילחם מרחוק: על–ידי הנחת מטענים והפעלתם מטווח ארוך, או על–ידי ירי נ"ט. אלה דברים פחות מורכבים לביצוע, שגובים מהם, במידה והם נכשלים, מחיר יותר נמוך. הם יודעים שכרגע הם לא יצליחו לפגוע באזרחים או ביישובים. כל עוד המצב מתפתח לכיוון הזה, אנחנו יכולים להחשיב את זה כהצלחה".

על הלוחמים שלהם, מספרים המג"דים, רואים את השינוי. הם ייצאו מפה קצת אחרים. "יש שיפור ביכולות המבצעיות שלנו", מספר שומר. "זו קרקע אחרת, זה אויב אחר מהצפון ומאיו"ש, וזה דורש מהמפקדים ומהלוחמים לעשות שינוי. מהרמה של איך מסתתרים בשטח, דרך סוג הירי, איך יורים ולאילו טווחים. הירי בקסבה של שכם לא דומה לירי בשטח פתוח בעזה. אלה שני דברים שונים, והמיומנות משתפרת לאורך הדרך".

הדרך שעברו מורגשת לא רק בשטח, אלא גם בביטחון העצמי. לוחמי הנח"ל מהלכים היום ברכבות ובאוטובוסים בראש מורם. הם יורדים באשקלון או בבאר שבע, מקווים שכולם יודעים לאיזה בסיס הם נוסעים. "אין ספק שהמורל של החבר'ה עלה", מבהיר אופשטיין וחיוך עולה על פניו. "אם בקווים אחרים צריך לדרבן אותם ולחבר אותם למשימה, פה המשימה מאוד ברורה. המוטיבציה של החיילים גבוהה, חוץ מקצת אכזבה על זה שיש מעט אירועים. אבל זה בסדר, ככה אנחנו מחנכים אותם. אני מרוצה על כך שהם רוצים להיות במקומות הכי מסוכנים והכי מאתגרים". הריחוק מהגזרה החמה, במיוחד במהלך "עופרת יצוקה", נתן את אותותיו גם בגזרת נתוני הגיוס.

במחזור אוגוסט האחרון נרשמה ירידה בביקוש של מלש"בים להגיע לחטיבה, בניגוד לעלייה משמעותית שחלה ברצון להתגייס לחטיבות החי"ר האחרות, בהן חטיבת גבעתי שעקפה את הנח"ל וטיפסה למקום השני בביקוש המתגייסים. המג"דים מהמרים שכפי שהקו נתן את אותותיו על הלוחמים, הוא ישפיע גם על לוחמי העתיד. "אני לא רואה ירידה מהותית או משבר בעניין הזה", מציין שומר. "למרות הירידה בביקוש, הגיעו באוגוסט הרבה חיילים לחטיבה ולגדס"ר. אני מאמין שהמעבר לעזה בסוף עושה את שלו. יש עניין שיווקי בדבר הזה, שאי–אפשר להתעלם ממנו".

"זה עניין של פרסום", מאבחן קליגר. "אם אתה לא מופיע בתקשורת, כי אתה לא משתתף במבצע שכל המדינה מוכוונת אליו, פחות אנשים יכירו את השם נח"ל מאשר את גולני, את גבעתי או את הצנחנים. אין לי ספק שבגלל שהחטיבה מתפרסמת באירועים בעזה בתקופה האחרונה, המספרים יעלו. אני לא חושב שזה יקרה במחזור הקרוב, אבל בעוד מחזור נראה תוצר בדמות מלש"בים שבחרו להתגייס לנח"ל כי הם שמעו שהחטיבה מוצבת בגזרת עזה".

יש נושא אחד שאף מג"ד לא מהמר עליו. ארבעתם מבטיחים שבסיבוב הבא בעזה - אם יגיע בקרוב ואם לאו - יופיעו גם כומתות ירוקות בשטחי הכינוס. "אין לי ספק שנשתתף במבצע הבא", מצהיר אופשטיין. "גם הגענו לכשירות נדרשת במרחב הדרומי, וגם הטבענו חותם. אני מרגיש שעשינו את שלנו על הצד הטוב ביותר, וזה ישפיע על הלחימה הבאה".

"נגיע", צופה שומר, ומוסיף בקריצה: "גם אם לא יקראו לנו - נדאג להגיע".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 22-09-2009, 21:12
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
הספד מהארץ לתא"ל מיל' צבי ענבר ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

הספד מהארץ לתא"ל מיל' צבי ענבר ז"ל. משום מה דווקא ההחלטה הקשה ביותר שענבר קיבל, ממש בשלהי כהונתו הצבאית, אינה מוזכרת בהספד והכוונה כמובן להגשת כתב אישום בגין אונס חיילת כנגד מפקד חיל הים דאז האלוף מיכאל ברקאי. כתב אישום חסר התקדים בחומרתו כנגד חבר מכהן במטה הכללי, מפקד נועז ונערץ, גיבור מלחמת יום כיפור בעל אות המופת, היכה בתדהמה את הצמרת הצבאית ואת הארץ כולה. ברקאי הועמד למשפט בזק שהסתיים בזיכוי בעייתי בידי הרכב שופטי מילואים בכירים. הארץ געשה, נשמעו דרישות לועדת חקירה ולמשפט חוזר בערכאה אזרחית ושר הבטחון דאז עזר וייצמן עשה מעשה וסילק את ברקאי מהצבא בבושת פנים, תוך עקיפת הרמטכ"ל דאז רפאל איתן. המהלך הנמהר וחסר הקולגיאליות היה לצנינים בעיני חברי המטכ"ל (הגם שרבים מהם סלדו מאופיו היהיר של ברקאי), והדבר תרם רבות לירידת קרנו של וייצמן בעיניהם. אירוני ש 30 שנה בדיוק אחרי הפרשה ההיא, הסתבך מפקד נוסף של חיל הים הישראלי בפרשה אחרת, נטולת אספקט פלילי אולי אך מביכה לא פחות, ויש אומרים שרק בנס ניצל מגורל דומה לזה של ברקאי.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 04-01-2010, 16:16
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם מפקד מג"ב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/47/4713.htm

מסמן את הגבול


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/F394D234-E91D-465F-A467-9CBAD4E9EDB3/0/13Small.jpg]


ניצב יצחק. ''שמנו על השולחן את המקרים שדבקו בחיל''. צילום: רות נעמה פז, במחנה

מפקד מג"ב, ישראל יצחק, לא ממש אוהב את הפעילות שזימנו ללוחמיו האירועים האחרונים - אבטחת חלוקת צווי ההקפאה # "זאת משימה שאף אחד לא מתלהב לעשות", מודה הניצב # גם מהענישה כלפי המתנחלים המתעמתים הוא לא מאוד מרוצה: "אי–אפשר שאדם שנהג באלימות יילקח לחקירה, ובסוף אותו יום ישוחרר. צריך לשים את כל המתפרעים האלה מאחורי סורג ובריח" # אז מה כן מצליח לעשות לו טוב על הנשמה? בעיקר מרדפים אחרי גנבי כבשים ותוצרת חקלאית. אם תשאלו אותו, זוהי כרגע גולת הכותרת האמיתית של מג"ב


יהלי סער

בשבועות האחרונים מושך אזור יהודה ושומרון אש לא מעטה. אחרי שנים בהן פינה את הבמה לטובת האחות העזתית, חוזר איו"ש להתרגל לאור הזרקורים. מצד שמאל, מאירים עליו האנרכיסטים, שממשיכים בפעילותם העיקשת נגד גדר ההפרדה. מצד ימין, מכוונים אליו את התאורה אנשי המפלגות הלאומיות, שפתחו בשבועות האחרונים במחאה נגד צווי הקפאת הבנייה.

ובתווך נמצאים לוחמי מג"ב. מנסים להרחיק את מפגיני הגדר, מפרידים בין פקחי המינהל האזרחי למתנחלים, מתרגלים למצב החדש שבו הם נאלצים להתמודד גם עם יהודים. בכל המהומה הזאת, מעדיף מפקד מג"ב, ניצב ישראל יצחק, לקחת דווקא צעד אחורה. לא להיות השחקן הראשי במגרש, ואפילו לא שחקן המשנה. אולי ניצב. ממש כמו דרגתו. רק לא נראה שהמציאות תאפשר לו ולאנשיו להימלט מאור הזרקורים.

30 אחוזים בלבד מהפעילות של מג"ב, אומר יצחק, מתבצעת בשטחים. הנתח הגדול לו זוכה הפעילות הזו בעיתונות, הוא מוסיף, הוא אשליה אופטית בלבד. "מג"ב הוא חלק מכוחות השיטור הקיימים שם וככזה הוא מתלווה למשימות השיטוריות שמתנהלות ומובלות על–ידי מחוז ש"י", מסביר הניצב בלקוניות.

ובכל זאת, מה הוא חושב על הפעילות הזאת, שמלווה ביצרים גועשים לפחות מצדם של המפגינים? "צריך לזכור שביומיום, מג"ב עוסק בביטחון השוטף, והמשימה הספציפית הזו שניתנה לנו היא משימה שאף אחד לא מתלהב או אוהב לעשות אותה", מודה יצחק. "אבל במדינה דמוקרטית שבה יש שלטון שמקבל החלטות, תפקיד כוחות הביטחון הוא לאפשר את קיומן של החלטות אלו".

אם לשפוט לפי המצב הנוכחי, נראה שזו רק ההתחלה. שבכל מהלך עתידי בנושא, מג"ב ישחק תפקיד מכריע.

"מדובר בניפוח של כל העניין. הרי מה קורה עכשיו ביהודה ושומרון? ישנה החלטת ממשלה שאומרת שצריך להפסיק את הבינוי וצריך לחלק צווים לשם כך. עדיין לא מדברים לא על פינוי ולא על שום דבר".

ובכל זאת, נראה שהמקרים איתם צריכים הלוחמים שלך להתמודד רק הולכים וגוברים.

"באופן כללי, יהודה ושומרון מורכבת מאוכלוסייה נורמטיבית לחלוטין. אך יש מספר אנשים, שאת מספרם אני לא יודע בדיוק לאמוד, שסוחפים את האלימות הזו כלפי לובשי המדים. צריך לציין כי הדברים האלו נעשים למורת רוחה של הנהגת יש"ע. במקרים הללו, שאנחנו רואים לאחרונה, צריך לחלק את ההתנגדות לחלוקת הצווים, ליישובים פסיביים ויישובים אגרסיביים. מבחינתי זה לגיטימי שבן־אדם יביע מחאה כזו או אחרת בצורה פסיבית, אך הגבול עובר ברגע שאדם מחליט לתקוף שוטר. זה לא דבר שנעשה במדינה מתוקנת".

בפינוי עמונה אמרת שהופתעת לראות מתיישבים דוקרים איש כוחות הביטחון. לדעתך צפויות לנו הפתעות נוספות?

"בעמונה היו 4,500 איש. באותו אירוע אכן מישהו מהם דקר שוטר במברג, וזו התנהגות חריגה בכל קנה מידה. אבל היו שם עוד 4,499 אנשים שלא עשו את זה. האם אחד יכפיש אוכלוסייה שלמה?"

יש בעיניך דרך לשים סוף לאלימות המופנית כלפיכם?

"האלימות הזו לא מופנית אך ורק כלפינו. גם מול ביתו של מפקד האוגדה והאלוף הקודם היו הפגנות. צריך לזכור שלוחמי מג"ב מגיעים למשימות האלו לא מבחירה, אלא מתוקף הנחיה. להפנות נגדם את הזעם כיוון שרואים בהם מייצגי הממסד אינו דבר נכון".

כן, אבל איך מונעים ממצב כזה להתרחש?

"צריך להחמיר את הענישה כלפי אותם מתפרעים. אנחנו יכולים להביא אותם לבתי–המשפט, אך לא לשפוט אותם. אי–אפשר שאדם שנקט באלימות כנגד כוחות הביטחון יעוכב, יילקח לחקירה, ואז ישוחרר בסוף אותו היום. אחד כזה צריך לשבת בכלא על תקיפה. צריך לשים את כל פורעי החוק האלה מאחורי סורג ובריח ולהעניש אותם בהתאם".

בלי איים שקטים

את עיקר זמנו, עד כמה שזה יישמע מפתיע, משקיע מג"ב בפעילות הכפרית. לא מדובר בנופש בצימר או בפרישה לחיים רגועים, אלא בשמירה על החקלאות הישראלית. כך, מספר ניצב יצחק, בסוף השבוע האחרון הוא יצא בראש שתי פלוגות כדי להחזיר עדר כבשים שנגנב לאזור יהודה. משימה פעוטה, שלא לומר משונה? לא אם תשאלו אותו.

לדברי מפקד מג"ב, השמירה על החקלאות הישראלית היא הנדבך החשוב ביותר בפעילות הגוף שבראשו הוא עומד. מבחינתו, החברה הישראלית צריכה להתייחס לעניין הזה ברצינות רבה בהרבה מאשר היום. בשנה האחרונה, לדבריו, חסכו פעולות משמר הגבול הפסדים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בטיפול בגניבות בתחום החקלאי. אפילו הימ"מ, היחידה המובחרת המקבילה לסיירת מטכ"ל הצה"לית, קיבלה 13 יעדים למניעת גניבות של בעלי חיים.

"חשוב להבין שביום שמישהו יתייאש מלהחזיק קרקע, מחמת הגניבות, ויפקיר אותה כדי שמישהו אחר ייכנס אליה, אנחנו נתמודד עם משבר לאומי", מסביר יצחק. "מג"ב רואה את העניין של שמירה על קרקעות מדינת ישראל כערך עליון. יש לנו יחידות שהולכות 30 או 40 קילומטר כדי לרדוף אחרי עגלות. בסוף גם צריך לזכור שהאנשים שעוסקים בפלילים עוסקים לבסוף גם בפח"ע, ולכן חשוב להבטיח שלא ייווצרו שום 'איים שקטים' שבהם החבר'ה האלה ירגישו בטוחים. חשוב שהגנב לא יחשוב שאם הוא חוזר לכפר אז הוא הגיע לשקט ולשלווה. ב–2:00–3:00 לפנות בוקר יכולים לנחות עליו הימ"מ, שיילכו קילומטרים ברגל ויוציאו אותו מהמיטה רק כדי להביא אותו לדין".

אתה לא מרגיש שמשתמשים במג"ב בשביל לסתום פרצות? לעשות את העבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות?

"אם ינתחו את מג"ב מיום הקמתו, ניתן יהיה לראות כי ייסדו אותו בדיוק בגלל שגופים אחרים לא הצליחו למלא עבודות מסוימות כראוי. אבל אני לא הייתי מסתכל על עבודתנו כסותמי חורים, אלא כעל גוף שמשנה את ייעודו לפי הצרכים הלאומיים. אם פעם הייתה בעיה בגבולות, אנחנו היינו בגבולות. אם לאחר מכן הייתה בעיה עם הפלסטינים, אנחנו שמרנו שם. וכשזה ירד מהפרק וההתנתקות התרחשה, שינינו את הייעוד שלנו לשם כך. אני חושב שהמדינה צריכה להיות גאה שיש לה חיל שהיא יכולה לקרוא לו לדגל בלי הרבה משחקים, כי הוא מיומן וממושמע. עכשיו זה אולי נשמע קצת מצחיק כשמפקד מג"ב מדבר על פשיעה חקלאית, אבל גם את זה מישהו צריך לעשות".

נשות המחסום בעדנו

כשבוע לפני מועד הריאיון התייצבו בשערי בסיס הקליטה והמיון מאות מתגייסים בדרכם להצטרף לשורות משמר הגבול. ההודעה שהופצה באותו אחר צהריים לתקשורת דיברה על נתונים חסרי תקדים, על אחוזי גיוס גבוהים בקרב הגברים ועל כך שמג"ב הפך להיות בראש סדר ההעדפות של הבנות המתגייסות לשרת כלוחמות. עם הנתונים האלה קשה להתווכח: הם גבוהים אפילו יחסית לנתונים שמציגות חלק מהחטיבות הצה"ליות.

"אחוזי הגיוס עלו ואיתם איכות המגויסים לחיל", אומר ניצב יצחק. "מלבד העובדה שכ–84 אחוז מכלל המתגייסים למג"ב שיבצו את החיל כעדיפות ראשונה לשירות, מדובר באחד המחזורים היותר מוצלחים שהגיעו אלינו - גם ברמת המוטיבציה וגם ברמת הנתונים האישיים. בסך הכל הגענו למצב בו גם אם יש 100 אנשים שרוצים להגיע למג"ב, לא את כולם אני אקלוט, בגלל הקצבות קב"א, למשל".

העלייה בביקוש להצטרף לשורות משמר הגבול, מרמזת אולי על שינוי שחל בקרב הציבור הישראלי ביחס לתדמית הקלוקלת שדבקה בלוחמי מג"ב במשך שנים, עקב פרשיות התעללות בפלסטינים. אם תשאלו את ניצב יצחק מה הוביל לשדרוג התדמיתי, הוא יאמר כי התשובה טמונה במהפכה החינוכית והערכית שחלה בחיל.
"בשנים האחרונות ירדנו ב–90 אחוז במספר האירועים הלא–נורמטיביים של לוחמי מג"ב", הוא אומר. "אנחנו משקיעים לא מעט בעניין הזה, באמצעות חינוך וסדנאות מפקדים שאותן אני מעביר באופן אישי - ואני חושב שהתוצאה בסופו של דבר נראית לעין. הבנו שאי–אפשר להתחמק מלגעת במקרים הללו שדבקו בחיל, ולכן שמנו אותם על השולחן.

"צריך לזכור שלוחמי מג"ב נמצאים בלב הסערה, ואנשים לא יודעים לפעמים לעשות את ההבחנה בין נחישות בביצוע המשימה לבין שימוש בכוח. אין שום גוף שנמצא במקומות שאנחנו נמצאים. לוחמי מג"ב נמצאים בנקודות החיכוך הכי בעייתיות בכל מקום: בצד היהודי של מערת המכפלה, בצד המוסלמי של מערת המכפלה, במזרח ירושלים. כשיש ניגודים בין רצונות, יש בעיות: האחד צריך להגיע מהר הביתה, אבל השני צריך לעשות בידוק".

גם חיילי צה"ל עומדים במחסומים, אך לרוב לא נתקלים בביקורת דומה.

"צריך להבין שאם מציבים שוטר בנקודה מסוימת ואומרים לו לא לאשר מעבר - הוא לא יאשר מעבר. זה לא תמיד מובן לכולם. לוחמי מג"ב אינם תלויים או כפופים לגורמים צבאיים. לכן כשאומרים להם שאף אחד לא עובר - אף אחד לא עובר. יש לא מעט אנשים שמייחסים את זה לתוקפנות שלהם. אני שמעתי תלונות מקציני צה"ל שניסו לעבור במחסום ולא נתנו להם כי לא היה להם אישור, ואין ספק שזה תורם לתדמית".
כדי להדגיש עד כמה גדול השינוי, מספר ניצב יצחק על ביקור שערך במחסומי עוטף ירושלים בתקופת הרמדאן. בנקודת החיכוך הזו הוא פגש כמה מהמבקרות החריפות ביותר של כוחות הביטחון - נשות "מחסום ווטש". "בלי שפניתי אליהן בכלל", הוא אומר, "ניגשו אליי נשים מהארגון, וביקשו להביע בפניי עד כמה הן מרוצות מההתנהגות של המפקדים והלוחמים שלנו. אם הגענו לכך, אז כנראה שהמצב השתפר".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 01-07-2011, 23:13
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיונות סיום תפקיד עם אל"מ אורן אבמן מח"ט כפיר - במחנה, ידיעות אחרונות וישראל היום
בתגובה להודעה מספר 59 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון ממעריב עם מח"ט כפיר אל"מ אורן אבמן + המג"דים שלו"

מח"ט כפיר נפרד: המטרה - חיזבאללה, ולא אחמד
אל"מ אורן אבמן מפנה את הכיסא, ומרוצה ממה שהוא משאיר: חיילים שמוכנים גם ללבנון, מתגייסים עם מוטיבציה גבוהה וגדוד חרדי שמביא את מדי הזית עד למאה שערים. מספטמבר הוא לא מוטרד, מהקיצונים שבמתנחלים דווקא כן: "יש מי שהולכים עם גפרורים ומחפשים חביות דלק"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4088985,00.html

תרגיל ההתבגרות
חמש שנים חלפו מאז הוקמה חטיבת כפיר - ומפקדה, אל"ם אורן אבמן, בטוח שהיא יכולה להתחיל לשחק במגרש של הגדולים. צוות "במחנה" ליווה אותו בתרח"ט הראשון באש חיה ושמע למה איו"ש כבר לא מספיקה לו - ומדוע אתם חייבים להתחיל לכבד את לוחמיו המנומרים

http://www.idf.il/1451-11991-he/Dover.aspx

http://digital-edition.israelhayom....F2011%2F07%2F01תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 30-07-2010, 13:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
הכריזמה של ארבינקא האפור מאת אביחי בקר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 22-08-2010, 15:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בהתחשב במינויו הקרוב לרמטכ"ל ה20 ראיון עם גלנט מ2008
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

קם לנו חיזבאללה קטן על הגדר הדרומית
אלוף פיקוד דרום גלנט הוא האיש המופקד על חבית אבק השריפה הנפיצה במזה"ת – עזה ובעיניו גדל לנו צבא של טרור מתחת לאף. ראיון

בן כספית | 30/9/2008
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/794/495.html
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #73  
ישן 24-08-2010, 08:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
שתי כתבות שהופיעו אתמול ב"מעריב" על האלוף יואב גלנט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

(אין קישור ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מפקד מלידה\ מאת אלוף (מיל') ידידיה יערי
"אני מכיר את יואב גלנט מהרגע שהתגייס, בעת שהייתי מפקד יחידה בשייטת 13. שלחנו אותו לקורס קצינים- ומאז החל לבלוט. גלנט הוא מפקד מלידה. ההובלה של האנשים היא אצלו בדם. הוא בלט מיד כמנהיג טבעי. איש רב כישרונות בתחומים רבים. אנשים האמינו בו והלכו אחריו. פיקדתי עליו בהרבה מאוד פעולות, כשהיה קצין בדרגת סגן משנה. אחר- כך, כאשר היה בדרגת סגן, סחב על הגב שלו את רוב הפעילות שהשייטת עשתה בתקופה שלפני מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה מאוד עמוסה, אני חושב שבתקופה הזו הוא עוצב כמפקד. הרמטכ"ל, רב אלוף רפאל איתן (רפול) ז"ל, היה בא במיוחד לתדריכים בשייטת כדי לשמוע את גלנט מדבר. הוא היה מציג את התוכניות בצורה תכליתית, עניינית ומפורטת. כמעט תמיד היו לו שלושה- ארבעה תסריטים שאליהם נערך. באותם ימים היה צריך להוציא משהו מסודר בקצב שלא הכרנו קודם. היה צריך להכין פעולה מהיום למחרתיים. שם- כאשר היה צריך לשלב יסודיות מצד אחד , ולחץ מבצעי לבצע בקצב מטורף מצד שני- היכולות של גלנט באו לידי ביטוי. משם הוא צמח עם התכונות המיוחדות שלו. הוויכוח בדיונים לפני מבצע הוא עניין של תרבות, ועודדנו את זה. הוויכוחים היו פתוחים וכולם היו משתתפים בהם- ממפקד השייטת ועד אחרון הקצינים, ולפעמים גם לוחמים. כל אחד הביע את דעתו והיו גם ויכוחים, אבל בסופו של דבר הייתה הכרעה. הנושא הזה הוא תרבות, ומי שבמיוחד צריך לתת לו את הקרדיט על הגבר הזה הוא עמי אילון, שהכניס את הדבר הזה. דור שלם של מפקדים בחיל הים עוצב ככה. אני שמח על בחירתו של יואב גלנט. זה רגע חשוב. בסופו של דבר, היחידה הצמיחה מפקדים מהמעלה הראשונה. המסלול הזה צמיד הוציא אנשים החוצה, לפני שאפשר היה לקבל מהם את מלוא התפוקה. היו בינינו שהמשיכו אחר- כך לפיקוד על חיל הים, אולם גלנט הוא הראשון שסטה מהנתיב הזה ובהחלטה מודעת לפני חמש עשרה שנה אמר, "אני הולך להיות רמטכ"ל". אני קודם כל שמח בשבילו, אבל זו גם הכרה בסוג השירות הזה וברוח הלחימה שצמחה בשייטת- ומבחינתי זה רגע חשוב. אז קודם כל, שיהיה בהצלחה. אבל כרגע האתגר האמיתי זה לחבר מחדש את כל התפרים שנפרמו. אני חושב שבסופו של דבר, צריך להשאיר את פרשת המסמך מאחור. כמו שאני אומר כבר שנים: זה לא מקצועי להיעלב.
האלוף במילואים ידידיה יערי היה מפקד חיל הים (הביא לדפוס: אמיר בוחבוט)." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)


שייטת מטכ"ל\ מאת אמיר בוחבוט

המבצע הראשון כמפקד פלגת לוחמים בעומק לבנון, וההסתערות על בסיס מחבלים ולקיחת פיקוד על הכוח לאחר שהמפקד נפצע, מפקדיו ופקודיו של יואב גלנט משייטת 13 מפרגנים לבחירה וקובעים "מדובר ברמטכ"ל משודרג".

"ותיקי חיל הים ושייטת 13 מפרגנים לבחירתו של האלוף יואב גלנט, לוחם ומפקד השייטת לשעבר לתפקיד הרמטכ"ל. מבחינתם צה"ל בידיים טובות: "יש לו כל מה שאיש יבשה צריך כמג"ד, מח"ט, ומפקד אוגדה, וכשאתה מוסיף לזה את ההבנה של הפעילות הימית לנסיון שלו כאלוף פיקוד דרום, אתה מקבל רמטכ"ל משודרג עם יכולות לבצע כל מה שישראל זקוקה לו ביעדים רחוקים," אומר תת- אלוף במיל' שייקה ברוש, בעבר ראש מספן מודיעין בחיל הים ומפקד השייטת. "הבחירה שלו מסמלת חשיבה עמוקה מאוד, יותר ממה שנראה בכלי התקשורת." ברוש כמפקד השייטת היה זה שמינה את גלנט הצעיר לשני תפקידי מפתח ביחידה: מפקד בית הספר של הקומנדו הימי, ומפקד פלגת לוחמים. "כשגלנט התגייס לשייטת, בשלהי שנות השבעים, זו הייתה תקופה של פעילות אינטנסיבית," מספר ברוש. "והמלחמה של השייטת הייתה בקני המחבלים בלבנון, בעיקר נגד ארגון הפתח, הייתה יומיומית והתרחשה במרחק גדול מאוד מחופי ישראל. הוא היה קצין שאפתן, מוכשר, ששואף תמיד קדימה." ברוש מתאר קצין יצירתי, שהיה, לדבריו, "שותף למבצעים לא פשוטים בחופי לבנון עם לוחות זמנים שהשתבשו בלחימה, בעיות במודיעין, דרכים שנחסמו לנו תוך כדי תנועה, יכולות ניווט יוצאות דופן ללא העזרים כפי שיש היום, וכולת אלתור יוצאת דופן. הוא היה פשוט מצוין."
"קור רוח וחוש הומור"
תחילת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 תפסה את גלנט כמפקד פלגת לוחמים בשייטת, שנשלחה לשטחים לפני שהוקמו היחידות ייעודיות, כמו דובדבן ושמשון. " למרות שלא היה מודיעין איכותי, הפלגה הובילה את הלחימה נגד המחבלים," מוסיף ברוש. "אולי זה מה שהוביל אותו מאוחר יותר לפיקוד על החטיבה המרחבית בג'נין. אין ספק שהחיכוך עם ה'ירוקים' גרם לו להמשיך בסולם הדרגות בצה"ל. העובדה שהוא עבר דרך חיל הים נותנת לו יתרון על פני שאר האלופים בהבנה של מרחבים אחרים ופעילות במקומות רחוקים." סגן אלוף במיל' דורון מושינסקי היה מפקד בשייטת בדרגת סרן, כשיצא עם גלנט, אז מפקד צוות בדרגת סגן, למבצע "מתח גבוה" בלבנון באפריל- 1980. פשיטה על מעוז אצייקה, ארגון פלסטיני קיצוני שביצע את הפיגוע בקיבוץ משגב עם שבועיים קודם לכן ועמד להוציא אל הפועל פיגוע נוסף בישראל. "עמי אילון פיקד על השייטת, שייקה ברוש היה מפקד פלגת הלוחמים, וגלנט היה הסגן שלי במבצע. המיקום של מחנה המחבלים היה בראס א- שייק בדרום לבנון- פשיטה מאוד מורכבת במרחק שני ק"מ מהחוף. הפלגה שלי סגרה על מבנה המפקדה, אחרי זריקת רימונים הסתערנו, גלנט ואני, זיהינו תוך כדי הסתערות מחבלים ורוקנו עליהם מחסנית. לאחר מכן הבית פוצץ, וכתוצאה מכך המרפק שלי התרסק והוגדרתי כפצוע בינוני. גלנט הפגין קור רוח ולקח פיקוד על הפלגה. הוא טיהר את המבנה ופיקד על הפינוי שלי מאזור הלחימה. שייטת 13 השאירה אחריה תשע עשרה מחבלים הרוגים ומבנים הרוסים לגמרי. היינו בטוחים שהמבצע הזה ייגמר באבדות קשות לכוחותינו. הוא הסתיים רק בשני פצועים. זהו גלנט. חד מחשבה ובעל חוש הומור ברגעים הנכונים כדי לעודד את הרוח." פקוד לשעבר של גלנט בשייטת, שלימים הגיע לדרגה בכירה בצה"ל, תיאר אתמול מבצע שעליו פיקד גלנט כמפקד פלגת הלוחמים: "יואב חזר לשייטת אחרי שלוש שנים של הפסקה והסבה לסטי"לים," סיפר הפקוד. "אף אחד מאיתנו לא הכיר אותו כלוחם, אבל מיד עם הגעתו יצאנו למבצע מורכב מאוד בצידון בלבנון. לילה. פשיטה במרחק חמישים ק"מ בערך מישראל, ארבעה קילומטרים מקו החוף. לא היה לנו הרבה זמן. יואב ירד והוביל את פלגת הלוחמים במקצועיות רבה ושקטה. במהלך הקרב התמודדנו עם תותחים ללא רתע, מקלעים ואמצעים נוספים של המחבלים. בשלב מסוים שלושה כלי רכב עמוסים מחבלים פתחו לעברינו באש. יואב הפגין קור רוח, השמדנו את שלושת כלי הרכב והרגנו תשעה מחבלים בעומק השטח במתאר מאוד מורכב. מקצוען וחד, זה יואב."." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-08-2010 בשעה 08:06.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 24-08-2010, 23:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
חיבוק של מח"ט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

חיבוק של מח"ט
אל"מ ארז צוקרמן שופך את הלב. הקצין שהרג מחבלים מחבק מפונים

חן קוטס-בר | 19/8/2005

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/973/343.html
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 13-10-2010, 10:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון\ מאת אמיר אורן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון\ מאת אמיר אורן

אחרי מות / אל"מ דני וולף, 2004-1937


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0



אלוף משנה (מיל') דני וולף (רהב), מבכירי הלוחמים, המפקדים הקרביים והמתכננים האסטרטגיים בצה"ל, מת אתמול בביתו שבמושב אורות והוא בן 66. וולף ייקבר במושב הולדתו הסמוך, באר טוביה, היום אחר הצהריים. האלוף (מיל') ישראל טל, מידידיו הקרובים, תיאר אמש את וולף כמופת לאומץ לב צבאי, אזרחי - בעמידתו על דעותיו ועקרונותיו, גם במחיר קידום בדרגות ובתפקידים - וגופני. וולף נאבק לאורך מחצית משנותיו במחלה ממארת ובתופעות המינון המופרז של הקרינה שנועדה לכלותה. "רציתי להיות דיוויד סטרלינג", אמר וולף לידיד אחר שעות מעטות לפני מותו, בהתייחסו למפקד הקומנדו הבריטי שנלחם במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. וולף לא מימש את חלומו; המטכ"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל מוטה גור, בלמו אותו בדרכו למרחבי סוריה ועיראק, אך בשיא תפקודו, לפני שחלה, דני וולף היה הבולט במפקדי הסיירות בצה"ל. סיירת "שקד", יחידה 424, שנלחמה תחת פיקודו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה ונאבקה בטרור ברצועת עזה, היתה היחידה המיומנת ביותר מסוגה, ברמה שעלתה אז גם על סיירת מטכ"ל. כמפקד "שקד" היה וולף לאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מה שמפקד גדוד הצנחנים 890 שרון היה עשור וחצי לפני כן לרמטכ"ל משה דיין. למרות הסתייגות המטכ"ל, ביצעה בהצלחה "שקד" שתי פעולות גדודיות בגדה המערבית של התעלה ("סרג'נט" ו"ויקטוריה"), שהיו דגם בזעיר אנפין לצליחת התעלה מערבה באוקטובר 1973. שרון רחש לוולף חיבה והערכה נדירות, אך בעקבות מלחמת לבנון נותקו קשריהם ל-20 שנה, וחודשו רק בשבוע שעבר, כאשר וולף ידע - כי כך החליט - שימיו ספורים.


צבאית, היה וולף מזוהה עם 424; מדינית, עם 242 - החלטת האו"ם שקראה לשטחים תמורת שלום. אחרי שחרורו מצה"ל היה וולף פעיל מרכזי במועצה לשלום וביטחון, והטיף לפשרות מדיניות. בתגובה שלל ממנו הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, מינוי למפקד חטיבה במילואים. הפרשה העיבה על ידידותם של וולף ואיתן אך לא שמה לה קץ. איתן, שאינו מרבה בשבחים לגבורת הזולת, חרג ממנהגו בשבוע שעבר באוזני וולף. וולף, מספר אישי 323132, התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בפעולות הגמול ובמבצע "קדש" שבמסגרתו צנח במיתלה. הוא נחשב לקצין חבלה מעולה ולמומחה ללוחמה זעירה. כרב סרן במלחמת ששת הימים הוביל, יחד עם דן שומרון, את חוד חטיבת הצנחנים בדרך לתעלת סואץ. יחידת הג'יפים שלו הסתערה על כוח חי"ר ותותחנים מצרי וירתה בהם מטווח קצר. על תעוזתו ומנהיגותו בקרב זה ובקרבות קודמים ברפיח ובעזה הוענק לוולף עיטור המופת. אחרי מלחמת ששת הימים תיכנן וולף מבצעים מעבר לקווי האויב במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא היה מהבולטים ומהראשונים ביוזמי פעולות נועזות ומרוחקות, בעלות אופי אסטרטגי, במסגרות גדולות של עוצבות מוטסות. האלוף במילואים אברהם טמיר, שהקים את אגף התכנון במטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, העיד כי וולף, מוח פורה ומקורי, הקדים אותו ואת עמיתיהם במיקוד החשיבה הצבאית בסיכונים קיומיים לישראל מ"המעגל השני" של עיראק ואיראן. כבר בסוף שנות ה-70 הטיף וולף לבניית יכולת לפגיעה במשטרים עוינים כמו זה של סדאם חוסיין, והתעמת עם מתנגדים בצה"ל ובראשם גור, שטענו כי ישראל תתקשה לעמוד במחיר האנושי של חללים או שבויים מאות קילומטרים מגבולותיה. גור וקודמיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר, נטרו לוולף טינה על זיהויו עם שרון, בהיותו אלוף בקבע ובמילואים. אלעזר התעלם מהמלצת שרון למנות את וולף למפקד החטיבה הצפונית בתעלה, בקיץ 1973. וולף היה משוכנע שאילו הוצב בתפקיד זה, לא היתה בגזרתו שאננות והלחימה בה היתה מתנהלת בשיטות ובתוצאות אחרות. בפרוץ המלחמה מיהר וולף לסיני מהמכללה לפיקוד ומטה, שם הדריך, והתמנה למפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון. בחברת מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד ומי שפעל עם וולף בעזה, יצא וולף למצוד אחר חוליות קומנדו וקציני תצפית קדמיים של הצבא המצרי, שהכווינו הפגזות על חבורת הפיקוד של שרון. בתום המלחמה סייע לטמיר לתכנן את הסכם הפרדת הכוחות בין צה"ל למצרים. "דני, שהכיר כל תלולית וכל נקיק, סימן על המפות במו ידיו את תוואי ההפרדה, שממנו התחיל תהליך השלום עם מצרים", אמר אתמול טמיר. שלשום בערב, לאחר שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לייסוריו שלא ניתנו עוד לשיכוך, ובטרם ייפגעו גם מוחו וראייתו מהסרטן שפשט בכבדו, בריאותיו ובאיברים אחרים, כינס וולף את משפחתו - רעייתו צביה, בנו אודי ובנותיו סיגל ודלית - לפרידה בסלון ביתם. ברקע היבהבו תמונותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, באירועי יום השואה. בצהריים טילפן אליו שרון ושמע ממנו שבחים להתנקשות בעבד אל-עזיז רנטיסי ותזכורת למשאלתו של וולף, להקפיד שצה"ל יישמר מפגיעה בילדים. הרג הילדים הפלשתינאים, אמר וולף תכופות, הוא כתם בל יימחה על מדי צה"ל ועל חליפות הממשלה.

סיפור חייו של דני וולף, שהסתיים ביום השואה, החל בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, ד"ר יהודה וולף, החליט בו ביום להגר לישראל. ידידו של האב הזמין אותו להתארח בביתו בהגיע אנייתו לנמל תל אביב, ביוני 1933, ודוקטור וולף מיהר לחפש את הידיד. התברר שאיחר ביום: הידיד, ד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בערב הקודם. דני - השם העברי "רהב", לכבוד הר בנגב שבקירבתו ניווט, נוסף לקראת שליחות לאפריקה - נולד אחרי ארבע שנים, בבאר טוביה, שם התיישב ד"ר וולף ונודע כרופא הדרום כולו. רעייתו היתה נוצריה. כשעמד בנם דני להינשא לצביה, הכבידה עליו משום כך הרבנות, עד שהובסה. שלשום אזר וולף כוחות אחרונים וחייך בצטטו חברים - טל, איתן, אלי זעירא - שהחמיאו לו על כושרו לתיכנון יצירתי ולנחישות בביצוע. כלבתו מולי, שכבר עטתה עצבות כאילו חשה ברעה המתרגשת, יצאה אתו לטיול אחרון ליד ביתם. וולף שמר לאורחו הפתעה ראשונה. בבית המלאכה שלו, שם טרח בעבודות עץ, הכין במו ידיו, "מאורן קנדי", ארון קבורה. בנייתו הסתיימה לפנות ערב, שלשום. מותו, אמר אז וולף, לא יבוא בדרך שתכביד על משפחתו, אלא "מהר, חזק ואלגנטי", כדברי חיים בר-לב על צה"ל במלחמת ששת הימים. בשעת בוקר מוקדמת, אתמול, לצלילי התמזורת הפילהרמונית בקונצרט של מוצרט, חדל משיחתו עם בנו, ונדם. אודי הזדקף והצדיע לו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-10-2010 בשעה 10:41.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #77  
ישן 27-10-2010, 09:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
תא"ל אילן פז לשעבר ראש מינהל האזרחי בגדה המערבית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

נטש בזמן\ מאת עמוס הראל


הוא חושב שצריך לדבר עם החמאס ולשחרר מאות אסירים פלשתינאים. הוא אומר שהפרות החוק מצד המתנחלים מסוכנות למדינה, ושהחיבוקים שלהם עם בכירי צה"ל עוד יולידו אסון. הוא לא הופתע מהפיגוע של עדן נתן זדה בשפרעם, ואין בו טיפת סלחנות למאחזים הבלתי חוקיים. עם דעות כאלו, פלא שתא"ל אילן פז הצליח לשרוד שלוש שנים כראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, ולא פלא שהוא כבר לא בצה"ל היום. הנה התנתקות אחת שהמתנחלים בירכו עליה השבוע


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=613310
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 28-10-2010, 15:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון מ-99' ב"הארץ" עם תא"ל גיורא עינבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

זהו חייבים לצאת\ מאת אביחי בקר
תא"ל (מיל') גיורא ענבר מכין הפתעה גדולה לכל מי שהכיר אותו בצבא. הקצין המאצ'ואיסטי, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון ודחף לאינספור פעולות יזומות, קובע לראשונה שנוכחות צה"ל בלבנון היא טעות, שפעולות צה"ל בשטח לא משנות דבר ואולי אף גורמות נזק, שכבר לקראת סוף שירותו איבד את ההזדהות עם מה שעשה. מבחינת מערכת הביטחון זה כמו מטען נפץ בלב המטכ"ל
"באוקטובר אשתקד יצא תא"ל גיורא ענבר לחופשת שחרור מצה"ל ובאותה הזדמנות החליט להוציא לחופשה גם את האגו המפורסם שלו. לאדם שלא מזהה צניעות גם אם תעבור מולו זאת לא משימה פשוטה, אבל לפי שעה ענבר עומד בה יפה. כרטיס הביקור החדש שלו, הנושא את התואר "מנכ"ל עדן-טלקום", ריק מכל התארים הצבאיים שלו. בעדן-טלקום שותפים מוטורולה-ביפר, כלל, פועלים השקעות ונקסוס, והיא עומדת לצאת בתחילת מאי לשוק שירותי איתור ומיגון הרכב. את הבוקר שלו ענבר מתחיל בחצי השנה האחרונה בקריאת מדור הכלכלה בעיתון, ניגוד חריף לבקרים שלו עד אמצע יוני 96', כשהיה מפקד יק"ל - יחידת הקישור ללבנון. ענבר, בן 43, השתחרר רשמית מצה"ל בפסח, וכאזרח הוא מתבטא כאן לראשונה בפומבי בעניין לבנון. בחודשים האחרונים הוא הוצף בפניות להתראיין, אך דחה את כולן. כשמאזינים למה שיש לו לומר, אפשר להבין מדוע. מי שמכיר את המוניטין הצבאיים שלו יראה בדברים לא פחות ממטען צד קטלני שהוא מניח בלב המטכ"ל. "מאוד לא הייתי רוצה שבציבור יתקבל הרושם שאני יורק לבאר שממנה שתיתי", אומר ענבר. "היו לי המון התלבטויות, דחיתי את הקץ, אין אפילו חבר אחד שלא יעץ לי 'תתרחק מזה, בשביל מה בכלל זה טוב, אתה מסודר בחיים, זה רק יפגע בך, תן לאחרים לשבור את הראש'. למרות שאני מסכים איתם, הגעתי לשלב שבו הרגשתי שמצדי תהיה זו אפילו עבירה פלילית אם דעותי בעניין לבנון יישארו נחלתי הפרטית. "אני אגיד פה דבר חמור מאוד. כשהייתי מפקד יק"ל ביצענו פעולות נועזות שהיו בבחינת פריצת דרך, היו לנו הצלחות מסחררות - בשורה התחתונה אני לא יודע עד כמה זה תרם לביטחון ישראל. במחשבה שנייה אפשר היה גם בלי, בפועל זה לא שינה כלום, אולי אפילו גרם נזק". כך מדבר מי שהוגדר בצעירותו קבלן הביצועים מספר 1 של צה"ל?
"אתה יכול אמנם להגיד שזאת לא חוכמה לדבר בדיעבד, אבל כן, ככה אני מרגיש. ושלא תחשוב שהמסקנה הזאת, ככל שאני חושב עליה, לא מצמררת אותי לרצפה. רק שהדילמה היא שאני לא מכיר דרך אחרת לשבת באזור הביטחון מבלי להציע מבצעים. אם להשתמש במינוח האמריקאי, המצב בלבנון הוא- no winning game. כלומר גם אם תקלע את כל הסלים לשלוש עדיין לא תנצח במשחק. הרי אם תדחוק אותם לפינה הם יעיפו קטיושות על קרית שמונה, מה תעשה אז? עוד ענבי-חשבון?" רק קומץ גנרלים התנסו בסוגיית לבנון כמותו. 25 שנים הוא שירת בצה"ל, הוא פגש את לבנון לראשונה כמ"מ ונפרד ממנה כמפקד אוגדה, הפרספקטיווה שלו רחבה, מספר המבצעים שבהם השתתף או יזם כמעט חסר מתחרים. אם למנות כמה מהתחנות העיקריות שלו, הרי הן הפריצה לבית התינוקות במשגב-עם כשהיה מפקד סיירת גולני; במלחמת לבנון, בהיותו מפקד "שלדג", הוא טיהר את הווילה בפאתי כפר סיל שבה נהרגו האלוף יקותיאל אדם ואל"מ חיים סלע; לגולני הוא חזר ישר לצידון, להיות מג"ד "הבוקעים הראשון"; אחר כך, כמח"ט גבעתי, הוא לא ישכח את הלילה השחור בוואדי סינדיאנה ליד ג'זין, מבצע שנקרא "הסלע האדום", שבו נהרגו שלושה מלוחמיו בהיתקלות עם חיזבאללה. הוא גם היה עוזר אלוף פיקוד צפון למבצעים מיוחדים בלבנון. מכל הבחינות, להשגותיו בעניין זה יש משקל עצום. בדיון הציבורי שהתקיים עד כה חסר קול בעל תוקף כשלו. זה לא מקרה שהוא קיבל כבר טלפון בנדון מיוסי ביילין. את הבעייתיות שבמצב צה"ל בלבנון מדגים ענבר באמצעות המבצע שהיה אולי המרשים ביותר שהוציא בגזרתו. צוות של סיירת צנחנים בפיקודו של רב סרן השכיב מארב לחוליה מהכוח המיוחד של החיזבאללה. "כולם נהרגו", אומר ענבר, "חמישה או אפילו שישה נדמה לי. אנחנו חזרנו בלי שריטה, מבחינה טקטית תוצאה מעולה, רק שלמחרת חטפנו קטיושות בקרית שמונה, התחילה נטישה, כך שאסטרטגית לא הועלנו בכלום. מה כל זה גרם למערכת? לשים מגבלות על המשך פעולות כאלה". ענבר מתאר מציאות שבה הדרג הצבאי העליון זרק את האחריות על המדינאים, אבל אלה לא סיפקו תשובות. בשטח נוצרה מבוכה שהוא התקשה להשלים איתה.
"אפילו אני, מפקד יק"ל, מתקופה מסוימת הרגשתי ניכור. כבר לא קמתי כל בוקר בשירת התקווה, למרות ההישגים התהלכתי בתחושה מחורבנת של חוסר שלמות, באיזשהו מקום זה גם הפריע ליכולת שלי להחליט נכון, לקראת סוף התפקיד היתה לי מעט מאוד הזדהות עם מה שעשיתי. אני מתקשה לאתר את הנקודה איפה בדיוק חל בי המהפך בנחישות ובבהירות בהגדרת המטרה, אני חושב שלרצח יצחק רבין היתה תרומה ניכרת לתהליך". לדבריו, הרצח הוא שבעצם גרם לו לחשבון נפש באשר להמשך השירות בצה"ל. ההודעה תפסה אותו במסוק בדרך חזרה למרג' עיון אחרי ביקור פצועים ברמב"ם, אחר כך, לבדו, הוא הסתגר בלשכה להיות עם עצמו. "פתאום הבנתי שאת רוב שנות חיי הקדשתי למטרה שחלק גדול מהציבור לא שותף לה יותר. התגובה הספונטנית שלי היתה שאם אחרי אירוע כל כך דרמטי העולם כמנהגו נוהג, לא מגיע להם שאני אמשיך באותה שליחות, שמעכשיו מוטב לי להתחיל לעשות לעצמי". גם אם נסחף לרגע לתחושה אישית, ענבר משוכנע כי ברמה הלאומית "השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם".
הכתבה של ברנע
כדי לסבר את האוזן ענבר מספר על ישראלי בעל אמצעים שהעניק למפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לחד, מתנה יקרת ערך - סוסה אצילה מזן נדיר. לחד לא חדל להתפעל ולהודות, אבל לאחר זמן קצר הודיע כי הוא מעדיף שלא תהיה בלבנון וכי מוטב לה שתשוב לבעליה. כשנשאל מה פתאום, הוא ענה שהוא לא מסוגל יותר לראות אותה תלושה מסביבתה הטבעית, רחוק מהבית. "ישראל נמצאת כעת באותו מצב בדיוק שהסוסה האצילה נמצאת בו, רק שאת מה שלחד הבין כבר מזמן אנחנו מתקשים לקלוט". למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח "נתקע אותם". "בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". האירוע המעיק ביותר שעבר על ענבר כמפקד יק"ל היה באוקטובר 95', כששישה לוחמי גולני נהרגו בעלות נגמ"ש על מטען מדרום לעאישייה. למג"ד, למח"ט הגזרה, לענבר ולאלוף הפיקוד עמירם לוין נרשמה הערה. "כשבדקו לעומק מה קרה, עמירם ואני נמצאנו בתחקיר נקיים ללא רבב. במקום זה הלכנו שנינו לרמטכ"ל ואמרנו לו, גם אנחנו אחראים, חלק את האחריות בין כולנו. אם יש משהו שהשפיע עלי אז, זה היה הטור של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות', פרסום שבגללו אני לא מדבר איתו, אבל היו דברים שהוא כתב עלי שגרמו אצלי להרהור שני. "הוא סיפר על סיור שלו איתי בלבנון. הוא טען שמי שמסתובב יום שלם עם גיורא מבין שהאופי שלו, השחצנות, הביטחון העצמי, העובדה שהוא שש אלי קרב, בחיבור עם האנרגיות של עמירם יוצר סביבה טבעית שאיפשרה לאירוע איום כל כך לקרות. בהתחלה נורא התרגזתי, כי מהתיאור שלו מה נשאר להורים של החללים להבין? שרק בגלל שגיורא אוהב מלחמות אין להם בן. אחר כך קיבלתי בכל זאת את האבחנות שלו, שייתכן בכל זאת שהאווירה שעליה הוא הצביע היתה לה באיזשהו מקום השפעה עקיפה על המתרחש". הערה קודמת נרשמה לאלוף הפיקוד ומפקד יק"ל בעקבות הדיווחים הסותרים בפרשת מותו של רס"ן חאמד כיוואן. דו"ח ועדת החקירה העיד עליו כי "מסר
תשובה מטעה ולא דאג בעת הדיווח למשפחה לתקן ולהשלים את ההודעה שנמסרה למשפחה על ידי המח"ט". כשלוחצים על ענבר בניסיון לאתר את הנקודה המדויקת שבה התגבשה סופית התפישה המעודכנת שלו בעד היציאה מלבנון, הוא אומר כי האירוע הקובע הוא מותו של ידידו תא"ל ארז גרשטיין, האיש שהתמנה למפקד יק"ל פחות משנתיים אחריו. למרבה האירוניה, גרשטיין היה דווקא הנציג המובהק של התומכים בהמשך ישיבת צה"ל בלבנון, המסר שתמיד נשא ברמה היה הפוך לחלוטין מזה של ענבר בגרסתו האזרחית. "הדברים הצטברו אצלי לאט לאט, אבל אחרי שהרגו את ארז אמרתי לעצמי זהו, חייבים לצאת מלבנון. השלב השני זה להגיד את זה בפומבי. להפסיק את הלוקסוס של להתייפייף, לשתוק, לשמור את הדברים בלב ולצאת איתם לציבור רק אחרי שיתפוצצו עוד כמה חיילים". בפגישת פרידה שהיתה לו עם הרמטכ"ל שאול מופז הוא כבר הביע בגלוי את עמדותיו אלו.
התבגרתי
כדי להבין את המהפך הדרמטי בחשיבתו של ענבר צריך לדעת מיהו. גיורא ענבר נולד בקיבוץ גבע בשנת 56'. אביו, תא"ל (מיל') בני ענבר, שבתפקידו האחרון בצה"ל היה קצין משטרה צבאית ראשי, הוא בעל עיטור העוז על חלקו בפשיטה על נוקייב ב-1962; במלחמת ששת הימים היה מג"ד 51, הגדוד של גולני שכבש בקרב שנוהל למופת את תל עזזיאת המאיים במחיר של הרוג וחמישה פצועים בלבד. גדוד 12, להבדיל, ממש באותה עת ורק קילומטר משם, עלה על תל פאחר הסמוך וספג 22 אבידות. תל פאחר נכנס למורשת, תל עזזיאת נשכח מהלב. אמו של ענבר, נטע, השתתפה בנעוריה במבצע מודיעיני נועז. על הצטיינותה היא זכתה לשבחים מראש הממשלה אז, דוד בן גוריון. גיורא הוא השני מחמשת ילדיהם, כולם בוגרי יחידות קרביות. הוא התגייס לצה"ל במאי 73'. אחרי שנפלט מקורס טיס הוא הגיע, עדיין במדי חיל האוויר, ישר למלחמה בגדוד 12 של גולני. הוא התחנן למ"פ שיצרף אותו לפריצה במובלעת, אבל מחמת צפיפות יתר בזחל"מים הוא, כאורח, הושאר מאחור עם המינהלות. לגדוד הוא חבר רק כשזה השלים את כיבוש מזרעת בית ג'אן, ולמעשה הוא הספיק לחוות רק את שולי המלחמה. זאת ההחמצה היחידה שלו, במלחמה הבאה ובפעולות שלפניה ואחריה הוא כבר הציב רף גבוה של השתתפות. את בה"ד 1 למרבה ההשפלה הוא גמר כממ"ק (ממלא-מקום קצין). החניך המצטיין בקורס שבו השתתף היה משה (בוגי) יעלון, היום אלוף פיקוד מרכז. בכל השלבים הבאים גם ענבר היה בין המובילים. הוא היה מפקד סיירת גולני, מג"ד באותו גדוד שעליו פיקד אביו, מפקד "שלדג" (שכמה מיוצאיה הם חוג החברים הכי קרוב לו), הרמטכ"ל משה לוי בחר בו להיות ראש הלשכה שלו. הוא היה מח"ט גזרת מחנות המרכז ברצועת עזה, אחרי שהפסיד בהתמודדות על גולני הוא קיבל את גבעתי, אחר כך נסע לקרלייל - המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. כשחזר נקרא על ידי האלוף יצחק מרדכי להיות פרויקטור למבצעים מיוחדים בפיקוד צפון, בסוף יולי 94' הוא קיבל את יק"ל ואת דרגת התא"ל. ביוני 96' הוא סיים את תפקידו זה, קיווה להתמנות לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל אך במקום זאת שובץ לתפקיד רוחבי שבישר את סיום הקריירה, מפקד אוגדת מילואים.
ענבר היה אחד המפקדים המאצ'ואיסטים והמיליטנטיים ביותר שהיו לצה"ל בכלל ולסיירת גולני בפרט, קצין נועז שדחף לאין ספור פעולות בלבנון, שכינה "פחדנים" לוחמים שהביעו ספקות בעקבות נפילת חבריהם. "קשה לי לבכות", התוודה פעם כשדיבר על חללים רבים כל כך שנפלו בסביבתו המיידית. ענבר לא מתכחש לעובדות: "בגיל 24 לא היתה לי הפרספקטיווה שכיום יש לי, לא הבגרות ולא ההבנה. שיקול הדעת היה אחר, לא היו לי כלי ניתוח. מאז הביקורתיות שלי התחדדה. אל תשכח שכשאני הייתי מפקד הסיירת הסתכלתי על קובעי המדיניות בהערצה עיוורת. רפול, יאנוש בן-גל שאסף אותי מהבית במסוק ישר למשגב-עם - בשביל טפיחה מהם על הכתף הייתי מוכן להכל. היום, כשאני בוחן את מקבלי ההחלטות, במקרה הטוב זה בגובה העיניים, זה כבר לא מלמטה למעלה". אם היית מקבל דרגת אלוף היית מדבר לגמרי אחרת. "ממש לא. תמיד היה ברור לי שכשאמצה את עצמי אני אלך לקריירה שנייה. כל חיי ראיתי את עצמי בין המובילים. כשהכי אין היה לשרת בצה"ל אני הייתי בשורה הראשונה, רק שבהדרגה המקצוע הזה נהיה פאסה מבחינתי. זה לא שלא נהניתי, ממני לא תשמע אף פעם שתקעו לי סכין בגב, אני לא מבזבז אנרגיות על לשנוא, אני כבר בדף הבא".
ימי הביניים
אם מנסים ללכת אחר העקבות ולמצוא איפה השתנה אצלו הראש, אין ספק שלהשתתפותו בקורס המערכתי המתקדם בצה"ל, מיד אחרי שהיה מפקד יק"ל, תרומה ניכרת לגיבוש תפישותיו. ארבעת החודשים הללו, 600 שעות של סיעור מוחות בהנחיית תא"ל (מיל') שמעון נווה, צבי לניר ותא"ל (מיל') דב תמרי, פתחו לו אופקים שהיו חסומים בפניו עד אז. לא תמיד הכוח יענה את הכל, הוא ספג מהם תורה.
הגם שתמיד היה חולה-צבא, עלו בו מחשבות פרישה כבר לפני תשע שנים, כשנחל את המרה שבאכזבותיו ולא מונה למח"ט גולני. הוא חש פגוע. מבחינתו זו היתה הבעת אי אמון רועמת ולפיכך הודיע על רצונו ללכת הביתה. הוא זמם אפילו להיות כתב צבאי, ורק קריאה מאלוף פיקוד דרום אז, יצחק מרדכי, עצרה את התוכניות. מרדכי הציע לענבר לפקד על חטיבת גבעתי. לצורך זה ביטל למען ענבר מינוי אחר, שכבר היה סגור. מאז ועד היום ענבר רואה בפרק של גבעתי את גולת הכותרת של פעילותו בצה"ל. בחדר העבודה שלו תלויה תמונה של סא"ל אמיר מיטל, שנהרג בדצמבר 88' בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. כשענבר היה מג"ד "הבוקעים הראשון" של גולני, מיטל היה הסמג"ד שלו. בשבת האחרונה במושב היוגב הוא השתתף בהקלטת תוכנית לזיכרו של גרשטיין, שאותו הכיר לראשונה כשהגיע אליו לסיירת אחרי שעזב את הקומנדו הימי. אחר הצהריים הוא נסע לקרית אליעזר עם שלושה מארבעת ילדיו, לעודד את האלופה שבדרך הפועל חיפה, הקבוצה שמאז חופשת השחרור שלו הוא נמנה עם קהל אוהדיה ההולך ומתרחב. הוא לבש חולצה אדומה והתעטף בצעיף תואם, עוד שינוי מהפכני באורח חייו.
מה יקרה לצד"ל כשניסוג מלבנון? הרי ישחטו אותם. "מה פתאום, סתם מנסים להלך עלינו אימים. צד"ל הוא לא העניין שצריך לעכב אותנו מלצאת, אני אומר לך את זה מהיכרות קרובה איתם. הם יסתדרו מצוין בלעדינו, להערכתי אפילו טוב יותר מאשר איתנו. הרי החיזבאללה וממשלת לבנון מקבלים את השקר הלבן שהחיילים של צד"ל משרתים אותנו מתוך כפייה, כי אחרת הם לא יוכלו להתפרנס. לנו יישאר אז לדאוג רק למשפחות של אולי 50 בכירים, שלהם לא תהיה מחילה. זה כל הסיפור. תדע לך שאם תיאורטית היה מתאפשר מחר לערוך משאל חופשי, מה הבחירה של תושבי רצועת הביטחון, ההעדפה הברורה שלהם היא ריבונות לבנונית אתמול. רק מיעוט עוד היה תומך בנו". את כל זה לא יודעים שר הביטחון הקודם יצחק מרדכי והנוכחי, משה ארנס? "בוודאי שכן. אם היית נותן להם לעשות תוכנית הגנה של צבא ישראלי על גבול הצפון בפני גרילה שנמצאת בדרום לבנון, הם היו מציגים לך פריסה מעולה של מוצבים, תצפיות קצרות וארוכות טווח, מזל"טים, חיישנים, טכנולוגיה מתקדמת, הכי ביטחון שיש. למרות זאת בפועל הם לא זזים. הבעיה, רק שתבין, היא לא מקצועית אלא אמוציונלית. האכזבה הגדולה שלי היא שככל שכוחנו עולה הגמישות שלנו, הנכונות לקחת סיכונים מחושבים, יורדת. כשאני הייתי מפקד יק"ל הצעתי כניסוי להעביר גזרות אחריות לצבא לבנון. כפיילוט הצבעתי על האפשרות להתחיל בחצביה, שממילא נמצאים בה 100 חיילים שלהם. לא מצאתי פתיחות לרעיון, במקום זה הוספנו מיגון ועוד מיגון עד שנהיינו מסורבלים כמו אבירים מימי הביניים שלא רואים מימינם ומשמאלם". נסיגה חד צדדית מיד מעוררת את כל הזיכרונות הקשים של אביבים, מעלות ומשגב-עם. "עלי לא יוכלו לאיים במשגב-עם, אני זה שעמדתי צמוד לקיר ושמעתי את התינוקות מייללים. אבל זה לא סותר את העובדה שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".
זה גם מה שחושבים חבריך מדור המח"טים? "את הצנחנים אני לא מכיר אישית אבל גדי אייזנקוט מגולני, אייל שליין מגבעתי וטל רוסו מחטיבת הנח"ל, כל אחד משלישיית המצוינים הזאת יודע בתוכי-תוכו בדיוק כמוני את מה שאני מסביר לך. הם לא זקוקים לקרוא בעיתון את השיחה הזאת שלי איתך כדי שעיניהם ייפקחו. תאמין לי שאם רק היה לי חשש שזהו המצב, הייתי דוחה את הראיון בעוד כמה שבועות. הצרה היא שלארגון הצבאי יש דינמיקה כפייתית יותר חזקה מכולנו. אם אני, שבתקופת סיירת גולני הייתי פרוע וחצוף, עושה מה בראש שלי, כשהגעתי להיות תא"ל התיישרתי עם כל מדיניות, אז מי לא". זה נכון שאמרת פעם ש'זה לא זמן לבלונדינים'? "יש בדיחה כזאת בצבא, לנוכח השתנות הרכב האוכלוסייה, שמי שצריך עכשיו טיפוח אלה אשכנזים-חילונים".
הסטיגמה
הוא חי ביישוב תמרת, אב לשתי בנות, נועם ושי, ושני בנים, יונתן ודניאל. אשתו יונת היא סגנית מנהלת בבית ספר לחינוך מיוחד במגדל העמק. ביום שישי שעבר היא ניצבה במשמרת בצומת נהלל וחילקה סטיקרים בשבח אהוד ברק. ענבר עצמו נרתם לפעילות למען מועמד "ישראל אחת" בעידודם של ידידיו עופר צמחי מקיבוץ חמדיה ומוקי בצר מתמרת. בתחילת החודש הם יזמו בחוות רונית שליד שפיים מפגש תמיכה בלתי מפלגתי שאליו הגיעו להערכתו 2,000 אוהדים. ביום שישי הם מארגנים במועדון "ורטיגו" שברמת דוד סיבוב נוסף בשביל הצפוניים. את בתו נועם הוא מדרבן לקחת לשכונות של העולים החדשים במגדל העמק חוברות ברוסית על ברק. "זה ישפיע", הוא מנסה להפיח רוח במפרשיה השמוטים לרגע מחשש הליכודניקים, "תהיי אופטימית, השנה אנחנו לוקחים את הבחירות". התגייסת לפעילות פוליטית?
"כשהשתחררתי מהצבא גזרתי על עצמי לא להיכנס לפוליטיקה, אבל זה המעט שאפשר לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו בבוקר שאחרי שוב עם אותה ממשלה מטורפת". עם קודמו של ברק בראשות מפלגת העבודה, שמעון פרס, הסתבך בפרשייה מביכה שעלתה לכותרות בזמן מבצע "ענבי זעם". בעיתון צוטט ענבר כאילו אמר "אנחנו לא מרשים מצב שבו ראש הממשלה שמעון פרס יפסיק אותנו פתאום כאשר לא סיימנו את המשימות". ענבר טען שדבריו לא צוטטו נכון וכי אמר "אנחנו לא מרגישים מצב", לא "אנחנו לא מרשים". הוא הוזמן לחקירת מצ"ח ונשלח למכונת אמת, הקלטת הועברה לבדיקה מעבדתית, גרסתו נמצאה אמינה. "גם אם שמעו אותי אומר בטעות 'מרשים', הרי מי שמכיר אותי יודע שבחיים לא התעמרתי בדרג מדיני, בטח לא בפרס שתמכתי בהרבה מעמדותיו. אז לוקח הכתב איתן רבין, בפיענוח שלישי או רביעי של הקסטה, איזה משפט ובונה עליו סקופ. בתחקיר שעשה לי הרמטכ"ל עוד באותו לילה השמעתי לו את הקלטת שלי, למזלי היתה לו הסבלנות לשמוע לא רק אם זה 'מרשים' או 'מרגישים אלא משפט לפני ומשפט אחרי. הוא דרש ממני להתנצל לפני פרס וישר סגר עניין, רק שלתקשורת הוא אמר שזאת התבטאות מטומטמת". סיבוב נוסף בפרשה המביכה נפתח שנתיים וחצי אחר כך, בספטמבר 98', כשאיתן רבין - לשעבר כתב "הארץ" ובהווה עובד "מעריב" - הגיש תלונה למשטרה על שנדרש לכאורה על ידי מעסיקיו לבשל את הקלטת המרשיעה כדי לזייף את דבריו של ענבר, קרוב משפחתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי. בנוגע לענבר קבעה היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנעזרה ביחידה המרכזית לחקירות מיוחדות של מצ"ח, כי "יש לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות". בעניינם של מרמרי ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן "לא נמצא בסיס להאשמות"."למעריב זה לא הספיק", אומר ענבר, "והם פירסמו ידיעה, עם תמונה, כאילו ביקשתי להשתחרר מצה"ל בגלל הזיוף. זה שכבר חצי שנה לפני זה היה לי סיכום כתוב עם עמירם שאני מסיים את שירותי, זה לא עיניין אותם. הם חיפשו רק להשמיץ, להכתים קריירה של 25 שנה. אני, מה שעשיתי כדי לסתום את הפה למלעיזים היה לדחות את השחרור בשלושה חודשים. "החקירות שעברתי בגלל עיתונאי שבמקרה הטוב אמינותו עומדת בספק – אני לא מאחל לשונאי. קראתי לא מזמן שהשר שרון נחקר, אוטומטית הזדהיתי איתו.התייחסו אלי כאילו אני לפחות האנס מתל אביב, חיפשו אצלי בכל מקום, הפכו את הבית. בסוף הדרך, כשכבר נמצאתי נקי ללא רבב, מי בכלל יודע על זה? רק אתם פירסמתם". סיכם הפרקליט הראשי תא"ל אורי שוהם במסמך המתמצת את תוצאות החקירה, מכתב שענבר המתין לו ארוכות ורק בהגיעו ניאות להתראיין: "לאור מסקנותי לעיל, כי לא נמצאו תימוכין לחשד שהועלה נגד תא"ל ענבר בדבר זיוף קלטת ובה דברים שאמר במהלך מסיבת עיתונאים וכן לאור העובדה כי דברים מהותיים בתלונתו של המתלונן איתן רבין הופרכו, הנני מורה על סיום הטיפול בתלונה זו בעניינו של תא"ל ענבר". גם אם הפעם יצאת טהור, זה לא סוד שאמינות מעולם לא היתה נר לרגליך. "מה תעשה שמדביקים לך סטיגמה בגלל קנאה, בגלל תחרות, בגלל, נכון, איזה בלוף קטן בסיירת, שדיווחת שהגעת ראשון כשבעצם הגעת שלישי? ככל שאתה יותר בולט משתמשים בזה נגדך, כי אמינות זה מונח נזיל שלעולם אי אפשר להוכיח. הרי אם הייתי נמצא משקר אפילו פעם אחת לא היה לי שום סיכוי להתקדם לאן שהייתי".
מצביא כלכלי
בשל הכריזמה, אומץ הלב והכישרון לסחוף הוא צבר במשך המסלול הצבאי מעריצים שממש שרופים עליו. מצד שני, הוא רשם לחובתו מספר דומה של שונאים שתיעבו את האגוצנטריות שהפגין. לשיטתם כולו זיקוקים ללא תוכן. ענבר מצדו, כשהוא נשאל את מי מהדמויות הבכירות ממנו הוא הכי מעריך, מונה בתוכן את מתן וילנאי, "שהייתי שמח לראות אותו רמטכ"ל, בעיני לוותר עליו היה מותרות
שחבל שהרשינו לעצמנו, כי מנהיגים כמותו חסר לנו בצבא"; את משה לוי, שאצלו היה רל"ש רמטכ"ל, "אדם טוב, ישן והגון"; ואת עמירם לוין, "שלמרות שכעסנו המון זה על זה, בשבילי הוא מופת של דוגמה אישית. יש ביצירתיות שלו זיק של גאונות שלא מצאתי אצל קצינים אחרים. את התמיכה שקיבלתי מעמירם הוא לא קיבל ממפקדיו, עמירם נתקע אצל רמטכ"ל שלא נתן לו גיבוי, היו מצבים שהייתי מתכווץ בשבילו". ביקורת על דמויות מרכזיות במטכ"ל הנוכחי הוא מסרב בתוקף להעביר, מטעמי קולגיאליות. בינתיים הוא מסוחרר-אזרחות, אשתו אומרת שחזרו לו גומות החן. בראיון הזה מבחינתו יש גם משום התנקות מהמדים, רצון עז למתוח קו על העבר ולהתפנות להווה. על פרופורציות בחיים הוא למד כשיחד עם היותו מפקד אוגדה למד כסטודנט לתואר שני מינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הוא גילה שם שמצביאים יש גם בכלכלה ולא רק בצה"ל, ושסטודנטים שהיו ג'ובניקים בצבא הם חבורה מעולה ולא נפולת. בצה"ל לא אהבו את הסידור הכפול, אבל ענבר בשלו, למרות הכעסים עליו, השלים את המשימה. "אחרי שנתיים ביק"ל רציתי כבר להשתחרר, תמיד היה לי בראש שבגיל 40 אני מתחיל קריירה שנייה, אבל בגלל חוקי הפרישה של צה"ל נאלצתי לעשות עוד תפקיד. מהר מאוד גמרתי את כל מה שנדרש כדי לצאת עם האוגדה הזאת למלחמה, כשראיתי שהעניינים מתגלגלים התחלתי לטפל בעצמי. למדתי כמו מטורף, מה שריתק אותי היתה השאלה איך אני, שהמגרש הביתי שלי זה לזחול בין בולדרים בלבנון, אשתלב בתחום הזה שהוא חדש לגמרי בשבילי, לשמחתי זה עבד יופי". כשפורסמה בעיתון כתבה על מחקר שענבר היה שותף לו, על רמת הסיכון בבורסה הפלשתינית לניירות ערך, זה גרם לו אושר שרק מבצע איכותי בסיירת גולני ישווה לו. יום אחרי שהעביר את הפיקוד בעוצבה הוא היה כבר בעדן-טלקום. המעבר לעסקים עולה עד כה יפה, ויש לו כבר הצעה לכתבת תחקיר: "לטעמי זה נושא סקסי לכתוב על מכונאים שבבוקר מתקינים מערכת מיגון ובלילה הם הגנבים שבאים לפרק אותה". אבל גם הוא יודע שאחרי הפיגוע הבא בלבנון כבר יצלצלו אליו כולם ויבקשו ממנו לפרשן
."

פורסם בתאריך- 23/04/1999
הכתבה הזו לא נימצאת ברשת אלא בכתב העת המודפס בלבד, לכן הועתקה בשלמותה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 31-10-2010, 23:40
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,048
הנה עוד ציטוט מחכים מפיו מפיק המרגליות של תא"ל ענבר:
בתגובה להודעה מספר 78 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון מ-99' ב"הארץ" עם תא"ל גיורא עינבר"

"...שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".

אין מה לומר: הוא צדק באופן המילולי של תובנתו.
חיזבאללה אכן העביר את המלחמה אל מעבר לקו הגבול בעוצמתה כפי שהיתה אז - הוא הביא אלינו את המלחמה בעוצמה גבוהה פי כמה.
מאיום טקטי הוא הפך לאיום אסטרטגי שמאתגר את צה"ל, ועושה גם לארה"ב בית ספר בעיראק. ולמה לעצור שם? מה עם עזה? חיזבאללה העביר את המלחמה גם לשם.

ושמתם לב שבכל הנאום הארוך הזה אין מילה על איראן , משמרות המהפיכה, איום הטילים וכו'?
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 31-10-2010, 13:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה על נועם תיבון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "דרך נועם", הארץ 05/05/2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

דרך נועם\ מאת אביחי בקר
בראש כוחות צה"ל בחברון עומד היום בן קיבוץ שנחשב לידיד המתנחלים, קצין מצטיין שלא עבר קורס קצינים, בוגר סיירת מטכ"ל שמותח ביקורת על האליטיזם שלה, מועמד לתפקיד מח"ט הצנחנים שנכשל במרוץ לתפקיד מפקד הסיירת. הקריירה המסובכת של אל"מ נועם תיבון.
בהיסטוריה הכתובה של סיירת מטכ"ל אין לנועם תיבון אף לא קצה אזכור, אבל בתולדותיה המסופרות רשום על שמו מבצע שנחשב לאחד הנועזים אי פעם. תצלום קטן ממדים, התלוי כמעט חבוי בלשכתו, רומז לאותה פרשייה נעלמה שבה שימש כמצביא, פרויקטור בלשון הצה"לית. בתמונה הקבוצתית נראים לוחמי צוות נ' שאותם הוביל למבצע. הוא עצמו, אז עדיין עם פוני, ניצב במרכז החבורה. ההקדשה שבתחתית מופנית לאשתו, לבכורו ולו: "גלי אל תדאגי, בלילות שהוא לא היה איתך הוא היה רק איתנו - אמיר, יש לך אבא גיבור – נועם סחבק יצאת גבר, קבל תיסלם מכל הקוקסינלים". "נועם, אתה שומע את הרעש?" שאל אותו בקשר מפקד היחידה אז, כשהכוח היה בדרכו חזרה. "איזה רעש?" תמה תיבון. "הרעש של משק כנפי ההיסטוריה", ענה המפקד במחמאה יוצאת דופן אפילו במונחים של היחידה. המבצע הגרנדיוזי התגלגל במשך כשנתיים והרעיון נשמע בתחילה כה מסעיר שהמעורבים בו לא האמינו שהוא בר ביצוע. ביחידה אמרו עליהם שהם סתם מבזבזים זמן, שאין סיכוי שיתקבל אישור, וגם אם כן, הביטול עוד יגיע. לזכותו של תיבון, שעמד בראש הפרויקט, עומד לא רק המימוש, אלא גם הכושר לפורר בהדרגה את ההתנגדות העזה של הדרגים הקובעים. במודלים שהציג הוא הוכיח שאין מקום לפחד, שהשד לא כל כך נורא. קולגה שצפה מהצד בתהליכים מגדיר את הפעולה "פריצת דרך מבחינתה של היחידה, אירוע מדהים ברמה לאומית". ע' מהצוות הוא היום מפקד סיירת מטכ"ל, תיבון הוא מח"ט יהודה. על המבצע החסוי הוא מסתפק בהערה הלקונית "תרמתי את חלקי". על היחידה הוא מדבר בטון ביקורתי, שיש בו כדי להפתיע. הביקורת שלו מתמקדת בשלושה נושאים: יצר הפרסום, הנטייה לבדלנות ונגע הנסיכות. "האמת היא שיש עודף אינפורמציה על סיירת מטכ"ל", אומר תיבון. "טוב היה לה לו נשארה בחשכה. אני לא מת על כל הפרסומים האלה, אני גם לא מנופף בעברי ביחידה. אין ספק שביחידה מתרכזות איכויות בלתי רגילות. אני רק חושב שבעבר אנשי סיירת מטכ"ל גילו יותר מעורבות בצבא הגדול. בדור הקודם הרבה מהם יצאו מהיחידה להתנסויות נוספות, צמחו לאלופים. האווירה עכשיו היא שונה. היחידה לטעמי סגורה מדי בתוך עצמה במין חממה, היא מסרבת להיפתח, היא שולחת החוצה פחות ופחות נציגים. הייתי מצפה ממנה שהיא תאמץ את הדגם של השייטת, שמעודדת את התנועה הלוך ושוב". עד כמה הם נעדרים מהנוף הצה"לי יעיד הקומץ שחצה את הקווים: מח"ט הנח"ל טל רוסו, שהיה מג"ד בגבעתי; ח', מפקד הימ"מ, שהיה לפני כן סמח"ט גולני; ותיבון, שעזב לפני עשר שנים את סיירת מטכ"ל כדי להיות סמג"ד בצנחנים, הכרעה שאותה הוא מגדיר "הצעד החכם ביותר שעשיתי בכל הקריירה שלי". אין לו שום געגועים ליחידה, הוא אומר. "כמו בכל משפחה טובה, יש לי ממנה זיכרונות נהדרים ויש גם פחות יפים. אני, למשל, מאוד לא אהבתי את האליטיזם. אפשר להצטיין גם בלי שזה ילווה בשחצנות, צניעות היא תכונה חשובה לקצין צבא, לעתים קרובות מדי המדים והדרגות משבשים לנו את קנה המידה". נאה דורש אבל בעבר תיבון לא תמיד קיים. בעת ששירת ביחידה היו לרבים השגות על הרהב שהפגין, בעיקר אחרי שהוציא לפועל כמצביא את המבצע ההוא.
קצין ואינטלקטואל
תיבון נקרא לתפקידו הנוכחי בלי התראה מוקדמת. בספטמבר, אחרי שבועיים של חפיפה עם אל"מ יגאל שרון, נכנס אל"מ אסף שביט לנעלי מח"ט יהודה. שביט נפצע אנושות שלוש שנים קודם לכן בכפר דרום, בעת ההתנגשויות שאחרי פתיחת מנהרת הכותל, עבר תהליך שיקום מפרך, נשך שפתיים וחזר למדים. הצבתו בחברון היתה שיבוץ יוקרתי שסימן כי התאושש לחלוטין מהמכה, אלא שבשטח הדברים השתבשו. כוח הסבל לא עמד בכאבים העזים ושביט, מאוכזב אך מפוכח, הודיע שמסיבות רפואיות נבצר ממנו להמשיך במשימה. זה קרה בראש השנה. אל התפקיד שהתפנה בנסיבות עגומות הוזנק תיבון, שהיה אז מח"ט בית-לחם. בנעוריהם, כששביט ותיבון למדו באותה שכבה בתיכון האזורי בגבעת ברנר, איש לא היה מסוגל לשער שבצורה כזאת יצטלבו דרכיהם שוב. הוא בן 38, יליד צרעה שליד בית שמש. הוריו, ששירתו בפלמ"ח, הם ממייסדי הקיבוץ, שהוקם בשנת 48'. מקור שם המשפחה הוא מחווה של סבו עמנואל פפרמן, שהיה ספרן באוניברסיטה העברית בהר הצופים, למתרגם הדגול בן ימי הביניים יהודה אבן תיבון, שנולד בגרנדה וחי בפרובנס. הסב מצד האם, ורנר קרפט, היה סופר שחי בשכונת רחביה בירושלים וכתב בגרמנית. תיבון, גאה להציג את אילן היוחסין, הוא זולל ספרים, מ"אנה קרנינה" של טולסטוי ועד "חסד נעוריך" של אייל מגד. באוניברסיטה הוא כתב עבודה על החייל הרוסי על פי "מלחמה ושלום", ובהחלט אינו מתבייש בתואר אינטלקטואל. צרעה של עלומיו סבלה טרגדיות ואסונות, ובמיוחד חרות בזיכרונו מותו בתאונת דרכים של ח"כ מוסה חריף, מזכיר התק"ם, שהיה אז התקווה הגדולה של מפלגת העבודה. בבית הספר האזורי נודע תיבון הנער כמגשר ומפיג המתחים ששררו בין המושבניקים והקיבוצניקים, חבורות שלפחות בשנה הראשונה למפגש המעמדי היו צהובות לחלוטין זו לזו. בגיל 16 הוא התאהב בגלי מקבוצת שילר ולהבדיל, בסיפוריו של דיימון רניון. בני המחזור זוכרים את תיבון כ"ציוני, ערכי ופרפקציוניסט. יהודי לא קל". את שנת הי"ג הוא עשה בהדרכה בערד, בשליחות הנוער העובד והלומד. "למרות שעזבתי את הקיבוץ, בנשמתי אני עדיין שייך אליו. אני חש כאב גדול נוכח השינויים שעוברים על התנועה הקיבוצית, לדעתי אנחנו מוותרים על היפה וקונים בזול מאוד את התחלואים של החברה שמחוץ לקיבוץ. בשביל ההורים שלי, שהם כבר לא צעירים, צרעה היה מפעל חיים והנה, שניים מהבנים כבר לא שם והשלישית מתלבטת. זה לא קל להם. גם בצבא אני מבחין בשינוי. כשאני התגייסתי היו המון קצינים קיבוצניקים, צר לי שכיום אני כבר לא מוצא אותם, במקומם ישנם חובשי הכיפות הסרוגות". בנובמבר 81' הוא התנדב לסיירת מטכ"ל. כשפרצה מלחמת לבנון הוא היה בעיצומה של טירונות יחידה. "רק כשהגעתי לפו"ם התברר לי שבשלום הגליל היינו במוקד העשייה. כחייל זה לא ממש עניין אותי. לחמנו נגד הקומנדו הסורי ב'מיוערת', היינו בעין א-תינה, בפריצה לביירות, הכי מצחיק זה ששי אביטל, מפקד היחידה, שם את הצעירים באגפים כדי לא לסכן אותנו והנה דווקא אנחנו נתקלנו". הכוכב של הצוות שאיתו התגייס כונה כעבור שנים בעיתונות רס"ן ק', הקצין שניהל את התרגיל שסופו המר אסון צאלים ב'. כבר בתקופת המסלול דיברו על ק' בנוסח "זה עוד יהיה רמטכ"ל", תיבון עוד לא התבלט. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סמ"ר, היה אזרח שנתיים שבהן נקרא שוב ושוב למילואים ביחידה, וכשהציע לו עומר ברלב, שהחליף את אביטל, להתגייס בשנית, הוא נענה לקריאה והשתתף במבצעים רבים, רובם בלבנון. בתום הקדנציה של ברלב בא ליחידה משה (בוגי) יעלון, שלזכותו זוקף תיבון את הפריחה שלו.
חברון כמקפצה
מערכת היחסים שפיתחו יעלון ותיבון מתוארת על ידי הסובבים כרומן סוחף. תיבון קיבל צוות תחת פיקודו למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים. "בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי", מאשר תיבון, "הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1". בהיסטוריה הארוכה של סיירת מטכ"ל זה היה מקרה שני, נדיר מסוגו, שביחידה הוענקו דרגות סג"מ שלא במסלול המקובל; הראשון שקפץ כיתה היה טל רוסו. "יש ברקורד שלי הישגים שאותם אני מחשיב פי כמה", מצטנע תיבון. "בהרבה מובנים אני אפילו מצטער שלא הייתי בקורס קצינים". כאילו כדי לפצות על כך הוא סיים בהמשך בהצטיינות קורס מ"פים, וכך גם את לימודיו בפו"ם-ברק (המסלול הבכיר) ואת ההשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס. את התואר הראשון עשה בהיסטוריה כללית. הוא עבר מהקיבוץ לגליל, תחילה התיישב במצפה אבירים וכשהרגיש שהמקום צר לו עבר לכפר ורדים. תיבון יצא אז מהיחידה לחל"ת (חופשה ללא תשלום), קיבל ג'וב נאה ב"גילטק", חברה להנחת רשתות כבלים, אבל אחרי שטעם ממנעמי האזרחות בחר לחזור לצבא בשלישית. הוא מונה למפל"ג יעודי, מפקד הפלגה המבצעית של היחידה בתקופתו של ר', המפקד הרביעי והאחרון שאיתו עבד בסיירת מטכ"ל. זה הזמן שבו הרגיש שבשלו התנאים לקפוץ למים הקרים ולנסות את כוחו בחי"ר. טוב, לא בדיוק בחי"ר, אלא בצנחנים. הנחיתה - תיבון התמנה לסמג"ד 890 אצל גדי שמני - היתה מאוד לא רכה. בתחילה הוא נראה לסגל עוף מוזר, קצת אסטרונאוט, "די מצחיק, חצי מנותק", מתארים אנשי הגדוד את פרק הקליטה שלו. אבל מרגע שהתאקלם במציאות החדשה הם מלאי שבחים, אומרים שהפך "קבלן של הצלחות". כשהמג"ד שמני נפצע בתאונת דרכים ונעדר ארבעה חודשים מהגדוד, מילא תיבון את מקומו בלי חריקות.צאחר כך מונה לפקד על גדוד 202. היריבות העזה בינו לבין אביב כוכבי, מג"ד 101, היתה לאגדה בחטיבה. תיבון הוא טיפוס תחרותי לעילא. כשהיה בבית הספר לפיקוד ומטה היה גורם לו כל הפסד בריצת 2,000 מטר או בבוחן שולי להתכנס בתוך עצמו מרוב תסכול. כמג"ד הוא ניהל מול כוכבי מאבק גלוי על הבכורה; תיבון, שאתגרים רק מציתים אותו, הוביל את 202 לשלוש זכיות רצופות בתואר הגדוד המצטיין. סיבוב נוסף בין השניים ייערך בקרוב, כשתוכרע ההתמודדות השקולה בשאלה מי מהם יהיה מח"ט הצנחנים. לתיבון יש לובי חזק בפיקוד המרכז, בראשות יעלון ומפקד כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון, אלוף יצחק איתן. לכוכבי יש מניות אצל הרמטכ"ל. חברון, על כל פנים, ידועה כמקפצה. קודמיו מאיר כליפי, בני גנץ וגדי שמני קיבלו לאחר השירות בעיר פיקוד על חטיבה, הראשון את גבעתי ושני האחרים את הצנחנים. יגאל שרון, היחיד שלא זכה בקידום שציפה לו, הוא מקרה חריג. בקרוב, בין היתר בגלל האכזבה, הוא עומד להשתחרר מצה"ל.
המנהגים חזקים מהמפקדים
שני חללים ספג הגדוד שלו בהיותו בלבנון. סגן שי וולשטיין ביולי 94' וכעבור שלושה חודשים סמ"ר אוהד נסים, שניהם מפגיעת טילי סאגר. מאזן ההצלחות, לעומת זאת, מורה על 14 אנשי חיזבאללה הרוגים בגזרתו. כשסיים את תפקידו ויצא להדריך בפו"ם, החליף אותו כמג"ד ידידו סא"ל חגי מרדכי. בדצמבר 95' נפצע מרדכי בהיתקלות ותיבון נקרא למלא את מקומו עד שיתבהרו העניינים. שלושה חודשים אחרי שנפרד מהגדוד הוא חזר אליו. "זאת היתה סיטואציה עדינה כי ההנחה היתה שחגי עומד להגיע כל רגע. לא רציתי לעשות שינויים, אז עוד לא ידענו שהשיקום שלו יתארך". באותה היתקלות נהרג סמל אורן צבאג ונפצע מפקד פלוגת החוד. כאילו לא חסרו לו צרות, לא חלף שבוע מאז קיבל שוב את הפיקוד על הגדוד ובפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית על גבול לבנון, פרץ מרד נגד המ"פ. העילה המיידית למחאה היתה הדחתו של לוחם ותיק ודומיננטי מפעילות מבצעית, אבל זה היה רק קצה קרחון של מתחים שהצטברו במשך חודשים. תיבון היה בבית בחופשה כשהתחוללה המהומה, והסמג"ד בעוונותיו דיווח לו רק למחרת היום על ההתרחשות. "בעיתונים כתבו שהם נטשו כביכול מוצב, האמת היא שהמרד לא היה נורא כפי שהוא תואר", משחזר תיבון. "הם יצאו ממוצב צבעוני במטרה לצעוד למפקדת הגדוד, שם נכלא הלוחם שהודח. בפועל הם הלכו 300 מטר ואז הסתובבו לאחור, כי הם הבינו את גודל השטות. זה היה משבר שלימד אותי הרבה על עצמי ועל הצבא, בדיוק על זה נאמר מה שלא הורג אותך מחשל אותך". הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק בא לביקור בפלוגה הסוררת ותיבון קיבל אותו בהצדעה. "אני ממלא מקום מג"ד 202", הציג את עצמו. הרמטכ"ל מיהר לתקן אותו, "אתה לא ממלא מקום, עד הודעה חדשה אתה כאן המג"ד לכל דבר" - הערה שככל שנאמרה בעדינות חידדה אצל תיבון את ההכרה שהוא האחראי היחיד. הוא דן את 31 החיילים שהשתתפו במעשה ל-56 ימי מחבוש. כשגמרו לרצות את העונש הם הורחקו מחטיבת הצנחנים ופוזרו איש לגורלו ביחידות צה"ל, דגם שצה"ל אימץ למרידות שפרצו בשורותיו לאחר מכן. אשר למ"פ אפי בן מלך, בעניין זה חלק תיבון על עמדת המח"ט בני גנץ. המג"ד רצה לתת לבן מלך צ'אנס לשקם את הפלוגה, גנץ החליט להחליפו. אל המשבצת שהתפנתה נכנס אורי אזולאי. הוא בנה פלוגה לתפארת, אך בתקופה הבאה בקו נהרג בעיישיה מפגיעת מטען. "זה סיפור עצוב עצוב. אפי בן מלך, אדם חזק ומוכשר, עזב בתחושה של כפיות טובה נוראית, החיילים, שהם כולם מיטב הנוער, לא חזרו להיות לוחמים, אורי, שאותו מאוד אהבתי, איננו. הרבה זמן חלף עד שהפלוגה הצליחה להתייצב. תשאל אותי אם צה"ל למד את הלקח מהמרד? אני בספק. עדיין המנהגים חזקים מהמפקדים, המפקדים צעירים מהחיילים, הבעיה מתמקדת ברמת הסמל והמ"מ. קצין שגומר בה"ד 1 ונשלח למחלקת מרגמות שבה הכבוד מושתת על המקצועיות, אין לו שום סיכוי אלא אם הוא תותח. במרבית המקרים דווקא המ"מ הוא הכי פחות מנוסה במחלקה, כי מסלולי הקידום המקוצרים שנהוגים בצה"ל גורמים לזה שיש בחורים שמגיעים לקצונה בלי להיות בלבנון. הפערים האלה גורמים לכך שכדי לשרוד בשלום הם עושים פשרות כואבות, קיימים דילים שלא כתובים ולא נאמרים, מה שנקרא הבנות שקטות, למ"פ נוח להעלים עין, המג"ד לא תמיד מסוגל לעקוב באופן צמוד אחרי ההתרחשויות, וכשקם מישהו ומנסה בכל זאת לשבור את מעגל הקסמים - זה מתפוצץ לנו בפנים".
קבוצה של לוזרים
אחרי חודשיים הוא סיים איתם את הקו ונופף לשלום לגדוד 202, הפעם לתמיד. מאחוריו כבר היתה התמודדות על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. איתו עלו לגמר י', שגם זכה לבסוף, ורוסו שבהיותו כבר אל"מ נחשב בכיר מדי לתפקיד. עכשיו התמנה תיבון לסגנו של גנץ. המג"דים של התקופה ההיא בצנחנים מעידים עליו, שבהשוואה לסמח"טים אחרים תיבון הירבה להיות איתם בשטח. הפרשנים הצביעו על תיבון כמועמד המוביל, הודות לחיבור ההדוק בינו ליעלון, אז ראש אמ"ן, האיש שההכרעה בידו. העדפתו של י' על פניו נחשבה סנסציה ומיוחסת ל"התנגדות פנימית שבוגי לא יכול להתעלם ממנה", מספרים ביחידה. "נועם הוא סופר אינטליגנט, מקצוען אמיתי, הוא ניחן בחוכמת הפשטות, רק שהוא היה מאוד לא סובלני ביחסי האנוש שלו. הוא היה קשה עם אנשים שאותם הוא חשב ללא מוכשרים, לא ראויים ולא ממוקדים במשימה. הוא קצין מעולה, רק שלפעמים הוא העריך מדי בחשיבות עצמו". הוא מודה שבמבט לאחור, ההפסד תרם לבגרותו. "הוא נתן לי פרופורציות, זאת היתה בעצם הפעם הראשונה בחיים שלא קיבלתי את מה שרציתי. זה גם לימד אותי שהעובדה שמקנאים בי לא בהכרח פועלת לטובתי. אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי זה שגיליתי שיש חיים אחרי היחידה, והם דווקא נפלאים". לא, הוא אינו מתגעגע, הקשרים עם עמיתים בסיירת מטכ"ל הם קורקטיים, החברים הצבאיים שלו הם מהצנחנים. נדמה שעם המעבר לאדומים תיבון שם איקס על ימי היחידה שאותה עזב בשנת 90', אם כי יש לו ביקורת נוקבת על התגובה הנפתלת שלה בעקבות אסון צאלים ב', שארע בנובמבר 92', ועל יחס היחידה למשפחות השכולות. מי שהכיר את תיבון בסיירת מטכ"ל ואחר כך פגש אותו בצנחנים מעיד שבאופיו התחולל מהפך דרמטי. "הסוויץ' שהוא עשה הוא רווח נקי של נועם. הוא נחשף לאוכלוסיות שעזרו לו להשתנות, נועם סיגל לעצמו ג'סטות שלא היו לו ביחידה, כל מה שחשבנו לחובתו היום כבר לא תקף". בתום פרק הסמח"ט הוא נסע עם המשפחה לקוונטיקו, להשתלמות במרינס. הוא התבשם מהרוגע, מהנימוס ומשיגעון ה- NBA. כיוון שגרנו ליד ואשינגטון הלכתי למשחקים של הוויזארדס, קבוצה של לוזרים שיכורים ומסוממים, לא כדי לראות אותם אלא את הקבוצות האורחות. זאת היתה עונת הפרישה של מייקל ג'ורדן, אבל למשחקים נגד שיקגו בולס אי אפשר היה להשיג כרטיס". כשחזר עמוס חויות מקוונטיקו הוא השתקע במעלות, לאחר שאשתו התקבלה לנהל את תיכון "אורט". הוא, לעומתה, הוצב בבית לחם להיות מח"ט עציון. הוא היה שם קצת יותר משנה, ובאופק - אחרי שנתיים בתפקיד - המתין לו שיבוץ קורץ כרמ"ח מבצעים. "כבר ראיתי את עצמי מסיים את שלב הבט"ש בחיי, מה שמילא אותי אושר גדול", אלא שאז נטרפו הקלפים. אסף שביט מסר את המפתחות, תיבון נקרא לדגל.
כבוד האדם הפלשתיני
"להוריד את חברון מהכותרות", זה היעד שסימן לעצמו מיד בהגיעו למפקדת החטיבה בהר מנוח. "מה שנחוץ כאן זה מח"ט רגוע וקר רוח", הוא מסביר כשהוא חולף בג'יפ ברחוב השוהדא ההומה במטיילי הפסח. כשנכנסים ללשכה שלו מקדם את פני הבאים צילום של בלחסן בהיותו מפקד סיירת צנחנים. "איתן, שהיה הסמג"ד שלי בגדוד 202, הוא החבר הכי קרוב שאבד לי. היינו עד כדי כך קרובים שלפני שהוא נתן לבתו את השם נועם, הוא צילצל אלי לארצות הברית לשאול אם זה בסדר מבחינתי". השיחה האחרונה שלהם היתה בשבת האחרונה לפני שבלחסן נהרג. "הייתי אז מח"ט עציון והיה לנו הסכם שנדבר לפחות פעם בשבוע", מספר תיבון. "זאת היתה שיחה שזכורה לי היטב, כי היו בה כל כך הרבה התחלות ומעט כל כך סוף. איתן התייעץ איתי בקשר ללימודים, הוא היה קצת לחוץ בעניין המינוי הקרוב שלו למג"ד, דיברנו על המשפחות, התעסקנו במיליון ואחד עניינים, רק לא במוות". בשמונת החודשים שתיבון באזור היו שלושה מקרי ירי לעבר רכב ישראלי. במבצע "ליל כלולות" היה תיבון יד ימינו של מפקד האוגדה יצחק איתן. במבצע נהרגו בכפר בית עווא שני מבוקשים, בהם הבכיר עיאד בטאט, ונלכדו עוד שני חברי חוליית החמאס. לתיבון חשוב גם להדגיש, כי "אשה וארבעה ילדים שהיו בבית לא נשרטו". השבוע, למרבה המבוכה, נגנב ארגז אמצעי לחימה מעמדת צה"ל בקרית ארבע. עוד ביומן האירועים שלו: פינוי חוות מעון ("שיכול היה להתפתח לטראומה לאומית לולא פעלנו בנחישות וברגישות"), הריסת נחלת הקבר של ברוך גולדשטיין (תפוח אדמה חם שהתגלגל ממח"ט למח"ט ונעצר אצלו) וגירושם של דרי המערות מדרום הר חברון. לא, הוא לא חושב שנהג במקרה זה בשרירות לב. "הדברים הוצגו לציבור בצורה מסולפת", הוא מתעקש. "שטח אש 918", תיבון מסנגר על פרשת הפינוי, "הפך למגרש משחקים בין הימין לשמאל בישראל, כשהצבא ניצב בתווך. באביב כמנהגן רועות בו משפחות מיטא את עדריהן, לכל אחת מהן יש בית משלה, המערות משמשות אותן באופן עונתי בלבד, הן לא גרות שם כל השנה". תיבון מתעקש לחזור על הגרסה הזאת, למרות שבתקשורת הופיעו עדויות מוצקות שיש בין דרי המערות אנשים שזה משכן הקבע היחיד שלהם. "כשפינינו אותם מהמערות כמובן שזאת לא היתה גחמה שלי, פעלתי מתוקף החלטת בג"ץ אחרי שעתירתם נדחתה. זה שהפכו אותם למסכנים עלי אדמות, זה לא מדויק. נכון, זאת אוכלוסייה מאוד ענייה, הם לא אנשים רעים, הם לא מחבלים, אבל עדיין מדובר בשטח אש שהם נכנסו אליו שלא כחוק. מדובר במאבק על קרקעות שאותו מכוונת הרשות הפלשתינית. היא זאת ששולחת אותם, לשיטתה כמו שלכל עץ יש משמעות, כך יש משמעות למקום שבו העדר נמצא. אחרי שפינינו את חוות מעון ואת שוכני המערות, נוצר בשטח סטטוס-קוו שמנע חיכוך". אבל בג"ץ היה גם הערכאה שהורתה להחזיר את דרי המערות לשטח. "החלטת בג"ץ עלולה לגרום דווקא לעימותים", אומר תיבון. "אני מכבד את הפסיקה ומבצע אותה כלשונה, למרות שלדעתי היא לא לקחה בחשבון את מורכבות המצב. אני לא משוכנע שנעשה צדק, אם כי במציאות כל כך מורכבת לא ייתכן צדק אחד. אנחנו נמצאים בנקודה מכרעת בסכסוך בין העמים, לכל דבר יש משמעות הרבה מעבר לכאן ולעכשיו. דקה של חוסר ערנות ומעגל הדמים אי אפשר יהיה לעצור אותו". הוא יודע כיצד נשמעים דבריו, ולכן מקפיד לאזן: "אני אומר את זה כאדם שהוא רגיש לכבוד האדם הפלשתיני, זה לא מקרה שכוח המשקיפים של TIPH צימצם השנה את נוכחותו בחברון. זה קרה כי מספר התלונות על התנהגות חריגה של חיילים התמעט ב-80% מאז שאני כאן, קיימת ירידה חדה במספר תיקי מצ"ח שנפתחו בזמן האחרון. שלא תהיה פה טעות, אני לא מהאו"ם, אני מצבא ההגנה לישראל. באתי לפה לא לחפש שותפים לכוס תה אלא לדאוג קודם כל לביטחונם של המתישבים היהודים. ביחס לפלשתינאים, גם בלי שאני תופש את עצמי כמח"ט הומני, הנתונים מדברים בעד עצמם".
הנשק העיקרי
כשהגיע אליו לגזרה לפני חודשיים גדוד "הבוקעים הראשון" של גולני, אסף תיבון את הסגל וערך לסיפתח משאל, איפה הם מעדיפים לשרת לו בידם הברירה: בחברון, שהיא עתה רגועה, או בלבנון ערב היציאה. אצבע אחת לא הורמה בעד האופציה החברונית. אחר כך בתדריך הורה להם עקרון יסוד: "למעט היתקלות מטווח קצר אני לא רוצה שתשלפו. אני רוצה שתחשבו. תפעילו את האמל"ח העיקרי שלכם, שהוא השכל הישר". המח"ט שקדם לו, יגאל שרון, היה אמן של יצירת איזונים בעיר בעלת פוטנציאל ההתלקחות הגדול בגדה. הוא החליף צ'פחות עם פלשתינאים בקסבה כמו גם חיבוקים עם יהודים במתחם אברהם אבינו. תיבון שומר על דיסקרטיות במגעיו עם האוכלוסייה הערבית. הוא הודף את הטענות כאילו התאהב במתנחלים, אבל מודה ש"בתפקידי ביו"ש למדתי להכיר את ההתיישבות הישראלית. יש בארץ בורות עצומה בנוגע אליה, קומץ קיצונים חמום פוגע בשמו של ציבור גדול, ערכי וחיובי
".


פורסם בתאריך- 05/05/2000
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #82  
ישן 09-11-2010, 21:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
צה"ל / אל"מ דרור ויינברג - הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מח"ט חברון נהרג כשהסתער בראש חייליו \ מאת עמוס הראל, ים יהושע ויהונתן ליס

צה"ל / אל"מ דרור ויינברג - הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...contrassID=1%22
"כל מי שהכיר את דרור", אמר אתמול אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, לאשתו של אלוף-משנה דרור ויינברג, "לא יכול להתפלא על האופן שבו נהרג: בראש חייליו, מסתער כדי לחלץ נפגעים ולפגוע במי שיורה עליהם". ויינברג - מפקד חטיבת חברון (יהודה) שנהרג שלשום עם עוד 11 חיילים, שוטרי מג"ב ואזרחים בקרב עם חוליית הג'יהאד האיסלאמי - הוא ההרוג הבכיר ביותר של צה"ל מאז פרוץ העימות בשטחים. ויינברג, בן 38, תושב ירושלים ואב לחמישה, נחשב לאחד מטובי מפקדי השדה בצה"ל. זו אינה אבחנה שלאחר המוות - עמיתיו ופקודיו דיברו על כך בגלוי, במיוחד בשנתו האחרונה שעשה בחברון. "ייעדנו אותו לגדולות", אמר קפלינסקי.

ויינברג נולד בכפר סבא, והיה בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא התגייס לצה"ל לסיירת מטכ"ל. "דרור תמיד היה מופנם", סיפר אתמול אביו, אורי, ולכן כששמע את ההודעה על קבלתו לסיירת, הוא "לא הראה לנו שמחה מיוחדת". אך במשך השירות בצה"ל, סיפרו קרוביו, "הוא ראה בו שליחות עצומה". לאחר תקופה קצרה בסיירת, נשלח ויינברג לקורס קצינים, שבסיומו העניק לו שר הביטחון אז, יצחק רבין, את אות החניך המצטיין. וינברג חזר לסיירת כמפקד צוות. בסוף שנות ה-80 עבר לצנחנים, כמפקד פלוגה בגדוד 890. מכריו מאז זוכרים אותו צועד בראש במבצעים בדרום לבנון, קטן קומה, מוצק, נמוך כמעט בראש מהקשר ומהמא"גיסט שלו. מאוחר יותר מונה לפקד על אותו גדוד. קפלינסקי, איש גולני שהיה אז מפקד אוגדה מובחרת, שמע על הקצין מעמיתיו בצנחנים ו"שלף" אותו לפקד על יחידת העלית "מגלן". אחר כך פיקד ויינברג על חטיבת צנחנים במילואים ומשם עבר, ביוני אשתקד, לשרת בחברון.

במשך שנים נחשבה חברון לגזרה הקשה ביותר בשטחים. קצין שמונה לפקד על החטיבה, ידע בדרך כלל שמשם סלולה דרכו לצמרת, בתנאי כמובן שלא יסתבך במהלך תקופת כהונתו. אולם לוויינברג היתה "מגבלה", שקודמיו לא סבלו ממנה: הוא חבש כיפה. כקצין דתי בחברון, הוא נבחן בשבע עיניים, מכל הכיוונים. בשמאל חשדו בו שהוא "קצין מטעם"; המתנחלים ציפו ל"אחד משלנו". די במהרה המח"ט התגלה כקצין קפדן, עצמאי וקשוח, שאינו עושה חשבון לאיש. פעילי כך אפילו חילקו נגדו כרוזי שטנה, ליד בית הכנסת בשכונת מגוריו, קרית משה. בינתיים, צמחה מתיחות זמנית בינו לבין אלוף הפיקוד הקודם, יצחק איתן, שלא התלהב מחלק מההחלטות שקיבל המח"ט, ובהן הנחיה לחייליו לנוע חבושי כומתות, במקום קסדות, בטענה שכך הם משדרים יותר "חיילות וקשיחות". אבל בהדרגה הסתגלו הכל לווינברג: בפיקוד המרכז דיברו בהערכה על ה"שריף" שמשליט סדר בחברון והופך אותה, ברוב חודשי השנה, לעיר השקטה ביותר בגדה. האמון בשיקוליו הלך וגבר ועמו פחתה ההתערבות מגבוה בהחלטות שקיבל. קציני מילואים ששירתו בגזרתו חזרו מלאי התפעלות מקור הרוח המוחלט ששידר ומהעצמאות הכמעט בלתי מוגבלת שהעניק להם. המתנחלים, חרף עימותים תכופים עם המח"ט, דיברו עליו כעל המפקד הטוב ביותר שהיה לגזרה מעולם. אף שבדעותיו הפוליטיות היה מתון בהרבה מהם, העניק ויינברג למתנחלים הגנה מרבית. "הוא לא הכניס את עצמו לתוך העניין הזה מבחינה רגשית, ואמר לתושבים שם שהוא יפעל אך ורק על פי החוק", אמר קרוב משפחה. "הוא לא עשה להם שום הקלות - ואמר שאין כל קשר לכך שהוא דתי. לפני כמה זמן היינו איתו בסיור בחברון, ושאלנו אותו האם יש לו כוח להתעסק ב'שטויות' שלפעמים נאלצים להתעסק בהם בשירות כזה. הוא אמר שנושא ההתיישבות היהודית לא פחות חשוב מעצם השירות". ההצלחה בחברון פתחה מחדש עבור ויינברג אפשרות לזכות באחד התפקידים הנכספים ביותר לקצינים בדרגתו - מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. באוגוסט השנה התבשר על המינוי. שניים מאוהדיו, קפלינסקי ומפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, דחפו לקבלת המינוי. בקיץ הבא אמור היה ויינברג לרשום עוד היסטוריה קטנה: המח"ט הדתי הראשון בצנחנים. הקרב בסימטה הקטנה בחברון קטע את תוכניותיו. ויינברג היה נשוי להדסה, ונולדו להם חמישה ילדים: יואב (14), יעל (11), איתן (8), ישי (5) ואורי (3). האשה בהריון כעת, וממתינה להולדת ילדם הששי. ויינברג השאיר אחריו גם אב, אם ושלושה אחים צעירים. חרף השירות הצבאי התובעני, ויינברג לא שכח את לימודי התורה. אחיו הצעיר, מתן, סיפר: "מתחילת הדרך אחי היה מקורב לישיבת מרכז הרב. כל יום הוא הקדיש שעות ללימודי תורה, והוא התגאה בכך שבנו, יואב, לומד היום באותה ישיבה. גם כשהוא היה בשטח הוא היה לומד". קרובי המשפחה הרבים שהגיעו אתמול לבית אביו של ויינברג בכפר סבא ביקרו גם בבית הקברות הצבאי, הנמצא בסמוך, שבו ייקבר היום ויינברג ב-13:30. במקום קבורים שני דודיו של דרור, שלומי ושמעון קניגסבוך, שנפלו במלחמת ששת הימים. "עכשיו", אמרו בכאב כמה מהמבקרים, "דרור מצטרף אליהם, כמסורת ארוכה, רבת שנים, של משפחה שהקדישה את חייה לצבא".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #83  
ישן 20-11-2010, 08:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה במעריב על חגי פלג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"דוברמן. מנהיג נערץ. רב ראשי. פה ג'ורה"\ מאת חן קוטס-בר

כזה הוא חגי פלג, שפרש מתפקידו כמנכ"ל המשרד לביטחון פנים בעקבות תלונה על הטרדה מינית: אי אפשר להישאר אליו אדיש

| 19/11/2010

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&loc=4&tmp=1157
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #84  
ישן 27-11-2010, 21:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות" על האלוף בני גנץ מ- 2002\04\26.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות", "הארץ" 2002\04\26.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
אלוף עצבות\ מאת אביחי בקר
כמה קצינים בצה"ל מקבלים דרגת אלוף בגיל ארבעים ושתיים? וכמה מפקדים בכירים מוכנים לעלות על במה ולהגיד - נכשלתי? סוד הקסם העצוב של אלוף פיקוד הצפון החדש, בני גנץ
מאז יולי 2001 נושא בני גנץ בתואר מחייב: "צעיר האלופים בצה"ל". במטכ"ל שרוב אלופיו נושקים לגיל חמישים זכה גנץ לדרגה שלו בגיל ארבעים ושתיים, אחרי שלוש שנים בלבד בדרגת תת אלוף. בשבוע שעבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, עמדת מפתח שהופכת אותו לאחד המועמדים המבטיחים ביותר להתייצב בראש הפירמידה הצבאית בבוא היום. מה סוד הקידום המטאורי של בני גנץ? ההסבר הקל בא מתחום הפוליטיקה הצה"לית הפנימית: גנץ הוא בן טיפוחיו של שאול מופז, הרמטכ"ל שמילא את צמרת צה"ל בקצינים המקורבים אליו בתוקף עבר משותף בצנחנים. איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל. כמה דוגמאות: תא"ל מאיר כליפי, לשעבר קצין האג"ם של מופז בצנחנים, מפקד על אוגדה 91 המופקדת על גבול לבנון; תא"ל גרשון יצחק (ג'רי), שהיה מפקד גדוד הצנחנים 202, מפקד על אוגדת יהודה ושומרון; תא"ל ישראל זיו, שהיה מג"ד 50 מפקד על כוחות צה"ל באזור עזה; ואחרון אחרון חביב, בני גנץ, לשעבר מפקד גדוד הצנחנים 890, מקבל עכשיו לפיקודו את הגזרה הצפונית כולה. איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד- חטיבת הצנחנים של מופז. לכל לאורך המסלול שלו הוקפץ גנץ מעל בני גילו ומחזורו פעם אחר פעם. לראשונה זה קרה בתחילת דרכו, כשמ"פ בגדוד 50 סולק בעקבות תאונת אימונים וגנץ הוזעק למלא את מקומו. לאחר שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בפברואר 99' מהתפוצצות מטען שהניחו אנשי חיזבאללה, הוזנק גנץ הצעיר למלא את מקומו. הדילוג הבא, שוב בנסיבות עגומות, בא בספטמבר 2000, כשהחליף את מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, תא"ל שלמה אורן, שהודח מתפקידו בשל חלקו בפרשת "דובדבן" בעסירה א-שמאליה, תקרית שבה נהרגו שלושה חיילים מאש חבריהם. גנץ קיבל את אוגדת איו"ש ערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. בקושי מלאו תשעה חודשים לכהונתו זו וכבר נשלף, בעיצומה של הלחימה בשטחים, להיות מפקד הגיס הצפוני, צעד שנראה כאילו נועד להכשיר אותו להיות אלוף הפיקוד. ואמנם, אחרי כשבעה חודשים בלבד הוזנק, כמצופה, לתפקיד הבכיר הנוכחי.
נסיך או צפרדע
לא פלא שהההתקדמות הצבאית המהירה הצמידה לגנץ את הכינוי "הנסיך". אלא שהנסיך בעצמו מתייחס בביטול לתואר האצולה ובעיניו שלו הוא דומה יותר לצפרדע. "בבצות שאני נמצא בהן אני עדיין מחפש את הנסיכה שתיתן לי נשיקה", אמר לאחרונה לעמית. גנץ יודע על מה הוא מדבר. למרות הקידום המסחרר הועם זוהר נסיכותו עם השנים וטור החובה שלו כבר אינו ריק כפי שהיה עד "דמדומי שחר", מבצע הנסיגה מלבנון, ואירועי "גאות ושפל", המבצע שפתח את העימות הנוכחי עם הפלשתינאים. יש בגנץ מנות לא קטנות מאותו מרכיב חמקמק שנקרא כריזמה. הוא מסוג המפקדים שקשה להתעלם מנוכחותו ומדבריו. הוא בולט בכל חבורת קצינים, לא משנה מהן דרגותיהם, ואם זר ייקלע לחברתם סביר שמבטו מיד יתמקד בגנץ. קשה להסביר למה: יש המצביעים על חיצוניות המרשימה - עם קומתו התמירה, קלסתרו המסותת וכחול עיניו הוא ליהוק טבעי לכל סרט מלחמה הוליוודי. אחרים מציינים דווקא את אישיותו - לקט הערכות אופי כולל מונחים כמו "הדר", "נועם ההליכות", שלווה פנימית", "העדר פוזות", "איש כבוד" ועוד כהנה וכהנה. בני גנץ, נשוי (לרויטל) ואב לשניים, מתגורר במרכז הארץ. הוא נולד ב-1959 במושב העולים כפר אחים שליד קסטינה, בן להורים דתיים, ניצולי שואה, שנישאו במחנה מעצר למעפילים בקפריסין והיו ממייסדי המושב. את הכיפה הסיר מראשו ביום שבו נכנס בשערי פנימיית הכפר הירוק, שם התמחה בענף הרפת. אתו במחזור היה אל"מ במילואים יגאל שרון, מח"ט חברון לשעבר ומרואיין מבוקש בהווה. "הייתי די מקובל, לא דמות מיתולוגית אבל הייתי בסדר", כתב גנץ לפני שנתיים בחוברת היובל של המוסד. ה"בסדר" הזה לא כלל הצטיינות בלימודים: בכיתה י' היו לו שבעה ציונים שליליים, מה שגרר איומי סילוק מצד ההנהלה. בסופו של דבר מחלו לו בעיקר בזכות פעילותו בוועדות שניהלו את חיי החברה והמשק בבית הספר. הוא היה סדרן עבודה, התפקיד בה"א הידיעה חשף את ניצני המנהיגות שלו כבר בגיל שש עשרה. "הכל מייצר אחריות לקחת על עצמך דברים", הוא סיכם בעלון את תרומת הפנימייה לגיבוש אישיותו. כשביקר במקום לרגל חגיגת היובל, לראשונה מאז סיים את בית הספר בקיץ 77', הוא שם פעמיו קודם כל ל"מחששה" (הוא נשאר מעשן כבד עד היום). גנץ התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח) בזמן שדימוי הגדוד היה ירוד בגלל שורת תקלות מבצעיות בלבנון. המפנה לטובה החל להסתמן כשדורון אברוצקי (אלמוג), אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, התמנה לפקד על הגדוד. גנץ הוא אחד התוצרים המובהקים של אותה תקופת פריחה. "נבון, שקול, מבריק ושובב", זוכרים אותו חייליו ומשחזרים את סיפור מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים בתל נוף דרך גבעת הרדאר לכותל המערבי. המג"ד הכתיב קצב מטורף, פלוגה א'- שגנץ היה בה הסמ"פ- צעדה במאסף. אחרי שעברו בקיבוץ גזר הופתעו הכל לראות את גנץ מפטרל לאורך הטור על זוג אופניים שסחב מאחת החצרות, מדווש להנאתו ומצלצל בפעמון כאילו הוא בטיילת, "מבסוט כמו ילד וחיוך קונדסי על פניו". הכל היו משוכנעים שאברוצקי לא ישתוק על המעשה, אבל המג"ד הצטרף לצחוק הכללי. היתה תחילתה של ידידות, שממשיכה להתקיים למרות פער הדרגות וההבדלים בסגנון. "היה לנו לפניו מ"פ בחסד, אבל הצל הענק שהוא הטיל לא כיסה את בני", אומרים כמה מחייליו. "לרגע לא היה לנו ספק שאם הוא יישאר בצבא הוא יהיה קצין בכיר". אחרי שסיים תפקיד מ"פ נשלח גנץ לארצות הברית לקורס של המארינס. במלחמת לבנון הוא הצטרף לכוח הצנחנים שלחם במערב ביירות, החליף מ"פ שנפצע ואחר כך התמנה למפקד החה"נ (יחידת ההנדסה החטיבתית). בשנת 84' זימן אותו דורון אלמוג להיות סגנו ב"שלדג". ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות. בשנת 89' הוא התמנה למפקד "שלדג", והביא אתו רבים מאנשי 890 שיסייעו לו. הקדנציה שלו נמשכה שנתיים, וגולת הכותרת שלהן היתה "מבצע שלמה" להבאת יהודי אתיופיה במאי 91'. ותיקי שלדג, לא שחקני הרכש של גנץ, מציינים ברובם שהוא לא הטביע חותם של ממש. "הוא לא כוכב, הוא לא התקווה הלבנה. הוא בסדר, הוא אדם ערכי שאין בו מילימטר של רוע, מצד שני הוא שמרן ולא ממש פורץ דרך. המסר שלו זה שקט תעשייתי".
בניחותא
גנץ אינו מזן המפקדים האימפולסיוויים, השתלטניים, הששים אלי קרב ומקבלים החלטות מהמותן. אם כבר הוא מייצג את המפקד הדמוקרטי, המתלבט, המתייעץ, ויש אומרים- ההססן. בכיר בשב"כ שעבד לצדו אומר: "בקבלת החלטות הוא בפירוש מהסוג האטי ומבחינתי זה בסדר. הסגנון שלו הוא 'בוא נראה, בוא נבדוק, בוא נלמד קודם את המשמעויות', הוא שם על עצמו הרבה בלמים אבל ברגע שהוא מחליט העשייה מתבצעת במלוא התנופה". מפקד יחידה מיוחדת: "הפטנט הזה של הטיפוס המתלבט- הוא עושה בו שימוש מוגזם. בני הוא איש שתענוג לעבוד אתו בצוות, הוא אמן ביצירת תחושה של שותפות והזדהות, הוא לא מנסה להשפיע בכוח, בחפ"קים הוא סמל של שלווה ורוגע, אף פעם לא בלחץ. הבעיה היא, ויש כאלה שאותם זה משגע, שהוא נוטה לדחות החלטות למחר ואז למחרתיים, אולי אפילו כדי למוסס אותן. אבל אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת. האמנות היא לאו דווקא לקבל החלטות, שאז אתה עלול לסגור לך אופציות, אלא לקבל החלטות בזמן, כך שהדחייה שומרת את האופציות פתוחות". מג"ד צנחנים: "יש כאלה שמעדיפים לקבל החלטה, אפילו פחות טובה, העיקר להחליט עכשיו. בני לחלוטין לא שייך לאלה. עד שהוא מחליט הנשמה יוצאת, התפישה שמנחה אותו היא שכדאי לחכות עד לדקה התשעים ואפילו לתוספת הזמן בתקווה לאסוף בדרך עוד מודיעין. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, זה לא שהשיטה שלו היא לחכות עד שהפריץ ימות". הסימן הברור ביותר לעובדה שהפיקוד הבכיר רוצה ביקרו של גנץ היה מינויו למח"ט חברון אחרי הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא הרבה להופיע אז בתקשורת, לא רק בגלל המצב הרגיש אלא גם משום שהוא שייך לזן הקצינים שהמצלמה אוהבת ודובר צה"ל נהנה לחשוף לציבור- שילוב של דיבור רהוט, רוגע, צניעות, אף לא שמץ מאצ'ואיזם וכבונוס- מראה של גנרל. "אני אוביל את החטיבה בהשקט ובבטחה", היה המשפט שבו פתח את שיחת ההיכרות כשהתמנה בספטמבר 96' למפקד חטיבת הצנחנים. כאן הוא עצר, בעיניים חצי עצומות הוא שאף מהסיגריה, ובטרם המשיך בדבריו המסר כבר היה ברור: ההתנהלות מעתה והלאה תהיה שונה לחלוטין מהסגנון שאפיין את קודמו ישראל זיו. הקצינים התקשו לעכל את העצמאות והחופש שהוגשו להם פתאום במנות גדושות, אחרי שהתרגלו לנוקשות של קודמו, שהכתיב להם עשרים וארבע שעות ביממה מה עליהם לעשות. גנץ, הקוטב ההפוך מזיו ה"פרוסי", הציע דגם של מנהיגות מרוככת שיש בה לא מעט מרכיבים אזרחיים. הוא גילגל את היוזמה לפקודים והיו שלא עמדו במעבר הקיצוני. חסרה להם הלוחמנות והכוחניות של המח"ט היוצא. אחרים נשמו סוף סוף לרווחה. "הצנחנים ייזמו, יובילו, יהוו דוגמה ומופת וינצחו בקרב", היה המוטו שלו, והודות לאנושיות ששידר הוא הצליח לרתום לשירות קבע כמעט כל מי שרצה. נקי, מחושב, לאט לאט, אין ספק שקצין אג"ם של גנץ בצנחנים, איתי וירוב, קלע בול כשהצמיד לו את הכינוי "בני- חותא". גנץ כדרכו השכיל להקיף את עצמו באנשים מעולים, הוא היה תכליתי וממוקד מאוד ואת הטיפול בתחומים שלא עניינו אותו הוא השאיר לחבר הנאמנים. הוא לא טבל את הידיים בבוץ, המנהיגות שלו היתה מרוחקת, לא צ'פחות ולא הסתחבקות. "הוא לא היה חבר, הוא היה אבא", מעידים פה אחד המג"דים ששירתו תחתיו, רובם ככולם אוהדים מושבעים. מצד שני, הם זוקפים לחובתו את הטיפול הרך מדי במפקדים שמשכו לכיוונים שליליים. "הוא לא ממהר לבעוט, הוא מעל הדברים האלה, וכשהוא כבר מבחין בתככנים הוא מתעלם. בצנחנים זה איכשהו הסתדר, אבל בפיקוד צפון, שהוא לא המגרש הביתי שלו, העדינות עלולה להיות בעוכריו".
נכשלתי
לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי. "מח"טים אחרים היו מתחקרים, מפיקים לקחים וממשיכים הלאה בלי להניד עפעף", אומרים הקרובים לו, "אבל בני התקשה להתאושש". כשעמית משכבת האל"מים אומר לי "תבדוק למה הוא עצוב" - זה האירוע שהוא רומז עליו. יש לא מעט מקטרגים הטוענים שגנץ סובל ממינון יתר של רגישות לאבידות, שאמנם לא חסר לו אומץ לב אבל בעקבות "מרכבות האלים" הוא נהיה זהיר מדי, שונה ללא הכר מגנץ הקודם. קומתו שחה, ולא רק כמשל. מכל מקום, במקרה או לא במקרה, עד לתפקיד הבא הוא יצא ללימודים בוואשינגטון. אשר להתנהגותו בקרב, יש שמשווים אותו למשקיע סולידי בבורסה, שלעולם ילך על בטוח ויימנע מסיכונים. הוא אף פעם לא יגיד, "תתקוף, אני כבר אשיג את האישור". הצבתו בראש יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) חודשיים אחרי שנהרג ארז גרשטיין, עוררה ביקורת רבה מצד הקליקה של גולני בפיקוד צפון, בראשות האלוף גבי אשכנזי. אנשיה קיוו לקבל את אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני, וגנץ נראה להם תחליף לא הולם. ההתנגדות לא נבעה רק מהיריבות ההיסטורית בין גולני לצנחנים, אלא גם מהתחושה ש"בני", כפי שהגדיר אז בבוטות אחד מהחבורה, "הוא אורח, הוא לא ימצא את הידיים ואת הרגליים, אין להשוות בינו לארז שחרש פה כל סלע. זה לא אישי, אבל הוא לא היה שותף לאורך שנים לקבוצה המצומצמת מאוד של ה'צנטוריונים' שלחמו בלבנון באופן רצוף". גנץ נשלח ללבנון להיות כונס נכסים, כשכבר היה ברור שהיציאה קרבה. אחרי הפינוי במאי 2000, שתואר גם כנסיגה, מנוסה, או נטישה, עלה גנץ על הבמה בפו"ם, בכנס לסיכום המבצע, והכריז קבל עם ועדה "נכשלתי". בלי לכחד הוא הציג את התקלות אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה. התגובות על ההודאה היו חלוקות. "היום זה כבר טרנד לקום ולהכות בפומבי על החזה, אבל אז זה היה מחזה בהחלט לא שגרתי", מעיד קצין צנחנים, שותף לדרך. "ביושר הכי נוקב הוא לא הסתיר דבר. בעיני זאת עוצמה, זה אומץ לב. היו כמובן, בעיקר החבר'ה מגולני, כמה צפוי, שלא אהבו את מה שהם פירשו כיללות". בדיון שקיים גנץ עם קציני המטה שלו במטולה, קודם למפגש בפו"ם, נשמעו קולות רמים שתבעו ממנו להחזיר את המפתחות. במצב רוח שפוף, בטרם הספיק להתאושש, נפלה עליו אינתיפאדת אל-אקצה, יומיים בלבד אחרי שהחל לפקד על כוחות צה"ל בגדה. המפקדים בשטח שאבו עידוד רב מהמעורבות שגילה; "הוא היה קשוב ופתוח, מאתגר, ההערות שלו היו חכמות, הוא נתן גיבוי, משרה המון ביטחון", מספר מג"ד ששירת בתחילת האינתיפאדה בגזרת חברון, שאז היתה חמה במיוחד. "מספרים עליו שהוא אליטיסט? לא זה הרושם שקיבלנו". במפקדות של החטיבות המרחביות, לעומת זאת, לא ניכרה התלהבות רבה מהמפקד החדש. התחושה שם היתה שגנץ לא תוקפני כמתבקש מחומרת השעה. כל זה השתנה כשתא"ל גרשון יצחק החליק לנעליו של גנץ ביולי 2001. "אל תשכחו, הגיע מפקד אוגדה חדש", הוא הבהיר מהרגע הראשון. בניגוד לגנץ, האיש החושב, האסטרטג, עבר יצחק מיד לביצוע, הכתיב קצב שונה לגמרי של פעילות נחושה ולוחמנית. גם המתנחלים לא זיכו את גנץ בתשואות. הם התרשמו מהאיכות והעומק שלו, אבל ראו בו שבוי של רוח אוסלו הרואה בפלשתינאים פרטנר. בפרשת ה"טיול" להר עיבל, שבו נהרג הרב בנימין הרלינג מקדומים, הם זקפו לחובתו את ההתמהמהות שבגללה חלפו חמש שעות עד שהקבוצה חולצה, וגם זאת רק כשירדה החשיכה. את העובדה שגנץ ליקט במו ידיו את המטיילים, בהם תינוקות, הם שכחו לו. הם האשימו אותו שלא הגדיר עדיין את הפלשתינאים כאויב ולכן לא פעל במלוא העוצמה לשיתוק מקורות הירי בבלאטה. זה קרה מיד בתחילת האינתיפאדה, זמן קצר אחרי פינוי קבר יוסף. הצירוף של שני עימותים טראומטיים אלה העיבו על תפקודו של גנץ, שהיה אז חדש בגזרה. בגלל רגישותו, הוא נקלע למצוקה. הרמטכ"ל, שזיהה את הסימפטומים, התאמץ לשלוף בעוד מועד את חביבו מקו העימות.
התחרות
ההודעה שהוציא דובר צה"ל על אודות מינויו של גנץ למפקד גיס, בישרה גם על מינויו של משה קפלינסקי, לשעבר מח"ט גולני ומפקד עוצבת הגליל, למזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון. באותו יום קיבלו שניהם גם את דרגת האלוף, ובכך נפתחה באופן לא רשמי התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בסוף העשור. כך היה גם כשנמסר בחודש שעבר, בו-בזמן, כי אושר מינויים של קפלינסקי, בן ארבעים וארבע, לאלוף פיקוד המרכז ושל גנץ, בן ארבעים ושלוש, לאלוף פיקוד הצפון. המרוץ הצמוד של הצמד- חמד, זה צנחנים וזה גולני, ירתק בשנים הקרובות את צמרת צה"ל. עוד לפני פינוי דרום לבנון ניכרו ניצני התחרות. קפלינסקי היה מפקד אוגדה 91 וגנץ מפקד יק"ל, שתי גזרות אחריות שכנות. גנץ ספג את מלוא הביקורת על הנסיגה החפוזה, השארת הציוד, הלוחמים שנשכחו ואפילו את הפקרת צד"ל ייחסו רק לו, כאילו הוא נתן את ההוראה, בעוד שקפלינסקי זכה לתשבוחות על תפקודו. במבט לאחור ההשוואה אינה הוגנת. כל מה שהיה על אוגדה 91 לעשות היה לפרק שלושה-ארבעה מוצבים, ולכן לא פלא שהיא ביצעה את המשימה בלי דופי. לא כך יק"ל, שהיתה מטופלת בין השאר במפקדות, שמטבע הדברים קשה יותר לקפלן בהתרעה קצרה. "בני קיבל הנחיה מפורשת", אומר בכיר בפיקוד צפון שתובע את עלבונו של גנץ, "שלא רק שאסור לו בשום אופן לדבר עם צד"ל על מועדים, אלא שעליו למשוך אתם זמן ככל שניתן. היה לנו ברור שביום פקודה, שבו יגידו לו ללכת, הוא יהיה תקוע עם חלק גדול מהדברים. הוא לא יכול מבעוד מועד להסיג למטה את המיטות של עאישייה, לדוגמה, כי אז אנשי צד"ל, שהובילו את המנהלות של יק"ל, היו מבחינים שמשהו עומד להתרחש. בגזרת אוגדה 91 הסידור היה אחר. צה"ל היה אחראי לשיירות ולכן אצלם אפשר היה לטפטף את הציוד אחורה. כמו שצפינו, ביק"ל נשאר יותר ציוד מאשר באוגדה 91. במצב הזה היה נוח לגורמים מסוימים", הוא מתכוון לאנשי גולני, "להפנות אצבע מאשימה דווקא לכיוון בני, ואני טוען שמפליא איך למרות התנאים הבלתי אפשריים הוא פינה כל כך הרבה". "האבסורד הוא", שוצף-קוצף כנגדו קצין בכיר, "שגבי, קפלינסקי ובני, המפקדים הבכירים שפיקדו על הנסיגה מלבנון שהתנהלה בצורה מבישה, מעמדם שודרג למרות הביזיון. הדרג המדיני הגדיר להם את חודש יולי כמועד היציאה: לא רק שהם לא עמדו במשימה, הם מתפארים שהבריחה עברה בלי שריטה. הרי לא היה קרב בכלל, חיזבאללה ביוזמתם הלכו אחורה. ההיסטוריה עוד תסטור לנו בפנים על מה שהתרחש שם, מדובר במכה אנושה לכוח ההרתעה ופשיטת רגל ערכית ששלושתם כאחד שותפים לה. החלק של בני בתוך זה, שפעמיים רצוף, בדרום לבנון ובאיו"ש, מנהיגותו לא עמדה לו במבחנים הגדולים. המקרה שלו מוכיח שלהיות נחמד זה לא מספיק. זה לא שהוא לא מוכשר, אבל להיות אופרטור של החזית הצפונית - המינוי הזה שלו עוד יתנפץ לנו בפנים". גנץ נכנס בשבוע שעבר ללשכת אלוף פיקוד צפון כשלצד מברכים יש לו אופוזיציה רחבה, הן עניינית והן של בעלי אינטרסים שקידומו המהיר דחק אותם לאחור. אלה מנסים לעשות דה-לגיטימציה של המינוי. כשחוקרים גם את הזרמים התת קרקעיים, מגלים שבעצם לא את גנץ הם מחפשים, אלא הוא בידיהם רק מכשיר נוסף לערער באמצעותו על שיקול הדעת הכולל של הרמטכ"ל. "
(מתוך עיתון "הארץ" 2002\04\26)


על הקרב המשמעותי הראשון שלו סיפר גנץ בכתבה לבמחנה:

"המפקד באימון מתקדם"

"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (האלוף בני גנץ, סגן הרמטכ"ל, מתוך עיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #85  
ישן 04-01-2011, 08:57
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
פסקה מעניינת
בתגובה להודעה מספר 84 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות" על האלוף בני גנץ מ- 2002\04\26."

אפרופו חשיפת אמצעי הביון בלבנון על ידי חיזבאללה/צבא לבנון בחודש שעבר, זה בהחלט אזכור מעניין... לך תדע, אולי אחד מהאמצעים שנחשף ב 2010 נפל לידיהם כבר ב 1997...

לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #86  
ישן 27-11-2010, 21:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "למה דווקא ג'רי", עיתון "הארץ"
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
למה דווקא ג'רי\ מאת אביחי בקר

מינויו של תא"ל יצחק גרשון (ג'רי) לפקד על כוחות צה"ל בגדה מעורר חילוקי דעות בצמרת הצבא. יריביו תמהים במה זכה קצין בינוני כמוהו לפקד על הגיזרה הרגישה ביותר של צה"ל. תומכיו מבטיחים הפתעות. במועצת יש"ע מרוצים. בינתיים.
"האירוע המעצב שלו הוא הפשיטה על בסיס חיזבאללה במיידון במאי 88'. המבצע שבו פעל צה"ל לראשונה מעבר לרצועת הביטחון, ובהיקף חסר תקדים, נגד הארגון השיעי שהחל לבסס את אחיזתו באגף המזרחי של דרום בנון. לפחות ארבעים אנשי חיזבאללה נהרגו בקרב שהוביל סא"ל יצחק גרשון (ג'רי), אז מפקד גדוד 202 של הצנחנים. מפקד הפעולה היה שאול מופז, מח"ט הצנחנים אז, והיום הרמטכ"ל. חיילי הגדוד צעדו ליעד שניים עשר ק"מ וכשחזרו נשאו עמם שלושה חללים, סמל מרקו ברנשטיין, חוקר השבויים סרן בועז רביד והמ"פ הנערץ סרן ציון מזרחי. לבית חולים רמב"ם הובאו חמישה עשר פצועים. "הרימו את הראש והיו גאים במה שעשיתם, אפשר להיות עצובים אבל לא צריך לבכות", אמר גרשון למראה הפרצופים הדומעים. אלה שהיו לצידו במיידון מלאי שבחים על קור הרוח, המעוף והתעוזה שגילה תחת אש. במהלך ההסתערות הוא אף הופתע מטווח שני מטר על ידי לוחם חמוש באר-פי-ג'י והקדים אותו בשבריר שנייה. מבחינתו של גרשון, פעולת מיידון היא כרטיס הביקור שלו. באחת ההרצאות שלו על הפעולה שמעו אותו אומר: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". אלא שבעיני חלק מעמיתיו כרטיס הביקור שלו משובץ באירועים הרבה פחות מחמיאים, שמעמידים בסימן שאלה גדול את החלטת הרמטכ"ל להפקיד אותו על הזירה הרגישה ביותר של צה"ל. זה חודש מכהן גרשון, היום תא"ל, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. בחפיפה הקצרה שלו עם קודמו בתפקיד, תא"ל בני גנץ, הוא ביקש ממנו להניח לנושאים המבצעיים. עם זה, הוא אמר, כבר אסתדר בעצמי. הוא העדיף להתמקד בהיבטים המשניים לכאורה: תקשורת, מטכ"ל, דרג מדיני ומתנחלים, כל מערכת הלחצים מבית שתכריע לדעתו את גורל הקדנציה שלו לשבט או לחסד. אין זה מפתיע אפוא שפגישת העבודה הראשונה שלו, דקה אחרי שנגמר טקס חילופי המפקדים באוגדה ועוד לפני שכינס את המח"טים שלו, היתה עם חברי מועצת יש"ע. את גנץ הם השביעו מרורים. גרשון, נראה, הפנים היטב את הלקח. בינתיים הוא גם נועד עם נציגי היישוב היהודי בחברון ועם חברי מועצת קרית ארבע. מדיווחי המשתתפים בפגישות הללו עולה שהאוגדונר הטרי פותח את כהונתו ברגל ימין. "בנושאים שבהם בני היסס, ג'רי אישר מיד", הם מציינים בסיפוק. במילים אחרות, גרשון נתן להם להבין שיזכו להבנה רבה יותר מבעבר. "תזכרו שהתחלף פה מפקד", חזר והדגיש לפניהם בכמה הזדמנויות. גורם שמכיר היטב את המפקד היוצא והמפקד הנכנס, מנסה להעריך את הצפוי בגדה: "ג'רי לא בא רק כדי לתחזק את העסק. ברגע שייהרג על הצירים המתנחל השלישי, הוא יחתוך. בזכות אומץ הלב שלו, לסיר הלחץ של איו"ש הוא בפירוש האדם הנכון. הוא ייזום, הוא יקח סיכונים. לג'רי אין הקור והריחוק שמאפיינים את בני. הוא אגרסיווי, הוא עשוי אפילו להורות לתקוף יעדים עוד לפני שהדרג המדיני דן בנושא. הוא איש שמחליט ולא מתמהמה. בהשקפותיו הוא בטחיותר נץ מבני". בחודש שגרשון בתפקיד נהרגו באיו"ש - עד סגירת הגיליון - ארבעה ישראלים. השטח מצפה שיחתוך.
יתרון הבינוניות
כמו שקורה בדרך כלל עם קצינים המתמנים לתפקידים בכירים, גם הפעם יש חילוקי דעות על טיב המינוי. מבקריו מביעים ספקנות רבה אם כישוריו הממוצעים של גרשון הולמים את כובד המשימה בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. הם מציינים במיוחד את הפער בין הרטוריקה וההבטחות של האוגדונר החדש לבין הגשמתן במציאות. רבים מצטטים את המושג האירוני "סגור עם ג'רי", שהיה לשם דבר בצבא ורודף אותו בכל אשר יפנה. "זה לא שהוא עובד עליך", מסבירים מכריו, "מקור הנגע בנטייה הילדותית הקופצנית משהו להתחייב מבלי לבדוק אם אכן יוכל לממש את ההבטחה". לא מדובר במשימות מבצעיות אלא בהבטחות אישיות, למשל, מ"פ שגרשון הבטיח לו לצאת לקורס יוקרתי ואז התברר שהמכסה שניתנה לחטיבה התמלאה מזמן. זה קורה גם למפקדים אחרים אבל לא בתדירות שמאפיינת את גרשון. "קצין קטן אבל פוליטיקאי בחסד", מסכמים מבקריו. ב"עוצבת האש", אוגדת מילואים איכותית, התחנה שקדמה ליהודה ושומרון, הידהדה למרחקים אנחת הרווחה הקולקטיווית שנפלטה ביום שעזב את הלשכה ובמקומו התייצב טל רוסו. "שמרן, שגרתי עד שעמום, נפוח מחשיבות עצמית", אומרים יריביו. אמירות שלו בנוסח "דעתכם חשובה אך אינה קובעת" הרתיחו רבים. "כשמקשיבים לג'רי אפשר בקלות ללכת שולל אחרי המלים הארוכות המלוות בארשת פנים רצינית", אומר אחד ממבקריו הגדולים, "אבל אם בוחנים ביסודיות מה בעצם הוא אומר, מגלים שמאחורי הקשקשת והברברת אין כלום. יש אצלו המון התעסקות בשואו- אוף. במקום לספק פתרונות פשוטים הוא עסוק כל הזמן במצגות שמהבהבות ומסתובבות. ג'רי הוא אב-טיפוס של דור מפקדים שעיקר כוחם הוא ב'פאוור-פוינט'. אנחנו לא הערכנו אותו אבל כידוע הרמטכ"ל מת עליו". בהיותו מח"ט הצנחנים היו למופז שלושה מג"דים, בני גנץ ב- 890, ישראל זיו ב- 50 וגרשון ב- 202. אפילו כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, האם זה מקרי בלבד שסבב השיבוצים האחרון קידם בעת ובעונה אחת דווקא את נערי מופז? התרעומת על כך בחוגים מסוימים בצה"ל עדיין לא שככה. גנץ כידוע הוקפץ מיהודה ושומרון להיות אלוף עוד בטרם מלאו עשרה חודשים לכהונתו; זיו נשלח להיות מפקד כוחות צה"ל ברצועה, ואילו גרשון נקרא בהתרעה קצרה לאיו"ש. כאמור יש לגרשון גם תומכים לא מעטים. "צפה להפתעות, בעוד שנתיים יחזרו אליך כל המשמיצים ויודו שהם טעו בגדול בנוגע לג'רי", הודף את הספקות מג"ד צנחנים שהיה מפקודיו. "אמנם הוא לא רץ הכי מהר, הוא לא הכי מבריק, אבל כשמצרפים יחד את המטען האנושי, המקצועי והערכי, התוצאה היא קצין ברמה סופר-גבוהה. לחבורה שאני שייך אליה הוא זכור כמח"ט בעל יכולת מרשימה של הנעה ושליטה". קצין מילואים, שאף הוא צמח בצנחנים, מחזק את התזה על היתרון של מפקד יעיל על מפקד מבריק: "למרות שאני רחוק מלהתלהב מהאיש, אני לא שותף לתחושה האפוקליפטית שאני מרגיש סביבי. ניסיוני לימד אותי שאין אדם שהוא לבדו יציל את המולדת, הציפייה שלנו לבר כוכבא או לפחות למאיר הר ציון הרי נכזבת במרבית המקרים. אם נסתמך אך ורק על כוכבים בסופו של דבר נישאר בלי אלה שמסוגלים גם להרים שרוולים ולהזיז את האבנים הכבדות מהדרך. בהחלט יתכנו מצבים שבהם עדיף בינוני על כריזמטי".
לא לקחו אותו ברצינות
שבוע לפני שיצאה ההודעה הרשמית על מינויו התחייב גרשון לאשתו, אלישבע (שבי), שהשמועות העקשניות כאילו הוא מיועד להיות מפקד כוחות צה"ל בגדה אין להן יסוד. אתה עובד עלי, היא אמרה לו והוא נשבע לה שכפי שהוסכם עם הרמטכ"ל, הוא יוצא לאנגליה להשתלם באקדמיה המלכותית ללימודי צבא לונדון כבר קרצה לזוג, שהתחתן רק לפני שנתיים ומשהו, ובשל הנסיעה שבאופק הם עצרו את התוכניות להניח בבית בקיסריה רצפת פרקט והחלו באריזה, אבל אז התהפך הגלגל. הוא בן ארבעים ושלוש, בכור מחמישה אחים, יליד פרדס חנה כשעוד היתה מושבה, בוגר אורט בנימינה ותושב קיסריה. "זאת פינה שחוליי א"י עדיין לא פגעו בה", הגדיר פעם באוזני חבר את חיבתו לשומרון הישן. הוא נשוי בשנית ואב לדרור, חניך בפנימייה הצבאית בחיפה וגל, תינוקת בת שנה. הוא התגייס לסיירת שקד בפברואר 77' וכבר בטירונות הצמיד לו סמל המחלקה את הכינוי המזוהה איתו יותר מאשר שמו. במסגרת קורס מ"כים-סיירות הוא השתתף במבצע ליטני. אחרי בה"ד 1, משום ששקד התפרקה הוא הלך לחטיבת הצנחנים בהשראת מפקד הבה"ד אז, דורון רובין. במלחמת לבנון היה מ"פ של פלוגת מאי 81' בגדוד 890, שקורותיו מהנחיתה בשפך האוואלי ועד לחבירה עם הפלנגות הנוצריות בבסאבה שבמבואות ביירות, מתועדים בפרוטרוט בספר "אתי מלבנון" שחיבר המח"ט אז, יורם יאיר (יה-יה). "בראש החטיבה הולכות חבורות המח"ט והמג"ד בראש ואחריהן צועדים לכל רוחב הכביש חיילי הפלוגה של ג'רי, עליזים וצעקנים", כתב יאיר בתמונת הסיום האופטימית של הספר. "רק מטעמי נימוס הם בולמים את התלהבותם ולא עוקפים בריצה את חבורת המפקדים, אלא רק כאילו דוחקים בהם מאחור להרחיב צעד ולהגיע כבר אל אלה הממתינים בפאתי הכפר. התושבים מביעים את שמחתם על בואנו בנפנופי ידיים בקריאות נרגשות ובבכי". הפלוגה, שספגה הרוג אחד בלבד במלחמת לבנון, יוחנן נגר, נפגשה השנה לכנס מחזור בבני עטרות. ג'רי, ציינו החיילים לזכותו, לא הדיח גם כאלה שרשמו שלוש נפקדויות. בתום השלב הראשון של קרבות לבנון, כשהסתמנה הפוגה, הוא יצא לחופשת שחרור וכבר קנה כרטיס לג'ונגלים של דרום אמריקה. אלא שלקראת הפריצה לביירות התקשר אליו הביתה מפקד האוגדה עמוס ירון וקרא לו לשוב, "אחרת זה על מצפונך". גרשון עזב הכל ומיהר דרך ראש הנקרה לביירות, מצא את מג"ד 890, מתי הררי, קיבל ממנו את המינוי למ"פ מסייעת ומיד נכנס עם הפלוגה הבלתי מוכרת לו ללחימה. המג"ד הבא שלו, שהיה זה ששיכנע אותו להישאר במדים, היה משה יעלון (בוגי). גרשון היה קצין האג"ם של החטיבה כשהמח"ט היה מופז, ובעבור תשעה חודשים לצדו התבשר על ידי מופז כי הוא מייעד אותו לתפקיד מג"ד 202. "ג'רי, שהוא קונפורמיסט, לא נמנה על הדמויות המיתולוגיות בצנחנים", זוכרים הוותיקים. "אף פעם לא לקחו אותו ברצינות. כקצין צעיר היה בהתנהלות שלו מרכיב חמוד, מאוד ילדותי, שגרם למפקדים לא רק לסלוח כשהיה אצלו ברדק אלא גם לתת לו סוכריה. השאלה למה דווקא ג'רי חזרה תמיד ונשנתה". אחרי הפשיטה הנועזת על מיידון כבר הסתכלו עליו אחרת. אלא שבצד תהילת מיידון עמד תור המג"ד שלו גם בסימן משבר משפחתי שהביא לגירושיו. "לא ידעתי לחלק נכון את הזמן בין הבית לצבא ובדיעבד היתה זו טעות", הוא אומר מדי פעם. בהמשך אף עודד את המג"דים שלו להקדיש יותר למשפחותיהם. כדי ללמוד על הסגנון שלו כמג"ד, אין כמו המקרה של אחת הפלוגות החלשות יותר שהיו לו. כל פעם שגרשון היה מגיע לפלוגה לביקור, זה היה מסתיים בחיזוקים חיוביים, "כל הכבוד, אתם חבר'ה מעולים". בין זה למציאות לא היה שום קשר. הפלוגה והמ"פ בראשה היו על הקרשים. גרשון מצדו המשיך לשחק את המשחק להפליא, הקפיד להלל ולהחדיר בהם את האמונה שהם גדולים. בסופו של דבר הם נהיו כאלה. הוא היה הסמח"ט של דורון אלמוג ושל יעלון ולאחריהם היה מח"ט החרמון. בסיום תפקידו כתב לו מפקד אוגדת רמת הגולן, משה סוקניק: "נהניתי ולמדתי להכירך. המקוריות, היוזמה והדבקות במשימה הן רק חלק מהתכונות הבולטות שלך. אתה אדם רגיש עם נשמה המסוגל לאחד סביבך צוות ולהובילו להישגים רבים. האגף השקט של החרמון איפשר לי כמפקד אוגדה לעסוק בנושאים אחרים. קבל את הערכתי על העבודה הרבה ובמיוחד על ההישגים המדברים בעד עצמם". בין מארס 93' לאוגוסט 94' הוא היה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון. חודש לפני סיום תפקידו נספו במוצב טייבה שני חיילי גולני, ערן חודרה ואביקם הופמן, כתוצאה מפגיעה בקו מתח גבוה שנפרש נמוך. בעקבות ההתחשמלות הועמדו למשפט בבית הדין המיוחד בקריה המ"פ סרן אופק בוכריס, המג"ד סא"ל משה תמיר (צ'יקו) וכן גרשון, מפקד הגזרה. סעיף האישום שעליו נתבעו היה גרימת מוות ברשלנות. גרשון זעם. לטענתו בשעה שמתנהלת לחימה יש לנקוט, אם בכלל, אמצעים פיקודיים ולא פליליים. עורך דינו היה דב וייסגלס. שלוש שנים אחרי האסון זוכו שלושת הנאשמים מסעיף גרימת מוות והורשעו בעבירה קלה של התרשלות. לעדויות אופי על גרשון התייצבה גלריה מרשימה של אלופים, בין השאר מתן וילנאי, עוזי דיין ואבותיו הרוחניים מופז ויעלון. "כישלונו של המח"ט מתבטא בכך שלא בחן את נקודות התורפה הבטיחותיות", קבעו השופטים ופסקו לגרשון שלושים וחמישה ימי מחבוש על תנאי למשך שנתיים. אבל התמקדות באסון תעשה עוול עם הקדנציה שלו, שהיתה עשירה במבצעים חוצי קו אדום; ואמנם הכרעת הדין המקלה סללה את מינויו, בחתימת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, לתפקיד הנכסף של מח"ט הצנחנים. כמו במקרה איו"ש גם הפעם הוא החליף את גנץ. אסון ההתחשמלות בטייבה לא היה המקרה היחיד שבגינו הועמד לדין. בהיותו סמג"ד 890, ליד אנסאר, פגע טנק ישראלי בשני חיילים והרגם. התאונה החלה כשהטנק, שהיה מצויד במערכת ראייה תרמית שאך הוכנסה לשימוש בשריון, התרחק שלוש מאות מטר מהמוצב הגדודי על מנת להתמקם בעמדה השולטת בגבעה שממנה נהגו חוליות פלשתיניות לירות לעבר המחנה. הצוות שקיבל תדריך מגרשון דיווח בקשר במהלך הלילה שהוא מאתר אויב על גבעת המטל"רים. הסמג"ד שהיה בחמ"ל בדק את הנתונים שנמסרו לו ואישר לפתוח באש. אז הוא פתח בריצה לכיוון הסוללה ההיקפית לראות במו עיניו את הפגיעות. ברגע שהוא עזב את החדר פגע בגג הבניין פגז שקטל שני אנשי קשר תמימים שבדיוק התקינו עליו אנטנה. למרבה הצער השריונאים לא איפסו את עצמם, התבלבלו, זיהו את כוחותינו כמחבלים, ובמקום אל גבעת המחבלים ירו על המוצב הגדודי. בעקבות חקירת מצ"ח הועמד גרשון למשפט בבית הדין של פיקוד דרום בקסטינה. הוא זוכה מכל אשמה.
סגנון פתוח
בתרגיל החטיבתי הראשון שלו כמח"ט הצנחנים הוא נקע את הרגל לאחר צניחה לא מוצלחת בצאלים. "שיט, הלך האימון", הוא קרא מרוב תסכול. חייל שצנח בקירבתו ולא ידע מיהו גער בו למשמע הדברים: "מה שיט? תגיד תודה שבזכות המכה הכל עכשיו מאחוריך". הוא היה ממשיך לרדת עליו לולא הבחין שהוא מדבר עם המח"ט. "אל תספרו לי על בעיות, דברו איתי על אתגרים", נודע גרשון באמירת המחץ שלו בחטיבה. בתגובה קם קצין אספקה באחת הישיבות והכריז: "יש לנו אתגר עם שקי שינה". את השנתיים שהיה בתפקיד מאפיינים מפקדי היחידות שלו כפוריות וכפריחה לחטיבה. בפרגון מקיר לקיר של המג"דים ניכרת אהבה כלפיו. "אין אצלו רשמיות, הוא חותך גינונים", אומר אחד מהם. "לקצינים עצמאיים ג'רי הוא מקור ברכה, הוא מפקד למפקדים שמסוגלים לעבוד לבד. ברגע שהוא סומך עליך, אתה מלך העולם. הגיבוי שהוא נותן הוא טוטלי, זה נכון גם לטעויות. הוא משחרר חבל, לא יורד לנשמה, לא מתעסק בזוטות, הוא מאפשר המון חופש פעולה ומרחב תמרון, הוא לא יושב על הווריד. הוא מפקד של עשרים אלף רגל".היו גם הגינונים הקטנים, מכתבים למפקדים תמיד בכתב יד, הקדשות בנוסח אישי, טלפונים לנשות הקצינים בערבי חג. בסתר גרשון גם כותב שירים. עם חוג המג"דים הוא פיתח יחס חברי ובלתי אמצעי, הם רואים בו מודל לחיקוי. "לנו לא נותר אלא להוריד את החלומות שלו לקרקע המציאות". אבל לא לכולם התאים הסגנון הפתוח. מי שהיו זקוקים לחניכה צמודה לא מצאו אותה במפגשים החטופים עם המח"ט. באוגוסט 98' חדר איש חיזבאללה למוצב סוג'וד והפתיע את הצנחנים ששהו שם. מופז, שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן, הדיח בתגובה קצין וחייל, למען יראו ויראו. גרשון חלק עליו לאורך כל הקו. לדעתו, לאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו פעלו הלוחמים ללא דופי. אולם בהמשך, בכנסים פנימיים של צה"ל, הוא הצדיק באופן נחרץ את החלטת ההדחה. כיצד מתיישבת הסתירה? הסברו הוא שלרמטכ"ל חשוב היה לשדר מסר של חתירה למגע וערך הניצחון, וכך, למען המטרה הגדולה, הוא תמך לבסוף בהדחה שאותה ניסה למנוע. גרשון הוא האחרון לעורר סקנדלים, וכתמיד גברה נאמנותו המוחלטת למערכת. חצי שנה חלפה ובפברואר 99', במבצע של סיירת הצנחנים, נהרגו בקלעת ג'בור מפקד היחידה, רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הכוח שהיה בדרכו למארב נתקל בחוליה של החיזבאללה. משחלפו ימי האבל התעוררה פרשת הלוחם סמ"ר עופר שרון, שגורמים אינטרסנטים- חיבור של ימין פוליטי וקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן- סילפו אותה לכדי הטחת אשמה, לפיה נמנע שרון לכאורה מלהסתער בעת ההיתקלות משום הזדהותו מבית עם תנועת ארבע אמהות. גרשון, שאין בקי ממנו בפרטי ההיתקלות, לא ביטא בפומבי את שידע ויכול היה לשים קץ להשתלחות בשרון. "לעופר, שהוא אדם ערכי מבני הנוער הטובים שיש לנו, היתה השתהות מסוימת בתגובה, זה כל הסיפור", הסביר בזמנו למעטים שביקשו לרדת לשורש העניין. "אחרי ההתמהמהות הוא ירד למטה והתנהג כמו גיבור לכל דבר ועניין". כששרון התייצב לפניו מיד כשחזר מהמארב, תיאר לו באופן נוקב את שאירע ואף קבע שאיכזב את עצמו ולכן אינו ראוי להיות לוחם בסיירת, סבר גרשון שהוא שופט את עצמו לחומרה ולכן הורה לו לחזור לצוות כדי שייצא למבצע הבא. הוא אמר לו שהיסוס לרגע הוא טבעי וכדי לנסוך בו ביטחון הוסיף שגם לו זה קרה. עם המח"ט לא שוחח שרון על תפישותיו הפוליטיות שלו; הסערה התעוררה רק בעקבות ראיון ב"הארץ" עשרה חודשים לאחר המארב הקטלני. גרשון היה אז כבר בתחנתו הבאה, כמפקד "עוצבת האש". באוגדה האיכותית לא היתה דרכו סוגה בשושנים. על רקע שינויים שחולל במבנה ובהיקף האוגדה, קמה לו אופוזיציה עיקשת שלא הסכימה עם צעדיו. בצמרת האוגדה קיים ריכוז של קציני מילואים שהם בכירים במשק ובאקדמיה, שהתתמודדות האינטלקטואלית שלו מולם לא היתה קלה; גם חבריו בצנחנים לא רוו נחת מכך שגרשון הפך ממפקד עמית לגנרל שלהם. גרשון ראה במתנגדים "שריד של הארגון הישן שרוצה לשמור על נתח הגבינה שלו", כדבריו. הוא העדיף להתעלם מכך שהאחריות לכישלון בשיווק הרעיון היתה שלו בלבד. לתוצאה שביקש להשיג אפשר היה להגיע גם בלי החיכוכים שלעתים קרובות נגררו עד כדי פסים אישיים. "הוא השאיר מאחוריו שממה, הכל קפא", תוקפים כמה מוותיקי האוגדה. אפילו הם מגזימים, גם מצדדיו המושבעים מודים שלעומת השיא בתקופת כהונתו כמח"ט הצנחנים, הפיקוד על האוגדה היה פרק מזהיר פחות עבורו. גרשון עצמו רואה את הקדנציה כהצלחה רבתי.
חופש פעולה מלא
בסולם המורעלות אין לו מתחרים. הוא הטיפוס שתמיד יקום ויעיר למה לא מתאמנים יותר. בקורס אנגלית שמקיים צה"ל בוינגייט לא רק שהיה מופת של שקידה, הוא נלחם בשיניים שלא יעתיקו. תכונה מובהקת נוספת שלו היא חולשתו לשפה: הוא מתואר כרטוריקן בחסד או, להבדיל, כמכור לסיסמאות. לאיו"ש הוא הגיע בליווי התהייה איזה מין מודל הוא עכשיו. האם זה גרשון נוסח מיידון, או גרסה עדכנית של "סגור עם ג'רי"? בינתיים השטח אופטימי. בעת סיור שקיים בשבוע שעבר בגזרת חלמיש, הוא מצא צוות נגמ"ש שהתנהג כאילו הוא בפיקניק על שפת הים ולא לנוכח פני אויב. הוא הזעיק אליו לבירור את המ"פ שהיה בטוח שזה סופו המר. מפקד האוגדה, שיער הקצין, יאותת לשטח שהנה בא בוס חדש באמצעות סנקציות חריפות שינקוט נגדו. הוא נדהם כשגרשון דיבר אתו בנועם ונמנע מעונשים. נרעשת אפילו יותר היתה קבוצת פועלים פלשתינאים ביציאה בתקוע. הג'יפ שעצר לידה היה גי'פ "סופה" גדוש אנטנות. "אלה ערבים", אמר לגרשון מח"ט הגזרה, אבל מפקד האוגדה פתח את הדלת, בירך את החבורה בשלום והחל משוחח. בתדריך למח"טים ולמג"דים, שבועיים מיום מינויו, הוא נשא את האני מאמין שלו: "במישור המבצעי-טקטי שבו נפגשים ל(קרב) דו-צדדי הלוחם הישראלי והפלשתינאי, אנחנו חייבים תמיד לנצח. יש לנו מחויבות מקצועית, מוסרית וערכית לעשות את זה, לפנינו מרחב כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות. אם ננצח נקודתית יהיו לזה, אני מאמין, השלכות על הפתרון הכולל. המשימה שלנו היא לאתר פעילות חבלנית, ליצור איתה מגע, לסכל ולהשמיד אותה". עוד הדגיש: "אין לי שום טענות לא לדרג הצבאי ולא המדיני. חופש הפעולה שניתן לי הוא מלא"."
(מתוך עיתון "הארץ")

על הקרב במיידון:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/761/977.html

מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד\ מאת עמיר רפפורט

מיידון 1988. צה"ל מסתער על חיזבאללה. האש כבדה ולא רחוק משם נמצא ארד. לפי הדוח האחרון שהועבר, הוא לא שרד את הקרב
"מאי 1988. בקעת הלבנון, תשעים קילומטר צפונית לגבול עם ישראל. על פי הדוח שהגיש חיזבאללה בשבוע שעבר, בלילה הזה, במקום הזה, ניסה רון ארד לברוח משוביו. הדוח שנמסר לעופר דקל, המתווך בעסקת השבויים שבמסגרתה קיבלנו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב בארונות, מכיל שמונים עמודים בערבית. יש רק דבר אחד שחיזבאללה חותם עליו בוודאות: בלילה שבין השלישי לרביעי במאי- 1988 הוחזק רון ארד בבית בכפר נבי שית, הנמצא בחלק המרכזי של בקעת הלבנון, שישים קילומטר מצפון למיידון, סמוך מאוד לגבול הסורי. מפה מתחילים סימני השאלה. תרחיש אחד בדוח של חיזבאללה אומר שכוח מובחר של צה"ל ניסה לחלץ את ארד ומבצע החילוץ השתבש; תרחיש אחר טוען כי ארד קיבל סיוע פנימי של אחד משוביו, ניסה לברוח ונכשל; האפשרות השלישית מדברת על כך שכמה משוביו של ארד עזבו אותו לבד באותו לילה גורלי, בעקבות הקרב במיידון, ושארד נהרג בניסיון לברוח. שלושה תרחישים, סוף טרגי אחד. ארד נהרג, אומר חיזבאללה. אבל היכן נקבר? נסראללה ואנשיו לא משיבים. קשה לזכור עכשיו. בשורה התחתונה אין בדוח כל הוכחה שרון ארד באמת נהרג. בשורה התחתונה לא קיבלנו מידע משמעותי. חיזבאללה- בלוף. "חיזבאללה קיבל השבוע את סמיר קונטאר ועוד ארבעה שבויים חיים", אומר בתסכול גורם ביטחוני בכיר. "אנחנו קיבלנו את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, שזה חשוב, אבל בעניין רון ארד נשארנו עם התעלומה". גורמים ביטחוניים אחרים מגלים כי הדוח נלמד במהירות במוסד, בשב"כ ובאגף המודיעין של צה"ל. שלושת הארגונים הגיעו למסקנה אחת: הדוח שקרי.
"זה לא רק חיזבאללה-בלוף אלא גם ישראבלוף", אמר גורם ביטחוני. "חיזבאללה היה זקוק לדוח כדי שיוכל לטעון שעשה כל שביכולתו לגלות מה קרה לרון ארד, ולקבל בחזרה את סמיר קונטאר בלי לפתור את התעלומה באמת. מצד שני, אנחנו היינו זקוקים לדוח, גם אם הוא שקרי, כדי לשדר לדעת הקהל שוויתרנו על קונטאר כקלף מיקוח רק אחרי שעשינו הכל בעניין רון ארד". אז מה באמת קרה? האם רון ארד באמת ניסה לברוח ונהרג? מה התרחישים שחיזבאללה מדבר עליהם ועד כמה הם ריאליים? לא בטוח שאפשר לענות על השאלות האלה. אפשר רק לנסות לחזור אחורה בזמן, לאותו ליל ירח מלא במיידון, 1988.
חייבים לעשות משהו
שש שנים עברו מאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. שש שנים אחרי, וצה"ל מארגן את הפעולה הגדולה ביותר שלו מאז מבצע שלום הגליל. כוחות: צנחנים, שריון, תותחנים, מסוקי קרב של חיל האוויר ויחידות נוספות. יעד: הכפר מיידון, שלושה קילומטרים צפונית למוצבים חונה וסוג'וד, בקצה המזרחי של רצועת הביטחון בדרום לבנון. הפעולה נולדה בעשרים ושישי באפריל 1988. סגן אלוף שמוליק אדיב, מפקד גדוד בגבעתי, נהרג בפיגוע שביצע חיזבאללה במורדות הר דב. "חייבים לעשות משהו", אמר אלוף פיקוד צפון דאז יוסי פלד, למפקד הצנחנים דאז אלוף משנה שאול מופז. התוכנית של מופז היתה יומרנית: פשיטה חטיבתית על מיידון. אבל מהר מאוד קיבלו מופז ופלד רוח גבית ממי שהיה אז מפקד אוגדת געש בצפון, תת אלוף מאיר דגן. אחד התנגד: הרמטכ"ל בזמנו רב אלוף דן שומרון ז"ל. אבל פלד עקף אותו ופנה ישירות לשר הביטחון יצחק רבין. הוא שכנע אותו שחייבים ללמד את חיזבאללה לקח ו"למחוק" את מיידון מעל פני אדמה. פשוט "לשטח" את הכפר. חיזבאללה של 1988 לא היה ארגון טרור בממדים המפלצתיים של היום. הוא היה שקוע אז במאבק על ההגמוניה בעדה השיעית בלבנון מול תנועת אמל, ועדיין לא נהנה מסיוע מאסיבי מסוריה כמו בעשור האחרון. אבל הוא כן התחיל להתבסס, ובין היתר השתלט על הכפר מיידון, שהתרוקן באותה תקופה מתושביו המקוריים. במקום כפר שוקק חיים, הפכה מיידון ליעד מבוצר עם תעלות לחימה, בונקרים תת קרקעיים וכמויות אדירות של תחמושת. מוצב קדמי ענקי. הפשיטה על מיידון היתה חלק מצמד מבצעים שכונו "חוק" ו"סדר". מבצע "חוק" היה למעשה פעולת הסחה של הצנחנים, שהתמקדה באזורים המזרחיים ביותר של רצועת הביטחון. יממה אחר כך יצא מבצע "סדר" אל הפועל. "הפעולה במיידון החלה במסע רגלי של שמונה קילומטרים מאזור חונה לכיוון מיידון", מספר אחד הלוחמים שהשתתף בפעולה. המתאבן, על פי התוכנית, היה הרעשה ארטילרית מאסיבית של התותחנים, לפני שהצנחנים יפשטו אל תוך הכפר. מפקד גדוד 202 של הצנחנים סגן אלוף גרשון (גרי) יצחק קיבל את המשימה העיקרית: לכבוש את בתי הכפר בסיוע פלוגות ההנדסה וה"עורב" (פלוגה מהתמחה בירי טילים נגד טנקים). על פלוגת ההנדסה פיקד רוני אלשיך. סרן גל הירש, שבדיוק מונה להחליף אותו, לחם לצדו. מפקד עורב היה יאיר גולן. סיירת צנחנים, שעליה פיקד גדי שמני, התפרשה מצפון למיידון כדי למנוע מעשרות אנשי החיזבאללה שהיו בכפר לנסות לברוח. המנטרה: להרוג, עד האחרון.
עד טיפת הדם האחרונה
יום רביעי, הרביעי במאי, ארבע וחצי בבוקר. הצנחנים כבר פרושים. מרחק נגיעה ממיידון. בראש הכוח: פלוגה מגדוד 202, בפיקוד ציון מזרחי. ארבעים מטר מאחור שכבו על האדמה הטרשית המח"ט מופז, קצין המבצעים מאיר כליפי, ומפקד גדוד 402 של התותחנים צביקה פוקס. מחכים לאור ראשון. עוד לפני שהשמש הפציעה החלו העניינים להשתבש. תצפית של חיזבאללה זיהתה את הצנחנים ופתחה באש. המ"פ ציון מזרחי נפגע. בהמשך נפטר מפצעיו. גם הקשר האישי של מופז, מרקו ברנשטיין, חטף כדור של צלף. "הכדור פגע במרקו מתחת לקסדה, והוא נהרג כשהיה ממש במרחק של כמה סנטימטרים ממני", שחזר מופז השבוע. "מהדף הפגיעה נשמט לי מכשיר הקשר מן היד". למרות מכת האש הקטלנית, המבצע נמשך. מופז הורה לחפ"ק שלו לדלג כמה עשרות מטרים לאחור. הוא השמיע בקשר את מילת ההפעלה "נתרן" מפקד הארטירליה פוקס נתן פקודת אש "שהרעידה את מיידון", כלשונו. "ירינו לא פחות משלושת אלפים משחזר. "המטרה של מכת האש הראשונית -היתה לרכך את ההתנגדות הצפויה של אנשי חיזבאללה שהיו בתוך הכפר כשייכנסו הצנחנים פנימה. במקביל החלה אש מרגמות כבדה של חיזבאללה לעברנו, וגם הסורים, שהיו פרושים בבקעת הלבנון, ירו לעברנו פגזים". את התותחים הסורים השמידו מסוקי קרב של צה"ל מהאוויר. אחרי דקות ארוכות של הרעשה ארטילרית ישראלית כבדה, הציפייה היתה שהכניסה למיידון תהיה חלקה ושאנשי חיזבאללה שלא נפגעו מן הפגזים ינסו לברוח. זה לא קרה. "הם נלחמו ממש עד טיפת דמם האחרונה באומץ רב", משחזרים מפקדים שהשתתפו בקרב. הלחימה בין הצנחנים ובין לוחמי החיזבאללה התנהלה בתוך תעלות, מאחורי סמטאות צרות ובתוך בתים, מטווח אפס ממש. "ירו עלינו מכל כיוון אש מקלעים כבדה וגם טילי אר-פי-ג'י", משחזר אחד הלוחמים מגדוד 202. "אחד הטילים פספס רק בכמה סנטימטרים את המג"ד שלנו, ג'רי".
אף מחבל חיזבאללה לא נשאר
ג'רי, גרשון יצחק, סיפר השבוע בשיחה מארצות הברית: "כמעט לא שמתי לב לטיל שעף לי מעל הראש. תוך כדי תנועה בראש הכוח של פלוגת מאי בגדוד, יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר-פי-ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש. כמה שניות אחרי ההתקלות הסתערנו על העמדה של אנשי החיזבאללה וזרקנו לתוכה רימון. אחר כך עברנו לעמדה סמוכה שגם לתוכה השלכנו רימון, אבל מחבל שהיה בה תפס את הרימון והשליך אותו לעברנו בחזרה. אף אחד מאיתנו לא נפגע כתוצאה מפיצוץ הרימון לידינו, וזרקנו עוד רימון לתוך הבור, אבל גם הוא חזר. בשלב הזה החלטתי לשבור את המנוף של רימון זרחן, כדי לבטל את זמן ההשהיה, למרות שזה אסור מבחינה בטיחותית, וזרקתי גם את הרימון הזה לתוך הבור. הפעם הרימון לא חזר, והסתערנו על העמדה ביריות". בסיומו של הקרב במיידון היו לצה"ל שלושה הרוגים. בנוסף למרקו ברנשטיין וציון מזרחי, נהרג מירי המרגמות של חיזבאללה גם סרן בועז רביד, ששימש כחוקר שבויים בשירות מילואים. בנוסף לכך, היו לצה"ל שבעה עשר פצועים. חיזבאללה איבד חמישים מאנשיו. איש מלוחמיו שאיישו את הכפר לא ניצל. איש לא נשבה חי. עם שוך הקרב החלו לוחמי ההנדסה של הצנחנים לפוצץ את בתי הכפר. שעות אחר כך סיימו אנשי צד"ל את ה"שיטוח" של הכפר באמצעות דחפורים. "אני זוכר שהם שלפו 'שאבריות', והתחילו לקטוע לאנשי חיזבאללה ההרוגים את האצבעות", משחזר אחד הלוחמים. "כנראה כדי לקחת להם את הטבעות. הייתי בשוק מן המחזה הזה".
חטפו בומבה
ברבות השנים התברר כי לכל מי שמילא תפקיד משמעותי בקרב במיידון ציפתה קריירה ביטחונית משמעותית. המח"ט מופז, שדורות של מפקדים למדו במערכי שיעור את הקרב שניהל, הספיק לכהן בינתיים כרמטכ"ל וכשר ביטחון. היום הוא שר התחבורה. מפקד האוגדה מאיר דגן משמש כראש המוסד. צביקה פוקס פרש מצה"ל כתת אלוף. הוא, דגן ומופז נשארו חברים טובים. גדי שמני הוא אלוף פיקוד המרכז, ומאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, בדרגת אלוף גם כן. ג'רי, גרשון יצחק, השתחרר בשנה שעברה מצה"ל לאחר שכיהן כאלוף פיקוד העורף בתפקידו האחרון. יאיר גולן הוא אלוף פיקוד העורף כיום. גל הירש היה אמור להיות אלוף בבוא היום גם כן, אלמלא התפקיד הטרגי שמילא במלחמת לבנון השנייה."הקרב במיידון היה כמו הקרב על גבעת התחמושת, רק שלאויב היה הרבה יותר נשק", מסכם בדיעבד אלוף (במיל') גרשון יצחק. האם פעולה כמו במיידון היתה יכולה להתרחש כיום? אלוף (במיל') יוסי פלד בספק. "אז האלופים, ואני ביניהם, היו 'ברדים'. לא אינטליגנטיים כמו היום. המטרה היתה כל הזמן להשמיד את האויב, והדרך היתה ברורה מאוד - באמצעות הפעלה ישירה של כוח. החיזבאללה חטפו במיידון בומבה בומבה. לא השארנו מהמאחז שלהם אבן על אבן". האם אלוף הפיקוד בזמן הפעולה לקח בחשבון שיכולות להיות לה השלכות על גורלו של רון ארד? פלד עונה על השאלה הזאת בשלילה. כך גם מפקדים רבים אחרים שנטלו חלק במבצע "חוק וסדר". "השם רון ארד לא הוזכר באותו לילה, וגם לא בתחקירים שנערכו אחרי המבצע, שהיו כולם חיוביים מאוד".


(מתוך עיתון "מעריב")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #87  
ישן 01-12-2010, 05:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
הארץ: בוגי מן הצנחנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...00&contrassID=2

בוגי מן הצנחנים
"רב אלוף משה יעלון נולד ב- 1950 בקריית חיים. ב- 68' התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. במסגרת ההגשמה עבר לקיבוץ גרופית בערבה, שבו הוא חבר עד היום. במלחמת יום הכיפורים נלחם כחייל מילואים בצנחנים והשתתף בכיבוש תעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לשירות צבאי, השלים קורס קצינים ושירת בתפקידי פיקוד בצנחנים. אברהם בורג וגם פקודים אחרים זוכרים במיוחד את העובדה שבשבתות נהגה אשתו של המ"פ יעלון, עדה, לבוא לפלוגה ולישון איתו באוהל סיירים. הם גם זוכרים את מסע מאה וחמישים הק"מ של בוגי, מסע שכמותו לא עשתה שום פלוגת צנחנים אחרת. ב- 78' פיקד יעלון על סיירת צנחנים והשתתף עמה במבצע ליטני. בשלוש השנים הבאות שירת בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן עבר לפקד על גדוד צנחנים. ב- 86' יצא ללימודים מתקדמים באנגליה ובשובו מונה למפקד סיירת מטכ"ל, שיקם אותה ממשברים שעברו עליה והוליך אותה, בין היתר, לפעולת החיסול של אבו ג'יהאד. תפקידיו הבאים היו מפקד חטיבת הצנחנים (90'), מפקד אוגדת בגדה המערבית (92') ומפקד אוגדה משוריינת (93'). ביוני 95' מונה לראש אמ"ן וכבר אז החל להטיל ספק בערפאת ועורר את חמתו של שמעון פרס. במאי 98' מונה לאלוף פיקוד מרכז, שם הכין את יחידות הפיקוד לקראת העימות האלים עם הפלשתינאים שאותו חזה מראש. בספטמבר 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל ובתשעה ביולי השנה מונה לרמטכ"ל. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו עדה ביישוב קהילתי במרכז הארץ, אף על פי ששניהם עודם חברי קיבוץ. לבני הזוג שלושה ילדים." (מתוך "הארץ")
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
המ"פ ישן עם האשה באוהל סיירים


"טבילת אש ראשונה"

"בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט. התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת היתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד. הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על- ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב. בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר- כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול. בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר- כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל- כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו." (רא"ל משה "בוגי" יעלון מספר לכתב רני רביב, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 31-12-2010, 09:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בא לשכונה בחור חדש: "הרמבו של צה"ל" מגיע לפיקוד דרום- טל רוסו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/175/313.html

בא לשכונה בחור חדש: "הרמבו של צה"ל" מגיע לפיקוד דרום\ מאת ליאור אבני

אלוף פיקוד דרום הנכנס טל רוסו קיבל את הכינוי "הרמבו של צה"ל", בזכות השתתפות במאות פעולות שטח נועזות. קצינים ששירתו איתו בטוחים שאם רק תיפול לידיו ההזדמנות, הוא לא יהסס לדחוף ככל יכולתו לפעולה בעזה, שתשנה את המצב בדרום. פרופיל
ליאור אבני | 7/11/2010
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #89  
ישן 31-12-2010, 14:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
האלוף גנץ: "אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום ט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206980.html
האלוף גנץ: "אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר"\ מאת עמוס הראל

סגן הרמטכ"ל הפורש בראיון ל"הארץ": "בפרשת מסמך גלנט היה ריב בצמרת הצבא, שאלוהים יודע מי מושך שם בחוטים"

"לא נסיך"

בראיון, רק שאלה אחת מוציאה אותו משלוותו - בדבר הדימוי שדבק בו, של נסיך שהדברים באים לו בקלות. "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון. אני באמת לא יודע מאיפה הדבר הזה מגיע. אם זה נחשב נסיך, שיהיה", הוא אומר.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #91  
ישן 04-01-2011, 05:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה על האלוף ישראל זיו ב"הארץ",
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מלחמות ישראל\ מאת אביחי בקר
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...ml?itemNo=86676
שני כישלונות צבאיים ספגה אוגדת עזה תחת פיקודו של האוגדונר החדש, תא"ל ישראל זיו - במוצב מרגנית ובאלי סיני. זיו, מפקד תובעני, קשוח, בעל דימוי קטלני של קצין פרוסי, לא סובל כישלונות בסביבתו. אחרי בזיון מרגנית הביא להדחת המפקדים האחראים. לקראת הגשת מסקנותיו על מחדל אלי סיני נכנסת הגזרה למקלטים

אחרי הלוויותיהם של חללי מוצב מרגנית נסע מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, לבי"ח סורוקה בבאר שבע לבקר את פצועי התקרית. "בוא נשב בצד", הוא פנה לנפגע הקל שביניהם, "אני רוצה לדבר אתך". הם התרחקו מההמון והחייל התחיל לדבר. הוא קיצר בפרטים המבצעיים וניגש ישר לתיאור היחסים הרעועים שאפיינו את המחלקה, בעיקר בין הסגל לחיילים. "לא היה עבור מי להילחם, כל אחד הגן על עצמו", אמר למפקד האוגדה. "לא הייתי מוכן להיהרג בשביל החברים". בשביל זיו היתה השיחה המפתח להבנת הבזיון שגרם למוצב להתמוטט מול שני פלשתינאים, כל סיפור הכישלון על רגל אחת. ואמנם, בעקבות מסקנות התחקיר שלו הודחו סגן מפקד הפלוגה, המ"מ והסמל, המחלקה הורחקה מהמשך תעסוקה ברצועת עזה ונרשמו הערות פקודיות למג"ד, סא"ל ארז כץ, ולמפקד החטיבה המרחבית, אל"מ שלמה דגן. "החיילים של היום איכותיים יותר בכל הנוגע לאינטילגנציה, פיתוח אישי, עירנות וקואורדינציה, אבל אין להם את הבושה, אותו מרכיב המונע מהלוחם להפסיק ליפול ולפחד", קבע זיו באוגוסט 96' בראיון שערכתי אתו. מאז רק התחדדה תחושתו זו. גם דיווחים שהוא שומע מבנו, שהתגייס לפני כשלושה חודשים ליחידה קרבית, מחזקים אותה. זה לא זה, אמר לאחרונה לחבר בהכותו על חטא, צה"ל לא מוצא את שביל הזהב בין החובה להיות אנושי לחייליו, לבין הצורך להפוך אותם ללוחמים קשוחים. "לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע, לא ידענו ליצור גישה פיקודית שהיא נאורה ועם זאת גם מכירה בצורך להחמיר. כשלא מציבים בפניו קושי אמיתי, איך הבן שלי יתמודד כשהוא יהיה מת מעייפות, בלי טיפת מים, תחת לחץ ותחת אש, כמו שאני הייתי במלחמת לבנון? את זה הרי לא לומדים בהתכתבות". לא, בהתכתבות אפשר ללמוד דברים אחרים, כמו למשל מה לכל הרוחות קרה באלי סיני. בסוף השבוע עומד זיו להגיש לאלוף הפיקוד את דו"ח החקירה על אירועי חדירת המחבלים ליישוב שעל שמירתו הופקד לפני שלושה חודשים. מהמסמך יהיה אפשר ללמוד לא רק על הקשיים שעמדו לפני החיילים בבואם להגן על היישוב, אלא גם על הגישה הפיקודית שבחסותה נכשלו במשימתם. 40 ימי חסד ניתנו לזיו מאז הגיע לפקד על הרצועה, במקומו של תא"ל יעקב נווה, ועד שהוזעק מחופשת שבת בעקבות הדיווחים שהגיעו ממרגנית. ב-25.8 בשעה 3:00 לפנות בוקר חדרו שני אנשי החזית הדמוקרטית למוצב, שהוחזק על ידי פלוגה צעירה מגדוד שקד של גבעתי. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה לוחמים, הסמג"ד רס"ן גיל עוז, החובש סמ"ר קובי ניר וסמל צח גרבלי. ליקויים חמורים התגלו בתגובת החיילים על ההתקפה. החולייה לא זוהתה אלא רק כשכבר החלו יריות מטווח קצר על הסוללה ההיקפית. שני השומרים שנמצאו עליה לא השיבו אש: אחד ירה כדור באוויר, והאחר רץ להזעיק חיילים שישנו בקרון המגורים ולא חזר. מלבדו היו עוד שלושה חיילים שלא הצטרפו לשלב הלחימה. גם המ"מ והסמל לא הסתערו כמתבקש על התוקף שהגיע כבר ללב המוצב. למעשה עד שלא הופיע הסמג"ד בראש כוח תגבור ושינה את תמונת המצב במחיר חייו נחשף צה"ל במערומיו. על המרדף שנוהל אחרי המחבל השני (הראשון נהרג במוצב) פקד כבר זיו עצמו. "לצאת מהבטונים", הנחה זיו לאחר מכן את הכוחות בעזה, ותהה מה לעשות כדי שהמדיניות שהוא מתווה כראש המערכת תחלחל עד אחרון החיילים. לרוע מזלו גם ב-2 באוקטובר הוא לא נשאר תורן ברצועה. זיו ואשתו היו בדרכם למסעדת "מיקה" בתל אביב, למסיבת יום הולדת של חבר, כשבלטרון תפסה אותם הידיעה על חדירת חוליית החמאס לאלי סיני. הוא הוריד את עידית בצומת, צילצל לשכן וביקש שיבוא לאסוף אותה ומקץ 40 דקות היה באלי סיני. כשהגיע תפס חייל מילואים, הפשיט מעליו קסדה, אפוד ונשק ונכנס לבית שבו נוצר המגע. במהרה התברר לו שבאלי סיני המצב היה הפוך מאשר במרגנית. שם החיילים נתקעו, באלי סיני הכל רצו קדימה וחתרו למגע ובכך גרמו למעשה לכליאת החולייה הרבה בטרם מיצתה את פוטנציאל ההרג. 20 רימונים היו ברשות שני אנשי החמאס, וכל אחד מהם הצטייד בחמש מחסניות של 50 כדור. שני הרוגים היו בתקרית, לירון הרפז ואסף יצחקי, אבל הבעיה המבצעית היתה עצם החדירה ולא ההתרחשויות שאחריה. כך או כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה מיד לאחר האירוע זיו התייצב והודה: "נכשלנו, לא עמדנו במשימה". התאווה הישראלית הרווחת לפרסונליזציה של האסון, במקרה אלי סיני, כך מסתמן, לא תקבל את מנת הראשים הערופים. זיו, מתרשמים בסביבתו, עושה הפרדה ברורה בין פאשלה, כפי שקרה במרגנית, לכישלון, כפי שקרה באלי סיני, בלי להקל כמובן מהצער על האבדות. קצין בכיר בפיקוד מרכז שצלצל לזיו לעודדו אמר לו שהוא חרד. לדבריו, אם המחבלים היו חלילה תוקפים התנחלות באיו"ש הם לא היו צריכים איתם נשק, הם היו יכולים להכנס אפילו עם טרומבונים, עד כדי כך השטח פרוץ ומוגן פחות בהשוואה להתנחלויות ברצועת עזה. "קו ההגנה לעולם יפרץ", הוא הזכיר לו שיעור מבוא בקורס מ"פים.


הפרוסי מירושלים

תא"ל זיו ידוע כמפקד קשה, תובעני וחסר פשרות. במשך השנתיים שבהן כיהן כקצין חי"ר וצנחנים ראשי התחלפו תחתיו בזה אחר זה 12 רל"שים. הרבה על אישיותו אפשר ללמוד מאירוע שולי כביכול, הרצאה שנשא בזמנו בבה"ד 1. בתום דבריו ביקש מהנוכחים להתייחס לנקודות שהעלה. כשאף אחד לא קם הוא הצביע באקראי על צוער מהשריון. "אין לי מה להגיד", ענה הצוער הנבוך. "אז תחשוב!" ציווה עליו הקחצ"ר. עברה דקה ולצוער עדיין לא היה מה לומר. הוא ביקש לשבת. "תישאר לעמוד!" אמר לו זיו, "בן אדם צריך שתהיה לו דעה". הצוער ניסה למחות: "אתה לא יכול לחייב אותי לדבר", אבל הקחצ"ר נשאר בשלו דקות ארוכות: "דבר!". לא פלא שהכינויים שדבקו בזיו ב-26 שנותיו בצה"ל לקוחים מעולם האסוציאציות האפלות ביותר. למשל, "פון זיו", או "מפקד הרייך". זה מטען כבד להתהלך אתו, במיוחד לבן של פליטי שואה ממזרח אירפה. אך גם אם מישהו הגזים קשות עדיין יש בכינויים האלה להדגים את סערת הרגשות שהוא מחולל סביבו. האגדה מספרת שפעם, בהיותו מח"ט הצנחנים, הוא הגיע למחסום באזור רמאללה וחיילי המילואים לא נתנו לו לעבור. זיו הרים טלפון למג"ד וזה הורה לאנשיו לפנות לו מיד את הדרך. כשהמג"ד בירר עם חייליו מה פתאום הם עיכבו אלוף משנה, הם הסבירו לו שבסדיר הוא דפק אותם כהוגן וזאת היתה נקמתם המתוקה. הוא ידוע כקצין קר רוח, מפקד מושך אש ומטיל אימה, אבל מי שמסיק מקטעי הפולקלור האלה על דמות חד ממדית טועה באיש. זיו המשופם הוא מסוג המפקדים שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהם; יגידו עליו מה שיגידו, בינוני הוא לא. הוא אקזמפלר רווי סתירות. הוא דעתן נוקשה וחמור סבר. זו רק שפת הגוף שלו שלכאורה אומרת "אתם לא שווים כלום". מבחינת יכולת הניתוח ועומק החשיבה, אומר קצין בכיר, "הוא שייך לליגת העל. כשהוא עולה למגרש ומתחיל לכדרר אין דברים כאלה. הוא בן אדם פורה, נון-קונפורמיסט בנשמתו, ששם את האצבע הכי רחוק שאפשר. מכיוון שלעתים קרובות הדבר נעשה בבוטות, הרבה מרגישים מאוימים על ידו. הוא עקשן, הוא לא פוליטקלי-קורקט, הוא ביקורתי כלפי המערכת. אלופים מפחדים ממנו. התוצאה הישירה של היותו לא נחמד היא שהקידום שלו נעצר". לפני חמש שנים הוא סיים את המכללה לביטחון לאומי כחניך מצטיין. את התעודה העניק לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הוא קיבל דרגת תא"ל וכתב מינוי למפקד אוגדת מילואים. העתיד נראה מבטיח, הדרך להיות אלוף נסללה, והרושם היה שזיו נמנה על חבורת החוד שצה"ל חפץ ביקרה. הרעה נפתחה מצפון. כשארז גרשטיין, מפקד יק"ל, נהרג בדרום לבנון התייצב זיו מיד בלשכת הרמטכ"ל, הצדיע והודיע: אני מתנדב. אלא שמופז בחר לשלוח את אלי אמיתי לסיבוב שני במרג' עיון ואחר כך את בני גנץ. עוד זיו מתארגן להמשך ההתמודדות ולחובתו כבר נרשם הפסד שני. ההבנה שהיתה לו עם אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, שבבוא היום הוא יגיע לעוצבת הגליל להחליף את אפי פיין, טורדפה על ידי האלוף החדש, גבי אשכנזי, שהעדיף את האיש שלו מגולני, משה קפלינסקי. משהו בסיסי משתבש פה, ציין לעצמו זיו. הוא נערך לעוד מערכה, הפעם מעמדת הקחצ"ר, אך גם ממנה יצא בידיים ריקות: בתחילת ספטמבר 2000, משהודח תא"ל שלמה אורן בעקבות מותם מאש כוחותינו של שלושת לוחמי דובדבן בעסירה א-שימליה, שוב היה זה גנץ, חביבו של מופז, שהראה לו הגב. העלבון ניכר בו והוא לא ניסה להסתיר את הכאב על שסר חינו בעיני הרמטכ"ל. מינויו, ביולי האחרון, למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה היה בו משום הכרה ביכולתו, אם כי, מבחינתו של זיו, מאוחרת מדי. אלא שאין רע בלי טוב. שרשרת האכזבות שנחל חוללו בו שינוי לטובה. זיו 2001 הוא מודל משופר, מרוכך יותר. משהבין שהוא לא כל יכול כפי שנטה להאמין, התחלפה השאפתנות חסרת המעצורים בריסון. הוא נשכר מכך לא פחות מפקודיו. לפני שנתיים, כשאל"מ יוסי היימן, היום מפקד בה"ד 1, התמנה לתפקד תחתיו כראש מדור תחצ"ן (תורת חי"ר צנחנים), הוא היה משוכנע, על סמך סיפורי הזוועה המהלכים בצבא, שהוא נידון למושבת עונשין. לא רק שהיימן התבדה, הוא נהפך לחסיד מושבע של זיו. הפתעה דומה ציפתה גם לשורה ארוכה של קצינים וכך גם לכתבים צבאיים. כשכיהן כקחצ"ר הוא נאטם כבונקר מפני התקשורת, זאת כלקח מהמארב המתוחכם שהניחה לו כתבת "כל העיר" שוש מולא, שפירסמה ראיון אתו ובו חשפה שורה של תקלות שבהן היה מעורב בצעירותו. בשלושת החודשים בעזה משתף זיו פעולה עם העיתונות, בהצלחות כמו בכישלונות, בפתיחות לבבית. "יש לו לב זהב אבל הוא עטוף בעשרות שכבות", מספר אחד מידידיו. "מי שמכיר את ישראל באופן אינטימי באמת קשה לו ליישב את הפער המשווע בין הדימוי הקטלני שלו לבין שעותיו היפות", אומר אחד מהם ומדגיש את סבלנותו ורגישותו של ה"פרוסי" מירושלים.

אין העלמות עין


הוא ירושלמי, יליד רחוב המדרגות שבנחלת אחים, בן 44, נשוי לעידית ואב לשלושה. נעוריו עברו עליו בקטמון ובבית חינוך תיכון, לאביו היה בשכונה בית מלאכה קטן לנעליים אורתופדיות. ב-75' הוא התגייס לנח"ל במסגרת גרעין "פרח" של הנוער העובד והלומד והשתייך לחבורה שיצאה לפיתחת רפיח, לאזרח את היישוב סופה. מאחר שחקלאי דגול הוא לא היה, הוא העדיף לצאת למסלול פיקוד בגדוד 50 ומלכתחילה הוא נודע כ"פריק מבצעי". ישראל זילברשטיין קראו לו אז, וכך גם זוכרים אותו החיילים. הסימנים לפער בין הדימוי הקטלני לשעותיו היפות הצטברו כבר בתחילת שירותו. כשהיה סג"מ ישב שבוע בכלא 6 בעוון שימוש לא זהיר בנשק, שבעטיו פצע באימונים חייל שלו באורח קל. אבל כמה שנים קודם לכן, במבצע ליטני, כשעוד היה צוער בבה"ד 1, הוא זינק על מאגיסט שפתח באש לעבר שני זקנים ובמכות ממש הוציא מידיו את כלי הנשק. "סכינאי", הוא תחם אז גבולות ברורים, "דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא". כשהתמנה למפקד פלוגה בגדוד 50 של הצנחנים היה המג"ד דורון אברוצקי (אלמוג), היום אלוף פיקוד דרום, כאז כן עתה מפקדו הישיר. אחר כך, ב-81', הוא נבחר להיות מפקד סיירת הצנחנים. מבצע הבכורה שלו היה פשיטה ארוכת טווח על יעד של אחמד ג'יבריל באזור הזהרני בלבנון. החילוץ התנהל תחת אש עזה. המסוק שחילץ את הכוח חורר כמסננת וכבר החל לאבד גובה. בעוד נורות האזהרה בקוקפיט מהבהבות כבדיסקוטק התייעץ הטייס בועז עם זיו מה עושים - מנסים להגיע ללב ים כדי לחבור עם ספינת החפ"ק, או מושכים איכשהו לארץ? מפקד הסיירת ענה לו שכירושלמי שונא ים עדיפה בעיניו היבשה. המטוס שקירטע אך בקושי הלך וחירחר, הספונים בו ייחלו לנס, ובשדה הראשון שהזדמן לו, מיד אחרי ראש הנקרה, נחת בשלום. עם הנגיעה בקרקע דמם המנוע. לטייס הוענק צל"ש על מעשהו. ביוני 82', מהנחיתה בשפך האוואלי עד החבירה עם הנוצרים בהרי השוף, מסע קריעה שנמשך שבוע, שימשה הסיירת כחוד שהוביל את חטיבת הצנחנים. שלושה הרוגים היו ליחידה במשך המלחמה. "אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים", אומר זיו לא אחת. בקרבות, כשהסיירת נתקעה בגמהור לנוכח מבתר שורץ כדורים ופקודות כבר לא עזרו להוציא את הלוחמים מתוך המחסות, הוא לקח איתו שני לוחמים ובראשם חצה בריצה את שטח ההשמדה. זה היה רגע מהמפחידים בחייו, וכפי שציפה בעקבותיו קמה כל הסיירת. אבל טיבו של זיו התגלה דווקא בקטעים ההרואיים פחות של המלחמה, כמו למשל כאשר סילק מהיחידה לוחם שירה על אזרחים. גם בפרשת שבעת השבויים שנפלו לידי הסיירת מצפון לדאמור הוא התגלה במלוא אנושיותו. אחרי שהנגמ"שים שליוו אותם נותרו מאחור נקלעו החיילים למצוקה נוראה של מים, עד כדי סכנת התייבשות. בשלבים מסוימים של ההתקדמות הרגלית, בין היתקלות להיתקלות, פנתה תשומת לב המפקדים לשרלה איך לחלק את מעט המים שנותרו. כשנותרו 13 מימיות בלבד ל-80 לוחמים נוספו לכוח גם השבויים, אחד מהם פצוע וכולם צמאים. בהתאם למסורת הנהוגה בסיירת התאספו הכל לדיון דמוקרטי מה עושים, כאילו זו פעולה בצופים. ההתנצחות היתה עזה, ומול המחנה ההומני היו שצעקו: "מה פתאום נותנים לשבויים כשלנו בקושי יש". זיו נדרש לפסוק, והורה: "רבע מימייה לכל שבוי". עד היום יש מי שלא סולחים לו. המחוות האנושיות של סיירת צנחנים בלבנון התחילו עוד קודם לכן. בדרכה לקבר שמון, סיפר המח"ט יורם יאיר (יה-יה) בספרו "אתי מלבנון", חלפה היחידה סמוך למחצבה והופתעה למצוא 30 פילפינים אומללים הכלואים בה בתנאי עבדות. החיילים שיחררו איפוא את הפועלים והורו להם לגשת אל הקבלן ולתבוע את כספם ודרכוניהם. למחרת, בהתאם להנחייתו של זיו, הם חזרו לבדוק מה התקדם בנידון וכשמצאו שלא הרבה איימו לפוצץ לקבלן הסעודי את הבית. זה בלית ברירה התרצה ונאלץ גם לספק משאית שתסיע אותם לשגרירות בביירות. כשנגמרה המלחמה והתברר שהפועלים עדיין תקועים בלבנון, התקשרו אנשי הסיירת לשגריר בתל אביב כדי שיתערב למענם. "חלפו עוד כמה שבועות ומכתב תודה נרגש שקיבל ישראל המ"פ מן הפילפינים בישר: המשימה הושלמה, הקבוצה שבה לארצה". כשנפרד מהסיירת הוא זכה בצ'ופר בדמות מינוי לעוזר נספח צה"ל בארה"ב. הפייטר התרגל בקלות. בין מאיר רוזן השגריר, בנימין נתניהו הציר המדיני ועמירם ניר יועץ ראש הממשלה לטרור מצא זיו בנקל את מקומו בחבורה, מה גם שראש אמ"ן, אהוד ברק, היה אורח קבוע בשגרירות וזיו השכיל להתביית על הרמטכ"ל לעתיד. הנספח הצבאי היה אלוף (במילואים) אורי שמחוני ששמח להזדמנות להרעיף עליו שבחים. "היה לו תפקיד מינהלתי והוא היה מצוין בו. הוא חרוץ, יורד לפרטים, קפדן. אין העלמות עין מצידו. ישראל לא דורש מאחרים דברים שונים מאלה שהוא דורש מעצמו. הוא אמנם קשה לאנשים, אבל תפקיד המפקד כפי שאני אותו תופס הוא לאו דווקא לעשות לסביבה שלו נוח". קולגה שפגש בזיו בתום ימי ואשינגטון העליזים התחלחל כששמע אותו אומר: "באמריקה הבנתי שאני צריך לדאוג לחלק שלי בעוגה". מסורת האירוח שהוא ועידית נוהגים בה מאז חזרו מהשליחות היתה לשם דבר אצל פקודיו, בין השאר משום שבביתו מתגלה זיו, באורח נדיר, כאיש רעים להתרועע, סחבק. "זה לא ישראל שהכרנו", משתוממים המוזמנים לנוכח הג'סטות המחליקות ממנו.

התפקיד אליו חזר היה בביתו הצבאי, לגדוד 50, שם היה מג"ד בשנים 87-'86'. הוא רדה במטה שלו, מעולם לא נתפש עם חוסרים בגחמות. "גיליון שלם לא יספיק לך בשביל הקללות שקיללנו אותו, אבל במקביל תמיד אמרנו שאם לצאת למלחמה אז רק עם ישראל", משחזר המ"מ עמוס בריזל, היום קבלן מכפר יונה. "הייתי לצדו תחת אש תופת. הוא אמיץ שזה מדהים". המ"פ אלדד בן משה, היום סמנכ"ל פועלים השקעות, מסכים: "במבחן התוצאה הוא קיבל גדוד בינוני ומסר לבא אחריו גדוד מצוין. קראנו לו ספרטקוס. הוא יסודי, הוא יוזם, הוא מציב אתגרים. למרות שמנסים לתאר אותו במונחים גרמניים הוא בהחלט היה קשוב לנו. אפילו בשבעה על אבא שלו הוא לא דחה אותנו כשבאנו אליו לירושלים להתלונן על החלטה שהוא קיבל. בפרספקטיווה בוגרת, כשאני מנפה את התבן מהמוץ, אני אפילו מעריך אותו עוד יותר מאשר בעבר. אני אוהב את האיש כאילו הוא בן משפחה, אם כי הוא מהקצינים היחידים בצבא שקראתי להם 'המפקד'". השיא אליו התרומם הגדוד היה מבצע רחב היקף במשולש יעטר-כפרא-צדיקין עליו פיקד המח"ט אז, שאול מופז. בגזרה שבה פעלו זיו וחייליו נהרגו לפחות עשרה אנשי אמל מול אפס נפגעים. בשלב מסוים של יום הקרב שהתארך תפסו המחבלים עמדת או"ם וכשקסדות כחולות לראשם המטירו אש על הכוח, אבל הם נחלצו בשלום גם מזה. הנקודה השחורה בקריירה של זיו נרשמה ב-25 בנובמבר 87', הלילה שבו נהרג החייל ידור רבינוביץ מאש כוחותינו. זיו פיקד אז על פעולה בכפר כונין שבגזרה המזרחית ברצועת הביטחון. מפאת יוקרת הפעולה התקיים באליקים נוהל קרב ארוך ולכוח סופקו אמצעים ייחודיים; כדי שהסוד לא ידלוף הם גם לא יצאו שבת. הכל היה מוכן להצגה הגדולה, אלא שבהגיעם לשטח ההערכות התקבלה בקשר הוראת ביטול, ללא הסבר. כשהביטו דרומה לגבול היו השמים מוארים ללא הפסקה, לתפארת ליל הגלשונים. "מכאן והלאה הכל השתבש", משחזר המ"פ חיים שאול מקיבוץ מגל. כשזיו כינס אליו את כוחות המשנה התרחשה שרשרת טעויות אומללות שתחילתן בחייל לא עירני וסופן בירי של הכוח המאסף אל החוד. שאול היה בשבע השניות הגורליות מטר מהמג"ד: "ישראל, שהוא מהקצינים הכי קרי מזג שקיימים בצנחנים, צעק 'אוי ואבוי' ואחר כך 'חדל, חדל'. הוא קלט מיד שאין אויב אבל זה היה כבר מאוחר". בגדר המתין להם לתחקיר הרמטכ"ל דן שומרון. לאחר שהאזין לעדויות הוא טפח לזיו על השכם. "תוך שבוע אתה מבצע שוב", עודד אותו. זה לא קרה. לאחר מעשה היו בגדוד שהרגישו שזיו מתנער מאחריות ומגלגל את האשמה לפתחם של אחרים. הוא מצדו הקפיד לבקר את המשפחה השכולה בערד, ובסיכומו של דבר לא העיב האירוע על מנהיגותו. "הוא זכור לי כמקצוען", מעיד שאול. "יש קטע גדול עליו שאני תמיד מספר לחיילים שלי במילואים. הוא קבע מסדר מג"ד שכנראה לא כל כך בא לו לקיים אותו. מה הוא עשה? הוא ניגש לחייל הראשון והנחית עליו את שאלת המחץ: 'כמה ליטרים יש במיכל דלק של יסעור?'" החייל נשתל במקום. "חיים שאול, הפלוגה שלך לא מוכנה", זרק אליו זיו, סובב את גבו ונעלם. "הוא לא קל, הוא רשע מרושע", אומר אל"מ הנמנה, כמובן, על מצדדיו המובהקים והיה תחת פיקודו כמג"ד כשזיו היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, בתחילת העשור הקודם. "מעצבן, טרחן, אבל תמיד צודק. כשבאתי אליו עם הגדוד לעזה, הוא היה אוסף אותנו אחרי יום פעילות מתיש ואומר: 'בואו נשב ונחשוב'. אותי זה הרס. בעטתי בשולחן. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. העובדה היא שהודות למפגשים האלה שבהם הוא כפה עלינו להפעיל את הראש בפירוש נהיינו טובים יותר. הוא דמות שמטביעה חותם". באוגוסט 92', בחאן יונס, הוביל זיו בהצלחה את ההסתערות על מבנה שבו התבצרו שלושה מבוקשים, בראשם אוסאמה אל-נאג'ר.

לא הלבלר המצוי
לגמרי במקרה, התרגיל הגדול האחרון שבו חזה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה התרגיל החטיבתי של זיו כמח"ט הצנחנים. לרבין היו אותן השעות במחיצת הצנחנים בבחינת מפלט. זורח הוא הסתובב בין החיילים, את זיו אימץ אליו בחיבוק. אחד המג"דים של זיו בעת ההיא זוכר את הדבש ואת העוקץ. "הוא איש שטח מעולה", הוא אומר. "האימונים שלו, שתמיד היו גדולים יותר וחזקים יותר, הכינו אותי אחד לאחד לחוויה של לבנון". התרגיל המיתולוגי שבו התגלגלה החטיבה שבועיים רצופים במדבר כונה "חילוץ עצמות". עד היום מדובר בו. "ישראל הוא בפירוש האיש ללכת אחריו בעינים עצומות. אני אומר את זה למרות שהיו מצבים שכבר אי אפשר היה לשאת את התגובות הקיצוניות שלו. רגע אחד אתה בשבילו מלך, ורגע אחר כך הוא לא רואה אותך ממטר. אם כי אני בהחלט מבחין בשיפור. הבן אדם התבגר". הקדנציה שלו כמח"ט הצנחנים, שתחילתה בפיגוע בבית ליד, זכורה לטוב הודות להישגים של הסיירת בדרום לבנון. 21 אנשי חיזבאללה וארגונים אחרים נהרגו במבצעים שהוביל רס"ן יוסי בכר, מול אפס נפגעים. למבצע המוצלח הראשון תרם זיו מאחורי הקלעים. אחרי שהתקבלה החלטה לקפל את הכוח קודם לתכנון המקורי, השתדל זיו אצל האלוף לוין ואצל מפקד יק"ל , תא"ל גיורא ענבר, שיאפשרו למארב להשאר בשטח רק עוד לילה אחד, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו כנגד כל הסיכויים השיג את מבוקשו. השעה היתה שמונה בבוקר כשלצוות מהסיירת עלו בסוג'וד חמישה מחבלים מול הכוונות. מכאן ואילך החל הרצף המושלם להתגלגל. בשלב ההוא כבר היה ברור שההצלחה הגוברת של זיו עלולה לסחרר אותו. בנובמבר 98' נהרגו מהתפוצצות מטען שלושה לוחמי גולני שיצאו מתל קבעה לערוך מטווח. זיו, שהתמנה על ידי הרמטכ"ל לחקור את המקרה, פירסם דו"ח נוקב שלא הסתפק במקרה הצר לבדו אלא התייחס להיבטים רחבים יותר בסוגיית לבנון. המנדט המצומצם היה קטן עליו. כצפוי לא אהב האלוף אשכנזי את ההתערבות בענייניהם של ה"חומים", בעיקר לא בחתימתו האדומה של צנחן, ובבוא היום הוא חסם את מינויו לתפקיד נכסף בפיקוד צפון. "לא ישבנו לחקור את תקופת לבנון, בהיבט של הביטחון השוטף זה גרם לנו הרבה נזק", אמר זיו בכמה פורומים. כקחצ"ר היתה המוטו שלו אופייני: "נשים רגל בדלת, אחר כך כבר לא יצליחו לסגור אותה". הוא שפע רעיונות: הוא הנהיג הכשרה מיוחדת למפקדי חוליות עוד בשלב הטירונות, יזם את הקורס לסמלים בכירים, שיווק את עקרון "הרעיון המבצעי", שנועד לחדד את מרכיב התחבולה בפקודת המבצע, ויישם את המהפכה המתוכננת לעייפה במבנה בה"ד 1. הדובדבן מבחינתו היה הקמת האקדמיה לפיקוד, יוזמה שדחף וטיפח. בכמה מהצעדים האלה תמך בו תיאורטית ד"ר חנן שוורץ, מרצה ללימודי צבא באוניברסיטה העברית. את התרשמותו מזיו מגבה שוורץ בקטע מ"הנסיך" של מקיוולי. "שים לב", הוא אומר ומוציא דף שהכין מבעוד מועד ומתחיל לצטט: "'המחדש - כל הנהנים מן הסדרים הישנים נעשים אויביו. בכל שעה שניתנת לבעלי האיבה הזדמנות לפגוע בסדרים החדשים, הם עושים זאת בהתלהבות של קנאים'. מי שמחולל שינויים בצבאות אינו הלבלר המצוי. הפיקוד זו אמנות של פריצה, של בדיקה מתמדת. אסור לו להיות אף פעם רגוע. אין כמו ישראל מתאים להגדרה הזאת. זאת הסיבה שפניתי דווקא אליו עם רעיונות שהיו לי על הצורך באקדמיזציה של המקצוע הצבאי. למרות שלא הכרנו קודם ישראל היה קשוב, הוא תפס את העצם כמו כלב רוטויילר ולא הרפה ממנה. לא הכל הצליח, אבל הוא הנחיל לצבא תפישות חדשות למרות התנגדויות עזות שהיו לו בדרך. עכשיו אתה מבין למה פתחתי במקיוולי". בדיונים המרתוניים שהוא מקיים הוא לא יחתוך גם לא את הדובר האווילי ביותר. הוא רוצה מכולם את חוות דעתם, עד כדי כך שלעתים נוצרת אצל המשתתפים תחושה שהוא מאריך כדי להכעיס. כאילו לא די בזה שיוצאים ממנו עם ארבעה קיטבגים מלאים במשימות. כמו כל אינטלקטואל גאה הוא נהפך עם השנים לחיית לילה ולמאחר כרוני. "הרבה פורומים הוא תקע בגלל לוח זמנים, אין לו שום בעיה לייבש אנשים גם שלוש שעות", אומר קצין בכיר. "אם קבעת איתו פגישה רצוי שמראש תכין לך חלופה. מצד אחד הוא מטיף לארגון ולסדר, בפועל הוא ברדקיסט נוראי. במו ידיו הוא הורס את היכולות האדירות שלו. אני רואה בו איש מדהים. הוא מקורי, הוא נועז, בכל תפקיד הוא מוביל מהפכות. ישראל הוא טיפוס שמחולל תנועה. אין אצלו לעמוד במקום, תמיד קורה משהו. בעיני הוא מין להטוטן בקרקס שמקפיץ באוויר אין-ספור צלחות, אבל לפני שהוא מייצב אותן הוא מוסיף עוד ועוד צלחות ואז הן נופלות". לא על כולם זה עובד. "אני לא מקבל את הפוזה שלו", מקטרג עליו אל"מ (במילואים) מיוצאי הצנחנים. "הסיפור שישראל לא מפחד מאף אלוף זה קשקוש יחצ"ני. הוא יודע יפה מאוד עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא. יצא לו שם של אחד שלא דופק חשבון, זה הכל מראית עין. הוא מזכיר לי מ"מ שקם בשיחת עם המח"ט יורק אש וגופרית, ואז ששואלים אותו 'נו טוב, אז מה עושים?' הוא עונה שצריך לעשות מטווחי איפוס פעם בשבועיים במקום פעם בחודש" (מתוך הכתבה "מלחמות ישראל" מאת אביחי בקר, עיתון "הארץ" 2001\10\24)

http://www.fresh.co.il/vBulletin/newreply.php
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #92  
ישן 06-01-2011, 12:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ריכוז כתבות על דורון אלמוג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כפר אבא\ אמילי עמרוסי

http://www.israelhayom.co.il/site/n...cle.php?id=8480
האלוף (מיל') דורון אלמוג, ששכל את בנו פגוע המוחין ערן, ממשיך לפעול למען הסובלים מנכויות קשות ומפיגור בכפר השיקומי החלוצי שהוא מקדם בנגב · איש הצבא שהואשם בעבר ב"פשעי מלחמה" נלחם כעת "להחזיר את האהבה למי שקופחו ממנה" - כצוואה של בנו
דוד המלך עולה במחשבתי. הוא לובש חולצה מכופתרת ומתראיין מולי על מלחמות ועל אהבה. גנרל למוד קרבות שיודע לכתוב שירים, שלא מתבייש להזיל דמעה. שמניח את השריון והחרב רק כדי ללטף את ראשה של צעירה משותקת, להחליף חיתול לבן עשרים ושלוש, לנזוף בעובד שלא שרך כראוי את שרוכי נעליו המתנדנדות מכיסא גלגלים של נער. האלוף (מיל') דורון אלמוג פשט את המדים כדי להוביל קרב אחרון של אלה שאין מי שיילחם עבורם: מבוגרים הסובלים מפיגור ומנכויות קשות, "החוליה החלשה ביותר בחברה, בני הערובה של מידת החסד שבנו". זהו אותו אדם המואשם בידי השמאל האירופי בביצוע פשעי מלחמה ושנגדו הוצא צו מעצר בבריטניה, בה בשעה שהוא הופך הרים וגבעות כדי לברוא עולם חדש לפגועי המוחין. חלקו בהגנת ישראל לא יסולא בפז, אבל חלקו בחייהם של דיירי הכפר השיקומי עלה נגב לא פחוּת. אם זה לא דוד המלך, מי כן. על קיר השירותים בבית משפחת אלמוג מתוחה כרזה ממוסגרת. "ישראל זה לא אמריקה", נכתב שם באותיות שחורות וגדולות. בבית הזה מרגישים עד כמה. ביום שבו קיימנו את הפגישה נקרע אלמוג בין שתי אזכרות: האזכרה לנופלי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אחיו הצעיר ורשימה ארוכה וכואבת של חברים לנשק ופקודים; ואזכרה במלאות חמש שנים לרציחתם של חמשת בני משפחת אלמוג במסעדת מקסים בחיפה: בן הדוד של דורון ואשתו, בנו ושני נכדיו. שלושה דורות. כאן מתגורר השכול כדייר של קבע, וחוטים שלו נמתחים בין החדרים, עולים מהתמונות הדוממות על הקיר. ערן אלמוג הראשון, אחיו של דורון, שהופקר פצוע בקרב ברמת הגולן ודימם אל מותו בין אבני הבזלת; ערן אלמוג השני, בנו של דורון, שנולד עם אוטיזם ופיגור קשה - אביו נשבע שלא יפקיר אותו בשטח ורקם בנחישות חלום של כפר מיוחד לאנשים במצבו - ונפטר ממחלה נדירה כמה חודשים אחרי חנוכת הכפר; שוהם אלמוג, בתו של דורון, שנולדה עם פגיעה בעורק הלב ונפטרה בגיל חודש. "לא מזמן פגשנו משפחה רגילה עם אבא, אמא ושלושה ילדים, וכולם בריאים", אומרת דידי, אשתו של דורון, "הסתכלנו עליהם ולא נותר לנו אלא להתפלא"
.
בין הטרור לחמלה
אלמוג בן שישים. נשוי לדידי, שפרשה לא מזמן מהוראת ספרות בתיכון, ואב לניצן השוקדת על דוקטורט בתחום החינוך המיוחד. שתיהן בגרו איתו ובלעדיו: מאחוריו עשן קרבות סמיך ו־35 שנים בחאקי. מפקד סיירת צנחנים, מפקד יחידת שלדג, מפקד יחידת הצנחנים, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום. תמיד לוחם, תמיד בקו הראשון. הוביל את מבצע אנטבה והיה הראשון לדרוך על אדמת שדה התעופה שם. הגנרל הישראלי הזה מבוקש בעולם גם בהיבט הפלילי (צו המעצר בבריטניה) וגם בהיבט העסקי: כשהשתחרר הקים את Kairos, חברה בינלאומית לייעוץ ופיתוח פתרונות הגנה על תשתיות אזרחיות מפני טרור, ואת קבוצת ההשקעות Athlone, המתמחה בטכנולוגיות ישראליות להתגוננות מפני טרור, אשר גייסה עד היום יותר ממאה עשרים מיליון שקל. הסינים מוכרים אורז, הישראלים מוכרים אבטחה. ב־2006 מונה אלמוג לעמוד בראש ועדת החקירה הצבאית שחקרה את מחדלי חטיפת אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ואת הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. ועדת אלמוג לא היססה במסקנותיה: היא הראתה לתא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל, את הדלת אל מחוץ לצבא. יש אומרים שסללה גם את תחילת הסוף של דן חלוץ. אלמוג מסרב להתייחס לשאיפות הפוליטיות של חלוץ, אבל לא מסתיר את דעתו על "הכישלון החריף במלחמת לבנון השנייה", ויותר מרומז על כך שמקומו של הרמטכ"ל לשעבר מחוץ להנהגה הציבורית. אל אלמוג עצמו היו לא מעט פניות בתחום הפוליטי. הוא לא עוסק בזה כעת, אך גם לא פוסל את האפשרות: "אני לא מבקש את זה לעצמי, אבל אם יום אחד זה יבער בעצמותיי - ייתכן שאגיע גם לשם". פעם היה מסתובב בין הצרעות בקני הטרור הרוחשים ברצועת עזה, נוסע לבדו על ציר טנצר, נכנס אל בתי מחבלים - והיום הוא מנהל מול אותן כוורות מלחמה מרחוק, סטרילית, נשלטת בידי מחשבים. החברות הכלכליות שהוא עומד בראשן מבקשות להקים חומה טכנולוגית מול המחבל הבודד: "בלחימה מול טרור אין מאה אחוז. תמיד יש חורים. מופע הטרור הוא בדרך כלל קצר, מכוון ליעד רך, והיריב יבחר עיתוי קשה ויפגע בחפים מפשע. לפעמים זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, ולכן הדבר הראשון במעלה הוא מודיעין. גם מודיעין אנושי, שלא פס מהעולם, וגם מודיעין אלקטרוני. אם פעם הסוכן החשאי היה איש אמיץ שנכנס לשטח האויב, היום זה אלקטרון שנכנס למערכות המחשב ונותן לך מידע קריטי". בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, שאותה הוא מכיר כאת כף ידו משירותו הממושך באזור, היה כבר מחוץ לצבא. היום הוא מוחה נגד השגיאות שנעשו: "ההיבט האנושי של העקירה נעשה בצורה רשלנית. היו צריכים להכין יישובים בנגב ולהעתיק את המועצה כולה ליישובים חדשים. גם בהיבט האסטרטגי היינו צריכים ליצור ביטחונות כדי שתהיה פריחה כלכלית בעזה, שתרבות מחנות הפליטים תיעלם. החד־צדדיות היתה טעות: אנחנו מוחקים יישובים, עוקרים בתי קברות ובתי כנסת ולא דורשים כלום מהצד השני. בנוסף היינו צריכים ליצור חזית בינלאומית כדי להבטיח שתיווצר מציאות חדשה ושחמאס לא יעלה. בהיבט הביטחוני המקומי, היינו חייבים להישאר בציר פילדלפי כדי למנוע הברחות נשק ממצרים". אלמוג הוא איש צבא, ללא ספק. דיבורו חד ושפתו תכליתית. מצד שני, הנפש שלו בוערת באהבה. כבר חמש שנים שהוא בונה בנגב, בהתלהבות של חוזה, בסטנדרטים שאפתניים, כפר שיקומי ייחודי מסוגו בעולם לפגועי מוחין. מומחים מארה"ב ומאירופה נוהרים אל הכפר שהוקם בפאתי אופקים ונראה כמו קיבוץ קטן וחדיש, מבקשים ללמוד על הפלא, לשכפל את המודל. מאה עשרים ואחד צעירים נכים קשה פיזית ושכלית מתגוררים שם בשכונות מגורים במודל משפחתי, מובלים בידי מטפלים בשבילים שקטים בין מדשאות מטופחות למרכז הידרותרפי משוכלל, בין מרכזי תעסוקה לחוות רכיבה על סוסים. בכפר קיימים גם בית חולים ובית ספר. הדיירים אינם יכולים לדבר או לנוע בכוחות עצמם, כולם נעזרים בחיתולים, אבל הם מחזירים אהבה בדרכם. אצל אחד תופיע עווית של חיוך, אחר יכווץ את השרירים, השלישית תצרח. אלו ביטויים של תודה. הכפר, אחרי שיאוכלס במלואו במאתיים וחמישים דיירים, ייתן מענה רק לעשירית מהאוכלוסייה בישראל הזקוקה לו: בוגרים מעל גיל עשרים ואחד בעלי פיגור קשה ונכות קשה. החזון הוא הקמת עשרה כפרים כאלה, אך עוד רבה הדרך. האלטרנטיבות היום עבור מי שלא הגיע לעלה נגב הן בתי חולים גריאטריים, מוסדות סיעודיים ומנזרים. "כשערן הגיע לגיל עשרים ואחד קיבלנו מכתב שמודיע לנו שלא יוכל להגיע עוד לבית הספר המיוחד שבו למד", משחזר אלמוג, "הסתובבנו בארץ לחפש פתרונות, ובכל פעם חזרנו בוכים. מקומות מוזנחים עם ריח של צואה. החלטתי לעזוב את הצבא בשביל ערן, להבטיח לו חיים טובים. חשבתי שיאריך ימים יותר ממני. הכפר הזה הוא לא רק מבחן הערבות ההדדית שלנו כחברה, אלא גם מבחן שלי כאבא. הרי אם ערן היה חי הייתי ממשיך לפעול למען הכפר. ואם הוא היה חי, הייתי נוסע אליו לפחות פעמיים בשבוע. אז אני נוסע". והוא נוסע. יורד אל הדרום, לוודא שהחלום לא נפקע, שהמקום הדמיוני שהזה אכן קורם עור וגידים במציאות: "הייתי רוצה שהעובדים יאהבו את הילדים בכפר כמו שאני אהבתי את ערן. איך מתרגמים את זה לנהלים, לעשייה? זה מתחיל בטיפוח הפיזי. אין יד שנייה, אין גרביים קרועים, הכל נקי. כשהסביבה יפה ומכבדת, מורגשת קפיצת דרך משמעותית בתפקוד ובהישגים של הילדים. העובדים יודעים שהם מטפלים במלאכים ומחויבים להיות סופר רגישים אליהם. הרי הילד הפגוע לא יכול להגיד שהנעל קטנה עליו". והוא נוסע לא רק אל הנגב אלא בכל העולם, לגייס משאבים לקיום כפר המלאכים הזה, שעלות הקמתו נאמדת במאתיים מיליון שקלים והאחזקה השנתית בכ־30 מיליון. מדינת ישראל מתקצבת כארבעים אחוזים מהעלויות, והיתר בא מתרומות. אלמוג מסתובב בין קצוות תבל, מספר פעם ועוד פעם את סיפורו של ערן, את חלום הכפר, מגייס כספים, מצליח לשכנע ברהיטות שהמודל הקסום והיקר הזה הוא מה שישראל צריכה. נושא דברים בבתי כנסת ובכנסיות, מדבר על סרגל הרגישות האנושית הנדרש לטיפוח מגיל גן, מזכיר שעוצמתה של השרשרת האנושית נמדדת ביחס לחלשים ביותר בתוכה. שיכנע גם את לארי קינג להנחות ערב התרמה בהוליווד. הוא תמיד שב בידיים מלאות.
מארב בלונדון
בספטמבר 2005, באחת הנסיעות למען מוכי הגורל הממתינים לו בנגב, התברר לו בשדה התעופה בלונדון שהוא לא יכול לרדת מהמטוס: צו מעצר הוצא נגדו בחשד לעבירות על אמנת ז'נבה בהתייחס למעורבותו בהרס בתי פלשתינים ברפיח כששימש אלוף פיקוד הדרום. "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב. גם באנגליה זה היה מארב", הוא אומר. אלמוג נשאר ישוב בכיסאו במטוס, וחזר לישראל. מאז נבחנת כל יציאה שלו לחו"ל על ידי פרקליטות המדינה ומשרד החוץ. מאוחר יותר התברר שמי שעורר את הרדיפה והגיש את הבקשה לצו המעצר בבריטניה הוא עורך דין ישראלי־בריטי בשם דניאל מחובר. "אני מרחם עליו, הוא אדם תלוש", מתייחס אלמוג למחובר, "עבור מי הוא נלחם? מתוך מה הוא מונע? אנשי צבא ישראלים נאלצים להתמודד עם ישראלים שלא מכירים את הסבל של בני עמם, רק את הסבל של הפלשתינים. דניאל מחובר לא מכיר את דורון אלמוג. האם הוא יודע שדורון אלמוג מעסיק מוסלמים בכפר עלה נגב? האם הוא יודע שדורון אלמוג דואג להכניס לכפר ילדים בדואים פגועים שננטשו? הוא לא מכיר את הרגישות האנושית שליוותה אותי בכל דרכיי כלוחם, בלחימה פנים אל פנים, במבצעים, בהחלטות של שבריר שנייה שנגזרות מתפישת עולם ערכית, הומניסטית. כשאתה בשטח, מוביל כוח, אין ממשלה ואין בג"ץ, זה רק אתה וסולם הערכים שלך. ואני שלם עם ההחלטות המוסריות שלי, גם כשהחלטתי לא להרוג מצרים שעמדו מולי במלחמת יום הכיפורים אלא לקחת אותם בשבי, וגם כשעמדתי כמג"ד צנחנים מול דלת בית בדרום לבנון, בית שהייתי אמור לפוצץ על יושביו, ושמעתי בכי של תינוק. החלטתי שאני לא מבצע את המשימה למרות שבמודיעין התעקשו שמדובר במפקדת מחבלים, ולמרות שסיכנתי את עצמי ואת הכוח. אגב, האינטואיציות שלי התבררו כנכונות: בבית ישבו הורים ושמונה ילדים ולא היה זכר לאמצעי לחימה. בכל שירותי הצבאי הקפדתי על טוהר הנשק. אני פושע מלחמה?". את תגובתו של עו"ד מחובר לא היה אפשר להשיג עד מועד סגירת הגיליון.
גם גנרל יודע לבכות
במשך 35 שנות שירות צבאי, תפקיד פיקודי אחר תפקיד פיקודי, נשמר לאלמוג תפקיד מיוחד בבית: לקחת את הבן ערן, שנולד עם פגיעה מוחית מולדת שמתבטאת בצירוף של אוטיזם ופיגור קשים, לבדיקות ולטיפולים בבתי חולים. דידי לא היתה מסוגלת. "חלק גדול מהתמונות שלי עם ערן הן בבתי חולים, כשאני במדים. הייתי מגיע מהשטח, עם האבק והכל, רץ איתו לבדיקות, וחוזר לשטח. בדיקת אפילפסיה לילד כזה דורשת להשאיר אותו מצד אחד רגוע ובלי תזוזה במשך חצי שעה, ומצד שני שלא יירדם לנו. הוא מחובר ל־21 אלקטרודות, לא מורדם, ואני צריך להחזיק ילד מפגר במצב ערני אבל שלא יזוז. אז חצי שעה אני יושב ומלטף אותו, חוזר ומלטף, עד שהבדיקה נגמרת". די לדמיין את איש הצבא המאובק מלטף ברכות את גופו המפרכס של בנו ושב משם בחזרה לקרב, כדי לשרטט את דמותו של הגנרל שיודע לבכות. אולי להשיב במשהו לדניאל מחובר ודומיו. רוב שנותיו בצבא איש לא ידע על מטרת הגיחות הקצרות האלה. ערן הוסתר. אחת הפעמים הראשונות שבהן דיבר אלמוג על בנו בפומבי היתה במהלך טקס קבלת תפקיד אלוף הפיקוד. בסוף דבריו ביקש אלמוג להודות להוריו, לרעייתו, לבתו ניצן ולבנו ערן, "שמעולם לא קרא לי אבא ושיצק משמעות לחיי", ואז נשנק ולא הצליח להמשיך לדבר. ערן נקרא על שם דודו, אחיו הצעיר של דורון, מפקד טנקים ברמת הגולן שהטנק שלו ספג פגיעה ישירה והוא נפצע קשה. חלק מהחיילים ברחו, מותירים את מפקדם לדמם בשטח במשך ימים. לאחר שבוע נמצאה גופתו בידי צוות בראשותו של שר המשפטים יעקב נאמן. "היו לי רגשי אשם נוראיים על זה שלא הייתי עם אחי בקרב, שלא הצלחתי להגן עליו כשדימם אל מותו ליד הטנק הבוער", אומר דורון בכאב. בכל יום כיפורים הוא כותב שיר למענו, לזכרו. באחד מהם כתב: "אחרי המלחמה חיפשתי אותך, הלכתי בדד במקומות שוממים. צרחתי שמך מצוקי סלעים וגלים סוערים. וכל היקום הגדול, כמו גוש מטומטם, אדיש לכל כאב, המשיך בשלו". כשנולד ערן בנו והתבררה נכותו הגדולה, נשבע שלא להפקיר אותו בשטח, לא לנטוש. "ערן היה הפרופסור הגדול של חיי", הוא מספר, "השיעור הראשון שלימד אותי היה שיעור על אהבה. בצעירותי חשבתי שאהבה היא תשוקה. ערן לימד אותי שאהבה היא נתינה ומחויבות ללא גבול וללא תגמול. כשנולד ילד כזה, השבר הוא עצום. רוב המשפחות מסתירות את זה, והבחירה בהסתרה הופכת את הקושי לגדול יותר. מרבית ההורים שיש להם ילד פגוע מוחין לא מדברים עליו. הילדים מקופחים מכל הכיוונים: עטופים בסטיגמה, סובלים מבידוד חברתי, הם אחרונים לקבל תקציבים ותקנים, הם מקופחים בחופש שלהם לבצע משימות ופעולות יומיומיות, הם לא יכולים להתבטא, לדווח על קושי ולבקש עזרה, ולבסוף, לעיתים, הם גם לא זוכים לאהבת אם ואב". אלמוג מגולל את משנת חייו כאילו מפיו של בנו: "אתה יכול להתבייש בי, אבא, להתעלם מקיומי, לא לספר לאף אחד, ואתה יכול לספר לכולם איזה גנרל מצוין אתה. אבל אני מודד אותך במה שאתה מוכן להעניק לי למרות שלא תתגאה בי אף פעם. אני לא אהיה פרופסור, ולא אעלה לתורה בבר מצווה, ולא אתקבל לקורס טיס, ולא אהיה שי"ן־גימ"ל, לא אתחתן ולא אביא ילדים. אף פעם לא אקרא לך אבא. במונחים של חברה הישגית, אני - הבן שלך - אני כלום, אפס, אוויר. אבל אם תבחר להתעלם ממני, זה לא אומר עלי כלום. זה אומר עליך".
פה שולט הישראלי היפה
אלמוג חדל להתבייש בבנו. כשסיים את תפקידו כאלוף פיקוד דרום פרש מצה"ל והפך את החלום הפרטי שלו לפרויקט לאומי של מאה דונמים בנויים. עכשיו הוא נאבק כדי שמשפחות אחרות יבעטו בגדרות הבושה וההסתרה: "כשאתה מתגאה בילד שלך, אתה בעצם גאה בעצמך. 'הוא מוכשר כי זה הגנים שלי', 'אני עשיתי את זה'. אם אני מנסה להתכחש לילד כזה, זה הרי ניסיון להגן על עצמי, ולבטל את קיומו זה אומר לבטל את הפגמים של עצמי. ובאמת, המאבק הגדול שלנו בכפר הוא מול חלק מהמשפחות שלא מגיעות בכלל לבקר. היינו צריכים לתת פרסי עידוד לצוותים מטפלים שהצליחו לחבר בין משפחות לילדים אחרי עשר שנים של ניתוק. בכפר רואים מיטה וסביבה תמונות וציורים מול מיטה עירומה, ומבינים איפה יש משפחה בתמונה ואיפה אין". הדיירים בכפר - שאותם מתעקש אלמוג לכנות "ילדים", משום שהם נשארים ילדים לנצח - נבחרים בידי ועדה של משרד הרווחה. הם מגיעים מגיל עשרים ואחש "ועד הקבר", והמשפחות לא נדרשות לשלם על השהות בכפר. חלקם הגיעו לשם בעקבות פגיעה מוחית מלידה, אחרים בעקבות תאונות: נער בן שמונה עשרה ששתה לשוכרה ערב גיוסו ונדחף מחלון קומה גבוהה נמצא היום במצב סיעודי בכפר. ילדה ששתתה בטעות תמיסה רעילה ונפגעה קשה. "מרכז חזון הכפר הוא אהבה", ממשיך אלמוג, "הם קופחו מהדבר הטריוויאלי הזה ואנחנו נדאג שהוא יושב להם. אנחנו מנסים ליצור את הדבר הכי קרוב לתחושת בית, למקסם את האפשרות לאיכות החיים הטובה ביותר. "זה מבחן של החברה הישראלית: האם אנחנו כאומה עוזבים את החלשים ביותר. אני יכול להעיד שמדינת ישראל נמצאת במצב טוב מול שאר העולם, ונציגים ממדינות המערב מגיעים לקבל מאיתנו השראה. בהתחלה משרד הרווחה טען שאני קובע סטנדרטים גבוהים מדי אבל בסוף הצטרפו אלי ויש לנו שיתוף פעולה מצוין עם הממשלה, עם ביטוח לאומי ועם גופים כמו הסוכנות וקק"ל. אנחנו צריכים גם לטפוח לעצמנו על השכם מעת לעת. בטלוויזיה מספרים כמה שדדו, כמה רצחו, כמה נפגעו בתאונות דרכים. מדברים בלי סוף על הישראלי המכוער. אני רואה את הישראלי היפה. ישראלים עם המון אגו שבאים ותורמים מיליונים". לסיפור היפה הזה, מעורר ההשראה וההתפעלות, אין סוף טוב. חודשים ספורים בלבד נהנה ערן אלמוג מהכפר שהקים אביו. בהיותו בן עשרים ושלוש, לפני כמעט ארבע שנים, נפטר ממחלה ממארת נדירה. "שואלות אותי לא פעם נשים בהריון: 'אם אני יודעת שבבטני יש ילד פגוע, האם להפיל?'. אני אומר כן. להפיל. אבל בהינתן העובדה שהוא כבר חי - צריך לעשות הכל כדי שיגיע לחיים מלאי שמחה. החיים במחיצתו היו קשים, אבל המוות שלו לא היה הקלה. הוא חסר לי. אני חי את החיסרון שלו כל הזמן. חושב עליו, מדבר איתו. אתמול שתיתי את המיץ שנשאר בסוף הסלט. נזכרתי שזה הדבר שהוא הכי אהב, ופרצתי בבכי. אני מגיע לכפר ונזכר בערן רץ אלי, עם ידיים מדובללות כאלה, ומחבק אותי. הוא לא יצר קשר עין אבל ידע לחבק. בסרגלים שלנו הוא היה מפגר, אבל לא פעם חשתי שאנחנו המפגרים". אחרי מותו של ערן אלמוג ז"ל הוחלט לשנות את שמו של הכפר ל"נחלת ערן - עלה נגב". מלבד עסקיו הפרטיים, אלמוג האב משמש היום יו"ר הנהלת הכפר ומלכד כוחות יום אחרי יום ליצירת הקהילה המיוחדת של המוגבלים ביותר, אלו שהחברה ויתרה עליהם: "היום ערן ממשיך ומאתגר אותי, ושואל אם עשיתי את כל המאמץ רק בשבילו. האם עכשיו, כשהוא לא איתנו, אני מתכוון להפנות את הגב לחברים שלו? התשובה היא לא. הכפר הוא הצוואה שלו".
אלופים במיל' כותבים למעריב: כך נגיב בעזה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/830/515.html
האלוף במיל' דורון אלמוג: לחטוף ארבעים בכירים בחמאס
"מדינת ישראל הייתה חייבת להגיב מזמן בצורה חריפה ביותר. צריך להפסיק את מלחמת ההתשה הזו בשילוב של כח צבאי, יעד מדיני ברור וגזירות כלכליות. בצד הצבאי- החמאס ושאר ארגוני הטרור מנהלים נגדנו מלחמת התשה בשלוש השנים האחרונות ואנחנו, בתגובה, פועלים רק בטווח חמישה קילומטרים, נגד דרגי השטח שכוללים את חוליות השיגורים. צריך לפעול נגד מי שמשלח אותם וליצור משוואה חדשה. בשלב הראשון אנחנו צריכים להרתיע את המנהיגות הבכירה של החמאס. אני חושב שצריך לקחת בשבי עשרים ארבעים ממנהיגי החמאס ולא להירתע אף מלחסל בכירים בארגון מהיר ולא מתמשך. בשלב השני יש לפגוע בתשתיות, במתקני ייצור רקטות, במעבדות ובמחנות. השלב השלישי הוא שינוי גישה, יחד עם המצרים, לגבי ציר פילדלפי. אנחנו זקוקים לפעולה קצרה שתגבה מחיר כבד מהצד השני ורק אחר כך נוכל לנהל משא ומתן מעמדת יתרון אסטרטגי. לאחר מכן עלינו להגיע ליעד מדיני של הפסקת אש לפחות לעשרים שנה , עם תג מחיר ברור לכל הפרה. אני לא צריך שהחמאס יכיר בי כמדינה. אין לי בעיה עם זה. ברגע שיהיה שקט ולא יהיו הברחות, אפשר יהיה אפילו להעניק להם סיוע כלכלי. מצדי להפוך את עזה להונג-קונג. אבל לפני זה אני שב ומדגיש שיש לבצע פעולה ממוקדת, תוך הפעלת מנוף לחץ על מנהיגות החמאס. זה הסיכוי היחיד להשיג את היעד". (הכתבה "כפר אבא" מאת אמילי עמרוסי, "ישראל היום" 15.10.2010)

רמטכ"ל ליום אחד\ מאת אמיר אורן
דורון אלמוג גילה שצה"ל זקוק לטלטול. השבוע היתה המנה הראשונה, ויהיו עוד
http://www.haaretz.co.il/hasite/spa...350.html?more=1

http://www.bleumi.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=32223



מבצע "ברדס 54- 55"

"בליל העשרים עשרים ואחד בפברואר 1973 נחתו כוחות צנחנים מן הים בחופה של טירפולי המרוחקת מאה ושמונים קילומטרים מגבול ישראל. בחסות החשיכה נעו שבעה כוחות צנחנים לעבר שבעה יעדים בשליטת המחבלים. ההפתעה היתה מושלמת. בקרבות פנים אל פנים נהרגו עשרות מחבלים. הפקודה למבצע "ברדס 54- 55", שם הקוד שניתן לפעולת טריפולי, ניתנה ביום שישי השבעה עשר בפברואר. הרמטכ"ל דאז, רב- אלוף דוד אלעזר ז"ל, קרא לקצין חי"ר וצנחנים ראשי באותה עת תת- אלוף עמנואל ("מנו") שקד ופרש בפניו מפה מבצעית של מחנות הפליטים באיזור טריפולי והצביע על מחנות באדווי ואל בארד צפונית לעיר הנמל הלבנונית. "דדו": יש כאן שבעה יעדים. ארבעה באיזור מחנה אל באדווי, שלושה באיזור אל בארד. מתי אתם יכולים לבצע?" תת- אלוף שקד: "תן לי כמה שעות. מחר, בשבת בבוקר אציג לך את התוכנית. אני מבקש רשות לבחור את היחידות שישתתפו בפעולה כולל יחידות מחילות הים והאוויר." הרמטכ"ל התקשר מיד עם מפקדי חילות האוויר והים באותה תקופה אלוף בנימין פלד ואלוף בנימין תלם והורה להם להעמיד לרשות קצין חי"ר וצנחנים ראשי את הכוחות והאמצעים הנחוצים לפעולה. אותו לילה תכננה מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי את הפעולה. בתכנון נקבע כי הכוחות יונחתו בדרך הים ויפונו במסוקים מאיזור הפעולה. נקבע, כי הפיקוד והשליטה על המבצע יעשו מסיפון ספינת טילים עם אפשרות לירידה מהירה אל החוף. ההפלגה אל היעד היתה החלק הארוך והמתיש בפעולה מבחינתם של הצנחנים, שלא הורגלו לשיט כה ארוך. הכוחות נחתו דרומית לתחנת הדלק בחוף טריפולי. היה ליל ירח מלא. הכוח של איציק נע ראשון לעבר בסיס הקומנדו הימי של המחבלים, על- פי המידע הקיפה גדר ממוקשת את הבסיס ועל גגו הוצבו מקלעים בכוננות. המחבלים הופתעו לחלוטין מן הפשיטה. שני שומרים נהרגו מיד. מחבל שלישי הופיע בעת הנחת הבונגלור. בכר ירה בו מיד. כוח בפיקוד אהרון מרגל הסתער וטיהר את היעד. ששה- עשר מחבלים נהרגו ואחד נישבה. היה זה מתנדב טורקי. דורון אברוצקי שהיה מפקד פלוגה צעיר בפעולה מספר: "היתה זו פשיטה מתוכננת ומדוייקת בביצועה. הפלגנו בספינת טילים משך יום שלם ואת הדרך לחוף עשינו בסירות גומי. עם הנחיתה בחוף פתחנו בתנועה רגלית ליעדים שנמצאו במרחק כשישה קילומטר מן החוף. היינו די כבדים בתנועה. כל אחד מאיתנו סחב ציוד מלחמתי כבד על הגב. אני אישית הייתי בכוח החוד בפעולה. מפקד הפעולה היה אל"מ עוזי יאירי ז"ל, שנהרג שלוש שנים אחרי כן בהסתערות על חוליית מחבלים שהשתלטה על מלון "סבוי" בתל- אביב. הוא וחבורת הפיקוד שלו נעו במרחק של כשלוש מאות מטר מאחורינו. התגנבנו ליעד בשקט. במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער "קלצ'ניקוב". היתה עשירת שניה של מבוכה- ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות. מעבר לפינה היה בונקר תת- קרקעי. מולי הופיע מחבל נוסף. יריתי בו מטווח קצר והמשכתי. מסביב היו התקלויות נוספות. אחרי מספר דקות של לחימה השתרר שקט. היעד היה בידינו. אותה עת השלימו כוחות צנחנים מיחידות אחרות וכוח של הקומנדו הימי את משימותיהם. היו לנו בפעולה שמונה פצועים בתוכם אבנר חרמוני מן הסיירת וא. מן הקומנדו הימי. מולה שחם, מפקד מתחם הפעולה בגזרה שלי, הורה לנו להכין את השטח לפיצוץ פוצצנו את מחנה המחבלים ויצאנו אל נקודת המיפגש עם המסוקים. במסוק בדרך חזרה נתתי לעוזי יאירי את ה"קלצ'ניקוב" של המחבל. שלוש שנים אחרי כן כאשר עוזי יאירי נפל בקרב במלון "סבוי" שמעתי את מוטה גור מספר בדברי ההספד שלו, כי עוזי נהרג כשבידו רובה סער "קלצ'ניקוב" אותו קיבל כמזכרת מאחד הלוחמים במבצע טריפולי"." (מתוך האנציקלופדיה "צה"ל בחילו" כרך רביעי "צנחנים" מאת אילן כפיר)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-01-2011 בשעה 12:47.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #109  
ישן 22-07-2011, 18:57
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
הביא יהודים באוניות - הספד מהארץ לאל"מ שמואל ינאי ז"ל, מפקד הפלי"ם, 1921-2011
בתגובה להודעה מספר 108 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ריכוז כתבות "אחרי מות" של אורי דרומי מהארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...?itemNo=1234049

שמואל ינאי (פוזננסקי), הידוע בפי כל כ"סמק", נולד בוורשה ובגיל 14 עלה לבדו באונייה "פולוניה". בצוק העתים הפסיק את לימודיו בבית הספר המקצועי שליד הטכניון ועבד כסתת, היה רועה צאן בגניגר, וב-1938 השתתף בעלייה על הקרקע של נוה איתן במסגרת "חומה ומגדל". הוא התגייס לפלוגה א' של הפלמ"ח, וביולי 1942 - כשמשפחתו בוורשה שולחה לטרבלינקה - שאל אותו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, מה ירצה לעשות, והוא ענה: "ללמוד ימאות ולהביא יהודים באוניות ארצה".

בראשית 1944 הוא עבר בקיסריה קורס מפקדי סירות של הפלוגה הימית של הפלמ"ח (פלי"ם), ריכז את "הפועל הימי" בתל אביב ועבר קורס חובלים. ב-1945 הוריד בשדות ים את מעפילי "דלין" ואחר כך, מוסווה כחייל בריטי, הוא הגיע דרך מצרים לאתונה, שם התקבל בשמחה על ידי אריה קפלן (קיפי). אלא שזה שמח על המזוודה שהביא סמק, שבלי ידיעתו הוטמן בה כסף לרכישת ספינות מעפילים.

ב-2 ביוני 1946 הפליג קיפי עם האונייה "חביבה רייק" וסמק בעקבותיו עם "רפי" הקטנה. בלב ים הוא עבר עם המעפילים שלו ל"חביבה רייק". הבריטים תפסו את הספינה, אך קיפי וסמק הצליחו להתחמק, וסמק אף ברח מעתלית כשנעצר ב"שבת השחורה". ביולי שוב הפליגו השניים, קיפי עם "הנרייטה סולד", וסמק עם "רפי 2". במפגש עם הבריטים אירגן סמק התנגדות אלימה, שבסופה גורש עם המעפילים לקפריסין. שוב ברח ושוב חזר לקפריסין, הפעם לחבל בספינות הגירוש הבריטיות, נתפס וישב בכלא. כששוחרר חזר לארץ והתמנה כמפקד הפלי"ם - אחראי על הצד הימי של ההעפלה, שהיתה בשיאה.

עם הקמת "השירות הימי" במארס 1948 הוא התמנה כקצין המבצעים, ולדברי השר לשעבר והפלמ"חניק רפי איתן, כשהוקם חיל הים בלי התייעצות עם ותיקי הפלי"ם, יזם סמק תוכנית שהעניקה לחיל אופי התקפי. במלחמת הקוממיות השתלט עם הקורבטות "הגנה" ו"ווג'ווד" (ק-18 וק-20), על ה"ארג'ירו", אוניית רכש ערבי, הטביע אותה והעביר את הנשק לצה"ל (מבצע "שודד"). הוא למד בטכניון וקיבל תואר שני מ-MIT בהנדסה וניהול. במלחמת סיני, כמפקד שייטת המשחתות, פיקד על לכידתה של "איברהים אל-אוואל" וחיזק את כוחו של החיל במשחתת שלל. מנישואיו לריבה נולדו יחזקאל ונורית, ומבת עמי - יובל, יורם ואריאל.

עם שחרורו ב-1960 כסגן מפקד החיל, הוא היה ממקימי "צוות" ויו"ר הארגון (1963-1965). תחת ראש העיר תל אביב יהושע רבינוביץ' הוביל את פיתוח שכונות רמת אביב ג' ושיכון ל' ואת הקמת גשר הירקון. האיש שהיה אחראי על נכסים רבים, מעולם לא עשה לביתו. הוא היה פעיל בשימור מורשת ההעפלה ויו"ר מוזיאון מחנה המעפילים בעתלית, יזם את הוצאת הספרים "הספינות שבדרך" ואת הקמת "גן ההעפלה" בתל אביב, ואף אירח למפגשים מרגשים קברניטים וקצינים בריטים עמם התעמת בימי ההעפלה. על קברו בשדות ים שר חיים טופול את "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי שלא ייגמר לעולם"), שירה של חנה סנש, אותה הכיר במקום לפני שבעה עשורים
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #110  
ישן 06-09-2011, 11:40
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
אחרי מות - אל"מ מיל' ישעיהו שפיר
בתגובה להודעה מספר 108 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ריכוז כתבות "אחרי מות" של אורי דרומי מהארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237960.html

ישעיהו שפיר נולד בבודפשט כשייקה, או יונצ'י פישר, למשפחה ציונית אמידה. ב-1939, כשהוריו חשו בסכנה המתקרבת, הם שלחו אותו לבדו לירושלים, עם סרטיפיקט של האוניברסיטה העברית. חברו ללימודי המתמטיקה והפיסיקה היה אנואר נאשאשיבי, לימים שר בממשלת ירדן. תוך כדי כך התגייס להגנה ועבר קורס מ"כים, אלא שלימודיו נקטעו כשהתגייס לחיל התותחנים המלכותי של הצבא הבריטי וירד למצרים. כדי שלא להדאיג את הוריו, הפקיד בידי חבר בארץ צרור מכתבים וביקשו לשלוח אותם לבודפשט אחת לחודש.

מן הבריטים הוא למד הרבה. "הערצנו אותם על נאמנותם לצבאם ומדינתם", נזכר לימים. בתחום המקצועי לא היה פרט שנעלם מעיניו, ובחופשותיו בארץ העביר לחבריו בהגנה קורסים המבוססים על הידע שצבר. כשהוקמה הבריגדה היהודית הוא הפסיק קורס קצינים כדי להצטרף אליה. מפקד הארטילריה שלו היה הברון אדמונד דה רוטשילד, שעמו שמר על קשר חם כל חייו.

עם הבריגדה נע לאיטליה, ובתום המלחמה הגיע לבודפשט, אל בית הוריו שניצלו ברגע האחרון מידיו של אייכמן. אביו, שפתח את הדלת, לא הכיר בתחילה את החייל שלפניו. אחותו, חוה, התחננה שייקח אותו עמה, ואכן הוא חזר אחרי כמה חודשים, הלביש אותה ואת חברתה במדים של חיילות בריטיות, הבריח אותן על גבי אופנוע עם סירה ברחבי אירופה, ודאג שיעלו לארץ. אחרי קום המדינה העלה גם את הוריו.

שהותו באירופה שאחרי המלחמה זימנה לו תפקידים משונים: מפקד יחידת כלבנים של משמר הגבול הגרמני; מפקד יחידת משטרת תנועה של שיירות צבאיות בהמבורג; מפקד בית כלא צבאי בהולנד; מארגן תעודות מזויפות לשליחים יהודים שהגיעו לטפל בשארית הפליטה. מכל התפקידים האלה שאב ניסיון פיקודי וניהולי שיועיל לו בהמשך. תוך כדי כך, כחלק מההטבות שניתנו לחיילי הוד מלכותו, למד בהתכתבות באוניברסיטת לונדון, וקיבל תואר בהנדסה אזרחית.

לא חלף זמן רב מאז שהשתחרר ושב לארץ, וצה"ל הצעיר הזדקק לניסיונו הצבאי, קודם כמ"פ במבצע "דני" ואחר כך כאחד מראשוני חיל התותחנים. אחרי המלחמה חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, במסגרת חברת "חריש" וכעצמאי, מודד ומניח תשתיות ליישובים החדשים, ושותף לסלילת כבישים. משום שמעולם לא ראה בקיומה של המדינה דבר מובן מאליו, נאמנו עליו דברי הנביא נחמיה, "באחת ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח".

ב-1954 הוא הקים את גדוד הנ"מ 207, ואחרי מלחמת סיני נאלץ לשכך את זעמם של חייליו על פקודת הנסיגה שנתן דוד בן גוריון. ב-1959 זכה הגדוד בפרס הרמטכ"ל לגדוד המצטיין. כשגויס הגדוד ערב מלחמת ששת הימים נדהם שייקה לגלות כי מחסן החירום נפרץ וכל הציוד הוחרם לטובת יחידה אחרת. בכל זאת הצליח להתארגן וללחום עם האוגדה של אריק שרון באום כתף - הקרב האוגדתי הרציני הראשון של צה"ל. תא"ל רוניה לפיד, אז סרן צעיר ולימים קצין נ"מ ראשי, מספר איך הביאו חיילים שבוי מצרי - קצין רופא שדרגותיו נתלשו, ואיך השמיע שייקה דברי כיבושין ולימד אותם מהו יחס של כבוד לשבוי.

ב-1971 הוא הקים את גדוד 291, שכלל תותחי 20 מ"מ מתנייעים. סא"ל אורי צין, אז מ"פ צעיר, מספר כי "שייקה היה כאב לחייליו - מקצוען ומקפיד, ועם זאת קשוב למצוקותיהם". במלחמת יום הכיפורים חצה הגדוד את התעלה והתפצל לשלוש סוללות. צין, שפיקד על אחת מהן, נזכר איך התקשר אליו שייקה ממרחקים והתעקש שייצא לחופשה קצרה, בהיותו הקצין הנשוי היחידי בסוללה. הגדוד הפיל מטוס מצרי אחד, טילי "פרוג" ו"קלט", ולא איבד אף איש מחייליו. עם תום המלחמה הנחה שייקה את אנשיו לא להסתחרר משמחת השחרור, אלא לנהוג בזהירות הביתה.

מן המלחמה חזר שייקה לסלול את נתיבי איילון ולהרחיב מסלולים בנתב"ג. הוא הניח אחריו את רוני ודיתי, ילדיו מאשתו הראשונה זהבה ז"ל, ואת שרה, אשתו השנייה וילדיה יוני ומיכל רכטר. מי שהכירו לא חשב לרגע שהוא מדבר במליצות, כשהכתיב את מורשתו לדור הצעיר: "היו אזרחים הגונים. הקימו משפחות, הולידו ילדים, שרתו בצבא, והישארו בארץ".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #111  
ישן 23-01-2011, 07:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

לחנך את צ'יקו\ מאת עמוס הראל

01/08/05
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
צ'יקו תמיר, בעת שהיה מח''ט גולני. צילום: ראובן קסטרו
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/607365.html
מתוך הכתבה:
עם ניסיון קרבי עשיר ושובל של מעריצים נחשב מח"ט גולני היוצא, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר, לקצין הבולט בין בני דורו. אז למה הקידום שלו נתקע?
"זאת הפלוגה הכי קשה בגולני", אומר המח"ט, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, רגע לפני הכניסה למאהל הפלוגה המסייעת של גדוד 51 בהתנחלות גנים, ממזרח לג'נין. משהו בנימת קולו מזכיר מפקח משטרה ניו-יורקי המלווה את אורחו לביקור בגטו פרוע במיוחד. בעיני המבקר מבחוץ, כל הסימנים אכן מצביעים שהגיע למקום קשוח, הפועל לפי חוקים משלו: המח"ט מתקבל רק בהנהון של היכרות (תמיר, כמו לוחמיו, אינו מייחס משמעות רבה לגינוני סמכות כמו הצדעה או עמידת "הקשב") והמאהל מעוטר בכרזות: מהסיסמה הפלוגתית ("תנו לחיות לחיות, בלי מסייעת 51") ועד לפוסטר גדול של סדאם חוסיין שהוחרם באחת הפשיטות בג'נין (ואליו צורפה השאלה המתבקשת: "עד מתי נובמבר 2000?"). כשהמח"ט יושב לשיחה עם סגל המפקדים, מסתובב בחוץ רובאי גדל ממדים, עירום ממותניו ומעלה, וחובט בנחת על כרסו. קשה או לא קשה, לתמיר, המסיים השבוע כהונה של יותר משנתיים כמח"ט גולני, תישאר פינה חמה בלב למסייעת 51. באפריל אשתקד, בעיצומו של הקרב במחנה הפליטים ג'נין, הגיע ללב המחנה כדי להיפגש עם חיילי הפלוגה. באותו שלב, לילה לפני המארב שבו נהרגו 13 אנשי מילואים, איבדה המסייעת חמישה מלוחמיה, מהם ארבעה בג'נין. מתוך 15 חיילים במחלקת הסיור נותרו רק 11 בחיים, שרוטים וחבולים אחרי שבוע של קרבות מבית לבית. היו להם רק שתי בקשות מהמח"ט. "הם אמרו לי: המפקד, דבר ראשון, שלא תעזו להוציא אותנו מכאן עד שהלחימה נגמרת. וחוץ מזה, אתה יכול לסדר לנו סיגריות?" לקראת סיום תפקידו של תמיר, אמר לו מפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, כי מוטב היה להחזיק את החטיבה שלו ב"אחסנה יבשה", השיטה שבה שומר צה"ל כלי רכב וציוד ביחידות המילואים שלו, שאליהם יזדקק רק בזמן מלחמה. "רק אז צריך לפתוח את הריצ'רץ' ולהוציא אתכם החוצה", טען רון-טל. העקיצה כוונה לפער בין הפרשיות המשמעתיות הרבות שבהן מסתבכת גולני, לתפקוד המקצועי שלה בעתות קרב. המח"ט, בשיחות הפרידה מלוחמיו, בוחר באבחנה אחרת, רחוקה מתקינות פוליטית. "גולני היא כמו כלב רוטוויילר. לא נעים להחזיק רוטוויילר בבית: הוא שורט את הקירות ועושה את הצרכים שלו על השטיח. אבל אם מישהו ינסה לפרוץ אליכם הביתה, תמיד תעדיפו שיהיה לכם שם רוטוויילר ולא פודל". מי שראה את אנשי גולני בשנים האחרונות, בפשיטות על רמאללה ומחנה הפליטים טול-כרם או במצוד ארוך ומתיש אחר מבוקשים בחברון, יצטרך להסכים אתו. הרוח החטיבתית - שילוב של אפרוריות מסוימת (בהשוואה לתדמית הזוהרת ביחידות המיוחדות), דבקות עיקשת במשימה ולא מעט ברדק - באה לידי ביטוי בשטחים, כפי שנראתה בעבר בקרבות בגולן ב-67', בחרמון ב-73' או בבופור ב-82'.
טקטיקן קר רוח
תמיר ידוע זה שנים בצה"ל כהבטחה גדולה, המצוידת ב"פה גדול" לא פחות. ספק אם יש עוד מפקד קרבי בן גילו - הוא בן 39 - שקנה לו קבוצה כזו של אוהדים ומעריצים בקרב קציני השדה בדרגות שמתחתיו. אלה מספרים על קצין אמיץ לב וכריזמטי, קר רוח ברגעי משבר, טקטיקן בחסד שצבר ניסיון רב מול החיזבאללה וידע ליישמו כהלכה בשטחים. בקצרה, היורש המתבקש של תא"ל ארז גרשטיין, המפקד האגדי של גולני ויחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שנהרג בלבנון בפברואר 99'. עד היום, מיעט תמיר בראיונות ובחשיפה אישית בתקשורת, אולם בתוך הצבא השמיע דעות נחרצות. הוא ידוע כמי שאינו מהסס להטיח ביקורת קשה גם בבכירים ממנו. כמפקד גזרה בגבול הצפון הוא התעמת עם מפקד יק"ל אז, תא"ל בני גנץ, בשל ליקויים במהלך הנסיגה מאזור הביטחון במאי 2000 (כיום, כאלוף פיקוד הצפון, גנץ הוא מפקדו הישיר). שנה וחצי מאוחר יותר ניהל ויכוחים קולניים עם צמרת פיקוד המרכז בשאלת הטיפול הנכון בטרור הפלשתיני. אבל בין סיור הפרידה מלוחמיו בחברון לביקור בג'נין איבד מח"ט גולני הרבה מהחשק לדבר. הסיבה נעוצה, כנראה, בדיון שיבוצים שהתקיים בינתיים אצל הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון. שם הוחלט, מעט במפתיע, שלא לקדמו בינתיים ולשבצו בעוד תפקיד של אל"מ, בטרם יועלה בדרגה. הוא עצמו מסרב להתייחס לפרשה, לציטוט ואפילו שלא לציטוט. אבל קצין בכיר ממנו אומר ש"סביב השולחן של בוגי היה קונסנזוס, שהגיע הזמן לעשות לצ'יקו סדרת חינוך קטנה". תמיר גדל בחיפה. הוא נשוי לאפרת ואב לארבעה בנים. המשפחה מתגוררת כיום בקיבוץ באצבע הגליל. מבחינתו, המסלול הצבאי היה כמעט מובן מאליו. כשהתקבל לפנימיה הצבאית בבית הספר הריאלי, המשיך מסורת משפחתית. סבו (מצד אמו), משה דובדבני, נהרג כמ"פ בקרב לטרון במלחמת העצמאות, נחשב כנעדר וגופתו אותרה רק לפני חמש שנים. דודו הוא תא"ל יהודה דובדבני, בעל עיטור המופת מקרב "החווה הסינית", שהיה מח"ט גבעתי הראשון כשהחטיבה הוקמה מחדש בתחילת שנות השמונים. אביו, אלי תמיר, סא"ל במילואים, שירת בקומנדו הימי ומאוחר יותר ביחידות מבצעיות במוסד. שירותו בצבא נעשה כולו בחטיבת גולני, תוך הפסקות קצרות לתפקידים בפיקוד הצפון, שכולם היו קשורים בלחימה בלבנון. הוא היה מפקד הסיירת החטיבתית, מפקד גדוד 12 ומפקדה השני של יחידת "אגוז", שהוקמה לצורך לחימה באנשי הגרילה של חיזבאללה בלבנון. בפיקודו זכתה אגוז בצל"ש יחידתי מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק ותמיר עצמו קיבל צל"ש אישי מאלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. הוא שירת גם כקצין המבצעים של פיקוד הצפון (אצל לוין, שדעותיו השפיעו עליו מאוד) וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון בשנתיים שכללו את הנסיגה. הוא רואה עצמו שייך לקבוצה מצומצמת של קצינים (רובם יוצאי גולני) שנשאה בעיקר העול של הלחימה באזור הביטחון. מבין בעלי הדרגות הבכירות, נמנים עליה מלבד גרשטיין ותמיר, סגן הרמטכ"ל האלוף גבי אשכנזי, אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי ותא"ל שמואל זכאי. לבנון היא החוויה המעצבת של תמיר כאיש צבא. מלווה אותו תחושה עמוקה שהציבור הישראלי לא באמת נחשף למלחמה שהתחוללה שם בין הנסיגה לאזור הביטחון ב-1985 ליציאה הסופית ממנו, 15 שנה מאוחר יותר. הלחימה התנהלה תוך אילוצים מדיניים קשים ומול אויב (חיזבאללה) שפיתח בהדרגה יכולת טקטית מרשימה. אבל הקושי הגדול, הוא אומר, נבע מדעת הקהל הישראלית. העדר התמיכה מהעורף והביקורת הציבורית על המשך השהייה בלבנון, העמידו את המפקדים במצב בלתי אפשרי. דווקא האיפול שהטיל צה"ל על הלחימה, אי זימונם של חיילי מילואים ללבנון לצד מגבלות קשות על הסיקור התקשורתי של המתרחש שם, החמיר את הקושי. האזרחים, שלא נחשפו לפרטים המלאים, איבדו אמון בשיקולי הצבא. תמיר, הסבור שצה"ל שיפר מאוד את התמודדותו עם האתגר שהציב חיזבאללה ותיקן רבות מטעויותיו, חושש שאי הנוחות שעוררה המלחמה תביא להשכחתה, מבלי שנלמדה לעומק. התפקיד ב"אגוז" היה מהמשמעותיים שמילא. את היחידה הקים הרמטכ"ל שחק שנתיים קודם לכן, כחלק מההבנה (המאוחרת) של צה"ל כי דרושה התמקצעות בהתמודדות עם שיטות הגרילה שהפעיל חיזבאללה. תמיר החליף בתפקיד את ארז צוקרמן, איש השייטת, שהשבוע מחליף אותו כמח"ט גולני. תמיר הוא שקיבל את ההחלטה, בספטמבר 1997, לאסוף שתי גופות של אנשי חיזבאללה שנהרגו בהיתקלות עם כוח של "אגוז" סמוך לנהר הזהראני. ההנחיה החריגה התקבלה על סמך הערכה של קצין מודיעין שבשטח נמצא פעיל בכיר של הארגון השיעי. הגופות הועברו לישראל, חרף הסתייגות קצינים בכירים ולמרות שהכוח נדרש למאמץ פיזי גדול, בתנאי שטח קשים. למחרת התברר שאחד ההרוגים הוא האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה. תפיסת גופתו זירזה את החזרת גופת לוחם הקומנדו הימי איתמר איליה, שנהרג בפעולת השייטת באנסרייה שבלבנון, זמן קצר קודם לכן. תמיר מסביר שחש מחויבות לפעול למען החזרת איליה גם בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו עצמו. אלוף במטכ"ל, שליווה את הקריירה של תמיר שנים רבות, אומר ש"בניגוד לרובנו, צ'יקו הקפיד כל הזמן לפתוח אופקים וללמוד איך הדברים מתנהלים בצבאות אחרים. אפילו כסא"ל הוא הצליח לשבור הרבה קבעונות בלחימה המאוד מרובעת שצה"ל ניהל בלבנון". כמח"ט, שלושה חודשים לפני הנסיגה, היתה לתמיר היתקלות עם המוות. בעת ביקור במוצב גלגלית, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון, נורה טיל נ"ט אל חדר המבצעים (החמ"ל) של המוצב. קשרו האישי, סמ"ר אחי מלכה וקצין הקשר של החטיבה, תדהר טמפלהוף נהרגו, יחד עם חייל מהמוצב בשם ליאור ניב. אפרת, אשתו, סיפרה אז בראיון טלוויזיה שהיא מקפידה לישון ב"בגדים ייצוגיים", מחשש שאנשי קצין העיר יגיעו לביתה בשעות הלילה עם בשורה שבעלה נפגע. התקרית הקשה ביותר עבורו אירעה כששימש כמג"ד. שניים מחייליו, ערן חודדה ואביקם הופמן, נהרגו במוצב טייבה בלבנון. הם התחשמלו למוות כתוצאה מפגיעת נגמ"ש בכבל חשמלי. תמיר, מפקד הגזרה אל"מ (כיום תא"ל) יצחק (ג'רי) גרשון ומפקד הפלוגה, סרן (כיום סא"ל) אופק בוכריס הועמדו למשפט בבית דין צבאי. הם זוכו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך הורשעו בעבירה קלה יותר של התרשלות במילוי תפקידם. את הידיעה על העמדתו לדין שמעה אפרת תמיר ב"מבט", כשבעלה שקוע בתרגיל חטיבתי בדרום. הפרשה עוררה אצלו תחושות קשות בדבר העדר גיבוי וחוסר הבנה מצד חלקים במערכת הצבאית. הוא מציין לטובה את שחק, שדאג לגבות קצינים שנשפטו ולפעול לצמצום התערבות הפרקליטות הצבאית בטיפול בתקלות מבצעיות. מעמירם לוין למד על הצורך לגלות סלחנות למפקדים שמעדו בפעילות מבצעית ולתת להם הזדמנות לתקן את עצמם. "הרגשתי שתהום פעורה בין לבנון לתל אביב", הוא אומר כעת. "אני לא רוצה לקבוע אם נכשלנו שם, אבל בסוף יצאנו מאזור הביטחון בלי תנאי, כשחיזבאללה נפרס על גבול הצפון. במלחמה בשטחים חשתי הפוך. הכל היה חשוף לציבור: התקשורת, גיוס המילואים. הפעם הרגשנו אהדה ותמיכה ציבורית בכל מקום שהלכנו".
חבורת לבנון

בזמן סיור עם עיתונאים בהר דב בנובמבר 2000, חודשיים אחרי פרוץ העימות בשטחים, ניסה תמיר לחקור אותם על ההתפתחויות בגדה וברצועה. מנקודת התצפית המרוחקת בצפון, נראתה הלחימה מוזרה למדי. "הפלשתינאים, כמונו, הם אוהבי חיים", טען אז. "אי אפשר להשוות את הנחישות שלהם לקנאות של השיעים בלבנון". גם היום הוא סבור שהאתגר שהציב חיזבאללה לצה"ל גדול יותר, "באמצעי הלחימה ובטקטיקות המתוחכמות שהפעיל". כמה חודשים לאחר השיחה בהר דב כבר היה עם חייליו בלב הקלחת בשטחים. ללחימה שם הביא תפיסת עולם צבאית שגיבש בלבנון. מח"ט גולני וכמוהו קצינים בכירים, יוצאי החטיבה, ראו את הדברים אחרת מאשר צמרת פיקוד המרכז. "חבורת לבנון" סברה שאפשר וצריך להפעיל הרבה יותר כוח מול הפלשתינאים, כבר בשלב מוקדם יותר של המערכה. "זה לא היה בהכרח עניין של כומתה", טוען קצין בכיר המשרת בשטחים. "גם ג'רי (יצחק גרשון) חשב כמוהם והוא בא מהצנחנים. הקצינים שבאו מלבנון היו משוחררים מהתובנות של ימי אוסלו, מהאילוצים והמגבלות שנבנו לאטם בזמן ההסכמים. צ'יקו לא הכיר את השטחים קודם. זה דווקא הקל עליו". חבורת הפיקוד של תמיר כללה מג"דים שרובם שירתו תחתיו כמ"פים בלבנון. "הגענו עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת", הוא מספר. "כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות לפעולה, ראיתי מפקדים אחרים מהססים מול התצ"א (תצלום אוויר). אני אמרתי: אם צריך, נעשה את זה, בכל מחיר. ידעתי שאנחנו מסוגלים להיכנס ללב טול-כרם וג'נין ולהכריע, כי עמד לנגד עיני מה שאני מכיר יותר טוב מהמשפחה שלי: הרובאים של גולני, שביום-יום עושים לנו צרות, אבל בלחימה אין עוד יחידה כזו בעולם". רצף המבצעים של החטיבה בתחילת השנה שעברה כלל את מחנות הפליטים של ג'נין וטול-כרם ואת כיבוש רמאללה, שכם ואחר כך חברון במהלך "חומת מגן". אחד ממפקדיו מאשר ש"גולני נשלחו להכי הרבה מבצעים. שיחקו לטובתם כמה דברים. היו להם 'אכזריות' (נגמ"שים חדישים יחסית) שהן בעלות מיגון טוב יותר, אבל זה היה רק תירוץ לבחירה בהם. צ'יקו שידר גמישות: שהחטיבה תצליח לעמוד בכל משימה, לא חשוב באיזה לוח זמנים. זה נסך הרבה ביטחון אצל מקבלי ההחלטות". אולם חרף הביטחון, ההחלטה על כניסה למחנות הפליטים לא נפלה במהירות. תמיר הגיע למסקנה מוקדם יותר. "באחת הפעמים הראשונות, כשהקפיצו אותנו להטיל כתר על ג'נין, חשבתי שאנחנו לא במקום הנכון, שצריך לחפש את המחבלים במקום שממנו שהם יוצאים", הוא מספר, אבל מאשר ש"ההחלטה להיכנס לשטח בנוי בצפיפות היתה קשה. זה שהדבר הצליח בדיעבד, לא עושה את ההכרעה למובנת מאליה. הכניסות האחרונות לשטח בנוי היו בתחילת מלחמת לבנון. למעשה, לא הצטבר ניסיון עולמי בלחימה בקסבות ובמחנות פליטים. בסוף מדובר בכאן בלחימה של חייל חי"ר מול חייל חי"ר, במלחמה מבית לבית. כל היתרונות הגדולים של הצבא, הארטילריה, הטנקים, נוטרלו. לא ידענו מה תהיה התוצאה של פעולה צבאית; בכמה נפגעים היא תעלה, לנו ולהם". תמיר מספר שבמבצע הראשון במחנה ג'נין, חודשיים לפני "חומת מגן", "השארנו במתכוון רווח קטן בין המחנה לעיר, שהמבוקשים ניצלו כדי להימלט. חששנו שהכיתור יביא אותם לייאוש. במבצעים הבאים כבר לא איפשרנו להם לברוח". המפנה בא במבצע במחנה טול-כרם, שבעקבותיו הוא אומר "נשבר מחסום הרתיעה של הפיקוד הבכיר". תמיר היה מודע מאוד גם לרווח התקשורתי שביקש להשיג. "רצינו שישודרו תמונות של חמושים פלשתינאים מרימים ידיים ונכנעים. למדנו מהחיזבאללה את הלקח שהניצחון בתודעה חשוב לא פחות מהניצחון בשדה הקרב". הציפייה הפלשתינית שצה"ל, כמו בעבר, ייכנס למחנה בכוח רב, "יפעיל שרירים" וייסוג, לא התממשה. הכיתור הלך והתהדק ואז נעצר בכיר הקצינים הפלשתינאים במחנה. האיש נשלח לתווך בין צה"ל למאות אנשי התנזים ומנגנוני הביטחון שהתבצרו במובלעת שנותרה. כעבור כמה שעות, הסגירו עצמם אחרוני המתבצרים בלא קרב. תמיר מאמין שהמבצע סלל את הדרך ל"חומת מגן", חודש לאחריו.
לכבוש את המוקטעה

הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, תפס את תמיר אצל הורי אשתו בערבה. "בשלוש בבוקר מגיע טלפון מג'רי: מחר בלילה, אתה בכל מחיר כובש את המוקטעה. הקפצנו את כל החטיבה מהבית. ציפינו שהם יתאבדו כדי להגן על היו"ר, אבל נכנסנו לעיר בגשם ובבוץ וההתנגדות לא היתה גדולה". חיילי "אגוז" עברו לישון בחדר הצמוד למשרדי היו"ר, עד להסרת המצור על ערפאת חודשיים אחר כך. מרמאללה המשיכה החטיבה לכיבוש שכם, יחד עם הצנחנים. הציפייה להתנגדות חריפה והתעקשותו של גרשון, מפקד האוגדה בעל ההשפעה הגדולה ביותר בפיקוד המרכז, הטילו למבצע בשכם את שתי חטיבות החי"ר הסדירות. לעומת זאת, הוטלה המשימה בג'נין על מפקדה חטיבתית לא מנוסה, חטיבת המילואים 5. תמיר התבקש לשלוח לשם, כתגבורת, את גדוד 51. הוא עשה זאת בהיסוס, משום שלראשונה לא פעלה גולני יחד וגם כי זכר את מחנה ג'נין כקשה במיוחד. התוצאות ידועות: 23 הרוגים לצה"ל, 53 לפלשתינאים, הרס רב והסתבכות בינלאומית קשה. תמיר מסרב להגיד מה חשב על ניהול הקרב ("לא תצליח להכניס אותי לביצה הזו"). אבל די לצטט את מג"ד 51, אופק בוכריס (פקודו מפרשת ההתחשמלות). המג"ד, שנפצע קשה חודש מאוחר יותר בתקרית בשכם וזכה לצל"ש הרמטכ"ל, כתב מאמר נוקב בביטאון הצבאי "מערכות". "חומת מגן לימדה אותנו פעם נוספת שאין תחליף להימצאות המח"ט בשטח", טען בוכריס. את החלטת מח"ט 5, דידי ידידיה, לפקד על הקרב במחנה מאחור הוא מגדיר "שגיאה תורתית", שיצרה "תחושת ריחוק וחוסר חיבור למתרחש". בוכריס מציין שתמיר, שלא פיקד על המבצע, הגיע לכוחות הקדמיים במחנה ו"נוכחותו במציאות הקשה במחנה השרתה תחושת ביטחון". תמיר עצמו מסתפק באמירה ש"ידעתי שלהימצאות מפקד בכיר בקו ראשון יש משמעות כבדה. הסיוע היחיד שיכולתי לתת בג'נין היה עידוד למפקדים". בשבוע שעבר, בביקור החוזר בג'נין, ניכר שלמקום יש משמעות לגביו, שהפך לסמל גם בעיניים ישראליות. "מי שהיה בגולני במלחמה הזו", אמר לחיילי מסייעת 51, "לא ישכח אותה גם עוד עשרים שנה". משם המשיך לביקור אצל הוריו של רב-סרן אביהוא יעקב, מ"פ רובאית 51 שלחם בג'נין ונהרג בשכם, בתקרית שבה נפצע בוכריס. ההרס שנגרם בג'נין, הוא טוען, לא עורר אצלו שום התלבטות מוסרית. "כשבוחנים את הקושי של השתלטות על מחנה מלא גרילה, לעומת התוצאות, זה מעיד כאלף עדים על הצבא שלנו. מספר האזרחים שנהרגו היה מועט. חשבנו אלף פעם לפני הפגיעה בבניינים. עובדה שאחרי כל הצעקות על טבח, הרוב המכריע של ההרוגים היו חמושים". הוא מבין ללבן של המשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב, שהתלוננו על כך שצה"ל לא הפעיל במחנה מטוסי אף-16, אבל סבור שזה היה פיתרון שגוי מבחינה צבאית. "לא היתה שום הצדקה להשתמש במטוסים. הדבר הנכון לעשות היה להפעיל דחפורים ממוגנים בצורה סלקטיווית, כדי לשמור על ביטחון החיילים". במקרים של התעללות וביזה שנחשפו בחטיבה שלו, בעיקר במהלך "חומת מגן", טיפל תמיר ביעילות ובעיקר במהירות. חיילים נשפטו ונשלחו לכלא הרבה לפני שהתקשורת, או הפרקליטות הצבאית, למדו על המתרחש. אחרי ההסתבכות של הרמטכ"ל יעלון, נמנעים קציני צה"ל מדיון בשאלה מי ניצח במערכה הישראלית-פלשתינית. תמיר מציין רק ש"אנחנו לא באותו מקום שבו היינו במארס 2002 ואני גם לא רוצה לחזור לשם. השגנו הישג תודעתי ב'חומת מגן'. לפלשתינאים ברור עכשיו שביכולתנו לקחת את הביטחון שלנו לידיים. זה לא היה מובן מאליו. אי אפשר להשוות את קצב הפיגועים של מארס, שניים שלושה ליום, למה שקורה עכשיו. אבל לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שנצטרך לחיות עם הטרור עוד הרבה זמן". לפני כחודשיים יצא לארה"ב, להרצות לקציני המארינס על לקחי גולני מהלחימה בשטחים. הוא מדווח על "התעניינות עצומה בקרב צבאות בעולם והערכה מקצועית למה שצה"ל התמודד מולו". כמעט שלוש שנים של לחימה הותירו את רישומן על גולני. תמיר מודה ש"טחנו את היחידות עד דק, בפעילות השוטפת ובמבצעי המעצרים. עכשיו צריך לנסות להחזיר אותן לתלם". כשקיבל את הפיקוד על החטיבה, אמר לו קודמו, שמואל זכאי: "אני נותן לך לידיים סוס מירוץ. תיזהר לא להפוך אותו לפרד". תמיר מאמין שהצליח "לשמר את את הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה". בסיור בחברון לפני שבועיים, הספיק לו מבט חטוף במפה כדי לשנות מהיסוד מבצע מעצר של הסיירת החטיבתית שתוכנן לאותו לילה. המח"ט נחרד לגלות שהסיירת "נוסעת לכפר על ג'יפים, כמו משטרה". התכנון המקורי, טען, יוביל לחשיפת הכוח בשלב מוקדם. "שיילכו ברגל. זה יותר בריא". מפקד גדוד הסיור, סא"ל אסף, העניק לו כמתנת פרידה סכין קומנדו מחוברת למגן הוקרה. "מההיכרות איתך, אנחנו יודעים שתזרוק את המגן ותשמור את הסכין", אמר למח"ט. אבל השחיקה בלחימה הולידה גם תקלות מזעזעות, כמו הסמל שירה בטעות במהלך שיעור ברמת הגולן רקטת אר-פי-ג'י מטווח מינימלי הישר לתוך קבוצה של חייליו ופצע כעשרים מהם. תמיר פתח, באיחור מסוים, מלחמת חורמה במנהגי הפלוגות ה"ותיקות" בחטיבה שכללו השפלות והתעללויות של חיילים צעירים יותר. לפני כמה חודשים אף פירק, בצעד נדיר, את הפלוגה הרובאית בגדוד 13, לאחר סדרת חריגות (עם סגירת הפלוגה נעלם גם השם שהדביקו לה אנשיה, "שליחי השטן". פלוגה אחרת בחטיבה עדיין מכנה את עצמה "האפאצ'ים האחרונים"). הוא יזם את הקמתן של פלוגות מבצעיות, שקיצרו את מסלול ההכשרה והתנערו מטקסי ה"וותיקות" וניסח פקודות מפורטות לגבי נהלי ההכשרה והאימון בגולני. מפקד כיתה צעיר מדווח ש"העניינים מתנהלים עכשיו באופן נכון ומסודר יותר", אבל מתלונן באותה נשימה שהכללים של תמיר "גזלו מהמפקדים את נשק ההרתעה. מרגע שאסרו עלינו להשתמש בחלק מהעונשים, אין יותר במה להפחיד את הרובאים". חרף מאמצי המח"ט, עדיין מלווה את החטיבה תדמית פרועה של "ברדקיסטים", שעיקר הצטיינותם בלחימה ולא בשגרה. המיקום הקבוע של גולני בתחתית מדד המשמעת התלת-חודשי שמפיצה המשטרה הצבאית לא תורם לשינוי הדימוי (תמיר דווקא מדווח על שיפור ברבעון האחרון).
מחיר ההתנהגות והדימוי
צ'יקו תמיר ייצא כעת לשנת לימודים. על תחושת הרווחה בסיום התפקיד מעיבה ההחלטה שלא לקדמו בינתיים. הנימוק הרשמי של המטכ"ל הוא שתמיר צריך למלא תפקיד שלישי של אל"מ, כדי לצבור ניסיון מטה. אבל על הנורמה הזו לא הקפידו עד היום, מה עוד שיעלון קבע לפני כשנה שמח"ט שהשתתף בלחימה יקודם במהירות. לתמיר יש "שותף לצרה", מח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, שקידומו מעוכב בשל משפט על התאכזרות לנהגו וקטטה אלימה עם שוטרים. לעומתם, הוחלט כבר אשתקד להעלות בדרגה את מח"ט הצנחנים, אל"מ אביב כוכבי ומח"ט הנח"ל, אל"מ יאיר גולן. גם מח"ט הנח"ל הנוכחי, אל"מ נועם תיבון, התבשר באחרונה על קידומו הצפוי. מפקד לשעבר של תמיר, מאוהדיו הבולטים, מציין שבסבב הנוכחי קודמו "כמה מח"טים מהשריון, שהשתתפו בלחימה הרבה פחות מצ'יקו. יש משהו מאוד לא בסדר בכך שהקצין הבולט ביותר בשכבת הגיל שלו והמוערך ביותר מבצעית, לא מקודם". הקצין סבור שתמיר "שילם מחיר על התנהגות ועל דימוי. הוא באמת לא אמא תרזה. זה לא רק העניין שצ'יקו אומר את מה שהוא חושב. יש עוד כאלה בצבא. זו הסתייגות מהסגנון שלו וכנראה גם מכך שהוא נתפס כמפקד שלא שם די דגש על ענייני משמעת, דבר שמתבטא ב'חולצה הצהובה' שגולני מחזיקה בקביעות בסקרים של המ"צ". "ברור שרצו לתת לו סטירה", מסכם הקצין. "אבל אם בעוד שנה הוא ימונה לרמ"ח מבצעים, התפקיד הכי חשוב של אל"מ בצבא, החבטה המקומית לא תשפיע. עוד כמה שנים, בפרספקטיווה, השיבוץ הזה עוד עשוי להיראות כמו הדבר הנכון". אחד מאלופי המטכ"ל שותף לדעתו. "ההחלטה הזו לא טובה. הרי מינו אנשים שחלקם פחות טובים ממנו. אני מניח שזה קרה כי צ'יקו הרגיז יותר מדי אנשים". האם בעוד עשר שנים יישב תמיר במקום שבו יושב האלוף? "אין לי ספק. וזה יהיה הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים"."

צל"ש האלוף שהוענק לתמיר
http://www.gvura.org/a343422-%D7%A1...%9E%D7%99%D7%A8

הרמטכ"ל הדיח את תא"ל צ'יקו תמיר משירות בצה"ל\מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1153001.html
באפריל 2007 הסתבך מי שנחשב לאחד המפקדים המצטיינים בצה"ל, בפרשת תאונת טרקטורון צבאי בו נהג בנו הקטין ללא רישיון. הרמטכ"ל אשכנזי משוכנע כי הצעד החריג שנקט יעלה לו בביקורת ציבורית, אך ישלח מסר לקצונה באשר לחשיבות ההקפדה על משמעת ואמירת אמת
פורסם ב - 01:04 01/03/10

"תמיר, בן 46, נחשב כבר שנים למי שדרכו סלולה לדרגת אלוף ולשולחן המטכ"ל. הוא עשה את רוב שירותו הצבאי עד תפקיד מח"ט בגולני והתבלט כבר בשלב מוקדם כמ"פ. בין היתר היה מפקד סיירת גולני, מפקדה השני של יחידת אגוז, מפקד חטיבה מרחבית בגבול הצפון בעת הנסיגה מדרום לבנון במאי 2000 ומח"ט גולני בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה. הוא הצטיין במיוחד בתקופת מבצע "חומת מגן". בקיץ 2006 מונה למפקד אוגדת עזה, כהונה שאותה סיים זמן קצר לפני תחילת מבצע "עופרת יצוקה". מג"דים בצנחנים ששירתו תחתיו בעזה תיארו אותו כמפקד הטוב ביותר שהכירו, לא עניין של מה בכך כשמדובר בהערכה של קצינים מהחטיבה היריבה.... בהודעת דובר צה"ל אתמול נמסר שהרמטכ"ל אמר בפגישתו עם תמיר כי מדובר בהחלטה קשה מבחינתו, משום שהוא רואה בצ'יקו "חבר לנשק, לוחם ומפקד מוערך". עם זאת, נמסר, החליט אשכנזי לסיים את שירותו של תמיר בצה"ל בשל חומרת המעשה שבו הורשע והפגיעה בערכי צה"ל, המשמעת והדוגמה האישית. הדובר הדגיש כי "אין מדובר בהדחה, אלא בסיום תפקיד בלבד. קיים הבדל מהותי בין שני ההליכים". הרמטכ"ל הודה לתמיר על שירות קשה וממושך, "רובו בראש הטור, בלחימה ובשדות הקרב". באופן בלתי נמנע, ההודעה מסתיימת בלשון המוכרת מסיכומי פגישות מסוג זה בצבא, מסמל ועד תא"ל: "הרמטכ"ל איחל לתא"ל תמיר הצלחה בהמשך דרכו"."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #112  
ישן 02-02-2011, 09:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"הייתי צריך להתמנות לרמטכ"ל"

סגן הרמטכ"ל הפורש בני גנץ מדבר לראשונה על פרשת המסמך שהכתימה את המירוץ לרמטכ"לות: "היה צריך לחקור את זה הכי חזק, ולא להרפות. לא משנה עד כמה כואבת הייתה תוצאת הבדיקה".
צפו בכתבה המלאה של אילנה דיין מתוך עובדה

אילנה דיין | עובדה | פורסם 30/12/10 22:15
קישור לכתבה
בגיל 20 החברים של בני גנץ בבה"ד 1 היו בטוחים שהוא יהיה רמטכ"ל. בגיל 50 גם הוא חשב שיש לו סיכוי, עד שפרשת מסמך הרפז, בין היתר, טרפה את הקלפים. בחודש שעבר הוא פשט את המדים ועכשיו הוא מדבר על הכל. על האווירה והמניפולציות במירוץ לרמטכ"לות, על הטעויות שלו ושל הרמטכ"ל אשכנזי, על הנקודה שהכי הרגיזה אותו כאשר הדביקו לו את דימוי הנסיך. ועל ההפתעה שקרתה לו במהלך הפרידה מחבריו בפורום מטכ"ל בשעה האחרונה שלו בצה"ל. בבוקר של היום האחרון בצה"ל, בני גנץ כבר לא מתאמץ להראות מאושר. הוא מחזיק ביד את הנאום שישא אחר הצהריים - נאום הפרידה מפורום מטכ"ל. הוא כל כך רצה לשאת נאום אחר בטקס אחר לגמרי. "עובדה" ליוותה את גנץ ביומו האחרון בצה"ל. מהמפגש בבקו"ם עם מתנדבי גיוס הצנחנים ועד הרגע המפתיע שבו נשבר בטקס הפרידה בקריה בת"א. צפו בכתבה המלאה של אילנה דיין מתוך עובדה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #113  
ישן 12-02-2011, 08:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

גולנצ'יק\ מאת עמיר רפפורט

28/01/04
סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי הוא כיום המנכ"ל בפועל של הצבא: ממונה על הקמת גדר ההפרדה, אוחז בסכין הקיצוצים, ובין לבין נושא בתואר "האלוף החברתי" שדואג לחיילים הרעבים. האם הכדורגלן לשעבר, שהתחנך בפנימייה צבאית ופיקד על הנסיגה מלבנון, יהיה הרמטכ"ל הבא? קווים לדמותו של האלוף הכי משפיע בצה"ל
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/638/013.html
שתי חיילות שנקלעו ביום שישי לפני כחודש לבית קפה בכפר סבא, היססו במשך כמה דקות אם לגשת לסגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי, שישב בבגדים אזרחיים ליד אחד השולחנות, והיה שקוע בשיחה עם חברים. לבסוף תפסו הבנות אומץ וניגשו לקצין הבכיר. "אפשר להפריע? ", שאלו בחשש. אשכנזי הזמין אותן לשבת. אחרי שהחיילות הסדירו את הנשימה, הן סיפרו לסגן הרמטכ"ל ששתיהן משרתות כמש"קיות ת"ש (תנאי שירות) שאחראיות על טיפול בחיילים במצוקה. "שלשום היית אצלנו בבסיס", אמרו החיילות, "רצינו שתדע עוד כמה דברים על הקשיים של החיילים מעבר למה שכבר שמעת". אחרי ההקדמה המתבקשת, שקעו אשכנזי והחיילות בשיחה שארכה כרבע שעה ובמהלכה בירר סגן הרמטכ"ל פרטים מדויקים על האמצעים שעומדים לרשות המש"קיות כדי לטפל בחיילים שסובלים ממצוקה כלכלית בבית. קרוב לוודאי ששתי החיילות הצעירות היו היחידות בבית הקפה שזיהו את אשכנזי כסגן הרמטכ"ל, כי בניגוד בולט לדומיננטיות הרבה שלו בצה"ל, האלוף גבי אשכנזי הוא די אנונימי עבור הציבור הרחב. הוא אמנם הוותיק ביותר מבין חברי המטה הכללי (קיבל דרגת אלוף לפני שמונה שנים) ומנהל את צה"ל ביד רמה, אבל יחסי הציבור שלו? הם מדשדשים באופן קבוע. בצה"ל יש הסכמה כללית שאשכנזי הוא האלוף הכי משפיע. הוא חורש את השטח בכל הגזרות, מפקח על בניית גדר ההפרדה, מריץ תוכניות רב שנתיות לשינויים כמעט בכל תחום, הוא "שר האוצר" הצבאי שמנסה נואשות לחתוך את ההוצאות עקב הקיצוצים הדרמטיים בתקציב הביטחון והוא מכור למאמצים לשפר את הטיפול בחיילים הסובלים ממצוקה כלכלית. ההתמכרות הזו הדביקה לו את הכינוי "האלוף החברתי", והביאה אותו לעימותים לא קלים עם ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף גיל רגב. בחודש שעבר, במהלך הרצאה שנשא בפני משתתפי כנס הרצליה המתוקשר,נראה אשכנזי נבוך לנוכח המצלמות הרבות שכוונו אליו. לעומת זאת, בשיחה עם חיילים שנערכה בשבוע שעבר במועדון שמי גשם דלפו מתקרתו בחטיבה האחראית על גזרת שכם, הוא נראה פורח. אשכנזי התעניין בכל תקרית ירי שבה היו מעורבים הצנחנים שמשרתים בגזרה, אבל הקדיש את רוב הזמן כדי לשאול עולים חדשים ובודדים בארץ,כמו הצלף סטאס,עולה חדש מחבר המדינות: "איפה אתה גר? מי מבשל לך אוכל בבית? מי מכבס לך? יש לך מספיק כסף? ".
מי הוא באמת סגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי?
כדי לפצח את חידת אשכנזי צריך להגיע למושב חגור, דרום מזרחית לכפר סבא. אשכנזי נולד שם בשנת54', בנםהבכור של יוסף, שעלה מבולגריה כדי להשתתף בקרבות לטרון במלחמת השחרור, ושל פרידה, שהוברחה לארץ מחאלב שבסוריה כשהיתה רק בת עשר. בשנות ילדותו של אשכנזי היה מושב חגור מקום שכוח אל. בשעות היום נאבקו הוריו על הפרנסה שסיפקו בדוחק פרה חולבת ולול תרנגולות, ובשעות הלילה שמרו עם רובים צ'כיים מפני תושבי הכפרים הסמוכים. את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בחייו קיבל גבי אשכנזי כבר כשהיה בן 14. השנה היתה 68', וצה "ל של אחרי מלחמת ששת הימים היה בשיא הפופולריות. אשכנזי, כמו רבים מהנערים המתבגרים של אותה תקופה, חלם לעלות על מדים, והחליט להירשם לפנימייה הצבאית במחנה גלילות. הוא התקבל - מתוך אלפי מועמדים. שם קיבל לראשונה את משמעת הברזל הצבאית, ושם גם פגש לראשונה את ה"צפונים" מגימנסיה הרצליה. כדי להתפרק מדי פעם שיחק אשכנזי כדורגל כחלוץ בהרכב הראשון של קבוצת הנוער מכבי רמת עמידר, לצדם של ויקי פרץ, שלימים הגיע לליגות הבכירות באירופה, ואלי כהן, שמאמן כיום את מכבי נתניה. מי שראה אותו משחק זוכר כדורגלן מוצק שהיה כובש שערים בסגנון שאפיין גם את מסלול הקריירה הצבאית שלו: עם המון נחישות וכוח עד להשגת המטרה. שחקן "טנקיסט", שהזכיר את רוני רוזנטל. משפחתו עברה בינתיים לפתח תקווה. בביתם החדש היה קם בשבת בבוקר ויוצא בריצה לצומת ראש העין. משם המשיך בטרמפים למגרש ברמת עמידר. בשנת 72' תלה את נעלי הפקקים והחליף אותן בנעלי צבא. כבוגר פנימייה צבאית היתה לו הזכות לבקש באיזו יחידה ישובץ. אשכנזי ביקש קורס טיס, ונדחה. ביקש סיירת גולני, ושוב נדחה. לבסוף הוצב בגדוד 12 של חטיבת גולני, שהיתה אז אפורה למדי, רחוקה מההילה הקרבית שיש לה היום. את קורס המ"כים בגולני סיים בהצטיינות ומיהר לצאת לקורס קצינים, שנקטע בגלל פרוץ מלחמת יום כיפור. אשכנזי נשלח כצוער לגזרת הלחימה ליד האגם המר בסיני. אחרי המלחמה חזר לבה"ד 1, נבחר לחניך המצטיין וקיבל את דרגות הקצונה מהרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר. שני קצינים מגולני ליוו את אשכנזי לאורך כל הדרך והשפיעו עליו רבות: אורי שגיא ואילן בירן, שניהם אלופים במילואים. "מבירן ספגתי את עקרון התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע לטפח מפקדים", אמר פעם. "אורי שגיא שימש לי דוגמה למקצועיות. ממנו למדתי לא רק איך עושים דברים אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד לאסטרטגיה". כששגיא היה מפקד החטיבה, בשנת 76', הוא צירף את אשכנזי לכוח המעטפת שנחת באנטבה במסגרת המבצע לשחרור בני הערובה. בסמוך לכך, נשא אשכנזי לאישה את רונית, בת למשפחת לויטה, מהמפורסמות והאמידות בכפר סבא (למשפחה עסקי נדל"ן שרונית עוסקת בהם עד היום). חתונת הזוג הצעיר נערכה בגני אורנים היוקרתיים, אבל החבר'ה מגולני הגיעו עם האבק על המדים. במהלך פשיטה בדרום לבנון, שהתנהלה כחלק ממבצע ליטני ב-78', נפצע אשכנזי בהיתקלות עם מחבלים. כסגן מפקד גדוד הוא הוביל כוח שנקלע לאש תופת בגזרה המרכזית, וספג כדורים שפגעו לאורך גופו באלכסון מן הכתף השמאלית, דרך כף היד ועד לירך הימנית. למרבה המזל, חלק גדול מהקליעים נתקעו בחגור שלו, ופציעתו הוגדרה כקלה בלבד. על מיטת בית החולים התלבט לגבי המשך דרכו הצבאית, והחליט להשתחרר. "הרגשתי שבע", סיפר לימים. "לא שהיו לי תוכניות באזרחות, אבל רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה". אבל הפרק האזרחי היה קצר מאוד. "ברגע שיצאתי, הבנתי שמקומי בצבא. כמה שבועות באזרחות הבהירו לי שבשבילי אין דבר חשוב יותר בחיים מאשר להיות מפקד גדוד בחטיבת גולני". אילן בירן שימש באותה תקופה כראש לשכת הרמטכ"ל וזימן את אשכנזי האזרח לפגישה עם רב אלוף רפאל איתן. בסוף השיחה הוא הודיע לרפול: אני חוזר. כשמונה בירן למפקד חטיבת גולני, הוא הגשים לאשכנזי את חלום חייו ומינה אותו למפקד גדוד 51. אשכנזי הפך מג"ד כבר בגיל 26.
מימית לבופור
אחת המשימות הקשות שעימן התמודד כמפקד בגולני היתה פיקוד על כוחות שעסקו בפינוי ימית ב-81', תוך עימותים קשים מול המתיישבים שהתבצרו בבתים. אולם את תהילתו קנה אשכנזי לא בשלום עם מצרים אלא במלחמת לבנון. כשיצא צה"ל למבצע שלום הגליל, אשכנזי היה סגן טרי למפקד החטיבה. גולני פוצלה למעשה לשניים, והוא קיבל את המשימה לעמוד בראש הכוח שיכבוש את הבופור, ואז ימשיך לנבטיה, לג'זין ולג' בל ברוך. על הבופור הוא איבד רבים מחיילי סיירת גולני, ובראשם את גוני הרניק ז"ל, אחד מחבריו הטובים ביותר שהחל את הקרבות בג'יפ לידו. בהתייחסו למלחמה השנויה במחלוקת אמר בעבר כי "הבתולים שלי נקרעו אחרי של"ג". לגבי הקרב בבופור, שכיבושו עלה במחיר כבד מבלי שראש הממשלה מנחם בגין ידע בכלל שיש נפגעים, הוא אמר כי "יש לי משקעים לא רק בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו את הבופור, אלא משום שאיבדנו חבר יקר. אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים הקשים ששררו שם". אגב , מי שהחליף את הרניק בפיקוד על סיירת גולני תוך כדי הקרב בבופור היה משה קפלינסקי, כיום אלוף פיקוד מרכז. אחרי המלחמה סיים אשכנזי, שוב בהצטיינות, את המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, למד לתואר ראשון בהיסטוריה ונסע להשתלמות במכללה של המרינס האמריקני בקוונטיקו. כששב מארצות הברית חיכה לו בנמל התעופה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל איציק מרדכי, שמינה אותו להיות קצין האג"ם שלו. אשכנזי ליווה את מרדכי בימים הקשים בהם עמד במרכז חקירת פרשת קו 300, עד שזוכה. היחסים עם מרדכי החלו להתערער בימי האינתיפאדה הראשונה, אז כבר פיקד אשכנזי על חטיבת גולני. המח"ט נתן גיבוי לכוחותיו שפעלו בעזה וטען שהם קיבלו הנחיה מפורשת להכות מפגינים פלשתינים, בניגוד לטענות הרשמיות של פיקוד דרום, שבראשו עמד מרדכי. העימותים בין השניים הגיעו לשיא חדש כשמרדכי היה אלוף פיקוד צפון ואשכנזי פיקד על יחידת הקישור ללבנון. בעקבות תחקיר על היתקלות במהלכה נהרג חייל צה"ל, התווכח אשכנזי עם אלוף הפיקוד בשאלה מי נתן את ההוראה לגבי מיקום המארב, שהתגלה על ידי החיזבאללה. מרדכי, שלא רווה נחת מהפה הגדול של אשכנזי בדיונים הפנימיים, החליט למנות ועדה מטעמו שתבדוק היבטים שונים בתפקוד יחידת הקישור ללבנון, צעד שנתפש בצה"ל כהשפלת אשכנזי. בכל מקרה, הוא לא ממש שיתף פעולה עם הוועדה הזו. בגיל 42 קודם אשכנזי לדרגת אלוף, במסגרת תוכניתו של הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, להצעיר את המטה הכללי. זה קרה ב-96', שבוע לפני שבנימין נתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה ומינה את איציק מרדכי לשר הביטחון, מינוי שנחשב אז למכת מוות לעתידו של אשכנזי בצה"ל. כעוזר ראש אג"ם (תפקיד שלא קיים עוד במטכ"ל) עמד אשכנזי בראש ועדה שבחנה את מצבו של מערך המילואים והמליצה כבר ב-97' להקטין באופן משמעותי את הנטל מעל המילואימניקים, לשחרר אותם מהשירות בגילים צעירים יותר מאשר היה נהוג קודם, ולתת להם תגמול כספי מיוחד על השירות. ההמלצות הללו נתפשו אז כמהפכניות, היום הן כמעט ברורות מאליהן. כעבור שנה חזר לגזרה הצפונית, אותה הכיר היטב, הפעם כאלוף פיקוד צפון. דווקא מרדכי היה זה שהציב אותו בחזית היוקרתית ביותר דאז, ובצה"ל תפשו את המינוי כצעד הסברתי שנועד להפריך את הטענה שהמינויים של מרדכי נגועים בשיקולים אישיים, טענה שהתעוררה לאחר שנישל את יריבו המר, האלוף מתן וילנאי, מכהונת הרמטכ"ל שנראתה כמונחת בכיסו.
השנים הקשות
רונית וגבי אשכנזי לא עזבו את כפר סבא מאז שהתחתנו. יש להם שני ילדים (וכלב). הבן הבכור, איתי, השתחרר מצה"ל לאחר שלוש שנים ביחידת "אגוז", השייכת כמובן לגולני. הבת גלי התגייסה רק לפני חודשיים. הפנטהאוז של האשכנזים במרכז כפר סבא מארח לעתים קרובות חברים שמלווים אותם לאורך שנים. בשעות הפנאי, כשסגן הרמטכ"ל פושט את המדים, הוא נראה לא רק בבית קפה עם החבר'ה, אלא גם בחדר הכושר של הקאנטרי קלאב המקומי, שבו הוא מצליח להתאמן בתדירות של פעם בשבוע, תמיד בשעה מאוד מאוחרת בלילה. מנהל הקאנטרי, אדיר שמיר, לשעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל, הוא גיסו וגם אחד מחבריו הקרובים ביותר. לא בטוח שהאימונים השבועיים מחפים על העובדה שאשכנזי הוא מעשן כבד שמתאפק רק בקושי לא להדליק סיגריות במהלך דיוני מטה ארוכים, אך שולף את המצית מיד בסיומו של כל דיון. כך או כך, הוא התלונן לא פעם שבתפקידו במטה הכללי חסר לו העיסוק בספורט ובעיקר הכדורגל. במהלך ארבע השנים בפיקוד צפון הקפיד אשכנזי לשחק את המשחק האהוב עליו ביחד עם קציני וחיילי המפקדה, לפחות פעם בשבוע. אבל לא הכל היה פשוט בפיקוד צפון. "אלה היו השנים הכי קשות שלי", אמר לא פעם למקורביו. בתחילת הקדנציה הגיעה אליו ללשכה הידיעה המרה על כך שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, שהיה אחד המפקדים שאשכנזי גידל בגולני, נהרג בפיגוע ברצועת הביטחון ביחד עם כתב קול ישראל, אילן רועה, הקשר סמ"ר עמר אל-קבץ והנהג, רס"ב עמאד אבו-ריש. מי שמכיר את אשכנזי מקרוב יודע שהלילות הכי קשים שלו היו בחמ"ל הפיקוד, כשידע שהבן איתי יצא לפעילות מבצעית נגד חיזבאללה. אשכנזי לא היה יכול לעצום עין בלילות האלה, אבל מאשתו רונית הוא חסך את המידע המלחיץ. כאלוף הפיקוד החזיק בתפישה המקובלת בצה"ל שנסיגה חד צדדית מרצועת הביטחון תהיה משגה, משום שהיא תזמין את חיזבאללה להמשיך בפיגועים גם לאורך הגבול הבינלאומי. ואולם, כשראש הממשלה אהוד ברק החליט על נסיגה, אשכנזי החל להיערך. הוא החליט לא לחכות לרגע האחרון והורה להתחיל להוציא את הציוד מהשטח לאט לאט: כל משאית שתיכנס לרצועת הביטחון כדי להביא אספקה לחיילים, תצא כשהיא עמוסה בציוד כמו שולחנות, מחשבים וריהוט אחר. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה כשצה"ל נאלץ לסגת מעט מוקדם מהצפוי, עם קריסת צד"ל ב-23 במאי 2000. אשכנזי הורה להפעיל מסך אש חסר תקדים בדרום לבנון, שכלל הפצצות מהאוויר וירי פגזים מהקרקע, שנועדו לחיפוי עד שאחרון החיילים יחזור הביתה, ללא שריטה. הישג הנסיגה נפגם מעט כשהתברר שעד למועד ההכרזה על השלמת הנסיגה לא הספיק צה"ל להעביר לישראל את כל המשאיות עמוסות הציוד מהצד הלבנוני של שער פאטמה, מה שגרם לכך שציוד יקר ומחשבים נפלו בידי חיזבאללה. עוד יום קשה בפיקוד צפון היה ב-7 באוקטובר 2000, אז נחטפו ללבנון החיילים עומר סואעד, עדי אביטן ובני אברהם. ועדת חקירה שמונתה אחרי החטיפה, בראשות האלוף במילואים יוסי פלד, הסתפקה בהערות והדחות שהגיעו עד לרמת מפקד האוגדה ברמת הגולן, תא"ל צביקה גנדלמן, אך לא כללו מסקנות נגד אלוף הפיקוד אשכנזי. פלד הבהיר בראיונות כי לדעתו אשכנזי איבד נקודות באירוע החטיפה, "אך עדיין יש לו יתרת זכות גדולה. אין מפקד שלא עשה שום שגיאה. גבי אשכנזי הוא אחד המפקדים שאהיה מוכן ללכת אחריהם בלילה חשוך לכל מקום". בראייה לאחור נראה כי פרשת החטיפה העיבה על הקריירה של אשכנזי אך לא מנעה את המשך הקידום שלו, שכן באפריל 2002 הוא מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. אשכנזי הגיע לקריה בשלהי כהונתו של שאול מופז כרמטכ"ל, שלושה חודשים לפני כניסתו לתפקיד של משה (בוגי) יעלון.

ידו בכל
האמת היא שבשום מקום בפקודות צה"ל לא כתובות סמכויותיו המדויקות של סגן הרמטכ"ל, ולכן הנושאים שבהם הוא עוסק נקבעים במידה רבה על פי אישיותו ובהתאם למערכת היחסים בינו ובין הרמטכ"ל. כיוון שאשכנזי נחשב לקבלן ביצוע שלא מהסס יותר מדי בעת קבלת החלטות, ויעלון הוא לא רמטכ"ל ריכוזי, יצא שכל עבודות המטה הגורליות שמעצבות את פני צה"ל לשנים הבאות התרכזו בלשכת סגן הרמטכ"ל, בדיוק קומה אחת מתחת ללשכת הרמטכ"ל. אחת המשימות התובעניות הראשונות שנדרש לצלול לתוכן היתה הקמת גדר ההפרדה לאורך מרחב התפר, שהחלה זמן קצר אחרי מינויו. אשכנזי נוהג לסייר מאז לאורך תוואי הגדר לעתים קרובות, ביחד עם מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון, כדי לוודא שהקבלנים עומדים בלוחות הזמנים. ביחד עם ירון מתמודד אשכנזי עם אתגר נוסף: איך חוסכים בכסף כדי לעמוד בתקציב החדש של מערכת הביטחון, שהצטמק בחמישה מיליארד וחצי שקל בין שנת 2002 ל-2004. הנושאים שבהם הוא עוסק רבים מספור. רק לפני כמה שבועות סיכם, לדוגמה, תוכנית רב שנתית לגבי שילוב בנות בצה"ל בפקודה שקובעת כי יבוטלו כל ההבדלים בהכשרה ובשיבוץ בין המינים. בצה"ל היו כאלה שמיהרו לייחס את העובדה שאשכנזי התלבש על נושא שירות החיילות לעיתוי גיוסה של בתו, מה שכמובן הוכחש בתוקף על ידו. מקורביו הכחישו גם את הטענות לפיהן מעמדו הבכיר הוא שהשפיע על ההחלטה לקדם את אחיו, אבי אשכנזי, לדרגת תת אלוף. יחידתו של האח אבי, אגב, היתה אחת הנפגעות העיקריות בתוכנית הקיצוצים האחרונה של צה"ל. זר שהיה נקלע לביקור שערך ביחידה זו לפני מספר חודשים, היה מתקשה לגלות כי סגן הרמטכ"ל והמפקד שלה הם אחים. גבי תחקר את אבי לעומק ולא חסך אף שאלה קשה.
יש חיילים רעבים
למרות שכבר ב-87' סומן אשכנזי במוסף "אנשי 2000" של "מעריב" כאחד הקצינים שצפויים להוביל את צה"ל בשנות האלפיים, סגן הרמטכ"ל חשדן מאוד ביחס לתקשורת וממעט להתראיין. זה, אגב, לא אומר שהוא לא מודע לתדמית שלו. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל כסגן רמטכ"ל היתה לוותר על רכב השטח שניתן בעבר לקצינים במטה הכללי. הוא ויתר גם על נהג בשירות קבע שמגיע לו, והסתפק בנהג בשירות סדיר. לא ברור האם אשכנזי לגמרי שלם עם התדמית שיצאה לו כ"אלוף החברתי", אבל הוא בהחלט משמר אותה באמצעות עיסוק כמעט אובססיבי במצבם של החיילים שסובלים ממצוקה כלכלית. לפני כשנתיים וחצי הפתיע את חבריו במטה הכללי. "אני רוצה לספר לכם שיש חיילים רעבים בצה"ל", אמר אשכנזי לאלופים, למרות שהנושא לא היה על סדר היום. "גיליתי בשטח חיילים שלא יוצאים לחופשות שבת אלא מעדיפים להישאר בבסיס, כי אין להם מה לאכול בבית", אמר. מי שלא אהב לשמוע את הדברים היה ראש אגף כוח אדם, האלוף גיל רגב, שמתוקף תפקידו אחראי על נושא הטיפול ברווחת חיילי צה"ל. אבל אשכנזי "לא ספר" אותו והמשיך בשלו: "לאיכול להיות שיהיו לוחמים בצה"ל שהתפקוד שלהם ייפגע או שלא יוכלו להמשיך לשרת בקרבי, בגלל שההורים שלהם פוטרו ממקום העבודה". זמן קצר אחר כך יצר קשר עם תורמים מחו"ל שהעניקו מאות אלפי שקלים לרכישת מקררים, מכונות כביסה, מזרנים ומיטות לחיילים בפיקוד צפון. הצעד היה שנוי במחלוקת משום שהפלה לכאורה לרעה חיילים משאר הפיקודים, אבל האגודה למען החייל הרימה את הכפפה, גייסה כסף וקנתה את הציוד גם לשאר נזקקי צה"ל. העיסוק של אשכנזי בנושא מצוקת החיילים הביא לכך שלמרות הקיצוצים בתקציב הביטחון, סכום הסיוע הישיר שניתן לחיילים לוחמים במצוקה ממפקדיהם דווקא שולש בשנה האחרונה, מ-12 מיליון שקל ל-36 מיליון . במהלך מפגש עם מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים הפועלים ברצועת עזה, לפני כשבועיים, אמר להם אשכנזי כי "צריך לשים לב שהיום המצוקה הכלכלית היא לא רק של חיילים משכבות מצוקה מוכרות, אלא גם של חיילים ממעמד בינוני שההורים שלהם מתקשים למצוא עבודה. תסייעו להם. . . זו לא רק משימה קרבית שעומדת בפנינו אלא ממש משימה לאומית".
מרשים לעצמנו
כיוון שהוא ממעט להתראיין, אשכנזי לא נתפס באמירות מעוררות מחלוקת מבחינה פוליטית. בדיוני הערכת המצב שמתקיימים בצמרת צה"ל הוא נחשב מתון למדי וזהיר לגבי הצעות לפעילויות מבצעיות שעומדות על הפרק. מצד שני הוא לא נגרר לאווירת ה"אוטוטו שוב תהיה הפסקת אש", ששורה על חלק מבכירי הצבא. בסקירה למפקדים ברצועת עזה לפני כחודש העריך סגן הרמטכ"ל שהסכסוך עם הפלשתינים אינו עומד לפני סיום. "אני חושב שהאיום כל הזמן מתפתח", אמר למפקדים. "תלמדו מלבנון, המעגלים של התפתחות העימות כאן יותר ארוכים מאשר המעגלים שהיו בלבנון, אבל מה שהיה שם בסופו של דבר יגיע גם לעזה. תחשבו מה עושים מול טילי סאגר ומול מלחמת גרילה יותר קשה ממה שיש כבר עכשיו, ותתחילו לעסוק בזה במקביל למשימות השוטפות, כי מי שמייצר יתרון בלחימה זה מי שמצליח להיערך ראשון לאיום הבא". בכל סיור בשטח חוזר אשכנזי על הסוגיה שמטרידה אותו: הנורמות של חיילי ומפקדי צה"ל. "תקפידו על נורמות, נורמות, נורמות", אמר אשכנזי למפקדים בעזה. "אני מוטרד מכך שבשם הלחימה אנחנו מרשים לעצמנו דברים שלא היינו מרשים לעצמנו בנסיבות אחרות. נורמות מתחילות בכל רמה, מהמפקד, מהמח"ט, מהמג"ד, ממפקד הפלוגה, ממפקד הכיתה. נורמות זה גם להקפיד על כך שייעשה הטיפול הנדרש בטנק או בנגמ"ש, אפילו אם עייפים מאוד אחרי שעות רצופות של פעילות מבצעית", הוא אמר. לחיילים בשכם אמר אשכנזי בשבוע שעבר: "האתגר הגדול שלכם הוא לצאת לכל מבצע כאילו זו הפעם הראשונה שלכם, כמו שחקן כדורסל שעולה דרוך גם למשחק הארבעים שלו באותה עונה. אם היתקלות תסתיים בנפגעים לכוחותינו או בתוצאה שלוש אפס זה תלוי בכם וברמת הדריכות שלכם. כחיילים אתם הקובעים. שתיים-שלוש דקות אחרי היתקלות אמנם מגיעים גם הקודקודים, אבל בדרך כלל בשלב הזה נותרים רק התחקירים. תקפידו על המקצועיות. אם לא תעשו לעצמכם הנחות, לא יהיו אנחות ".
אין פרוטקציות
מי שחורש עם אשכנזי את השטח ומגיע איתו לכל מיני פינות, לא יכול להתעלם מההערכה הרבה, שלא לומר הערצה, שרוחשים לו מפקדים בכל הרמות. "הוא תותח, הבוס הגדול של צה"ל", אמר עליו מאחורי הגב מג"ד שריון שפגש בו. בלשכה שלו "מוכנים להתאבד" בשבילו. למרות שחלפו כבר 16 שנה מאז שהעביר את הפיקוד על חטיבת גולני, אשכנזי לא ממש עזב את הבית שבו גדל. הוא עדיין מורעל על הכומתה החומה, כמו לוחם צעיר. גולנצ'יק בנשמה. בשבוע שעבר, למשל, כשסייר במחסום בשכם, החל לרדת גשם זלעפות. בסמוך עמד הרכב שלו, פועל עם מזגן במצב חימום. אבל סגן הרמטכ"ל התעקש לעמוד בגשם השוטף, לרדת לפרטי נוהלי המחסום ולהורות שבכל רגע נתון יעמדו במחסום לפחות קצין אחד וחייל דובר ערבית שוטפת. כמובן שאף אחד אפילו לא העז להציע לו מטרייה. לפני כשנה וחצי, דחף ותקף חייל ממשטרה צבאית שעיכב את כניסתו לשער מחנה מטכ"ל. במסגרת עמדת ההשפעה הנוכחית שלו, אשכנזי גם נלחם בדיוני שיבוצים במטה הכללי למען קידום של כל קצין שצמח בחטיבת גולני או בצפון בכלל, אם הוא מעריך אותו.
ומה לגבי הקידום של אשכנזי עצמו?
לפני כמה שנים גישש השר לשעבר לבטחון פנים, פרופ' שלמה בן-עמי, לגבי האפשרות שאשכנזי יפרוש מצה"ל וימונה למפכ"ל המשטרה. אשכנזי דחה את ההצעה על הסף. היעד שלו היה ונשאר כס הרמטכ"ל. אלא שאשכנזי לא לבד במרוץ ללשכת הרמטכ"ל, וחלק ממתחריו הם דווקא חבריו הטובים ביותר (ראו מסגרת). בצמרת צה"ל אומרים כי אילו היה הדבר תלוי רק ברמטכ"ל יעלון, הוא היה מעוניין שאשכנזי ימשיך כסגנו לפחות עוד שנה-שנתיים. אבל הנוהג בשנים האחרונות הוא שבכל קדנציה של רמטכ"ל יכהנו לפחות שני סגנים, כדי לאפשר תחרות שווה על תפקיד הרמטכ"ל. עד להכרעה יעברו על אשכנזי עוד חודשים ארוכים של מתח. בזמן הזה יוכל לעקוב אחרי הקריירה של בתו, גלי, שנמצאת ממש בתחילת הדרך. גלי סיימה לפני שבועיים קורס מדריכות חי"ר ושובצה כמדריכת חיילים בנהיגה בנגמ"ש מסוג "אכזרית". לטקס הסיום של הקורס שלה, שנערך ביום גשם, התייצבו ההורים הגאים, רונית וגבי, והאח הבכור איתי, כמו כל שאר ההורים. הם הקפידו לא להיכנס לאזורים בבסיס שהיו מותרים רק לחיילי ולמפקדי הבסיס, "כדי שאף אחד לא יפתח את הפה". למרות ההקפדה להיות ככל ההורים, אחרי הטקס נפוצה השמועה שבוגרות קורס מדריכות החי"ר קיבלו צ'ופר ויצאו לחמשוש (חופשת שבת שמתחילה כבר ביום חמישי) בניגוד לחופשת שישבת רגילה, כפי שהיה נהוג בקורסים קודמים, וזאת רק בגלל שבתו של גבי אשכנזי נמצאת בין המסיימות. השמועה עשתה לה כנפיים עד ללשכת סגן הרמטכ"ל בתל אביב, מה שהביא את אשכנזי להרים טלפון מיידי למפקד בית הספר לחי"ר, כדי לבדוק האם היא נכונה. מפקד הבסיס נשבע בשיחה כי ההחלטה על חמשוש שיינתן לחיילות התקבלה כבר בסיומו של קורס המדריכות הקודם, כדי שהחיילות ייסעו הביתה עם ההורים במקום בהסעות יקרות, וסגן הרמטכ"ל נרגע.
הרמטכ"ל הבא
למרבה האירוניה, המועמדים העיקריים שיתמודדו מול גבי אשכנזי על תפקיד הרמטכ"ל הבא, אחרי משה (בוגי) יעלון, הם שני חבריו הטובים: מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, ואלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי. חלוץ ואשכנזי גדלו באותו מושב בשרון, חגור. הם אמנם לא באותה שכבת גיל (מפקד חיל האוויר מבוגר מסגן הרמטכ"ל בחמש שנים), אבל עצם העובדה ששניהם מאותו הכפר ושהיתה ביניהם היכרות מוקדמת חיברה ביניהם גם במהלך השירות בצה"ל. במשך תקופה ארוכה נחשבו אשכנזי וחלוץ לאלופים המקורבים מאוד זה לזה במטה הכללי. גם קפלינסקי ואשכנזי הגיעו מאותו בית, אלא שהפעם מדובר בחטיבת גולני. קפלינסקי (48) צעיר מאשכנזי בשנתיים ופעמים רבות לאורך המסלול המשותף שלהם בחטיבה הוא שירת מתחתיו, קרוב מאוד אליו. בין משה ופנינה קפלינסקי לבין גבי ורונית אשכנזי קיימת ידידות משפחתית שנמשכת שנים. בצה"ל מעריכים שבחודש מרס הקרוב יוכרז מינויו של חלוץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במקרה כזה ימשיך אשכנזי לטפל בכמה פרויקטים וייצא ללימודים עד ההכרעה על הרמטכ"ל הבא. קפלינסקי צפוי להתמנות בעוד שנה לראש אגף מודיעין. באופן טבעי, המאבקים הסמויים שהחלו על התפקיד, שיתפנה בעוד שנה וחצי או שנתיים וחצי, פגעו במערכת היחסים בין חלוץ, אשכנזי וקפלינסקי, שקיבלה גם ממד של מתיחות, אם כי מקורביהם נשבעים שהם אינם במריבה, אלא רק ב"תחרות בריאה". בינתיים מנחשי העתיד בצה"ל לא פוסלים גם את האפשרות שהסוס שיגיח מאחור, ואולי יזכה לבסוף במרוץ לרמטכ"לות, יהיה אלוף פיקוד הצפון הנוכחי, בני גנץ, הצעיר מכל שאר המועמדים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-02-2011 בשעה 08:53.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #114  
ישן 11-03-2011, 12:11
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מהארץ עם אל"ם הראל כנפו - דאז (2004) מח"ט שומרון היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

איפה מחיאות הכפיים, מאת אביחי בקר

אל"מ הראל כנפו, שהיה מח"ט שומרון (שכם) בשנתיים האחרונות, עזב לפני שבועיים את תפקידו כשהוא מתוסכל מאוד: כל כך הרבה הצלחות מבחינה צבאית, וכל כך מעט הכרה והוקרה בציבור. "ביחידות הלוחמות שעברו בגזרה היו עשרות מאיר הר ציון", הוא מכריז. "על המבצעים המדהימים שעשו כאן הצנחנים, חרוב, אגוז, השייטת ודובדבן, לפני עשרים שנה היו כותבים ספרים. היום? שורה אין על זה בעיתון. זה לא עובר מסך. אני לא זוכר מקרה אחד של התברברות, לא של פחדנות תחת אש. אני 21 שנים בצבא ולא זכורה לי תקופה כל כך מפוארת. ההישגים הם אדירים, הטרגדיה היא שהתחושות בציבור הפוכות מאלה שהצבא מרגיש בתוך עצמו".

שיר התהילה שלו לפקודיו מתארך עוד ועוד. "מקצועיות כמו זו שמפגינים החיילים הצעירים לא היתה אף פעם. אומרים שהמוטיווציה של הנוער פוחתת, שהוא כבר לא חדור תחושת שליחות, שההתנדבות פסה ואיננה - אני מוצא שההיפך הגמור הוא הנכון. בכל חתך שלא תבחן את הדברים, אם ברוח או בסטנדרטים, בהשוואה לפלוגה המעולה שבה אני צמחתי בצנחנים - הם טובים פי כמה. הלוואי שאני כמפקד מחלקה הייתי מתרומם לרף שהם מציבים. המסקנה ברורה, הדור הולך ומתעצם אבל המדינה לא יודעת את זה".

מי אשם? קודם כל התקשורת, כמובן. "הסיפור שהתקשורת מגישה שם את הדגש על הרע", אומר כנפו. "גם אנחנו, כצבא, לא ממש השכלנו לספר את הסיפור המלא. התוצאה היא שהתמונה המוצגת לעם, כאילו יש יותר חריקות מאשר הישגים, היא מעוותת והיא עולה לנו כחברה במחיר כבד. היא מונעת לגיטימציה למעשים שלנו והיא גורמת לציבור לגבש עמדות על סמך מידע חלקי בלבד".

קורה לכנפו לא אחת שחולף בו הרהור כפירה, בנוסח "מה הם בעצם מבינים שם בבועה שבעורף?", עם חלוקה לאנחנו והם. "לא פעם הצלחנו לנטרל מתאבד שכבר יצא לדרכו מבלי שהוא יישרט אפילו. בעצם הצלנו את חייו. קראת על זה איפשהו? בטח שלא. לעומת זאת, לא פעם ולא פעמיים תיארו לך אותנו כקלגסים".

אין זו הפעם הראשונה שכנפו חש כך, ואף מבטא את תחושותיו בשיחה עם עיתונאי. לפני שש שנים, כשהיה מג"ד נלהב בלבנון, אמר כנפו לכתב "הארץ": "אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה. וייטנאם, אפגניסטן, בלפסט, המנדט הבריטי על ארץ ישראל - בשום מקום אחר הצד השולט לא השיג תוצאות טובות כמו אלה שלנו מול חיזבאללה, שהוא ארגון כושל, אבל הציבור משום מה לא יודע את זה. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים, זה לא קורה. לעומת זאת, אם מישהו נפגע ישר העניין תופס כותרת וגורר אצלנו יללות". הלכי הרוח האלה, הוא רומז עכשיו, מבלי לומר זאת מפורשות, הובילו לנסיגה מלבנון, שלא היתה מחויבת המציאות.

"הודות לתהליכי חשיבה מסודרים, מודיעין מצוין, עבודת שב"כ מדהימה, יחידות ומפקדים איכותיים וגם קצת מזל ונסים, הצלחנו להימצא תמיד צעד אחד לפני הפח"ע", מתגאה כנפו בהישגי המערכה נגד הפלשתינאים בגזרתו. "ככל שחלף הזמן השתפרנו, לאט לאט נעלמו ראשי הארגונים, המפקדים של היום הם אלה שלפני שנתיים היו מספרי 6. ההישג שאליו הגענו בסיכול, כמעט אפס פיגועים, הוא מעל ומעבר להערכות הכי אופטימיות שהיו לי. עשינו את זה כשאנחנו מצמצמים בהדרגה את סדר הכוחות העומדים לרשותנו ולמרות זאת שומרים על רמה גבוהה של ביטחון. בסוף התקופה הספיקו לי פחות ממחצית הכוחות שעמדו לרשות החטיבה כשנכנסתי לתפקיד. מבחינתי קרה הבלתי ייאמן. דברים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם התגשמו".

זוהי תמונה של ניצחון מכריע, אבל כנפו יודע שהמאבק עוד לא תם. "תבוא ותשאל, האם המצב עלול להתהפך? בוודאי. בקלות רבה. שכם היא עדיין בירת טרור, אם כי חמור הרבה פחות מבעבר. נכון לעכשיו היא המקור לכמעט 60 אחוז מההתראות ביהודה ובשומרון".

הראיון, שהתקיים לפני שבועיים על דשא ביתו, היה בעיצומו כשצילצל הסלולרי ואל"מ הראל כנפו התבשר על פיגוע ירי בפאתי איתמר. רכז הביטחון של ההתנחלות נפצע משלושה כדורים בחזה ומצבו אנוש, דיווחו לו. כיתת הכוננות של איתמר התעשתה במהירות, הרגה את הפלשתינאי שירה ובכך מנעה ממנו לחדור לתוך ההתנחלות. כעבור 20 דקות קיבל כנפו עדכון על מותו של הפצוע, שלמה מילר. "אלוהים לוקח את הטובים, איזה מזל שאני רע", הוא הגיב. "רק אתמול, בטקס הפרידה שלי, ציינתי אותו באופן מיוחד". לפנות ערב, בהלוויה שהתקיימה בהר הזיתים בירושלים, נמנה כנפו עם המספידים את מילר.

כזה היה יומו הראשון מחוץ לתפקיד התובעני. אפילו 24 שעות לא חלפו מאז מסר את הפיקוד על חטיבת שומרון (שכם) לבא אחריו, אל"מ יובל בזק. הוא לא הספיק לחוש את כובד האחריות מוסר מעליו. "שום הקלה, ההיפך", אומר הראל כנפו. "אני מרגיש חוסר אונים מוחלט. לא שהדברים היו מתפתחים אחרת אילו הייתי שם, אבל המחשבות שכרגע מתרוצצות אצלי בראש הן למה אני פה ולא בשכם?"

שערי המוות

את שכם ממשיל קצין בכיר לתותח שמעיף במהירות מסחררת כדורי טניס לכל עבר: "כדי לעמוד בקצב יש להציב מולו חובט נחוש שיירה את הכדורים חזרה מבלי להתעייף ושבשום אופן לא יתן להם לעבור אותו. לשבחו של הראל, בין השאר, שהוא ביצע את התפקיד בכשרון רב". בתחרות פרס הרמטכ"ל שנת 2003 דורגה חטיבת שכם במקום הראשון.

60 מבוקשים נהרגו בגזרת שומרון בקדנציה של כנפו; באותה תקופה נהרגו בגזרה שני אזרחים ישראלים, חמישה חיילים בפעילות הגנתית ועוד חמישה בפעילות התקפית. עיקר גאוותו על כך שמאז תחילת 2004 לא נפגע העורף הישראלי משום פיגוע שמקורו בשכם, ושב-2003 התממשו רק שמונה מתוך 166 התראות שהתקבלו. פיגוע ההתאבדות ההמוני האחרון שהולידה שכם, עם 24 חללים, היה הקטל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בינואר 2003.

בחצות, בלילו האחרון של כנפו בגזרה, הוא יצא עם בזק לסיור חפיפה מסכם. שיירת כלי הרכב הממוגנים נכנסה תחילה לסמטאות הצרות של מחנה הפליטים בלאטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה, מלבד עכברושים שחצו את הדרך בזריזות ונתפסו באור הפנסים. מאימתם, מתבדחים החיילים, חתולים מסתובבים בבלאטה בזוגות בלבד. את קירות המבנים התוחמים את רחוב השוק, עורק החיים המרכזי של המחנה הצפוף להחריד, מפארים דיוקנאותיהם של עשרות שאהידים, שבהם בולטים במיוחד חללי המקום. כנפו הצביע על גרם המדרגות שלידו נהרג במאי השנה, בפעילות שגרתית, רס"ן שחר בן ישי, מפקד פלוגה. ליד סמטת בתי הספר, להבדיל, הוא תיאר את פרטי הפעולה שבה "הורדנו חמישה חמושים".

הסיור התנהל בניחותה, כעניין של מה בכך, בניגוד בולט למציאות שאליה נקלע כשקיבל את הפיקוד על שכם ובנותיה. "כשהגעתי היו לנו כאן אירועים על ימין ועל שמאל", הוא מספר לבזק מחליפו. "כל כניסה לבלאטה חייבה אותנו להעמיד בשורה שלושה-ארבעה טנקים ולתת להם לפתוח בירי מסיווי לתוך המחנה, בין אם מזהים אויב או לא. רק אז פרצנו פנימה, אבל עד שהגענו למבוקשים חצי מהם כבר הספיקו להימלט".

למרות שצמרת הארגונים נפגעה במבצע "חומת מגן", המשיך כנפו, שכם היתה עדיין מרכז של התנגדות: "בבלאטה ובקסבה הוקם מערך הגנה מסודר שכלל תצפיתנים, נושאי נשק ומפעילי מטענים שהגבילו מאוד את חופש הפעולה של הכוחות שלנו. לנסוע כמו שאנחנו נוסעים עכשיו כמובן שלא היה אפשר. את כל האיומים האלה ניטרלנו. תחילה טיפלנו בבלאטה ובהמשך התפנינו לקסבה. היום אנחנו שולטים בסימטאות באופן מוחלט".

ממחנה הפליטים נסעה שיירת המפקדים לרחוב פייסל בליבה של העיר. "יש בשכם קבוצת מבוקשים מגדודי אל-עודה", הסביר כנפו לבזק. "זוהי המקבילה של גדודי אל-אקצה רק צעירים יותר, שב"בניקים בעצם, ופחות מאורגנים. הסרנו את שמותיהם מהרשימות, בתנאי שאין להם דם על הידיים ובכפוף להתחייבויות מסוימות שהם קיבלו על עצמם, אחרי שהם העבירו לנו דרך מינהלת התיאום והקישור את המסר שהם מעוניינים להפסיק להיות חלק ממעגל הטרור, כי, אני מצטט אותם, 'שערי המוות נפתחו'".

עימות עם דיין

את כנפו אפשר לאפיין בחיוך שנסוך תמיד על פניו ובהתנהלות סטואית, חפה מגינונים. הוא בן 39, נשוי לנרקיס, מורה, ואב לשלוש בנות: צליל, שקד ונגה. בניגוד למח"טים שתפארתם על כך שאינם רואים את הבית, כנפו הקפיד על חופשותיו. הוא לא החמיץ חגיגות שנערכו לבנותיו. "שלא יספר לכם יובל שאי אפשר להגיע לטקס סיום שנה בבית הספר", הוא פנה בטקס הפרידה מעל הבמה אל כרמית בזק, אשתו של המח"ט הנכנס.

הוא נולד וגדל במצפה רמון, בן למשפחה יוצאת מרוקו. מאובנים, נחשים ועקרבים היו לו צעצועים, המכתש - מגרש משחקים. הבית היה דתי, אבל כנפו חבר לחילונים שבשכונה. את שנות התיכון הוא עשה בישיבת "קרית נוער" בירושלים, במסגרת ששילבה לימודים תורניים והכשרה באלקטרוניקה, אבל בשביעית חדל להקפיד על קיום מצוות ובשמינית הסיר את הכיפה.

הוא התגייס לקורס טיס וכשהודח בחר בצנחנים. כנפו הצטרף לפלוגת נובמבר 83' של גדוד 202, בלט מלכתחילה ונחשב למורעל שאין שני לו. הוא עוד יהיה הרמטכ"ל, כתבו עליו בעלון המחזור. מ"פ, חתונה, מסע של שנה ברחבי דרום אמריקה, חזרה למדים ולדרום לבנון, מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, פציעה קלה בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה, מג"ד 890 בעיישיה ובריחן, קצין המבצעים של פיקוד צפון בזמנו של האלוף גבי אשכנזי - אלו היו תחנות חייו עד לאינתיפאדה הנוכחית.

בראשיתה הוא ישב בצד. כנפו, אז מפקד חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים (אחרי שהיה סגנו של מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה), אותת לכל כתובת אפשרית שהוא נכון להיענות מיד לקריאה לתפקיד בשטחים. "זאת רק ההתחלה, הסיפור לא הולך להיגמר מחר", נאמר לו ולאל"מים אחרים שביקשו להצטרף למערכה. "קחו אוויר, המתינו בסבלנות, נזדקק לכם מאוד לקראת שלבי ההכרעה. יהיה מספיק לכולם", הרגיע אותם תא"ל יצחק גרשון (ג'רי), המפקד הקודם של כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון.

בעודו ממתין לתורו ניצל כנפו את שפע הפנאי שעמד לרשותו לאימונים בטיפוס צוקים, הן בקיר שבפארק הירקון והן בוואדי שילת, לא הרחק מביתו שבגוש מודיעין. בשלהי אוגוסט 2002, ארבעה חודשים וחצי לאחר סיומו של מבצע "חומת מגן", הוא מונה למח"ט שכם במקומו של אל"מ יוסי אדירי.

לא מכבר הזמין אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, את אילנה דיין מערוץ 2 לפגישה עם צמרת המפקדים העומדים בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. "שימי לנו מראה", ביקש בעקבות כתבה ששידרה על חיילי הנח"ל מ"שוברים שתיקה", שלאחר שירות מתמשך בחברון הקימו קול זעקה על עוולות הכיבוש, ההשחתה וקהות החושים המוסרית המלווה את הפעילות בשטחים. כנפו, שנכח בפגישה, הגיב בחריפות על דברים שהשמיעה להם. דיין קיבלה את הרושם כי הוא נושא דגל הכוחנות.

"היא השתמשה שוב ושוב במינוח 'אזרחים פלשתינאים תמימים', שלחלוטין לא מקובל עלי", הוא מגיב. "הם לא תמימים, טענתי, הם פסיוויים. אמנם הם לא לוקחים חלק פעיל בטרור, אבל סקרים שהפלשתינאים עצמם עורכים מצביעים על כך שמרבית התושבים, 90 אחוז בערך, מציינים בפירוש שהם תומכים בפיגועי התאבדות. לאור הנתונים האלה אני מתקשה לראות בפלשתינאים אוכלוסייה תמימה שכל עניינה הוא לחיות איתנו בשלום".

בתוך ההגדרה "פסיוויים" הוא כולל גם "ציבור גדול בשכם, שאם זה היה תלוי רק בו כבר מזמן היה דו קיום ישראלי-פלשתיני, אלא שמי שמוביל אותם נוהג אחרת והם מצידם לא עושים כלום כדי להפיל אותו. אילנה דיין הסיקה מדברי בטעות כאילו רמזתי שאלה לא אזרחים בכלל. חלילה וחלילה לי מלטעון כך. בתפקידי עשיתי מעל ומעבר כדי לאפשר לפלשתינאים שבגזרתי מרקם חיים סביר.

"כשקיבלתי את האחריות לגזרה העיר היתה כבויה, התושבים הוציאו את חסכונותיהם האחרונים כדי לשרוד, בתי ספר והאוניברסיטה עמדו סגורים, המצב היה לחלוטין בלתי נסבל. צעד ראשון שנקטתי היה בקשה להסיר את העוצר, שנמשך כבר תשעה חודשים. כשהגעתי רק 22 מפעלים היו פתוחים, היום יש כבר אלף שפועלים. הכלכלה לשמחתי מתאוששת".

שיעור האבטלה פחת בהשוואה לשנה הקודמת, 37% לעומת 50%, על פי נתונים שמסרה מנהלת התיאום והקישור. "העובדה שיש אלפי שכמיסטים שיוצאים לעבודה, חלקם אפילו בישראל, ולמרות זאת נשמר הביטחון, מבחינתי זו הצלחה מסחררת. שלעצמי אני מת שנגיע לסוף הסכסוך, לרגע שבו החיילים יעזבו את המחסומים והפלשתינאים יוכלו לצאת ולבוא ללא שום הגבלה".

במחסומים, שהם למעשה נקודת החיכוך העיקרית בין צה"ל לפלשתינאים, נחשפו לא פעם פניה המכוערות של ישראל, בדמות הצקות, התעמרות, רשעות לשמה, התעללות והפעלת כוח. מעתה זה לא רק השמאל שטוען כך. "המחסומים הם נקודת תורפה בתחום שמירת זכויות האדם", אישר סוף סוף הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, בהופעתו בשבוע שעבר בוועדת החוקה של הכנסת.

"מחסומים הם פתרון גרוע, אבל עדיין זה הרע במיעוטו", מגן כנפו על השיטה. "החלופה למחסומים בשלב זה היא הטלת עוצר מוחלט. כדי לאפשר לאוכלוסייה להיכנס ולצאת משכם אני חייב להעביר אותה דרך מנגנון בידוק, ובמקביל, באמצעות כוחות שפועלים בשטחים הפתוחים, למנוע ממנה להסתנן שלא במעברים. על יעילותם של המחסומים אין חולק. מבין 547 מבוקשים ודרושים שנעצרו בתקופתי, 237 נתפסו במחסומים".

מדד החריגים

הבעיה במחסומים, אומר כנפו, היא קצב המעבר. "ככל שהפלשתינאים נשארים יותר זמן במחסום הם סובלים והחיילים משתגעים, מכאן שהאינטרס המובהק שלי הוא לשכלל את התשתית ודרכי העבודה ולאפשר להם לעבור הכי מהר שניתן. אחרת הם ינסו לחזור לאופציה של ההסתננות ואז היכולת שלי לפקח על הטרור תפחת".

את ההיגיון הבנתי. כמה מזה מחלחל כלפי מטה עד אחרון הטוראים המותשים שמחפש פורקן ליצריו? העובדות הן שבגזרה שלך מספר התלונות שהגישו הפלשתינאים גדול בהרבה מכל אזור אחר.

"בטוהר מידות אין לי רגשי נחיתות מול שום עם בעולם. נכון שכל תלונה שנייה באיו"ש זה שכם, אבל מי שמסר לך את הסטטיסטיקה שכח לציין שמספר האנשים שעוברים אצלנו במחסומים הוא עשרות מונים יותר בהשוואה לשאר החטיבות. מדד נוסף הוא מספר האירועים שאותם אנחנו מגדירים כחריגים. במשך התקופה שלי כאן בתפקיד עלינו על 30 אירועים כאלה. זה אפס קצהו לעומת הכמות שהיתה אמורה להיות לולא הגבנו על המקרים בתקיפות. חיילים הודחו ונענשו בחומרה רבה. באינתיפאדה הקודמת, כדאי שתדע, 30 אירועים חריגים היה נתון לא של חטיבה, אלא של פלוגה. אני לא מיתמם או מקל ראש בבעיה, דברי הפצ"ר בהחלט מקובלים עלי, זו גם הסיבה שקידמתי בברכה את הנשים ממחסום-watch, הן עושות עבודה חשובה.

"ברור שבחורים בני 19 פחות כשירים לבצע את המשימה הזאת מבני 40. אנחנו כמפקדים עושים ככל שניתן לשפר את כוח האדם שמוצב במחסומים, בקרוב תיכנס לשכם יחידה קבועה של משטרה צבאית שהוכשרה במיוחד למשימה הזאת. זה כמובן עדיף על מחלקת לוחמי חי"ר שמתחלפת אחת לחודש. האם חטיבת שומרון ראויה בשלב זה לציון לשבח על סיפור המחסומים? לא. האם זה אומר שרמתה המוסרית היא נמוכה? בשום פנים ואופן לא".

במפגש ההוא עם אילנה דיין, משהתארך הדיון בשאלת המחסומים, ניכר על כנפו שהוא קצר רוח ושהכיוון של השיחה לא מקובל עליו. "אנחנו מייסרים את עצמנו שלא לצורך", הוא פתח בתוכחה. "אם כבר נוגעים בנקודה של פשיטת רגל ומצוקה מוסרית, אני מרגיש גרוע לא בגלל דברים שקורים עכשיו, אלא בגלל ההתנהגות שלנו לפני חומת מגן. מאות אזרחים נהרגו ומדינת ישראל לא הגיבה על האיום ולא כבשה את הערים הפלשתיניות שהיו הבסיס לטרור. כמובן שנטפל בבעיית המחסומים, אבל בתוך המכלול זה עניין שולי ולא העיקר", חזר והדגיש.

נכס לאומי

עניין אחר שמותיר אצל כנפו טעם חמוץ בפה, שלא לומר תחושת כישלון, הוא התיק הלא סגור של קבר יוסף. "מהבחינה הערכית נכון היה שמדינת ישראל תחזור לשם", הוא אומר. "ואני לא מתייחס לצד הדתי, כי הוא פחות מעניין אותי, אלא לפן הלאומי. פתחנו את המלחמה כשהנכס הזה שייך לנו על פי הסכמי אוסלו, פינינו אותו בתחילת העימות, אבל הנה - למרות שהגענו למצב שידנו על העליונה, קבר יוסף עוד לא שלנו".

בעניין זה הוא רושם נקודה לחובתו. למצער, הוא אומר, היה אחד הדוחפים להתיר כניסה חודשית קבועה של מתפללים לקבר יוסף, עשרה אוטובוסים בכל לילה, 15 נסיעות בסך הכל במשך כהונתו. מרגע שהפך את הדבר לנוהל שבשגרה פסקו ההסתננויות של הברסלבים, שגרמו לקודמו בתפקיד כאב ראש לא קטן. למרבה האירוניה, גם פציעתו האנושה של החסיד משה ברבר בירי מהמארב אל קבוצת מתפללים שגמרה את תפילתה באתר, בדצמבר 2003, סייעה לו להשיג אישור להסדרת הביקורים.

טוענים שנשבית בקסמם של המתנחלים.

"בעיני עושים להם עוול כשמתארים אותם כפורעי חוק. אם תבחן את שיעור הפשיעה אצלם - רצח, שוד, אונס וסמים - בהשוואה לכלל האוכלוסייה, תגלה שזה ציבור שאין כמוהו לשמירת חוק. ההתייצבות שלהם אל מול הסכנה - לפני חמישים שנה היו אומרים עליהם גיבורים. קח לדוגמה את שלמה מילר, הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של איתמר שנהרג בפיגוע האחרון. זהו אחד האנשים הכי שקולים, מחושבים וממלכתיים שיצא לי לפגוש בחיי. כשלא הפעלנו יד מספיק קשה נגד גורמים יהודיים שפעלו בשטח באופן בלתי חוקי, הוא כעס עלינו.

"שלוש-מאות קיצוניים שיש במחנה הזה, אותם שיושבים במקומות לא חוקיים ושעושים מעשים לא חוקיים, הם פרומיל שבפרומיל. אל אלה לא התייחסתי, לא קיימתי איתם שום קשר, בתוקף סמכותי כמח"ט מנעתי מהם כל סיוע שיכולתי, החל מאיך מחלקים את הנשק שבגזרה וכלה באי מתן אישור לרבש"צ משלהם. כשנדרשתי לפנות את בית הכנסת בתפוח, את מצפה יצהר ואת עין חורון, עשיתי את זה במלוא העוצמה".

כנפו הקפיד על קורקטיות בקשריו עם המתנחלים, והם, דווקא משום כך, רחשו לו אהדה. בטקס הפרידה ממנו נכחו, מלבד אנשי צה"ל, גם רבנים וראשי רשויות מההתנחלויות. בנאומו הוא פנה אליהם במלים חמות, "נפלאה בעיני יכולת העמידה שלכם בכל הקשיים והתהפוכות", ובאותה נשימה קרא להם לנהוג בריסון עצמי ולבלום את הששים לחיכוך עם צה"ל.

השבוע הוא טס עם משפחתו ללונדון, לשנת לימודים ברויאל קולג' אוף דיפנס סטאדיז (RCDS). באנגליה ימתין דרוך להודעה אם נבחר לאחד משני התפקידים שעליהם הוא מתמודד: מח"ט הצנחנים, או מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. את אופציית מדליית הארד, בדמות מח"ט הנח"ל או גבעתי, הוא שולל על הסף. כנפו בוטח בכישוריו והולך על כל הקופה.

המינוי הראשון כבר היה בכיסו של אל"מ חגי מרדכי, מח"ט חברון היוצא, אבל בוטל בעקבות התקרית במארס 2003, שבה נהרגו שני מאבטחים מאש כוחותינו במאחז ליד התנחלות פני חבר. עכשיו מדברים בו שוב כמועמד המוביל. כנפו משתוקק לא פחות לקבל את בה"ד 1. בצד האתגר הצבאי, הוא רואה בתפקיד גם בונוס, בדמות שיבה אל מחוזות ילדות, אל מצפה רמון מכורתו האהובה. כשעזב, כרוב בני החבורה שבקרבה גדל, הסביר שהוא יוצא להפיץ את הבשורה של מצפה לעולם. מבחינתו השליחות הושלמה. *

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...l?itemNo=468808
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #116  
ישן 31-03-2011, 05:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם מח"ט גבעתי אל"מ מוני כץ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

קו סגול\ מאת יוני שנפלד ומיטל סיני, עיתון "במחנה"

יום רביעי, כ"ד באדר ב' התשע"א, 30 במרץ 2011, 18:46
ההסלמה בשטחים תפסה את גבעתי מחוץ למגרשה הביתי: החטיבה שמכירה כל פינה בעוטף עזה עושה בימים אלו קו באיו"ש. עכשיו, אחרי טבילת האש שעברו חייליו באיתמר, מתפנה המח"ט לדבר על הכול: מהמוטיבציה לשירות ועד לטענות על פשעי מלחמה. "אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה", אומר אל"ם מוני כץ
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/2011/13/7.htm
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #118  
ישן 31-03-2011, 23:11
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם מוני כץ, מח"ט גבעתי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

שימו לב לאזכור המעניין על העבר בשלדג, החזרה מהאזרחות והווי הסיירת לפני הקמת הגדס"ר.

ההסלמה בשטחים תפסה את גבעתי מחוץ למגרשה הביתי: החטיבה שמכירה כל פינה בעוטף עזה עושה בימים אלו קו באיו"ש. עכשיו, אחרי טבילת האש שעברו חייליו באיתמר, מתפנה המח"ט לדבר על הכול: מהמוטיבציה לשירות ועד לטענות על פשעי מלחמה. "אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה", אומר אל"ם מוני כץ

יוני שנפלד ומיטל סיני, עיתון "במחנה"

זה קרה אי שם בשנת 1994, כשמוֹני פגש את מוּני: אל"ם מוֹני חורב, אז מח"ט גבעתי, החליט לקחת סיכון מבחינתו ולמנות רס"ן מצטיין משלדג, שחזר לצבא לאחר חמש שנים באזרחות, למפקד הסיירת החטיבתית. לקצין הזה קוראים מוּני כץ - היום מח"ט גבעתי בעצמו.

התפקיד בסיירת הוליד רומן של כמעט 20 שנה עם הכומתה הסגולה. "הגעתי לחטיבה ולא היה לי מושג מכלום. לא ידעתי מה זה גבעתי, למעט איזה שלט שזכרתי מיום הגיוס בבקו"ם שסיפר על הקמת חטיבה חדשה בצה"ל", נזכר כץ.

בפלס"ר, נאלץ המפקד הטרי להתמודד בעיקר עם שמה של גבעתי. בתור חטיבה שהוקמה מחדש בשנת 1983, היא טרם זכתה להצלחות מבצעיות נרחבות והדבר ניכר בתחרות שבין מפקדי הפלס"רים השונים. "בזמנו גבעתי עדיין לא הייתה במעמד של חטיבה מובילה בצה"ל, כפי שהיא היום. אני זוכר את התחושות לפיהן החטיבה צריכה להרגיע את עצמה, להתנצל, לריב על המקום שלה. כמפקד סיירת הייתי צריך להיאבק על מבצעים בעומק לבנון כי אני מגבעתי ולא מגולני או מהצנחנים".

פלוגת הסיור בפיקודו של כץ אמנם נחשבה לחלק מגבעתי, אך אפילו הוא מודה כי בשנות ה־90 כל פלס"ר היה יחידה נפרדת, סיירת לכל דבר. הגדודים הם אלו שנחשבו לחטיבה עצמה - מה שמנע מחיילי הסיירת ומפקדיה להתחבר לגאווה הסגולה. "הפלס"ר של פעם היה מין יחידה שכאילו שייכת לחטיבה, אבל לא בדיוק", מספר כץ. "מפקדי הסיירות ניהלו מלחמות בינם לבין עצמם על המבצעים השונים, ולא הייתה שום זהות חטיבתית. לא ידענו מה קורה בחטיבה בכלל. חבשנו כומתה סגולה, אבל לא מעבר לכך. היינו אאוטסיידרים, אבל מאוד אהבתי את התפקיד".

לאחר מכן מונה כץ לסמג"ד שקד ובהמשך למג"ד רותם. כעבור תשע שנים, לאחר סדרת תפקידים מחוץ לחטיבה, חזר כץ ליחידה שכבר הפכה עבורו לבית. הפעם התיישב על כיסא המח"ט - ממנו הוא משקיף בגאווה על גבעתי של שנת 2011. "נוצרה עם הזמן זהות שנבנתה לאורך הרבה מאוד שנים. היום, כששואלים מ"פים ומג"דים שגדלו בחטיבה, הם מרגישים יותר טובים מכל אחד אחר, וזה לא היה ככה פעם", הוא מודה. "מאוד קשה לבנות את זה ממבצע קטן בלבנון ומאירוע קטן פה ושם, כשאין לך ברקע איזו מלחמה גדולה. במיוחד ביחס לחטיבות אחרות שקיימות עשרות שנים. זה תהליך שהואץ עם הלחימה בעזה, כשהחטיבה הפכה להיות חוד החנית באזור. אני חושב שהעוצמה של החטיבה היום והמקום שלה בצה"ל, המשמעות של הכומתה ושל מה שאנחנו מייצגים, הם הרבה יותר חזקים מבעבר. לכן גם החיבור של האנשים הוא הרבה יותר משמעותי, ואני מרגיש את זה על עצמי באופן אישי. אם שואלים אותי מה אני היום בצבא, זה גבעתי. זו תעודת הזהות שלי".

היום אתם כבר לא צריכים להילחם על מקומכם מול החטיבות האחרות?

"היום כל חייל שמתגייס לחטיבה רצה מראש להגיע לגבעתי, ויש מלחמות בבקו"ם ועשרות מאוכזבים שלא מצליחים להיכנס. אנחנו עומדים על יחס של יותר מ־1.4 מלש"בים על כל מקום פנוי. יש מוטיבציה אדירה לצאת לקצונה. לחטיבה יש חבורת קצונה מאוד איכותית שהיא גידלה בעצמה, בניגוד לעבר, אז הבאנו קצינים מחטיבות אחרות. אנשים ששמים את הכומתה הסגולה מרגישים גאווה, ומרגישים יותר טובים מצנחנים ומגולני. אני חושב שבגל המבצעים הגדול בעזה ב–2001, החטיבה צברה רושם טוב בהרבה מאוד היתקלויות ואירועים, וגם הרוגים ופצועים. כך נבנה אתוס של חטיבה מאוד לוחמת ומבצעית".

כשנכנס לתפקידו, ביקש כץ להעביר לקצינים שתחתיו מסר מרגיע: תם עידן ההתנצלויות והלחץ שהיה פה לאורך השנים, אין צורך להוכיח כל הזמן שאתם שווים לאחרים. "אמרתי לאנשים: 'תפסיקו לנסות להוכיח את עצמכם, אתם מצוינים. מותר לטעות, מותר שבחלק מהדברים לא נהיה משהו, יש את הפן המבצעי שהוא העיקר ועם זה צריך לרוץ קדימה'. לא יקרה כלום אם אגיע לאחד הגדודים בביקורת שגרתית ולא הכול יהיה ישר כמו פלס ונקי, זה פחות מטריד אותי. יותר אכפת לי אם החיילים לא ירו בנשק בחודש האחרון. יותר מטריד אם הם לא בקיאים בתוכנית האופרטיבית, או אם יש מחלקה שהיא לא בכושר גופני".

הפגנה ולישון

בתקופה האחרונה נראה שהמח"ט מוטרד בעיקר מהמציאות המתעתעת באיו"ש, שם פזורים כרגע גדודי החטיבה בין חברון, רמאללה ושכם. המציאות מורכבת משקט יחסי המופר על ידי פיגועים מפתיעים, שמכים חזק בבשר החשוף.

מה מאפיין את התקופה הזו באיו"ש עבור הגדוד הלוחם?
"זו תקופה רגועה ביחס למבצעים בעזה ולאינתיפאדה השנייה. מצד שני, הרבה יותר קשה להחזיק את הפלוגות במתח מבצעי במצב הזה", מסביר כץ לאחר ימים אינטנסיביים בהם ליווה את גדוד שקד, שבגזרתו ותחת אחריותו נרצחו בני משפחת פוגל באיתמר. "התחושות בגדוד הן קשות, וכך צריך להיות. זה חלק מהמשמעות של אחריות, אבל צריך גם לזכור שכשמחבל רוצה להוציא פיגוע, במיוחד מהסוג הזה, הוא תמיד ימצא את נקודת התורפה שתאפשר לו לפעול. זה חלק מסוג העימות הזה".

בעיני המח"ט, העבודה של המפקדים בתקופות מתעתעות כאלה רק מתחזקת. "זה אתגר בכל דרגות הפיקוד וזה מחייב כל אחד לעשות ביקורות, תרגילים ושיחות עם החיילים. יש כאן מספיק חיכוך שמייצר סוגיות נורמטיביות וערכיות, הן מול פלסטינים והן מול יהודים, ואנחנו מחויבים לדעת לטפל בהן. רואים את זה אצל המ"פים, איך הם מגיבים לזה שמישהו, נניח, דוחף אותם בקסבה בחברון. הם לומדים להתעלם, סופרים עד עשר, מבינים שיש פה סיפור יותר רחב מנקודת החיכוך הספציפית".

הצורך הזה בריסון הכוח ובפעולה מושכלת, עומד למבחן באופן שגרתי בהפגנות השבועיות בכפר נבי צאלח שליד חלמיש. ממש כמו בבלעין ובנעלין, רק עם הרבה פחות סיקור תקשורתי. "שמעתי שם בגדוד מ"מים שמספרים שברגעים מסוימים הם כבר מתים לשחרר איזה כדור, מתוך התסכול שהם לא יכולים לעשות שום דבר כדי להפסיק את ההפגנות האלו. אבל בסופו של דבר, הם נוהגים בדיוק כמו שאני מצפה מהם", הוא אומר בגאווה ומוסיף בהומור: "בסוף זה נוהל יום שישי קבוע, קמים, נוסעים לנבי צאלח וחוזרים בחמש אחרי שההפגנה דעכה. מתקלחים, רואים 'ארץ נהדרת' ונרדמים".

לתת תחושה טובה

בהפגנות בנבי צאלח חיילי גבעתי מצליחים אמנם להוכיח איפוק, אך נראה כי הסערה המפריעה את מנוחת הלוחם נולדה דווקא מתוך ההצלחה הכי גדולה שלהם: מבצע "עופרת יצוקה", במהלכו לקחה גבעתי חלק גדול בקרבות מול המחבלים.

בחרת לשבת במשפט של שני חיילי הפלחה"ן שהורשעו בשימוש ב"נוהל ילד" במבצע. למה בעצם?
"באתי כדי לתת להם את התחושה הטובה שהם חלק מגבעתי, גם אם אני מאוד לא מסכים עם מה שהם עשו", מנמק כץ. "ברור לי שאם היינו מתנהלים יותר טוב, העניין לא היה מגיע לבית־הדין. זה היה נשאר ברמת התחקיר הפנימי שלנו ומטופל על ידי המפקדים. אם היה תהליך מסודר של דיווח ולאחריו תחקור וטיפול שלנו כחטיבה, הפרקליט הצבאי הראשי היה נותן לנו את הסמכות לטפל במקרה הזה".

אתה מרגיש שזה משפיע על הקצינים? יש להם הרגשה שלא מגבים אותם?
"שמעתי אמירות כמו 'היום בצבא אין גיבוי' ו'לכל מקום צריך ללכת עם עורך דין', אמירות פופולריות שרצות, ולא כי מישהו באמת נתן עליהן את הדעת".

לאחרונה, מספר המח"ט, ערכו בגבעתי כנס מ"פים שהתמקד בדיוק בנושא הזה, של ערכים בלחימה. "הבאתי את הפצ"ר להרצות כדי שיבינו את זווית הראייה שלו על צה"ל ועל המשפט הבין־לאומי, ואת הפרופסור אסא כשר כדי שידבר על ערכים בלחימה מהזווית שלו".

לדברי כץ, פרופ' כשר לא חושב שהמקרה ההוא היה צריך להגיע לבית־הדין - וסבור כי המקום של האירוע הרבה יותר מצומצם ממה שהוא באמת. "אתה שומע את המ"פים והמג"דים מדברים בחופשיות על מה שמציק להם, ובסוף כולם גומרים את היום כשהם מבינים שהם צריכים להתעסק בזה, ושזה באמת חונה אצלנו המפקדים".

ויש לזה השפעה על התכנון של הפעם הבאה?
"זה לא משפיע ברמת התכנון כמו שזה משפיע על מדיניות הפעלת האש. אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה. זה משפיע בזה שצריך לחשוב על הדברים. אי־אפשר להתעלם ממשהו ולומר 'בואו נשים את זה בצד ונדבר אחרי המלחמה הבאה'. אתה מבין שצריך לדון ולמצוא פתרונות מקצועיים. צריך להבין לרגע את הכללים שבהם אתה נלחם כדי לקבל החלטות יותר נכונות. מכאן, ממשיכים ביישום של זה באימונים ובפקודות האופרטיביות".

מבצע "עופרת יצוקה" גרר אחריו עוד נושא בעל הד תקשורתי נרחב שלא פסח על החטיבה הסגולה: "רשימת הקצינים" שפורסמה באינטרנט. רשימה זו, בה מופיעים שמות מלאים וכתובות של כ־200 קצינים וחיילים שלקחו חלק במבצע, הפתיעה מאוד את אלה שהרגישו שהם פועלים למען המדינה. קצינים קיבלו איומים לבתיהם, פרטיהם נחשפו, והם כונו "פושעי מלחמה אשר לקחו חלק במנגנון רצחני".

איך השפיעה ההופעה של קצינים רבים מהחטיבה ברשימה?
"כל מי שנקשר במידת מה למבצע, נכנס לרשימה. לדעתי זה לא מעניין פה אף אחד. יש פה הרבה קצינים שנמצאים ברשימה הזו, אבל הם לא מוטרדים מכך ביום יום. כנראה שבגבעתי לא מתכננים לנסוע לאירופה", הוא מוסיף וצוחק.

באנו מהעם

אולי היום בגבעתי לא חושבים על אירופה, אבל שמה כבר נקשר בעבר עם היבשת - בעיקר בגלל ריבוי העולים החדשים שאכלסו את שורותיה. בכתבה ב"במחנה" בשנת 1994 כונתה החטיבה "הצבא האדום", והוכתרה כקולטת העולים הגדולה ביותר בצה"ל.

מה מאפיין היום את אוכלוסיית גבעתי?
"בחטיבה יש ייצוג לכל חתכי האוכלוסייה בישראל", קובע המח"ט. "יש היום יותר עולים מארצות הברית, מאנגליה ומצרפת מאשר מברית המועצות. מספר חובשי הכיפות הסרוגות אכן עלה במאות אחוזים בהשוואה למספרם לפני 20 שנה, אבל זה נכון לכל היחידות הקרביות".

המאפיין הבולט ביותר שמזהה כץ אצל פקודיו הוא העלייה במספר החיילים הבודדים והנזקקים. "יש המון חיילים מהארץ שמוכרים כבודדים בגלל בעיות משפחה. היום יש גם הרבה יותר חיילים עם קשיים כלכליים שצריך לטפל בהם לעומת התקופה בה אני הייתי מג"ד. אוכלוסיית הת"ש למיניה והחיילים שצריכים קשב וטיפול הרבה יותר גדולה. אני רואה את המג"דים מטפלים בסדר גודל של 50 חיילים בכל גדוד, רובם לוחמים מן הסתם. מעבר לכך, יש עוד הרבה חיילים לא מוכרים, כל האוכלוסיות האפורות, ושם הבעיה יותר גדולה. הצבא לא מכיר בהם כי הם לא עומדים בקריטריונים, אבל הבעיה קיימת והיא קשה, ועכשיו מפקדים צריכים למצוא את הפתרונות.
"זה סוג מפקדים כזה שהם מאוד רגישים לנושא. לא תראה בחטיבה, ולא שאני בוחר אותם ככה, מפקדים שבאו מאיזו אליטה", מוסיף כץ. "הם באו כולם מהעם, כולם מבינים באמת את הבעיות של החיילים ממקום אמיתי, ומפה הטיפול מאוד אישי. הוא לא טיפול טכני, אלא בא מתוך הבנה והזדהות מאוד עמוקה. יש לי בתוך החטיבה לא מעט קצינים שחלקם חיילים בודדים, יש שבאו ממשפחות עם בעיות כלכליות, או בן של עבריין שיושב בכלא. הם קצינים מדהימים".

ומה הלאה? יש עוד אתגרים למח"ט הבא?
"תמיד יש מה לקדם בתחום המקצועי והמבצעי. אנחנו רחוקים מלנוח על זרי הדפנה ואין לנו שיא, כל דבר אפשר לקחת יותר גבוה. לצערנו הסיבוב הבא יקרה. בעוד חודש, שנה או חמש - איש לא יודע, אבל אין ספק שהוא יגיע. זה המבחן האמיתי שלנו. התקווה היא שכאשר נגיע לשם, נעשה עבודה מצוינת".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/2011/13/7.htm
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #119  
ישן 12-04-2011, 06:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם האלוף גיורא איילנד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"הפלשתינאים מתנגדים לגדר כי היא עוצרת את זכות השיבה הזוחלת"\ מאת עמוס הראל
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

ארבעים הרוגים ומאה חמישים פצועים בלילה אחד
גיורא איילנד לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"מ בגדוד הצנחנים 890, שספג בסיני אבידות קשות בקרב על "החווה הסינית". "היו לנו ארבעים הרוגים ומאה חמישים פצועים בלילה אחד", הוא נזכר, "כל המ"פים בגדוד נהרגו או נפצעו וכך גם מחצית מהשכבה שלי, המ"מים והסמלים. הדבר הכי מרשים מבחינתי היה שהגדוד, מיד לאחר הקרב, אירגן את עצמו מחדש בשלוש פלוגות חדשות ובלילה הבא כבר חצינו את התעלה". בהקשר הזה איילנד מדבר בהערכה רבה על המג"ד אז, יצחק מרדכי: "הייתי לידו כשהוא ניהל את הקרב וראיתי גם את הצלחתו בניעור הגדוד מיד לאחר מכן. חזרתי לגדוד אחרי חילוץ של חיילים שנתקעו מתחת לעמדות המצריות. היה לי ברור שמוציאים אותנו מהלחימה, כי הגדוד כבר לא כשיר למלחמה. מצאתי את מרדכי בעיצומו של נוהל קרב לקראת החצייה. הוא אמר לי: 'בוא. שמרתי לך קופסת תירס. הלילה יוצאים עוד פעם'. הוא קיבל את הצל"ש שלו גם על התאוששות הגדוד, לא רק על הקרב עצמו".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #121  
ישן 15-04-2011, 05:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבות ישנות על אמיר ברעם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כבר אין קישור לכתבה ועל כן היא מובאת במלואה.
הריסה נאורה\ מאת בקר אביחי

"סיפור שמתחיל בצנחן מאושר למרות ששתי רגליו נקטעו בטול כרם, ממשיך במג"ד החמוש בכתבי עמירה הס ונגמר בהריסה כירורגית של בית המחבל מקיבוץ מצר. אביחי בקר היה עם ההורסים
1.הפצוע:"למה זה לא מפריע לי?"
"תגידי, אורית", פונה גיא פרייס לפסיכולוגית של בית החולים הלל יפה בחדרה, "יכול להיות שמשהו אצלי לא בסדר? אני בסך הכל ילד בן עשרים, איבדתי השבוע את שתי הרגליים, למה זה לא מפריע לי? למה אני משלים עם זה?" באותה רוח, כששואלים אותו מה המצב, הוא עונה: "דבש. הגעתי למקום מגניב, ממש זולה". למרבה ההפתעה הוא גם נראה ככה, רגוע ושלו. התקרית התרחשה ביום ראשון, שמונה בדצמבר, בפאתי הכפר שוויכה שבנפת טול כרם. העיתונים דיווחו בקצרה ששני חיילים נפצעו מהתפוצצות מטען שהופעל על הג'יפ שבו נסעו: הקצין נפצע בינוני, ואילו מצבו של הנהג, ששתי רגליו נקטעו, הוגדר קשה. גיא פרייס, הדמות שמאחורי הדיווח הבנאלי, היה עד פציעתו מש"ק הקשר של הפלוגה המסייעת בגדוד 890. משפחתו מערד, האב בעל סוכנות למצברים, האם מורה; אחיו אודי בן כנען, חבר בלהקת "שבע" ("זה עם התלתלים"). פרייס התגייס לצנחנים לפני שנה ותשעה חודשים, הוא הזדהה בלב ובנפש עם כל מה שעשה ומאחוריו רשימת מבצעים ארוכה שבהם השתתף. ביום התקרית, בשעת ערב מאוחרת, הוא נהג בג'יפ סופה ממוגן ירי שיצא מבת חפר לסיור בגזרה. מימינו ישב הסמ"פ, סגן דוד חכימיאן, ומאחור עוד שני לוחמים. "אם כבר אתם מסתובבים, כדאי שתכניסו אוכל לנגמ"ש שלנו שנמצא ליד שוויכה", אמר להם המ"פ, סרן אופיר כוכבי. יום לפני כן, בחצות שבין שישי לשבת, בכפר עתיל שמצפון-מזרח לטול כרם, לכדו כוחות הגדוד את ראאד חראז, בן עשרים ושמונה, פעיל הג'יהאד האיסלמי שהיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בשוק של נתניה. חראז נעצר בעקבות מידע שמסר קרוב משפחה, שחשש כי ביתו יפוצץ בתגובה. חגורת הנפץ שנתפסה נוטרלה ומצב הרוח בג'יפ היה טוב, למרות התראה חמה על תוכנית להחדיר לשרון מכונית תופת, מאזדה כסופה. השעה היתה תשע ורבע בערב כשהסיור התקרב לשוויכה, מוקד מוכר של גנבי רכב. פרייס זוכר פנס רחוב דולק, נסיעה במורד במהירות שלושים- ארבעים קמ"ש, את הסמ"פ מביט במפה, ואז נשמע מתחתם פיצוץ עז. "ממערכת החשמל יצאו גצים, מכסה המנוע עף, איבדתי את הראייה", הוא משחזר. הג'יפ הזדעזע, נעטף עשן ומעוצמת הפיצוץ נתקע בתלולית ונותר נטוי על צדו. בינתיים פתחו מניחי המארב גם בירי, כשבינם לבין הג'יפ מפרידים שישים מטר בלבד. למזלם של החיילים נזרק הג'יפ נזרק לשטח מת, כך שכדורי הפלשתינאים לא פגעו. שני החיילים שישבו מאחור פתחו את הגג והחלו להשיב אש. פרייס לא היה מסוגל לראות דבר. אינסטינקטיווית שלח יד לגשש אחר מכשיר הקשר, אבל המכשיר לא היה שם. הוא ניסה לאחוז בדיבורית של הסלולרי, אבל גם פה לא היה במה לתפוס. "לא יכולתי לזוז, הרגשתי מין שיתוק בפלג הגוף התחתון. פחד גדול תקף אותי שעכשיו יבוא מחבל, יפתח את דלת הג'יפ ויזרוק רימון פנימה או שישלוף אותי החוצה". החשש מפני חטיפה גרם לפרייס לאזור כוחות. למרות האפלה שבה היה שרוי הוא מישש סביבו ומצא את הנשק ודרך אותו. הוא ביקש לדחוף את קנה הרובה לחרך הירי שבדופן הג'יפ, "כדי לתת צרור שידעו שאני חי". אבל הסמ"פ עצר אותו בצעקה. הוא חשש שפרייס יפגע באחד מחבריו. "כבר לא היה לי כוח להחזיק את הנשק, לא יכולתי יותר להגיב, הספקתי לנצור ואז הרובה נפל לי מהידיים.מזל שלא יריתי, כי אחר כך התברר לי שהקנה התעקם מהפיצוץ, ואילו הייתי לוחץ על ההדק, הרובה היה מתפוצץ לי בפנים". הוא זוכר את עצמו מתמוטט, קולות הקרב נעלמים, גופו שותת דם, דממה גדולה יורדת עליו ועיניו זולגות דמעות. הוא הרגיש כאילו הוא נפרד מהעולם. "למעשה השלמתי עם עובדת מותי. הרגשתי צער שאני מסיים את חיי בפאתי טול כרם כשאני שוכב חסר אונים וישע בתוך ג'יפ הרוס. במצב שבו הייתי, הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה לפחות לגמור בכבוד, להיות בסדר, ועד שתאבד לי ההכרה לפעול נכון מהבחינה המקצועית, לא לתת למחבלים לנצח". לרגע מישש בידיו את רגליו ומצא מתחת לברכיים עיסה רותחת של בשר ועצמות. כשהגיע הרופא וכרך על רגליו שני חוסמי עורקים רוסיים, כשהוא מהדק את רצועות הבד בחוזקה בעזרת מקל, הבין פרייס שהלכו לו הרגליים. "בתיכון הייתי חובש מתנדב במד"א ערד ונתקלתי בכל סוגי הפציעות והטיפולים. חוסם עורקים מהסוג הזה, ידעתי מהניסיון שצברתי, פירושו קטיעה". הוא פונה במהירות לבית החולים בחדרה, יחד עם דלי של מי קרח שבתוכו אחת הרגליים שנאספה מן הכביש, בתקווה שיהיה אפשר עוד להציל משהו. הוא הוכנס לחדר הטראומה ואיבד את ההכרה. כעבור יומיים הוא התעורר במיטה צחורה כשברקע רחש המוניטור. "אמנם המחיר שאני משלם הוא כבד, אבל אני חי, על מה יש לי להיות עצוב? מג'יפים שנפגעו הרבה פחות קשה אנשים יצאו בארונות. שנים- עשר ימים בלבד חלפו מאז המקרה, אני כבר מתקלח לבד, אני משוטט חופשי במחלקה, אני מוקף משפחה וחברים, אני משתעשע שעות עם הגיטרה, מפנקים אותי, מטפלים בי, המון קודקודים קופצים לבקר, להודות על האמת זה די כייף להרגיש שאני חשוב לאנשים רבים כל כך. איבדתי אמנם שתי רגליים, אבל ככל שזה נשמע מופרע, אני קם בבוקר עם חיוך ואומר תודה. עוד חודשיים- שלושה, כשיתאימו לי את הפרוטזות, אני רץ מרתון ומשתולל על אופנועים. רק אצא מפה אני מתכוון לקנות משהו רציני, איזו נינג'ה מגניבה עם סמ"ק גבוה שעושה הרבה רעש". התגובה של פרייס, שהועבר לפני שבוע למחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר, לא צריכה להפתיע. מי שחווה פציעה קרבית מכיר את האופוריה המלווה את השלב הראשון של האשפוז, שבו נהנה החייל הגיבור משפע של תשומת לב. ההתפכחות באה אחר כך, כשהפצוע נותר להיאבק לבדו במציאות החדשה. "בקושי עברו שבועיים וכבר שכחתי שהיו לי רגליים", אומר פרייס, "אם כי עוד יוצא לי, כשאני לובש מכנסיים, להתכופף רחוק אל המקום שבו היו פעם הכפות, או כשבא לי לקום מהמיטה והופ - אין רגליים. רוצה לראות?"- הוא שואל וחושף את הגדמים, שעדיין נפוחים.
2. הלכידה: "העלוב הזה הוריד לנו רגליים?
פרייס שאב לא מעט עידוד מכך שחברי החוליה שפגעה בו ובחכימיאן נלכדו עוד בטרם חלפו ארבעים ושמונה שעות מהמארב. האווירה לקראת המבצע הגדודי, שנקרא "סגירת חשבון" היתה מתוחה והמג"ד, סא"ל אמיר, זיהה את להט היצרים והקפיד להדגיש בתדריך שאת המבוקשים לכשייתפסו יש להביא אליו לג'יפ כשהם בריאים ושלמים, ומיד. "תפסנו כבר רוצחים מרושעים שעשו דברים הרבה יותר מתועבים בלי שהמקרים, חמורים ככל שיהיו, יגעו בנו אישית", הוא אומר. "הפעם הסיטואציה היתה שונה, הלוחמים שהלכו למבצע ראו את הרגליים של החבר הכי טוב שלהם מרוטשות. רגש הנקם בהחלט מובן. כיוון שחששתי מתגובת זעם, נקטתי את אמצעי הזהירות המתבקשים וכדי לא להעמיד אותם בניסיון הקפדתי ליצור הפרדה בינם לשלושת המחבלים". חברי החוליה, עומר בסיס, עומר מג'ול וסמאר נאזק אותרו, על סמך מידע מודיעיני שהתקבל מהשב"כ, בשני בתים שכנים בכפר איכתבא, לא הרחק משוויכה. חיילי הפלוגה המסייעת הקיפו את הבתים ופתחו עליהם באש. בסיס, מתכנן הפיגוע והבכיר שבחברי החוליה, נכנע מיד כשהוא מתייפח בבכי. "זה העלוב הוריד לנו רגליים?" הגיבו החיילים בתדהמה מהולה באכזבה למראהו. שני האחרים, המתצפת ומפעיל המטען, נכנעו רק אחרי משא ומתן שנמשך שעתיים. למחרת, בעקבות החקירה, נחשפו בבור מים חרב שפתחו היה מכוסה בשלדת מכונית, מקצת אמצעי הלחימה שאגרו: כדורים, מחסניות, אפוד, טיל לאו ותיל חשמלי. כעבור שבוע התגלו במצבור נפרד גם רובה M-16 וקלצ'ניקוב ששימשו את חברי החוליה בעת שהניחו את המארב.
3. המג"ד: "תמסור ד"ש לעמירה הס"
"אתה יודע מה אני הכי אוהב לקרוא ב'הארץ'?", אומר לי סא"ל אמיר, "את עמירה הס. אל תיעלב. הכתבות שלה מספקות לי מודיעין שחיוני לי להערכות המצב. היא מתארת, לטוב ולרע, את התחושות של הצד הפלשתיני, דיווחים שאין לי ממקורות אחרים, על מבצעים שעשינו. החומר שלה מרתק, הוא מאפשר לי לבדוק את עצמי. כשאני קורא אצלה על הקלות שבה הפלשתינאים עוקפים את המחסומים שלנו, זה מראה לי עד כמה אנחנו לא רציניים ושחייבים לסתום את הפרצות. בכתבה שלה מסוף אוקטובר, למשל, היא מדברת על אחד, שהיא מכנה ז', חבר לשעבר בחזית העממית שבעברו ישב בכלא בישראל ועכשיו מילט את בנו לחו"ל כדי למנוע ממנו להצטרף לארגוני ההתנגדות, כי לטענתו האלימות לא משתלמת. בשבילי זה פידבק מעולה מהשטח, שמעיד שהלחץ שאנחנו מפעילים נושא פירות. מצד שני, כשהיא כותבת על תופעות שאנחנו לא בסדר, כשטנקים שמצורפים אלינו משתוללים ברחובות שלא לצורך, הדיווח מאפשר לי לטפל בנושא ולהימנע להבא מלגרום נזקים בזדון. תגיד לה שמג"ד בצנחנים, שנלחם יום יום במחבלים ושיש לו במירכאות כפולות ומכופלות דם על הידיים, מוסר לה את הערכתו הרבה", הוא מעיר ולא לגמרי ברור אם ברצינות או בציניות. "אין לי מה לחפש בטול כרם", הוא ממשיך. "זאת עיר מגעילה, אין בה איזה מוזיאון או קבר אבות להתפלל בו, אבל כל עוד הרשות הפלשתינית לא עומדת בהתחייבויות שלה אז אנחנו נעשה בה את העבודה", אומר המג"ד. ביחסו למחבלים הוא חד משמעי, לחלוטין לא פוליטיקלי- קורקט: "סכין בין השיניים, עד הסוף. הוא צריך למות במקום, כדור בראש". לעומת זאת, ביחסו אל אזרחים "אני משתדל להיות הומני ומתחשב. לא כל דבר אני יודע, יש תופעות שמתבררות לי בדיעבד, אבל כשמתגלים חריגים בגדוד אני מתייחס אליהם במלוא החומרה".דוגמה? "כשחייל פרץ לחנות ולקח טלפונים סלולריים, העברנו את העניין ישר לחקירת מצ"ח. החייל הזה כבר לא בגדוד". "סבלנות, התמדה ולעתים כדור בין העיניים", זאת הסיסמה הלקוחה ממסורת המרינס שבה בחר מג"ד 890 לקדם את הבאים למשרדו במחנה, שתי אצבעות מטול כרם. "למה הכוונה? שבשביל לנצח את הטרור צריך הרבה אורך רוח וכשכבר יורים- זה חייב להיות מדויק", מסביר המג"ד. הוא מנהל עם הגדוד כבר יותר משנה לחימה רצופה, שתחילתה בגזרת בית לחם. בתפקידו הקודם, עוד לפני היציאה מלבנון, הוא פיקד על סיירת הצנחנים, תפקיד שאליו הוזעק אחרי שנהרג מפקדה, רס"ן איתן בלחסן. הוא יליד 69', החניך המצטיין של הפנימייה הצבאית בחיפה, תושב כפר סבא, נשוי לגלית ואב לשניים. מאחוריו ארבע שנים שבהן התפנה ללימוד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומשום כך הוא נחשב מפקד גדוד מבוגר. את הפיגוע בצומת בית ליד, בינואר 95', הוא מגדיר אירוע מעצב, בעל השפעה מכרעת על אמונתו בצדקת הדרך. הוא שירת אז במחנה בקרבת מקום, שמע את הפיצוצים ונזעק למקום. "ראיתי בחיי הרבה בחורים מרוסקים עד שנעשיתי חסין מפני זה ואולי אדיש משהו, אבל חיילות? הזוועה שהתגלתה לעיני שם, בשבילי זה היה יותר מדי".
4. ההריסה: "עשר דקות לאסוף את החפצים"
השכם בבוקר יום חמישי שעבר הוביל סא"ל אמיר מבצע לפיצוץ הבית שבו מתגוררת משפחתו של סירחאן סירחאן ממחנה הפליטים טול כרם, הפלשתינאי שחשוד כי בעשירי בנובמבר רצח חמישה אזרחים בקיבוץ מצר ומאז נעלם. את המפעיל שלו, מוחמד נייפע המכונה "אבו רביע", תפסו חיילי הקומנדו הימי בשוויכה עוד בטרם מלאו ארבעה ימים אחרי התקיפה במצר. "עד עכשיו לא נגענו בדירה של סירחאן", מסביר המג"ד לפני היציאה, "בגלל שהיא ממוקמת בקומה השלישית והתעורר חשש שאם נפוצץ אותה ייפגעו הקומות שמתחתיה והבתים הצמודים. החלטנו על פיצוץ מבוקר ומיקרוסקופי, שתכליתו לגרום לתקרה של הקומה המסוימת בלבד לקרוס פנימה, בלי להזיק לחפים מפשע. כדי לעשות עבודה כירורגית הבאנו לכאן את 'יפתח', יחידה מיוחדת של חיל ההנדסה. על מנת להוציא מבצע מושלם אנחנו בפירוש מסכנים את כוחותינו, שצריכים לשהות בשטח זמן ממושך יותר. אני לא חושב שקיים איזשהו צבא בעולם שהיה מקפיד כמונו עם הבית הזה. המאמץ שאנחנו עושים לפוצץ את הקומה הרלוונטית בלבד, למרות שבשאר הקומות גרים בני אותה חמולה של הרוצח, הוא לא מובן מאליו. במקומות ובזמנים אחרים היו גומרים את העסק בלי לדקדק יתר על המידה". במחנה הפליטים הצפוף מתגוררים, על פי האומדנים הגסים, שניים עשר- ארבע עשר אלף תושבים. כדי להקל על ההתמצאות בסמטאות הצרות ולשוות להן מראית עין של שגרה נורמלית, נתן צה"ל לצירים המרכזיים שבו שמות תל אביביים מובהקים: אלנבי, דיזנגוף, קינג ג'ורג' ויפו. על פי המג"ד פועלות במחנה, המשמש גם תחנת ביניים בנתיב שבין שכם לאזור השרון, "שש-שבע חוליות חמושות רצחניות מאוד, יורשיו ותלמידיו של ראאד כרמי שנהרג בתחילת השנה בפתח ביתו בטול כרם מהתפוצצות מטען". הכוחות הרבים שהשתתפו במבצע "בית משותף" יצאו ליעד בחצות בליווי טנקים ומסוק קרב, והתפרסו מסביב למחנה הפליטים. לקראת השעה שתיים הגיעה הפלוגה המסייעת בפיקוד כוכבי למרגלות היעד, מבנה 404 א'. החיילים טיפסו לקומה השלישית, פרצו פנימה ושלפו מבין השמיכות את האב, האם וחמשת ילדיהם. סירחאן סירחאן, כצפוי, לא נמצא בחדרו. בני המשפחה, למעט האב, נלקחו לדירה שאליה הובלו גם כל השכנים, להרחיקם ממוקד הפיצוץ המתוכנן. בעבר התנהלו אירועים מסוג זה בצורה שונה. אמנם כלפי חוץ עמדת הצבא לא השתנתה, אבל רעש, מהומה ואלימות היו בדרך כלל חלק בלתי נפרד מהטקס, פה מהלומת קת לטלוויזיה, שם דחיקת מרפק לצלעות. הקודים המחייבים השתנו מקצה לקצה, התפרצות הרגשות תועלה למקצוענות טכנוקרטית, אבל התוצאה היא עדיין אותה תוצאה. עם כל הרצון הטוב, את בכי התינוקות שהוצאו מבין השמיכות אל הלילה הקר לעולם אי אפשר למנוע. אביו של סירחאן ניצב בחזית הבית והחליף דברים עם מפקד חטיבת אפרים, אל"מ דוד, שנעזר במתורגמן לערבית. זר שהיה מזדמן לסמטה ומאזין לשיחה שהתנהלה בניחותא ובאיפוק היה מתקשה להאמין כי מדובר ביריבים. "איפה סירחאן?"
"כבר חודש וחצי הוא לא היה בבית והוא גם לא צלצל".
"לאן הוא הלך?"
"אין לי מושג".
"אתה יודע מה עשה הבן שלך?"
"שמעתי על זה בחדשות וקשה לי לעכל את הידיעה. אף פעם לא היה לו נשק, הוא סטודנט באוניברסיטה, הוא לא שייך לאף ארגון, האם זה ודאי שהוא זה שהרג? אני לא מאמין. אני מגנה את כל הפיגועים, הישראלים והפלשתינאים שניהם עמים משוגעים. במקום שיחיו יחד בשלום הם רוצחים זה את זה בלי סיבה". לאחר שהושלמו הבדיקות והבית זוהה בוודאות כביתו של סירחאן, התבקש האב לשוב לדירה, שהתגלתה כמרווחת ומצוידת היטב. בחדר הילדות היו פזורים דובוני צעצוע לרוב, בסלון תמונות של שהידים ותבליט של אל- קודס עיר הקודש, בחדר של הבן הנעדר, מחשב. "יש לך צילום של סירחאן?" שאל המח"ט. "לא", ענה האב. המשפט הבא כבר נחת על נוראן סירחאן כרעם. על פי האופן שבו התנהל המשא ומתן עד אז הוא לא תיאר לעצמו מה מטרת הביקור הלילי. "תגיד לו", ביקש המח"ט מהמתורגמן ברכות, "שיש לו עשר דקות לאסוף את כל החפצים שבשבילו הם יקרי ערך. אם יש להם כסף וזהב, שיקחו גם אותם".
"למה?"
"תסביר לו שאנחנו הולכים להרוס את הבית הזה". זעקת שבר נשמעה, הנידון כרע ארצה וייבב. כשהתעשת מההלם הוא ביקש לשתות, אחר כך שאל אם אפשר שאשתו סועאד תבוא לעזור לו להוציא את הציוד. בעוד חיילי ההנדסה מטפסים במדרגות נושאים חומרי נפץ, הצילו ההורים מתוך הארונות תחילה את אלבומי התמונות ואחר כך בתרמילים מכל הבא ליד. הזמן הקצוב הלך ואזל. בעוד הוא אורז, הקודחים כבר החלו להלום בקירות כדי להחדיר את אצבעות הדינמיט. כדי להישאר שווה נפש לנוכח המחזה היו נחוצים עצבים של ברזל. שיחת טלפון ליועץ המשפטי של פיקוד מרכז סיפקה את ההכשר החוקי למעשה. צוות תיעוד של צה"ל מיחידת "עמית", שהוקמה לפני שנה כדי להתגבר על כשלונותההסברה הישראלית, הנציח את הפעולה שלב אחר שלב, כדי להציג הוכחות שהכל התנהל ללא דופי. בטרם פונה התבקש האב להתייצב מול מצלמת הווידיאו ולאשר שבבית האמור גר בנו סירחאן סירחאן, שאיפשרו לו להוציא את כל מה שחשב לנחוץ ושנהגו בו כראוי. אחר כך הוא הועבר לרכב שהמתין ברחבה הצרה שבקדמת הבית, עיניו כוסו בבד שחור והוא נלקח לחקירה. שעתיים וחצי אחר כך, בתום הספירה לאחור, פוצצה הקומה השלישית בלי שנגרם לסביבתה נזק כלשהו. בקשר נמסר הדיווח: "הקומה הרלוונטית אינה שמישה יותר, שאר הקומות שלמות". בכל משך המבצע שמר מחנה הפליטים על שקט מוחלט, תחזיות על גילויי התנגדות, ולו אף סמלית, התבדו. "אני לא יודע אם הרחקנו או קירבנו את השקט באזור", סיכם סא"ל אמיר את הלילה הארוך. "אני חושב שעל אף חוסר הנעימות והמחזות הקשים- הרי את סירחאן עצמו לא ראינו לנגד עינינו אלא את הוריו - העברנו מסר חד משמעי לאוכלוסייה, שעיקרו שכל מי שעוסק בטרור, הוא ובני משפחה מקרבה ראשונה ישלמו מחיר כבד. למדיניות הזאת יש אפקט מצטבר, מתרבים המקרים שאבות מסגירים את בניהם. לטווח הקצר זהו אמצעי יעיל שמוכיח את עצמו, לטווח הארוך- הנושא מורכב, אני לא מוסמך לתת לך תשובה. לגבי העתיד אין לי שום מושג מה יהיה. פסימי אני לא"." (מתוך עיתון "הארץ" פורסם בתאריך- 27/12/2002)

מג"ד בשכם: לא נוכל להחזיק תושבים בבתים לנצח\ מאת הראל עמוס
"שכם. "הדבר שהכי מדהים אותי", אומר סגן-אלוף אמיר ברעם, מפקד גדוד 890 בחטיבת הצנחנים, "הוא איך הבאנו את ריחן ועיישיה לשטחים. אני מכיר טוב את לבנון. את רוב השירות שלי עשיתי שם; אין ואדי שלא שכבתי בו במארב. עכשיו אני נוסע כאן, בשכם, ברכב ממוגן ירי או בנגמ"ש, במקומות שפעם נסעתי בהם לבד בפיז'ו הצבאית שלי. אני לא בא בטענות לאף אחד. גם אני האמנתי שייצא מזה שלום. אבל איך, במו ידינו, הבאנו את לבנון למרחק של עשרים קילומטרים מהבית שלי? אני לא יכול לנסוע פה בלי לחשוב על זה". ברעם יושב ב"בית המג"ד", בית של משפחה פלשתינית שעליו השתלט עם מטהו, בפאתיה המערביים של שכם. חטיבת הצנחנים תופסת עוד כמה בתים כאלה ברחבי העיר, הנתונה בעוצר זה שלושה שבועות, מאז שכבש אותה צה"ל במבצע "דרך נחושה". הישיבה בבתים אינה נעדרת סממני קבע. בעוד בעלי הבית ממשיכים לגור בקומה התחתונה, קבע ברעם את משרדו באחד המפלסים העליונים. רהיטי המשפחה רוכזו באחת הפינות בבית ולחדר הוכנסו דגל ישראל, שולחן וכיסאות צה"ליים. רק אהיל ועליו דמויות של מיקי-מאוס ודונלד-דאק מעיד על שימושו המקורי של החדר. ובכל זאת, ברעם מתכוון לעבור עם חייליו לבית אחר בעוד כמה ימים. "גם כדי לשבור שגרה, גם כדי להיות פחות פגיעים", הוא אומר, "וגם כי יש גבול לכמה לחץ אפשר להפעיל על משפחה אחת. זו הפעם השלישית שאנחנו אצלם. לא נעים". המג"ד בן שלושים ושלוש, נשוי ואב לילד; שבעה חודשים בתפקידו. הוא התגייס לצנחנים ב- 1988, באינתיפאדה הראשונה. המ"פ הראשון שלו היה אביב כוכבי (היום מח"ט הצנחנים); למח"ט קראו בוגי יעלון. לפני שבועיים, כשחייליו של ברעם הרגו פעיל חמאס שפתח לעברם באש ליד כלא ג'נייד, המג"ד שם לב שהמקום מוכר לו. "זה היה בדיוק ליד המשטח הגדודי של 890, מ- 92'. לשם באתי לראיון אצל המג"ד כשהתקבלתי לגדוד כמ"פ", הוא אומר. לפני שהחל את תפקיד המג"ד, השלים לימודי משפטים, שהופסקו בוקר אחד בפברואר 99'. "(רב- סרן) איתן בלחסן, שהיה מפקד סיירת הצנחנים, נהרג בלבנון. קיבלתי טלפון בארבע בבוקר לבוא להחליפו". בלחימה בשטחים רואה ברעם "עבודה עם פיצוי יומיומי על הזיעה". לפני הכניסה לשכם פעל הגדוד באזור בית- לחם, שם עצרו אנשיו את איברהים סראחנה, מוביל המתאבדים לפיגועים בירושלים ובראשון לציון. "אחרי שלכדנו אותו, כינסתי את החיילים ושאלתי: מי גר בראשון לציון? סיפרתי להם מי הוא היה. זה מחבר אותם לעשייה". פלוגת החוד של 890 חשפה השבוע מעבדה ובה חגורות נפץ. "הקשר שלי השתתף במעצר יומיים אחרי שקרובת משפחה שלו והנכדה שלה נהרגו בפיגוע בגבעה הצרפתית. אתה לא צריך לשכנע יותר מדי את החייל בצדקת המשימה, כשהוא רואה שקית חומר נפץ שהיתה יכולה להתפוצץ ליד הבית שלו". מאותה סיבה כנראה, ברעם מעיד שלא נתקל בשאלות מכבידות מצד חייליו. "החיילים מוטרדים מדברים קטנים: מתי נצא לקורס מ"כים? מה עם האימון? השאלות היותר קשות נוגעות למגבלות הפתיחה באש. אני משתדל לא להשאיר תחומים אפורים". שלא כערים אחרות בגדה, שכם עדיין נתונה בעוצר כמעט רצוף. העוצר מוסר אחת לתשעים ושש שעות לערך, לזמן קצר. "אנחנו מסבירים לחיילים שלא נוכל להחזיק את העוצר עד אין קץ. אסור 'לחזבל' (להפוך לחיזבאללה) את האוכלוסייה. אנחנו לא רוצים לגרום לכך שההתאבדות תהיה מקור הפרנסה היחיד לתושבים (בשל התמיכה המוענקת למשפחות המתאבדים מעיראק ומסעודיה - ע"). בעיני, זו בעיה לאומית: ברור שהישיבה שלנו פה מביאה תוצאות ומונעת פיגועים, אבל אי אפשר להחזיק את התושבים בבתים לנצח". ברעם משוכנע ש"כל חייל כאן צריך הבנה לאומית. מעשיו פה ישפיעו מאוד. אם מ"מ מאבד עשתונות ופותח באש לכל עבר, הנזק הוא הרבה מעבר לרמת הגדוד". ברעם מתרשם ששכם היא "מרכז של טרור. הידיים שלנו מלאות עבודה". תוך כדי השיחה אתו, מתבשר המג"ד על מעצר של פלשתינאי בידי חייליו. האיש, שהיה דרוש לחקירה, נסע במכונית של עיריית שכם, הנהנית מאישור מעבר בעוצר לצורך תיקון תקלות תשתית. ברעם רואה בכך הוכחה לצדקת המדיניות, המחייבת בדיקה מדוקדקת של כל אמבולנס או רכב עירוני. ברעם מסרב להתייחס לשאלה כמה זמן יישאר צה"ל בשכם. חייליו מספרים שנאמר להם להתכונן למבצע של חודשיים לפחות. ברצף הפעילות, אין מה לדבר על אימונים מסודרים. "הפסקתי לחלום על אימון חטיבתי", מודה המג"ד. "מובן לי, שאי אפשר לגייס מילואים כל הזמן, כדי לתפוס את מקומנו פה". ברעם מקווה להשלים סבב גדודי בתוך חודשיים, אבל לא הרבה יותר מכך. "אני אומר לחיילים: הגדוד היה שנה בשטחים, כמעט ברציפות. כנראה שנהיה עוד שנה"." (כתבה מ2002 מתוך עיתון "הארץ")


"ימים רבים אחרי ההיתקלות לא הצליח שרון להירדם בלילות. כשניסה לעצום עיניים הופיעו לפניו מחזות זוועה של גופות בלחסן, גרנית וטיטו. "פחדתי לישון בחושך, לא הייתי מסוגל להישאר לבד, למזלי יש לי חברה נהדרת שממש הצילה אותי מלשקוע". כשהחלימה הרגל חזר שרון ליחידה וזומן לראיון אצל המפקד החדש של הסיירת, רס"ן אמיר, במטרה לפתוח דף חדש. "הסברתי לו את הבעייתיות שיש לי ביחס ללבנון, והוא מצידו אמר לי שהוא רוצה אותי שוב בכוח. 'אצלי', הסביר לי, 'יכנסו ללבנון רק אנשים שיעמדו בתור כדי להגיד שהם מעוניינים'. עניתי לו שאם הוא ייתן לי פקודה אני אמלא אותה על הצד הטוב ביותר, אבל כל עוד זה תלוי רק בי, משפט כזה ספק אם ייצא ממני". שרון נופה מפלגת הלוחמים ושובץ להיות מדריך במחלקת הטרור שלה אין קשר ללבנון. יותר לא התעסקו איתו. אחר כך, כשאמר בחצי-פה שהוא מוכן למשימה, זה כבר לא עזר. לפני שבועיים אפשרה לו היחידה להשתחרר בשחרור מוקדם, חודשיים לפני תאריך השחרור הנקוב, לצורך השלמת בגרויות. לפני שעזב הספיק שרון להחתים את כל היחידה על תעודת "נאמן ניקיון". כשהזדכה על הציוד ראה את הסיירת חוזרת ללא שריטה מביצוע שבו חיסלה שני אנשי חיזבאללה." (מתוך הראיון "למה לא קמתי" שערך אביחי בקר עם עופר שרון, שפורסמה ב"הארץ" 07.10.99)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #122  
ישן 19-04-2011, 02:10
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אחרי ארבע שנים כדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו מכבה את הביפר - ופותח את הלב. בריאיון סיכום אישי במיוחד הוא מספר כיצד שיקם את תדמית צה"ל, מה דעתו על פרשת המסמך - וגם איפה הוא רואה את עתידו המקצועי. ואגב עתיד, יש לו בשורה מרעישה לגבי גורל התלתל שלו

בסוף השבוע האחרון, כשקסאמים הרעישו את הדרום והביפרים של הכתבים רטטו מרוב עדכונים, בילה תא"ל אבי בניהו בצפון הרגוע. יום אחרי שנפרד מהתואר "דובר צה"ל" הוא שמע את החדשות מרחוק, התאפק שלא להרים טלפון למשרד בקריה, ואפילו הרשה לעצמו לצלול לתוך שנ"ץ. אחרי ארבע שנים בלשכה שפועלת 24/7, הוא הרגיש לראשונה את טעם הניתוק.

ביום ראשון, בניהו כבר היה צריך להתחבר בחזרה. אמנם לא בפול–גז, אבל בכל זאת להתחבר. הוא התעורר בבוקר, לבש את המדים, ונסע לקריה - הפעם בלי תג של יחידת דובר צה"ל לכתפו. בניהו נכנס בשערי הש"ג, ואז נזהר לא לטעות. זהו, נזכר, מעכשיו הלשכה שלו כבר לא ממוקמת בבניין המטכ"ל החדיש, אלא מולו, בבניין מרגנית הוותיק.

עכשיו בניהו פורק את ארגזי הקרטון שמקיפים אותו, ויודע שתכולתם תלווה אותו זמן קצר בלבד. ארבעה–חמישה חודשים, לא יותר. זה כנראה הגורל של הלשכה רחבת הידיים הזאת: היא הייתה מיועדת עבור האלוף יואב גלנט בתקופת החפיפה שלו לרמטכ"לות, אך הוא מעולם לא ישב בה. לאחר מכן שכן בה בני גנץ ימים ספורים בלבד, עד שהחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

בחודשים הקרובים ישתמש בניהו במשרד לצורך תפקידו כפרויקטור של תוכנית, שהגדרתה הסופית טרם נקבעה. מה שבטוח הוא שהיא תדרוש ממנו הרבה פחות מאמץ ואינטנסיביות. "ההרגשה לגבי זה מעורבת", הוא אומר. "מצד אחד, זה מאוד מוזר שפתאום המסה של הטלפונים יורדת במכה אחת. מצד שני, זה סוג של רגיעה. יש הרגשה גדולה של הקלה והשתחררות מאחריות, אחרי 30 שנה של היצמדות לביפרים ולפלאפונים בתפקידים השונים".

למרות שלפניו ניצב עוד פרק זמן מסוים של שירות, גם בניהו עצמו יודע שתפקיד הפרויקטור הוא ג'וב ארעי, כזה שיחלוף מהר, ועיניו נשואות בעיקר למה שיעשה אחריו. "אני לא אהיה כמו כל הקצינים ואגיד שאני הולך לנוח, לאסוף את עצמי ולעשות לביתי", מכריז הדובר היוצא. "אם אני מכיר את עצמי, אני אמצא את עצמי בנתיב הציבורי, בין אם בתחום הביטחוני–מדיני ובין אם בתחום הפרטי, בין אם בתקשורת ובין אם מחוצה לה. אני אחזור לתפקידים של אדרנלין גבוה, כי אני לא מכיר משהו אחר".

שום פוטש

לאורך ארבע שנותיו בתפקיד, היה בניהו מוקף בים של מסמכים ממריצי אדרנלין. סיכומי דיונים, הערכות מצב, הודעות דובר - רבבות דפי איי–4 בעלי סיווג "מעניין" ו"מעניין מאוד" עברו תחת ידיו. רוב הדפים הללו עברו מן העולם - אבל מסמך אחד, מסוים למדי, חי ובועט במחשבותיו של בניהו עד היום. זהו "מסמך הרפז", המציג את האסטרטגיה השיווקית למינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ה–20 של צה"ל.

המסמך המפוברק, שנוצר לפי החשד על ידי סא"ל (מיל') בועז הרפז, שפך אור על מערכות היחסים העכורות בצמרת מערכת הביטחון.

הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, אמנם היה זה שספג את מרבית הביקורת בעקבות פרסומו, אך בניהו נפגע גם הוא מהרסיסים. "זו הייתה שנה קשה עבורי גם במישור הדוברותי וגם במישור האישי", מודה עכשיו בניהו. "את רוב העומס בטיפול בנושא הזה לקחתי על כתפיי מבלי לערב את קציני החטיבה מסיבות מובנות", הוא מחדד. "נבדקתי בפוליגרף לבקשתי, אך המשטרה לא נתנה מיד מידע אודות תוצאותיה, מה שהאיר אותי באור מסוים. בערב מצאתי את עצמי פתאום, בחלק מכלי התקשורת, כחשוד מרכזי. מפכ"ל המשטרה התקשר אליי וביקש ממני לא להוציא הודעת תיקון, כנראה משיקולי חקירה, ובחרתי לשמוע לו. זה לקח עוד יומיים עד שהתוצאות פורסמו ביוזמת המשטרה ורק אז הוקל לי.

מה שניחם אותי זה שהצבא יותר חזק מהתהליכים שקורים סביבו, ושהתקשורת, למרות כותרות גדולות, יודעת להבחין בתמונה הכללית".

לפני שלושה חודשים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מודעה המאשימה את בניהו ובכירים נוספים, כמו הרמטכ"ל היוצא ומבקר המדינה, בכך שטמנו לגלנט מארב שנועד לסכל את מינויו לחייל מספר אחת. "הפוטש בקריה" הייתה הכותרת שהתנוססה בראשה.

איך הגבת כשראית את המודעה הזאת?

"הוכיתי בהלם. הפריעה לי החוצפה הזאת, לפרסם מודעה שחתומה על ידי 'אזרחים מודאגים שאינם מכירים את גלנט אישית'. חיכיתי שמישהו אחר יטפל בזה, ולשמחתי עוד באותו ערב הפצ"ר הוציא מכתב זועם מאוד ליועץ המשפטי לממשלה, שבו הוא מציין שיש פה דיבה לכאורה והטלת דופי בעובד מדינה. זה לא שאני לא יכול לשרוד את הדברים האלו, אבל מטרידה אותי הקלות הבלתי נסבלת של פרסום הודעות אנונימיות מהסוג הזה".

אז מה בכל זאת הביא אותך להגיש תביעת דיבה נגד העיתונים ומשרד הפרסום שחתום על המודעה?

"בזמן הפרסום, מתוקף תפקידי, הייתי גם דוברו של יואב גלנט. יומיים לאחר מכן ראיתי אותו מופיע בטלוויזיה ומתנער מהמודעה ומתוכנה, ואז החלטתי שאגיש תביעת דיבה. הוא אמר שם שאין לו שום מושג מי עומד מאחוריה, ושהוא ישמח לדעת מי זה, כי היא רק גורמת לו נזק. עכשיו אני מקווה שהתביעה הזאת וחשיפת שמות האנשים ישרתו גם אותי וגם אחרים".

אתה עדיין לא יודע מי עומד מאחורי המודעות?

"יש לי את ההערכות שלי, אבל זה לא חשוב. נקבע דיון ל–24 במאי בבית–המשפט, ואנחנו נהיה שם ונאמר את דברנו. זה לא שלא כתבו עליי ביקורת בעבר, אבל אני יותר מעריך אנשים שאומרים את הדברים בשמם".

הרמטכ"ל צריך להתראיין

אם הכול היה מתנהל כשורה, היה אמור להחליף את בניהו בלשכה אל"ם (מיל') ליאור לוטן, יוצא סיירת מטכ"ל ומומחה למשא ומתן. אלא שאפקט הדומינו שיצר אי–מינויו של גלנט לרמטכ"ל, הוביל אותו להסיר בחודש שעבר את מועמדותו לתפקיד, ולפנות את הדרך לתא"ל יואב (פולי) מרדכי. בכך, הפך מרדכי לקצין הראשון שמתמנה לתפקיד זה כשהוא כבר בדרגת תא"ל.

בניגוד לבניהו, שנחשב לאיש תקשורת משופשף, תא"ל מרדכי מגיע מרקע צבאי של ממש. הוא שירת שנים ארוכות בעולמות הצללים של יחידות אגף המודיעין, בהמשך עסק בתיאום וקישור עם הפלסטינים, ולאחרונה סיים את תפקידו כראש המנהל האזרחי באיו"ש. למרות זאת, בשל האילוצים שיצרו חילופי הרמטכ"ל החפוזים, החפיפה שלו נמשכה עשרה ימים בלבד.

רגע לפני תחילת הריאיון עם בניהו, הדובר היוצא מאזין לטבילת האש הראשונה של מחליפו ברדיו. תא"ל מרדכי משוחח עם יעל דן בגל"צ, וקודמו בתפקיד ממהר לשלוח לו אס–אם–אס: "היה בסדר גמור".

אתה מרגיש שהספקת להעביר לו את כל הידע הנדרש?

"לא היה לי הרבה זמן לחפוף אותו. עשרה ימים ברוטו זה לא מספיק, אבל הרמטכ"ל קבע את הלו"ז. נמשיך את החפיפה בשבועות הקרובים, נקיים ביקורים ונעשה מפגשים בלילות. אני עומד לרשותו בכל שאלה".

בעולם של תקשורת כל כך מורכבת, האם נכון להביא לתפקיד אדם ללא רקע בתחום?

"תמיד עמדה בפני הצבא דילמה האם להביא איש צבא שילמד תקשורת או איש תקשורת שילמד צבא, ובשני המקרים יש שכר לימוד מסוים. לפולי יש גישה בסיסית טובה לתחום. הוא מכיר היטב את צה"ל ואני בטוח בהצלחתו".

ראש אגף המבצעים, האלוף יעקב עייש, אמר בטקס החלפת הדובר, שידעת בארבע השנים האלה להציב גבולות ברורים בין התקשורת לבין הצבא. צה"ל לא שילם מחיר על הסגירות התקשורתית הזו?

"גבי אשכנזי קיבל את הצבא כשהוא סגור לחלוטין, כפי שהחליט דן חלוץ, ופתח אותו לשיחות רקע כמה חודשים לפני בואי. כשהגעתי, מצאתי את המדיניות הזו צודקת ונכונה. מעבר לזה, קיבלתי החלטה לפיה אני מתכוון לעשות מה שטוב לצבא, ואין לי שום אינטרס שהתקשורת תהיה מרוצה. הנחתי שכך בסופו של דבר הציבור יעריך אותנו הרבה יותר".

גישה כזו מחייבת התעמתות בלתי פוסקת עם עיתונאים.

"יש לי דימוי קצת גדול ומאיים עם כל כובד משקלי, אבל זה במגמת הצטמצמות", הוא אומר ומחייך. "אם אני מתראיין בטלוויזיה ומתפרצים עליי בשאלה 'מה פתאום תקפתם מסגד?' אז אולי התגובה שלי נתפסת כקצת כוחנית. אבל אני נחוש להעביר את המסר של צה"ל ולהגיד את האמת, ושלא יבלבלו אותי".

וזה עבד?

"סקר שעורך דובר צה"ל כל שלושה חודשים ובודק את רמת אמון הציבור, מראה ש–90 אחוז מהציבור תומכים בפרופיל התקשורתי הזה. האזרחים לא מצפים לראות את צה"ל בכותרות, הם מחפשים לראות את צה"ל מביא תוצאות".

זאת גם הסיבה שאשכנזי מעולם לא התראיין?

"אני לא חושב שהרמטכ"ל לא צריך להתראיין בכלל לאורך כל הקדנציה שלו. זה לא דבר רצוי, למרות שכך זה היה עם גבי אשכנזי. אין לי ספק שהמצב הזה ישתנה, אבל גם אז זה יישאר מאוד מדוד. לרמטכ"ל לא תהיה חשיפה כמו לפוליטיקאי".

עד לפני כמה שנים דובּר רבות גם על תרבות ההדלפות בצה"ל, על הקשר הישיר בין עיתונאים למפקדים. אתה נלחמת בתופעות האלה?

"אחרי מלחמת לבנון השנייה, חלוץ אמר שביום אחד דיברו 450 קצינים ללא אישור, וזה הפגין החוצה, כלפי העיתונאים, תרבות ארגונית קלוקלת. מאז השתנה הרבה מאוד: ב'עופרת יצוקה' עשו את אותה בדיקה עם 500 קצינים ונמצא שאף אחד מהם לא דיבר עם התקשורת. היום קצינים לא מדברים עם עיתונאים לא בגללי, אלא בגלל ההבנה שההתנהלות שלהם פעם הייתה דבר רע - הם ניסו לקדם את עצמם ואת החטיבה שלהם, ולדפוק את החטיבה השנייה. זה גרם נזקים עצומים לצה"ל: הקצינים הבכירים שפגשתי חצי שנה אחרי המלחמה היו בטראומה נוראית ממה שהם עשו לעצמם".

משל הקיבוצניק

תא"ל בניהו סוגר קדנציה של ארבע שנים כאחד הדוברים המוערכים שהיו לצה"ל. גם בכלי התקשורת מסכימים, אפילו אם לא לייחוס, כי הוא לקח את החטיבה צעד אחד קדימה, בזכות אישיותו הדומיננטית ובעיקר בזכות ניסיונו ומקצועיותו - וזו כבר מחמאה שלא כל דובר זוכה לה.

מהם השינויים אותם אתה רואה כמשמעותיים ביותר בתקופתך?

"אחת ההחלטות החשובות ביותר הייתה הפיכת חטיבת דובר צה"ל למערך המקיף את כלל הצבא. בטקס ההחלפה שלי עמדו על מגרש המסדרים נציגי דובר צה"ל בחיל האוויר, באט"ל, בפיקוד העורף ובכל מקום אחר בצבא. כשהסתכלתי על כל צבעי הכומתות זה לצד זה, הבנתי שבאמת השגנו את המטרה הזו".

עולם הניו–מדיה התפתח רבות בשנים האחרונות. איפה צה"ל עומד בתחום הזה?

"חנכנו מקצוע חדש שנקרא לוחם ניו–מדיה, הכולל מסלול מיוחד למומחים לרשתות חברתיות שיודעים להילחם ברשת. אנחנו נמצאים היום בבלוגספירה בעוצמה גבוהה, מתדרכים פרשנים בכירים, מפעילים ערוץ ביו–טיוב ונהנים מ–200 עוקבים חדשים בטוויטר שלנו מדי שבוע. בקרוב ניכנס גם לפייסבוק".

איך כל השינויים האלו משפיעים על האופן שבו נתפס מערך הדוברות בצה"ל?

"המטכ"ל מבין היום הרבה יותר טוב שחטיבת דובר צה"ל היא חטיבה לדיפלומטיה ציבורית, בזווית הצבאית של הנושא. עוד שנתיים, עם כניסת פונקציות המדיה החדשה לשדה הקרב, החטיבה תהיה לוחמת בתחומה, ממש מערך תומך לחימה".

פעילות מערך הדוברות ב"עופרת יצוקה" לפני יותר משנתיים נחשבת בצה"ל ובקרב הציבור להצלחתו הגדולה של אבי בניהו. בניגוד לימי מלחמת לבנון השנייה, צה"ל נתפס בעת המבצע כצבא שמביא תוצאות, שמדבר פחות ועושה יותר.

בניגוד לאהדה המקומית שהגיעה למימדים הגבוהים ביותר בעשור האחרון, מחוץ לגבולות המדינה המצב שונה. מבצע "עופרת יצוקה" ואירוע השתלטות השייטת על המשט הטורקי גררו ביקורת עזה מצד הקהילה הבין–לאומית והציפו את שאלת מוסריותו של צה"ל. גם החטיבה בראשה עומד בניהו ספגה לא מעט ביקורת על התנהלותה במהלך אירועים אלו, החל מסגירת רצועת עזה בפני עיתונאים זרים בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" ועד שחרור מאוחר של הצילומים ממשט ה"מרמרה".

איך אתה מתייחס לביקורת מצד התקשורת העולמית על התנהלות דובר צה"ל בזמן האירוע המשמעותי שהתרחש בזמן הכהונה שלך, "עופרת יצוקה"?

"ביום הראשון של המבצע היבשתי, אני וסגן הרמטכ"ל דאז, דן הראל, שכנענו את הרמטכ"ל אשכנזי שחייבים להכניס את הכתבים הזרים. גם שר הביטחון אימץ את עמדתנו, אבל ראש הממשלה, אהוד אולמרט, החליט משיקוליו לא לאפשר כניסת עיתונאים זרים. זה נכון שאם, כמו בעבר, הייתי מוציא הודעה 'זה לא אני, זה הוא', לא הייתה נשאלת השאלה הזו, אבל אנחנו בתרבות אחרת, ואני חושב שצריך לשמור על קולגיאליות במלחמה.

"בעקבות ההחלטה לא אפשרנו לעיתונאים זרים להיכנס לרצועה באופן עצמאי, וזה חייב אותי לגלות גמישות הרבה יותר גדולה עם הכתבים שהכנסתי בליווי דובר צה"ל. בסופו של דבר, נכנסו לשם פי שניים כתבים זרים מכתבים צבאיים. יום אחד הבאתי להרצי (הלוי, מח"ט הצנחנים דאז) 17 כתבים זרים, למורת רוחם של כתבים ישראלים, שכמעט ירו בי. אבל אותי הטריד מאוד שמי שמסקר אותנו בעזה זה כתבים פלסטינים שנתונים למרות חמאס, ולא עיתונאים אירופאים, לדוגמה".

והאירוע המשמעותי השני, משט ה"מרמרה" - אילו לקחים הפקתם לגביו?

"כמויות החומר שזרמו מהמבצע הקטן והמוגבל הזה היו אדירות. הן הגיעו ממצלמות דובר צה"ל, ממצלמות הראש של הלוחמים, מהסטי"לים, מהדבורים, מהמזל"טים. הבעיה הייתה הפיגור שנוצר לאחר שמסוק שתוכנן להעביר חומרים מלב ים הוסב, ובצדק, לפינוי פצועים וגם כתוצאה מכך שהיו לי רק שתי עמדות עריכה. אם הסרט שבו הפעילים קראו בקשר לספינות שלנו 'תחזרו לאושוויץ' היה בידיי ביום המבצע, ולא רק אחרי חמישה ימים, זה היה משנה את התמונה. לכן היום אנחנו מקימים מרכז מיון והפצה, שיאפשר לכל החומר לזרום למקום אחד, ומסתמכים על המלצותיה של ועדת איילנד לחקר המשט לקצר את תהליך האישורים. היום בפקודות הצבא כבר יש מסוקים ומזל"טים שעומדים לטובת החטיבה, וחוץ מזה, היום יש בדו"ץ שלושה חיילים דוברי טורקית שמשתתפים בתרגילים. במלחמה הבאה הם ידברו בעיתונות שם, שהיא מאוד מפותחת".

למרות הכול, יש תחושה בזירת ההסברה הבין–לאומית שיש עדיין הרבה מה לשפר, גם לצה"ל.

"נכנסתי לתפקיד עם מודעות ענקית לתחום של התקשורת הבין–לאומית, מאחר שהגעתי אחרי שנים בלשכת שר הביטחון. אבל התובנה שלי הייתה שצה"ל מרכז עוצמות יתר בהסברה בעולם, וזה דבר לא תקין. אנחנו לא יכולים להיכנס לתוך החללים של המדינה בצורה בלתי מוגבלת. למרות זאת, הקשר עם התקשורת הבין–לאומית הוא מאוד חזק. יש לנו ענף תקשורת בין–לאומית מצוין, שקציניו מבוקשים מאוד כמרואינים בכלי התקשורת המרכזיים באירופה ובארצות הברית, עם עשרות רבות של ראיונות בכל שנה".

והמפקדים הבכירים גם כן מודעים לחשיבות המערכה מול הדה–לגיטימציה?

"בכל פעם שהרמטכ"ל יוצא לחו"ל הוא נפגש עם עיתונות זרה. לפני כמה חודשים הייתי עם אשכנזי בביקור האחרון שלו בארצות הברית, והוא נפגש לשיחה שגרתית עם 14 כתבי הפנטגון. בסוף השיחה קמה הכתבת הצבאית של הסי–אן–אן ואמרה לו: 'אתה הרמטכ"ל היחידי מכל האורחים פה שמתדרך אותנו בהערכות אמת, אוף דה רקורד, ולא מבקש מאיתנו קרדיטים וכותרות. לפני השחרור רצינו להודות לך על כך'".

מלבד הטענות על מוסר קציני צה"ל בפעילות המבצעית, גם סוגיית המוסר שלהם בחיי היומיום עלתה בתקופתך לכותרות לא פעם. פרשות צ'יקו תמיר ועימאד פארס הן רק דוגמה.

"הסיבה להתייחסות הזו היא שהציבור מצפה מצה"ל שמפקדיו ימשיכו להוות מגדלור לחברה, מעין סמן ימני. הוא מסתכל עלינו עם זכוכית מגדלת, וחשוב לי שהמפקדים יבינו את זה. מחיר השגיאה של קצין הוא הרבה יותר גבוה ממחיר השגיאה של פקיד בעירייה או של מנהל בבנק".

למה, בעצם?

"הייתי פעם כתב בתנועה הקיבוצית, ואז היו שואלים אותי: 'למה נטפלים אלינו, למה כשקיבוצניק מועל בקופה הוא מופיע בעמוד הראשון בעיתון, מושבניק בעמוד השני ועירוני בשלישי?' התשובה שלי הייתה שהתקשורת מבטאת את הציפייה של החברה מהקיבוצניקים לסט ערכים שהם עצמם קבעו. היום אני קצת מצטער שהתנועה הקיבוצית ירדה מהעמוד הראשון, ושמח שעם קציני צה"ל מחמירים. אל"ם הטריד מינית זו ידיעה של עמוד ראשון, ניצב משנה - עמוד שני, גונדר משנה - עמוד שלישי. אני מקווה שהצבא יישאר בעמוד הראשון עוד הרבה מאוד שנים".

24 קילו פחות

אם מניחים בצד לרגע את ההישגים אליהם הגיע בארבע שנות שירותו בחזית התקשורתית של צה"ל, אפשר להניח שהדבר המרכזי שישראלים רבים יידעו לציין לגבי בניהו הוא המראה החיצוני שלו. עם משקל עודף ופריזורה ייחודית, טל פרידמן לא באמת היה צריך להתאמץ כדי לחקות אותו ב"ארץ נהדרת" ולהכניס אותו לפנתיאון של התוכנית.

עכשיו, דווקא לקראת תקופה של הימנעות מאור הזרקורים, עובר בניהו מייקאובר רציני. עם הליכון שניצב בלשכתו, הדיאטה שלו נמצאת בשיאה: ניתוח קיצור הקיבה שעבר לאחרונה הוביל אותו להשיל עד כה 24 קילוגרמים ממשקלו. "הרמטכ"ל נתן לי פקודה לא לעשות את הניתוח כי הוא היה מוטרד מהסיכונים, אבל אמרתי לו שזו פקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור", הוא מספר בחיוך. "חקרתי כמו שרק אני יודע את הסיכונים והסיכויים, והגעתי למסקנה שהסיכונים באי–הניתוח גבוהים מהסיכונים בניתוח. זה רק מכשיר עזר שצריך לסגל לעצמך, אני עדיין צריך להימנע מהכיבוד שמוגש בצה"ל, והמלאכה עוד לפניי".

ומה לגבי התלתל? יש סיכוי שתיפרד ממנו?

"אני מסתפר אצל הספר של יחידה 8200 ובכל פעם אני שואל אותו: 'כמה פעמים עוד יש לי להסתפר להערכתך?' והוא אומר שעוד יש. התלתל הפך להיות הסמל המסחרי שלי, כמו שפם או משהו כזה, שגם היה לי פעם. בינתיים הכרס קיבלה עדיפות, קודם הכרס ואחרי זה התלתל. יגיע גם זמנו".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2011/15/07.htm
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #138  
ישן 17-06-2011, 23:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
אנחנו לא נהיה דרזדן: ראיון שערך עפר שלח ב'מעריב' עם האלוף יאיר גולן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אנחנו לא נהיה דרזדן: ראיון עם יאיר גולן\ מאת עפר שלח
רגע לפני כניסתו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, נפרד יאיר גולן מפיקוד העורף ומבטיח שישראל ערוכה לסיבוב הבא: "יש לנו כלים להתמודד"
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=3
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

תצלום: תומר אפלבאום
17/6/2011 19:32
ב-1975 המליצו מספר ועדות, שבחנו את תפקוד העורף בעת חירום, על הקמת פיקוד עורף בצה"ל. חצי האי סיני עוד היה בשליטת ישראל, אבל הגבולות האחרים של המדינה עמדו באותו מקום שהם היום. ועדיין, נדרשו לא פחות משבע עשרה שנה וכמה אירועי ביטחון משמעותיים, ובראשם מלחמת המפרץ ב-1991, עד שפיקוד העורף הוקם. זה לא היה רק עניין של הערכת מצב וכימות איומים, אלא בעיקר של מנטליות. כל ילד יודע מה מייצגת האות האמצעית בראשי התיבות של צה"ל, אבל בעיני ראשיו והממונים עליו שמו המעשי היה "צבא ההתקפה לישראל". בתפיסת ההפעלה שניסח דוד בן גוריון, על הצבא להעתיק את המלחמה במהירות המרבית לשטח האויב, כי שטחה הקטן של ישראל וקרבת יישוביה לגבול הופכים את ההתקפה להגנה הטובה ביותר. מנטלית, צה"ל תמיד קידש את הצבא המסתער, המתמרן והתוקף. השינוי חל אחרי מלחמת המפרץ. ארבעים טילים שירה סדאם חוסיין על מרכזי אוכלוסייה, בעיקר במרכז, הביאו לבסוף להקמת פיקוד העורף. אבל במשך שנים הוא נשאר האח האפור במשפחת הצבא. גם בתוכו היה הדגש רחוק ככל האפשר מאנשי ההג"א של ילדותנו. גופי הזוהר של הפיקוד היו יחידות החילוץ וההצלה, והוא הרחיק את עצמו תפיסתית מכל דבר שהדיף ארומה אזרחית. במהלך מלחמת לבנון השנייה נדהם אלוף פיקוד העורף ג'רי גרשון לגלות שבצפת חסר מזון. כשביקש מהמטכ"ל משאיות לחלוקת האוכל, אמר סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי, "אני מקווה שאף אחד פה לא עושה משהו שאינו במסגרת תפקידו". לבנון 2 הייתה הזעזוע השני. היא גרמה לאזרחים רבים - וגם לצה"ל עצמו - להרגיש לראשונה שהקשר בין פעילות הצבא ובין הגנה על אזרחי ישראל הפך רופף עד לא קיים. הצבא התכתש עם חיזבאללה במשך יותר מחודש בהצלחה מועטה, בעוד העורף ספג אלפי ראשי נפץ ששוגרו כמעט ללא הפרעה. בינואר 2008, שנה וחצי אחרי המלחמה, סיים גרשון את תפקידו והוחלף ביאיר גולן. כמו גרשון או יאיר נוה שקדם לו, בא גולן מהדרג המסתער: הוא גדל בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ופיקד על גדוד 890, על חטיבת הנח"ל (כולל במבצע חומת מגן) ועל שתי האוגדות המרחביות הפעילות בגבול לבנון ובאיו"ש. נוה המשיך לפיקוד המרכז, פרש מצה"ל, וחזר אליו לאחרונה כסגן הרמטכ"ל. לג'רי, כמו לרבים מאלופי העורף הקודמים, זו הייתה התחנה האחרונה. גולן, שהוחלף השבוע באייל אייזנברג, ייכנס בחודש הבא לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, הפיקוד שקרוב יותר מאחרים בצה"ל לצבא הקלאסי, המתמרן, ומתפקד במסגרת המלחמה "הגדולה". זה מסמל את הדרך שעשה התפקיד שהוא עוזב, ההופך בהדרגה לתחנה חשובה בהכשרתו של מועמד לתפקידים הבכירים ביותר.
תיק העיתונות של גולן בן ה-49 הוא רזה למדי. אבל בריאיון הסיכום שלו הוא לא בורר מילים או מצטנע, אלא מפגין מזג מסתער. הוא טוען שהיה כך מיומו הראשון בתפקיד, ואפילו עוד לפני שנכנס אליו. אבל אי אפשר שלא לחוש שהאיש שגדל בצבא ההתקפה לישראל, התאהב במשימה שקיבל, ויביא גם לתפקידיו הבאים את ההבנה שבמלחמות של זמננו, החזית האזרחית תכריע לא פחות מאוגדת השריון.
יד על הלב, רצית לבוא לפיקוד העורף? זה לא הדבר הכי טבעי למי שגדל במסלול שלך.
"חיבקתי באהבה את התפקיד, עוד לפני שנכנסתי אליו. כשגבי אשכנזי אמר לי, 'אתה הולך לעורף', כמעט נישקתי אותו, כי הרגשתי שזה הולך להיות מסע מרתק, תחום חדש ולא מוכר. לא הייתה לי אפילו לרגע התחושה שנסתם עליי גולל הקריירה, וככל שהתקרבתי לתפקיד עצמו, ההתלהבות רק גדלה. אני יכול לומר לך שבשנה וחצי הראשונות למדתי משהו חדש בכל יום, מילולית לגמרי. "זה גם לא היה מעבר קשה כל כך למי שפיקד, כמוני, על שתי אוגדות מרחביות. לא מסובך לעשות שינוי מנטלי נחוץ. מהיום הראשון אמרתי למפקדים שלי שהם לוחמים, שחיוני להביא לחזית האזרחית מנטליות לוחמת, משימתית. אנחנו לא מסתכלים על מה שמסביב, על התקשורת ועל החשש ממערכת משפטית ומה יגידו. יש לנו משימה להציל חיים, לקיים ולשקם את המרחב האזרחי - תסתערו על זה".
ובכל זאת, נכנסת לפיקוד שרק שנה וחצי קודם לכן נחשף עד כמה רחוק הוא בתפיסה הצה"לית, ממה שאתה מתאר. תפקידו נתפס בפיקוד העליון במובן הצבאי הכי צר, והוא עמד מנגד בעוד הצפון קורס ותושביו נזקקים לצדקה של אנשים פרטיים.
"נכון שצה"ל תפס במלחמת לבנון את תפקיד הפיקוד במובן צר מאוד. הפקת הלקחים החלה עוד לפני שנכנסתי, והתפקיד שלי היה לקחת את היישום שלהם, שהיה במצב עוברי, ולהפוך אותו לעשייה - בעיקר מול המרחב האזרחי. היום הפיקוד מאמן רשויות וגופי תשתית ומתווה תכניות. לכל רשות בישראל יש תרחיש איום ספציפי שאנחנו הכנו, וראשי הרשויות מתכוננים לפיו. כל רשות גדולה מתרגלת פעם בשנה, כמו גדוד מילואים. "במקביל, הבנו שיש לנו פערים בלתי נסבלים של כשירות ומוכנות בפיקוד עצמו. סדר הכוחות שלנו היה וירטואלי, לא מלוכד, לא מאומן. מפקדים פגשו את החיילים שלהם בפעם הראשונה בשעת החירום עצמה. היום גדודי החילוץ וההצלה נמצאים בגרף התעסוקה הכללי של צה"ל. הקמנו שני גדודים סדירים, שגם מזינים את מטה הפיקוד ואת המילואים שלו. כל זה מהסטת תקציב פנים צה"לי. תקציב הפיקוד גדל במאה וחמישים אחוז בשנים האחרונות".
איפה אתה מגדיר את הקו המפריד בין הצבא לגופים האזרחיים?
"התפקיד שלנו הוא לתמוך, לא להחליף. אני אומר לראשי הרשויות, 'אתם מפקדי עוצבות היסוד של העורף. אנחנו מסייעים בהתכוננות ותומכים בשעת חירום'. צה"ל הוא הגוף החזק ביותר במדינה בשעת חירום, יש לו לוגיסטיקה ואמצעים, אבל הרשויות הן שמובילות. היום לכל רשות צמודה יחידת קישור בראשות קצין מנוסה. נוצרו פה ממש סיפורי אהבה. "התפקיד שלנו הוא משולש. הכנה לפני שעת החירום, תמיכה תוך כדי וסיוע בשיקום המרחב האזרחי אחרי. ב'עופרת יצוקה' אנשים שלנו זיהו בעיות ועזרו לפתור אותן. ביישוב ניצן, שבו יושבים מפוני גוש קטיף, היה חסר מיגון. הבאנו אלמנטים של בטון ושמנו שם. אחרי שצה"ל יצא מהרצועה, הצבנו אנשים שלנו בבתי ספר ובגני ילדים, כדי שתהיה תחושת ביטחון ויוכלו לחזור מיד ללימודים. "אנחנו לא מחליפים את האזרחים, אלא רק עוזרים להם להגן על עצמם. היו מקומות שבהם אמרו, 'אין לנו אנשים שישפצו מקלטים'. אמרנו למערכת החינוך, 'תנו לנו בני נוער שיתנדבו למשימה הזו'. אנחנו נתנו להם צבע, מטאטאים, כל מה שצריך, והם עבדו".
מי ששומע בדברים של גולן טון מפעם, כמעט חזרה לדברים שהיום מסתכלים עליהם קצת באירוניה - יישוב מגויס, אחריות אישית ולא רק הסתמכות מלאת קיטורים על הרשויות - לא טועה. קצינים ששמעו השבוע שאני מראיין את גולן, אמרו לי, "תתכונן, הוא יחפור לך על הבליץ בלונדון". כפי שתקראו מיד, הבליץ אכן הגיע. אבל הדברים שלו רחוקים מלהיות אנכרוניסטיים או מגוחכים.

"גם היום לא נחלק מזון", הוא אומר. "נביא למוגבלים, לנכים - אבל לא לכל האוכלוסייה. הציפייה שנעשה את זה היא שערורייה. האזרח צריך לפעול, ואז גם תהיה לו תחושה של התמודדות וחוסן. מי שנסגר במקלט ומחכה שהכל יגיע אליו, הוא בדיוק כמו חייל שלא עושה כלום - מרגיש חלש ומנוון. "אם צריך לחלק מזון ותרופות, יעשו את זה מתנדבים. למה לא לרתום את בני הנוער, שהם נמרצים ותאבי הרפתקאות? בתרגיל הקרוב שלנו, 'נקודת מפנה חמש', יופעלו עשרת אלפים מתנדבים. "ביקרתי במאה שמונים ממאתיים חמישים וחמש הרשויות בישראל. אמרתי לכל ראשי הרשויות, 'אתם צריכים להיערך כאילו אין פיקוד עורף'. לאנשים שלי אני אומר, 'אתם צריכים לעשות את המקסימום, עד למצב של החלפת הרשות'. כל אחד מתכונן למקסימום".
נשמע מצוין, אבל הרי אמרו לי אותם דברים גם יום לפני לבנון השנייה, ובמלחמה עצמה רשויות קרסו. בצפת נשארו בעיר פחות מעשרים מתוך ארבע מאות עובדי עירייה.
"גם צפת של היום היא אחרת. עד לא מזמן היה שם מנכ"ל עירייה שהיה אוגדונר בצה"ל, והעיר עשתה קפיצה אדירה. בכלל, הרבה אזרחים תופסים את הרשויות כלא מתפקדות, ורואים את ראשיהן כמי שנחקרים במשטרה. אני אומר לך, רובנו חיים ברשויות שמתפקדות היטב. זה נכון בכל הערים הגדולות והבינוניות ובמועצות האזוריות הגדולות".
אתה מדבר על חוסן של אוכלוסייה ועל קבלת אחריות, אבל הצבא שאתה חלק מהפיקוד שלו הוא שנוהג לא פעם אחרת. במלחמת לבנון או ב"עופרת יצוקה" הפחד מפני נפגעים הכתיב את הפעולות של הפיקוד, בלי קשר לתחושות האמיתיות בציבור.
"אני לא חושב שזה מהלך עלינו אימים. כושר העמידה של הציבור הוא גדול, וראיתי את זה גם כמפקד בשטח באינתיפאדה השנייה, בשנים שבהן נהרגו מאות רבות בפיגועים. הגישה שלי היא פשוטה: צריך להציג דברים כהווייתם. נכון שאין לנו תקדים היסטורי לאיום שיש על העורף, אבל יש לנו כלים להתמודד, טובים משל כל אומה אחרת בעולם. לא מזמן נתקלתי במסמך שכתבתי ב-2004 כמפקד אוגדת הגליל, ובו אמרתי שאני מאמין בכוח העמידה של האוכלוסייה שעליה אני מגן".
ובמלחמה שהתחוללה זמן קצר אחר כך הצבא לא נהג לפי האמירה הזו.
"אתה צודק. האזרחים הגיבו היטב, וצה"ל לא הגיב נכון".
המלחמה הבאה, מדקלם כל בעל דרגה, תהיה אחרת לגמרי. בשנים האחרונות טורחים ראשי מערכת הביטחון להדגיש עד כמה. עיקרה יהיה חילופי מהלומות אש, מטרות שלטון ותשתית בצד שלהם ועורף אזרחי אצלנו. גודל האיום על העורף מתואר גם כגורם בקבלת ההחלטות. אשכנזי השתמש בו בחדרים סגורים כדי לנמק עמדות ביחס למשא ומתן עם סוריה. ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אמר בפומבי לאחרונה, כחלק מנימוקיו נגד תקיפה צבאית באיראן, שהתגובה האיראנית עלולה לכלול ירי טילים על ישראל במשך מספר חודשים, וכן עשרות אלפי רקטות גראד ומאות טילים ארוכי טווח של חיזבאללה. תאר לי את האיום האמיתי על ישראל.
"האיום הוא חסר תקדים, אבל אני חש שיש נטייה להגזים בעוצמתו. בבליץ על אנגליה הושלכו עליה בכל לילה, במשך תשעה שבועות, מאתיים ושש טונות של חומר נפץ. בכל מלחמת לבנון השנייה, יותר מחודש, התפוצצו בשטח ישראל ראשי נפץ במשקל כולל של תשעים טונות. אם אני אוסף יחד את איראן, את סוריה, את חיזבאללה ואת חמאס, ומניח בניין כוח נמרץ של כולם בחמש השנים הבאות, התמונה בעוד חמש שנים היא של משהו בין אלף ל-אלפיים טונות חומר נפץ כולל הכל, במלחמה של חודש. זה לא הורס את ישראל, לא עושה אותנו לדרזדן אחרי ההפצצה ב-1945. האם זה חמור? כן. האם זה איום קיומי? לא. "וזה כמובן בהנחה שכולם יורים כל הזמן, מערכות ההגנה האקטיבית שלנו - שהן המתקדמות בעולם - נכשלות לגמרי, והתקיפות שלנו לא מועילות בכלום כדי לצמצם את הירי. אני אומר לך בפירוש, אין עוד מדינה בעולם בעלת מערכת התרעה כמו שיש לנו, עם תשתית מיגון כזו. צריך לנתח את האיום הזה רציונלית. ב'עופרת יצוקה' הייתי בקיבוץ גבים. הייתה התרעת'צבע אדום'. נכנסנו לממ"ד, היה פיצוץ עמום מחוץ לקיבוץ, חיכינו קצת, ויצאנו חזרה לעבוד. הרדיו לידי היה פתוח, ושמעתי דיווח בגלי צה"ל על 'גשם של רקטות וקסאמים'. איזה גשם? אסור ליצור חששות מוגזמים. אם תהיה לחימה, יהיו מקומות שיספגו קשה ויהיו מקומות שבהם לא יידעו בכלל שנלחמים. אנחנו צריכים לדעת להבחין ביניהם, ולהכין כל אחד מראש לתרחיש האיום שלו".
עברנו הרבה שינויים בתפיסת ההגנה, מהמקלט הציבורי של פעם לחדר האטום, וממנו לממ"ד. מה שיש לנו היום מתאים לאיום האמיתי?
"המקלטים הציבוריים של שנות החמישים והשישים נותנים מענה לכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. לארבעים אחוז נוספים המענה הוא המקלט בבית המשותף. שלושים אחוז יוגנו בממ"דים בתוך הבית".
זה אומר שלכרבע מהאוכלוסייה אין מיגון ראוי.
"מדובר בעיקר בבתים ישנים יותר, במרכזי הערים הוותיקות: תל אביב, ירושלים, רמת גן, באר שבע וביישובים הערבים. באשר לממ"דים, היתרון העיקרי שלהם הוא המידיות. בלבנון השנייה חלק גדול מההרוגים היו אנשים שנפגעו בדרך למקלט. הם גם נותנים הגנה מפני פגיעה של טיל סקאד סי, שמונה מאות ושלושים קילו של חומר נפץ, במרחק גדול מחמישה עשר מטר. ממאי 2010 יש גם תקנה שמחייבת לשים בממ"ד בבנייה חדשה ערכת סינון ואוורור, ואז גם לא צריך ערכת מגן".
מה שמביא אותנו לערכות המגן. חילקו לנו, לקחו מאיתנו, אמרו שצריך ואחר כך שלא היה צריך, ועכשיו מחלקים שוב. אחת ולתמיד: למי יש, ולמי צריך להיות?
"העסק הזה עצוב אך פשוט. מלאי ערכות המגן הקיים מספיק לשישים אחוז מהאוכלוסייה. אנחנו מחלקים אותן באמצעות שירות הדואר, שעושה עבודה מעולה. התחלנו בחלוקה באפריל בשנה שעברה, היום הן נמצאות אצל כשלושים וחמישה אחוז מהציבור".
אני לא מבין. צריך או שלא צריך, ואם צריך - אז צריך לכולם. בצה"ל ההתקפי, אם מחליטים שגולני צריכה רובים, לא יהיה מצב שיחלקו אותם רק לשישים אחוז מהחיילים.
"זו החלטה של המדינה, לא שלנו. מדובר בפער תקציבי של אחד נקודה שתיים מיליארד שקל. אין פורום ובמה שאני לא מעלה את זה. הרמטכ"ל הקודם דיבר על זה בחריפות. זה ברור גם לשר הביטחון, ותפיסתו היא שצריכה להיות ערכה לכל אזרח. אני מקווה שיימצא התקציב. צריך לזכור שממילא יידרש זמן לייצר את הכל".
מהחודש הבא גולן מתחיל תפקיד כאלוף פיקוד הצפון. החזית שהוא מכיר מימיו כמפקד החטיבה המזרחית ברצועת הביטחון או באוגדת הגליל עוברת שינויים מרחיקי לכת. סכנת המלחמה עם סוריה או עם חיזבאללה עדיין קיימת, כמובן, אבל העיסוק השוטף הופך להסתערויות על הגדר במג'דל שמס וניסיון להעריך מה יקרה למשטרו של בשאר אסד.
"ברור", אומר גולן, "שעלול להיווצר מצב חדש, ביטחון שוטף אחר ממה שהיה בעשורים האחרונים. אני לא רוצה לדבר על תפקיד שעוד לא נכנסתי אליו, אבל ברור שיש המון אי ודאות. היכולת שלנו לחזות דברים קטנה. זה רק אומר שנצטרך להיות מוכנים להגיב, בפרקי זמן קצרים, לדברים שלא חזינו מראש".
המטכ"ל עבר בשנה האחרונה טלטלה לא קטנה סביב חילופי הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הנוכחי דיבר בשעתו על פגר, שריחו נמצא בחדר. אתה מרגיש שזה מאחוריכם? שהתגברתם על זה?
"אני לא חושב שהיה על מה להתגבר. אני כבר חבר מטכ"ל די ותיק, ויש בגוף הזה אווירה טובה. ברור שהיו דברים שאנחנו לא רוצים לראות. הרמטכ"ל התייחס לזה, ואין לי מה להוסיף. אבל הדברים לא נגעו ולא פגעו ברוב חברי הפורום, והאווירה היום מצוינת. בוגי יעלון אמר פעם שהוא הולך בקריה בנעליים גבוהות בגלל הנחשים? אז אני הולך בנעליים חצאיות, ומרגיש בטוח לגמרי".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-06-2011 בשעה 00:21.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #139  
ישן 19-06-2011, 16:18
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מהארץ עם אל"ם יורם לב-רן, מפקד בה"ד 16
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1231703.html

אלוף משנה יורם לב-רן עשה את כל שירותו הצבאי בחיל התותחנים. מחייל פשוט בסוללה ועד למפקד אגד ארטילרי במילואים. לאחר לימודים במכללה לביטחון לאומי (מב"ל), עבר לשרת בפיקוד העורף, תחילה כמפקד מחוז ירושלים ובשנה וחצי האחרונות הוא מפקד בה"ד 16, בית הספר הלאומי לחילוץ והצלה של פיקוד העורף. הבה"ד זכה לתואר "לאומי" כי נוסף להכשרת חיילי וקציני הפיקוד, הוא גם מעביר קורסים לכלל צה"ל וכן לגופים אזרחיים רבים בתחומים הנוגעים להגנה על העורף האזרחי.

ביום שישי לפנות בוקר, הוזעק עם צוותים מבית הספר וחיילי גדוד "קדם" כדי לפקד על מאמצי החילוץ של לכודים אפשריים מתוך הבניין שנפגע מפיצוץ גז בנתניה. כעבור 12 שעות הכריזו אנשי פיקוד העורף שאין חשש למציאת לכודים נוספים במבנה, והוא הועבר לאחריות הגורמים האזרחיים. יחד עם יתר קצינים וחיילים מפיקוד העורף, אל"מ לב-רן משתתף החל מהבוקר בתרגיל "נקודת מפנה 5", תרגיל החירום הלאומי המדמה השנה פגיעה נרחבת של טילים בריכוזי אוכלוסין בשטח ישראל.

יורם לב-רן, בעקבות הפיצוץ בנתניה אפשר לומר שתרגיל העורף התחיל יומיים לפני הזמן?

"במונחים צבאיים, בהחלט אפשר לומר ש'נכנסו ישר ברטוב' לתרגיל נקודת מפנה 5. האירוע בנתניה הוא אירוע שאנחנו מסווגים כ'אירוע חירום בשגרה'. זה דומה במרכיבים רבים לאירוע שנצטרך לטפל בו בשעת חירום. 12 שעות של חיפוש אחר לכודים וניצולים בבניין שנפגע. זה גם דומה מאוד לתרגילים ומשחקי מלחמה שאנחנו עושים בשגרה ביחד עם גורמי החירום האזרחיים והרשויות המקומיות. זה הוכיח את עצמו עכשיו בשעת אמת, שיתוף הפעולה וההיררכיה ברורה. יש הרבה לקחים כמובן שנלמד אבל זה עבד טוב והעבודה של כל הגורמים יחד ראויה לציון".

מה החלק של פיקוד העורף באירוע כמו זה בנתניה שלא קורה בשעת מלחמה או כתוצאה מפיגוע?

"הגענו לשטח כשהמשטרה, כיבוי אש ומד"א כבר היו שם, הם המגיבים הראשונים. הגענו כארבעים דקות אחרי האירוע והחלק שלנו הוא החלק המשלים, של מה שלא יודעים לעשות הכוחות המיידיים. משטרה סוגרת את האזור, מד"א מטפלים בפצועים, כיבוי אש מנתקים את החשמל והמים ומכבים שריפות אם יש, ומחלצים לכודים מיידיים אם רואים אותם. אנחנו נכנסים לשלב היותר אינטנסיבי שבא לאחר מכן. יש לנו את היכולת להיכנס לאתר הרס מורכב ככל שיהיה, על מנת לאתר לכודים במשך שעות ארוכות ויממות. אפילו שבועות".

אבל יש הבדל גדול בין אירוע אחד מבודד שניתן להשקיע בו את כל תשומת הלב למצב כמו במלחמה או רעידת אדמה כשיש עשרות מוקדים שצריך לטפל בהם זמנית.

"זאת אבחנה נכונה. באירוע חירום בשגרה, הכל מאוד מרוכז, אפשר להביא המון כוחות ואתה ממוקד רק בזה. אנחנו לא בונים את עצמנו לאירוע בשגרה. כל מה שאנחנו מתרגלים, במיוחד ב"נקודת מפנה" זאת נגזרת של מה שנעשה בחירום. התרגיל השבוע הוא של פריסה לאומית רחבה מהצפון הרחוק ועד לדרום הרחוק, כשאנחנו מטפלים בהמון אירועים בו זמנית. ומתרגלים גם את בתי החולים, משטרה, כיבוש אש ומד"א וגם עובדים באופן מתואם עם משרדי הממשלה".

כשכל כך הרבה גופים וארגונים מעורבים, על מי מוטלת האחריות?

"בנתניה ובשריפה בכרמל, הצטרפנו למשטרת ישראל שמופקדת לפי החוק על הטיפול באירוע בשגרה, כדי לתת את הטיפול המשלים שלנו. כמובן שהאחראי הוא הריבון, במדינה דמוקרטית זאת הממשלה וברמה הלוקלית השלטון המקומי. מאז מלחמת לבנון השנייה הצטרפה גם רשות החירום הלאומית (רח"ל) שמתאמת עם משרדי הממשלה והשלטון המקומי. בסופו של דבר כל היכולות האלה, של חילוץ, טיפול ושיקום, כל מה שנעשה כדי לעזור לאזרח לחזור לשגרת חייו, לא חונות במקום אחד ובחירום, בוודאי שהעסק הזה מורכב הרבה יותר. צה"ל פרוס ונותן מענה רחב כשהוא מגויס בשעת חירום. המשטרה, כיבוי אש ומד"א עובדים כל הזמן וביחד אנחנו מספקים לאזרח את החליפה השלמה. זה מתחיל מהחילוץ, עובר דרך הטיפול הרפואי וממשיך לשיקום, שזה החזרת האזרח לביתו. לשלטון המקומי יש חלק אינטגרלי בזה, כי האזרח בוחר ישירות בראש הרשות שלו, משלים לו מסים ומלין עליו כשיש תקלות. זה צריך להיות נכון גם בשעת חירום. אנחנו רואים ברשות המקומית את לבנת היסוד בתפקוד העורף, גם בשעת חירום. גם תרגיל נקודת מפנה 5 נותן את הביטוי לכך".

אבל בסופו של דבר, למרות כל התרגילים והארגוני ושיתוף הפעול, גם כשאין מלחמה או רעידת אדמה, האזרחים חוטפים בגלל איזה גנב קטן של צינורות גז או כמה צעירים שמדליקים מזרן ונוצר אסון גדול. אולי צריך להשקיע יותר גם באכיפה ברמה הכי מקומית ואינדיבידואלית.

"זאת שאלה טובה שמופנית לאדם הלא נכון. זאת שאלה לריבונות, ברמה המדינית והמקומית שאחראית למנגנוני האכיפה, הפיקוח והבקרה. אנחנו באים כדי לטפל בתוצאות של אסון או כשיש מצב חירום וצריך לעשות אבחנה בין מה שאנחנו אמונים עליו לבין תחומים של מנגנוני אכיפה להתקנות גז, כבלי חשמל ונוהלי בנייה. אבל לאירועים כמו רעידות אדמה או אירוע מלחמתי גדול, גופי העורף ערוכים להתמודדות. מאז מלחמת לבנון השנייה, אנחנו ערוכים לאירוע מלחמתי בצורה טובה. לאסונות טבע אנחנו בנויים קצת פחות טוב, אבל אנחנו עובדים על זה כל הזמן ויציאת המשלחות לרעידות האדמה בהאיטי ויפאן שירתו גם את זה. חשוב רק להדגיש שהתרגיל השבוע הוא לא רק בשביל פיקוד העורף וכל יתר הארגונים, הוא גם לציבור הכללי ולכל אזרח ואזרח שצריך לנצל את המצב לתרגל את עצמו ובני משפחתו".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #140  
ישן 28-06-2011, 09:05
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון ממעריב עם יאיר גולן אלוף פקע"ר היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אנחנו לא נהיה דרזדן: ראיון עם יאיר גולן
רגע לפני כניסתו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, נפרד יאיר גולן מפיקוד העורף ומבטיח שישראל ערוכה לסיבוב הבא: "יש לנו כלים להתמודד"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/251/124.html

ב-1975 המליצו מספר ועדות, שבחנו את תפקוד העורף בעת חירום, על הקמת פיקוד עורף בצה"ל. חצי האי סיני עוד היה בשליטת ישראל, אבל הגבולות האחרים של המדינה עמדו באותו מקום שהם היום. ועדיין, נדרשו לא פחות מ-17 שנה וכמה אירועי ביטחון משמעותיים, ובראשם מלחמת המפרץ ב-1991, עד שפיקוד העורף הוקם.

זה לא היה רק עניין של הערכת מצב וכימות איומים, אלא בעיקר של מנטליות. כל ילד יודע מה מייצגת האות האמצעית בראשי התיבות של צה"ל, אבל בעיני ראשיו והממונים עליו שמו המעשי היה "צבא ההתקפה לישראל". בתפיסת ההפעלה שניסח דוד בן גוריון, על הצבא להעתיק את המלחמה במהירות המרבית לשטח האויב, כי שטחה הקטן של ישראל וקרבת יישוביה לגבול הופכים את ההתקפה להגנה הטובה ביותר. מנטלית, צה"ל תמיד קידש את הצבא המסתער, המתמרן והתוקף.

השינוי חל אחרי מלחמת המפרץ. 40 טילים שירה סדאם חוסיין על מרכזי אוכלוסייה, בעיקר במרכז, הביאו לבסוף להקמת פיקוד העורף. אבל במשך שנים הוא נשאר האח האפור במשפחת הצבא. גם בתוכו היה הדגש רחוק ככל האפשר מאנשי ההג"א של ילדותנו. גופי הזוהר של הפיקוד היו יחידות החילוץ וההצלה, והוא הרחיק את עצמו תפיסתית מכל דבר שהדיף ארומה אזרחית. במהלך מלחמת לבנון השנייה נדהם אלוף פיקוד העורף ג'רי גרשון לגלות שבצפת חסר מזון. כשביקש מהמטכ"ל משאיות לחלוקת האוכל, אמר סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי, "אני מקווה שאף אחד פה לא עושה משהו שאינו במסגרת תפקידו".

לבנון 2 הייתה הזעזוע השני. היא גרמה לאזרחים רבים - וגם לצה"ל עצמו - להרגיש לראשונה שהקשר בין פעילות הצבא ובין הגנה על אזרחי ישראל הפך רופף עד לא קיים. הצבא התכתש עם חיזבאללה במשך יותר מחודש בהצלחה מועטה, בעוד העורף ספג אלפי ראשי נפץ ששוגרו כמעט ללא הפרעה. בינואר 2008, שנה וחצי אחרי המלחמה, סיים גרשון את תפקידו והוחלף ביאיר גולן.

כמו גרשון או יאיר נוה שקדם לו, בא גולן מהדרג המסתער: הוא גדל בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ופיקד על גדוד 890, על חטיבת הנח"ל (כולל במבצע חומת מגן) ועל שתי האוגדות המרחביות הפעילות בגבול לבנון ובאיו"ש. נוה המשיך לפיקוד המרכז, פרש מצה"ל, וחזר אליו לאחרונה כסגן הרמטכ"ל. לג'רי, כמו לרבים מאלופי העורף הקודמים, זו הייתה התחנה האחרונה.

גולן, שהוחלף השבוע באייל אייזנברג, ייכנס בחודש הבא לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, הפיקוד שקרוב יותר מאחרים בצה"ל לצבא הקלאסי, המתמרן, ומתפקד במסגרת המלחמה "הגדולה". זה מסמל את הדרך שעשה התפקיד שהוא עוזב, ההופך בהדרגה לתחנה חשובה בהכשרתו של מועמד לתפקידים הבכירים ביותר.

תיק העיתונות של גולן בן ה-49 הוא רזה למדי. אבל בריאיון הסיכום שלו הוא לא בורר מילים או מצטנע, אלא מפגין מזג מסתער. הוא טוען שהיה כך מיומו הראשון בתפקיד, ואפילו עוד לפני שנכנס אליו. אבל אי אפשר שלא לחוש שהאיש שגדל בצבא ההתקפה לישראל, התאהב במשימה שקיבל, ויביא גם לתפקידיו הבאים את ההבנה שבמלחמות של זמננו, החזית האזרחית תכריע לא פחות מאוגדת השריון.

יד על הלב, רצית לבוא לפיקוד העורף? זה לא הדבר הכי טבעי למי שגדל במסלול שלך.
"חיבקתי באהבה את התפקיד, עוד לפני שנכנסתי אליו. כשגבי אשכנזי אמר לי, 'אתה הולך לעורף', כמעט נישקתי אותו, כי הרגשתי שזה הולך להיות מסע מרתק, תחום חדש ולא מוכר. לא הייתה לי אפילו לרגע התחושה שנסתם עליי גולל הקריירה, וככל שהתקרבתי לתפקיד עצמו, ההתלהבות רק גדלה. אני יכול לומר לך שבשנה וחצי הראשונות למדתי משהו חדש בכל יום, מילולית לגמרי.

"זה גם לא היה מעבר קשה כל כך למי שפיקד, כמוני, על שתי אוגדות מרחביות. לא מסובך לעשות שינוי מנטלי נחוץ. מהיום הראשון אמרתי למפקדים שלי שהם לוחמים, שחיוני להביא לחזית האזרחית מנטליות לוחמת, משימתית. אנחנו לא מסתכלים על מה שמסביב, על התקשורת ועל החשש ממערכת משפטית ומה יגידו. יש לנו משימה להציל חיים, לקיים ולשקם את המרחב האזרחי - תסתערו על זה".

ובכל זאת, נכנסת לפיקוד שרק שנה וחצי קודם לכן נחשף עד כמה רחוק הוא בתפיסה הצה"לית, ממה שאתה מתאר. תפקידו נתפס בפיקוד העליון במובן הצבאי הכי צר, והוא עמד מנגד בעוד הצפון קורס ותושביו נזקקים לצדקה של אנשים פרטיים.
"נכון שצה"ל תפס במלחמת לבנון את תפקיד הפיקוד במובן צר מאוד. הפקת הלקחים החלה עוד לפני שנכנסתי, והתפקיד שלי היה לקחת את היישום שלהם, שהיה במצב עוברי, ולהפוך אותו לעשייה - בעיקר מול המרחב האזרחי. היום הפיקוד מאמן רשויות וגופי תשתית ומתווה תכניות. לכל רשות בישראל יש תרחיש איום ספציפי שאנחנו הכנו, וראשי הרשויות מתכוננים לפיו. כל רשות גדולה מתרגלת פעם בשנה, כמו גדוד מילואים.

"במקביל, הבנו שיש לנו פערים בלתי נסבלים של כשירות ומוכנות בפיקוד עצמו. סדר הכוחות שלנו היה וירטואלי, לא מלוכד, לא מאומן. מפקדים פגשו את החיילים שלהם בפעם הראשונה בשעת החירום עצמה. היום גדודי החילוץ וההצלה נמצאים בגרף התעסוקה הכללי של צה"ל. הקמנו שני גדודים סדירים, שגם מזינים את מטה הפיקוד ואת המילואים שלו. כל זה מהסטת תקציב פנים צה"לי. תקציב הפיקוד גדל ב-150 אחוז בשנים האחרונות".

איפה אתה מגדיר את הקו המפריד בין הצבא לגופים האזרחיים?
"התפקיד שלנו הוא לתמוך, לא להחליף. אני אומר לראשי הרשויות, 'אתם מפקדי עוצבות היסוד של העורף. אנחנו מסייעים בהתכוננות ותומכים בשעת חירום'. צה"ל הוא הגוף החזק ביותר במדינה בשעת חירום, יש לו לוגיסטיקה ואמצעים, אבל הרשויות הן שמובילות. היום לכל רשות צמודה יחידת קישור בראשות קצין מנוסה. נוצרו פה ממש סיפורי אהבה.

"התפקיד שלנו הוא משולש. הכנה לפני שעת החירום, תמיכה תוך כדי וסיוע בשיקום המרחב האזרחי אחרי. ב'עופרת יצוקה' אנשים שלנו זיהו בעיות ועזרו

לפתור אותן. ביישוב ניצן, שבו יושבים מפוני גוש קטיף, היה חסר מיגון. הבאנו אלמנטים של בטון ושמנו שם. אחרי שצה"ל יצא מהרצועה, הצבנו אנשים שלנו בבתי ספר ובגני ילדים, כדי שתהיה תחושת ביטחון ויוכלו לחזור מיד ללימודים.

"אנחנו לא מחליפים את האזרחים, אלא רק עוזרים להם להגן על עצמם. היו מקומות שבהם אמרו, 'אין לנו אנשים שישפצו מקלטים'. אמרנו למערכת החינוך, 'תנו לנו בני נוער שיתנדבו למשימה הזו'. אנחנו נתנו להם צבע, מטאטאים, כל מה שצריך, והם עבדו".

בית שספג רסיס בעופרת יצוקה. ''אנשים שלנו זיהו בעיות ועזרו לפתור אותן''. צילום ארכיון: אדי ישראל
האזרח צריך לפעול
מי ששומע בדברים של גולן טון מפעם, כמעט חזרה לדברים שהיום מסתכלים עליהם קצת באירוניה - יישוב מגויס, אחריות אישית ולא רק הסתמכות מלאת קיטורים על הרשויות - לא טועה. קצינים ששמעו השבוע שאני מראיין את גולן, אמרו לי, "תתכונן, הוא יחפור לך על הבליץ בלונדון". כפי שתקראו מיד, הבליץ אכן הגיע. אבל הדברים שלו רחוקים מלהיות אנכרוניסטיים או מגוחכים.

"גם היום לא נחלק מזון", הוא אומר. "נביא למוגבלים, לנכים - אבל לא לכל האוכלוסייה. הציפייה שנעשה את זה היא שערורייה. האזרח צריך לפעול, ואז גם תהיה לו תחושה של התמודדות וחוסן. מי שנסגר במקלט ומחכה שהכל יגיע אליו, הוא בדיוק כמו חייל שלא עושה כלום - מרגיש חלש ומנוון.

"אם צריך לחלק מזון ותרופות, יעשו את זה מתנדבים. למה לא לרתום את בני הנוער, שהם נמרצים ותאבי הרפתקאות? בתרגיל הקרוב שלנו, 'נקודת מפנה 5', יופעלו עשרת אלפים מתנדבים.

"ביקרתי ב-180 מ-255 הרשויות בישראל. אמרתי לכל ראשי הרשויות, 'אתם צריכים להיערך כאילו אין פיקוד עורף'. לאנשים שלי אני אומר, 'אתם צריכים לעשות את המקסימום, עד למצב של החלפת הרשות'. כל אחד מתכונן למקסימום".

נשמע מצוין, אבל הרי אמרו לי אותם דברים גם יום לפני לבנון השנייה, ובמלחמה עצמה רשויות קרסו. בצפת נשארו בעיר פחות מ-20 מתוך 400 עובדי עירייה.
"גם צפת של היום היא אחרת. עד לא מזמן היה שם מנכ"ל עירייה שהיה אוגדונר בצה"ל, והעיר עשתה קפיצה אדירה. בכלל, הרבה אזרחים תופסים את הרשויות כלא מתפקדות, ורואים את ראשיהן כמי שנחקרים במשטרה. אני אומר לך, רובנו חיים ברשויות שמתפקדות היטב. זה נכון בכל הערים הגדולות והבינוניות ובמועצות האזוריות הגדולות".

אתה מדבר על חוסן של אוכלוסייה ועל קבלת אחריות, אבל הצבא שאתה חלק מהפיקוד שלו הוא שנוהג לא פעם אחרת. במלחמת לבנון או ב"עופרת יצוקה" הפחד מפני נפגעים הכתיב את הפעולות של הפיקוד, בלי קשר לתחושות האמיתיות בציבור.
"אני לא חושב שזה מהלך עלינו אימים. כושר העמידה של הציבור הוא גדול, וראיתי את זה גם כמפקד בשטח באינתיפאדה השנייה, בשנים שבהן נהרגו מאות רבות בפיגועים. הגישה שלי היא פשוטה: צריך להציג דברים כהווייתם. נכון שאין לנו תקדים היסטורי לאיום שיש על העורף, אבל יש לנו כלים להתמודד, טובים משל כל אומה אחרת בעולם. לא מזמן נתקלתי במסמך שכתבתי ב-2004 כמפקד אוגדת הגליל, ובו אמרתי שאני מאמין בכוח העמידה של האוכלוסייה שעליה אני מגן".

ובמלחמה שהתחוללה זמן קצר אחר כך הצבא לא נהג לפי האמירה הזו.
"אתה צודק. האזרחים הגיבו היטב, וצה"ל לא הגיב נכון".
חמור? כן. קיומי? לא
המלחמה הבאה, מדקלם כל בעל דרגה, תהיה אחרת לגמרי. בשנים האחרונות טורחים ראשי מערכת הביטחון להדגיש עד כמה. עיקרה יהיה חילופי מהלומות אש, מטרות שלטון ותשתית בצד שלהם ועורף אזרחי אצלנו. גודל האיום על העורף מתואר גם כגורם בקבלת ההחלטות. אשכנזי השתמש בו בחדרים סגורים כדי לנמק עמדות ביחס למשא ומתן עם סוריה. ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אמר בפומבי לאחרונה, כחלק מנימוקיו נגד תקיפה צבאית באיראן, שהתגובה האיראנית עלולה לכלול ירי טילים על ישראל במשך מספר חודשים, וכן עשרות אלפי רקטות גראד ומאות טילים ארוכי טווח של חיזבאללה.

תאר לי את האיום האמיתי על ישראל.
"האיום הוא חסר תקדים, אבל אני חש שיש נטייה להגזים בעוצמתו. בבליץ על אנגליה הושלכו עליה בכל לילה, במשך תשעה שבועות, 206 טונות של חומר נפץ. בכל מלחמת לבנון השנייה, יותר מחודש, התפוצצו בשטח ישראל ראשי נפץ במשקל כולל של 90 טונות. אם אני אוסף יחד את איראן, את סוריה, את חיזבאללה ואת חמאס, ומניח בניין כוח נמרץ של כולם בחמש השנים הבאות, התמונה בעוד חמש שנים היא של משהו בין 1,000 ל-2,000 טונות חומר נפץ כולל הכל, במלחמה של חודש. זה לא הורס את ישראל, לא עושה אותנו לדרזדן אחרי ההפצצה ב-1945. האם זה חמור? כן. האם זה איום קיומי? לא.

"וזה כמובן בהנחה שכולם יורים כל הזמן, מערכות ההגנה האקטיבית שלנו - שהן המתקדמות בעולם - נכשלות לגמרי, והתקיפות שלנו לא מועילות בכלום כדי לצמצם את הירי. אני אומר לך בפירוש, אין עוד מדינה בעולם בעלת מערכת התרעה כמו שיש לנו, עם תשתית מיגון כזו.

"צריך לנתח את האיום הזה רציונלית. ב'עופרת יצוקה' הייתי בקיבוץ גבים. הייתה התרעת'צבע אדום'. נכנסנו לממ"ד, היה פיצוץ עמום מחוץ לקיבוץ, חיכינו קצת, ויצאנו חזרה לעבוד. הרדיו לידי היה פתוח, ושמעתי דיווח בגלי צה"ל על 'גשם של רקטות וקסאמים'. איזה גשם? אסור ליצור חששות מוגזמים. אם תהיה לחימה, יהיו מקומות שיספגו קשה ויהיו מקומות שבהם לא יידעו בכלל שנלחמים. אנחנו צריכים לדעת להבחין ביניהם, ולהכין כל אחד מראש לתרחיש האיום שלו".

עברנו הרבה שינויים בתפיסת ההגנה, מהמקלט הציבורי של פעם לחדר האטום, וממנו לממ"ד. מה שיש לנו היום מתאים לאיום האמיתי?
"המקלטים הציבוריים של שנות החמישים והשישים נותנים מענה לכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. ל-40 אחוז נוספים המענה הוא המקלט בבית המשותף. 30 אחוז יוגנו בממ"דים בתוך הבית".

זה אומר שלכרבע מהאוכלוסייה אין מיגון ראוי.
"מדובר בעיקר בבתים ישנים יותר, במרכזי הערים הוותיקות: תל אביב, ירושלים, רמת גן, באר שבע וביישובים הערבים. באשר לממ"דים, היתרון העיקרי שלהם הוא המידיות. בלבנון השנייה חלק גדול מההרוגים היו אנשים שנפגעו בדרך למקלט. הם גם נותנים הגנה מפני פגיעה של טיל סקאד סי, 830 קילו של חומר נפץ, במרחק גדול מ-15 מטר . ממאי 2010 יש גם תקנה שמחייבת לשים בממ"ד בבנייה חדשה ערכת סינון ואוורור, ואז גם לא צריך ערכת מגן".

מה שמביא אותנו לערכות המגן. חילקו לנו, לקחו מאיתנו, אמרו שצריך ואחר כך שלא היה צריך, ועכשיו מחלקים שוב. אחת ולתמיד: למי יש, ולמי צריך להיות?
"העסק הזה עצוב אך פשוט. מלאי ערכות המגן הקיים מספיק ל-60 אחוז מהאוכלוסייה. אנחנו מחלקים אותן באמצעות שירות הדואר, שעושה עבודה מעולה. התחלנו בחלוקה באפריל בשנה שעברה, היום הן נמצאות אצל כ-35 אחוז מהציבור".

אני לא מבין. צריך או שלא צריך, ואם צריך - אז צריך לכולם. בצה"ל ההתקפי, אם מחליטים שגולני צריכה רובים, לא יהיה מצב שיחלקו אותם רק ל-60 אחוז מהחיילים.
"זו החלטה של המדינה, לא שלנו. מדובר בפער תקציבי של 1.2 מיליארד שקל. אין פורום ובמה שאני לא מעלה את זה. הרמטכ"ל הקודם דיבר על זה בחריפות. זה ברור גם לשר הביטחון, ותפיסתו היא שצריכה להיות ערכה לכל אזרח. אני מקווה שיימצא התקציב. צריך לזכור שממילא יידרש זמן לייצר את הכל".

מציבים מיגונית, לרבע מהאוכלוסייה אין מיגון ראוי. צילום ארכיון: יהודה לחיאני
הולך בנעליים חצאיות
מהחודש הבא גולן מתחיל תפקיד כאלוף פיקוד הצפון. החזית שהוא מכיר מימיו כמפקד החטיבה המזרחית ברצועת הביטחון או באוגדת הגליל עוברת שינויים מרחיקי לכת. סכנת המלחמה עם סוריה או עם חיזבאללה עדיין קיימת, כמובן, אבל העיסוק השוטף הופך להסתערויות על הגדר במג'דל שמס וניסיון להעריך מה יקרה למשטרו של בשאר אסד.

"ברור", אומר גולן, "שעלול להיווצר מצב חדש, ביטחון שוטף אחר ממה שהיה בעשורים האחרונים. אני לא רוצה לדבר על תפקיד שעוד לא נכנסתי אליו, אבל ברור שיש המון אי ודאות. היכולת שלנו לחזות דברים קטנה. זה רק אומר שנצטרך להיות מוכנים להגיב, בפרקי זמן קצרים, לדברים שלא חזינו מראש".

המטכ"ל עבר בשנה האחרונה טלטלה לא קטנה סביב חילופי הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הנוכחי דיבר בשעתו על פגר, שריחו נמצא בחדר. אתה מרגיש שזה מאחוריכם? שהתגברתם על זה?
"אני לא חושב שהיה על מה להתגבר. אני כבר חבר מטכ"ל די ותיק, ויש בגוף הזה אווירה טובה. ברור שהיו דברים שאנחנו לא רוצים לראות. הרמטכ"ל התייחס לזה, ואין לי מה להוסיף. אבל הדברים לא נגעו ולא פגעו ברוב חברי הפורום, והאווירה היום מצוינת. בוגי יעלון אמר פעם שהוא הולך בקריה בנעליים גבוהות בגלל הנחשים? אז אני הולך בנעליים חצאיות, ומרגיש בטוח לגמרי"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #142  
ישן 02-07-2011, 00:06
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם צביקה חיימוביץ, מפקד כנף צפון במערך ההגנה האווירית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

שימו לב ל 2 הפסקאות המודגשות

http://www.idf.il/1467-12268-he/Dover.aspx

אל"ם צביקה חיימוביץ', מפקדה היוצא של כנף צפון במערך ההגנה האווירית - וזה שגידל את יחידת "כיפת ברזל" - אופטימי מתמיד. להיסטוריה יש תמיד תזמון גרוע. מעבר לזה שהיא אף פעם לא מודיעה מראש כשהיא מגיעה, היא גם תופסת אותנו בדרך כלל בעיתוי הלא נכון, ואם אפשר - עסוקים במשהו אחר. זה בדיוק מה שקרה לאל"ם צביקה חיימוביץ', מפקדה היוצא של כנף צפון במערך ההגנה האווירית, בזמן שיחידת "כיפת ברזל" רשמה את היירוט המבצעי הראשון שלה. "זה היה בשבעה באפריל השנה, בשעה 18:16", הוא משחזר בחיוך. "אני אפילו זוכר את השעה, ברמה של דקות. הייתי בדרך מהקריה הביתה, לכיוון צפון, כשהתקשר אליי מפקד היחידה, סא"ל שבי בן–בוחר, ואמר לי 'המפקד, תוסיף עוד יירוט אחד'. ישר פניתי לנהג ואמרתי לו להסתובב. פחות משעה אחרי זה כבר הייתי בסוללה באשקלון".

גם אחרי שהגיע למקום, לא היה לחיימוביץ' הרבה זמן לפטפט עם הלוחמים. את ההתרגשות מהיירוט הראשון קטעה המציאות - ולאף אחד לא היה פנאי להתענג על תמונות ניצחון הירואיות. "בזמן שתחקרתי את היירוט, שמעתי בקריזה 'מידי, מידי, מידי', ומצאתי את עצמי מסתכל בזמן אמת על היירוט השני, של מספר מטרות במקביל", הוא מספר. "היה מתח אדיר באוויר, לחץ, אבל לראות את זה קורה - זו באמת תחושה מדהימה, של שיא. כמה שעות לאחר מכן הגיעו אנשים נוספים מהיחידה עם שמפניה, אבל לא הסכמתי לפתוח אף בקבוק. אמרתי להם שעכשיו אנחנו נלחמים". היום, כמעט שלושה חודשים, שמונה יירוטים מוצלחים ופספוס אחד לאחר מכן - העטיפה המוזהבת של פקק הבקבוק המבעבע עוד נותרה כשהייתה. "כשנמצא את הרגע המתאים, נגיע גם לתעודות ולבקבוקי השמפניה", אומר חיימוביץ'. "עד עכשיו, בכל אופן, לא מצאנו את הזמן".

האמנתי בה מההתחלה
רגע השיא של היירוט המוצלח היווה נקודת ציון משמעותית על לוח האירועים של אל"ם חיימוביץ', אך לא הגיע משומקום. קדמו לו חודשים ארוכים של הגברת המוכנות בכנף, רתימת חיילי היחידות לאתגר וביצוע של לא מעט משימות ביניים הרבה פחות זוהרות. "הייתי שנתיים ושלושה חודשים בתפקיד, ואסור לחסוך ממני גם את השלושה חודשים האלה בספירה", הוא צוחק. "כשכל יום בעבודה הזאת הוא כמו שבוע, שלושה חודשים הופכים להרבה מאוד זמן - והייתה בהם עשייה ענקית".

ובכל זאת, נראה כי מבין כל התהליכים שנעשו בכנף בתקופה האחרונה, עדיין בולט מעל כולם המעבר למבצעיות של יחידת "כיפת ברזל" - הג'וקר של חיל האוויר, הבייבי האישי של חיימוביץ'. ובאמת, כיאה למי שגדל במערך הנ"מ, הפך הפיתוח של מערכת ההגנה האקטיבית ליירוט טילים קצרי טווח לבבת עינו של מפקד הכנף היוצא. הוא ליווה את פיתוחה כבר בתפקידו הקודם, כרע"ן תורה והדרכה של המערך, ועד היום הוא זוכר היטב את השרטוטים הראשוניים, את הביקורים המתוחים בשטח - וכן, גם את אלו שלא האמינו שהיחידה תקום על רגליה. "אני האמנתי במערכת מהיום הראשון", הוא אומר. "עוד מהשלב שזה היה גדוד אחר שהוספנו לו אנשים והרכבנו ממנו את היחידה הנוכחית, עוד לפני שהיה בכלל אמל"ח. ראינו שיש לנו פה אתגר לאומי אמיתי, שהוא להביא את היכולת הזו כמה שיותר מהר לידי ביצוע, והבנו שלא תהיה לנו פריבילגיה לעשות תהליך סדור. לא היה לנו את הזמן הזה. מסביב ראינו שיש הרבה ציפיות, אבל גם המון סימני שאלה - האם זה יצליח או לא יצליח? היו גם אנשים שפקפקו במערכת הזו, מתוך החיל ומחוצה לו, אבל לי היה בה ביטחון מלא".

הלחץ שליווה את חיימוביץ' לאורך ההיריון הקשה עם "כיפת ברזל" לא נגמר עם הלידה. להפך. יחד עם התהודה התקשורתית האדירה שהביא איתו היירוט הראשון, הגיעו הציפיות הגבוהות - ואיתן, כמובן, חצי הביקורת. לא מעט קולות מסרבים עדיין להתרשם מהצעצוע החדש של צה"ל - וקובעים שהסוללות החדשות לא יעילות, שכן יירוט בודד עולה עשרות אלפי שקלים, ובמצב עתידי שבו ישוגרו לכיוון ישראל מאות טילים ביום - הרי שהגופים הביטחוניים במדינה לא יוכלו לעמוד בהוצאות. חיימוביץ' ממהר להרגיע. "יש הרבה שאומרים את זה, ולי יש תשובה אחת לכולם - ביטחון לא מוגבל בכסף, ואי־אפשר למדוד תחושת ביטחון במזומנים", הוא אומר. "מחיר זה לא הדילמה, והוא לא יכול להיות גורם במדיניות ההפעלה. לא הרגשתי את זה באפריל, ואני לא מרגיש את זה עכשיו".

יש שיגידו שזה קצת פזרני, לא להתייחס להיבט הכלכלי.

"אני לא חושב, פשוט כי זה לא יכול להיות שיקול. אם לא ניירט טיל שייפול על גן ילדים מה יגידו, 'איך חסכנו 20 אלף דולר?' ומעבר לזה, אנחנו לא צריכים ליירט כל איום שמגיע לארץ. המערכת מספיק חכמה כדי לדעת מה מהם ייפול בשטח פתוח ומה לא". ובאמת, למרות הביקורת שנשמעה, נראה שהצלחתה של המערכת בשטח הספיקה למקבלי ההחלטות כדי לאשר את המשך ההשקעה בה. כבר ימים ספורים אחרי היירוט הראשון, כזכור, אישרה ממשלת ישראל רכישה של סוללות נוספות בסיוע אמריקאי בעלות של מאות מיליוני דולרים - וסיפקה נחת לכל העוסקים בעניין בכנף צפון. כיום פרוסות שתי סוללות, אחת במרחב באר שבע ואחת שעברה לאחרונה למרחב לחיפה - וסוללה שלישית, המוקמת בימים אלה כסוללת אימונים והכשרות, תהפוך בשעת חירום לסוללה מבצעית.

"לאחרונה ראינו את ההישגים של 'כיפת ברזל' ביירוט של רקטות מרצועת עזה", אמר לאחרונה שר הביטחון בסלון האווירי בפריז. "'כיפת ברזל' ניתנת להשלמה ופריסה על כל המדינה תוך כשנתיים וחצי". מבחינתו של חיימוביץ', האימוץ הנרחב של המערכת היה בלתי נמנע. "כשהתחלנו את הפרויקט הזה היה ברור לכולם שהוא לא יסתיים עם שתי סוללות בלבד ושהן לא מספיקות כדי להגן על המדינה", הוא אומר. "צריך יותר סד"כ כדי לממש את התפיסה השכבתית המלאה. אין ספק שההצלחה של טבילת האש האיצה את התהליך הזה, וגרמה לכך שמה שהיה יכול לקחת ארבע שנים עתיד להסתיים אפילו תוך שנה וחצי. זה לא מובן מאליו".

דרוש: שינוי תודעתי
זהו יום טקס החלפת הפיקוד של חלק מיחידות כוחות ההגנה האווירית, וחיימוביץ' מנצל את הזמן על מנת לפגוש את החיילים שתחת אחריותו. הוא מפזר לחיצות ידיים חזקות, שולח מבטי פרידה ומתעכב לשיחות קצרות עם הלוחמים. בקרוב יפנה את הכיסא לאל"ם רן כוכב, ויעבור למשרה הבאה, כמפקד כנף מרכז - אבל הרבה ממאפייני תפקידו הנוכחי ימשיכו איתו גם הלאה. כחלק משינוי ארגוני מקיף שעובר בימים אלה מערך ההגנה האווירית, בדרכו הלאה לכנף הבאה יאסוף איתו חיימוביץ' גם את יחידת "כיפת ברזל", והיא תישאר תחת אחריותו מבחינה ארגונית ופיקודית גם באכסניה החדשה. המטרה היא לרכז את כל המערכות הפעילות של המערך תחת כנף אחת העוסקת בהגנה אקטיבית - ולהציב לצדה כנף מקבילה, שתתמקד בתחום הגנת שמי המדינה. "אם עד עכשיו הכנפות אופיינו במרחבים, מעתה הן יהיו יותר מוכוונות משימה", מסביר חיימוביץ'. "כנף מרכז, למשל, תכלול את ה'חץ', את 'שרביט קסמים' העתידית וגם את 'כיפת ברזל'. זה יאפשר לכל אחת מהן להסתכל על משימה אחת, ולהתמקד בה בצורה נוחה ונכונה יותר".

המשימה המרכזית אליה נערך כרגע חיימוביץ' עצמו היא ההתמודדות עם האירועים שיביא איתו חודש ספטמבר הקרוב, אז צפויים הפלסטינים לפנות לעצרת האו"ם במטרה להשיג רוב להקמת מדינה עצמאית. מבחינתו של מפקד כנף מרכז הנכנס, זהו מועד שמחייב אותנו בהיערכות מוקדמת וקדחתנית. "אני לא לחוץ, אבל ההרגשה היא שיש בתפקיד החדש שלי אתגר משמעותי, במיוחד עכשיו", הוא אומר. "אני הולך לפקד על ארגון שנמצא במרכז העשייה בחיל האוויר, ואני יכול להגיד שהנושא הראשון שאני מגדיר לעצמי לטפל בו הוא מדרגת ספטמבר. חשוב להבין שהכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית זה לא דבר שיכול לעבור בצורה נינוחה ושקטה. בעולם שלי זה מיתרגם לאיום של טילים ורקטות, אם מלבנון או מעזה, ומבחינתי זו תהיה טעות לא להכין מראש את הארגון שלי לתרחיש הזה. צריך לוודא שאנחנו נשארים עם רגליים על הקרקע לעימות הבא, לא משנה מתי הוא יהיה".

"מדרגת ספטמבר", כפי שמכנה אותה חיימוביץ', היא לא הסעיף היחיד שמציץ עליו מרשימת המשימות. לצד האיומים הנמצאים על סדר היום העכשווי ודורשים טיפול מידי, הוא מסביר, חייבים לזכור כל הזמן את אלה המתהווים רחוק מהעין ומשפיעים בטווח הרחוק. הוא קובע כי אנחנו חייבים לחשוב חמש שנים קדימה, ולא לשכוח לשרטט כל הזמן את תמונת המצב של המלחמה העתידית. "כמות הטילים שיירו עלינו תהיה הרבה יותר גדולה בפעם הבאה", הוא אומר. "במלחמת לבנון השנייה קיבלנו קדימון לאיום הבליסטי שנצטרך להתמודד איתו, ובעתיד אותם טילים יוכלו אפילו להגיע לטווחים גדולים יותר ולשאת חימוש רב יותר. נוכל לראות אותם מגיעים לקראתנו בדמות רקטה, טיל ואפילו טילי שיוט (טיל מונחה, שניתן לשנות את מסלולו גם לאחר השיגור - ע"ח וי"צ). כמו שאני רואה את זה, גם איום הכטב"מים יהיה משמעותי במידה רבה יותר במלחמה הבאה. בסופו של דבר המשימה הקלאסית של הגנת שמי המדינה עדיין רלוונטית, אבל היא פשוט מקבלת גוונים אחרים בדמות אותם כלים זעירים".

השיחה על קשת האיומים אינה שלמה מבלי להזכיר את חביבת הקהל ואימת הציבור - איראן, ודגל האיומים המתנפנף מעליה. לדברי חיימוביץ', אנחנו חייבים להתייחס לכוח הזה ברצינות, אבל אסור לנו לתת לרגליים לרעוד. "יש לנו אופציות להתמודדות עם מגוון האיומים שמסביבנו", הוא אומר. "חשוב להבין שכאשר קיימים איומים חדשים בזירה זה דורש יכולות התמודדות אחרות לגמרי, שינוי במדיניות קבלת ההחלטות, בתודעה - אבל בעיקר בעשייה".

לא רק פלקט
כעת, קובע חיימוביץ', האתגר המרכזי שצריך להעסיק את המפקדים של העימות הבא הוא בעיקר פיתוח של מקוריות מחשבתית. ובמילים אחרות - לקחת את כל מה שהיה מוכר עד היום, ולהתקדם עוד צעד אחד הלאה. "יש לנו נטייה להתייחס רק למה שאנחנו מכירים, וזה לא נכון. צריך להוריד את החומות האלה בראש, ולהתכונן לא למה שהיה - אלא למה שיהיה", הוא אומר. "בפעם הבאה נפגוש פה רב זירתיות, ולא תהיה לנו את הפריבילגיה להילחם רק מול ארגון אחד בתוך לבנון בשטח קטן. זאת יכולה להיות זירה צפונית משולבת עם עזה, או לבנון וסוריה, או שלושתן יחד. החוכמה שלנו היא להיערך לזה".

התמונה שחיימוביץ' מצייר אולי נשמעת מבהילה, אך דווקא לא מוציאה אותו משלוותו. "אני אופטימי", הוא אומר. "בכלל, אני מציע להיות אופטימים כגישה לחיים. ספציפית לשמים, אני יכול להגיד שהיכולות שיש לנו היום, והתהליכים שאנחנו נמצאים במהלכם עכשיו, כולם הביאו אותנו למקומות יותר טובים מאלה שהיינו בהם בעבר. בעוד שנה, שנתיים או שלוש נהיה יותר טובים מהיום. אני משוכנע בזה".

אחד המהלכים שעוזרים לחיימוביץ' להאמין בעתיד אופטימי הוא הטמעתו המוצלחת בשטח של מנגנון "גילוי להתרעה" - אתגר חדש בחיל האוויר, אשר עבר אליו באחרונה מפיקוד העורף ושודרג בהצלחה. במסגרת ההסדר החדש הזה נדרש החיל הכחול ברגע האמת לזהות את שלל האיומים המגיעים מהשמים, ולהעביר את המידע אודותיהם הן לגורמים המיירטים במערך ההגנה האווירית והן לפיקוד הכתום - שיפעיל את האזעקות הרלוונטיות לכניסת אזרחי ישראל למרחבים המוגנים. בכך, מסבירים במערך ההגנה האווירית, מרוכזים כל האיומים וההתרעות במערכת מסודרת אחת ומדויקת יותר. "הקמנו מנגנון שמרכז את כל עולם התמונה הבליסטית במדינת ישראל", מספר חיימוביץ'. "יש פה חיבור של כל המערכות, כל המכ"מים וכל הסנסורים, אשר מגיעים למקום אחד. אני יכול לומר שיש מספר אירועים בחצי השנה האחרונה, בהם הלוחמים שלנו הצליחו למנוע אזעקות שווא, ובכך חסכו ממאות אלפי אנשים להיכנס לחינם למקלטים. באופן שבו העורף שלנו יתמודד עם המלחמה הבאה, ל'גילוי להתרעה' יש חשיבות מאוד גדולה".

גם מערכת "שרביט קסמים", אשר נחשפה זה מכבר בתקשורת, נוטעת בחיימוביץ' ביטחון באשר להמשך הדרך. מערכת הנשק, אשר נמצאת בימים אלה בפיתוח בתעשיות, עתידה להגן מפני טילים בטווח בינוני, בין "כיפת ברזל" הנמוכה ל"חץ" הגבוהה - ולמעשה להשלים את מעטפת ההגנה האווירית של שמי הארץ. "אני מעריך שבעוד פחות משנתיים תהיה לנו מערכת ביד", אומר חיימוביץ', "תוך זמן קצר נאפיין את בעלי התפקידים שיאיישו אותה, ובהמשך נעבור לפסים פרקטיים יותר של היערכות. בעוד שנתיים אני כבר רואה אותה מבצעית בשטח".

השינויים הרבים האלה, שמגיעים לאחר שנים ארוכות בהן נתפס הנ"מ ככוח השולי של חיל האוויר, זה שמחוויר לאור כנפי הטיסה, משאירים לחיימוביץ' טעם מתוק בפה. הוא נשען על הכורסה בלשכתו, ומשחרר אנחה השמורה רק לכאלה שעבדו קשה - ומתחילים עכשיו לראות סוף סוף תוצאות. "בסוף השבוע של השבעה באפריל היינו מרוחים על כל עיתוני השישי, פתחנו את כל מהדורות החדשות", הוא אומר. "הלוחמים הולכים מאז זקופים יותר, וההשפעה היא חד־משמעית. זה עשה המון טוב למערך, ומעבר לזה - זה סיפוק אדיר. אבל עם התהילה מגיעה גם אחריות, ואני באמת מקווה שהיא תיתרגם גם למציאות. שזה לא יישאר רק על הפלקטים"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #143  
ישן 02-07-2011, 00:24
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"מ מיל' גברעם הגלילי - דאז ראש מבק"א יבשה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

הופיע גם כאשכול נפרד

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...010/03/1319.htm

כל תאונה היא כישלון אישי שלי

אל"ם גברעם הגלילי, ראש מחלקת הבטיחות ובקרת האיכות בזרוע היבשה, נמצא בתחום כבר למעלה מ–16 שנים, ועדיין לא לגמרי התרגל לתחושה שתוקפת אותו בכל פעם מחדש. בכל פעם שהוא שומע את הפרטים הלקוניים שנמסרים לו מעברו השני של המירס, משהו בלבו מתכווץ. באותו רגע, מצליח אל"ם הגלילי לחשוב רק על דבר אחד. "כבר שנים שאני נתקל במקרי מוות - בתאונות ובמבצעים", הוא אומר. "והדבר שלא מצליחים להתרגל אליו הוא הידיעה שיש לנו חלל, ושבאיזשהו מקום בארץ יש אמא ואבא שלא יודעים מה קרה לבנם או בתם. אתה יודע שמהרגע ששמעת על זה, השעון מתקתק עד שידפקו להם על הדלת. הלב נאכל לי מזה בכל פעם מחדש".

כנראה שברגש הזה טמון הסוד שעומד מאחורי האדם שנושא על כתפיו את התואר המחייב "מר בטיחות" של צה"ל כבר למעלה מעשור וחצי. מה שהופך אותו לאדם שכל מפקד גדוד ומ"פ לוחם מכיר ואף מפקד חטיבה לא יעז לסנן. "כל תאונה אני לוקח באופן אישי, ככישלון אישי", הוא מודה. "אם זה לא היה ככה, אני חושב שלא הייתי מחזיק בתפקיד הזה הרבה זמן. וככה אני אומר לפקודים שלי ולקציני המערך: "זוהי שליחותנו. אנחנו יודעים כמה נפגעים יש, אבל לא יודעים כמה תאונות ונפגעים אנחנו מצליחים למנוע. אבל בוודאות אנחנו מונעים אותן, כי גרף הנפגעים מצביע על ירידה".

לא נגמלנו מהשטויות

בחודש אוגוסט האחרון נאלץ אל"ם הגלילי לקטוע את חופשתו באחת ולא בפעם הראשונה. באחד מימי החמישי החמים של הקיץ, ירד הרמ"ח עם המשפחה לנופש באילת. אבל כבר ביומה הראשון של החופשה הוא קיבל הודעה שהביאה לסיומה. זו הייתה ההודעה על פציעתו הקשה של סמל אור חדד ז"ל כתוצאה מפליטת כדור. "כשאור חדד נפגע, התקשרו אליי מיד", משחזר אל"ם הגלילי. "זה היה מישהו מחטיבת גולני, ממש דקות אחרי האירוע. אני זוכר שהתעסקתי בזה כל הזמן. כשב–1:30 בלילה התקשרו להגיד לי שהוא נפטר מפצעיו על שולחן הניתוחים, הראש שלי כבר היה במקום אחר ובטח לא עם משפחתי".

ברגע קבלת הודעה מסוג כזה, ואחרי שהטלטלה הראשונית חולפת, נועל הגלילי את הרגש בקופסה ומניח אותה בצד, מפנה את הבמה למקצוע. "באירוע כזה, קודם כל מבררים את הפרטים הראשונים", הוא מסביר. "אני מדבר עם ראשון המפקדים שהיה הכי קרוב לאירוע. לעתים אף מדברים איתי מהזירה עצמה. אני מעדכן את הקצינים שלי והם מתחילים לטפל במקרה. במקביל, אני מדווח למפקדים הבכירים שמעליי". אולם יש מקרים בהם מוצא עצמו אל"ם הגלילי צמוד ממש לאירועים. "במקרה מותו של אוריאל פרץ ליברנט ז"ל, המט"ק שנהרג בהתהפכות טנק באוגוסט האחרון", הוא מספר, "הייתי ברמת הגולן עם מפקד הזרוע בתרגיל אחר. איך ששמענו על התאונה, הגענו במהירות לזירה וראינו את התוצאות הנוראיות".

עוד במהלך השיחות, מתחילים במבק"א בתחקיר ראשוני וזריז של המקרה. "אני מבקש מהם לתאר לי מה קרה שם בכמה משפטים", מספר הגלילי. "אם זה עניין של משחק בנשק, אז פועלים בהתאם, מבררים את הנסיבות והגורמים ומקבלים החלטות ראשוניות. במקרה של תאונת הטנק ברמת הגולן, קיבלנו החלטות שנוגעות לכל הצבא, והמידע על האירוע וההחלטות הראשוניות הופצו ממש בזמן אמיתי לכלל המפקדים ולקציני הבטיחות. לאירוע הלש"בייה בזעורה בחודש שעבר, בוודאי שיש השלכות כלל–צה"ליות. במקרה זה עצרנו את האימונים בכל המתקנים".

במקרה הראשון אליו מתייחס הגלילי, מותו של סמל אור חדד ז"ל מפליטת כדור מנשקו של חברו לפלוגה, מצאה ועדת החקירה בראשותו של אל"ם יהודה יוחננוף שמונתה מטעם מפקד פיקוד הצפון, האלוף גדי אייזנקוט, כי לא הייתה בעיה עם פקודות פריקת הנשק ששונו לפני כשנה וחצי. על כן, עברו במבק"א לבדוק את התנהלות השטח. "אני לא רוצה לשנות רק את שיטת הפריקה", מסביר הגלילי ממרחק הזמן. "אני רוצה לשנות את תרבות ההתנהגות של החיילים עם הנשק בצה"ל. אני לא מחפש ירידה במספר מקרי פליטות הכדור, אלא לראות שחיילים לא נוגעים בהדק, אלא אם כן צריך לירות".

השבוע אף הופץ על–ידי מבק"א סרט שיחזור שהופק במחלקה על–ידי ענף חקירות, המציג את האירוע החמור ומדריך כיצד להימנע ממקרים דומים בעתיד. "אין פורום שאני או אנשי לא מדברים בו, מסבירים ומתריעים בנושא מניעת משחקים בנשק", מדגיש גברעם.

אז אם אין בעיה בנהלי הפריקה, מי אשם במקרה הזה? המפקדים?
"במקרה של אור חדד, האשמה היא קודם כל על היורה. למפקדים יש אחריות נוספת כי הנהלים לא נשמרו שם באופן קבוע. אבל להגיד מאיפה הכדור הגיע לנשק - את זה אף אחד לא יודע לומר יכולים רק לשער".
גם אם בסופו של דבר יתבררו נסיבות הגעת הכדור לנשק, היורה, שהורשע בהריגה, הורד לדרגת טוראי ונשלח ל–27 חודשי מאסר, ייוותר כנראה האשם הבלעדי בפרשה. "המקרה הזה היה המקרה הכי בוטה שנתקלתי בו", אומר הגלילי. "חייל מכוון נשק, אומר: 'אני יורה' - ויורה. תפיסת הבטיחות של הצבא גורסת שלכל חייל יש אחריות על הנשק שלו. לא למ"מ שלו, לא למ"פ ולא למג"ד. ברור שיש להם אחריות על מה שקורה אצלם ועליהם לפעול על–פי הנהלים, אבל האחריות היא בראש ובראשונה של החייל".

המקרה הזה הפך לאירוע מרכזי בצבא. הגלילי מוכן להתחייב שעכשיו כל חייל שנושא נשק קרבי או עורפי, מכיר ולומד אותו ואת לקחיו. "הלקחים אומרים שאתה לעולם לא מעז לכוון נשק על בן–אדם, לפתוח נצרה ולנקור. לעולם!", הוא מדגיש. "מעבר לזה, כל חייל צריך היום לדעת שאם לא פרקו לו את הנשק, הוא צריך לבוא למפקד שלו ולהגיד: 'לא פרקת לי'. ואם לא פרקו לך ואין מפקד בסביבה, אז תפרוק בעצמך". בנוסף, החליטו במבק"א "להציף את השטח", כלשונו של הרמ"ח, בקלף המפרט את נהלי האחזקה והשימוש בנשק, שלהערכת הגלילי ייטמע בזיכרונו של כל טירון.

אירוע המשחק בנשק וההתמודדות עמו לקחו את הגלילי יותר מ–26 שנה אחורה, לתקופה בה שירת כמ"פ. "הקשר שלי היה החייל הכי טוב בפלוגה", הוא מספר. "הוא נהרג מפליטת כדור של מישהו ששיחק מולו בנשק וירה בו. זה קרה בידיים שלי ומשפיע עליי עד היום. זה דבר שיושב לך כל הזמן בראש, שאולי יכולת למנוע את זה. מסתבר שלא נגמלנו מהשטויות האלה".

כל מקרה כמו זה של אור חדד ז"ל מחזיר אותך למה שקרה אז?
"כל מקרה של משחק בנשק מחזיר אותי למקרה הזה ולמקרים אחרים. אני מספר לצוערים ולסגלי טירונות את החוויה הקשה שלי. אנחנו חוקרים והמפקדים מטפלים ביד קשה. ולמרות שהמקרים לעתים חוזרים על עצמם, הם עדיין במגמת שיפור". יכול להיות שהמקרה הזה ממחיש תפיסה בקרב החיילים שבטיחות היא דבר חנוני וטרחני? "בהחלט. יש מעט מאוד חיילים שאומרים את זה, אבל לשמחתי אין כבר מפקדים שאומרים את זה. כשהתחלתי את התפקיד כרע"ן, גם מפקדים היו חושבים ככה. הם היו אומרים: 'מה זה תיק תרגיל? זה לפקידים. אני צריך למלא ניירות עכשיו? נהיית לנו פקיד' וכדומה, אבל לצערי, גם היום יש חיילים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם".

לגעת באפס

על–פי הגדרת תפקידו, ניתן להעריך כי אל"ם הגלילי אמור לפעול על תקן של נביא, או לפחות מגדת עתידות. עליו מוטלת האחריות למנוע את האירוע הבא עוד לפני שקרה. הוא זה שצריך לצפות פגיעה מכמה חזיתות ולהיערך בהתאם. ככל שנפח האימונים עולה ומגוון כלי הרק"ם הפועלים מתרחב, הוא צריך להתאים את ההכשרות מבחינה בטיחותית. "אי–אפשר להבטיח שלא תקרה תאונת אימונים בשום מקרה", הוא מבהיר. "אם תעשה את סדר הפעולות הנכון, יש סבירות גבוהה שלא יקרה אסון. אם בכניסה לאימון לא תפעל על–פי ההוראות, עלול לקרות אסון. להגיד שאין סיכונים בכלל? אין דבר כזה".

מאז מלחמת לבנון השנייה, חלה עלייה מתמדת במספר האימונים שמקיים צה"ל. לדברי הגלילי, שנת 2010 תהיה עמוסה עוד יותר מקודמותיה. אך המשוואה המתבקשת של "יותר אימונים - יותר תאונות" לא חלה בשנים האחרונות - להפך. רף תאונות האימונים נמצא דווקא במגמת ירידה. בחיוך גאה מציג הגלילי את "השקופית המנצחת" שלו, זו שמציגה את הגרף היורד של הנפגעים וההרוגים בתאונות לאורך השנים האחרונות. "מ–51 נפגעים בדרגת בינוני ומעלה (פצועים בינוני, פצועים קשה והרוגים) בשנת 2008, ירדנו ל–24 נפגעים באותה דרגה ב–2009. בשנה החולפת היו רק חמש תאונות אימונים עם נפגעים. זה מעט ועדיין ניתן למניעה. לשם ההשוואה: בצבאות זרים יש פי שישה או שמונה יותר תאונות עם נפגעים מאשר לנו".

איך מגיעים למצב הזה?
"היעד שלנו, כמו שהגדיר בזמנו הרמטכ"ל, הוא 'לגעת באפס'. אנחנו לא מאמינים שיהיו לנו אפס תאונות, אבל צריף לשאוף ליעד הזה. השינוי נעשה לאורך שנים - לא ביום אחד. כשהגעתי לתחום, זה לא היה ככה. אמרו שזה טרחני, שזה לפקידים. היום אנחנו מוצאים את עצמנו בהרבה מקרים אומרים למפקדים: 'תירגעו, אל תחמירו'. אפשר וצריך לבצע אימונים עם מקדמי סיכון גבוהים מאוד, כדי להתכונן למצב אמת, ועדיין לשמור על בטיחות".

כדי לקדם את הנושא, מקפידים במבק"א לשמור על הקשר לשטח. "יש פה במבק"א כיתה שמוכשרים בה מעל ל–800 קצינים בשנה - סמ"פים וסמג"דים", מספר הגלילי. "אנחנו מגיעים לכל סמ"פ בצבא, לכל צוער בבה"ד 1, לכל חניך בהשלמה חילית בחי"ר. קציני הבטיחות פזורים בבסיסים וביחידות, ואין חניך במלט"ק, בפו"ם, בקורס מגדי"ם, בקורס מחטי"ם ואפילו במערך המילואים שלא פוגש אותנו ולומד בטיחות מפינו. מפקדים עוסקים בבטיחות כל הזמן. ככה מורידים מספרים. אני מכיר את כל המפקדים הקרביים בצבא וכולם מכירים אותי. למה זה ככה? כי אנחנו באים אליהם. יש לי פריבילגיה להרים טלפון לכל מפקד, ולכל אחד יש את הטלפון שלי. כל מג"ד שיודע שאני מחפש אותו, יחזור אליי מיד, לא יסנן אותי. כי הוא יודע שאם הוא יחפש אותי, אני לא אסנן אותו. זה דו–כיווני".

אולם על אף הגאווה בנתונים המצביעים על ירידה במספר הנפגעים בתאונות האימונים, במבק"א מביעים עדיין דאגה מתחום הבטיחות בדרכים. מספר החיילים שנפגעים ונהרגים ב"תאונות בחופשה", כפי שהן מוגדרות, בולט ביותר במצגת שעל מסכו של הגלילי. "תאונות דרכים בחופשה הן עדיין נקודת התורפה מספר אחת", הוא אומר. "ביחס לשנה שעברה, מספר התאונות בחופשה נמצא בעלייה. היו לנו מספר תאונות קשות בעלות מאפיינים קלאסיים של תאונות בחופשה - אלכוהול ונהיגה פרועה. אבל אם מסתכלים על הגרף הכללי, הוא יורד. לפני חמש שנים היו לנו 30 הרוגים והשנה 14.

"לעומת זאת, סיימנו את השנה בלי חללים בתאונות דרכים בצבא", ממשיך הגלילי. "זה הישג בלתי רגיל. אף פעם לא היה כזה דבר. מצד שני, יש תאונות שלא חלמתי שיקרו לנו, כמו זו של מור כהן ז"ל, שנהרג בלש"בייה בזעורה", הוא מרצין. "דווקא במקום שאנחנו חושבים שנחטוף אנחנו לא חוטפים, וחוטפים דווקא במקומות שחשבנו שאנחנו מוגנים בהם".

לא בשביל הצל"ש

הגלילי יושב על כיסאו כראש מבק"א כבר ארבע שנים. לפני כן, שירת 12 שנים כרע"ן בטיחות. את דרכו החל בגולני ועד שהגיע למחלקה, הספיק לפקד על פלס"ר 7 ולשמש מג"ד בבה"ד 1. הגעתו לתחום הבטיחות, לדבריו, היא מקרית בהחלט. "נפצעתי במהלך אימונים ונפגעתי בצורה שלא מאפשרת לי לחזור להיות לוחם. הציעו לי חמישה תפקידים ובחרתי את זה", הוא מספר.

לא עבר זמן רב עד שהפך משוגע לדבר. "מה שמעניין בתחום הזה הוא שאין יום שדומה לקודמו. יש לי כאן את הפריבילגיה לראות את הפירות של ההשקעה לאורך שנים. אני בתחום הזה מהימים בהם היו לנו עשרות הרוגים בשנה והייתה בצבא תרבות התנהגותית אחרת לגמרי מבחינת הבטיחות, כשאני הייתי חלק מהתרבות העקומה הזו", מודה הגלילי. "היום אני רואה איך הצבא מתנהל ואיך הצבא פועל - עולם אחר לגמרי. ויש ירידה עקבית בכמות הנפגעים והתאונות. כשנכנסתי לתפקיד ב–1993, היו 35 הרוגים בשנה. השנה יש לנו חמישה. זה נותן אנרגיות להמשיך כדי לצמצם עוד ועוד".

אתה זקוק ללא מעט אנרגיות כדי להמשיך.
"כל תאונה, תאונת אימונים או תאונה מבצעית, היא בשבילי כישלון אישי. אני רואה כישלון גם במקרי הדו"צ במהלך 'עופרת יצוקה'. אלה דברים שהתכוננו אליהם, שהשתדלנו למנוע, ובכל זאת קרו. אנשים אומרים לי: 'אתה לא נורמלי, מה כבר יכולת לעשות? עשית כל מה שאתה יכול', אבל זה עדיין כישלון".

על חלק מהמקרים מעדיף הגלילי שלא להכביר במילים. כך למשל, לגבי מותו של רב"ט מור כהן ז"ל בלש"בייה בזעורה - אירוע שנמצא עדיין בחקירה. במקביל להקפאת האימונים בכלל הלש"ביות בצה"ל, מספר הגלילי, לש"ביות גומי עושות את דרכן לארץ, במטרה להחליף את הקיימות. להערכתו, הראשונה בהן תחל לפעול בבא"ח כפיר בעוד כשלושה חודשים. "לש"ביות הגומי יכולות לספוח הרבה יותר כדורים", הוא מסביר. "הלש"ביות שהשתמשנו בהן עד היום נהרסות וצריך לתחזק ולהחליף אותן. לש"ביות מגומי יכולות להחזיק מעמד הרבה יותר זמן. זה משתלם תקציבית ובטיחותית".

על יכולת הספיגה של לש"ביות הגומי אין מבחינתו ויכוח. בכל הנוגע ליכולת הספיגה של הגלילי עצמו, המצב קצת שונה. "זה תפקיד שוחק נפשית ופיזית, שחוזר על עצמו, ואין בו תהילה", מודה הרמ"ח. "יש תהילה בבטיחות? מישהו מקבל צל"שים? מישהו מקבל תעודת הצטיינות? כלום. עבודה אפורה יומיומית. אבל אם אתה לא בא לזה עם תחושת שליחות, אז אין לך מה לעשות פה. כל מקרה שאני לוקח אישית, נותן לי מוטיבציה להמשיך ולעשות את זה יותר טוב וכך גם אנשיי".

הגלילי לא נאלץ להתמודד מול עצמו בלבד. הוא נושא איתו כל הורה שכול שילדו נופל, בשגרה או באימונים. "אם חייל נהרג במלחמה, רוב ההורים מקבלים את זה", הוא מבדיל. "מבחינתם, האויב הרג את הבן שלהם שנפל על הגנת המולדת. אבל כמו בסיפור של החייל שלי, מוטי טעייר ז"ל, שנהרג אצלי כשהייתי מ"פ בגדוד 51 של גולני, עד היום, בכל שנה בכ"ו באב, אמו חוה תופסת אותי ושואלת: 'למה הבן שלי לא נהרג על–ידי מחבלים? למה הוא נהרג במאהל?' 26 שנים והיא לא מפסיקה לשאול - ובצדק. אני בטוח שגם המשפחה של מור כהן ז"ל מרגישה אותו דבר. לבי איתם.

"יכול להיות שאני מזוכיסט?", הוא צוחק. "אני אשאר בתחום כל עוד אני יכול ומפקדי ירצו בי. כשכבר לא יהיה לי כוח לקום בבוקר, להתניע את האוטו ולנסוע לרמת הגולן כדי להעביר ארבע שעות של הרצאות בטיחות לחטיבת גבעתי, כמו בשבוע שעבר, או לנסוע לבה"ד 1 לחמש שעות הרצאה, כמו שאני עומד לעשות בשבוע הבא - אני אבין שצריך לסיים"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #146  
ישן 23-08-2011, 15:50
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם סא"ל מיל' יונתן שחר, טייס נוסף
בתגובה להודעה מספר 145 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיונות עם טייסים בכירים נוספים במיל'"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/03/2701.htm

החודש זכה לקבל סא"ל (מיל') יהונתן שחר את כנפי הזהב לרגל חמישים שנות טיסה · לכבוד המאורע הוא נזכר ברגעי השיא וברגעים הקשים בין העננים · ההתרסקות אל אדמת מצריים במלחמת ששת הימים · ההתנדבות לשירות במלחמת יום הכיפורים · ומעל לכל שכילת אחיו ו-15 מחבריו הטובים במהלך השנים · "בכל פעם שאני נזכר במה שעברנו ליבי מתמלא גאווה"

יותר מחמישים שנה חלפו מאז העניק מפקד חיל האוויר דאז האלוף דן טולקובסקי את כנפי הטיס ליהונתן שחר ברחבת המסדרים בבסיס תל נוף. כעת הוא מתפנה לסכם את קריירת הטיס שלו ונזכר במלחמת ששת הימים, ברגע בו נטש את מטוסו, בשעות הארוכות שהעביר על אדמת אויב ללא מים ואוכל, בציפייה הבלתי פוסקת שיבואו לחלצו ובידיעה על מות אחיו.

במלחמת ששת הימים היה יהונתן שחר כבר בדרגת רס"ן, מפקד טייסת "מגיני הדרום", נשוי ואב לשלושה. הוא התגורר עם משפחתו בשיכון המשפחות בבסיס תל נוף. בבוקר הרביעי ביוני 1967 אסף מפקד הבסיס את כל מפקדי הטייסות והודיע להם שלמחרת יוצאים למלחמה. שעת השין הייתה 07:45. "כל מטוסי חיל האוויר ימריאו יחד להתקיף את כל שדות התעופה של מצריים בו זמנית", סיפר להם. "באותו בוקר הודעתי לאשתי שיוצאים למלחמה", נזכר שחר. "אמרתי לה לארוז מזוודות לעצמה ולילדים כי מפנים אותם מהבסיס. יצאתי לטייסת וכל הדרך חשבתי מה אומר לטייסים. בסופו של דבר אמרתי להם את האמת, שגם אני מפחד, ולמרות זאת אני יודע שברגע שנעלה למטוס לא נחשוב על שום דבר מלבד ביצוע המשימה". וכך היה.

ב"מבצע מוקד", אשר היה יריית הפתיחה של המלחמה, יהונתן שחר היה נווט ואייש את מטוס המיסטר השני בשיירה שתקפה את שדה התעופה "פהיד" שבמצרים. "מבחינת הניווט הייתה טיסה ללא הפתעות", הוא משחזר. "ביעף השני יריתי על מטוס מיג 17 שהיה על הקרקע ובצד ראיתי מיג 21. אמרתי לעצמי שביעף הבא אני פוגע במטוס הזה ויהי מה". ואכן ביעף השלישי הוא פגע במטוס, אולם כשעבר מעליו נפגע גם המטוס שלו. "תא הטייס מיד התמלא עשן וידעתי שלתל נוף אני כבר לא חוזר. כשראיתי שכל מנורות האזהרה דולקות הבנתי שאין ברירה אלא לנטוש את המטוס". פחות מחצי שעה לאחר ההמראה הוא מצא את עצמו על אדמת אויב, ללא אוכל ושתייה, מחפש מחסה. "הייתי מיובש ומסביבי היו רק חולות. התחלתי לרוץ מזרחה והיה לי ברור שאם לא יחלצו אותי באותו יום אצטרך ליפול בשבי. ידעתי שבמדבר אני לא אשרוד ושכך או כך אני אמות". החום של שעות היום היה בלתי נסבל והקור של הלילה עוד יותר. אותן שעות נצחיות בדיונות המצריות חלפו לדבריו ללא כל פחד אבל לוו במחשבות רבות על המשפחה, החברים ואחיו הקטן שבאותן דקות תקף שדה תעופה אחר במצריים. "לרגע לא חשבתי מה יהיה איתי. המחשבות שלי היו זיכרונות מאחי, אשתי, ילדיי והורי. פתאום כל דבר קטן הזכיר לי אותם".


"כשירד החושך הבנתי שאני חייב איכשהו להתחמם", ממשיך שחר. "חפרתי בור בגודל שלי ונכנסתי לתוכו, נעצתי את מכשיר הקשר בחגורה ונרדמתי". בבוקר הוא התעורר מרעש מסוק שחג מעל ראשו. "הייתי הבן-אדם הכי מאושר בעולם. באו לחלץ אותי. נכנסתי למסוק וטסנו חזרה לתל נוף". מיד כשהגיע לבסיס סייר שחר בכל נקודות הפיזור של המטוסים. "רציתי להראות לכולם שחזרתי ושאני בסדר".

בוקר למחרת, כשהיה נראה לשחר כי הנורא מכל מאחוריו הגיעה לאוזניו הבשורה המרה. "מפקד הבסיס העיר אותי והודיע לי שאחי, אמיר, נעדר". אמיר ומפקד הטייסת שלו היו באמצע פטרול בשדה התעופה של דמשק. בשלב מסוים נגמר להם הדלק והם הודיעו שהם חוזרים. "אמרו להם שבדרך חזרה יעשו יעף על דמשק. הם נכנסו ליעף הזה ושניהם הופלו". מטוסו של אמיר התרסק בשדה התעופה והוא מת, מפקד הטייסת שהיה המוביל שלו הצליח למשוך את המטוס עוד קצת ונטש אותו מעל לכינרת. "כשאמרו לי שהוא נעדר כבר ידעתי בליבי שזה חסר סיכוי. מיד נסעתי לבית הוריי, ישבתי שם במשך חצי שעה וניסיתי לעודד אותם. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות". יהונתן שחר לא טס יותר באותה מלחמה. "מפקד חיל האוויר אסר עליי לטוס ועד סוף המלחמה תפקדתי כמנהל לחימה".
חודשיים לאחר מכן הוחזרה לארץ גופתו של אחיו, אמיר, כחלק מעסקת חילופי שבויים.

"במהלך המלחמה כולה נהרגו 25 טייסים, את כולם הכרתי"

יהונתן שחר בן ה-71, יצא לגמלאות לפני 6 שנים לאחר כ-40 שנים בהן עבד כקברניט באל-על. את קירות ביתו שבסביון מקשטות בעיקר תמונות של נכדיו, אך על קיר המטבח תלוי לוח שנה המעוטר בתמונות מטוסים. את אהבתו למטוסים והערצתו לחיל האוויר שומעים מיד כשהוא מתחיל לדבר. "מהיום שאני זוכר את עצמי רציתי להיות טייס", הוא אומר בחיוך. "כבר בגיל 6 ציירתי ציורים של אווירונים. אמי שמרה את כולם". בבית עודדו את יהונתן לתחביב הטייס למרות שהוריו, כמו כל הורה ממוצע העדיפו שיהיה דווקא מהנדס.

את קורס הטייס סיים שחר בשנת 1957. "באותה תקופה היינו הולכים בת"א עם חזה נפוח, זו הייתה גאווה גדולה להיות טייס". עם סיום הקורס הוא נשלח לטייסת ה"מיסטרים" בבסיס חצור ולאחר שמונה חודשים הועבר לטייסת "הוויטורים" ברמת דוד. לאחר מכן הגיע לבית הספר לטיסה, שם הדריך במשך שנתיים. "אחרי שנתיים חזרתי לטייסת ברמת דוד שם שימשתי כסגן מפקד טייסת. היה לי ברור שאחתום מעבר לחמש שנים, אהבתי את חיל האוויר לא ראיתי את עצמי יוצא ממנו", בכדי שיוכל לעלות בסולם התפקידים ולהיות מפקד טייסת, שוב נשלח שחר לבית הספר לטיסה, אלא שהפעם בתור מפקדו. לאחר שנתיים בתפקיד הוא קודם לדרגת רס"ן וקיבל את הפיקוד על טייסת "מגיני הדרום" עליה פיקד במשך שנה וחצי בין היתר בזמן מלחמת ששת הימים.

כשנה אחרי מלחמת ששת הימים החליט יהונתן שחר לפשוט את מדי הקבע ולפרוש מהצבא. "עברתי משבר נורא קשה בעקבות המלחמה", הוא משתף. "היה לי קשה קודם כל לאבד אח. במהלך המלחמה כולה נהרגו 25 טייסים, את כולם הכרתי, אבל 15 מהם היו החברים הכי טובים שלי. זה עשה לי שוק". כשלושה חודשים לאחר המלחמה פקד אותו אסון נוסף. "זה היה במבצע 'כארמה', היינו בכוננות תקיפה וישבתי במטוס מאור ראשון. בצהריים הגיע הסגן שלי להחליף אותי. חמש דקות לאחר מכן הזניקו אותו. הוא יצא לתקיפה, המטוס שלו הופל והוא נהרג. זה היה הקש ששבר את גב הגמל".

עם פרישתו מחיל האוויר החל יהונתן שחר לעבוד כקברניט באל-על. במקביל המשיך לשרת כאיש מילואים בקריה. "הייתי בקריה במשך כעשרים שנה". הרבה מעבר לגיל החובה של שירות מילואים. "אבל עשיתי את העבודה שלי טוב", הוא אומר בסיפוק. "נהניתי לראות את האנשים הצעירים שהגיעו לשם ורצו רק לתרום ולעשות. אז הבנתי שאנחנו בידיים טובות". במהלך היותו מילואימניק קיבל שחר את דרגת הסא"ל.

במסגרת שירות המילואים שלו הספיק שחר להשתתף גם במלחמת יום הכיפורים.
"הייתי בבית ולפתע שמעתי מטוס עובר מעל ראשי, מיד הבנתי שקרה משהו, שיש בעיה. צלצלתי לטייסת ואמרו לי 'תבוא', אז באתי. בתקופת המלחמה חזר שחר לטוס בטייסת המקורית שלו ולזכותו נרשמו 33 טיסות מבצעיות. כמעט הכי הרבה בטייסת. "כל המלחמה לא נפגעתי אפילו פעם אחת וכך גם המטוסים שטסו איתי", הוא אומר בגאווה. לרגע הוא נזכר בתקיפה שלהם בחווה הסינית, איך המוביל שנכנס לפניו הופל ונהרג. "אני שומע בקשר את הצעקות, את הניסיונות להבין היכן הוא ומה עלה בגורלו וחמש דקות אחר-כך אני נכנס לתקיפה ושום דבר לא קורה לי. את אותן הצעקות בקשר אני שומע עד היום".

"בכל פעם שאני נזכר במה שעברנו ליבי מתמלא גאווה. זו הייתה עבודת צוות ולא עבודה של איש אחד". לרגע נזכר יהונתן ביום חתונתו. "הייתה לי חתונה מאוד צנועה, בבית הוריה של אשתי. כל אחד מאיתנו הביא חבר טוב, אבל לשנינו היה ברור שבחתונה יהיה מפקד חיל האוויר". ואכן עזר ויצמן, שהיה באותה שנה מפקד חיל האוויר הגיע לחתונה של בני הזוג שחר מלווה ברב הצבאי של החיל.

"חיל האוויר היה חלק מאוד מהותי מהחיים שלי ואני שמח שהצלחתי לתרום לחיל", הוא אומר. לפני מספר שבועות התאחדו כל בוגרי קורסי הטייס שמלאו להם 50 שנה בבית חיל האוויר ומפקד החיל, האלוף אליעזר שקדי העניק להם את כנפי הזהב. "הייתי בחיל האוויר 14 שנה, זה הבית שלי. היה כייף לראות את כל החברים אבל בעיקר כייף לדעת שגם אחרי 50 שנה מעריכים ומוקירים את פועלנו"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #151  
ישן 24-07-2011, 13:46
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיונות עם אל"מים מיל' צבי ינאי ושמואל פרס, מפקדי פלגות 915 לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

ראיון עם אל"ם (מיל.) צבי ינאי (טורבו) - המפל"ג התשיעי של פלגה 915 . "טורבו" היה המפל"ג התשיעי של 915 ואחד המפל"גים שהטביע חותמו. במהלך ראיון ארוך, מרתק ומלמד, סקר בפני את תפיסת הפעלת הדבורים בחיל הים , ועיקרי תרומתו לפלגה. בנימה אישית סיכם: עבורי השרות כמפל"ג 915 : חויה מקצועית, וחויה אישית – תקופה שלא שוכחים, תקופה שעבורי היתה סיפוק והצלחה....

http://www.schoolportal.co.il/site/...messages&b=5665

בראיון שערכתי עם אל"ם (מיל') שמואל פרס (פפר) – המפל"ג העשירי של פלגה 915 , התברר לי שפפר היה הסא"ל הראשון והיחיד שהגיע להיות מפל"ג בדרגת סא"ל. כמו כן פפר היה מש"ט הדבורים השני וגם האחרון. מה שמעיד אולי שבתקופתו של טורבו ואח"כ של פפר זכתה הפלגה לשיא ההכרה ברמה החיילית

http://www.schoolportal.co.il/site/...messages&b=5665
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #153  
ישן 23-08-2011, 15:11
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון נוסף עם אל"ם חג'בי, הפעם מבמחנה
בתגובה להודעה מספר 152 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון עם אל"מ מוטי חג'בי מפקד בה"ד 10"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/09/1602.htm

"לאורך השנים אספנו לתוכנו הכשרות שהיו במקומות אחרים בתהליך רציף, סגרנו ופתחנו קורסים בהתאם לדרישות ולצרכים של הצבא ושינינו את תכני הלימוד לפי החלטות שגובשו במפקדת קצין הרפואה הראשי"
"לבית הספר שלנו, כמו לכל גוף הדרכתי, אסור אף פעם להיות בתוך בועה ולהמשיך לעשות דברים באותה דרך ובאותה שיטה" · כשנה וחצי מאז נכנס לתפקידו כמפקד בית הספר לרפואה צבאית ממשיך אל"ם ד"ר מוטי חג'בי להכניס חידושים לבה"ד הוותיק · לכבוד 60 השנים לחיל הרפואה מדבר אל"ם ד"ר חג'בי על הבה"ד ופורש את משנתו: "אני מאוד רוצה ומשתדל שהמדריכים והמפקדים שיהיו כאן יהיו בוגרי תפקידי שטח, שידעו על מה הם מדברים"

ענבל נוי

ותיקי חיל הרפואה שכבר הספיקו לסיים מזמן את שירות המילואים שלהם, ודאי יכירו את בית הספר לרפואה צבאית כבית הספר לחובשים של "השירות הרפואי",שהוקם בשלהי 1947בארגון "ההגנה" ברמת הכובש. את בית הספר, שהספיק להפוך מאז לבסיס ההדרכה של חיל הרפואה, בה"ד 1, סביר להניח שיכירו הבוגרים הצעירים יותר המוכשרים מדי שנה לתפקידים שונים, ביניהם: חובשים, רופאים, קציני ארגון רפואה ופרמדיקים.

"בית הספר לרפואה צבאית הוא זרוע של חיל הרפואה ותפקידו להכשיר את כל סגלי הרפואה בצה"ל ולהוות מוקד ידע הדרכתי בעבור חיל הרפואה", מגדיר מפקד בית הספר, אל"ם ד"ר מוטי חג'בי, את מהות בית הספר נכון להיום. "לאורך השנים אספנו לתוכנו הכשרות שהיו במקומות אחרים בתהליך רציף, סגרנו ופתחנו קורסים בהתאם לדרישות ולצרכים של הצבא ושינינו את תכני הלימוד לפי החלטות שגובשו במפקדת קצין הרפואה הראשי. לכן, בכל שנה שבה תבקרו בבית הספר ייתכן ותחשפו לקורסים שונים וחדשים".

עד שנת 1950 הוכשרו בבית הספר חובשים וסניטרים בלבד. ב-1950 הוחלט לצרף לבית הספר קורסים לקציני רפואה. הקורס לסניטרים צבאיים איננו קיים עוד. במסגרת הקורסים שנפתחו לאורך השנים ומתקיימים בבית הספר לרפואה צבאית, ניתן למנות את קורס הפרמדיקים שנפתח ב-1998, ובמסגרתו עוברים החניכים קורס קדם צבאי, טירונות מחוץ לבית הספר, השתלמות בבתי חולים ובניידות טיפול נמרץ ולבסוף ,השתלמות צבאית בבה"ד בה לומד החניך על עבודה במתארים צבאיים ועל טיפול בפציעות ייחודיות לצבא. הקורס השניים-עשר לפרמדיקים הסתיים בשבוע האחרון, וששלושה קורסים נוספים פועלים במקביל בבית הספר; קורס לסייעות רופאי שיניים, קורס לרכזות יחידות הקישור הרפואיות והקורס למזכירות רפואיות, שנולד לפני כארבע שנים בעקבות הצורך של המרכז לשירותי רפואה. "ראינו שיש כ-150 פקידות המשרתות כפקידות רפואיות, שהגיעו לתפקיד באופן מקרי ולא כולן התאימו לתפיסת השירות שלנו", מספר אל"ם ד"ר חג'בי את הרקע להקמת הקורס. "החלטנו שנכון יותר לבצע קורס בן שבוע שבו תלמדנה המזכירה את התפקיד, במקום שהיא תעבור "חפיפה" במתקן הרפואי בו היא משרתת שם הלחץ גדול מאוד. דבר נוסף, סיכת הנחש הקטנה שאנחנו נותנים למזכירה אחרי הקורס, הופך אותה לא רק למזכירה, אלא גם גורם לה להרגיש שייכת לסגל הרפואי".

שייכות היא מילת מפתח בשיחה עם אל"ם ד"ר חג'בי. לאחר שסיים את תפקידו כעוזר קצין הרפואה הראשי תחת פיקודו של תא"ל (מיל) ד"ר חזי לוי, מונה לפקד על בית הספר בו עבר לא מעט קורסים ותפקידים מאז התגייס לשורות החיל בגיל 18. בין התפקידים בהם שימש; חובש, אחראי מרפאה, נהג אמבולנס, סגן מפקד מגמת מפקדים ומפקד מגמת הכשרות. אי אפשר שלא לשים לב לעיניו הבורקות כשהוא מדבר על בית הספר בו העביר תקופות ארוכות בחייו ועליו הוא מפקד מזה כשנה וחצי ."תמיד כיף לחזור לכאן. המקום הזה מלא חיים. חיים כאן כל הזמן אנשים שלומדים ועוסקים בכל מקצועות הרפואה, מתרגלים ומתאמנים בכל מיני מתארים, גומרים קורסים, נשבעים אמונים ובסופו של דבר מצילים חיים. אני מרגיש שמי שנמצא בבה"ד רוצה מאוד להיות כאן וזה תענוג גדול". לדברי אל"ם ד"ר חג'בי, השייכות לא נגמרת בבית הספר. "אם לא יהיה קשר בין מפקדת חיל הרפואה לבית הספר, לא נוכל לקיים זה את תפקידו של זה", הוא קובע נחרצות. "לבית הספר שלנו, כמו לכל גוף הדרכתי, אסור אף פעם להיות בתוך בועה ולהמשיך לעשות דברים באותה דרך ובאותה שיטה". אין כל סיבה לחשוד שחג'בי או קודמו בתפקיד, אל"ם (מיל') רפי גולני, לא האמינו בקביעה זו. נראה שבבית הספר מנסים ככל האפשר להביא את התפקיד העתידי של החניכים אל שטח בית הספר ולא רק ללוח הכיתה. בחודשים הקרובים צפוי להיפתח בבית הספר מתחם שידמה מתאר שהרבה חובשים ורופאים ופרמדיקים נאלצו להתמודד איתו בשנים האחרונות - "הרחוב האורבאני" באזור יהודה ושומרון וברצועת עזה. "זה צורך שבא מהשטח וקשה לתרגל באמת בדרכים אחרות", מספר חג'בי. ברחוב ניתן יהיה לתרגל לא רק טיפול ופינוי ממוקד של נפגעים, אלא גם תינתן האפשרות להרגיש למשש את הרחוב על כל המשתמע מכך; ממבנים וכלי רכב דרך קולות, ריחות ואף כתובות בערבית על הקירות שיעטרו את הקירות. הרחוב האורבאני, אם כן, יצטרף למרכז לסימולציה רפואית, שנפתח בתחילת שנת 2005.

עכשיו חושבים בבית הספר צעד אחד נוסף קדימה. לא די, אומרים הגורמים, בלהכין את איש הצוות הרפואי לתפקידו העתידי, אלא יש להכינו לעבודה המשותפת עם אנשי מקצוע רפואיים מסוגים אחרים. הפרויקט החדש, שזכה לשם "פרויקט שילוביות", משלב בכל מקום אפשרי ובעיקר בתרגולים ואימונים את חניכי הקורסים השונים זה מזה. "בפרויקט משתתפים, בין היתר, רופאים, פרמדיקים וחובשים ולבסוף עליהם לעבוד אחד עם השני במסגרת משותפת", אומר אל"ם ד"ר חג'בי. "החלטתי שבכל מקום שאפשר נשלב ביניהם וניתן להם לעבוד ביחד במקביל לתקופה שבה הם עוברים את הקורסים הנפרדים שלהם. אם למשל יש תרגיל לקורס הרופאים ובו משתתפים רופא, שלושה חובשים ופרמדיק, במקום לתת לרופאים אחרים בקורס לשמש כחובשים ולהציג תמונה לא מדויקת של התגובות והפעולות שלהם, אני לוקח אותם מהקורסים שלהם ומציב אותם בתרגיל של הרופאים. שאר הרופאים צופים, ואחר כך מתחלפים עם הרופא. זה נוסה בתרגילים של אירועים רבי נפגעים ופריסות תחנות איסוף גדודיות".

לא רק את האימונים והתנאים בבית הספר טורחים לרענן ,אלא גם את הצוות. "מי שיבוא לבית הספר עוד שנה וחצי ויחפש את סגל ההדרכה שהוא מכיר, יגלה ש-90 אחוזים ממנו הוחלף", אומר אל"ם ד"ר חג'בי. "אני מאוד רוצה ומשתדל שהמדריכים והמפקדים שיהיו כאן, יהיו בוגרי תפקידי שטח, שידעו על מה הם מדברים. הקצינים בסגל הם כאלה שעשו תפקידי ליבה בחיל הרפואה ,שהיו בשטח ושמאוד רוצים את התפקיד. אם אתה עוסק בהדרכה אתה חייב לאהוב את זה. אם לא, תשפיע לרעה על התפקוד של החניכים שלך בעתיד".

נושא נוסף שמעסיק כל בה"ד בצה"ל הוא כמובן המעבר לקריית ההדרכה שבימים אלה נבנית בנגב. בהתאם לתפיסת קריית ההדרכה הגורסת שהבה"דים יעסקו בלימוד בלבד, כל האימונים החיצוניים שהתקיימו עד כה בבית הספר לרפואה צבאית צפויים להיערך במל"י ותחת סמכות פיקוד העורף. למרות שהוא ייאלץ להשאיר מאחוריו בסיס ותיק, ירוק ומטופח, הגישה של אל"ם ד"ר חג'בי חיובית למדי. "עיר הבה"דים מחייבת את כל הבה"דים להיערך בשותפות למצב העתידי. בעקבות כך, אנחנו משקיעים עכשיו רק בדברים ההכרחיים ובחומר. הרחוב האורבאני, למשל, יהיה נייד. יש יתרונות רבים במעבר. התשתיות של חדר המגורים, אולמות הלימוד וחדרי האוכל יהיו טובים יותר. אני מצפה לכך בכיליון עיניים"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #165  
ישן 04-08-2011, 21:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

הכתובת הראשונה של האלמנות והיתומים\ מאת אורי דרומי

אמיר קרן, צנחן, מטפח הקשר עם המשפחות השכולות, 2004-1938
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אמיר קרן

על אמיר קרן מתוך הספר "ולא אשוב עד כלותם" מאת תא"ל אלישיב שמשי עמודים 55-64:

חסימה מוצלחת
סרן אמיר קרן- מ"פ חי"ר בקרב הגנה
"ביום שבת, שישי באוקטובר 1973, זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, הגיע לביתו של אמיר קרן, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד, צו גיוס. נאמר לו שבתוך זמן קצר יגיע לקיבוץ אוטובוס לאסוף אותו. אמיר, היה משוכנע שכעבור יום הוא יחזור ולכן החליט לנסוע לבסיס היחידה שלו ברמלה ברכב ששימש אותו לעבודה. הוא לקח איתו שישה חברי קיבוץ, שארבעה מהם היו שייכים לפלוגת התול"ר שעליה פיקד. מפקד חטיבת הצנחנים 317, אל"ם חיים נדל, הורה לרס"ן נתן שונרי לארגן מחדש את גדוד הסיור שפורק זמן קצר לפני המלחמה- גדוד שהיה מורכב מהפלוגות החטיבתיות: סיור, הנדסה ותול"ר. סרן אמיר קרן, מ"פ התול"ר, היה לוחם מנוסה בן שלושים וחמש אשר פיקד על פלוגת המילואים שלו כשלוש שנים. חיילי הפלוגה היו מקצוענים ובעלי מוטיבציה גבוהה. ביחידת מחסני החירום של החטיבה, דאג סרן קרן לארגן לחיילים את כל הדרוש ועם שניים עשר ג'יפי התול"ר של הפלוגה על עם הגדוד לרמת הגולן. ברמת הגולן לא הוטלו על הגדוד והפלוגה משימות מוגדרות. סרן קרן נקרא להצטרף עם מספר לוחמים לכוח פשיטה מיוחד, בפיקודו של שאול מופז- כוח שפעל בעומק סוריה על ציר צייקל- דמיר. מיד כשחזר מהפשיטה נאמר לסרן קרן שהפלוגה שלו, יחד עם כל הגדוד, ירדו לסיני ועליו להצטרף אליהם באזור המיתלה. הוא לקח את רכבו, דהר לכיוון המיתלה ושם פגש את הפלוגה כשהיא עושה הכנות אחרונות להשתלב בלחימה בחזית המצרית. פלוגת קרן תוגברה במחלקת סיור והיא מנתה למעלה ממאה לוחמים. הנשק העיקרי שעמד לרשותה היו תול"רים נ"ט אמריקניים בקוטר מאה וחמישה מ"מ על ג'יפים, שהטווח היעיל שהם הגיע עד אלף מטרים בלבד. הפלוגה הייתה מאורגנת בשלוש מחלקות: דורון נחמני ועודד גרפונקל פיקדו על שתי מחלקות תול"ר, ובכל אחת מהן ארבעה ג'יפי תול"ר וזחל"ם לוחמים; יעקב גורן, פיקד על מחלקת סיור ובה ארבעה ג'יפים. עם המ"פ, סרן קרן, היה עוד כוח ובו שני ג'יפי סיור ושני ג'יפי תול"ר, ומאחד מהם הוא פיקד על הפלוגה.
לחימת הפלוגה
בליל החמישה עשר- שישה עשר באוקטובר, נע גדוד הצנחנים בפיקודו של נתן שונרי על ציר 'עכביש' לעבר תעלת סואץ, כשהוא תחת פיקוד חטיבת השריון 14. סמוך לציר המקביל לתעלה קיבל סרן קרן הוראה לאבטח עם הפלוגה שלו כלפי דרום, והגדוד פנה צפונה לפתיחת ציר 'טִרטוּר' ממערב. לאחר קרב קשה שלחם הגדוד סמוך לאזור הצליחה, קיבל סרן קרן הוראה להצטרף לחציית תעלת סואץ. בשבעה עשר באוקטובר בערב, חצתה הפלוגה את תעלת סואץ ועם הגדוד נעה בצידה המערבי של התעלה לכיוון צפון במטרה לסרוק ולטהר שטח מכוחות אויב באזור החיץ החקלאי שבין תעלת המים המתוקים לאגם המר הגדול. למחרת בבוקר נאמר לסרן קרן לנוע עם הפלוגה דרומה ולהגן כלפי דרום, כדי לאבטח את כוחות צה"ל הנעים מאזור ראש הגשר דרומה ומערבה לעומק שטח מצרים. המ"פ, סרן אמיר קרן, הוביל את הפלוגה לכיוון דרום- מערב על ציר 'טסט', לאורך האגם המר הגדול, עד שהגיע לפנייה ששם פנה שריון צה"ל מערבה לכיוון הגשר שעל תעלת המים המתוקים עם האגם, ונע לתפוס עמדת תצפית טובה לעבר השטח שמדרום, כדי לתכנן את ההגנה במקום. 'פגשתי באזור הזה את תא"ל דוביק מרי, סגן מפקד אוגדה 162,' מספר אמיר קרן, 'הוא אמר לי שהוא זקוק בדחיפות לפלוגת חי"ר. לאחר שאמרתי לו שהפלוגה שלי מאיישת תול"רים הפזורים בשטח, הוא איחל לי הצלחה בהגנה כלפי דרום.' סרן קרן הרים משקפת לעיניו וצפה על השטח מדרום. שדה תירס גדול ובתים בודדים נראו בשטח. הוא ראה במפה, כי יש שני צירים המובילים מדרום לצפון: האחד, ציר 'טסט' הסמוך לאגם המר הגדול; והאחר, דרך עפר לאורך תעלת המים המתוקים. הוא חילק גזרות אחריות וקבע שמחלקת התול"ר של דורון נחמני, תגן ממזרח ותחסום את הציר לאורך תעלת המים המתוקים; ומחלקת הסיור של יעקב גורן תקיים תצפיות במרכז הגיזרה, לעבר החיץ החקלאי כולו. סרן קרן החליט להתמקם אישית ליד הגשר על תעלת המים המתוקים, משום שהיה ברור לו שזו נקודת מפתח עליה צריך לשמור. סרן קרן הורה למחלקות לערוך סיורים רגליים בלבד, עד לעומק שני קילומטרים דרומה, על מנת לוודא שאין כוחות מצרים בשטח. חוליות סיור יצאו לשטח וסרקו את הבתים הפזורים בו. ליד הבתים היו חוות ובהן גידולי ירקות ותרנגולות, ומספר חקלאים עבדו בשטח כאילו המלחמה אינה קשורה אליהם. על פי המידע שאסף קרן, הוא לא האמין שהאויב יגיע מכיוון זה, אבל את הפלוגה הוא הכין לגרוע ביותר. הוא סיפח אליו טרקטור די- 8 והנחה אותו להוסיף סוללות עפר שיחסמו את החיץ כלפי דרום, כך שיגוננו על כוחות הנעים מערבה אל מחוץ לחיץ החקלאי. סרן קרן פעל בשטח כמ"פ עצמאי. המג"ד שלו פעל מצפון לשדה התעופה דוורסואר ולא היה לו כל קשר איתו. הוא ראה חשיבות במשימה שקיבל וערך את כל ההכנות להגנה במקום. הוא עבר בין הלוחמים, עליהם סמך לחלוטין, והנחה את המ"מים להציב את התול"רים בעמדות נמוכות ורק את התצפיות למקם על סוללת העפר ועל מספר בתים שהיו בשטח. חיילי הפלוגה ראו את כוחות השריון של צה"ל זורמים סמוך אליהם, כשהם חוצים את הגשר על תעלת המים המתוקים ודוהרים במניפה רחבה לתוך המדבר המצרי. עם רדת החשכה הנחיתו המצרים הפגזה כבדה על כל השטח. בהוראתו של סרן קרן נשארו כל הלוחמים כל אחד בגיזרתו, כשהם דרוכים בעמדות שחפרו מבעוד יום וצופים דרומה. פגזי הארטילריה נחתו על הפלוגה כל כמה דקות. סרן קרן חשש מהתקפת חי"ר מצרית שתבוא בחסות החשכה וההפגזה הארטילרית, אך מדיווחי המ"מים הוא הבין שהשטח מדרום שקט ואין שום סימנים של תנועת אויב. באמצע הלילה, הופתע סרן קרן מצרורות ירי שנורו לכיוונו מבית שהיה בצידו המערבי של הגשר. הייתה זו הפתעה משום שכוחות גדולים של צה"ל חלפו במקום במשך כל היום. הוא שיער כי בחסות הלילה חזר קומנדו המצרי לכיוון הגשר. לאחר שצרור יריות פגע בג'יפ שלו, הוא החליט לצאת ולשתק את מקורות הירי. 'לקחתי איתי שלושה לוחמים,' מספר אמיר קרן, 'זחלנו לאורך המעקה של הגשר, הגענו לבית שממנו ירו, זרקנו לתוכו עשרים רימונים והאש השתתקה. ריססנו את האזור בכדורים ובריצה מהירה חזרנו לצד המזרחי של הגשר. יומיים לאחר מכן נכנסתי לבית וראיתי בו ארבעה חיילים מצרים הרוגים.' בבוקר היו כבר כוחות השריון של צה"ל בצידה המערבי של תעלת המים המתוקים. הם דהרו במרחבי המדבר המצרי, השמידו בסיסי טילים וכלי שריון וחדרו עמוק לתוך שטח מצרים. סרן אמיר קרן, העריך כי התקפה קרקעית מצרית דרך החיץ החקלאי אינה סבירה בנתונים שהיו. פגז טנק מצרי שפילח את האוויר ופגע בטנק של צה"ל שנע בקרבת הפלוגה, הפריך את הערכתו של קרן. הסתבר שהפגז כוון למקום בו הייתה פירצה בסוללת העפר, טנק נפגע ושני אנשי צוות נפצעו. סרן קרן הבין שהמצרים עושים מאמץ עליון לפגוע בראש הגשר, ועדות לכך היו ההפגזות הכבדות וניסיונות של מסוקים להטיל חביות דלק בוערות להצתת האזור. מעתה העריך סרן קרן כי צפוי קרב מול התקפה מצרית, והוא היה נחוש להגן על גיזרתו גם בפני התקפת שריון. בשטח היו שני טנקים בודדים שהיו מרוחקים זה מזה- טנקים שניתקו מיחידתם בגלל בעיות טכניות או פגיעות- וסרן קרן צירף אותם לפלוגתו. הוא עלה על כל טנק, דיבר עם מפקד הטנק, הסביר לו את המצב, נתן לו את תדר הקשר הפלוגתי והציב אותו להגנה במרכז סוללת עפר. 'סמכתי על מפעילי התול"רים שלי לחלוטין,' אומר אמיר קרן, 'אבל היה ברור לי שמול התקפת שריון, הם יהיו יעילים יותר, אם יהיו לצידם גם כמה טנקים שלנו.'
סרן קרן חשש בעיקר מהציר שלאורך תעלת המים המתוקים, משום שכולו היה מוסתר בעצים ולא היה ניתן לראות מה קורה שם. הוא שלח את המ"מ, גרפונקל, לסייר לאורך הציר. תמונת המצב לא הייתה ברורה, ואמיר לא ידע אפילו איפה נמצאים כוחות צה"ל. הוא עשה כל שביכולתו כדי לייצר לעצמו מודיעין. מסוק מצרי חלף מעל הפלוגה כשהוא משליך חביות דלק מהפתח האחורי שלו. סרן קרן הורה לפתוח לעברו מיד באש ולאחר מספר צרורות נפגע המסוק ונפל. הוא נסע בג'יפ שלו לעבר המסוק ואסף את מתוכו טייס מצרי פצוע. חיילים שהיו בסביבה רצו להרוג את הטייס, אך הוא אסר עליהם לירות בו והסיע אותו אישית לתחנת איסוף נפגעים של יחידה שכנה. לא עבר זמן רב עד שגרפונקל, שחדר כקילומטר דרומה לאורך ציר תעלת המים, דיווח לקרן שהוא מזהה במרחק כשלושה קילומטרים מדרום לו שדרת טנקים מצריים נעה צפונה לעברו. תוך כדי הדיווח נורו לעברו מספר צרורות מצידה המערבי של תעלת המים ואחד החיילים של גרפונקל נפצע. הוא דיווח על כך לקרן וחזר לעמדות ההגנה של הפלוגה. סרן קרן הכניס את הפלוגה לכוננות מלאה והורה לכל מפקדי התול"רים והטנקים להישאר בעמדות תצפית ולהמתין לפקודה שלו. ההפגזה המצרית המשיכה להקשות על הלוחמים, והם תפסו מחסות בתוך תעלות או שוחות שחפרו לעצמם. כמו כן, הזכיר סרן קרן למפעילי התול"ר להקפיד ולירות, עם מתן האישור לכך, רק כאשר אין אף אחד מאחורי ג'יפ התול"ר. סוללת העפר הייתה מרוחקת כעשרה- עשרים מטרים מציר התנועה של הכוחות הצולחים והייתה סכנה לכל מי שעמד או נע מאחורי התותח, כי הרשף שלו הגיע עד למרחק של ארבעים מטרים. בשעות אחרי- הצהריים, ראה סרן קרן טנקים מצריים מסוג טי- 55 בטווח שניים וחצי קילומטרים, נעים צפונה לעבר הפלוגה. טנקים אחדים נעו על ציר 'טסט' לאורך האגם המר ועיקר כוח הטנקים שנראה קודם לכן לאורך ציר תעלת המים, התפצל לשניים: מקצתם המשיכו באותו נתיב ומקצתם נעו במרכז השטח החקלאי, בתוך שדות התירס. שלושת טורי הטנקים התקדמו באיטיות לרוחב החיץ החקלאי מבלי לירות וייצרו עשן רב בסביבתם. נראה היה שהפלוגה מוסתרת היטב והמצרים לא זיהו אף כוח מולם.

סרן קרן עקב במשקפת אחר התקדמות הטנקים המצריים. המתח היה רב. ראשוני הטנקים התקרבו והגיעו כבר לטווח של אלף חמש מאות מטרים. היו מפקדים שלחצו על קרן לא להמתין יותר ולפתוח באש. אולם הוא החליט להמתין ולהפתיע את המצרים בטווח קרוב יותר- טווח שיהיה יעיל לתול"רים שברשותו. אמנם הפלוגה חוזקה בשני הטנקים שסרן קרן סיפח אליו, אך הוא לא רצה להתבסס עליהם בלבד. כאשר הגיעו ראשוני הטנקים המצריים לטווח של שמונה מאות- אלף מטרים מהפלוגה, הורה קרן לעלות לעמדות ולפתוח באש. ג'יפי התול"ר והטנקים פתחו באש יעילה והפתיעו לחלוטין את המצרים. הסתבר שהטנקים שלהם הצליחו אמנם לנוע בשדה התירס, אבל ברגע שעצרו בגלל הירי לעברם, הם החלו לשקוע בקרקע הרכה. הטנקים המצריים השיבו אש תותחים, אך הייתה זו אש דלילה ובלתי מכוונת. המחזה היה המוזר. הכוח המצרי היוזם והתוקף הפך באחת לכוח המופתע והמותקף. היה ברור שעיקר מעיינם של צוותי הטנקים המצרים היה לברוח משדה הקרב ולשרוד. לעומתם, לוחמי פלוגת קרן לא הרפו ובנוסף לירי התותחים הם ריססו באש מקלעים את הטנקים ואת הנמלטים מהם. 'מבחינתי זה היה כמו במטווח,' מספר אמיר קרן, 'יריתי מג'יפ התול"ר שלי פגזים רבים ודפקתי מספר טנקים מצריים. ראינו טנקים נעצרים, חלקם בוערים ואנשי צוות קופצים ובורחים לכל עבר.' למרות ההצלחה בעצירת התקפת השריון המצרית, סרן קרן לא היה שקט, בעיקר משום שלא היה יכול לראות מה קורה באגף המערבי שלו לאורך תעלת המים המתוקים, שם היו עצים רבים שהסתירו את המתרחש. הוא הורה למפקדים להמשיך ולהגן בגיזרתם והוא עצמו החליט לנוע באגף המערבי כדי לבדוק משם את המצב וגם כדי לירות מהאגף לעבר הטנקים שבמרכז החיץ החקלאי. סרן קרן לקח איתו טנק ושני ג'יפי תול"ר ונע דרומה לאורך תעלת המים. גרפונקל, מ"מ התול"ר שהתלווה אליו, מספר: 'עמדנו באגף המערבי של החיץ החקלאי וראינו את הירי של הפלוגה מצפון. מהמקום בו עמדנו דפקנו שלושה טנקים. פתאום ראיתי קרוב אליי בין העצים טנק מצרי. לקחתי מהג'יפ שלי טיל 'לאו', התקרבתי אל הטנק ויריתי בו מהצד. אין לי מושג אם הטיל חדר את הטנק, בכל אופן ראיתי אנשי צוות קופצים מהטנק ובורחים ממנו. יריתי לעברם עד אשר נעלמו מעיניי. זמן קצר לאחר מכן, הגיע טנק שלנו ומטווח של חמישים מטרים דפק טנק מצרי נוסף שהיה שם.' החשכה עמדה לרדת וכיוון שהגיזרה שקטה, החליט סרן קרן לחזור לפלוגה ולארגן אותה להגנה בלילה. היה ברור לו שהתקפת הטנקים נבלמה, אך הוא חשש מהתקפה של חי"ר מצרי בלילה. הוא תדרך את המפקדים והורה להם לצפות על השטח ולהישאר בכוננות מלאה. במשך הלילה היו הפגזות מצריות, אך מעבר לכך לא היו אירועים מיוחדים. למחרת בבוקר, נראה החיץ החקלאי שקט לחלוטין, וטנקים מצריים שקועים נראו בתוך שדה התירס. סרן קרן הורה לכל מחלקה לערוך סריקות לכיוון דרום, עד למרחק שני קילומטרים, על מנת לוודא שלא נשאר אויב בשטח. החיילים סרקו את השטח ומצאו טנקים נטושים שבחלקם היו אנשי צוות הרוגים. מ"מ הסיור, יעקב גורן, מספר: 'בסריקות שעשינו מצאנו מספר חיילים מצרים שהסתתרו בבתים של החקלאים במקום, לקחנו אותם בשבי והעברנו אותם לנקודה בה רוכזו שבויים.' בטנקים המצריים נמצא ציוד רב ובו משקפות טובות יותר מאלה שהיו בפלוגה. סרן קרן הורה לאסוף אותן ולחלקן לכל המפקדים. 'ספרנו באותו יום שלושים ושניים טנקים מצריים במרחב שלנו,' אומר אמיר קרן, 'חלקם לא נפגעו וננטשו על- ידי המצרים. נראה שהייתה להם בעיה לברוח כי הדרכים היו צרות ואי אפשר היה לתמרן ולהסתובב. לפי כמות המפות והמשקפות שהיו בכל טנק, לא היה לי ספק שהיה זה גדוד טנקים שהיה מאויש על- ידי קורס מפקדי שריון מצרים.' לאחר שהסריקה הסתיימה, ריכז סרן קרן את הלוחמים ושיבח את פעולתם בקרב ההגנה. הפלוגה נשארה במקום יממה נוספת שהוקדשה למנוחה ולהתארגנות מחדש ולאחר מכן נשלחה דרומה- לג'בל עתקה- שם ערכה תצפיות על המרחבים הגדולים של מצרים. לאחר מספר ימים נוספים, עלתה הפלוגה יחד עם כל הגדוד לרמת הגולן וחברה לחטיבת האם שלה.
סיכום
פלוגת התול"ר של סרן אמיר קרן, הגנה על גיזרתה בהצלחה ומנעה משריון מצרי להגיע לאזור הצליחה של כוחות צה"ל. לפלוגה היה בקרב זה פצוע אחד בלבד. היא פעלה באופן עצמאי ברוב שלבי המלחמה כשהיא מוקפצת מהחזית הסורית לחזית המצרית וחזרה. הצלחתה של הפלוגה באה לה, ראש לכול, בגלל איכותו מנהיגותו של המ"פ, סרן אמיר קרן. הלוחמים סמכו על המ"פ לחלוטין, וזאת בזכות הדוגמה האישית שהפגין ובזכות הניסיון והתבונה שבאו לביטוי בהפעלת הפלוגה. סרן קרן הגן עם פלוגתו על גיזרה מוגדרת, באופן עצמאי לחלוטין. הוא גילה יצירתיות ויוזמה רבה. כיוון שלא היה לו כל מידע על האויב ועל זירת הקרב, הוא יזם סיורים בשטח וייצר לעצמו מודיעין. הוא חיזק את קו ההגנה עליו היה אחראי בהוספת סוללות עפר וב'אימוץ' טנקים בודדים שניתקו מיחידתם. כמו כן, הוא גילה קור רוח ושיקול דעת בהחלטה על מועד הפתיחה באש על הטנקים המצריים. עודד גרפונקל, מ"מ תול"ר, מספר: 'סמכנו על אמיר במאה אחוזים. הייתה לו שליטה מלאה על הפלוגה והוא הפעיל אותה בשיקול דעת ובמקצועיות. הוא התמצא היטב בשטח, ידע מה הוא עושה ונתן לנו דוגמה אישית של אדם אחראי ואמיץ.' יעקב גורן, מ"מ הסיור, מספר: 'אמיר פעל בשכל ישר. הוא ידע מה לעשות ומה לא לעשות, מתי לקחת סיכונים ומתי לא. סמכנו עליו לחלוטין.' יגאל גרבר, לוחם בפלוגה, מספר: 'הלכנו אחרי אמיר בעיניים עצומות. ידענו שאִכפת לו מאיתנו והוא ישמור עלינו. הוא היה אמיץ מאוד, אבל לא כזה שרץ כמו משוגע לתוך האש.' יוסי פרלמן, קצין בפלוגה, מספר: 'אמיר היה 'ראש גדול', והוא לא לקח סיכונים שלא לצורך. ידענו שלכל מקום שהולכים איתו הוא יעשה את הדברים הנכונים. הוא היה מקצוען אמיתי גם בהפעלת הנשק וגם כמפקד בשטח. חשתי שהיה לי מזל להיות תחת פיקודו, כי מבחינתי הוא היה המ"פ האידיאלי.' דורון נחמני, מ"מ תול"ר, מספר: 'לאמיר הייתה מנהיגות טבעית. הוא הצליח להוציא מאנשים נאמנות אישית, מוטיבציה ויכולות שהם לא האמינו שקיימות בהם. הכול נעשה ברוח טובה, בלי צעקות ובלי סנקציות משמעתיות. הוא היה המבוגר מכולם והתייחסו אליו כמו אבא המוכן לסכן את עצמו אבל יעשה הכול כדי לשמור על אנשיו. הוא זכה להערכה בלתי רגילה מצד כולם. היה לו חוש בלתי רגיל להבין מה קורה בשדה הקרב, למרות שלא היה לו מידע רב יותר מאשר לנו.'"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #166  
ישן 09-08-2011, 15:58
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


מי זה בכלל יצחק איתן\ מאת אביחי בקר
"יחסית לתפקידו הבכיר- אלוף פיקוד מרכז- יצחק איתן הוא האלוף הכי אלמוני בצה"ל. סגור, מופנם, שונא חשיפה, מגומגם ונטול כריזמה וגינוני גנרל, הוא האנטי גיבור הבלתי צפוי של המלחמה באינתיפאדה, סמל ההבלגה הרופסת בעיני המתנחלים. מי היה מאמין שדווקא איציק אייזמן, החנון מקרית חיים, יגיע כל כך רחוק
'זה שהוא אלוף, בשבילנו זאת הפתעה נהדרת. בעינינו הוא מקסים, רק שלא תיארנו לעצמנו שאיציק, שהיה מאוד סגור ומופנם, יגיע בצבא כל כך רחוק. אי אפשר היה בשום אופן לצפות שהוא יהיה בתפקידים שיהיו כרוכים בשליטה ובפיקוד. מבין חמשת הבנים שיצאו מאיתנו ל'אחוזים', הוא האחרון שחשבנו עליו שהוא מתאים להנהיג' (חניכה לשעבר בקן השומר הצעיר בקריית חיים ב- 1969). 'מאז הוא כמובן הבשיל והתפתח אבל אצלנו, גם כשהוא היה כבר סגן מפקד היחידה, הוא ממש התבייש לדבר. אייזמן היה בחור טוב אבל לא היה שייך לליגה של אלה שראינו בהם פוטנציאל לאלופים. לזכותו ייאמר שעשרה אחרים שבזמני היינו משוכנעים שכן יש בהם את החומר, לא נהיו' (קצין ששירת בסיירת מטכ"ל ב-1978). איציק אייזמן לא היה מהדמויות הדומיננטיות בשכבת 'צאלים' של קן השומר הצעיר בקרית חיים, אבל בכל הנוגע לדבקות בטוהר ערכי התנועה לא היה שני לו. בדיונים אל תוך הלילה שקיימה מועצת הקן הוא היה נחרץ: 'מי שנמצא בתנועה בעיקר כדי לחפש חברה בלבד, כמועדון לילה ודיסקוטק, מקומו לא כאן. בכיתה י' כל אחד צריך שכבר תהיה לו עמדה מגובשת למה הוא בשומר הצעיר. מי שלא מסכים עם הקו צריך לעזוב'. כשמתקיימת פעולה, הוא הדגיש, זה מחייב השתתפות ולא רק נוכחות. גם באשר לנגע הסיגריות הוא היה חד משמעי: 'יש לנהוג באותם חבר'ה בחומרה רבה אפילו עד סילוק מהגדוד'. הפרוטוקולים של מועצת הקן נמצאים למשמרת אצל רוחל'ה בן דיין (רוזנצווייג) בקיבוץ חורשים. השנה: 1968. מפתיע עד כמה איציק אייזמן, שמו"צניק בן שש עשרה, דומה ליצחק איתן, אלוף פיקוד מרכז, בן ארבעים ושמונה. המסירות העמוקה, הדבקות ברעיון, המרובעות, כל אלו צצות ועולות כבר מהפנקסים הנושנים הכתובים בעיפרון. 'לא מוכרחים להיות רעשנים', הוא נזף באותם שצחקו וגיחכו בעת בירור, 'זה מעמיד את החניך שעליו הדיון במבוכה ובמצב שלא יאמר את אשר על לבו'. כשלוח הזמנים לא כובד, המדיניות שהציע היתה 'את המאחר פעם אחת אין לזרוק מהפעולה. יש להכניסו ולהסביר לו על הדיוק ואחר כך יבוא הנושא על פתרונו'. לילדה שנראה כי אינה משתלבת הוא אמר, 'לא שומעים אותך, אני בטוח שיש לך מה להגיד, את לא צריכה לפחוד לומר את הדברים שכואבים לך'. כמדריך הוא היה קשוב לחניכיו, אך גם בלתי מתפשר. הרף שהציב היה, כך התברר, גבוה מדי ומתוך עשרים חניכים שאיתם התחיל נשארו איתו רק רבע. 'נכשלתי', הודה בפגישה במועצת הקן, 'היה מחנה בבית אורן ולא הלך טוב, הקבוצה אין לה יותר מרץ'. המדריך נחום לא הסכים. 'אני חושב שאיציק לפחות מנסה לחפש את מה שהשומר הצעיר מבקש להגיד', הוא עודד אותו. 'איציק, אתה אדם קיצוני, אבל אני חושב שרק קיצוניות כזו היא שתוביל אותנו למטרה'.
נחבא אל הכלים
מאז תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצה התבססה מערכת הדוברות של צה"ל בפיקוד מרכז על שלושה קצינים: מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, תא"ל בני גנץ, מח"ט חברון, אל"מ נועם תיבון ומח"ט רמאללה, אל"מ גל הירש. בולט בהעדרו דווקא בעל הבית, אלוף הפיקוד, ובהזדמנויות שבהן כבר יצא לעיתונות זה לא תמיד היה זה. חסרה לו האסרטיוויות שתקרין לציבור הנבוך שהמצב בשליטה. הרושם המתקבל כבר משפת הגוף, הוא שאיתן לא ממש חש בנוח מול המצלמות. המבט מושפל כאילו הוא מאוים, איתן משדר 'נו כבר שזה ייגמר'. בעידן שבו לצורה יש חשיבות לא פחות מלתוכן, תדמיתו יוצאת ניזוקה. על העובדה שאינו פצצת כריזמה חותמים גם הגדולים שבמצדדיו. 'מי זה שם עומד בין גל הירש לנועם תיבון?' מהלכת עקיצה על חשבונו של האלוף הנחבא אל הכלים. 'אז מה אם הוא לא מצטחצח במלים גבוהות כמו כמה אלופים טכנוקרטים שהוא שלוש דרגות מעליהם?' מתרעם תא"ל (מיל') שמעון נווה, העומד בראש הקורס המערכתי המתקדם, גוף שהיה שותף לגיבושן של שיטות הלחימה המיושמות עתה בשטחים. 'הוא מפקד רציני, סולידי, ביקורתי, בעל אומץ לב ואורך רוח, פתוח ללמוד. האופן שבו הוא החליק לתפקיד אלוף הפיקוד אחרי בוגי (סגן הרמטכ"ל משה יעלון), משימה שהיא כשלעצמה לא פשוטה, מעורר התפעלות. זה הרי לא מקרי שהצוות המקצועי שהתרכז סביבו רוחש לו המון כבוד. אז נכון שאין לו רטוריקה מי- יודע- מה ולפעמים הוא נשמע אפילו טיפה מגומגם, אבל מה כל אלה לעומת הציון עשר שהוא ראוי לו על היסודיות שבה הוא התכונן לעימות. הוא גם מנהל את המשבר בצורה בהחלט טובה. צר לי שזאת המציאות, אבל התקופה הקשה שהוא עובר היא יותר בגלל היהודים מאשר הערבים. מתפתחת פה תרבות שפוגעת במעמדו', אמר והתעקש לא להוסיף. גם אם נווה אינו מבהיר למה כוונתו, ייתכן שהעקבות מוליכים ליחסיו של האלוף עם ראשי המתנחלים. הוא מקיים איתם ערוץ פתוח, אבל מאז פינוי קבר יוסף יש בהם שאינם סולחים לו על ההחלטה. לדידם הוא שהמליץ ודחף לכך. הם מטילים עליו, 'שלא בצדק', מודה אחד מהבולטים שבחבורת ההנהגה, את מלוא כובד האחריות. 'סיבה נוספת לכעס שלנו כלפי יצחק איתן היא שאנחנו רואים בו תלמיד מובהק של הסכם אוסלו הרה האסון', אומר אותו איש ציבור, שמסרב הפעם, כמו רבים מעמיתיו, להיות מצוטט בשמו. 'מהבחינה הזאת הוא ממשיכו של עוזי דיין. זה לא אומר שאנחנו חושדים בו כאילו הוא נגוע במחלה הממארת של השמאל, קיים בו באמת ובתמים רצון עז לשמור על ההתיישבות, הוא מגלה המון רגישות ואנושיות, אבל לפעמים יש לנו רושם שהוא דבק באוסלו יותר מאשר ראש הממשלה. ככה הוא חושף את עצמו ללחצים שהיו צריכים להיות מופנים כלפי אהוד ברק. אם אני קורא אותו נכון, יצחק איתן מקבל עליו יותר ממה שהוא חייב'.
תמיד נאמן
לויאליות למערכת היא כמו שם נרדף שלו. עוד כפרח קצונה בבה"ד 1, ברגעי מחלוקת בשאלה למי קודמת הנאמנות, הוא תמיד התייצב לצד המפקדים. את חבריו הצוערים זה עיצבן, אבל לא היה להם ספק שהוא היה ראוי לבחירה בו כחניך מצטיין פלוגתי. 'הוא נאבק כאריה על דעתו עד לנקודה שנופלת ההחלטה. גם אם היא בניגוד מוחלט לדעתו, איציק יבצע אותה כאילו ממנו היא יצאה', כך זוכר אותו מאיר ברוקנטל מקיבוץ חפץ חיים, שהיה מ"מ לצדו בתקופת תור הזהב של גדוד 50. באוקטובר, כמדי שנה, הם נפגשו ליד האנדרטה לחללי הצנחנים בתל- נוף. 'איציק הוא לא איש צבא טיפוסי', אומר ברוקנטל. 'כשחושבים על סטריאוטיפ, אין קשר בין זה לבינו. איך למרות הכל הוא הלך במסלול הזה? לי נדמה שיש לחפש את התשובה, את ההתחלה שלה לפחות, במלחמת יום כיפור. הוא שייך לחבורה שהבומבה שהיא חטפה דחפה אותם הלאה. ההכרה שהעסק בוער, תמונות החללים והפצועים, כל אלה יצרו אצלו תחושה של מחויבות. היה איתנו מ"מ תל אביבי שנהרג במלחמה, חיים קונדה. איציק אף פעם לא דיבר על זה, אבל נדמה לי שמותו השפיע מאוד על ההחלטה שלו לא להשתחרר. אחר כך כבר משך אותו קדימה יה-יה (האלוף במילואים יורם יאיר), שהבחין יפה בסגולות האישיות שלו'. בנובמבר 73' כתב סגן איציק אייזמן לחבר מקרית ביאליק: 'במסגרת הנדודים נדדנו שוב, כרגע נמצאים אי שם בסיני. כוננויות חדשות, אני כבר לא יודע איפה היה טוב יותר, על כל פנים יש לנו תפקיד נכבד שתקוותי היחידה שנצא ממנו בשלום. המתח כאן עצום למרות שעל פני השטח ישנה שגרה. מה נשמע בקרייתנו ואצל ידידנו? הגיעה שמועה על תחילת לימודים. מה שמעניין מי בכלל ילמד?' - הוא רמז על גניזת התוכניות. גדוד 50 קיבל את האחריות על המוצבים שבדרום רמת הגולן שבוע בלבד לפני ההפתעה. הוא היה אז סמ"פ, מפקדת הפלוגה ישבה בנחל גולן. בתחילה היתה גזרת האחריות שלו מחוץ למעגל האש, אבל מיד אחר כך הוא השתתף בניסיונות החילוץ של עשרות הנצורים שנלכדו בתל א-סקי כשהם מוקפים גייסות סוריים. את הקרב הובילו המג"ד יורם יאיר וסגנו מנחם זוטורסקי, עשרים וחמישה הרוגים היו לגדוד. בשמחת תורה הם הוטסו לביר-גפגפה, הצטיידו בזחל"מים ובמסגרת אוגדת ברן צלחו את התעלה בגל השני וניהלו קרבות בחיץ החקלאי בואכה סואץ. כשהוכרזה הפסקת אש הם למזלם לא נכנסו לעיר שהיתה לגיא הריגה. התמונות מהמלחמה שאותה הנציח במצלמה שלו, אבדו. עכשיו, כשהוא נכנס לחדר בנסיבות חברתיות, העיניים לא נשואות אליו, אין בו מהחומר הממגנט. דרכו היא להיבלע, להלך על בהונות. גם הפרשנים המובהקים ביותר שלו מודים שהם לא ממש מכירים אותו, בגלל טווח הביטחון שהוא מקפיד עליו אפילו הם לא בטוחים שהצליחו לפענח את הקוד של מי שהם מגדירים עוף מוזר וזאב בודד. 'מקורבים' זה מושג זר לחלוטין לאורחותיו. הוא אחרון המצ'פחים והמסתחבקים, הדיוקן שלו, מעבר לציוני הדרך הבולטים, מעולם לא נפרש בעיתונים, וככל הנראה זה גם לא מטריד אותו. באופן לא מפתיע הוא דחה את הבקשה העיתונאית להצטרף אליו כדי להתרשם מתפקודו השוטף. 'אם תקשיב להרצאה שלו על מבצעים מיוחדים, למשל, הוא ישאיר עליך רושם עצום, זה בפירוש לא אותו אדם המוכר לציבור רק מהתקשורת', מעיר תא"ל (מיל') אודי שלוי, שמכיר את איתן מאז שזה הגיע כסרן לסיירת מטכ"ל, לתפקיד מפל"ג אימונים בתקופתו של עמירם לוין. 'כל פעם שרציתי להביא לו ספר בנושא צבאי התברר שכבר מזמן הוא גמר לקרוא אותו'. בכיר אחר מרחיב עוד יותר את היריעה. 'את איציק ממש לא מעניין שהזרקורים יהיו עליו. זו תכונה נדירה שקיימת בו, שהוא נקי לגמרי מאגו ומתכמונים. להגיד עליו 'צנוע' משקף אולי רק רבע מהאמת. הוא אינטליגנטי, ישר יותר מסרגל, במצבים המסובכים ביותר- הוא האיש. הוא לא אחד שמשתולל ומתלהם, בלחימה תחת אש לא קרה שהוא לא עמד במבחן העליון. מצד שני, כשאני צריך להצביע על מה חסר בסגנון המנהיגות שלו, נדמה לי שהנקודה המכרעת היא אכזריות ודורסנות. הוא נתפש כלא מספיק סמכותי'. אותו בכיר משער שדברים רבים השתנו באיתן בשנים שעברו מאז הצטלבו דרכיהם בצבא. 'אבל היום, כשאני יושב בבית וצופה בו בטלוויזיה, עדיין אני מחפש בו את הגרעין הקשה שנדרש מגנרל. אלוף צריך לפעמים גם להשתולל ולצרוח על הפקודים. לי הוא מזכיר אבא שבמקום להעניש את הילד שלו יושב ומדבר איתו שעות כדי שיבין במה הוא טעה. הבן, שמזמן כבר התעייף מההרצאה החינוכית, קם ומציע, 'אז אולי כבר נגמור את זה בסטירה'. חשוב לי להדגיש שוב שהבעיה שאני מצביע עליה כמובן שאינה נוגעת בשום אופן להחלטיות שלו מול אויב. ממנו לא תשמע על זה מלה, אבל יש לו על הקת מספר בהחלט מרשים של חריצים'.
חולצה כחולה, שרוך לבן
הוא בן ארבעים ושמונה, יליד קרית חיים המערבית. אביו פסח היה עובד ייצור במפעל 'פניציה', אמו עקרת בית. ההורים, מספרים, החזיקו אותו קצר. הבית היה בלב שכונת פועלים שהנוסטלגיה מכנה בערגה 'ארץ ישראל היפה והטובה'. בחצר, ברחוב נ"ו אחת עשרה, צמחו חבושים ופיטנגו, הוא גידל נחשים באקווריום ושפנים במחסן. בגיל אבע עשרה עברה המשפחה לקרית ביאליק הסמוכה, הוא למד ביולוגיה בתיכון קרית חיים. ד"ר אריה איתן, אחיו הבכור, מנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים בנהריה. השכונה רחשה אז פוליטיקה, תנועת הנוער שימשה בית שני ובה הם ספגו את החינוך המשלים. על נפשות ילדי קרית חיים הסוציאליסטית התחרו 'המחנות העולים', 'הנוער העובד' ו'השומר הצעיר'. אייזמן, בעקבות אחיו, בחר בשרוך לבן, חולצה כחולה. השריקה של התנועה היתה נעימת השיר 'מתנוסס הנס על תורן'. אל הפעולות הוא הגיע על האופניים של איקי פינגרהוט (רהט), שהרכיב אותו על הרמה; על הסבל מאחור היה כדורסל. איקי היה הכוכב, כעבור שנים שיחק אפילו בהפועל קרית חיים עם האחים המיתולוגיים צבי ודן ענבר. אייזמן שימש יריב האימון שלו ונמנה עם נבחרת הקן, שהיתה אלופת האזור. הוא גם נודע כחובב צילום בכיתה ט' הגיע אליהם מדריך נלהב ונערץ, זוהר ליניק. שנה אחר כך, במארס 68', הוא נהרג בתאונת אימונים בהיותו בתחילת המסלול של סיירת מטכ"ל. קן 'השומר הצעיר' בקרית חיים הוכה בהלם. הם נסעו ברכבת להלוויה, 'זוהר', סיפר איתן לא מכבר בערב לזכרו של ליניק, 'היה בשבילי מודל'. החברים מאז לא שיערו שיהיה איש צבא. על פי תיאוריהם של אריה קלטמן, היום בקיבוץ יפתח ומירל'ה לוי (שנער) מקרית טבעון, באלוף יצחק איתן משתקף כמעט אחד לאחד איציק אייזמן הנער. 'פרפקציוניסט, שקדן, אכפתי, מוסרי, פדנט, עדין, לעולם לא יצא מגדרו, השקט שלו היה ניגוד מוחלט לשאר הבנים בקן, שהיו אנרגטיים, מוחצנים וקולניים'. הוא היה אידיאליסט, סגפן, עם ידידים מעטים, כשניסו לגרור אותו להתפרחחויות שיש בהן טעם של חברה סלונית הוא כמובן הסתייג. החיים בקריות היו אז סרט בבית העם שורה אפס, כשהרגליים על הבמה; הפלאפל של מריו ליד קולנוע 'אורות' בקרית מוצקין, היכן שה'פושטקים', אלו שלא הלכו לפעולות של תנועות הנוער היו מגיעים לשחק ביליארד, לעשן סיגריות ולהסתכל בכמיהה על הבנות של קרית מוצקין שנודעו באזור כחתיכות. 'אמנם לא מבחינים בכך, אבל בהחלט קיים באיציק יצר עז של שאפתנות', מספר אבישי בוגלר, גם הוא מהתנועה. יחד הם גם הלכו לגדוד 50. 'הדרך שלו לחתור למטרה היא חרישית. הוא אף פעם לא היה לידר, בגיל ההתבגרות הוא היה הרבה פחות חזק ומפותח מאיתנו, נדמה לי שדווקא זה דחף אותו לרצות להצטיין אפילו במחיר של לחרוק שיניים. היה לו כוח סבל אדיר'. הוא התגייס לנח"ל, גרעין 'צאלים' שאליו השתייך יועד לקיבוץ חורשים. במסגרת ה'אחוזים' הוא נשלח לקורס מ"כים, מה שגרם לו מורת רוח, כיוון שלא רצה להיפרד מהחבר'ה שהלכו לקיבוץ. לאחר שסיים כחניך מצטיין מחלקתי הוא שובץ בגדוד 50 (נח"ל מוצנח). לקורס קצינים הוא סירב לצאת, והתרצה רק אחרי שנשלח כסנקציה להדריך טירונים במחנה 80, השפלה שלא יכול לשאת. איציק כנען מקיבוץ געש היה איתו בקורס קצינים, יחד הם גם חזרו לגדוד בקיץ 72'. 'הומור לא היה הצד החזק שלו, איציק לקח הכל ברצינות תהומית, הוא לא התעסק בשטויות', אומר כנען. 'הוא אמנם מרוחק, אבל הוא אדם של יושר ואמת. הוא הראשון שאפשר היה לסמוך עליו, בכך הוא חיפה על המרובעות שלו'.
חסר יכולת זלזול
באפריל 73' הגדוד היה בשיא זוהרו, המג"ד אז היה הרמטכ"ל לעתיד, סא"ל אמנון ליפקין (שחק). כוח מהגדוד השתתף יחד עם סיירת מטכ"ל בפשיטה על מפקדות אש"ף בביירות במבצע 'אביב נעורים', גאוות היחידה היתה בשמים. האווירה היתה של בלתי מנוצחים, יום כיפור לפיכך היה בשבילם שבר כפול. לאחר המלחמה התמנה אייזמן למפקד פלוגת הרב"טים, בין חייליו היה אברהם בורג, היום יו"ר הכנסת, ואחד המ"מים משה (בוגי) יעלון מגרופית שבערבה, שבגיל עשרים וארבע חזר לשירות קבע. הוא היה מבוגר בשנתיים מהמ"פ, עובדה ששימשה אז כר נרחב לבדיחות. התחנה הבאה, עדות להצטיינותו, היתה מפל"ג אימונים בסיירת מטכ"ל ובהמשך גם סגן מפקד היחידה. אחרי שנתיים פשט אייזמן את המדים ונסע עם חבר מהיחידה לדרום אמריקה לשליחות ממושכת. הוא חזר למלחמת לבנון ובביירות קיבל את הפיקוד על גדוד הצנחנים של בית הספר למ"כים שמפקדו, אורי גייגר, נהרג בפאתי צור. בשנת 84', ארבע עשר שנים אחרי שהיה מ"כ בגדוד 50, הוא מונה למפקדו. זאת גם הנקודה שממנה היה לו ברור שהצבא הוא קריירה, ולא אפיזודה. ביום שנכנס לתפקיד, תמונה שחרותה היטב אצל אלה שנכחו במעמד, הוא הופיע בג'בל ברוך ויצא מהג'יפ בגלגול. המטכ"ליסט נחת, נפוצה הידיעה. עו"ד ליאור אפשטיין היה אז מ"פ א'. 'הוא בא אלינו לג'בל ברוך להחליף את גיורא איילנד, שהיה מג"ד כריזמטי באופן יוצא מן הכלל ושיצק בנו המון ביטחון. זה היה לקראת הנסיגה מהגזרה המזרחית, על איציק ידענו מעט מאוד. היינו חבורה של מ"פים מנוסים, ותיקי קרבות, את המלחמות עד אז עברנו עם מעט מאוד נפגעים, כילדי גיורא היינו די ספקנים לגבי איציק, דווקא בגלל שהוא קיבל לידיים גדוד מעולה לא ממש נתנו לו סיכוי. אלא שהתחזיות שלנו התבדו. בדרכו השלווה המג"ד החדש אילף מהר מאוד אפילו את סוסי הפרא שבינינו. איציק בעיני הוא מפקד בעל איכויות נדירות: דוגמה אישית למופת, שקט נפשי, התנהגות מבצעית ברמה הגבוהה ביותר. היתה לו מנהיגות שקולה אך חודרת, הוא הקפיד מבלי לנדנד. למרות שאיציק הוא לא דמות של סכין בין השיניים אי אפשר היה שלא לסגת מפני המקצועיות שהוא גילה. עשינו איתו המון מבצעים מוצלחים'. הרבה לביסוס מעמדו כלפי חוץ תרם מארב מוצלח, כבר בשבוע הראשון שלו בגדוד: שישה מחבלים נהרגו, האורבים שבו בלי נפגעים. אחרי לבנון הם ירדו לאימון בתקוע, אם מישהו קיווה להתרופפות כלשהי הוא התבדה. 'איך תצא הביתה לאפטר', מספר אפשטיין על דילמה נצחית, 'כשהמג"ד עצמו מתאמן בשטח עד חצות? כמובן שהוא אף פעם לא אמר 'אל תיסע', אנחנו כבר התיישרנו לפיו. כשלמג"ד יש האפוד הכי מסודר, אתה כסרן לא יכול שיהיה לך פחות. ככה הוא כבש את מקומו בתוכנו, מבחינתנו הוא נצרב במבחן האמת'. לאט לאט, כשחש באמון, הוא פתח לפני חבורת המ"פים אשנבים לפרטיותו, 'דבר שאיציק, שהוא ממש לא איש רעים, לא נוהג למסור בקלות'. הם התארחו אצלו בבית, יצאו יחד למסעדות, פתאום הוא הפליג בצ'יזבטים איך השיג תחמושת בדרכים עקלקלות ולא תמיד הגונות, תיאר בליווי שקופיות את מסעותיו באקוודור. להפתעתם התברר להם שלפרקים, אפילו ששעות הרצון היו ספורות, המג"ד מסוגל להשיל מעל עצמו את מעטה הדג הקר ולהיפתח. לא להאמין, הם גילו שאפשר אפילו לצחוק איתו. באחת ההזדמנויות ההן הם התוודעו גם לאשתו אסנת, שבאופיה היא ניגודו הגמור. היא מרכזת אגף התרבות של המועצה האזורית חוף הכרמל, לזוג שלושה ילדים, בכורם עמית הוא בוגר המחזור הראשון של 'נחשון'- המכינה הקדם צבאית החילונית בנילי. 'איציק תוכו כברו', מספר אפשטיין. 'אין בו גינוני מלכות ואף פעם לא תמצא אותו מראה עד כמה הוא טוב, חובת המצוינות לעולם גוברת אצלו על יצר התחרותיות. באותה מידה שהגיוני בעיני שהוא אלוף, לא הייתי מתפלא אם הוא היה משתחרר סא"ל. הוא מבין צבא באופן הכי עמוק, אם כי אני לא חושב שהוא נהנה מהעניין, להבנתי מה שמדריך אותו זאת תחושת החובה. בשביל איציק צבא זה עול שיש לשאת. מצד שני, אם הוא היה מהנדס גשרים אני משוכנע שהוא היה עושה את תפקידו בלא פחות יסודיות'. שנים רבות אחרי שהשתחרר מהצבא, שוב נפגש אפשטיין עם איתן. 'יצא לי כאיש מילואים להכין בשבילו עבודה בתחום המחשבים, איציק כבר היה מפקד בה"ד 1. כמו פעם ישבתי אצלו שוב בדיונים והייתי עד לזה שבמקצוענות לפרטי פרטים וביכולת הניתוח הוא נשאר כשהיה. זה בדיוק מזכיר לי, אני חוזר לגדוד 50, את התקופה שיצאנו איתו לפעילות מבצעית בגזרת שכם. השטחים אז היו רגועים מאי פעם, לעומת הכפרים השיעים בלבנון נדמה היה כאילו אנחנו בשוויץ, או לפחות רמת אביב. את איציק זה לא עניין. הוא תידרך אותנו באותה דייקנות וקפדנות כמו לפני חדירה שעשינו איתו לסוריה. העובדה שאין לו יכולת זלזול תמיד היתה פליאה בעיני. אפילו אם זה טקס החלפת דגלים, הוא מתייחס לנושא במלוא הכובד'.
קצת פלפל היה עוזר
מג"ד 50, נדמה שזה התפקיד שבו יצר איתן את הקשר החם ביותר עם הפקודים. אלדד בן משה, שהיה מש"ק וסג"מ תחתיו, לא שוכח. אף שאין ביניהם שום קשר וספק אם איתן בכלל זוכר מיהו, כשהתמנה לאלוף פיקוד מרכז הוא קיבל מבן משה, משנה לנשיא במת"ב- דנקנר ומג"ד במילואים, איגרת ברכה לבבית. 'שימח אותי להיווכח שהנה מקדמים לא רק את הצעקנים שעושים רעש אלא גם את אלה שדעתם שקולה', מסביר בן משה. 'מה שמגעיל אותי בהתייחסות לאיציק זה ששופטים אותו על הסגנון ולא על המהות. בשבילי הוא יהיה לעולם המפקד שנכנס לנעליים הגדולות של גיורא איילנד, שהיה מג"ד מדהים, ואפילו הרחיב אותן. בעולם שבו שולט הפופוליזם אשרינו שקיים גם טון אחר, מאוד לא אימפולסיווי, שאותו הוא מייצג. שבחו הגדול זו הענווה, האבסולוטיזם הצבאי מעולם לא דבק בו'. הוא לא מזן המבריקים, הוא מתמיד, בדרכו הצנועה והיסודית הוא הגיע לעמדות שכוכבים נוצצים לא זכו לראות. 'קצת פלפל היה עוזר, אבל אין לו את זה', מאשרים המצדדים. המקטרגים רואים בו 'טיפוס יבש, פרווה, יושב בשקט, לא עושה גלים, לא מזיק, לא מאיים, מתברר שגם זאת שיטה להתקדם'. באפריל 89' הוא התמנה למפקד חטיבת הנח"ל, עוד בזמנים שהיא היתה שק החבטות של הצנחנים וגולני. אייזמן הוסיף נדבך למיסוד ולסדר, איתו הם חרשו תלם נוסף לעבר הלגיטימציה. בקדנציה שלו זכו הלוחמים בתג חדש, כבר לא המגל והחרב מעידן ההיאחזויות; הוקמו היחידות החטיבתיות, הפלנ"ט והפלחה"ן; עם הסיירת שלו, שהיתה עדיין אלמונית, הוא התדפק על שערי פיקוד צפון ותבע גם לה פרוסות, ולו זעירות, מעוגת המבצעים. הוא דרש לצאת למארבים, אפילו רק שני מטר מהגדר, העיקר שלאט לאט יכירו את הפלס"ר ויצרפו גם אותה לסבב. בגמר הקדנציה הוא יצא לשנת השתלמות באנגליה, ב'רויאל קולג' אוף דיפנס סטאדיז', אז גם נתבע לעברת את שם המשפחה. אריה קלטמן, החבר מהתנועה שעבר בלונדון כנציג מפעל נטפים, קפץ לביקור וכשמצא אותו בחליפת ייצוג פרץ בצחוק, עד כדי כך זה נראה משונה עליו. כשחזר לישראל התמנה איתן למפקד בה"ד 1, היה מפקד אוגדת מילואים בדרום ובסבב המינויים של 1995 קודם לדרגת תא"ל והיה מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה. בספטמבר 96' התחוללו קרבות המנהרה. הסגן המיועד שלו, נביה מרעי, נהרג מול רפיח, סא"ל אסף שביט, מפקד הגזרה הדרומית, נפצע קשה. מח"ט שלחם אז לצידו של איתן מעיד: 'הוא איש יקר, מי שמפרש את הרוגע שהוא מקרין כחוסר אסרטיוויות וכחולשה, טועה בגדול. איציק, תיפול לידו פצצת אטום- הוא יתייחס אליה כאילו נזרקו שתי אבנים. כשהוא רץ לחלץ את אסף וכדור שרק לו בקצה האף, הוא התעטש והמשיך הלאה. הוא לא מפקד של שואו, מכאלה יש לנו רוויה. למרות שהמחויבות למדיניות היא שמכתיבה לו את אופי הפעילות, לדרגים שלמטה ממנו הוא נותן לעבוד בלי לחנוק. הוא לא לוחץ, לא תשמע ממנו צעקות, למשבר הנוכחי- שמצריך אנשים שקולים ולא אימפולסיוויים- הוא האדם הנכון במקום הנכון. מצד שני, אם תיפול החלטה על מעבר לפאזה התקפית, אני רגוע, הוא יבצע את השינוי באופן הכי יעיל שניתן. לאור המצב צריך לפרגן לו, רק נדמה שהוא לא מצפה לזה'.
פרויקט בראשית
כבר חמש שנים רצופות הוא ראוי לתואר 'מר שטחים'. אחרי עזה הוא התמנה למפקד אוגדת איו"ש, אלוף הפיקוד היה אז עוזי דיין. בסוף יולי, כשברקע כישלון פסגת קמפ דייוויד, הוא החליף את יעלון בלשכת אלוף הפיקוד. הערכת המצב בצה"ל היתה אז שהמשך הקיפאון עלול להוביל להסלמה בסוף ספטמבר, והפעם התחזית הקודרת התאמתה כרוחה וכלשונה. אינתיפאדת אל- אקצה לא נפלה על איתן במפתיע, תורת העימות נמוך העצימות (ענ"ע) התגבשה בקבוצת עבודה שפעלה מאז אפריל 98' ושמחותניה העיקריים היו דיין, יעלון ואיתן מטעם הצבא, וד"ר צבי לניר מצד האקדמיה. מעורבותו של איתן במה שכונה 'פרויקט בראשית' היתה בולטת מתחילתו. הוא היה מהדוחפים היותר נמרצים ליישום המסקנות מהנייר לפקודות בשטח. איתן היה רק חודש בתפקיד כשיחידת דובדבן יצאה למבצע הכושל שלה ללכידת מוחמד אבו- הנוד בכפר עצירה א- שמאלייה, שבו נהרגו שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם. ועדת החקירה בראשות האלוף שי אביטל העירה לאיתן שמוטב היה לו בשלב ההכנות היה חונך את מפקד המבצע, תא"ל שלמה אורן, באופן הדוק יותר. אורן, מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, הניח את המפתחות על השולחן בתקווה שאיתן יחזיר לו אותם. הוא התבדה. למרבה האירוניה, האוגדה, וגם פיקוד מרכז, הרוויחו מההדחה את בני גנץ במקום אורן כשחקן חיזוק לצידו של איתן. העמיתים מהשב"כ מעניקים לאלוף, הכביכול לא סמכותי, ציון גבוה על אופן ניהול המשבר. 'אם זה היה הבן שלי הייתי נוהג בדיוק באותו אופן', אמר איתן בתגובה על הביקורת שנשמעה על הפינוי המאוחר של לוחם מג"ב מדחת יוסף, שנפצע אנושות בקבר יוסף. מי שמכיר אותו יודע שהדברים לא היו מהפה אל החוץ, איתן אכן היה נוהג כך. בנו, סג"מ עמית איתן, נמצא עתה בעין הסערה עם גדוד 'גרניט' של הנח"ל הפרוש בגזרת רמאללה. מתנחלים שחולקים עליו משייכים את איתן לדרג המדיני, הלויאליות שלו היא לצנינים בעיניהם. לקראת הלוויותיהם של הלל ליברמן, שנרצח בדרכו לקבר יוסף, ובנימין הרלינג, שנהרג בטיול להר עיבל, נשלחו פקסים ללשכתו שביקשו שלא יבוא. עיקר האופוזיציה נגדו היא ביישובי גב ההר, איתמר, ברכה, יצהר ואלון מורה. 'אפילו עם עוזי דיין היה לנו נוח יותר להידבר', יש מהם שאומרים. 'עם דיין הוויכוח עוד היה תיאורטי ולכן לא היה עד כדי כך חריף. חוץ מזה, באישיות של יצחק איתן קיים משהו שמזכיר את ה'חנון' של הכיתה שכולם נהנים לצבוט'. לדידם עדיף מאצ'ו מאלוף נעים הליכות." ( "הארץ", 17.11.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #167  
ישן 14-08-2011, 00:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

ראיון עם אל"מ הרצי הלוי ב"ידיעות אחרונות" לאחר "עופרת יצוקה"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


מבצע "פינה אחרת"

"בשמונה עשר למאי 1993, בשעה 4:47 לפנות בוקר, התמקם צוות מהיחידה בפיקוד המ"פ דאז, הרצי, למארב הטמעות במורדות הצפון מערביים של ג`בל סוג`וד. בשעה 6:07 זיהה הכוח שני מחבלים חמושים כאשר נשקם במצב "הצלב" ולא ניחן שהבחינו בכוח, אולם, כחצי שעה לאחר מכן נורה צרור לא מדויק מכיוון צפון-מערב, צרור אשר הרג במקום את סגן זהר חלמיש ז"ל ופצע חייל נוסף, בתגובה, הכוח נערך מחדש מאחורי מחסות וצלף הכוח מוריד מחבל אחד שזוהה באזור. במקביל הוזעק למקום האירוע צוות החילוץ שהתבסס על צוות צעיר בפיקודו של ישראל צור ז"ל, אך גם כוח זה נתקל ולאחר שהושלכו שני רימוני רסס לעברו ניתק המפק"צ משארית הכוח, ונפצע קשות מירי נק"ל לעברו, הצוות הצעיר, ללא מפק"ץ מוכוון לנקודת החבירה ע"י הרצי המ"פ, שבמקביל מנהל עם צוות המארב את הלחימה בשטח ובנוסף לכך מחביר מסק"רים וטיווח ארטילרי על יעדי המחבלים. לאחר דקות ארוכות של לחימה אינטנסיבית חובר כוח החילוץ, הפצועים מפונים על אלונקות, פינוי שמלווה בירי מסיבי של נק"ל, פצמ"רים ופצצות R.P.G. הנסיגה אורכת כשעתיים וחצי עד לנקודת ההנחתה של מסוקי הפינוי, כששארית הכוח והפצועים הקלים יחסית מפונים על גבי טנק ונגמ"חונים." (מתוך האתר הרשמי של עורב צנחנים)
"גם לפקודיו הנחיל ארז את חשיבות שיקול הדעת שלהם, דווקא בנסיבות המורכבות ביותר. במאי 1993 יצא כוח צנחנים בפיקודו של הרצי הלוי למארב הסתתרות בשטח בעייתי, מזרעת עקמתה. ארז והרצי העריכו, לאחר ניתוח קפדני של השטח, כי האזור משמש כנתיב חדירה של לוחמי החיזבאללה, שהניחו מטענים ליד סוג'וד. הכוח של הרצי נע בלילה ותפס עמדות במדרון סבוך. עם הזריחה זיהה הרצי במרחק של כמאתיים חמישים מטרים מערה ובפתחה שומר. הוא נערך לירי, אך אנשי החיזבאללה הקדימו אותו וירו צרור ארוך לתוך העמדה שבה הסתתר הכוח. זוהר חלמיש, קצין הסיוע הארטילרי של החטיבה המזרחית, נהרג במקום, וקשרו של הרצי נפצע. הרכס כולו התעורר ועשרות מחבלים ירו לכל עבר מפני שלא זיהו את מיקומו המדויק של כוח הרצי בשטח המלא שיחים. בדיעבד התברר כי במהלך הלילה נערכו לוחמי החיזבאללה בשטח להסתערות על מוצב סוג'וד וכי הכוח הקטן של הרצי נקלע בלי דעת היישר ללוע הארי. זה היה רגע לא קל. ארבע עשר לוחמים בלב שטח עוין, מוקפים אנשי חיזבאללה, עם קצין הרוג ולוחם פצוע, ירי מכל עבר וצעקות רמות בערבית, בשעת בוקר מוקדמת של חודש מאי, שעות ארוכות לפני חשכה שתוכל להסוות מאמץ להיחלץ. הרצי מיהר לעלות בקשר מול ארז ודיווח לו על המצב, משום ש'לארז בטח יהיה משהו שנכון עכשיו לעשות.' וארז, רגוע וסמכותי, חזר על עקרונות היסוד: 'אתה המפקד בשטח. תעריך את המצב, ותתחיל לעבוד!' והרצי עבד. הוא לקח שנייה למחשבה, הפך שוב בדברי ארז, ובתוך מהומת אלוהים שסביבו, זוהר ההרוג השוכב מצדו האחד, והפצוע שנאנק מכאבים בצדו האחר, הבין מה שארז אמר, והרגיש עם זה טוב ובטוח: הוא המפקד, ויש לו את כל הכלים והיכולות להתמודד עם האתגר שלפניו. ואכן הוא גילה יכולת, גם שהמצב הפך גרוע ומסובך פי כמה בהמשך. ראשית, הוא הזניק כוח של מסוקי קרב, בעוד שארז הפעיל, במקביל, כוח חילוץ קרקעי. הרצי הנחה את המחלצים שלא לפתוח באש ללא זיהוי מטרות בוודאות, כדי למנוע אפשרות של ירי כוחותינו על כוחותינו. הכוח המחלץ לא זיהה את מיקומו של כוח הרצי, והאחרון הנחה את המחלצים לתפוס עמדה שולטת. עתה הוא תכנן להיחלץ בעצמו בחסות החשכה. ואז החלו הדברים להסתבך באמת. כוח החילוץ הותקף ונפגע ונוצר נתק בין לוחמיו. חלק מאנשי כוח החילוץ חששו שמפקדם, צור, נחטף על ידי לוחמי חיזבאללה. עכשיו נדרש חילוץ לכוח החילוץ, והרצי שב ושינה את תוכניתו. הוא החל לנוע באור יום לכיוון הכוח הפגוע, תחת גשם של פצצות מרגמה וירי מכלים כבדים שהפך יותר ויותר ממוקד. הרצי ואנשיו נעו לאט, חברו לכוחות המחלצים, ואף הצליחו לאתר את צור, מפקד כוח החילוץ. הלה אמנם לא נחטף, אך נפצע אנושות. כוח הרצי העמיס את צור ואת גופתו של זוהר חלמיש על אלונקות והחל לנוע בכבדות בתוך הצמחייה העבותה, כשהרצי מתזמן מיסוך ארטילרי וירי מסוקים כדי לחפות על תנועה בקרחות הצמחייה שהתגלו מעת לעת. במהלך כל האירוע עלה ארז מול הרצי מספר פעמים ברשת הקשר, לא מעיק ונוסך ביטחון: 'רד במקום, תפתח נצרה ותירה רק כשתזהה מטרה.' הכוח המשיך לנוע, אחת משתי האלונקות נשברה, והקצין ההרוג נישא ב'אחד על אחד' על ידי אחד הלוחמים. בקשה להנחית מסוק נדחתה בשל האש העזה שהרכס ספג. שש שעות ארוכות חלפו מן הצרור הראשון ועד שכל הכוחות נחלצו מן השטח המסוכן ויצאו מכלל סכנה. מסוק פינה את צור הפצוע, וארז חבר לכוח. בדרך החוצה עוד הספיקו ארז והרצי לעבור במוצב סוג'וד של צד"ל. המוצב נחלץ אמנם מהתקפה קרקעית של לוחמי החיזבאללה, אך ספג מטח ארטילרי כבד במהלך כל שעות הבוקר. 'חונך צד"ל' המקומי (קצין צה"ל שהנחה את לוחמי המוצב), ניגש אל השניים ותיאר באריכות את הקשיים עמם נאלץ להתמודד: ההפצצה הכבדה פגעה בכל המקלעים, רסיסים ריסקו את המשקפות, מורל החיילים ירוד ביותר. 'אני מספר לך את הצרות שלי?' קטע אותו ארז, רגוע ומחויך. הקצין נד בראשו לשלילה. 'אז אל תספר לי את הצרות שלך!' חתם והלך. להרצי היה ברור שלא בחוסר אכפתיות עסקינן, אלא באותו מסר ששמע מארז רק שעות קודם לכן: 'כולנו קצינים בצה"ל, יש לנו סמכויות ואמצעים לפעול ועלינו המלאכה לגמור.' ככלל, ארז נטה להגיב בקשיחות לתלונות בלתי מוצדקות בעיניו. בתנועה חזרה מהיתקלות, ביקש מא"גיסט שנפצע קל סיוע והִרבה להלין על מצבו. 'אתה לא פצוע, ותמשיך ללכת. פה זה מלחמה.' נזף בו ארז בתקיפות. החייל התעשת וצעד בדממה עד לבסיס. לאחר האירוע גיבו ארז וגבי את כוח הצנחנים בכל התחקירים. ארז הבליט את הצטיינותם המבצעית של הלוחמים: גם בתוך המהומה הספיקו לקחת עמם כל שריד לנוכחותם בשטח. הצלף אסף את תרמיליו, החובש את התחבושות, והמפקד הוביל שני כוחות פגועים לחוף מבטחים. הגיבוי המחולט שלו נמשך גם כלפי מעלה, כשהרמות הממונות ביקרו את ארז וגבי על הפעלת כוח בשטח כה בעייתי. השניים לא נטשו את אנשיהם. לא בשטח, ולא מול קצינים בכירים. בכל הפרשה, כמו במקרים רבים אחרים, הפעיל ארז מערכת של מסננות רגשיות, ששיוו לו תדמית קרה, מקצועית ומנותקת. 'מסננות חיוניות למפקד', יעריך הרצי שנים אחר כך. אך בדלת אמות, נוסף עוד משקל לאיש שלקח אחריות על כל כך הרבה משפחות שכולות. בנסיעה חזרה מן האירוע, ארז התכנס בעצמו בהרהורים על הקצין הצעיר שלא היה אמור כלל לצאת למארב והצטרף לכוח הרצי רק לאחר שארז נענה לתחינותיו. 'חנן, איך הלך לנו זוהר, איך....' פלט לפתע. דממה השתררה בהמשך הנסיעה. מעטה הציניות הוסר לזמן מה. זוהר חלמיש, איש רגיש, כתב פעם שהחיים קופאים 'או בצילום או באהבה'. וסוג של אהבה נותר בין הלוחמים. משהתברר לארז כי משפחתו של זוהר סובלת מקשיים כלכליים הוא גייס בשבילה סכום כסף נכבד, וניווט בעדינות בין הצדדים במצב משפחתי רגיש. ארז והרצי הקפידו להגיע לימי הזיכרון והאזכרות. הרצי עושה זאת עדה היום, 'כמובן בשביל זוהר, אבל גם קצת בשביל ארז'." (מתוך הספר "תמצית געגוע: סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" מאת אהוד ערן. עמודים 149-152)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #168  
ישן 21-08-2011, 08:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מפקד מחוז תל-אביב מספר על ההתמודדות עם מותה של אשתו מסרטן ועם הפשיעה הגואה בעירו
"מעריב", 26/3/2005
"אם העולם היה מתנהל כמו חדר המלחמה ששוכן בראשו עתיר הג'ל של רה"מ (בפוטנציה) יאיר לפיד, צורי יכול היה להגיש מועמדות לתפקיד אביו הרוחני של ליאור אשכנזי. אפרופו לפיד ג'וניור, הנה חמש עובדות על האיש שמופקד על שנתם הערבה של תושבי גוש דן:
1. הוא נולד באשקלון לפני כמעט 46 שנה, בן למשפחה ממוצא טורקי שהעריץ יותר מכל את שחקן הכדורסל בארי ליבוביץ'. 2. ממש כמו דודי בלסר, הוא צמח לגדולות לאחר שכיכב בתקופת התיכון במגרשי הכדוריד של הפועל ראשון לציון ונבחרת ישראל לנוער. 3. לאחר שירות צבאי כמפקד מחלקה בצנחנים הוא התלבט אם ללכת על קריירה ספורטיבית בכדוריד, אבל בחר לבסוף בכדורים מסוג אחר לגמרי כשעבר לימ"מ וטיפס מתפקיד לוחם עד ללשכת המפקד. 4. הוא קיבל את עיטור האומץ המוענק לשוטרים, כשפיקד במבצע חשאי על חיסול חמישה מחבלים חמושים שהיו בדרכם לביצוע פיגוע במרכז הארץ. עד היום, אגב, הוא מסתובב עם אקדח גיבוי צמוד לקרסול. 5. הוא רכש לעצמו שם של מומחה בינלאומי למלחמה בטרור, שמתמחה באבטחת אולימפיאדות, ומאחוריו כבר ייעוץ לאבטחת אולימפיאדת אטלנטה ואולימפיאדת אתונה. רק סמלי הוא שאת אשתו המנוחה הכיר במהלך צפייה משותפת בשידורי הטלוויזיה מאולימפיאדת מונטריאול.
"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

קורות חיים – ניצב דוד צור
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #169  
ישן 23-08-2011, 12:29
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם תא"ל נחום כסלו - קצין התקשוב הראשי היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1528-12871-he/Dover.aspx

קצין התקשוב הראשי, תא"ל נחום בסלו, יודע שהעולם מסביב משתנה, ושחייבים להיות ערוכים לעימות מסוג חדש. בריאיון פרישה מיוחד הוא מדבר על לוחמת המידע ("היכולות של הצד השני הולכות ומתפתחות"), על הלקחים ממלחמת לבנון השנייה ("הבנו שאסור שהמערכות יגבילו את האנשים") ועל שדה הקרב העתידי ("הדיבור הבין־זרועי יעבור שיפור משמעותי"). בסוף הוא גם מסביר למה אחרי הכול, אין תחליף לשיחה אחד על אחד בין מפקד לפקוד

תא"ל נחום בסלו מתזז את האצבע על גבי מסך האייפד החדש שרכש לעצמו לא מזמן. כמדי בוקר, הוא לוחץ על אחת האפליקציות ופותח בהתעדכנות על חדשות היום, עובר בין אתרי אקטואליה, משלים פערים מאותן שעות מעטות שהקדיש לשינה. "אני רגיל לקום בחמש ורבע בבוקר ולסיים את היום מאוחר, כשאל הטלפונים אני מחובר גם כשאני בדרכים וגם בבית", מספר קצין התקשוב הראשי (קשר"ר). "אין מה לעשות, אי–אפשר להפריד אותי מהם".

גם אחרי שלוש שנים בתפקיד, ושלושה שבועות לפני שהוא עוזב את משרדו בקריה ויוצא לאזרחות, נראה שבסלו מסרב להיכנע לאס"ק. מגיל 18, עם גיוסו למערך הקשר, הוא עוסק ללא הפסקה בעולם הטכנולוגי בתוך צה"ל - ואף על פי שעכשיו כל האפשרויות פתוחות, נראה שהוא דוחה עד כמה שאפשר את הלחיצה על כפתור ה"התחל" של האזרחות. אחרי הכול, הראש עדיין טרוד עמוק בשינויים מרחיקי הלכת שעובר צה"ל בתחום התקשוב בשנים האחרונות, וחייבים להישאר חדים גם כשכולם מסביב מצפים שתתכנן את שתיית השחרור.

"האמת היא שעדיין לא החלטתי לאן אני ממשיך מכאן", הוא אומר. "אני יודע שברגע שאעזוב, משהו שהיה חזק מאוד וליווה אותי תקופה ארוכה בחיים ישתחרר, אבל נשאר רק לראות איך זה יקרה. אני חושב שאקח הפסקה כדי לארגן את המחשבות והכיוונים לעתיד, אבל מה שבטוח זה שיהיה לי הרבה מאוד זמן. עכשיו, אולי, יהיו לי גם כמה רגעים כדי להשתעשע באתרים ולהשלים פערים".

דרושה: יכולת יותר טובה
עם מינויו לתפקיד הקשר"ר בשנת 2008, נכנס תא"ל בסלו היישר למרכזה של מהפכת המידע העולמית, שהחלה להתעכל גם בקיבה הצה"לית של אותם ימים. אגף התקשוב, אשר הוקם בשנת 2003, התחיל אז בתהליך הדרגתי של שינוי תפיסת הקשר בצבא, ששינה משמעותית את הדרך שבה חיילי צה"ל מתקשרים זה עם זה במלחמה וגם בשגרה. ממערכת קשר היררכית - בה הגדוד עובד אך ורק מול החטיבה והחטיבה עובדת אך ורק אל מול האוגדה - השתדרגו הלוחמים בשטח למצב מהפכני כמעט שבו קיימת רשת נתונים צה"לית, בתוכה מערכות מידע דוגמת "משואה", המאפשרת העברת מידע מכל מקום לכל מקום בלחיצת כפתור. "עברנו מתפיסה של קשר היררכי לתקשוב מרחבי", מסביר הקשר"ר. "היום יש לנו יכולת להביא למפקדים את תמונת המצב הרלוונטית בכל מקום בו הם נמצאים, גם אם זה בקדמת מרחבי הלחימה. המג"ד יכול לראות את מצב כוחותיו, מצב כוחות האויב, לנהל תהליכים מבצעיים כדוגמת הפעלת אש וסגירת מעגלים קצרים, והכול בזמן אמיתי. זאת הכוונה בלוחמה מבוססת רשת. הדבר הזה בהכרח תורם לצמצום חוסר הוודאות בשדה הקרב ולשיפור האפקטיביות המבצעית של הכוח הלוחם, וזאת תכלית שינוי התפיסה".

שינוי התפיסה עליו מדבר קשר"ר הביא לא רק להתפתחות תהליכים מבצעיים מבוססי מערכות מידע, אלא גם להבנה עמוקה שאל האיומים איתם התמודד צה"ל עד כה עתידים להצטרף איומים חדשים, הפעם בדמות "לוחמת סייבר". עד לא מזמן המושג הזה היה מילה עמומה ועתידנית, אבל היום ברור לבסלו וליתר צמרת הצבא כי צה"ל חייב להיערך למלחמה עתידנית, בה שדה הקרב מתרחש לא רק בגבולות המדינה, אלא גם בתוך מערכות המחשוב. האויב, בקרב כזה, יגיע בדמות האקרים מתוחכמים המבקשים לפגוע במערכות הממוחשבות של הצבא והמדינה, ועל ידי כך לגנוב מידע ולנסות לשתק גופים מרכזיים דוגמת משרדי ממשלה, בנקים, רכבות ומערכות מים וחשמל. הניסיונות החוזרים ונשנים בשנים האחרונות לתקוף אתרי אינטרנט ישראליים כבר הוכיחו שיש כאן גל התעוררות חדש, והסערה סביב התולעת המסתורית שתקפה את הכור באיראן רק המחישה שאנחנו נמצאים בעיצומו של עידן חדש.

"לוחמת המידע כבר כאן, והיום 'סייבר' זה כבר המציאות", קובע בסלו. "בעולם שבו צה"ל מנהל את עצמו בשגרה על גבי מערכות מידע ממוחשבות, כל הנושא הזה מחייב אותנו להתמודדות יומיומית כדי להבטיח שהרשת תהיה זמינה גם בשגרה וגם בחירום. אנחנו חייבים להבין בכל רגע נתון מה קורה לנו, אילו איומים מתפתחים, ולתת להם מענה. להיות לפחות שני צעדים קדימה אל מול מה שעומד מולנו".

הוא מביט על ישראל של שנת 2011, וקובע שאנחנו הרבה יותר חשופים למתקפות במימד הרשתי ממה שנדמה לנו. "חשוב להבין שכיום פעילויות של מערכים שלמים מבוססות על מערכות מידע ממוחשבות, ודרכן אפשר בעצם להשבית מדינה שלמה", הוא אומר. "אני הצבעתי במספר הזדמנויות בעבר שמדינת ישראל חייבת להתארגן לתחום הזה של ההגנה בסייבר מהר ככל האפשר. הסוגיה הזו תלך ותתפתח בצורה מהותית בשנים הבאות, מהסיבה הפשוטה שהטכנולוגיה הולכת ומתפתחת. נעשה כבר מהלך אחד להתארגנות של המדינה בתחום, בדמות המטה להגנה בסייבר שראש הממשלה הורה על הקמתו בשבוע שעבר, ואני חושב שכדאי לעשות את זה מהר ככל האפשר. ברור שאנחנו בצה"ל רואים את עצמנו משתפים פעולה וחולקים מידע עם המטה לכשיוקם".

גם באגף התקשוב קיבל התחום תוקף רשמי בתקופה האחרונה, עם הקמתו של גוף אשר שם לו למטרה להגן על מערכות הצבא מפני תקיפות הרשת והטרור הקיברנטי. "אני חושב שבשנים הבאות אנחנו נהיה עדים למערכה מאוד קשה בעולם לוחמת המידע, כי האיומים והיכולות של הצד השני הולכים ומתפתחים - ואל מול זה נדרשנו לבנות את גוף ההגנה", אומר הקשר"ר. "יש לנו תוכנית עבודה לשנים הבאות, ואנחנו לומדים מאירוע אחד לשני ומפתחים דוקטרינת לחימה - איך מנהלים אירוע סייבר. אנחנו נשקיע משאבים רבים, וניתן אמל"ח הגנתי טוב יותר לגופי צה"ל".

לצד ההגנה, בסלו מספר כי בתוך הצבא גם עובדים על פיתוח יכולות טכניות, אשר בזכותן יוכלו העוסקים בדבר לדעת על כל משתמש רשת חשוד בכל רגע נתון. "בתחום הזה קשה לי להתבטא במונחי זמן של תוכנית עבודה רב שנתית", הוא אומר. "האיומים מתפתחים בקצב מהיר והמענה צריך להיות בהתאם, כך שלא תמיד מה שתכננת לטווח הרחוק זה מה שתעשה באמת. אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב קדימה ולהביא מערכות הגנה שיידעו להכיל את האיום שמתפתח. אנחנו מכירים את הגורמים מהם צריך להיזהר, עוקבים אחרי הנושא הזה, ואני יכול לומר שבמרחב הקיברנטי אנחנו עוסקים בהגנה אל מול כל הגלובוס".

למרות העשייה הרבה בתחום, מתקשה בסלו לומר שהאמל"ח העומד לרשותנו בעולם הסייבר באמת מספק. "אנחנו חייבים לקחת את צה"ל ליכולת הגנתית הרבה יותר טובה בשנים הקרובות", הוא קובע. "למרות זאת, אני יכול לומר שצה"ל לא חיכה, ולא מחכה. אנחנו רחוקים מלעמוד במקום".

וואו, קורה כאן משהו
עד שמבחן הסייבר יקרום עור וגידים, ממשיך תא"ל בסלו להתמקד בכאן ועכשיו, כמו גם בהתפתחות המשמעותית שעשה צה"ל בשנים האחרונות. הזיכרונות שלו נושאים אותו אל ספטמבר 2009, אז ניהלה עוצבת געש תרגיל אוגדתי אשר נוהל לראשונה דרך מערכת צבא היבשה הדיגיטלי - צי"ד. "זאת הייתה אבן דרך חשובה בהובלת צה"ל לעידן הלוחמה מבוססת הרשת, ואני הייתי בשטח, איתם", מספר הקשר"ר. "נכנסתי לחמ"ל, וראיתי את המאו"ג, יחד עם שאר המפקדים, יושבים מול מערכות השליטה. הם ניהלו תהליך מבצעי דרך המערכת הממוכנת, והיה שקט גמור מסביב. ברגע הזה אמרתי לעצמי 'וואו, קורה כאן משהו', פתאום ראיתי אוגדה בצה"ל שמנהלת מערכה על גבי מפות דיגיטליות".

את הרגע הזה מגדיר בסלו עד היום כאחת מאבני הדרך המרכזיות בתהליך הטמעת מערכות הצי"ד בצה"ל - אשר שיאו במבצוע של משואה 600, הגרסה החדישה ביותר של מערכת משואה, המופעלת באמצעות מחשבים טקטיים ניידים הקיימים בידי הכוחות בשטח. מערכות השו"ב (שליטה ובקרה) שנראות לנו עכשיו כמעט ברורות מאליהן בשדה הקרב, דוגמת "טירת האג"ם", היו אז, בשנת 2009, עדיין בגדר אמל"ח בהטמעה - כזה שהמפקדים צריכים לפצח ולהכיר את מקרוב. "אני חושב שהמבצוע של הצי"ד המחיש לאנשים למטה את המימד שנקרא 'לוחמה מבוססת רשת'", אומר קשר"ר. "המפקדים הבינו שבאמצעות המערכות האלה הם יכולים לראות בצורה די מלאה את הכוחות שלהם, את תמונת המצב המודיעינית והלוגיסטית, לנהל דו שיח עם הפקודים ועם המפקדות הממונות. בסופו של דבר, זה הביא אותם לייצר החלטות טובות יותר".

כשהוא מדבר על החלטות טובות יותר, מתייחס בסלו גם למלחמת לבנון השנייה, אשר תהליך הפקת הלקחים ממנה לא פסח גם על סוגיית הקשר. בקיץ 2006, כזכור, מפקדים רבים העדיפו להישאר בעמדה עורפית, בחמ"לים ובמפקדות, על מנת לראות דרך המערכות התקשוביות תמונת מצב מלאה יותר של הלוחמים שלהם. הגישה הזו, אשר מנעה מהם לרדת לשטח ולהוביל את הכוחות, גרפה ביקורת רבה עם תום המלחמה - וזיכתה אותם בתואר "היושבים מאחורי הפלזמות".

"היום אני חושב שאנחנו נמצאים במקום אחר", הוא אומר. "הגענו למצב שבו אנחנו לא צריכים להתבסס על תשתיות נייחות שנמצאות מאחור, כפי שהיה אז, אלא יכולים להביא את היכולות האלה למפקדים לשטח, איפה שהם צריכים להיות. בעקבות המלחמה התקבלה אצלנו ההבנה שאסור שהמערכות יגבילו את המפקדים. הם חייבים להיות במקום ממנו הם יכולים להשפיע על הקרב, וזו אולי כברת הדרך החשובה ביותר שעשינו מאז".

גם אופי הממשקים עצמם השתנה, ומיד לאחר המלחמה נגד חיזבאללה התקבלה ההחלטה להיפרד ממערכות התקשוב הישנות, שנקראו מערכות ה"מורשת" והתבססו על איסוף נתונים ידני, ולהחליפן במערכות חדשות אשר הכניסו את צה"ל לתקופה אחרת. "המאמץ של המפקדים במלחמה היה לייצר את תמונת המצב על בסיס המידע שזרם אליהם במערכות הקשר הישנות, אבל אלה באמת הציבו בפניהם הרבה מגבלות", הוא אומר. "זה נעשה בזמנו על גבי מפות בשטח, והתהליכים לקחו הרבה מאוד זמן. היום הטכנולוגיה מאפשרת לנו להביא למפקדים את המידע בלוחות זמנים מידיים ומדויקים, מעכשיו לעכשיו. זה דבר שלא היה קיים במלחמת לבנון השנייה".

ובאמת, בשנים האחרונות צה"ל הלך וביסס את עצמו על מערכות המידע החדשות, אשר תפסו את מקומן כאמל"ח לכל דבר. "אפילו תהליך מתן ההתרעה לאזרחים, שתופס מקום מרכזי כל כך בשגרת החירום היומיומית במדינה, מבוסס היום על מערכות המידע וטכנולוגיית התקשוב", מדגים קשר"ר, וממהר להציג גם את תופעות הלוואי. "ככל שגוף מסוים מבסס את הפעילות הכי חשובה שלו על המערכות האלה, עולה המוטיבציה לתקוף אותו, ולהשבית אצלו מערכים שלמים. מהסיבה הזאת, במקביל לכניסה שלנו לעולם לוחמת הרשת, אנחנו חייבים לעסוק בהגנה על אותן מערכות. אי–אפשר להתעלם מזה".

לא כמו הסלולר
ההצטיידות המאסיבית במערכות חדשות וההשקעה בפיתוח יכולות ניטור ובקרה, מדגיש בסלו, הן רק חלק ממשחק ההגנה על הרשת. החשובים ביותר, לדבריו, הם מרכיבי הגורם האנושי - אלה שבסופו של דבר מפתחים ומתפעלים את הטכנולוגיות החדישות. באגף התקשוב עושים הרבה כדי לברור לשורותיהם את המתאימים ביותר - בדרך כלל בוגרי מגמות ריאליות, ולעתים אף מלש"בים שהספיקו לסיים תואר ראשון בעודם תלמידים - ולדאוג שיישארו לאורך זמן.

"המטרה שלנו היא להביא אנשים איכותיים, שיכולים ללמוד את עולם התוכן המורכב הזה", אומר בסלו. "אנחנו עושים פעילות רבה בנושא השיווק, מנסים להגיע לצעירים בכל מיני מופעים, כשלגדנ"ע תקשוב שפתחנו השנה היה ביקוש גדול פי עשרה ממה שיכולנו לקלוט. אנחנו מציעים לחיילים שלנו הרבה דברים מעניינים, ובימים אלו אנחנו כבר מפתחים את ההכשרות הייעודיות למקצועות החדשים של עולם הסייבר. באוקטובר ייפתח קורס ראשון לאחד המקצועות היוקרתיים יותר שלנו, שייקרא 'מגן בסייבר', בו ילמדו תכנים של הגנת הרשת".

נדמה כי אם פעם היו צריכים בחיל הקשר לשכנע צעירים שיגיעו להתעסק עם מכשירי ענק עמוסי כפתורים, היום, בחסותם האדיבה של גוגל, פייסבוק ושאר אמצעים טכנולוגיים שהפכו לשגרה אצל כל בן נוער - המועמדים לשירות עושים בעצמם "לייק" לאגף התקשוב המתחדש. "אני באופן אישי מקבל הרבה מאוד בקשות להצטרפות", אומר בסלו. "החיילים והחיילות שמגיעים לשורותינו עוברים הכשרה מושקעת ומקצועית, כשלאחר מכן התעשייה כבר משחרת לפתחם וממהרת לחטוף אותם לשורותיה. האתגרים והתכנים המבצעיים הם אלה שמושכים אלינו את האנשים הטכנולוגיים האלה. אחרי הכול, את זה הם לא יכולים למצוא בשום מקום אחר".

בעזרת כוח האדם המשובח הזה, מעיד בסלו, הוא מצליח לחשוב קדימה - ולחלום את צה"ל עשר שנים מהיום, בעולם בו המלחמה דורשת יכולות אחרות לגמרי. "אני רואה בעיני רוחי חיילים דיגיטליים בשדה הקרב, אשר המידע הרלוונטי עובר אליהם לשטח בזמן אמיתי. מערכות הנשק גם הן יתחברו יחדיו, והמשמעות היא לחימה טובה יותר בעולם ה'ריל טיים'", הוא אומר. "אני רואה את העשור הבא כתקופה שבה עולם הקישוריות והדיבור הבין–זרועי יעבור שיפור משמעותי. הצבא יהפוך לכוח עבודה אחד, כאשר הלוחם, המטוס והחמ"ל יוכלו לדבר יחדיו, כל אחד דרך מערכת השו"ב שלו, ולסגור מעגלי אש במהירות. הלוחם יצביע על מפה דיגיטלית, הנ"צ יעבור לכלי שיבצע את התקיפה, ובסופו של דבר תתקבל תמונת החוזי אשר תעיד על תוצאות המבצע".

לשיתוף פעולה ברמה הזו, הוא מסביר, ישנם יתרונות בולטים כמו מניעת ירי כוחותינו על כוחותינו ומזעור הטעויות שלוחם יכול לעשות בזמן אמת - אבל כל אלה יכולים להישאר כפנטזיה רחוקה לנוכח המציאות הטכנולוגית הנוכחית בצבא. "לצה"ל אין יכולת לקפוץ כל שנתיים דור אלא רק כל עשור, זה הקצב", אומר בסלו. "אין ספק שבעולם הזה מי שממצמץ לרגע עלול למצוא את עצמו שנים מאחור, אבל לא קיימת בי תחושת חשש. צה"ל אמנם לא יכול לשדרג את המערכות שלו כמו חברות הסלולר, אבל סיגלנו לעצמנו את היכולת לראות האם הטכנולוגיה עומדת במבחן של שלוש השנים הקרובות, ואנחנו פועלים בצעדים מדודים מאוד".

יחד עם זאת, תא"ל בסלו מבקש להדגיש שלצד ההתפתחות הטכנולוגית, מכשירי הקשר הבסיסיים, דרכם יכול מפקד לדבר עם לוחמיו, ממש לא עומדים לחלוף מן העולם. "מערכת קשר הרדיו תמשיך בשנים הבאות להיות מערכת הקשר העיקרית לשליטה בכוחות", הוא אומר, "לפעמים אנחנו נוטים להתבלבל וללכת מקיצוניות אחת לשנייה, אבל חשוב להדגיש - מערכות השו"ב המבצעיות הן רק משלימות לתקשורת אשר הייתה חסרה למפקד. שיחה ישירה בין מפקד לפקוד, בסופו של יום, היא דבר שאין לו תחליף"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #170  
ישן 23-08-2011, 13:15
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
משפחה עם כנפיים - ראיונות עם הטייסים דני, עודד ורונן שפירא - מתוך במחנה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...007/06/2701.htm

משפחה עם כנפיים

לכבוד כניסתם הצפויה של הטייסים החדשים למשפחת חיל האוויר ביום חמישי הקרוב, ישבו טייסי משפחת שפירא, שתולדות משפחתם שזורה בתולדות חיל האוויר ומשפחת חיל האוויר שזורה בתולדותיהם, לשיחה עם כתב אתר צה"ל אודות המשפחה, החיל והתעופה הישראלית.

אבי המשפחה, אל"מ (מיל') דני שפירא, הוא גם אחד מאבות חיל האוויר הישראלי. האיש, שנחשב בעיני רבים לטייס הישראלי הטוב בכל הזמנים, הוא הראשון בעולם המערבי שהטיס את מטוס המיג 21. הוא הביא ארצה את מטוסי הספיטפייר הראשונים, והיה לטייס הישראלי הראשון שטס במהירות גבוהה ממאך 2. בנוסף שימש במשך שנים כטייס הניסוי הראשי של צה"ל ושל התעשייה האווירית. אחרי הכל, הוא אפילו לא בוגר קורס הטיס הראשון של חיל האוויר, אלא שניים לפניו. יחד עם מוטי הוד, לימים מפקד חיל האוויר, ישעיהו גזית וטיבי בן שחר היה ההראשון שקיבל את כנפי הטיס הישראליות - כל זה כשנה לפני שהמחזור הראשון סיים.



"תן לי להכנס היום למיראז' או לספיטפייר - ואני מניע אותם וממריא בעיניים עצומות".
חבר של כבוד באיגוד טייסי הניסוי של ארה"ב

אבל הסיפור האווירי של דני שפירא החל כמה שנים קודם לכן. בשנת 1940, עוד לפני גיל 15 הוא התגייס לקלוב התעופה של ה"הגנה". "אמרתי שאני בן 17 וחצי בשביל שיסכימו לגייס אותי, בגלל שנראיתי גדול הם לא בדקו". בתור התחלה למד לטוס על גלשונים. "זה כמו בתקופת האחים רייט", הוא משחזר. "חתיכת קרש עם כנף. אתה יושב על חתיכת עץ ויש לך הגה ברגליים. מחזיקים אותך בזנב ושישה אנשים משגרים אותך מתוך רוגטקה מגומי". בשיאם הגיעו הגלשונים לטיסה מרבית של 30 שניות בקו ישר. לא בדיוק מטוס סילון, אבל היי, זו התחלה. שלוש שנים מאוחר יותר הוא כבר הדריך בקורס הגלשונים.

בשנת 1944 החליטו ב"הגנה" לשלוח אותו לקורס טיס מוטורי בחברת "אווירון" שברמלה. בתוך 17 שעות טיסה בלבד הוא ניגש למבחן המעשי, עבר אותו בהצלחה וקיבל רישיון טיס אזרחי מהמנדט הבריטי. בשנת 1947, כשבאמתחתו רק 34.5 שעות טיסה, הצטרף לשירות האווירי של ה"הגנה". "אחרי שהכריזו על הקמת מדינת ישראל בנובמבר, ה'הגנה' אספו את כל בעלי רישיונות הטיס כי ידעו שב-15 במאי 1948 הבריטים יעזבו ותפרוץ מלחמה. חוץ מכמה מתנדבים שלמדו טיסה בחיל האוויר הבריטי, ביניהם גם עזר ויצמן, או מתגייסים יהודיים בעלי רשיון צבאי אחר, היו רובם בעלי רקע אזרחי בלבד".

באותם ימים כלל חיל האוויר הישראלי 22 מטוסי אוסטר בריטים, סוג של פייפר עם מנוע משופר של 130 כוחות סוס. זה לא שלקראת סיום המנדט החליטו הבריטים לתרום להתיישבות הציונית בארץ ישראל, אלא שאחרי מספר מסוים של קילומטרים שהאוסטר טס, עפ"י התקנות הוא לא היה בטוח עוד לשימוש, ולכן זרקו הבריטים את כולם. חברי ה"הגנה" קנו את המטוסים ממגרש הגרוטאות ושילמו עפ"י משקל. 20 מתוכם הצליחו הטכנאים הישראלים להשמיש, והשניים הנוספים שימשו כמקור לחומרי חילוף. מלאכת התיקון נעשתה בשכונת שרונה בתל אביב, במרתפי היין של הטמפלרים. אם תנסו להגיע לשם היום תתקלו בבסיס הקריה.


"חתיכת קרש עם כנף. מחזיקים אותך בזנב ושישה אנשים משגרים אותך מתוך רוגטקה מגומי"
מדריך בקורס הגלשונים.

עד סיומו הרשמי של המנדט, עסקו הטייסים בעיקר בהובלת ציוד ותחמושת לישובים ישראלים מבודדים. הם ריפדו שקים בנסורת ומילאו אותם מוצרי מזון ותחמושת, ולבסוף השליכו אותם מהאוויר אל עבר ישובים בגוש עציון ובצפון הארץ. טייס עם 50 שעות טיסה נחשב באותם ימים לטייס מבצעי והטיס את האוסטרים; טייס עם פחות שעות טיסה ברקורד היה על תקן מטילן, והיה אחראי על זריקת השקים מהמטוס. שפירא, כאמור, היה אחראי על ההטלות. במקביל רכשה הסוכנות היהודית נשק מצ'כוסלובקיה, בהסכם שכלל כ-30 מטוסי קרב מסוג מסרשמיט, אשר שימש את גרמניה במלחמת העולם השניה, וכן כ-50 מטוסי ספיטפייר ששימשו את הבריטים באותה מלחמה ממש. כמו כן הוסכם כי הצ'כוסלובקים יאמנו טייסים ישראלים בטיסה עליהם. הבעיה: 300 שעות טיסה, שהספיקו על מנת להיחשב כבעל ניסיון ב"הגנה", לא הספיקו לצ'כים. הם ערכו לטייסים מבחנים וניפו רבים מהם.

בדיוק כשהגיעו לצ'כוסלובקיה היו אמורים לצאת ארצה שני מטוסי דקוטה עמוסים באמצעי לחימה אל עבר ארץ ישראל. הצ'כים ביקשו ארבעה מתנדבים שיצטרפו לטיסה. דני שפירא הרים את ידו. "הצוות לא רצה לנחות בארץ אלא בקפריסין בגלל הפחד מהמלחמה", הוא מספר. "היה לי אקדח בכיס והודעתי להם שאני לא מתכוון לנחות בקפריסין, כי אם הבריטים יתפסו אותי מבריח נשק אני אקבל עונש מוות. הצבתי להם אולטימטום - או שאני אטיס את המטוס לארץ או שהם יעשו זאת בעצמם", משחזר שפירא האב את החוויה שנשמעת כמו סצינה חתוכה מסרט אקשן הוליוודי משנות ה-70.

"לא ידעתי להטיס דקוטה, הסתכלתי איך הם מזיזים את הידיות וההגאים. למזלי הם הסכימו לנחות בחיפה במקום בתל-נוף. נחתנו בחיפה בלילה ובחמש בבוקר טסנו לתל נוף. ראינו שם שורה של מפציצים. הם שאלו אותי אם אני בטוח שאלה מטוסים שלנו. 'מאיפה יש לכם מפציצים?' הם שאלו. אני שיחקתי אותה מבין גדול ואמרתי להם ' מה זאת אומרת? זה שלנו!'. לא הייתי קודם בתל נוף, לא היה לי מושג איך המקום נראה, אבל לא שמעתי על כך שכבשו את תל נוף אז לקחתי את הסיכון. נחתנו והסתבר שהיו אלה מטוסים של חיל האוויר הבריטי שהאצ"ל פוצץ כמה חודשים קודם לכם, והם עמדו בשורה ונראו כמו מטוסים תקינים שעומדים להמריא".


בתוך 17 שעות טיסה בלבד קיבל את רישיון הטיס. שפירא הצעיר


הבעיה היחידה הייתה שאף אחד לא חיכה להם בתל נוף. הם החלו לפרוק את הציוד ואז הגיע במקרה ג'יפ של שועלי שמשון. שפירא שאל אותם אם יש להם צורך במכונות ירייה, הם לא התנגדו כמובן. "עד שהחבר'ה משועלי שמשון הלכו להביא עוד אנשים על מנת לפרוק את הציוד, הטייסים הצ'כים פרקו אותו לבד מרוב פחד. מדובר בארגזים שכל אחד מהם שקל יותר מ-200 קילו. עוד לפני שהספקתי לברר למי נתתי את הנשק, הטייסים כבר החלו להמריא. עד היום אין לי מושג מי זה אותו בחור משועלי שמשון".

ביולי החל בצ'כיה קורס הטיס המיוחל. בתוך כ-4 חודשים עברו הארבעה, שבינתיים הצטרפו אליהם עוד שמונה טייסים ישראלים, 80 שעות טיסה על מטוס אימון גרמני, והגיע זמנם להתחיל וללמוד להטיס את המסרשמיט. מדריך יהודי אמריקאי שנשלח לצ'כיה כדי להכשיר את הטייסים הצעירים, בישר לשפירא שהוא עתיד להיות הטייס הראשון שיתנסה בטיסה על הספיטפייר. "אם תמריא ותנחת בשלום, גם האחרים יטוסו", אמר לו המדריך, "אם אתה תיהרג אז אף אחד לא יטוס יותר". שפירא לא נהרג. "לאחר סדרת הסברים המראתי, הבעיה היחידה שלא ידעתי לאן לחזור. לא היה שם שדה תעופה, הכל היה שם שדות חקלאיים. הסתכלתי על השעון וראיתי כמה דקות טסתי, הסתובבתי 180 מעלות וטסתי בחזרה אותו זמן ונחתתי".

אף שהקורס נפסק מסיבות פוליטיות, הוחלט שדני ומוטי הוד ישארו בצ'כיה על מנת להביא את הספיטפיירים ארצה. "היו לנו בסה"כ 7 שעות טיסה על הספיטפייר, ופחות מ-130 שעות טיסה כלליות. אין לנו מושג בניווט, אין לנו מושג בטיסת מבנה, במטוס לא היה מכשיר קשר על מנת שיהיה מקום לעוד דלק. בקיצור, קמיקזה מההתחלה. אמרו יצליח יצליח, לא יצליח לא יצליח. בלאו הכי לא נוציא את המטוסים אחרת משם". הוד ושפירא הוכיחו לכולם את יכולות הטיסה שלהם, והביאו את המטוסים ארצה בשלום. בעקבות המהלך המוצלח, אשר לימים ייקרא "מבצע ולווטה 2", והגאווה בארץ על כך ששני ישראלים הטיסו מטוס קרב, הוחלט לקיים קורס טייס מיוחד להוד, שפירא, גזית ובן שחר בטייסת 101. בתוך חודשיים הם צלחו את הקורס, וב-14 במרץ 1949 זכו ארבעת הטייסים הישראלים הראשונים לסיים את קורס הטייס בצה"ל. רק כשנה מאוחר יותר נפתח המחזור הראשון של קורס הטיס. "זה לא היה מפואר כמו היום, אבל עזר ויצמן סידר לנו מטס עם שישה ספיטפיירים לכבודנו, והיה מאוד מרגש", נזכר שפירא במסדר הכנפיים הראשון בצה"ל.


משפחה שלמה במלחמה

אלא שהחיים בקורס טיס, כפי שמעיד סא"ל (מיל') עודד שפירא - בנו הצעיר של דני וטייס בפני עצמו - לא כך כך קלים. בעקבות אביו ואחיו רונן שסיים את קורס הטייס 4 שנים לפניו, סומן על ידי חבריו לקורס כח"ל - חייב לעבור. "כל מי שמגיע לקורס טיס ויש לו במשפחה עוד טייס, הלחץ עליו הוא אדיר", מסביר עודד. "אבל הדבר שלקח לי הכי הרבה זמן להתגבר עליו זה עניין הח"ל. כל פעם אמרו לי 'למה אתה לומד את הבד"ח (בדיקות חיוניות - ד.ב)? אתה ח"ל, אתה תעבור' - זה הרתיח אותי. זה מרגיז, כי החברים שלך מתייחסים אליך כאילו אתה לא מתאים ולא מגיע לך ואתה פה רק בגלל המשפחה שלך. כשהתחלנו לטוס למדתי להתגבר על זה, בעיקר בגלל שהתאהבתי מיידית בטיסה. מה גם שכשאתה טס אתה מטיס את המטוס. אבא שלך לא בקוקפיט, ואח שלך לא בקוקפיט, רק אתה בקוקפיט ואף אחד לא יכול להגיד לך שעשית שם משהו בזכות העובדה שאתה ח"ל".

במלחמת שלום הגליל נוצר מצב ראשוני בצה"ל, שגם האב וגם שני בניו לוחמים באותה זירה. רונן ועודד טסו במטוסי קרב, בעוד דני טס במטוס תובלה והוביל חיילים וציוד לזירה. באחד הימים הראשונים ללחימה הצטלבו דריכהם של הבנים. "לא נפגשנו, כי כל אחד היה בטייסת שלו. אני טסתי על ערבה, רונן על F-15 ועודד על הכפיר", מספר דני. "ביום השלישי למלחמה שמעתי ברדיו בדרך הבייתה כי היו קרבות אוויר אדירים, ושחיל האוויר הפיל 36 מטוסי אויב. הסורים הודיעו שהם הפילו לנו 11 מטוסי אויב. אפילו שהסורים הם אלו שהודיעו, וזה לא היה אמין, דאגתי. נניח שהם רימו והם לא הפילו 11 אלא 8 מטוסים, יש לי שני בנים שטסים שם. הייתי מתוח, וכשבאתי הבייתה התקשרתי לטייסת של רונן. כשאמרתי שמדבר דני שפירא אמרו לי 'דני, מזל טוב! רונן הפיל היום שני מטוסים'. כשביקשתי לדבר איתו אמרו לי שהוא נחת ברמת דוד. צילצלתי לטייסת של עודד ושם קיבלתי את אותה הודעה. שאלתי איפה עודד ואמרו לי שגם הוא ברמת דוד. התקשרתי לרמת דוד ועודד ענה במקרה לטלפון. הוא אמר לי: 'אבא מה אתה מצלצל לכולם ומתרגש?' אמרתי לו שאני מודאג בגלל הדיווחים, שאלתי מה עם רונן והוא התחיל לגמגם ואמר שהוא תכף יגיע ויספר לי. הבנתי שמשהו קרה".


"במסדר הכנפיים שלי כמעט ולא התרגשתי. כשהילדים קיבלו את הכנפיים התרגשתי באמת"

רונן אומנם הפיל שני מטוסי אויב, אך כמעט נפל יחד איתם אל אדמת סוריה לאחר שאחד המטוסים שיגר לעברו טיל שפגע באחד המנועים שלו. עם מנוע אחד בלבד הצליח רונן לנחות בשלום, אך נאלץ לנחות ברמת דוד כאמור, ולא בבסיסו המקורי. האח עודד על צירוף המקרים: "בחיל מספרים שאם אתה רוצה לדעת את הסיפור האמיתי על הטיסה ולא את ההילה של הסיפור, אתה צריך לתפוס אותו לפני שהרגליים שלו נוגעות בקרקע. כשהארקה של החשמל מגיעה לרגליים, ההילה מתחילה. כשהוא עוד על הסולם הוא עוד עם הפחד של לא להגיע הביתה בשלום. כשהוא עם הרגליים על הקרקע הוא כבר מרגיש בטוח ומתחיל לנפח את ההילה של הסיפור. אני תפסתי את רונן בדיוק כשהוא ירד מהמטוס, והוא היה לבן כמו דף נייר".


דור המייסדים מול דור העתיד

אין ספק שדני מייצג את דור המייסדים של חיל האוויר הישראלי, בעוד שני בניו טסו בו בתקופת הביניים. הטייסים שיצעדו ברחבת המסדרים בחצרים ביום חמישי הקרוב כבר נכנסים לעולם שונה לגמרי של טייסים.

"אין ספק שחיל האוויר של היום שונה לגמרי מחיל האוויר של שנת 1948, אבל גם אני הגעתי לחיל אוויר שונה מזה", מספר עודד. "הגעתי לחיל הרבה יותר מסודר מזה שהיה בתקופה של אבא שלי, אבל שונה מהיום. בתקופתי מה שהמטוסים דרשו זה יכולת הטסה וראייה מרחבית ברמה גבוהה ביותר. היום הטייסים הם טייסים טובים, אין ספק, אבל הכל הרבה יותר טכני. כמו במשחק מחשב, הכל נשלט באמצעות מערכות אלקטרוניקה. הכישורים שנדרשים מהם היום הם כישורים גבוהים: גם יכולת הטסה ותמונה אווירית כמו בעבר, וגם הבנה במערכות טכנולוגיות. היום הטכנולוגיה היא הדבר המרכזי, אבל בסוף היום - הטייסים חייבים להיות מצויינים גם היום. יש להם את זה".

כשהוא מנסה להסביר איפה בדיוק עומדים ההבדלים, הוא גולש לשימוש במושגים מהתחום הרומנטי. "בזמני, כשהיית בקרב אוויר בין מיראז' לפאנטום, וידעת שלכל מטוס יש את היתרונות והחסרונות שלו, הקרב היה קרב מוחות. אתה רוצה להביא את האויב למקום שבו אתה יכול לבטא את היתרונות שלך עליו. אתה מפתה אותו, מחזר אחריו, עושה הכל על מנת להביא אותו לשם, והוא עושה בדיוק אותו דבר".


"דני, מזל טוב! רונן הפיל שני מטוסים". שפירא, הבנים והספיטפייר


לקראת יום חמישי, נזכר דני שפירא במסדר הכנפיים שלו, הראשון שהתקיים בצה"ל. אומנם צנוע בהרבה, עם מטס של שישה מטוסים בלבד, אך בהתחשב בכך שיחד איתו סיימו רק עוד שלושה טייסים, היחס של מטוס לאדם היה גבוה בהרבה. את הפיצוי על מסדר הכנפיים הצנוע קיבל בטקס חניכתו כחבר כבוד באיגוד טייסי הניסוי של ארה"ב. האיגוד הוא אחד מאירגוני הטייסים היוקרתיים בעולם, וקבלה אליו כחבר של כבוד נחשבת להישג בקנה מידה בין לאומי. אחד מחברי הכבוד באיגוד הוא צ'רלס לינדברג, שהיה הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי. 2,000 חברי האיגוד באו במיוחד מרחבי העולם לטקס החניכה שלו כחבר כבוד.

"במסדר הכנפיים שלי כמעט ולא התרגשתי, כי היה לי ברור שאקבל את הכנפיים. כשהילדים קיבלו התרגשתי באמת". נכון להיום אין טייס צבאי פעיל במשפחת שפירא. רונן, בדיוק כמו אביו, משמש כטייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, ועודד משמש כקברניט באלעל. אבל דני לא מתכוון להתיר את החיבור המשפחתי לחיל האוויר. "איתי בן ה-8, בנו של עודד, עשוי מחומר של טייסים, הוא יכול להמשיך את השושלת". אף שמעל לשישים שנות תעופה עומדות מאחוריו, התשוקה לטיסה עדיין בוערת בעצמותיו של דני: "תן לי להכנס היום למיראז' או לספיטפייר - ואני מניע אותם וממריא בעיניים עצומות"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #171  
ישן 23-08-2011, 15:14
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם ד"ר סלמן זרקא, מפקד הרפואה של פצ"ן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/09/1603.htm

אל"ם ד"ר סלמן זרקא סגר מעגל. בחודש שעבר מונה לשמש כמפקד הרפואה של פיקוד הצפון שלושה עשורים אחרי שחלם להיות רופא בכפר פקיעין שבו גדל · אחרי שמילא שורה של תפקידים בכירים בחיל, מבטיח המר"פ החדש להוביל את היחידה למוכנות מקסימאלית לכל עימות שיבוא ודואג להבהיר: "אסור לנו להתעלם מהשגרה היומיומית שבה עלינו לתת מענה רפואי לחיילים חולים ולחיילים בריאים שמשרתים"

בילדותו חלם אלוף-משנה ד"ר סלמן זרקא להיות רופא בכפר פקיעין שבו גדל, שם עבדה אחות אחת בלבד. ספק אם חשב שפחות משלושים שנים לאחר מכן יעבוד במחנה צפת, סמוך מאוד לכפר בו גדל, ויקבל לידיו את הפיקוד על הרפואה הצבאית בכל איזור הצפון. את החלום הוא זכה לממש בחודש שעבר.

אל"ם ד"ר זרקא מעיד כי כבר בגיל 12 התעורר אצלו החלום להיות רופא כשיגדל. "אבי, עליו השלום, זרע בי ובאחיי את הזרעים של הרצון להשכלה האקדמית שהוא לא זכה לה מאז שהיינו ילדים קטנים", משתף מפקד הרפואה של פיקוד הצפון. "הוריי דחפו אותי למקום של לחלום חלומות גם כשהם לא קטנים ופשוטים להגשמה, חלומות בעלי משמעות גם לי וגם לסביבה שלי , במיוחד כשמדובר ביכולת לרפא ולהציל חיים". בגיל 18, לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי התיכון בפקיעין, החל ללמוד בפקולטה לרפואה בטכניון במסגרת העתודה האקדמית. "השילוב בין מקצוע ופיקוד, בין להיות רופא ולהיות קצין - מאוד מצא חן בעיניי. ההבנה שבסיום הלימודים אתה הולך להיות רופא גדודי שנושא באחריות מקצועית על הרבה חיילים בריאים שחיים בתנאי שטח, מאוד דחפה אותי להגיע לתחום. בדיעבד אני גם חושב שבגיל 18, אחרי שמסיימים בגרויות, הגוף והנפש עדיין מכוונים היטב לשבת על ספסל הלימודים, וההמשכיות הזו תורמת לאנרגיה לימודית וקשב גבוהים הרבה יותר מאשר כמה שנים אחר כך". עם סיום הלימודים שובץ לשמש כרופא גדודי בגדוד שריון במחנה "קציעות" הדרומי, רחוק מאוד מהמקום שבו העביר את חייו עד לאותה התקופה. "כשהגעתי לשם אמרו לי שהגדוד עבר לרמת הגולן. חייכתי וחזרתי לצפון המקסים". הגדוד נשאר ברמת הגולן ועבר בהמשך לאזור סאסא. מאחר וד"ר זרקא נמצא כשיר לפעילות חי"ר, צורף למשימות בתוך לבנון בשנות התשעים המוקדמות.

בהמשך שימש כקצין הרפואה של חטיבת "עקבות הברזל", פיקד על בית החולים 10 והיה לעוזרו של מר"פ צפון. לאחר שיצא להתמחות בבריאות הציבור במחוז חיפה של משרד הבריאות, חזר לצבא, הפעם לאזור המרכז, למשימה שהייתה בעבורו מורכבת ומאתגרת במיוחד- פיקוד על המרפאה הראשונית הגדולה בצה"ל באותו זמן, מרפאת הקריה. לאחר מכן היה רופא אוגדתי בעוצבת געש. התפקיד הבא שלו היה התפקיד הגדול ביותר שלו עד היום – ראש ענף בריאות הצבא (ברה"צ), המקבילה הצבאית של תחום בריאות הציבור. עם סיום התפקיד הזה, למד זרקא כשנה במכללה לביטחון לאומי. עד לחודש האחרון בו, לדבריו, "חזר הביתה".

"התפקיד העיקרי של מפקד רפואה פיקודי הוא לעשות הכל על מנת שבשעת המבחן הקשה ביותר, המלחמה, האדם שייפצע יזכה למענה רפואי הולם שיציל את חייו, ישמור עליו ויקטין נכות כשמדובר בפציעה שאינה מסכנת את חייו", מספר זרקא על תפקידו החדש. מהות התפקיד מתחדדת בכל פעם שהוא נזכר במלחמת לבנון השנייה. "כמו כל אזרח בישראל, גם אני ממשיך להתפלל לשלום, אבל כאיש רפואה בצבא, אני יודע שלא מספיק רק לקוות ולהתפלל, אלא שצריך להתכונן ובמידה שהפסוק 'מצפון תפתח הרעה' יהפוך שוב למציאות, נהיה מוכנים". ואכן ,מאז מלחמת לבנון השנייה אין איש צוות רפואה שלא השתתף באימונים ותרגילים שונים שקיים הפיקוד. ניידת חדשה בשם "צנת"ר" נודדת בין צוותים רפואיים מסוגים שונים ומלמדת אותם להיות מוכנים לאירועים הרפואיים הקשים ביותר. בנוסף, פלוגות וצוותי רפואה מתאמנים בתוך המסגרות שלהם בתרגילים בכל הרמות-פיקודיים, אוגדתיים, חטיבתיים ויחידתיים. "זה חשוב לשתף פעולה ולהגדיר את העבודה מול הכוחות הלוחמים, בעיקר בפינוי רפואי שמחבר את הרופא עם המפקד ממש בתוך שדה הקרב", מדגיש זרקא, "אבל בתוך העשייה של שיפור המוכנות וההתמקדות בשדה, אסור לנו להתעלם מהשגרה היומיומית שבה עלינו לתת מענה רפואי לחיילים חולים ולחיילים בריאים שמשרתים".

עוד נושא שמעסיק את המר"פ החדש הוא כוח האדם הרפואי בפיקוד. "האתגר היום הוא לטפח את האנשים, לפתח אותם, למקצע אותם. אני מאמין שלפי כמות הנרשמים לעתודה מצפה לנו עתיד טוב יותר, אבל יחד עם זאת את המחסור הנוכחי ברופאים אנחנו צריכים לצלוח באמצעות מגוון דרכים כמו גיוס רופאים מבחוץ, העסקת אזרחים עובדי צה"ל והסטת רופאים מתפקידי מטה לתפקידי טיפול". אל"ם ד"ר זרקא עצמו עזב את תפקיד המטה של ראש ענף בריאות הצבא לכמה רגעים במלחמת לבנון השנייה, אותה נאלץ לחוות במלוא עוצמתה גם כתושב פקיעין – אחד היישובים שסבלו מכמות הפגיעות הגבוהה ביותר - ועסק במיון פצועים יחד עם מר"פ צפון באותה תקופה, אל"ם ד"ר אופיר כהן, שמשמש כיום כסגן מפקד קצין הרפואה הראשי. לשאלה האם יעשה זאת שוב במידה וחס וחלילה תפרוץ מלחמה בזמן כהונתו כמר"פ צפון, הוא עונה בחיוב בלי לחשוב פעמיים." אני יודע שקיבלתי לידי יחידה שאנשיה ביצעו את המוטל עליהם במלחמה בצורה טובה מאוד, לא פעם במחיר סיכון עצמי וקורבנות. אני אצא לשדה לא בגלל שאני לא סומך עליהם ולמרות שאנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לנהל מלחמה ממסכי הפלזמה, אלא אעשה זאת כדי לשמוע את הפצוע, לראות את הדברים בעיניים שלי, לתמוך באנשי הרפואה ובפצועים. זה יעזור לי להבין איזה סיוע אני כמר"פ צריך לתת לאנשי הרפואה שעוסקים במלאכה. יש בצה"ל משהו מאוד ייחודי שאני לא יודע אם קיים בצבאות אחרים, יסוד של הבנת הלוחם ומתוך כך תמיד להציב סמוך לו אנשי רפואה, חובשים ,פרמדיקים ורופאים,שיעשו הכל כדי להציל אותו, גם במחיר של קורבן אישי. לצערי המילים האלו אינן סיסמה, ודאי לא כשמסתכלים על המלחמה האחרונה".

"אני חושב ששישים שנים של מדינה ושל חיל, להבדיל משישים שנים של בן אדם, זה פרק זמן קצר. אני חושב שהמערכת הצבאית ובתוכה חיל הרפואה, מעצבת ומובילה הרבה דברים שקורים במדינה, ובפרט חיל הרפואה שנמצא ביחסים מאוד הדוקים עם המערכת המקבילה באזרחות. במקום שבו אני נמצא צריך להוביל ולהשפיע בשביל מדינה טובה יותר. כרגע אני כולי נתון לרפואה של פיקוד צפון, מתוך אמונה של המשכת העשייה. אני מאמין שאבא שלי הסתכל עליי מלמעלה בטקס שבו קיבלתי את תפקיד מר"פ צפון", משתף אל"ם ד"ר זרקא. "הזרעים שהוא נטע הניבו פירות - אח שלי מסיים דוקטורט בחינוך ומנהל את התיכון בפקיעין, יש לי אחות מורה ואחות שעובדת כאחות ואני מאמין שאם בשבילי המקום הכי רחוק שיכולתי לחלום עליו זה הטכניון בחיפה, בשביל שלושת הילדים שלי כל העולם פתוח"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #172  
ישן 23-08-2011, 15:45
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם אבי מויאל, רמ"ח כושר קרבי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

שימו לב לציטוטים על העבר המשותף עם איציק מרדכי, גיורא ענבר ובוגי יעלון

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...007/09/0901.htm

לאחר שנים בהן הבריאות העולמית התדרדרה וכמות האנשים הסובלים ממשקל יתר עלתה, החליטו בצה"ל להתחיל בשינוי כאן ועכשיו. "בצה"ל זה הכי פשוט", מסביר אלוף-משנה אבי מויאל, רמ"ח כושר קרבי והאיש העומד בראש המהפכה, "כאן אנחנו שולטים במזון של החיילים וגם באימונים שלהם, אז למה לא להקנות להם ערכים נכונים?"

עוד מימי הפלמ"ח, החייל הישראלי הצטייר בעייני העולם כולו כאבן בוחן לבריאות הגוף. בכל השירים תוארו החיילים כ"יפי הבלורית והתואר". אך איפשהו בשנות ה-90, המגמה השתנתה. החיילים כבר לא נראים כמו "דוד" של מיכאלנג'לו, והסטטיסטיקה מראה שרוב החיילות מוסיפות כמה קילוגרמים למשקלן בתקופת שירותן הצבאי. אין ספק שלא מדובר בתופעה ייחודית לצה"ל אלא במגפה עולמית. מדי פעם ניסו בצה"ל להילחם בתופעה, אבל ללא הצלחה יתרה. בשנתיים האחרונות החליטו אלה האחראים על הכושר הגופני והבריאות בצה"ל להחזיר עטרה ליושנה, על ידי הפיכת הצבא לגוף שמחנך לחיים נכונים ובריאים. כי הרי זה לא סוד שחייל בריא הוא חייל יעיל.

חיל הרפואה של צה"ל נמצא בקו אחד עם הרפואה הכללית, ומתוקף תפקידו כסמכות הרפואית הוא אחראי לא רק על ריפוי מחלות, אלא גם על מניעתן. כחלק מפעילות המניעה הגדירו בחיל תפקיד חדש – חובש רפואה מונעת. בנובמבר 2006 סיימו חניכי המחזור הראשון את קורס חובשי הרמו"ן. עד עתה סיימו כבר שלושה מחזורים של בוגרים את הקורס. החובשים, שחיל הרפואה מתעתד לשבץ לפחות אחד מהם בכל בסיס, אחראים בין השאר על חינוך לחיים בריאים, ואמונים על תיאום הרצאות מומחים בנוגע ליחסי מין בטוחים ותזונה נכונה, על מעקב אחרי הפניות רפואיות וכן על פתיחת קבוצות גמילה מעישון. בנוסף מארגנים החובשים ימי בריאות בבסיסים וביקורות תברואה.

מהפכת הבריאות הצה"לית היא משימה רב חילית, ולכן הקימו באגף משאבי אנוש את הוועדה לאורח חיים בריא. הוועדה אחראית הלכה למעשה על תיאום המהפכה שנחלקת בין כמה גופים: חיל הלוגיסטיקה שאחראי על המזון, חיל הרפואה, כאמור, ומרכז כושר קרבי שאחראי על נושא הכושר. מי שעומד בראש המרכז לכושר קרבי החל מפברואר האחרון הוא אלוף משנה ד"ר אבי מויאל, שלמעשה החל כבר לפני כ-30 שנה לפעול בנושא המודעות לכושר ותזונה נכונה בצה"ל, הרבה לפני שהעניין הפך לטרנד בארץ.

"בסופו של דבר אמצעי הלחימה החשוב ביותר הוא גוף האדם. חייל בכושר סובל פחות מפציעות או משברי מאמץ, הוא לא מפסיד ימי אימונים, והוא עושה את מה שהוא צריך לעשות בדרך הטובה ביותר".

מויאל הלהיב בכירים רבים וצירף אותם לרוץ אתו בכל שבת בים, יחד עם בנות זוגם. "זה ממכר, וזה מקרין לחיילים. כשהמפקד רץ, המטה הקרוב שלו רץ, הם מהווים דוגמה לחיילים וכשהם מתלהבים הם מלהיבים את האחרים", מסביר מויאל. למרות האמונה שהמפקדים הבכירים יקרינו אורח ספורטיבי זה כלפי מטה, עד לרמת החייל הפשוט, מויאל לא מסתפק בזה. החודש החל פרויקט "חידון צה"ל בנושא כושר וספורט" בגלי צה"ל וגלגל"צ. החידון הוא במתכונת של חידון התנ"ך העולמי, והגמר ייערך ב-18 באוקטובר 2008, באליפות צה"ל למפקדים. שלביו הראשונים של החידון ייערכו במסגרת התכנית "קולה של אימא" המשודרת בגלי צה"ל, ויכללו שאלות טריוויה על ספורט וצה"ל.

בנוסף, הוחלט בשיתוף עם איגוד האתלטיקה כי צה"ל ישלח את נציגיו לאליפויות שונות. באליפות ישראל במרתון ירוצו חיילי צה"ל וקציניו, כאשר נציג צה"ל אשר יסיים במקום הגבוה ביותר יוכתר כאלוף צה"ל במרתון. כמו כן משתתפים חיילים וקצינים רבים בתחרויות טריאתלון, אחד מהם הוא תמיר בוהדנה הזכור בעיקר כמי שסימן "וי" כשהובהל באלונקה לאחר שנפצע במלחמת לבנון השנייה. למרות פציעתו הקשה, והעובדה שכתפו משותקת, חזר לאחרונה להתחרות בטריאתלון וסיים בהצלחה את התחרות הראשונה שלו לאחר הפציעה.

גם מקומן של הנשים לא נפקד בתחום הספורטיבי בצה"ל. לאחרונה התארגנה קבוצת הליכה לנשות צה"ל, הן בסדיר והן בקבע. במסגרת הקבוצה מתאספות חיילות רבות מכל הארץ והולכות למרחקים במטרה לשפר את סבולת הלב-ריאה ולרזות. הקבוצה רשמה הצלחה כל כך גדולה עד שבקרוב אמורות להיפתח קבוצות נוספות. ד"ר מויאל התגייס לצה"ל באוגוסט 1974, מעט אחרי מלחמת יום הכיפורים. בעקבות המלחמה נוצר מחסור בכוח אדם טכנולוגי, ומויאל שובץ בחיל החימוש. כאחד שהתמכר לכושר גופני כבר בגיל 15, עבודה טכנית, מעניינת ככל שתהיה, לא התאימה לו, ודאי שלא במסגרת השירות הצבאי.

הוא פנה לאיציק מרדכי, אז מפקד בית הספר למ"כים, והציע את עצמו כמדריך אימון גופני. מרדכי התלהב מהידע הרב שהפגין מויאל ולקח אותו תחת חסותו. במשך ארבע שנים שימש מויאל כמדריך אימון גופני בבית הספר למ"כים, שם הכיר את גיורא ענבר, שניתב את דרכו של מויאל בצבא. ענבר היה מפקד הפלוגה שלו בבית הספר למ"כים, וכשעבר לפקד על סיירת גולני, לקח את מויאל איתו ומינה אותו לאחראי על הכושר הגופני בסיירת. לאחר שלוש שנים וחצי בסיירת גולני, עברו השניים יחד ליחידת העילית של חיל האוויר – שלדג. באותם ימים הייתה היחידה עדיין צעירה יחסית, והשניים יכלו לגבש את ה"אני מאמין" שלה: ענבר בצד המבצעי, ומויאל בצד הגופני. לאחר כמה שנים ביחידה יצא מויאל ללימודים אקדמיים בנושא הספורט והכושר. הוא תכנן ללמוד במכון וינגייט, אך טרגדיה של חבר ביחידה הביאה אותו ללמוד במכללת אוהלו שבעמק הירדן.

בסיירת גולני הכיר את אביקם שרף, שהיה לאחד מחבריו הטובים. אביקם ז"ל נהרג בבופור, פחות מחצי שנה לאחר שאחיו הבכור דורון נהרג. מויאל, שהיה מקורב מאוד להורי השניים שהיו במצוקה קשה, החליט ללמוד באוהלו כדי להיות קרוב למשפחה. כשסיים את הלימודים, חלה אביהם של אביקם ודורון בסרטן ונפטר. עם מונה, האם, שומר מויאל על קשר עד היום.

לאחר שלוש שנים של לימודים, היה אמור לחזור אל הקומנדו של חיל האוויר, אלא שבגלל בעיות בנושא ההדרכה בבה"ד הכושר שבווינגיט, התבקש מויאל על ידי ראש המחלקה להגיע לווינגייט ולהסדיר את נושא ההדרכה. מויאל הסכים, אבל התנה זאת בכך שלאחר שיסדיר שם את הנושא, יישאר שנה כדי לפקד על העניינים, ויחזור לשלדג. בתום השנה, בדיוק כשהחל למלא את טופס הטיולים כדי לחזור לשלדג, פנה אליו אלוף המשנה "בוגי", לכם אולי הוא יהיה מוכר יותר כמשה יעלון, לימים הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל. באותה תקופה פיקד בוגי על סיירת מטכ"ל, וביקש ממנו להצטרף ליחידה. באותה עת סבלו הלוחמים ביחידה מפציעות רבות ומשברי מאמץ. מויאל הבין שהפציעות נגרמות כתוצאה מתכנון לקוי של סרגל המאמצים. בנוסף לתכנון מחדש של שגרת האימונים, הוא גם דאג להביא פיזיותרפיסט ליחידה, דבר שקיים כיום בכל היחידות המיוחדות של צה"ל, ובעתיד אמור להיות בכל היחידות הקרביות. בתקופתו הפכה היחידה לבעלת הכושר הגופני הטוב בצה"ל.

במהלך הלחימה בקיץ שעבר, הוחלט במרכז כושר קרבי לערוך סקר לחימה. מויאל ועוד מספר קציני אימון גופני מווינגייט נסעו יום יום במשך שלושת השבועות הראשונים של הלחימה, ותחקרו כ-1,760 חיילים עם חזרתם אל גבול ישראל. הם ישבו עם המ"פים והמג"דים ותחקרו את חיילי הסדיר והמילואים. כולם מילאו שאלון, ו-20 אחוז מתוכם גם עברו ריאיון. התוצאות גילו בצורה חד-משמעית שכושר ירוד פגע ביכולת הלחימה של החיילים. במהלך הלחימה שרירי חיילים שהלכו עם ציוד כבד על הגב התחמצנו והגבילו מאוד את יכולת התנועה של החיילים שנכנסו ללחימה.

המחקר של מויאל לתואר שלישי, שארך שש שנים, עסק בבדיקת ההשפעה של הכושר הגופני על יכולת הריכוז של לוחמים. תוצאות המחקר, כמו תוצאות תשאול הלוחמים במלחמת לבנון השנייה, קבעו שחייל בעל כושר גופני טוב יותר הוא בעל יכולת ריכוז גבוהה יותר. "מחקרים ומבחנים שנערכו על ידי בנושא וקיבלו חותמת אמינות מהעולם המדעי, לימדו שחייל שלא בכושר מחזיק את הנשק לא נכון, מתנשף, הידיים רועדות לו, אין לו כוח ויכולת הפגיעה שלו במטרה יורדת משמעותית", מספר מויאל. "לעומת זאת, חייל חזק, שהכושר שלו טוב והדופק שלו נמוך, מכוון ופוגע. סקר הלחימה מהווה פלטפורמה חשובה מאוד, וצריך לטפל בממצאים שלו באופן מידי, כי המוכנות למלחמה הבאה לא קשורה רק בהצטיידות ובדברים שנראים על פני השטח".

בעקבות הממצאים הוחלט להתקין בכל הבסיסים ובמוצבי הלוחמים בפיקוד הצפון מתקני כושר, כדי שהלוחמים יוכלו לשמור על כושר. בכל שבוע מגיע מויאל ליחידה אחרת בצה"ל ומעביר לה אימון כושר גופני. לאחר האימון, כשהוא עולה על מדי א', החיילים נשארים פעורי פה כשהם רואים שהמדריך שהעביר להם את האימון הוא לא מדריך של הולמס פלייס, אלא אלוף משנה.

"בכושר אין מעמדות", הוא מסביר. "בסיירת מטכ"ל אני לא אימנתי רק את הלוחמים כמו בשאר הצבא. למה הנהגים לא חשובים? אנשי הקבע לא חשובים? לכן היום בסיירת מטכ"ל התרבות תופסת את כולם. כשעשיתי בוחן טבע ללוחמים בווינגיט, כל היחידה הצטרפה. הפכתי את זה להפנינג של ספורט. הבנות עשו ניווט שמתאים לבנות, הנהגים עשו מיני אסון טובע לנהגים. בעצם ישנם חמישה מסלולים שכל חיילי היחידה עושים. ואח"כ יש פיקניק וחלוקת פרסים וכולם נהנים. כשהטבח רץ ליד הלוחם, אתה יודע איזו הרגשה זה נותן לו? זה מחזק את האגו שלו וזה מחבר אותו ללוחמים, ולכן אחת היחידות שאני חושב יכולות לשמש דוגמא שאין מעמדות זה מטכ"ל. בחדר האוכל כולם יושבים עם כולם, באימון ספינינג שיש כל שבוע, כולם משתתפים. הפקידה והלוחם והנהג והטבח ומפקד היחידה והלוחם והקצין. באיזו סיטואציה עוד מפקד יחידה יכול לעשות ספינינג עם הפקידה שלו? בשום מקום. זה מוקרן לכל היחידות עכשיו".

ומי לדעתכם אחראי על גיוסו של הספינינג לצה"ל? "כשהבאתי את הספינינג לצה"ל שאל אותי יוסי היימן, שאז היה רמ"ח כושר קרבי - 'תגיד ספינינג זה לא לבנות?' אמרתי לו שספינינג זה יותר מלבנים. לשמחתי נסעתי ללוס אנג'לס ושם עשיתי קורס מדריכי ספינינג אצל ג'וני ג'י שהוא בעצם המציא את הספינינג". רק לידע כללי, היום יש בצה"ל כ-70 חדרי ספינינג הפרושים בכל רחבי הארץ.

הצבא צועד על קיבתו

בוועדה לאורח חיים בריא הבינו שבמקביל לטיפול בכושר הגופני יש חשיבות לנושא המזון המוגש בחדרי האוכל. כיום מועברות בבסיסים שונים ברחבי הארץ סדנאות לתזונה נכונה, והדיאטנית הראשית החלה לייעץ לבסיסים בנושא בישול בריא ותפריטים בריאים, ולעבוד עם הטבחים על שינוי המטבח לטובת בישול בריא. ומאחר שחייב להיות תיאום בין התזונה לפעילות הגופנית, החל מויאל לתאם את הנושא עם סגן קצין רפואה ראשי, ומי שעתיד להתמנות לקצין רפואה ראשי בקרוב אלוף משנה נחמן אש. כיום נושא התזונה הוא באחריותו של חיל הלוגיסטיקה, אך מויאל מתכנן להקים גוף שיהיה אחראי על הקשר בין המזון והפעילות הגופנית בצבא.

מויאל גם מאוכזב מהיחידות העורפיות שלא מקפידות לקיים את הפקודות ולהקצות שעתיים בשבוע לאימון גופני לחייליהם. "בעייני אין דבר כזה אין זמן. היום אנחנו רואים את זה בכל צבאות העולם – האימון הגופני הוא שגרה. בצבא ארצות הברית 4 פעמים בשבוע מ-6 בבוקר עד 8 בבוקר כולם רצים ומתאמנים בחדר הכושר". "כשבוגי היה מפקד סיירת מטכ"ל הוא נהג לומר לבנות הלשכה שלשלושה אימוני כושר בשבוע יש אותה חשיבות כמו לישיבות מטה", נזכר מויאל. "והוא מצא זמן באמצע היום כדי להתאמן, והאימון הפך לחלק מאורח חייו, כמו של קצינים בכירים אחרים, והוא נמשך גם בתקופה שהיה רמטכ"ל

כעת עובד מויאל על מסמך עבור הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, על מנת להביא את הפקודה לידי ביצוע בשטח. "אני יודע מהיכרות אישית עם הרמטכ"ל שאצלו אין חוכמות. הוא מבין את חשיבות הכושר הגופני, ולמרות שיש לו הרבה מה לעשות, אני יודע שהוא יטפל בזה. זו פקודה וצריך לאכוף אותה". אך במבט כולל, ד"ר מויאל מרוצה מהמצב הנוכחי ומסתכל במשקפת ורודה אל עבר העתיד. "היום לאט לאט יותר ויותר מפקדים עוסקים בספורט. יש פה איזו רוח חדשה, אני רוצה מאוד שהרוח הזאת תתפוס את המפקדים ואת החיילים והיא תרחיב ותתרחב ככל שניתן עד שתכסה את כל הצבא. זה בעייני ההישג הגדול ביותר", הוא מסכם.

לקראת סוף הראיון מקבל מויאל טלפון, אחד מחברי הפיקוד העליון. קצין בכיר נוסף שמע על מויאל ומבקש להיפגש איתו על מנת לעבוד על תוכנית אימונים אישית עבורו. הוא מבטיח להגיע אליו תוך כחצי שעה.
"כשמישהו מבקש, אני עוזב הכל והולך לתת יעוץ מקצועי. למה? כי אם אני מביא את אותו בן אדם להתאמן מחר בבוקר, אז המטה שלו יתחיל להתאמן, הקצינים שלו יתחילו להתאמן, והחיילים שלו יתחילו להתאמן, ואחריהם החברים והמשפחות שלהם. זה אי. אני בונה איים של כושר, עוד אי ועוד אי ועוד אי ועוד אי ואנחנו נהיה יבשת. ככה אני רואה את זה"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #174  
ישן 23-08-2011, 15:53
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיונות מבמחנה עם תא"ל מיל' אילן הררי, אל"ם גולן מימון וסא"ל אלכס מלייב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/08/0503.htm

החבילות מההורים שלא הגיעו לרס"ן (מיל') חיים מגן בקורס בשנת 68', הסביבה הצבאית שייעדה את תא"ל (מיל') אילן הררי לקצונה, גאוות הוריו של אל"ם גולן מימון שהיה לקצין הראשון במושב והחלטתו של סג"ם ליעוז זוהר לצאת לקורס הקצינים בעקבות החבר שנהרג · קצין מכל עשור קיום בה"ד 1 בנגב מספר על חוויות מבסיס ההדרכה מספר 1 · פרויקט מיוחד

הפסוק "ממני תראו וכן תעשו" (שופטים ז' פסוק יז') מלווה כל קצין בצה"ל מרגע הכשרתו בקורס הקצינים. ואכן, מזה חמישה עשורים, עוברים קציני וקצינות צה"ל בשעריו של בה"ד 1, בית הספר לקצינים באזור מצפה רמון, ולומדים על המשמעות של להיות מפקד בצה"ל בדרכם לקבלת דרגות הקצונה. ערכים, מוסר ודבקות במטרה הם רק קומץ מהתכנים עליהם מושתת הבה"ד וכדור המשך, גם הקצינים שעוברים במסגרתו את קורס הקצינים מתחנכים ומפנימים ערכים אלו להמשך שירותם הצבאי. לרגל חגיגות ה-40 שנה להקמתו של בה"ד 1 בנגב, אסף אתר צה"ל את החוויות, התחושות והסיפורים ממפקדים בסדיר ובמילואים שעברו את קורס הקצינים בבה"ד בחמשת העשורים לקיומו בדרום, ושמע על דרכם לאחר צאתם משעריו כקצינים צעירים.

שנות ה-60 : רס"ן (מיל') חיים מגן - "הבה"ד בדרום הוא ארמון לעומת המחנה בסירקין"

"בינואר 1968 עברתי את קורס הקצינים", נזכר רס"ן (מיל') חיים מגן. "הקורס שלי התחיל במחנה סירקין, אך שלושה חודשים אחרי שהתחלנו את קורס הקצינים אמרו לנו שעוברים לדרום". רס"ן (מיל') מגן התגייס לסיירת הצנחנים בשנת 1966 ולקורס הקצינים יצא מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מעיד על עצמו כי כבר מגיל צעיר ידע בתוכו שיהיה קצין. עוד בנעוריו עבר קורס מפקדים במסגרת הגדנ"ע ונשלח למצעד צבאי גדול בהולנד.

"חבר הכנסת מתן וילנאי היה המפקד שלי בסיירת צנחנים והוא זה ששלח אותי לקורס הקצינים", נזכר מגן. "במהלך הקורס היו זקוקים לכוחות שלנו לפעילות מבצעית", הוא מוסיף."אז ביצענו מארבים וחדירות מעבר לגבול. יצאו גם לניווטים רבים בשטח בלילות. אני זוכר תרגיל באמצע המדבר שאני הייתי מפקדו. זה היה לילה חשוך לחלוטין וכדי להגיע ליעד היה עלי ללמוד את המסלול היטב וכך עשיתי והובלתי את המחלקה לכיוון היעד בעזרת מצפן וספירת הצעדים הכפולים. הקצין הממונה עליי, שלא הכיר את הטווי, חשש מאוד וכל הזמן שאל אותי אם אני בטוח בדרך שבה אני הולך, הייתי בטוח בעצמי ואכן הובלתי את מחלקה בביטחון ליעד". נוסף לאימונים ולפעילויות המבצעיות יצאו מגן ומחלקתו ביום העצמאות של שנת 1968 למצעד הגדול בירושלים שנערך אחרי מלחמת ששת הימים ונועד להפגין את כוחו של צה"ל. על בנייני הבטון האפורים של הבה"ד, המכילים את מאות מחניכיו, הוא מספר בחיוך "בה"ד 1 בדרום היה ארמון לעומת המחנה בסירקין שנבנה בימי הבריטים. במצפה רמון היו לנו חדרים שאפילו בבית לא היו לי כאלה".

הוריו של מגן לא היו מעורבים ביציאתו לקורס הקצינים. הם הגיעו לארץ כעולים חדשים, לאחר שברחו מפולין עם חניית ביניים בצרפת, הישר למושב חירות ולא הכירו את התרבות הצברית של שליחת חבילות מהבית לבן המוצב בבסיס רחוק. "כל החברים שלי היו מקבלים חבילות מההורים", מספר מגן. "אני לעומת זאת בטרם צאתי הביתה הייתי קונה בשק"ם צ'ופרים ומביא חבילות הביתה כדי לפנק קצת את הורי שהיו חקלאים. תפיסתם עוד הייתה תפיסה של עולים חדשים וחייהם לא היו קלים". כשסיים את קורס הקצינים מונה לתפקיד מפקד מחלקת טירונים בצנחנים איתם בנה את המוצבים בתעלת סואץ ויצא לפעילויות מבצעיות שונות ללכידת מחבלים ומבוקשים. את הקריירה הצבאית שלו המשיך גם לאחר שהשתחרר מצה"ל בשנת 1969, ובמסגרת שירות המילואים היה בין מקימי חטיבת החרמון.

שנות ה-70: תת-אלוף (מיל') אילן הררי – "קצין הוא מוסד"

"שאלו אותי בבקו"ם לאן אני רוצה להתגייס, ואמרתי שבעדיפות הראשונה אני רוצה גולני, בעדיפות השנייה גולני כל הזמן גולני, גולני, גולני" נזכר תת-אלוף (מיל') אילן הררי. "גדלתי בשכונת מעוז אביב שבתל-אביב, שהייתה אז שיכון צבאי עם הרבה אנשי קבע, ושם אמרו לי שגולני זה הכי טוב, אז הלכתי לגולני". וכך, נחוש בדעתו וחדור מוטיבציה, התגייס תא"ל (מיל') הררי בשנת 1977 והצטרף לשורות חובשי הכומתה החומה. זמן קצר לאחר מכן, בסוף שנת 1978, כשהוא מפקד כיתה ואף השתתף במבצע ליטני בלבנון, יצא הררי לקורס הקצינים בבה"ד 1. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות קצין" מסביר אילן. "אבא שלי ואח שלי היו קצינים, לא תכננתי אז להגיע עד דרגת תת-אלוף אבל כשהייתי קצין רציתי להיות מפקד פלוגה וכשהייתי מפקד פלוגה רציתי להמשיך לעוד תפקיד וככה המשכתי הלאה".

"אני זוכר את אמיר מיטל ז"ל, חבר טוב שלי, יושב על המדרגות בבה"ד ובוכה כי לא שיבצו אותו בגולני, המקום שבו הוא רצה להשתבץ", משחזר הררי. "בסוף, הוא חזר לגולני. היינו מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים באותו הזמן וחברים טובים. מיטל ז"ל נהרג לפני עשרים שנה כששימש מפקד גדוד בלבנון, והתמונה שלו תלויה אצלי על הקיר כדי שלכל מקום שאני הולך הוא יבוא איתי". לאחר שסיים את הקורס האינטנסיבי בבה"ד וקיבל את דרגות הקצונה, המשיך הררי את דרכו בחטיבת גולני כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומגוון תפקידים נוספים רבים.

"אחרי שסיימתי את תפקידי כמפקד גדוד יצאתי לחופשה ללא תשלום", מספר הררי ומסביר. "רציתי לבדוק כל מיני אופציות אחרות באזרחות. זמן קצר אחרי זה חזרתי ישירות לצבא". במהלך הקריירה הצבאית הארוכה שלו הספיק לכהן הררי בתור מפקד חטיבת הנח"ל, ראש המטה של פיקוד המרכז ומפקד "עוצבת האש". בתפקידו האחרון בצה"ל שימש כקצין חינוך ונוער ראשי, תפקיד אותו מילא במסירות במשך ארבע שנים. היום, תא"ל (מיל') הררי משמש כראש עיריית לוד, לאחר שהוחלט במשרד הפנים להדיח את ראש המועצה הקודם ולמנות את אילן, שהתנדב לתפקיד, במקומו. "קצין הוא מוסד. קצין זה אחריות, מקצועיות ודוגמה אישית" מסביר הררי. "אני מאחל לבה"ד 1 שכולם ירצו להגיע אליו ולהיות קצינים".

שנות ה-80: אלוף-משנה גולן מימון – "המפקדים בבה"ד בעלי תחושת שליחות"

דחיפה קלה ממפקדו של אלוף-משנה גולן מימון הספיקה לו כדי לצאת ללא קושי לקורס הקצינים בבה"ד 1. "התגייסתי בינואר 1968, הייתי מפקד כיתה בטירונות של המשטרה הצבאית וכנראה שלא הייתי מפקד רע", נזכר אל"ם מימון. "יום אחד המדריך הראשי בבה"ד קרא לי לבוא אליו, טפח לי על הגב ואמר לי – 'מחר אתה בבה"ד 1'". וכך אכן היה, בפברואר 1987 יצא מימון לשלושה חודשי קורס בבה"ד 1. "ידעתי שבקורס צפוי יותר עומס מנטאלי מאשר עומס פיזי", הוא נזכר. "והסתבר שהיה משניהם. אני זוכר במיוחד את מסע האלונקות בלילה קר מאוד וגשום, בשלב כלשהו הרגשתי לא נוח שאני לא סוחב את האלונקה והתחלתי לסחוב. באותו זמן התחיל לרדת ברד, היו אבנים גדולות בכל מקום והחלקתי עם האלונקה שנפלה על הראש שלי. במהלך המסע חשבתי רק על הרגע בו אגיע לאוהל הסיירים, אפתח את התיק ואלבש מדים נקיים מבוץ. כשסיימנו את המסע וחזרנו לכוון האוהלים הסתבר לנו שבנינו את האוהלים על ערוץ נחל וכל הדברים שלנו נשטפו להם בנהר ונעלמו. בסופו של דבר מצאתי את התיק שלי, אבל כמו בסרטים הוא היה מלא במים".

כקצין מילא אל"ם מימון מספר רב של תפקידים במהלך השנים, החל ממפקד כיתה ופלוגה בבה"ד 13, בסיס ההדרכה של חיל המשטרה הצבאית, סגן מפקד הבה"ד, מפקד כלא מגידו, כלא שש וכלא עופר. כיום, אל"ם מימון הוא מפקד מחנה המטה הכללי (הקריה) בתל-אביב, בסיס בו משרתים אלפי חיילים. "הייתי הקצין היחידי במושב שרשרת שבדרום", נזכר מימון. "כיוון שהורי הם אנשי מושב פשוטים מבחינת היותי קצין הייתה בשבילם התגשמות הציונות והערכים. אבי הוא איש מסורתי, כשהייתי הולך איתו לבית-הכנסת אבי היה מציג אותי שם בגאווה, מבחינתם זה היה אושר גדול". בבה"ד 1, מעיד על עצמו מימון, למד הרבה. "הופתעתי בעיקר מאיכות המפקדים, הם ברמה גבוהה מאוד עם ערכים ותחושת שליחות. הקצינים והקצינות בצה"ל הם תמצית הישראליות, חיזוק היכולת שלנו להיות כאן במדינה ישראל. מה אני מאחל לבה"ד 1 לרגל חגיגות ה-40? שימשיך להכשיר דורות של קצינים ערכיים ומצוינים".

שנות ה-90: סא"ל אלכס מלייב – "אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי"

"עד דרגת הסרן לא הייתי בטוח אם אני רוצה להמשיך בצבא קבע", מתוודה ראש ענף תכנון ומערכות מידע בחטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה (חט"ל), סגן-אלוף אלכס מלייב. במסגרת תפקידו אחראי סא"ל מלייב על תשתיות התקשורת והמחשוב של החט"ל, מערכות המידע הניהוליות וההנדסיות שבשימוש החטיבה, מערכות שמשמשות לעיתים גם את כלל צה"ל. "ידעתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי. התלבטתי עד שהייתי קצין חימוש בגדוד", נזכר מלייב. "התפקיד הזה כלל הפעלה של מערך אחזקה מאוד מורכב, פיתוח וטיפוח כוח אדם מקצועי ואחריות על כשירות האמל"ח בגדוד. שם קיבלתי את ההחלטה שאני אמשיך בצבא".

את מסעו התחיל סא"ל מלייב בבסיס ההדרכה של חיל החימוש (בה"ד 20), כמדריך בקורס מכונאי טנקים. כשעבר לתחום ההדרכה בבה"ד הרגיש כי, לדבריו, "זה רק טבעי שאמשיך לקצונה". משם הדרך לבה"ד 1 הייתה קצרה. בנובמבר 1992, כשנה וחצי לאחר שהתגייס לצה"ל, סיים את קורס הקצינים בהצטיינות וזכה לענוד את דרגות הסג"ם. "בפעם הראשונה שראיתי את בה"ד 1 הוא היה נראה לי כמו מבצר אפור וגדול שאין לדעת מה יש מאחורי שעריו", נזכר מלייב בחיוך. "אני חושב שזו הייתה אחת התקופות היפות בחיים שלי. מאוד אהבתי את הקורס, את המפקדים, את הנגב, את הרוח שיש במקום. בה"ד 1 הצליח להוציא ממני את המקסימום האפשרי".

"בבה"ד 1 היו לי שני חברים טובים מאוד", הוא מספר. "היינו באותו צוות בקורס הקצינים והמשכנו ביחד גם את ההשלמה החיילית בבה"ד 20. נוצר בינינו קשר מאוד חזק ומשמעותי. הם הכירו את החלקים הכי פנימיים שלי, את החוזקות והחולשות". גם סיום הקורס עצמו היה משמעותי מאוד עבור הקצין החדש. "מיד הרגשתי מפקד לכל דבר. אחרי בה"ד 1 יש תחושה שאפשר לעשות הכל, תחושה של חיזוק הזיקה והמחויבות, שממילא קיימת, למדינה. שקיבלתי כל- כך הרבה כלים, שהתחדדו כל- כך הרבה ערכים. כל זה, בד בבד עם הידיעה שאתה מקבל על עצמך הרבה מאוד אחריות, שמעתה יש לך הרבה יותר חובות מזכויות ושאתה מעכשיו מייצג תמיד לא רק את עצמך בחברה אלא גם את צה"ל בכל מה שתעשה. אני מאחל לבה"ד 1 שימשיך לבחור את האנשים הנכונים לקצונה, שיקנה להם את הכלים להיות מפקדים נבונים ואת הערכים להיות מנהיגים ראויים - הם המנוע של צה"ל. קצין בעיני הוא בראש ובראשונה מפקד ומנהיג, אני מאמין שמפקד טוב יודע לגרום לאנשים ללכת אחריו לא מכוח השררה והדרגות, אלא מתוך אמונה בדרך אותה הוא מתווה, באמצעות הדוגמא האישית ומכוח ההנעה הפנימית שהוא מעורר בפקודיו".

שנות האלפיים: סג"מ ליעוז זוהר – "להיות קצין הייתה השאיפה שלי תמיד"

"הגעתי לגבעתי בעקבות חבר של אח שלי שאני מכיר מגיל צעיר" מספר סג"מ ליעוז זוהר, מפקד מחלקה בגדוד "רותם" בגבעתי. "הוא נהרג במבצע חומת מגן ומאז המקרה החלטתי שאני רוצה ללכת בעקבותיו". את מקומו בגבעתי לא הרוויח סג"מ זוהר בקלות, הוא חזר מספר פעמים לבקו"ם עד שאמרו לו כי הוא הולך לגבעתי. שמונה חודשים העביר זוהר במגוון תפקידים בחטיבת גבעתי עד שיצא לקורס מ"כים. אחרי הקורס, הגיע זוהר לפלוגת החוד בגדוד "רותם" שם שימש כמפקד כיתה. "חמישה חודשים הייתי מפקד כיתה עד שיצאתי לקורס הקצינים בבה"ד 1", משחזר זוהר. "בבה"ד הייתי שבעה חודשים מתוכם ארבעה בהשלמה החיילית. אני זוכר את בה"ד 1 בתור הבסיס הכי צבעוני בצה"ל בגלל הכומתות בכל הצבעים שתמיד נמצאות על הראש". בתום הקורס שב זוהר לגדוד "רותם" והפעם בתור מפקד מחלקה בפלוגה המבצעית.

"לא באתי עם ציפיות מיוחדות לבה"ד 1", אומר סג"מ זוהר. "רק רציתי לפגוש אנשים טובים שאוכל להעביר איתם את החודשים הבאים, ובאמת הכרתי שם הרבה אנשים מעולים. באחד הלילות במהלך הקורס חבר שישן איתי בחדר התחיל לצרוח שמשהו הולך עליו, כל הקומה הגיע לחדר שלנו כדי לבדוק מה קרה, הדלקנו את האור ולא ראינו כלום. בבוקר מפקד הצוות ביקש שאותו חייל יעבור בדיקת סמים. לבסוף הוא לא היה צריך לעבור את הבדיקה כי גילינו במהלך היום עכבר מטייל לנו בחדר והבנו שזה מה שהלך עליו בלילה". גם הקור חודר העצמות של פברואר באמצע המדבר לא מנע מליעוז להגשים את חלומו ולהפוך לקצין. "להיות קצין הייתה השאיפה שלי מאז ומתמיד", הוא מסביר. "להיות קצין מבחינתי זה לייצג משהו אחר. קצינים הם אנשים שלא חושבים רק על טובתם האישית ואיך לסיים את השירות כמה שיותר מהר. אני מאחל לבה"ד 1 שימשיך להיות כמו שהוא, למדתי שם המון על עצמי, על המערכת ועלי בתוך המערכת. אני ממליץ ומאחל לכל אחד לעבור את החוויה היפה והמיוחדת הזאת"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #175  
ישן 24-08-2011, 16:09
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם ירון, לשעבר מפקד בסיס אשדוד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/06/0607.htm

עם תחילת המבצע הפכה המציאות בחיל הים לאחרת. משיוטי הבט"ש הרגילים, עברו הלוחמים שעל הספינות להפצצה של יעדי חמאס ונקודות שיגור · עכשיו, עם שוך הסערה, מתפנה מפקד בסיס אשדוד של החיל לסכם, בפעם הראשונה, את החלק הימי של "עופרת יצוקה": שיתוף הפעולה עם החי"רניקים, חיסול המחבלים מהים, ופרשת הספינה האיראנית · ריאיון סיכום לחימה

ניר קוסטי

שיחה אחת, שהתנהלה בלב ים, תלווה את מפקד בסיס אשדוד של חיל הים, אל"ם ירון, מימי "עופרת יצוקה". על סיפון אחת הדבורות, כשהגלים מטלטלים אותם מצד לצד, הקדיש המב"ס מספר רגעים לשיחה עם מפעיל הטייפון שעובד באנייה, תושב אשדוד במקור. "מה עבר עליך עד עכשיו?" שאל אותו המב"ס. התשובה, הפשוטה אמנם, שקיבל ירון, הביאה אותו לחידוד ההבנה של מהות המבצע המתנהל סביבו, ושאותו, בגזרת הים, הוא מוביל. התיאור שפרס בפניו הלוחם היה קצר וברור. "כשביום השני של המלחמה אמרו לי להיכנס לירות על היעד כי משם יורים על אשדוד", הוא אמר, "הרגשתי שאני באמת מגן על הבית".

את מרבית הרגעים של המבצע, ירון זוכר כשהחושך עוטף אותו סביב. כחלק מגורם ההפתעה שנשמר לאורך כל "עופרת יצוקה", בוצעה עיקר הפעילות של חיל הים בלילה, בין אם מדובר בפעילות שוטפת או במבצעים בעלי מטרה ממוקדת. רק בבוקר, בין התכנונים ללילה הבא, להערכות המצב והתחקירים, הוא מצא זמן לשינה חטופה.

השליטה בגזרת הים נעשתה ממוצב הפיקוד באשדוד. כאן גם שהו מפקד חיל הים, האלוף צ'ייני מרום, יחד עם בכירי החיל במשך רוב ימי המבצע. כולם היו מוטרדים מכמה תרחישים שעלולים היו לשנות את תחושת ההצלחה במשימה. "בלחימה, אין תסריט אחד גרוע", אומר ירון. "אני יכול לציין הרבה מאוד תסריטים גרועים. החוכמה היא להפעיל את הכוח נכון בשביל לא להיכנס ולהגיע אליהם. כשצריך, לקחנו סיכונים, והיו לא מעט כאלו. ובכל זאת, מבחינתי, פגיעה בכוחותינו היא הסיכון הכי גדול במלחמה".

ירון ממעט לדבר על האיום מהחוף. ובכל זאת, מבין השורות, ניתן ללמוד שהאיום קיים תמיד. את הפגיעה באח"י חנית, בשנת 2006, זוכרים בחיל הים היטב. זמן לא מועט הוקדש על מנת לוודא שאירוע כזה לא יחזור.

"זה שלא פגע בנו שום טיל זה לא נס", הוא אומר. "זה מודיעין טוב, הערכת מצב קבועה והפעלה נכונה של הכוחות בים. האיום מהחוף הוא משמעותי, כולם מבינים את זה ומכירים את זה. אנחנו לא פועלים בזירה סטרילית. אנחנו לא נמצאים במקום בו אנחנו לא מאוימים ושאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים והצד השני רק יעמוד ויתגונן. לא כך נראית זירת הלחימה שלנו. הלוואי שהיא הייתה כזאת".

מהשוואה בין מלחמת לבנון השנייה למבצע הטרי עדיין, הוא מסתייג. כשהוא נשאל על גאוות היחידה של חיל הים אחרי "החנית", הוא עונה בנחישות. "הסיפור הוא לא ההשוואה למלחמת לבנון השנייה, אלא לצבא בכלל ולחיל בפרט. אני מרגיש שחיל הים עשה הפעם את מה שצריך לעשות ושיתוף הפעולה פעל כמו שצריך. אימונים לאורך זמן, הבנה בין מפקדים. נוהל קרב ארוך וסדור הביאו אותנו מוכנים לעימות הזה, ובסופו של דבר להפעלה נכונה של הכוח".

מקומנו בגלובוס

מתחילת מבצע "עופרת יצוקה" עסק חיל הים, בין היתר, באכיפת הסגר הימי, סיוע לכוחות חי"ר ושריון, בתצפית לעבר החוף ובעיקר - בירי לעבר יעדי טרור וחמושים. פלגת הבט"ש בזירה, יחד עם כוחות הקומנדו הימי, עבדה מול חטיבת הצנחנים בצפון הרצועה ומול אחת מחטיבת השריון שפעלה במרכזה. בנוסף, ספינות הטילים ריככו יעדים ביבשה לפני כניסת החי"רניקים, לצד תקיפות יזומות של הסטי"לים, הדבורות ושייטת 13 על מטרות של חמאס בים וביבשה.

את הישגי החיל עוד לא ניתן למנות במדויק. הנתונים מדברים על עשרות תקיפות לעבר יעדים ועל מחבלים רבים הרוגים. כך הושמדו, בין היתר, ספינות המשמר של ארגון חמאס והמפקדה הימית שלו, לצד תשתיות נוספות. משקל רב נוסף מפעילות החיל הוקדש למניעת שיגורים של קסאמים וגראדים לעבר מדינת ישראל. יחד עם אוגדת עזה ופיקוד הדרום, הגיעו בבסיס אשדוד לנוהל עבודה מהיר יותר שאפשר ירי מידי לעבר נקודות שיגור הסמוכות לחוף, ללא מעבר דרך ביורוקרטיה של אישורים. "ראינו את השיגורים לכיוון ישראל נעים מזרחה מהר מאוד, בורחים מאזור החוף", אומר ירון. "אפשר לומר, שחלק גדול מהשיגורים על אשקלון ואשדוד נמנעו בזכות הפעילות של חיל הים".

"הדבר הראשון שעסקנו בו הוא משימות הגנה", הוא מדגיש. "בתקופה שהיא לא תקופת לחימה קוראים להן משימות בט"ש, אבל גם בזמן מלחמה תפקידנו לוודא שמגינים כמו שצריך ושאף אחד לא תוקע לנו פנדל או גול בלי שהתכוונו. אם אתה שם את כל הקשב רק להתקפה, הם יכולים בסוף להוציא פיגוע כזה או אחר, וזה הדבר הראשון שהקפדנו עליו".

שבועיים אחרי סיום המבצע, וירון לא מתיר רגע אחד של שאננות. מבחינתו - מצב המלחמה עוד לא נגמר. "האיום קיים כל הזמן", הוא מתריע. "לא צריך את ספינות המשמר של חמאס בשביל שיהיה פיגוע". הוא מצביע על אחד המסכים שלצדו. "כל הנקודות הירוקות במסך הזה הן סירות דיג שנמצאות עכשיו בים, וכל אחת מהן היא פוטנציאל לפגיעה בכלי שיט שלנו, או לביצוע פיגוע במדינת ישראל על ידי שיט צפונה. לא מעט פיגועים גדולים בהיסטוריה שלנו הגיעו מהים".

ובכל זאת, על-אף האיום הממשי מהים, כפי שהוא מציג אותו, ירון יודע את מקומו של החיל. "מקומנו בגלובוס מאוד ברור", הוא מדגיש. "לנו ברור שאנחנו לא השחקנים המרכזיים במלחמה, והאמירה הזו היא לא ניסיון להצטנע. המלחמה הזו נשענה בעיקר על כוחות היבשה וחיל האוויר. עשינו כל מה שאנחנו יכולים ואת זה עשינו הרבה, ועשינו את זה לא רע בכלל".


מתחמשים לקראת המבצע. "יש לנו יכולת טובה לעבוד בתנאים שנחשבים בעיתיים"

מח"ט גזרתי

שיתוף הפעולה המוצלח עם כוחות היבשה העניק למב"ס את הכינוי "מח"ט גזרתי" בפיקוד הדרום. "הרגשתי כך", הוא מודה. "היינו מופקדים על גזרה שהיא גם ים וגם קצת מהחוף, ובמבצעים ספציפיים גזרה רחבה אפילו יותר. אני יודע שחלק מהמח"טים הופתעו לטובה מהיכולות של חיל הים. אותי זה לא הפתיע, וכעת אחריותנו לוודא שהם ימשיכו להשתמש ביכולות האלו לפחות כמו שנעשה בתקופת הלחימה".

את חשיבותו של שיתוף הפעולה עם החי"ר הוא זוקף לזכות מספר סיבות. אחת המרכזיות שבהן היא כיוון תצפית נוסף שהעניקו לכוחות הפועלים על הקרקע, ושסייע להם לפגוע ביעדים. לכך התווסף גם הירי מהים, שהפתיע את חמאס.

אחד היתרונות המרכזיים של חיל הים, מסביר ירון, הוא ביכולת של אנשיו לעבוד מול היעדים שברצועה לאורך זמן. גם כשמתרחשת תחלופה בין הספינות, היא כמעט ולא מורגשת ביבשה. "דבורה או סטי"ל יודעים לפעול במשך כמה יממות ולעבוד בתיאום מלא. אלה כלים שמסוגלים לתצפת ולסייע באש לאורך זמן". לכך מתווספת, הוא מסביר, עמידות חיל הים מול תנאי מזג האוויר. "יש לנו יכולת טובה לעבוד בתנאים שנחשבים לבעיתיים. עננות, למשל, לא יכולה להפריע לנו".

אף פעם לא רגוע

בתוך אירועי הלחימה, תפסה מקום מיוחד גם ספינה איראנית אחת "איראן שהאב" שמה, ששייטה סמוך לחופי עזה. ספינת הסוחר הזו, שניסתה, לטענת האיראנים, להעביר ציוד הומניטרי ומזון לפלסטינים, הייתה, מתברר, רק אחד מכלי השיט שניסו לפרוץ את הסגר הימי שהוטל עם תחילת הלחימה.

"מניעת פריצת הסגר הימי ממערב היה אחד מתפקידינו המרכזיים בלחימה", אומר ירון. "ביצענו פעילות מול אנייה איראנית ושתי ספינות שהגיעו מקפריסין, ובזה אף אחד לא יכול להחליף אותנו. אנחנו השחקנים המרכזיים כי זה ים נטו, ובדיוק בשביל זה המציאו אותנו. בכל הקשור לתקיפות מטרות ביבשה - אנחנו יודעים להודות שלצבא היבשה ולחיל האוויר יש יתרון משמעותי. בעזרת האמצעים שלנו אנחנו עושים את המקסימום ועמדנו בכך בצורה יפה. היינו קרובים למיצוי היכולות שלנו בעת הזו, אבל אנחנו לא מתיימרים להיות השחקן המרכזי בלחימה".

ירון טוען שגם בתקופה שקדמה למבצע, הפעילות בים הייתה אינטנסיבית. "פה אף פעם לא רגוע", הוא אומר. "בזירה הימית החיכוך עם הפלסטינים, במיוחד בתקופת רגיעה, הוא משמעותי. כל יום יש לנו כמה עשרות סירות פלסטיניות שנמצאות בים. החיכוך הזה מייצר מוטיבציה אצל מי שרוצה לפגוע בנו. העובדה שבקרבת החוף הישראלי יש מתקנים שהם מתקנים אסטרטגיים של מדינת ישראל, שאנחנו אמונים על ההגנה שלהם, מוסיפה מוטיבציות נוספות ואם מחברים הכל ביחד, אפשר להבין מה קורה כאן ביום-יום".

כעת, תחזור מידת החיכוך בים אט-אט לקדמותה. בימים האחרונים מאפשר חיל הים, לראשונה מתחילת המבצע, דיג בחופי הרצועה. אמנם לרשות העזתים עומדים רק שלושה מיילים מהחוף המותרים לדיג, אולם עד כה לא נרשמו חיכוכים מיוחדים איתם. "אני מניח שהם מבינים את המצב", אומר המב"ס. "אם הייתי במקומם, כשחיל האוויר תוקף ברקע ועפים פצמ"רים וקסאמים מפעם לפעם, לא הייתי משחק משחקים".

ירון מסביר שמרבית תשומת הלב נתונה כעת למניעת פיגוע מהים. "זו תקופה מאוד עדינה", הוא אומר. "גם בהיבט של המוטיבציה שלהם. ואנחנו יודעים שפגיעה בכלי שיט של חיל הים, חס וחלילה, היא הישג מאוד משמעותי בעבורם. אנחנו כל הזמן ממשיכים בהערכת הסיכון".

בחיל הים לא זיהו עד כה פעילות חבלנית עויינת מצד הסירות, אולם בחיל מדגישים, כי יש להתייחס בזהירות לכל כלי שיט באזור.

אתה מעריך שיותר כלי שיט ינסו להגיע בתקופה הקרובה לרצועה?

"לדעתי, הזרם שהתקיים עד כה לא ייפסק. אנחנו נצטרך להמשיך ולהתמודד עם העניין הזה. ברמה הצבאית, אנחנו מסוגלים לטפל בזה".

הסיכון המרכזי קשור להעברת אמל"ח. כשהמנהרות בפילדלפי הרוסות או סגורות - ייתכן מאוד שהמים יהפכו לנתיב ההברחות החדש. "מתקיים כאן חוק הכלים השלובים", הוא מסכים. "כשהמנהרות פתוחות ועובר בהם מה שצריך, כמעט ואין הברחות ימיות. למה? כי הברחה ימית מסובכת יותר ואפשר להעביר באמצעותה פחות. עד תחילת הלחימה, כמות האמל"ח במנהרות היתה עצומה, ולכן בחצי השנה האחרונה היו הברחות ימיות בודדות. במידה שהאכיפה ביבשה תהיה משמעותית, בין אם תתבצע על-ידי המצרים או האמריקאים, אני מניח שמספר ההברחות הימיות יגדל. אנחנו יודעים לטפל בהברחות ימיות, ובכל מקרה, נצטרך בעניין הזה שיתוף פעולה גם בים"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #176  
ישן 24-08-2011, 16:15
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם סא"ל מיל' מייקי הרטמן, לשעבר ראש תחום קליעה בצה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/14/1402.htm

זה התחיל בילדון אמריקאי שלא נפרד לרגע מאקדח הצעצוע, המשיך בחייל בודד שהכריז בלי בושה: “איי וואנה בי א צלף" והסתיים בראש תחום קליעה מיתולוגי - שמדריך כל מג"ד חי"ר · סא"ל מייקי הרטמן, שפורש כעת מתפקידו, מסכם יותר משני עשורים של אהבה גדולה · “פשוט הלך לי טוב עם הנשק", הוא מסביר

סא"ל מייקי הרטמן, ראש תחום הקליעה בצה"ל, היה אמור להיות עורך-דין מצליח. הילדות המתקתקה בלוס אנג'לס הייתה אמורה להסתיים בעתיד זהה לזה של חבריו בבוורלי הילס. דווקא המפגש התמים לכאורה עם הספר השכונתי הוא זה שהוביל אותו להפוך לאיש המקצוע של צה"ל בכל מה שקשור לקליעה ולירי. התפנית החדה בחייו של הרטמן התחילה באוזן שנחתכה קלות במהלך התספורת. הפציעה ההיא זיכתה אותו באקדח צעצוע. ואיך זה נגמר? באלופי צה"ל שמגיעים לימי אימון בהדרכתו במתקן אדם, בבכירים בתעשיות הביטחוניות שמתייעצים עמו על בסיס קבוע ובמפקדי גדודי החי"ר שמגיעים לימי עיון בנושא קליעה לפני שהם נכנסים לתפקיד. לא תהיה זו הגזמה לטעון שאין לוחם שלא מכיר אותו, בטח לא כזה שמתהדר בפק"ל קלע, שהומצא בתקופתו.

"כשהייתי צעיר, תמיד הסתובבתי עם רובה אוויר", משחזר הרטמן שפורש כעת מתפקידו. "היינו תוקעים קיסמי שיניים בחצר והייתי יורה לעברם מחלון הבית. המילה הראשונה שלמדתי בעברית הייתה 'צלף'. החלום שלי היה להיות צלף בגולני, וזה כל מה ששמעתי עליו בארצות הברית. הייתי הולך ל'גאן קלאבים'. כל החיים שלי תמיד הייתי קשור לירי. במבט לאחור, אני לא יודע מאיפה זה נוצר, אבל אני מאמין שהושפעתי מסרטי וייטנאם. אני זוכר שראיתי את הסרט 'מבצע אנטבה' עם יהורם גאון, ואמרתי שאני רוצה להיות כזה. אני רוצה להיות גיבור".

המילון של מייקי

איפוסון: אמצעי איפוס לכלי הנשק. "בנינו איפוסונים חדשים בעבור התבור, בעבור הנגב, בעבור הקלעים", מסביר הרטמן. "בעבר היו טעויות קשות באופן בו איפסו את הנשק, כשלא חישבו נכון את המסלול הבליסטי של כלי הנשק ואת הבעיה הזו פתרו האיפוסונים".

הפריקה החדשה: "שינינו את שיטת הפריקה ביולי 2008", מתאר הרטמן. "בתהליך הקודם, במידה ונמצא כדור בקנה, החייל היה פולט כדור. הפריקה החדשה מובילה להעפת כדורים שנגרפו, דרך התריס, ללא פליטה וללא פגיעה אפשרית".

מקצים מיוחדים: "רצינו להפוך את המטווח למקסימום מדמי מציאות, ובמקביל - שיהיה כיף להתאמן בו", הוא מסביר. "בנינו מקצים שמדמים מצבים לא נוחים, מטרות פתע, ירי בין מטרות וירי רגליים".

מק-פורק: אמצעי שנולד לפני כחמש שנים. מטרתו: להקטין את כמות פריקות כלי הנשק.

קורס מש"קי קליעה: הקורס שמכשיר את כלל מש"קי הקליעה של צה"ל. כיום משתלב מש"ק קליעה בכל גדוד, בכל בא"ח ובכל בא"פ וגם בכל בט"ר, הקורס נמשך 11 שבועות, מתקיים במתקן-אדם, ומתאים לרובאי 02 ומעלה.

קליעה: חלק בסיסי בהכשרתו של כל לוחם. "היום זה מובן לכל מג"ד חי"ר שבלי הכשירות הנדרשת בקליעה, אין לו גדוד", אומר הרטמן. "המילה קלע הפכה למקצוע בשנת 1997, כשבוצע מהפך בצה"ל והוא הפך לפק"ל העיקרי שגורם לפגיעה באויב".


הברקת קליעה
בחדר האוכל בבית משפחת הרטמן, ערב לפני שעלה לישראל כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, נחתם חוזה. אמו של מייקי השביעה אותו לא להתגייס לצבא ובתמורה לכך הבטיחה שתממן את נסיעתו והוצאותיו. ההסכם לא עזר. אל מול מראה החיילים אוחזי נשק המסתובבים בארץ - מייקי נשבר, והחליט להתגייס בכל זאת. המשמעות הייתה שאת התהליך הזה הוא יעבור לבד. "באותה תקופה הייתי דתי ונחשבתי לחלק מפלוגות ההסדר", הוא מסביר. "השנה הייתה 1988 - תקופת האינתיפאדה הראשונה ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בגבעתי. בוורלי הילס מול בא"ח גבעתי בקציעות - קשה למצוא ניגודים עזים יותר על הספקטרום. נסעתי דרומה, הגעתי לקציעות והתיישבתי על החול. זה היה הלילה הראשון והשמש שקעה. הייתי מבסוט שהגעתי, הייתי ציוני 'אחו-שילינג'. זה היה החלום שלי. יום למחרת כבר הייתי שבוז רצח. שאלתי את עצמי: איך הגעתי לפה? כמות השעות ביציאה שקיבלתי, מספר השבתות שסגרתי, אני חושב שאני מחזיק את השיא בגבעתי עד היום הזה, כי הייתי במה שנקרא הלם קרב".

ההשתלבות בצה"ל שכל-כך קרץ הייתה מלווה בבדידות קשה. "הייתי חייל בודד כל-כך באופי", הוא מספר. "לא ידעתי לדבר עברית, לא ידעתי לקרוא עברית. כשהגעתי לריאיון עם המ"מ, אמרתי לו: 'איי וואנה בי א צלף', והוא אמר לי: 'תעשה, אל תדבר'".

כבר במטווח הראשון הדהים העולה האמריקאי את הסובבים. הרטמן הפך ללהיט התורן בבסיס הטירונים של גבעתי והדרך אל המטרה נראתה קצרה מתמיד. "לא הייתי הכי טוב בריצה, לא הייתי הכי טוב בסחיבה, אבל הלך לי טוב מאוד עם נשק", הוא מסביר. "יש סרט שנקרא 'מעבר לשיא' עם סילבסטר סטאלון, על הורדת ידיים. בסרט רואים שלפני תחרות הוא מסובב את המצחייה של הכובע אחורה, כדי להיכנס למוד אחר. זה היה הסוויץ' שלו. לי הייתה את הנצרה, הייתי פותח נצרה והייתי במוד אחר לגמרי".

א חרי אין-ספור קווי עזה-לבנון, מטווח אחד הבהיר לו מה הייעוד הצבאי שלו. "חבר שלי ביקש ממני עזרה באיפוס הנשק, וניסיתי לעזור לו על-פי מה שהיה נראה לי הגיוני. אחר-כך ביקשו ממני להמשיך לעזור לחייל ההוא, וגם לזה שבא אחריו. עמדתי בקו יורים והפכתי ל'מש"ק קליעה ראשון'. לא עברתי שום קורס, לא היה לי מורה דרך, עשיתי מה שהסתדר לי במוח, ואיכשהו שם התחיל להיבנות המייקי הזה שגורם לאנשים לפגוע".

היכולת של הרטמן להעניק לאנשים כלים שיסייעו להם לקלוע הפכה אותו, כשהיה אך ורק בדרגת סמל, לאחראי על כל הצלפים בגבעתי. החטיבה הסגולה הגיעה למקומות הראשונים בתחרויות ירי וחלק מתעודות הצלפים באותה תקופה הוחתמו על ידו, אחרי שהלוחמים עברו את הקורס דווקא אצלו ולא בבה"ד 3 (שלימים הפך לביסלמ"ח - ג"כ) בשומרון. הרטמן חלף על פני מועד השחרור והמשיך באותו התפקיד ולאחר מכן יצא, בהיותו נגד, אל קורס הקצינים. כשסיים, הוצב כקצין קליעה במתקן אדם.

לסג"ם הרטמן לא לקח הרבה זמן להפוך לראש מדור הקליעה, כשלו כפופים שני סרנים - תמונה די חריגה בנוף הצבאי. "הייתי צריך לבנות את תחום הקליעה", הוא מסביר. "כל אחד עשה מה שהוא רוצה, לא היו תוכניות, לא היו מערכים. הייתי הולך לישון עם דף ועט כל לילה, חולם על צה"ל ובאופן כמעט קבוע היה לי חלום או רעיון - מה שאני קורא לו 'הברקת קליעה'. הייתי קם באמצע הלילה ורושם. כל חוק צה"לי של היום נולד באותם הלילות".


הרטמן מתרגש מביצועיו של האלוף גלנט. צילום: רומן פורצקי

לא הייתי מספיק בוגר

האוטו האישי של הרטמן גמא מאות קילומטרים במרחבי רמת הגולן ולאורך גבול לבנון. הרטמן הסתובב בחטיבות החי"ר, הגיע אל הלוחמים, הדריך ודיבר איתם - הכל כדי לשפר את המודעות לנושא הקליעה. כמו כל מהלך צבאי מוצלח, האסטרטגיה נקבעה מראש, אבל האלתור והמזל היו משמעותיים לא פחות לתוצאה הסופית. "כשחי"רניק אומר היום 'אימון גופני, קליעה ושדאות' באותה נשימה - זה המפתח לשינוי שעשינו. אז לא הייתה בכלל קליעה", הוא קובע. בשנות התשעים פרצה השמועה על אודות משוגע עם מבטא כבד שמסתובב בשטח ומשכנע מפקדים שקליעה זה מקצוע. "המזל שלי שזה עבד", הוא מחייך. "לך תגיד לאנשים שהם טעו עשר שנים. שאני, סג"ם אמריקאי עם מבטא, מבין יותר טוב מהם".

עם ההצלחה הגיע גם הפרסום. הרטמן ישב ב"מעגל" של דן שילון, קיבל הצעות עבודה מהוליווד לאימון שחקנים בכלי נשק ופרצופו המחייך ניבט מעשרות כתבות. אחת מהן התגלגלה היישר למשפחתו בארצות הברית והובילה לשיחת טלפון ראשונה לאחר שש שנים. "עשו עליי כתבה ב'ג'רוזלם פוסט' שהופץ בעולם", הוא נזכר. "אמא שלי ראתה אותי ופתאום הבן שלה לא היה רק ה'לא עורך דין' והכבשה השחורה. פתאום היא הבינה שעשיתי משהו בחיים. התמונה הוצבה על הפסנתר בחדר האורחים ואמא שלי ניסתה גם להתקשר אליי". נדמה, שעל החלק הזה בעברו - מתקשה הרטמן לדבר. "לא הייתי מספיק בוגר להתמודד עם זה והייתה אי נעימות. לקח לי כמה שנים לעבור את זה אבל היא התאמצה מאוד לתקן".

בשנים שחלפו המשיך הרטמן לבסס את מעמדו. הוא כינס באמתחתו גם את הכשרות הנגב והלוחמה הזעירה. אבל בעיה בריאותית הובילה לכך שנקבע לו פרופיל 21, והוא הבין שבעבורו - זו שירת הברבור. "היום, בתור סא"ל, אני עובד באותה רמת קושי שעבדתי בתור סג"ם", הוא מסביר. "אתה כל הזמן מתמודד עם שכנועים ועם הצורך להוכיח. אני לא טיפוס של סגן-אלוף, אני שרוט לגמרי. אני קורא לטירונים 'אחי'. זה שהגעתי למצב שמג"דים בחי"ר לא נכנסים לתפקיד לפני שהם מדברים איתי - זו אמירה. ואני חולה עליהם. אני חי בשבילם, הם יודעים את זה. הרבה יותר חשוב שלהם יהיה טוב מאשר שלי יהיה טוב".

"לחתונה שלי הגיעו חברים מהצבא - עם פרחים אדומים לצנחנים, ופרחים סגולים לגבעתי. אלו החברים שלי, המשפחה שלי. כשאתה חייל בודד, המילה 'אחי' הופכת להיות יותר מסלנג. היא הופכת למשהו אמיתי". עכשיו, אחרי שש עשרה שנה בתפקיד, הוא מתקשה להחליט מה יעשה ביום שאחרי, אבל ברור לו שאהבותיו הגדולות - צה"ל וחיילים בודדים - ימשיכו ללוות אותו. "אולי יום אחד אהיה קצין חיילים בודדים ראשי", הוא מודיע. "זה התחום שהכי קרוב ללבי. אחרי שעשיתי כל כך הרבה שנים בצבא, אם אי פעם אחזור לגור בארצות הברית זה יהיה רק בשביל צה"ל - על מנת לגייס כספים או לשכנע אנשים לעשות עלייה. אני לא יודע להיות אחר. מצאתי נישה שאני ממש ממש חזק בה, וזה ממש מזל כי אני כל כך חלש בשאר התחומים. אשתי מזכירה לי את זה כל יום"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #177  
ישן 24-08-2011, 16:56
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון (קצר) מבמחנה עם אל"ם אילן שריקי, לשעבר מפקד שייטת 3
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/09/033/02.htm

אל"ם אילן שריקי, מפקד שייטת הסטי"לים בחיל הים, מסכם שנתיים בתפקיד. "פעלנו רבות כדי להחזיר את הביטחון ביכולות שלנו", הוא אומר על התקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. על מבצע "עופרת יצוקה": "הכלים פעלו באופן ממוקד, מקצועי והתקפי שענה על הציפיות"

"חד–משמעית, אם היום היה נורה הטיל על אח"י חנית, הוא היה מיורט" - כך קובע מפקד שייטת הסטי"לים (שייטת 3) בחיל הים, אל"ם אילן שריקי, שיסיים את תפקידו בתקופה הקרובה. "אנחנו משקיעים המון בהגנה על הספינות, גם בטכנולוגיה וגם באימונים, אני חושב שאנחנו מוגנים".
אל"ם שריקי, שקיבל את הפיקוד על שייטת 3 אחרי מלחמת לבנון השנייה, נדרש לחולל בה שינוי יסודי על רקע הפגיעה בסטי"ל, שבה נהרגו ארבעה חיילים. פגיעת הטיל בספינה נצרבה כמכה המורלית הקשה ביותר בכל שלבי הלחימה של החיל. במקביל, נאלץ מפקד השייטת להתמודד עם מוטיבציה נמוכה לגיוס לשייטת, כמו גם של משרתי הקבע בספינות.

"אני חושב שזה לא רק הסיפור של השייטת, אלא הסיפור של חיל הים ושל הצבא בכלל", מסביר אל"ם שריקי. "נדרשנו לטפל בתחושת המסוגלות של אנשינו, כך שירגישו שהמערכות שלנו פועלות ומתפקדות, ושהם עצמם מסוגלים למשימה. לצד זה, פעלנו על–מנת להחזיר את הביטחון ביכולות שלנו. בתהליך נכון, בכל מה שקשור לסטי"לים ולחיל הים בכלל, בנינו את עצמנו בהדרגה בצורה מסודרת וממוקדת".

שנתיים וחצי אחרי המלחמה בלבנון, הפליגו ספינות הטילים לחופי רצועת עזה, והפגיזו מאות יעדים מן הים, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". "כשבאים למדוד את השייטת או את החיל במבצע 'עופרת יצוקה', השאלה הנשאלת היא האם בלחימה ברצועה הפעלנו את כל הטכנולוגיות ואת כל היכולות המבצעיות שלנו כדי לקחת חלק משמעותי במבצע, והתשובה לכך, לדעתי, חיובית", פוסק מפקד השייטת. "אני לא רואה עוד יכולת מבצעית שמשותפת לשייטות השונות, אם זה לקומנדו הימי, לשייטת הסטי"לים ולספינות הבט"ש, שניתן היה להפעיל ברצועה כדי לבצע את המשימה טוב יותר, שלא הפעלנו. האופן שבו פעלו הכלים בים היה ממוקד, מקצועי, התקפי וענה על הציפיות".

בחיל הים בוחנים בשנים האחרונות הצטיידות בספינות טילים נוספות, שיאפשרו לשאת עליהן כלי–נשק שמשוגרים כיום מהיבשה וישדרגו משמעותית את יכולות השייטת. "כשאנחנו מסתכלים על מפת ארץ ישראל ועל האיומים הבסיסיים שמעבר לגבול: הקטיושות ארוכות הטווח, הקסאמים המשודרגים, הגראדים ושאר הטילים, אנחנו רואים שבסופו של דבר, כמעט כל נקודה חשופה להיפגע. בעקבות זה, נשאלת שאלה תפיסתית לגבי כלי–הנשק וההתגוננות שלנו - מאיפה היינו רוצים לשגר אותם? וכאן נכנס העומק האסטרטגי שאפשר למצוא היום רק בים", מדגיש אל"ם שריקי. "לדעתי זאת לא תהיה טעות להצטייד בעוד כלי–שיט בסדר גודל של סער 5 ויותר", ממשיך המפקד היוצא, "אני חושב שהתרומה שלהם לזירה הימית וללחימה בכלל תהיה מאוד משמעותית"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #178  
ישן 24-08-2011, 16:58
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם שמוליק פרידמן, לשעבר מפקד יחידת ניסוי האיכות
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/36/10.htm

בשקט־בשקט פועלת בזרוע היבשה מעבדת הניסויים הגדולה ביותר בישראל, או בשמה המקורי: יחידת הניסויים ואבטחת האיכות (נס"א). עם השנים הפכה היחידה לגוף חצי–עסקי המחוזר על–ידי זרועות הצבא והתעשיות הביטחוניות. בדרך, מתמודדים המשרתים ביחידה עם אתגרים טכנולוגיים וסיכון חיים יומיומי. השבוע הם מציינים 40 שנה ליחידה

ל"ג בעומר של לפני מלחמת שלום הגליל נחרת בזיכרונו ובגופו של אל"ם שמוליק פרידמן. מדוכת עשן נפלטה מטנק הצנטוריון, שוט בעגה הצה"לית, ואל"ם פרידמן, היום מפקד יחידת נס"א (ניסויים ואבטחת איכות) של זרוע היבשה ואז לוחם בגדוד 71 של חיל השריון, נפצע. ספק אם ידע שיום יבוא והוא יהיה הגושפנקה הסופית לאישור כל אמצעי לחימה שנכנס לשימוש הלוחמים והיחידות המבצעיות.

למרות זאת, ואולי בגלל, הוא מודה שגם לאחר שאמל"ח יוצא תחת ידו, עלול להתרחש אסון. "אני לא יכול לאשר ששום דבר לא יקרה, מה זה להיות בטוח?" תוהה אל"ם פרידמן. "אנחנו בנס"א עשינו את כל הבדיקות, עשינו סקר סיכונים וניתחנו אותו. ברור שיכול לקרות משהו, אבל הסיכויים עצמם מאוד קטנים. אני יודע שעשינו את מה שאפשר, הכי טוב שאפשר, כדי שללוחם יהיה מוצר בטיחותי. זה הכי חשוב".

יחידת נס"א, החולשת על שניים מבין שדות הניסויים בארץ, הורכבה על בסיס שתי יחידות עבר: יחידת הניסויים והיחידה לאבטחת איכות. מאז מלחמת ששת הימים, מקבלים אנשי היחידה דיווח על כל תקלה בטיחותית בצה"ל, אוספים את נתוני המבצעים והמלחמות, ובוחנים את מספר כלי הרק"ם שנפגעו ומיקום הפגיעה.

מניתוחים אלה פותח, למשל, המיגון לטנקי המרכבה, בנוסף לפאר היצירה השריונאית הישראלית - מרכבה סימן 4. אלוף (מיל') ישראל טל, אבי הפרויקט, היה גם זה שבנה את התשתית הייחודית של נס"א, המאפשרת לזרועות היבשה, האוויר והים, ואף לתעשיות האזרחיות, לבצע את הנסיעה הראשונה בכלי רכב חדש, את השיגור הראשון של טיל, את הירייה הראשונה בכלי נשק בסביבה הבטוחה ביותר. "הסיכונים של האנשים שלי מאוד גבוהים", מספר אל"ם פרידמן. "הם משתמשים בתחמושת לא סטנדרטית בכלל. בחיים לא ייתנו לשום דבר להיכנס ליחידות בלי בדיקה שלנו. אף אחד לא ייקח את זה על אחריותו שמשהו יירה או ייסע בלי שהוא עבר את אישורנו. הרי גם טיל יכול להסתובב חזרה אליך. יכולות להיות תופעות לא רצוניות. אסור שיקרו טעויות. יקרו טעויות - זה אסון".

בפברואר אשתקד, במהלך ניסוי בו נורה טיל, אירעה אותה טעות. קצין בדרגת סרן ונגד מהיחידה נפצעו באורח קשה ובינוני, מסוק הוזעק למקום והטיס את הפצועים לבית–החולים. נס"א ספגה מכה קשה. "זה היה אירוע טראומתי. היינו חייבים לאסוף את היחידה ולהמשיך הלאה", נזכר פרידמן. "תפסתי את האנשים ואמרתי להם שאין גוף אחר במדינת ישראל שיכול לעשות את מה שאנחנו עושים. אין מישהו אחר שיודע לעשות את זה. זו חובתנו לתרומה לביטחון המדינה".
בעקבות התחקיר שביצעו בזרוע היבשה, שונו שיטות המעקב והביצוע של הניסויים. "אנחנו ממשיכים לעשות את הניסויים רק על–פי הכללים. בשעתו היו חריגות חמורות. אם הם היו עושים את הניסוי על–פי הנהלים, לא היה קורה להם כלום. אותו נגד נשאר ביחידה והקצין עבר למרכז תחמושת, הוא משתקם מקטיעת היד ואפילו קיבל דרגת רס"ן".

הסיכון הרב שמא ניסוי יגרור אחריו תאונה קשה, מוביל לכך שבניסויים גדולים במיוחד מקימים ביחידת הניסויים של זרוע היבשה צוות בשם "איפכא מסתברא" שתפקידו לחשוב ולברר כיצד ניתן יהיה לפעול על מנת להקטין את איום הפגיעה במידה ומרפי יחליט להציג את פניו. אותה מומחיות וירידה לפרטים הקטנים הובילה גם תעשיות צבאיות וגופים חוץ–צבאיים המתעסקים עם אמצעי לחימה, לבוא ולערוך ניסויים בשדות הניסויים הצה"ליים. בכל יום מבוצעים ביחידה מספר רב של ניסויים, שעל כל ניסוי שאינו תוצרת הצבא הירוק (חיל הים, האוויר, מפא"ת או התעשיות הצבאיות) משלמים מקבלי השירות מאות אלפי שקלים עבור ניסוי בסדר גודל בינוני ממוצע.

כמו כן, נקבע בכל שנה רף כספי, אותו אמור מפקד היחידה 'להשיג' על–ידי תיאום ניסויים. השנה עומד הסכום על 32 מיליון שקל. "להחזיק את היחידה הזו זה עסק מאוד יקר", קובע פרידמן. "זו מלחמה על כל שקל על–מנת שנוכל לקיים את היחידה, לתחזק את התעשיות הייחודיות ולהתאימן לאמל"ח העתידי. אם לפני שנתיים המטרה הייתה להכניס 29 מיליון וסיימנו עם 31.3 מיליון, השנה העלו את הרף ל–32 מיליון".

אמנם צריך להגיע לרף הכנסות, אך שטח הניסויים מוגבל.

"אז מתאמים ומשתדלים. צה"ל ובתוכו זרוע היבשה הם בעדיפות, אבל יש לנו מספיק תבונה וחוכמה כדי לנהל את המשאב הזה בצורה נכונה. בינתיים הסתדרנו ואנחנו עומדים בשני היעדים".
השילוב של תעשיות צבאיות והתחרות הגוברת ביניהן עלול לגרום לאנשי נס"א להימצא בין הפטיש לסדן - בין חוזה על סך מיליוני שקלים לאספקת אמצעי לחימה לצה"ל ולצבאות נוספים, אל מול ביטול פרויקטים, הפסדי ענק ופיטורי עובדים. "בשנים האחרונות אנחנו שותפים מתחילת הפיתוח", מציג פרידמן. "גורם המפתח אמל"ח מציג דרישה מבצעית והאנשים ביחידה נמצאים כבר כחלק מצוות הפיתוח בחטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה עם התעשיות. אחר–כך, יש מכרז בו מחליטים איזו תעשייה תזכה. אני קורה לזה 'נקודת ארכימדס'. אם האנשים שלי יהיו שותפים בתהליך הפיתוח, אני יכול להשפיע יותר על המוצר. אם אני אקבל מוצר מוגמר, אחרי שמשקיעים בו כסף ואגלה שהוא לא טוב, זה חבל. ככל שאני מגלה את זה מוקדם יותר, המוצר יהיה איכותי יותר, זול יותר ומנופק מוקדם יותר - וזה קריטי ללוחמים".
לאחר החלטת התעשייה לפתח מוצר מסוים, מחזיקה נס"א 75 בוחנים ברחבי הארץ שתפקידם לפקח על הייצור ולבדוק שהוא עומד בתו התקן אותו קבעה היחידה.

איך ניתן למנוע חשד לניגוד עניינים מצד אנשיך הנמצאים בתעשיות באופן יומיומי?

"לא קורה דבר כזה, אבל ברור שצריך להיזהר. אנחנו כל הזמן בקשר עם האנשים ויודעים לשמור על מתח נכון. התעשיות כבודן במקומן מונח, הן יודעות למדר את העסק הזה. שעושים מכרזים בין כמה חברות, אנחנו ממדרים את התעשיות - הם מביאים לי את המוצר ואני עושה את הניסוי, התעשייה לא נכנסת הנה. היא יכולה לתמוך בו, אבל היא לא מבצעת אותו".

בחינה במבצע

הורים שבניהם נהרגו בפעילות צבאית מנסים לברר כל פרט לגבי רגעיו האחרונים של הבן, מקווים לפרוט כל אמירה אחרונה, מעשה שלא ישוב לעשות, מחשבה שעלתה למוחו ונמוגה. הם שומרים את מדיו הבלויים, את חפציו הקטנים, תולים בבית את כלי הנשק כזיכרון אחרון. בתוך שטח שדה הניסויים המרכזי של נס"א, חבוי המקום אליו נאספים כלי הרכב הצבאיים אחרי פגיעתם. משפחות בודדות מגיעות אל המקום לראות את היקף הפגיעה. ספק גם אם ברבות הימים יהפוך למרכז מורשת, כזה שבימי זיכרון מניחים עליו פרח ומדליקים לצדו נר.

כאן מונח הג'יפ בו נהרגו בציר הוברס שני חיילים. שם ה"דוד" שספג פגיעה קטלנית ברצועת עזה, אך לא נפגע הודות למיגונו. מימין טנק שעלה על מטען גחון. אחד–אחד הם עומדים בשורה, כמו קבר חשוף, פתוח, ניצבים כעדות למה שקרה. משמאל ניתן להבחין בשרידי ההאמר הפגוע בו נסעו אלדד רגב ז"ל ואהוד גולדווסר ז"ל. בובת פלסטיק וחץ אדום מסמלים את פגיעת טיל האר–פי–ג'י.

כלי רכב שנפגעו בפעילות מבצעית והגיעו לשדה הניסויים. מנסים לשחזר את רגעי הפגיעה

בעזרת הכלים הפגועים מחשבים במעבדות החומרים ובענף המיגון את רגעי הפגיעה ומנסים לשחזר שנייה אחר שנייה. "בשנים האחרונות פרצנו דרך בתחום הזה, ואנחנו יכולים לקחת רסיס כדור או טיל ולדעת מה קרה", מעיד אל"ם פרידמן. "אנחנו חוקרים פה נושאים נורא רגישים - בדקנו מסוק שנפל במלחמת לבנון השנייה והיינו גם חלק מחברי הוועדה לחקירת מקרה גולדווסר ורגב. גם את הפגיעה בביתו של הרופא ד"ר אבו אל–עייש במבצע בעזה חקרנו".

"עופרת יצוקה" הייתה נקודת שיא גם עבור נס"א. בעקבות תקריות הירי הדו־צדדי במבצע, החליטו לפתח ביחידה בתוך 24 שעות אמצעי מיוחד לשימוש הכוחות במטרה למנוע את הישנות האירועים. מתפרות נפתחו מחוץ לשעות העבודה כדי לספק ללוחמים את הפיתוח החדש, שעתה נבחן ביחידות השדה ועתיד להיקלט בשנה הקרובה. במקביל, דרשו התעשיות הצבאיות להכניס כמה שיותר אמל"ח חדש שטרם נוסה לשדה הקרב העזתי על מנת לבחון אותו בתנאי אמת. עשרות כלים חדשים נכנסו לשירות בתקופה זו - מרובה צלפים ארוך טווח ועד לאיי–רובוט, מצלמה על גבי כדור שמאפשרת ללוחם לצפות במתרחש מעבר לסמטה או לחומה.

"ב'עופרת יצוקה' למדנו מה היו הפערים המבצעיים ובהתאם להחלטת ראש הפרויקט עבדנו 24 שעות ביממה", מספר פרידמן. "חלק מהניסויים עשינו ממש בשטח. נתנו את הכלי ללוחם ותוך כדי הדרכנו אותו איך לעבוד איתו. ב'מטאדור', טיל הנ"ט החדש של יחידות החי"ר, שהיה להיט במבצע, עשינו ניסוי וגילינו בעיות. אם לא היו עושים ניסויים ומישהו היה יורה בו, ייתכן והייתה נגרמת תאונה. אם היו מבצעים ירי מאויש ראשון, אותו חייל לא היה איתנו היום".

מלחמת שטחים

מקום בו יורים קצת יותר מבאוגדה ממוצעת, סביר כי ימשוך לא מעט אש. מיקומו של שדה הניסויים המרכזי של נס"א על חופה של ראשון לציון ידע הרבה מאבקים - על עצם קיומו ועל פגיעתו במרקם החיים. "סגן הרמטכ"ל החליט לפני מספר שבועות שלא נוגעים במטווח, שזה נשאר תשתית ניסוי", מציג פרידמן. "אבן נגולה מעל לבי. העובדה שהחליטו ששדה הניסויים יישאר במקומו אומרת שאני יכול להשקיע בתשתיות. לפני שהקמנו חדר אוכל אמרו לנו שאוטוטו מפנים אותנו, אז לא כדאי. אתה לא יכול להתקדם ככה. ההחלטה היא לכמה שנים, אז בינתיים ירדו מאיתנו וזה דבר מאוד חשוב".

מדוע צריך להיות שדה ניסויים בלב המדינה?

"מבחינתי זה קריטי שהמטווח הוא במרכז הארץ. אנחנו מפתחים משהו בתל השומר, ביפת"ח, באים לפה ותוך שעה יכול להיות ניסוי. הגמישות הטיפולית שלנו מאוד חשובה. התעשיות גם יושבות פה. לא סתם רפא"ל מגיעים לניסויים גם פה, למרות שדה הניסויים שלהם בדרום".
ואם המאבק על המטווח נשמע מתיש, גם בשדה הניסויים הנוסף של היחידה, הנמצא בחלקה הדרומי של ישראל, ישנה בעייתיות לא קטנה. "יש לי בעיה קשה של מסתננים", מודה מפקד נס"א. אנחנו עובדים תחת פקודות הגזרה ומה שמפקד עוצבת אדום מנחה לעשות גם אני עושה".

אתה מבטל ניסויים בגלל מסתננים?

"היו מקרים שהפסקתי ניסויים, אבל הצבנו מערכת הגנה ויכולת גילוי מסתננים לבונקרים שמזהה אם יש תנועות באזור. אני יודע מה הן נקודות התורפה שלי. בבונקרים מוחזקים עשרות טונות של תחמושת ומי שייכנס לשם יכול להרים את הכל, כך שגם אמבולנס לא יחלץ אותו".

בעוד ניסוי של פגז ארטילרי בעל חיווט לווייני מתבצע במרכז, ספינת דייגים מפריעה לתחילת הבדיקה המבצעית. קריאת "חדל" נשמעת. "מי שנכנס עכשיו הוא עבריין", אומרים ביחידה. "יש צו אלוף ממפקד חיל הים שהשטח הזה נמסר אלינו. זה כמו להיכנס ברמזור אדום, ומי שמפעילים את הספינות יודעים את זה. בסופו של דבר מדינת ישראל נתנה לי את השטח הזה לא בשביל הביזנס האישי שלי, אלא כדי לקיים ניסויים".

זה לא קצת מצחיק שרוב הזמן שלך אתה מתעסק בספינות, מסתננים וארגונים ירוקים?

"זה לא רוב העיסוק, רוב העיסוק שלי זה ניסויים ואבטחת איכות", מבהיר פרידמן. "אבל אתה נתפס לקוריוזים, פשוט חיים עם זה. אנחנו האנשים שיושבים מאחורי הקלעים, שאחראים על העבודה הטכנית, אבל מי שצריך לדעת מה אנחנו עושים, יודע".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #179  
ישן 24-08-2011, 17:01
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם אל"ם איציק בר, לשעבר מפקד חטמ"ר שומרון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/25/08.htm

אל"ם איציק בר, מח"ט שומרון, חורק שיניים בניסיון לשמור על הסטטוס קוו בגזרה שמורכבת מאיזונים ובלמים. בתוך העיר שכם, בין הר הברכה להר הקללה, הוא מנסה לשמור על השקט שכבר הושג ולקחת בפרופורציה את הטרור העממי. מול המנגנונים הפלסטיניים הוא בונה יחסי אמון, אבל לא מתקרב יותר מדי. ובחוץ, הוא משתדל לתחזק את היחסים העדינים עם המתנחלים - גם כשאפשרות הפינוי נראית שוב באופק

הרכב של אל"ם איציק בר, מח"ט שומרון, מתקדם לאטו אל עבר פאתיה הדרומיים של העיר שכם. ה"דוד" (רכב המח"ט הממוגן - י"ס) בולט על רקע הבתים הערביים הצפופים, עובר באטיות את מחסום חווארה. בר לא נותן דעתו לעשן הסמיך המיתמר מן הצמיגים הבוערים שבצד הדרך. גם טרטורו הבלתי פוסק של מכשיר הקשר אינו מסיח את דעתו. שנה בעיר הזאת עושה את שלה - ואט-אט מתפתחת מעין אדישות דרוכה. היום, הוא כבר מכיר כל חלק בה. "בירת הטרור", שבה הוא מבלה את מרבית זמנו הפכה בעבורו לבית שני, וכעת הוא מצביע על כל אחד מהמבנים הצפופים, יודע שמאחורי כל אחד מהם ישנו סיפור.

הרבה שינויים עברו על בתי העיר הזו בשנה האחרונה: הסכם המבוקשים שנחתם לפני שנתיים החל לתת אותותיו, ולאחרונה מתווספת גם מדיניות הסרת המחסומים בגדה, שאמורה להיטיב את חייהם של התושבים הפלסטינים. בשבוע שעבר, מספר בר, נפתח בקניון שנבנה ליד כיכר השעון בית-הקולנוע הראשון באיו"ש. "סימן ראשון אולי לשינוי האווירה", הוא מחייך. עם זאת, החטיבה מתמודדת עם עלייתו של הפח"ע העממי, ובמקביל קושי גדול עוד לפניהם: פינוי אפשרי של המאחזים הבלתי חוקיים בגזרה.

אבל בר, שעבר מסלול ארוך בחטיבה האדומה, בוחן כל אחד מהנושאים ברצינות, משתדל לפוצץ את הבלון התקשורתי שנבנה מסביב להם, ומבקש להתייחס דווקא לקושי שטומנת בחובה חטיבה מרחבית. "העבודה של מח"ט בבט"ש דומה מאוד לאתגר של מורה בכיתה א'", הוא אומר בחיוך. "הקושי שעומד בפני מורה בכיתה א' הוא הצורך לקלוט מדי שנה את השנתון החדש, מחזור הילדים שסיימו את הגן ומתחילים כעת בית-ספר. אלה ילדים שהכל חדש להם, ובכל שנה המורה נדרש להכיר להם מחדש את העולם, ואז בום, הם עוזבים וממשיכים לכיתה ב'. בעולם הבט"ש אתה משקיע בגדוד שנמצא אצלך בגזרה, ויום אחד הם הולכים למקום אחר ואתה נדרש להתחיל הכל מהתחלה".

אני מניח ששכם היא גם משימה קשה במיוחד בעבור מורה לכיתה א'.

"נכון. אולי יהיה יותר נכון להגדיר אותה ככיתה א' טיפולית".

עולם תת-קרקעי

השינוי שעברה שכם בשנה האחרונה דרמטי. הקשת שם העיר, שהוציאה מתוכה בעבר פיגועים רבים, ב"גוגל חדשות" תוליד למשל, בראש הרשימה, דיווח על אחד מתושביה שכבש מקום של כבוד בספר השיאים של גינס כבעל הכנאפה הגדול בעולם. אבל הצניחה ב-70 אחוז בכמות הפח"ע מתוצרת העיר, והירידה של 50 אחוז במספר הפצועים לכוחותינו ביחס לשנה שעברה, לא הפכו את עבודתו של אל"ם בר לקלה יותר. הסכם המבוקשים שנחתם לפני שנתיים - ובמסגרתו "נמחקו" מאות שמות של פעילי הגדודים מרשימת המבוקשים של צה"ל והשב"כ בתמורה להתחייבותם לחדול מכל עיסוק בטרור - אמנם העמיד את מרביתם מאחורי הדוכנים בשוק - אבל השיקום הכלכלי של שכם כולה עוד ארוך.

בר שמח במיוחד בשישה חודשים של שקט, כמעט תעשייתי, בגזרתו. "מזה חצי שנה לא היו באזור התרעות והתארגנויות שמאפיינות ניסיונות לגלגל פיגוע לעורף", הוא מסביר. "זה הישג משמעותי. בנוסף לו, נשמר גם חופש הפעולה של כוחותינו. עד סוף 2008 עדיין היו מקרים בהם נפגעו פה כוחות בפעילויות בעיר. היום כוח צה"ל יכול להסתובב בכל מקום בעיר כמעט ללא חשש מירי או ממטענים".

את מקום המבוקשים הותיקים בעיר שנצרו את נשקם, החליפו חוליות אחרות. לפני פחות משנה, נעצרה בשכם חוליית חמאס, שתכננה לבצע פיגועים, ובר מעיד שחמאס אינו היחיד שבוחש בקלחת השומרונית. "תשתיות הטרור שקיימות בשכם רחבות יותר מאלו של ארגון חמאס", הוא מסביר. "קיימים גם פעילי פת"ח ותנזים, פעילי הג'יהאד האסלאמי ועוד. כל התשתיות הללו נפגעו מאוד בעקבות פעילות מסיבית של כוחותינו והן מתקשות לגלגל פיגועים".

אבל גם אם תשתיות חמאס בגדה אינן מסוגלות לייצר פיגועים, הן בהחלט יכולות לבסס את עצמן במישור האזרחי-פוליטי. בערים מסוימות בגדה, אומרים בפיקוד המרכז, מקבל חמאס עדיין תמיכה ציבורית רבה יותר מהפת"ח. "חמאס הולך ונחלש בעיקר בתשתית הצבאית, אבל עדיין מאוד חזק באזרחית", אומר בר. "אבל מנגד, אנחנו כן רואים שהפת"ח הולך ומתחזק".


אם חמאס, או לפחות תשתיותיו הצבאיות, נחלשו כל-כך בעיר, האם יש עוד צורך בהיקף כה רחב של פעילות מסכלת?

"בוודאי. הפעילות המסכלת חשובה מסיבה מאוד פשוטה: אין ואקום בעולם. אם אנחנו לא נמצאים במקום מסוים מישהו אחר יהיה שם. במקומות שבהם אנחנו לא פועלים יתפתחו יכולות טרור ופח"ע. המטרה שלנו היא לשמר מצב קיים. יש כל הזמן חוליות שפעילות בשטח ומנסות להגיע לבשלות מבצעית שתפגע בכוחותינו. אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו האם הפעילות עוד רלוונטית, אלא איך שומרים על הפעילות שתמשיך להיות רלוונטית".

הצורך להישאר דרוכים, גם כשנדמה שהעיר שקטה, לא מאפשר לו לעזוב אפילו לשעות ספורות על מנת לבקר את אשתו מיכל - המלווה אותו בכל תפקידי הפיקוד - ושלושת ילדיו. את העיר הזו הכיר עוד בהיותו מג"ד 101. כעת, היא אחרת לגמרי. "שכם של 2009 לא דומה לעיר של 2004", הוא אומר. 
"אם אז הפעילות כללה בעיקר מארבים בתוך מבנים, היום זה לא רלוונטי כי אין חמושים שמסתובבים בעיר. אם הייתי פועל עכשיו כמו שפעלתי אז לא הייתי מצליח. המטרה שלנו היא ליצור תשתית להיכרות עמוקה עם הקרקע והשטח, כך שביום פקודה, כשיתחדש איום המטענים והירי, נוכל לפעול במהירות וביעילות, כשהקרקע לא מהווה בעיה. זה יכול להיות ברובד הגלוי בסמטאות והגגות, וזה יכול להיות ברובד הנסתר הסמוי של התווך התת-קרקעי שקיים בשכם".

ישנו הבדל מרכזי נוסף בין איו"ש שהכיר כמג"ד לזו של היום - תהליך הסרת המחסומים. "בגזרה שלנו כמעט לא נטשנו מחסומים אלא שינינו את שיטת הפעולה בהם", מתייחס בר. "ממצב שבו בדקנו כל מי שעובר במחסום, היום אנחנו מחליטים את מי לבדוק ואת מי לא בהתאם להערכת המצב".

התהליך הזה לא לווה בחשש בקרב המתנחלים?

"הקשר שלנו עם המתיישבים הוא ענייני וטוב, ואנחנו מקיימים מפגשים סדורים בהם אני מעדכן אותם במצב הביטחון בגזרה. תהליך פתיחת המחסומים לווה בהסברים רבים ונמשך חודשים ארוכים. במקביל חיזקנו את מרכיבי ההגנה ביישובים ובסביבתם".

קלקיליה כמקרה מבחן

המילה החוזרת בדבריו של בר כל העת היא המנגנונים. נראה כי בשנה האחרונה, מאז החלתו של פרויקט ג'נין וגלישתו לערים נוספות באיו"ש, הפכה העבודה עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לבלתי נמנעת והזכרת שמם להכרח. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא מעמדו ההולך ומתחזק של הרמת"ק מסביב לשולחן הערכת המצב של המח"ט.

את הפגישה הראשונה עם אנשי המנגנונים הפלסטיניים, זוכר בר היטב - כבר בכניסתו לתפקיד. הזיכרון הכי ממשי, כך נדמה מדבריו, הוא החשדנות. "פגשתי את מפקד הביטחון הלאומי (הבטח"ל)", משחזר בר. "הגעתי למת"ק וראיתי את הבחור הזה יושב שם על אזרחי. זה היה מפגש חווייתי, ומהרגע הראשון כל אחד גישש ולמד את השני, קרא את שפת הגוף שלו וניסה להבין מה נאמר מתחת לפני השטח. אבל כמו בכל מפגש, קודם כל לחצנו ידיים ובירכנו זה את זה לשלום".

לבר חשוב יותר מכל להדגיש שהעיר שכם נותרה תחת שליטה ביטחונית של צה"ל. "עבודת התיאום הביטחוני מולם הדוקה מאוד, אבל אין עבודה משותפת ואין פעילות של צה"ל בצד פעילות המנגנונים", הוא מבאר. "העיר שכם הייתה ונשארה בשליטה ביטחונית שלנו. המנגנונים פועלים בעיקר בשעות היום למטרות אכיפת החוק ונושאי הפח"ע. אנחנו נכנסים לפעול אל מול צורך מודיעיני מדויק בכל נקודת זמן שאנחנו בוחרים. יש פגישות עבודה סדורות עם המנגנונים מהדרגים הנמוכים למפקדים הבכירים".

הסמכות של בר כוללת לא רק עניינים מבצעיים דחופים. "לפני מספר שעות בלבד אישרתי כנס כלכלי שיתקיים בעיר שכם", הוא מכריז. "אני לא נפגש רק עם מפקדי המנגנונים, אלא גם מקיים פגישות עם אנשי ציבור - נשיא האוניברסיטה, המושל, בעלי ממון. מח"ט נדרש לתמונה רחבה ככל האפשר: לא רק בהיבט המבצעי של הפעולות המתוכננות להיום בלילה, אלא גם להבין מה המשמעויות של ההחלטה לסגור את העיר בתקופת מבחני בגרות לפלסטינים".

אתה מרגיש שאתה יכול, בלב שלם, לסמוך עליהם?

"אני חושב שרמת התיאום טובה ושיש כבוד הדדי, אבל אני לא רוצה להשתמש במושג 'לסמוך'. אמון זה כן מקום שבו אנחנו כבר נמצאים, אבל השימוש במילה הזו עדיין לא קיים. מה שכן נכון לומר זה שיש הערכה מאוד גדולה לעבודה שהם עושים, וקיימת הרגשה שיש שקיפות בפעולות שלהם".

יש הוכחות בשטח להצלחתם?

"התוצרים שהמנגנונים מציגים טובים מאוד. הם מגיעים לתוצאות ואי-אפשר להתעלם מכך, כולל נושא הטיפול בפעילי טרור. הפוקוס שלהם הוא על חמאס, בעיקר בהיבט האירגוני-ממסדי".

לפני קצת יותר מחודש הוכיחו אנשי המנגנונים בעיר קלקיליה כי ידם על העליונה. כוחות הביטחון הפלסטיניים צרו על בית בו הסתתרו אנשי חמאס, ומהר מאוד התפתחה התקרית לקרב יריות שגבה את חייהם של שישה. "האירוע בקלקיליה הוא מקרה מבחן", אומר בר. "זו הייתה פעילות מאוד ממוקדת נגד תשתית חמאס שצה"ל ניסה לשים עליה יד מספר שנים וקשורה לפיגוע בדולפינריום. בעיניי, האירוע מצביע על נחישותם של המנגנונים ועל היכולת המבצעית שהם פיתחו. בשכם הסיפור מעט שונה בגלל הסכם המבוקשים. רוב המבוקשים הבכירים נמצאים תחת הגנת ההסכם ולא טורחים לנסות להוציא לפועל פיגועים. העיר, שנתפסה תמיד כבירת הטרור בגלל מחנות הפליטים והקסבה, הפכה לעיר שאין בה מבוקשים גדולים לשים עליהם את היד. לעומת זאת, נעשית פעילות יומיומית של מעצרים קטנים יותר על-ידי המנגנונים וצה"ל".

רגל פה, רגל שם

בר, כמו שאר המח"טים באיו"ש, מתמודד עם סוג הטרור שזכה בתקשורת לשם "הפח"ע העממי". הוא יודע, כמובן, להצביע על הירידה הדרסטית בפח"ע המאורגן - אבל זו בעיניו הסיבה לכך ש"הפח"ע העממי" תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי. אופי הפעילות העוינת הזו, הוא סבור, היה קיים תמיד, ורק כעת - באין אירועים גדולים יותר - הוא תופס את העין. בהיותו מג"ד איבד את מ"פ המסייעת שלו, רס"ן שחר בן-ישי ז"ל, בהיתקלות במחנה הפליטים בעיר. כבר אז, הוא אומר, היה הפח"ע העממי חי, נושם ובועט. "המפגע הבודד היה קיים תמיד, תמיד היה טרור מאורגן ובלתי מאורגן", הוא מסביר, "אבל כשיש פחות מסוג אחד יש יותר תשומת לב לאחר. ככל שאנשים מתרגלים לפחות פיגועים, הם מתייחסים אחרת לזריקת אבנים. קח לדוגמה את תושבי העיר שדרות. במשך שמונה שנים העיפו שם את כל מגוון טילי התמ"ס: מהפצמ"ר ועד הגראד. עכשיו יש שקט, וברגע שינחת קסאם אחד פתאום כולם יגידו: רגע, מאיפה זה הגיע?"

אבל גם אם לא מדובר ב"סוג חדש של טרור", ברור לכל שהאתגר המודיעיני שמתווסף לסוג הפח"ע הזה עצום. בר נזכר באחד הפיגועים הראשונים בגל "הטרור העממי". "פיגוע החדירה הראשון ליצהר", הוא אומר, "שהחטיבה נכשלה במניעתו, היה תרחיש שכמעט בלתי אפשרי לצפות: המחבל היה נער בן 15, שב-2002 אחיו נהרג במהלך ניסיון פיגוע ביצהר. שש שנים אחר-כך, מחליט גם האח הצעיר להצטרף למעגל הפח"ע וחודר לאותו היישוב. פתאום יש לך נער שחודר עם סכין ובקבוק תבערה ונתקל בילד בן תשע שעומד מולו נחוש. טכנית, אני לא יודע מי הופתע יותר: הילד מהמחבל או המחבל מהילד. הילד, בסופו של דבר, נפצע קל והמחבל ברח מהיישוב".

איך השתנה אופי הפעילות שלכם בעקבות הפיגוע הזה?

"האתגרים המודיעיניים גדלו ולכן ברור שתפיסת הפעלת הכוח השתנתה. היום אני לוקח את האזורים שמהם ניתן להגיע בצורה תמימה למרחב הכפרי ומשם לגלגל פיגוע לציר או ליישוב - וממקד שם את מירב הפעילות המבצעית שלנו במגוון צורות. אני נדרש לפעול עם רגל אחת הגנתית ורגל אחת התקפית. העובדה שנפעל חזק במחנות הפליטים לא אומרת שהרגל ההגנתית שלנו יכולה לנוח".

התקשורת קצת ניפחה את המושג הזה. בסוף, המפגע הבודד הוא בסך הכל נער שזורק כמה אבנים.

"נכון, לא מדובר במסע הרג או בלקיחת בני ערובה איתם התמודדנו בעבר, אבל בניגוד למה שאנחנו עשויים לחשוב, זריקת אבן על מכונית נוסעת יכולה לפגוע קשה במשפחה שלמה. ילד בן שלוש שחוטף אבן יכול להיפגע בצורה קטלנית הרבה יותר מאשר מירי או מטען בצד הדרך".

מה עושים עכשיו בזמן שהתפנה בעקבות שינוי אופי הפעילות?

"יש יותר זמן לבניין הכוח ולשיפור המוכנות ליום פקודה".

ברגישות וברגישות

נושא אחד גורם לו לנוע בכיסאו באי נוחות: פינוי. חודשים של עבודה קשה ורגישות הובילו לקשר טוב - אך עדין - בין אנשי החטמ"ר למתנחלים באזור. בר רוחש להם לא מעט הערכה. כשהוא נשאל על ההכנות לפינויים - משימה שיידרש אולי להוביל - הוא צוחק במבוכה. "המשימה שלנו כרגע היא להגן על התושבים החיים שם", הוא מדגיש. "יש היום 26 נקודות התיישבות בלתי חוקיות באיו"ש. ביום שתתקבל החלטה בנוגע ליחס אליהם, נבצע אותה ולא משנה מה תהיה".

אתה חושש מסירובים בקרב החיילים שיידרשו למשימה?

"זה לא סוד שיש לא מעט לוחמים ומפקדים שחיים ביישובים החוקיים והבלתי חוקיים שמעבר לקו הירוק. אנחנו הולכים לתקופה שתדרוש מהמפקדים להפגין מנהיגות, תדרוש מהם להוביל אנשים ממשימה למשימה - לא על-ידי מתן פקודות אלא מתוך אמון והערכה. אני חושב שהמנהיגות של המפקדים הללו תעמוד למבחן אבל אני מאוד מאמין בהם, וביום הפקודה הם יובילו אנשים אל עבר מה שיידרש - בין אם זה מבצע בעזה, מלחמה בצפון או פינוי בשומרון.

"אני מאמין בהפעלת גופי משטרה ומג"ב לעבודות מסוג זה, כיוון שזה לא סוג העבודה אליה מחונך לוחם", הוא מדגיש. "מהיום הראשון בצבא מאומן הלוחם להסתער, ופה מעמידים אותו במצב מורכב בו הוא נאלץ לבצע עבודות שיטור. אף על פי כן, החטיבה בהגדרתה תפעל גם כדי לאכוף חוק וסדר. כשקבוצה מסוימת לוקחת את החוק לידיים ומתפרעת, צריך להתייחס אליהם כעבריינים שעוברים על חוק שמשותף להם ולי, חוק שקבעה מדינה חוקית ודמוקרטית. לכן לוחם שפוגש הפרת סדר מסוג זה צריך לנטרל אותה מיד".

נדמה שבמקרה הזה לא יספיק רק האמון במפקדים. יש חשש אמיתי מאלימות.

"צריך לדעת גם לא להגזים", מרגיע בר. "מדובר באירועים שקשורים לחוק וסדר, ולא לפיגועים, באנשים שהרף ההתנהגותי שלהם פשוט נמוך. הקשר של החטיבה עם ההתיישבות הוא טוב ושורר בינינו הרבה כבוד הדדי. זו זכותו של כל אזרח להביע מחאה, אבל בהרבה מאוד מפגשים אנחנו חלוקים על הדרך בה צריך להביע את המחאה הזו. בעיניי גם למחאה יש דרך, והדרך בה נוקטים ברגע זה אינה מקובלת עליי".

בר מסרב להרחיב בכל הנוגע לנושא הפינויים - אולי המשימה המרכזית שתעמוד בפני אוגדת איו"ש בשנה הבאה. מבחינתו, השנה הזו תהיה מלאה בפעילויות אחרות. "צריך להמשיך ולשמר את השקט שקיים בגזרה ולהכין את החטיבה לאתגרים הבאים", הוא מסביר. "אני מאמין שעניין היישובים יפסיק לתפוס מקום גדול ויאפשר לי להמשיך ולרדוף אחר החלום האמיתי שלי: לשלב קצת יותר את הבית במקום הזה, ולתת לו צביון של בסיס חיל אוויר".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #180  
ישן 24-08-2011, 17:02
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם תא"ל מיל' יובל חלמיש, לשעבר קצין מודיעין ראשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/19/06.htm

שלושה עשורים אחרי שהחל את דרכו הצבאית, משאיר אחריו הקמנ"ר, תא"ל יובל חלמיש, חיל מודיעין טוב יותר. מרוצה מהקמת חטיבת ההפעלה, ותומך בתהליך העברת מוד"ש לאמ"ן, הוא מסכם את מבצע "עופרת יצוקה": "לקחי לבנון הוטמעו". יודע שחמאס לא נח לרגע: "הארגון מתאים את עצמו ולומד הרבה מהנעשה בלבנון". חושש מחיזבאללה: "הפוטנציאל להסלמה גבוה". ומעביר מסר לראשי השב"כ והמוסד: "אין מה לריב, יש מספיק אויבים לכולם"

מאז גיוסו לצבא, בילה תא"ל יובל חלמיש רק שישה חודשים קצרים באזרחות. קצין המודיעין הראשי, שפורש כעת מצה"ל, בדיוק סיים אז את קורס הקמ"נים ושובץ לתפקיד קצין המודיעין של חטיבה 769. "אלו היו שנות ה-70' המאוחרות, וזו הייתה תקופת המבצעים בדרום לבנון", מתאר היום חלמיש. "כשהגעתי לשם, המח"ט אמר לי: 'אני מסיים בעוד כמה חודשים את תפקידי ואני לא רוצה להחליף קמ"ן. בינתיים, תשמש ע' קמ"ן בחטיבה'".

לחלמיש הצעיר, הסידור הזה לא התאים, והוא החליט - אולי כסוג של מרד נעורים מאוחר - לנסוע לטייל עם שני חברים."אז עוד לא נסעו למזרח", הוא משחזר. "אז טיילנו בארצות הברית, קנדה, מקסיקו וגוואטמלה".

להוציא את אותה חצי שנה, שלושים ושלוש שנים הקדיש תא"ל חלמיש לצה"ל. יומיים בלבד לאחר שחזר ארצה מהטיול - צלצל הטלפון. על הקו היה האלוף (מיל') דורון רובין, מח"ט הצנחנים דאז, שהציע לחלמיש את התפקיד בו חשק טרם חופשתו - קמ"ן הצנחנים. מאז, לא חדל הטלפון לצלצל.

בישראל, שלושה עשורים הם היסטוריה ביטחונית בעלת תהפוכות רבות: שתי מלחמות בלבנון, שני הסכמי שלום, שתי אינתיפאדות, עזה אחת. אבל נדמה שאם כבר לעזוב את עולם המודיעין - חלמיש לא יכול היה לבחור בתזמון טוב יותר ורע יותר. טוב יותר - כי הוא עוזב כשהטעם הטוב, בסך הכל, של מבצע "עופרת יצוקה" עוד נשאר בפה. לעומת מלחמת לבנון השנייה, עליה העיד חלמיש עצמו ש"רמת מודיעין השטח הייתה בינונית ומטה", למערך שלו לא היה במה להתבייש בכל הקשור למבצע בעזה. מצד שני, נדמה שישראל, והעולם כולו, צועדים כעת למלחמה "אחרת". נדמה שדווקא עכשיו, כשהאיום האיראני רק הולך ומתעצם, זה הזמן להישאר בסוד העניינים, להיות קרוב לענן המידע. לדעת מה באמת עומד מאחורי הכותרות הפומפוזיות של מהדורות החדשות.

גם חלמיש עצמו עוזב ברגשות מעורבים - יודע שיעמוד לפניו כעת זמן פנוי, אך עדיין לא בטוח מה הוא רוצה לעשות איתו. "אמרתי לאשתי שאולי עכשיו אצא לעשות את שביל ישראל", הוא אומר. "יהיה לי קצת זמן לעסוק בספורט שאני אוהב: לרכוב על אופניים ולרוץ. היא אומרת שאני לא אתן לעצמי לנוח יותר מעשרה ימים. בסך הכל, אני יוצא מהתפקיד בהרגשה טובה. אני מאמין שכבר ממחר תלווה אותי איזו תחושת ריקנות, כי כבר לא יתקשרו אליי בבוקר או בערב ויעדכנו אותי מהחמ"ל. כבר היום אמרו לי שאלו הדיווחים האחרונים".

רחוק יותר, קשה יותר

ניתן להניח שאחד הדברים שהובילו ל"תחושה הטובה" שמלווה את חלמיש ביציאתו את שערי הצבא, הוא מבצע "עופרת יצוקה". הקמ"נים של המערך לא רצו אמנם בתוך שטח האויב - אבל אין ספק שהישיבה במפקדות הקידמיות של הכוחות, עמוסות המחשבים ומסכי הפלזמה, הוכיחה את עצמה. "אני חושב שזאת הייתה החלטה נכונה", מאשר חלמיש. "בהיקף היכולות האיסופיות והאמצעים שקיבל כל קמ"ן של חטיבה - אם היה נשאר רק העוזר שלו בחמ"ל, הוא לא יכול היה להכיל הכל. כשאני הייתי קמ"ן נעתי תמיד עם החפ"ק. הלוואי שהיה לי רבע מהעוצמה, המידע והיכולות שיש היום לקמ"ן".

אחת התחושות שליוותה את המבצע היא האדרה מוגזמת של חמאס. מכל הדיבורים על צבא מאורגן, על מבנה הגדודים ועל יכולות כאלה ואחרות, לא ראינו בסוף לחימה משמעותית.

"השאלה הזו עלתה לא מעט ובחנו אותה גם בתחקירים. שאלנו את עצמנו אם לא הייתה האדרה והעצמה של חמאס, אבל זה מסוג הדברים שקשה לשפוט. אני לא חושב שנכון להגיד שהייתה האדרת יתר. בסופו של דבר לקחי לבנון הוטמעו: המפקדים הכירו את האויב, את שיטות הלחימה ואת האמצעים שלו, ויצרו מצב שהוא לא יכול היה להביא לידי מימוש את התוכניות שלו. התחושה הייתה שיהיו מאות נפגעים וזה לא התממש, אבל למעשה זו גזרה צרה וחמאס נרתע מהמסה ומהעוצמה שצה"ל הפעיל".

בזמן הלחימה הצגת תרשים של חמאס שמפרט את פריסת המטענים והכוחות שלו בשכונת אל-עטטרה, תרשים שהיה בסופו של דבר די עלוב.

"כמובן. אבל היו ניסיונות חטיפה במהלך המבצע, היו ניסיונות של ירי נ"ט וגם מעט מטענים. הצלחנו להביא תמונת מודיעין לכוחות, ולהתריע על מטענים ומלכודים שפוצצו אותם. הצלנו חיי אנשים בהיבט הזה, והאיומים לא באו לידי ביטוי כי צה"ל פעל נכון ולא נוצר כר להתמודדות. היקפי חמאס הם גדולים - אבל בסוף לא מדובר בחיזבאללה. הפלסטינים תמיד היו מדרגה אחת מתחתם אבל הם לומדים. גם היום, חמאס לומד ומשקם את יכולותיו".

איך זה בא לידי ביטוי?

"ההברחות נמשכות ונעשתה הפקת לקחים מצד חמאס. שלא נתבלבל, המבצע הבא - אם נידרש לפעול בעזה - לא ייראה אותו הדבר. בפעם הבאה, טווח איום הרקטות יעלה מעל ל-40 קילומטר. חמאס ישאף לכסות 60 קילומטר, כי הוא מבין את הפוטנציאל של הפגיעה בעורף".

גם חמאס עובד עם תו"ל איראני, כמו חיזבאללה?

"חמאס מתאים את עצמו ולומד הרבה מחיזבאללה בלבנון, כולל כניסה למערכים תת-קרקעיים ושיגור ממערכים תת-קרקעיים. הצלחנו לפגוע במערך הזה במכת הפתיחה, מה שחייב אותם לסגת ולפעול ממקומות פחות מוכרים ואפקטיביים".

אילו לקחים מרכזיים עלו מהתחקירים?

"מרבית המסקנות היו טובות מאוד, ויש דברים שהתאמנו במיוחד לסוג מבצע זה: אם לדוגמה, הייתי צריך שיהיה גאולוג ומפענחים בכל חטיבה, אז היו גאולוג ומפענחים בכל חטיבה שלחמה בעזה. אני מזכיר שבתחילת המבצע ירד גשם, והמפקדים נעזרו בגאולוגים כדי לנתח את השטח וללמוד איך לא שוקעים בבוץ. יש שתהו אם ההתאמות שערכנו יתבצעו גם בזירות אחרות, אבל הגישה שלי היא שצריך להביא את המודיעין הכי טוב בשביל שצה"ל ינצח בכל התמודדות. נכון שבמקומות אחרים, בזירה כמו סוריה למשל, אולי לא יהיו הדברים האלו. אז מה? אנחנו צריכים להיות גמישים".

אחת הטענות שעלו במהלך המבצע היא שהחיסולים הממוקדים שבוצעו היו עשויים להוביל לחשיפת מקורות. התייחסתם לנושא הזה בתחקירים?

"בחנו את התחום הזה. המתח הזה קיים תמיד: האם העברת מידע לכוחות שווה לחשיפת מקור? אני חי כל הזמן במתח הזה, אבל בסוף ביטחון כוחותינו צריך להיות מעל הכל. הרי היינו בסרט הזה. גם אני, כששימשתי קמ"ן פצ"ן, והייתי צריך לתת התרעה על ירי קטיושות התחבטתי, האם יש מידע שאני לא משתמש בו? המודיעין הוא לא רק לנו, זה משהו שאנשים לפעמים לא מבינים. אם אנחנו משאירים את זה אצלנו אנחנו חוזרים ללבנון השנייה. אם בסוף המפקדים בשטח לא קיבלו את המידע, זה בכלל לא משנה שהוא היה בידי. במלחמת שלום הגליל תחקרו את אירוע סולטן יעקב, והקמ"ן אמר ליאנוש (האלוף אביגדור בן גל - י"ש) בתחקירים: 'ידענו הכל ואמרתי לך'. יאנוש אמר לו: 'לא משנה מה אמרת לי, משנה מה הבנתי'. תפקיד הקמ"נים הוא לוודא שהמידע מגיע למפקדים לאורך כל הדרך והוא גם מובן וברור".

חלמיש, ששימש קמנ"ר גם במלחמת לבנון השנייה, יודע להצביע על לא מעט שינויים שנעשו במערך במהלך "עופרת יצוקה" לעומת המלחמה ההיא. "במלחמת לבנון השנייה היו מפקדים שהגיעו לשטח ולא היה להם את כל המידע וזאת תקלה", הוא מסביר. "זה דבר שאסור שיקרה. כשאני משווה ל'עופרת יצוקה', אני רואה שאנחנו במקום אחר. המפקדים שנלחמו במבצע העידו שלא הופתעו מדבר".

גם הפעילות עם גופי המודיעין שופרה, מספר הקמנ"ר, וההיכרות האינטימית סייעה לשפר את יכולת החטיבות. "הצח"מים התאמנו בכפר במל"י, כולל עם הגורמים החבירים המודיעיניים שאיתם הם צריכים לפעול, כולל עזרים עדכניים", הוא אומר. "תוך כדי המלחמה המידע זרם באופן ישיר במערכות השו"ב עד לרמת השטח, והיו חוקרי שבויים שהשתלבו עם הכוחות בשטח ותחקרו בזמן אמת. המודעות לתחום הזה עלתה".

מעבר לאימונים שנערכו טרום המבצע, מספר חלמיש על חיזוק יכולת ניתוח השטח של הקמ"נים. "בתחום הלימוד וההטמעה של חשיבות הניתוח המבצעי של הקרקע, היה טעם לפגם במלחמת לבנון והוא שופר משמעותית", הוא מסביר. "אחת התופעות שהולידה הטכנולוגיה היא העובדה שהחומר מגיע לשטח בצורה לעוסה ומעובדת. כבר לא יושבים ומנתחים ובודקים איפה כל דבר ומי שולט על מה ולאן מתקדמים. היום המודעות יותר טובה, אבל עדיין לא מספיקה לטעמי וצריך להמשיך ולהשתפר בנושא זה".

בעולם שבו העזרים הטכנולוגיים כל-כך משמעותיים, יש עוד טעם בשימוש בסוכנים ובמרגלים?

"אין תחליף לסוכנים ולמרגלים. מודיעין מורכב כפאזל - אוסף פרטים מפה ומשם ובסוף מתקבלת התמונה השלמה. גם כשתהיה הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, נזדקק לגורם האנושי, בוודאי כשמזל"ט לא מצליח לראות הכל בעידן התת-קרקעי. לכן, קשה להגיד שתם עידן המרגלים. הם מלווים אותנו מתקופת יהושע וכנראה ימשיכו להיות בשטח עוד שנים רבות".


חלמיש בלשכתו. "המפקדים שלחמו ב'עופרת יצוקה' העידו שלא הופתעו מדבר"

להאמין לנסראללה

חלק נכבד מהקריירה הצבאית של חלמיש עבר עליו אל מול נופי הצפון. בתחילה, שימש קמ"ן חטיבת הצנחנים בתקופת מלחמת שלום הגליל, ולאחר מכן כקצין המודיעין של אוגדה 36, החולשת על רמת הגולן. משם המשיך לתפקיד קמ"ן פיקוד הצפון. השקט המתעתע והאינטריגות הסבוכות שעומדות מאחוריו, מוכרות לחלמיש היטב, והוא מקפיד לייצג בדבריו את האיזון העדין שבין הכרה ביכולות האויב לבין עוצמתו ואחיזתו של צה"ל בזירה.

"אני חושב שלמרות כל ההחמצה של מלחמת לבנון השנייה, בסוף, כשמסתכלים על התוצאה הסופית - חיזבאללה הוא לא מה שהיה. בכל הקשור להתחמשות ולהתעצמות, הוא חזר להיקפים הקודמים שלו ואפילו מעבר לכך. עם זאת, הוא לא מתמקם במוצבים לאורך הקו אלא בתצורות אחרות - בכיסוי ובהסוואה. הוא שינה את התפיסה שלו: יותר פעילות בתוך השטח הבנוי, יותר בתת-קרקעי".

גם המנהיג השתנה. "נסראללה הוא לא אותו נסראללה", מדגיש חלמיש. "עד היום הוא לא מופיע בציבור כפי שהופיע אז. נכון, אפשר להגיד 'אז מה?' אבל אני חושב שיש לזה מסר ומשמעות שהמנהיג מופיע בפני קהל המאמינים שלו דרך מסך ולא באופן ישיר. כך מתנהגים גם הנייה ומנהיגים אחרים בתנועת חמאס אחרי 'עופרת יצוקה'. לדעתי, הם הופתעו מהתגובה הישראלית, זה שיבש להם את התוכניות, ונסראללה לא התכוון להיכנס לעסק הזה באותה תקופה. הוא גם אמר את זה, וכשנסראללה אומר - צריך להאמין לו. הוא גם מתכוון לכך בהרבה מאוד פעמים.

"אין ספק שהשלוחה של חיזבאללה בלבנון היא שלוחה איראנית שנמצאת פה בטווח הקצר", הוא ממשיך. "ויש לה הסתכלות כוללת על האיום האיראני והציר של סוריה-חיזבאללה".

אתה צופה עימות נוסף מול חיזבאללה בשנים הקרובות?

"אני לא חושב שכרגע יש לנו איום למלחמה צפויה. אני חושב שהפוטנציאל להסלמה היום הוא גבוה. זה דברים שיכולים להקרין ממקום אחד למקום שני ולדרדר את המצב, כי הקשרים בין חמאס, חיזבאללה, הסורים והאיראנים בציר הזה הם כל-כך הדוקים ומחוברים, שדבר אחד יכול להניע ולהשפיע על דבר אחר בתהליך הכולל".

חיזבאללה מצליח למלא את השורות? גיוס כוח אדם הוא נקודת חולשה בעבורו?

"חיזבאללה מדביק את הקצב, על-אף שזה לוקח זמן. זה תהליך של התעצמות שנמשך ולכן אסור לנו לזלזל ביריב. כל זה נוסף לבעיות הפנימיות בלבנון, לעובדה שהולכים לקראת בחירות שם, שיאתגרו אותו לא מעט".

איך אתה מגדיר את רמת המודיעין מול חיזבאללה? אנחנו יודעים היום יותר משידענו לפני המלחמה?

"אנחנו עדיין לא יודעים הכל. איש מודיעין צריך להיות ספקן ולבדוק שוב. הלוואי והיינו יכולים לחדור למוחו של היריב, אבל זה אתגר לא פשוט. למרות שאנחנו יודעים הרבה יותר, עדיין קיימים פערים וזה האתגר - לפצח וללמוד".

עד כמה המערכת התת-קרקעית מקשה על העבודה המודיעינית?

"התווך התת-קרקעי הוא אתגר מאוד משמעותי מבחינת היכולת האיסופית והיכולת המחקרית. צריך לבצע עבודה באופן רציף כל הזמן ולעקוב אחרי כל ההתפתחויות. יותר קל לפגוע בטיל פאג'ר מאשר בקסאם ובקטיושה הפשוטה - כי בכל הנוגע לקאסמים ולקטיושות אנחנו מחפשים מחט בערמת שחת".

שני הצדדים מרוויחים

העיסוק המודיעיני בצה"ל מתחלק בין אגף המודיעין לחיל מודיעין השדה, ששייך לזרוע היבשה. תחת אחריות מוד"ש נמצאים שלושה גדודים המפוזרים בין הפיקודים המרחביים, ועד לאחרונה היה מערך מודיעין השדה אחראי גם על הכשרת קציני המודיעין הגדודיים. האחריות הזו עברה לאמ"ן, כשהמטרה היא חיזוק המקצועיות וההבנה המודיעינית של הקמ"נים. בעוד האיסוף הקרבי בדרג השטח מתבצע במז"י, הניתוח והמחקר בדרגות הגבוהות יותר נעשה על-ידי אמ"ן.

"היום כבר התקבלה החלטת רמטכ"ל סופית שהחלק המודיעיני במקמש"ר (מפקדת קצין מודיעין השדה הראשי - י"ש) חוזר לאמ"ן, ואני מקווה שהתהליך יתרחש בחודשים הקרובים", מסביר חלמיש. כבר עכשיו מוכשרים הקמ"נים הגדודיים בבה"ד חיל המודיעין, וכעת - מספר חלמיש - יקום ענף שיעסוק באימון יחידות השדה בבה"ד. "אנחנו בתהליך הקמת מחלקה בחיל, שתוכפף לקמנ"ר ותעסוק בטיפול במוד"ש", אומר חלמיש. כמי ששימש בעבר קצין מודיעין השדה הראשי, הוא מאמין מאוד בתהליך הזה וסבור שיכולות שני הצדדים - גם חיל המודיעין וגם מודיעין השדה - ישתפרו.

בסופו של התהליך, לא תישאר אחריות רבה בידי זרוע היבשה. "במז"י יישארו גדודי האיסוף, והשם מקמש"ר ישונה לקצין איסוף קרבי ראשי - אבל התהליך הזה עוד לא נסגר סופית", הוא אומר. "אני המלצתי שיחזירו עטרה ליושנה. כשאני הייתי מפקד מו"ס (מרכז מודיעין וסיור, שהפך לביסלמ"ש - י"ש), היחס"רים והפלס"רים עברו שם הכשרות בכל הנושא של הסיור והאיסוף הקרבי בצה"ל. בזמני, כולם עברו את זה. כשנכנסתי לתפקיד הקמש"ר, ראיתי שבית-הספר עבר הסבה ושפיזרו את הנושא בין כל החילות, שאין אבא לנושא הזה, וזו בעיה".

הרעיון הוא בעצם לשחזר את מו"ס?

"לחזק. לא להשאיר לתא"ל אלי פולק, הקמש"ר הנכנס, רק את גדודי האיסוף. בשביל שלושה גדודי איסוף לא צריך קצין חיל", טוען חלמיש. "צריך לתת לו את כל האחריות על האיסוף והסיור הקרבי, ואני חושב שיש פה הזדמנות אדירה לעשות קפיצת מדרגה. בסופו של דבר, על-אף היכולות המודיעיניות הכי טובות שיגיעו מה'סיגניט' וה'וויזינט', אין תחליף לסיור בשטח, להרמת המשקפת ולצפייה מקרוב. מי שחושב שאנשי המודיעין בתל אביב או בפיקוד יספקו לו את הדברים האלה, ממש טועה".

אגו בצד

ההתייחסות למערך מודיעין השדה איננה השינוי היחיד שעבר באמ"ן תחת ידיו של חלמיש. גם הקמת חטיבת ההפעלה, כחלק מלקחי מלבנון השנייה, נעשתה בתקופתו. חטיבת ההפעלה אמורה לפעול במקביל לחטיבת המחקר, ותפקידה להפוך את המודיעין ל"מבצעי" - לסמן מטרות וגם לדעת "לגעת" בהן באצבעות רגישות יותר, או כלל בלי טביעות אצבע. בחטיבה החדשה יבוצעו עיבוד נתוני המודיעין, כדי להפעיל מבצעית את הכוחות המיוחדים של האגף. "החיבור של אמ"ן היום הרבה יותר טוב", הוא אומר. "מלחמת לבנון הייתה נקודה שהשפיעה על כל הצבא ועל אמ"ן בפרט, וסייעה להבנה טובה ולחיבור טוב יותר לצבא, מהרמה הטקטית ועד האופרטיבית-האסטרטגית. בסופו של דבר, אמ"ן וראש אמ"ן, המשמש המעריך הלאומי, צריכים לתמרן מהמרחב הטקטי ועד לרמה הלאומית-האסטרטגית. זה מתח שלא מורגש מרמת הפיקוד ומטה, אבל ברמת גורמים בחטיבת המחקר למשל, יש צורך להתעסק במערכות האזוריות שיש להן השלכות והשפעות".

המלחמה בלבנון, הוא מסביר, רק חיזקה את הצורך בחטיבה. "תפיסת הביטחון של מדינת ישראל בנויה מהרתעה, התרעה והכרעה, ובעבר המודיעין נתפס רק במרחב של ההתרעה", אומר חלמיש. "היום המודיעין נמצא בשלושת התחומים ומשפיע על שלושתם. הוא לא רק זה שמספק את המידע, הוא גם מעורב בתהליכים ומבצע חלק מההחלטות באופן עצמאי. יש לנו עוד מה ללמוד. בסך הכל חטיבת ההפעלה קיימת רק שנה ו'עופרת יצוקה' הייתה, למעשה, טבילת האש הראשונה שלה".

מה מעמדו של אמ"ן ביחס לגופי המודיעין האחרים? האם בעיניך יש אינטגרציה מספקת, או שאולי צריך בכל זאת גוף שיאגד את כולם?

"התמנה שר לענייני מודיעין", מציין חלמיש בחיוך. "אני תמיד אומר שצריך לעזוב את בעיות האגו בצד, יש אויבים לכולם וצריכים לדעת להסתדר. מתקיימת היום שילוביות, אבל היא משתנה ותלויה במידה רבה באנשים ובמי שנמצא בראשות הארגונים. אסור שבעיות אגו ישפיעו על העבודה. לפעמים אנשים חיים על מורשת העבר של ריבים בין הגופים, אבל בפועל - בעולם המודיעין לא רבים כל הזמן. מדי פעם אמנם קיימים מתחים, אבל לגיטימי שיהיו דעות שונות והשילוביות היום טובה מתמיד".

לגיטימי שיהיו דעות שונות? גם כשעמדת ראש אמ"ן מנוגדת לעמדת ראש המוסד בנוגע לרצינות הסורים בכל הקשור להסדר.

"קודם כל, זה לגיטימי לחלוטין. אחת הבעיות שעלו בוועדת אגרנט, הייתה כפייה ומרות של דעה אחת".
לחלמיש ברור שמפקדו, ראש אמ"ן, הוא עדיין המעריך הלאומי. "כשמסתכלים על קהילות המודיעין בעולם המערבי - המעריך הלאומי שם הוא תמיד הגורם האזרחי ולא הצבאי", הוא מסביר. "בכל פעם כשהנושא עולה בישראל בבדיקות ובוועדות חקירה שונות, בסופו של דבר, משאירים את המצב כפי שהוא. האחרון שהגיע לאותה מסקנה היה וינוגרד. אפשר להתווכח, אבל מדי שבוע ראש אמ"ן נדרש להופיע מול הממשלה ולתת סקירה מודיעינית, כי אמ"ן הוא הגוף היחיד שמביט במציאות בראייה כוללת. למוסד יש נדבכים משלו, לשב"כ יש נדבכים משלו, אבל אמ"ן הוא היחיד שמסתכל על השלם הכולל".

חלמיש מסכים כי ייתכן שצריכה להיות הבחנה ברורה יותר בין הגופים. "יכול להיות שצריך שכל אחד יביא את היתרון היחסי שלו", הוא מהרהר. "אבל בוודאי שאי-אפשר להביא את הכל לשולחן הקברניט. גם הקברניט הכי מוכשר בעולם לא יכול להכריע בין שלושה ארגונים חזקים".

הקמנ"ר מסביר כי ההבנה שמפקד פד"ם, האלוף יואב גלנט, הוא מפקד המבצע בעזה, סייעה לשיתוף הפעולה בין הגופים. על השאלה כמה מהמידע שהגיע לכוחות מקורו באמ"ן וכמה מקורו בשב"כ, חלמיש מדגיש כי "שיתוף הפעולה בין השב"כ, לאמ"ן ולצה"ל בלחימה בעזה ובאיו"ש הוא קריטי וכל גוף מביא את יתרונו היחסי"

נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 24-08-2011 בשעה 17:05.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #181  
ישן 24-08-2011, 17:04
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם סא"ל אבינועם סטולוביץ, מג"ד 13 היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/26/2610.htm

"אם היו שואלים אותי מה התרחיש שלקראתו אני מכין את הגדוד, לא הייתי חושב על שישה סוסי תופת ו-60 מוקשים", מודה סא"ל אבינועם סטולוביץ'. רגע לפני שהוא משאיר את הגזרה לחטיבת הנח"ל, מתפנה מג"ד 13 הטרי לדבר על הגזרה החמה שקיבל בירושה מסא"ל אורן כהן ועל הלוחמים שנותרו מצולקים מהמבצע בעזה

100 ימי החסד המסורתיים שניתנים בדרך כלל למפקד חדש, התקצרו במקרה של סא"ל אבינועם סטולוביץ' ל-48 שעות בלבד. יומיים בלבד לאחר שהחליף את מג"ד 13 הקודם, סא"ל אורן כהן, שנפצע באירוע הדו"ץ ברצועה, הזכירו השכנים ממערב לסטולוביץ' שחבית הנפץ העזתית עודה תוססת. טיל נ"ט נורה לעבר כוח של הגדוד שנע במעבר קרני, ורק בנס לא גרם לנפגעים. שבוע לאחר מכן התקרבו שני חמושים לגדר המערכת באזור קיבוץ כפר עזה, בו התמקמה הפלוגה המסייעת בפעם הראשונה מאז הסתיים מבצע "עופרת יצוקה". כוח גדודי חצה את גדר המערכת וירה לעברם. אחד החמושים נהרג והשני נפצע קשה ומת לאחר מכן מפצעיו.

האירועים הללו תופסים את סטולוביץ' בתקופה לא פשוטה. שלושה חודשים הוא משמש מפקד הגדוד, לאחר שהחליף את סא"ל אורן כהן שיצא לחופשת מחלה - החלפה שנעשתה לפני סיום הכהונה הרשמית ואינה מובנת מאליה. החיילים צריכים להתרגל לבעל הבית החדש, ולו עצמו יש נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן - מפקד שסיים תפקיד טרם זמנו, אחרי שהמשיך לתפקד בקרב כשהוא פצוע קשה. "מהרגע שהגעתי, אמרתי שאני לא בא לעשות פה מהפכות", מספר סטולוביץ'. "אני מאוד מעריך את אורן, וכבר בשיחת הפתיחה הבהרתי ללוחמים שאני בא להמשיך את הדרך שלו. בסופו של דבר ההחלטה הייתה שטובת הגדוד היא שיהיה מג"ד במשרה מלאה, ושאורן יתמקד באופן מוחלט בהחלמה. במידה מסוימת היה לי גם נוח להיכנס לתפקיד, כי נוצר זמן שאורן, באופן מודע, היה פחות פה".

מנת יתר של מור"קים

את היום העשירי למבצע "עופרת יצוקה", העביר סטולוביץ' במפקדת החטיבה הקדמית של גולני. ההודעות שהתחילו לזרום בקשר על אירוע קשה במיוחד, היוו רמז ראשון לעובדה שהוא עומד לצעוד לתפקיד המג"ד הבא מוקדם מן הצפוי.

"באתי לחמ"ל כדי להיות שותף", הוא משחזר. "מיד כשהתחיל האירוע, אמרתי לתמיר ידעי (מח"ט גולני לשעבר, שהגיע על מנת למלא את מקומו של אל"ם פלד שנפצע - ג"כ) 'אני פה, ואני מוכן'". בסופו של דבר, את הפיקוד על הגדוד קיבל לזמן קצר המפקד הקודם, סא"ל יואב מרדכי, שהיה מג"ד 13 בימי מלחמת לבנון השנייה.

את מרבית ימי הלחימה העביר סטולוביץ' כמפקד מגמה בבסיס ההכשרות של החטיבה. משם, הוא צפה מקרוב בהשפעת הלחימה ברצועה על הלוחמים לעתיד. "אין ספק שזה מנוף מאוד משמעותי להכשרה", הוא אומר. "החיילים שהתגייסו לגולני פותחים בבוקר את העיתון והמפקדים שלהם מדברים איתם על אירועים, מסבירים להם איפה החטיבה נמצאת ומה היא עושה. בסוף, כשחייל שואל את עצמו בשביל מה הוא יורק דם, בשביל מה הוא מתאמץ, הוא מקבל את התשובה למחרת בעיתון".

אבל היו גם ימים טובים פחות, בהם הלוחמים פתחו את העיתונים וקראו על אירוע דו"ץ שבו נהרגו שלושה לוחמים ונפגעה צמרת החטיבה.
"אני חושב שאבידות הן חלק בלתי נפרד מהלחימה. מי שבחר להיות קרבי, יודע שזה חלק מהעולם שהוא מגיע אליו. במהלך המבצע, למשל, רצינו ליצור אצלם את התחושה שלמרות הפגיעה בשרשרת הפיקוד - הגדוד המשיך לבצע את המשימות שלו והמשיך בלחימה. כבר עכשיו אני שומע מהמ"פ שלי בבא"ח שנוצרה מורשת קרב מ'עופרת יצוקה' ומסיכול חדירת סוסי החבלה. זה מאוד חשוב. לגדוד 13 הייתה חסרה קצת מורשת קרב לאורך שנות גולני".

לסטולוביץ' חשוב להדגיש שהמג"ד הקודם לא נעלם מהגדוד. והוא עצמו גם לא מנסה להעלים אותו, ומודה: "בהרבה מקומות בגדוד ניתן למצוא את טביעת האצבע של אורן".

הנוכחות של המג"ד הקודם, הוא אומר, לא מפריעה לו כלל. "אני מרגיש, לשמחתי, שמהר מאוד נתנו לי להיכנס לתוך ההווי הזה", הוא קובע. "זו שאלה שהעסיקה אותי בהתחלה: 'איך אני נכנס לתוך החבורה המגובשת הזו?' כשמג"ד נכנס לתפקידו בשגרה, זה מתבצע בתקופה של חילופים. כל המ"פים שלו מתחלפים. אני נכנסתי כשיש חבורת מ"פים מאוד חזקה, שהתגבשה סביב העובדה שהמג"ד נפצע. נדרשתי לפצח את זה. אני שמח שיש חבר'ה מספיק רציניים, שעוזרים לי להרגיש שאני לא חיצוני לסיפור הזה. אני מרגיש מאוד שותף. אני יושב בכיסא היטב".

נוק-אאוט

אחד מתוצרי הלוואי של מבצע "עופרת יצוקה", הוא ההתמודדות עם היום שאחרי - בטח ובטח כשהלוחמים נשארים באותה הגזרה. איך אפשר למנוע את נפילת המתח שמגיעה אחרי פעילות אינטנסיבית? "בחודשיים הראשונים, הקו היה מונוטוני, בלי אירועים. חמאס היה בהלם והכל עמד מלכת. זה הייתה משימה מורכבת לקחת לוחמים שרק אתמול נלחמו, שחברים נהרגו לידם ושהם אלה שלמעשה הובילו את הלחימה, ולהרגיל אותם פתאום לתקנות חדשות: לא יורים, לא עוברים גדר.

"אני הגעתי לפה בשלב שבו הגזרה התחילה להתחמם", הוא ממשיך. "בחודשים הראשונים ההתמודדות הייתה קשה יותר. כשהגעתי, כבר הייתה מגמת עלייה בניסיונות לפגע. ככל שהאירועים התרבו, הלוחמים הבינו למה הם צריכים להיות בכוננות בבט"ש ולא רק בלחימה".

רגע השיא של האירועים הללו, הוא סיכול פיגוע סוסי התופת שהתקרבו אל גדר המערכת, יחד עם תריסר מחבלים למטרה ברורה אחת: חטיפת חייל. "אם היו שואלים אותי מה התרחיש שלקראתו אני מכין את הגדוד, לא הייתי חושב על שישה סוסי תופת ושישים מוקשים, למרות שאנחנו מתרחשים אירועי חטיפה ומבצעים תרגילים".

את סיכול הפיגוע, שבתקשורת הצטייר כמוצלח מאוד, הוא רואה בעין אחרת. "מבחן התוצאה הוא אחד הדברים הכי מסוכנים בצבא, כי אם סיכלת פיגוע - הכל כאילו בסדר", הוא מסביר. "באירוע כזה אפשר להגיד: 'הנה, הצלחנו, אף מחבל לא חדר, המטענים הושמדו, הרגנו חצי מהחוליה'. אבל עכשיו צריך לשאול את עצמנו למה לא הרגנו את כל החוליה? הרמטכ"ל שבא לבקר אמר לי: 'אבינועם, עמדת במשימה בצורה יפה אבל צריך להגיד את האמת, באירוע כזה הגדוד היה צריך לסיים ב-0:10 ולא ב-0:5'".

הקשר מחיה משפחות

מלבד ההתמודדות עם הגזרה המתחממת והנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, טמנה הכניסה לתפקיד גם היכרות לא פשוטה נוספת - עם משפחות ההרוגים של הגדוד ועם הפצועים. את חלקם הכיר עוד קודם לכן, אבל למעשה נקודת הפתיחה שלו להתמודדות עם הנושא המורכב הזה היא הקשר האישי שלו למשפחת השכול. "אח של אשתי, רס"ן בניה ריין ז"ל, היה מ"פ בשריון ונהרג במלחמת לבנון השנייה. בשלוש השנים האחרונות אני לומד הרבה על עצמי. אני מבין איך צריך מפקד לנהל קשר עם משפחה שכולה, כמה זה חשוב להורים וכמה זה יכול לרתום. אני לומד את זה על בשרי ויודע שהקשר הזה מחיה את המשפחות".

אירוע הדו"ץ במבצע העלה משמעותית את מניין הפצועים של הגדוד. חלק מהם משתקמים בבית, חלקם נמצאים עדיין במחלקה השיקומית בתל השומר, והיתר כבר התייצבו חזרה בגדוד ושבו לתפקידי לחימה. אבל לא רק הפצעים הפיזיים נותרו. הימים הקשים ברצועה הותירו, ללא ספק, גם אי אילו צלקות נפשיות. על הנושא הזה סטולוביץ' משתדל למעט בדברים. לדעתו, חשוב יותר לזכור את תחושת המסוגלות של הגדוד שגדלה בעקבות "עופרת יצוקה". "חיילים ומפקדים מרגישים שהם מסוגלים, גם אל מול האויב שפגשו, בייחוד כששרשרת הפיקוד נפגעה", הוא מסביר. "להגיד לך שאין אנשים בגדוד שאולי נפגעו מזה, שיש אנשים בתוך הכוח שאולי יש להם קשיים ביום-יום? יש, זה דבר שהוא חלק אינטגרלי, כמו שיש פצועים בגוף יש גם פצועים בנפש. זה קורה בכל אירוע משמעותי של לחימה וגם באירוע הזה".

לצד תחושת המסוגלות הזו, יש גם לא מעט פחד.
"אני לא חושב שיש פחד. נפש האדם מורכבת מאוד ולא כל אחד עובר את זה באותה צורה, ויש כאלה שכנראה הושפעו מכך יותר".

יש חיילים שמצטערים שהם לא לקחו חלק במבצע הזה?
"גם אם יש כאלה, אני לא חושב שמישהו שלא היה במבצע צריך ללכת עם הראש באדמה ולומר 'אני פספסתי את המלחמה'. 'עופרת יצוקה' היא תחנה משמעותית, אבל אני לא בטוח שלא יהיו עוד כאלה"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #182  
ישן 26-08-2011, 08:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה על האלוף טל רוסו ב"ישראל היום"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

לוקח אחריות\ מאת לילך שובל ואהרל'ה ויסברג
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
לאחר מתקפת הטרור בגבול מצרים בשבוע שעבר הודה אלוף פיקוד הדרום טל רוסו: "טעיתי" · בעוד שבקרב הציבור נשמעת ביקורת על החלטתו לפתוח את כביש 12 לתנועה בבוקר הפיגוע, בצה"ל מעריכים את העובדה שהוא לקח אחריות · הקצין שהחל את דרכו כלוחם שלדג, מונה לתפקידים פיקודיים בסיירת מטכ"ל, גבעתי ומגלן, מבלי שעבר בבה"ד 1 · מפקדיו וחבריו מתארים אותו כקצין שטח מעולה, אסטרטג מצוין, מפקד אנושי וצנוע ונרתע מפוליטיקה · בכירים בצה"ל אומרים שיש לאפשר לקצין מוערך כמוהו להפיק לקחים מטעויותיו - ולתת לו להמשיך בעבודה
"חבריו של האלוף רוסו המכירים אותו עוד מימיו הראשונים כלוחם שלדג, לא התפלאו שרוסו קיבל אחריות. 'אם מישהו מקבל אחריות, זה טל רוסו', אמר עופר פדן, שהיה מפקדו של רוסו בטירונות ובגיבוש. 'זה מאוד אופייני לו, ולא הופתעתי. הוא איש ערכי, צנוע, אמיתי וישר. זו תכונת מנהיגות שלו'. חבר קרוב נוסף של רוסו, עופר צמחי, אמר כי רוסו 'בסך הכל מרגיש שנעשו כל ההכנות לפני האירוע. אבל מי שעושה, כנראה גם טועה. הוא מפקד של גיזרה שקודם כל אומר: אני אחראי, ואח"כ נתחיל לדבר. כדי שלא יטרידו את מפקד האוגדה והמח"טים שמתחתיו. זה האופי שלו, וכך צריך להתנהג מפקד'. 'נטילת אחריות היא דבר שטל גדל עליו', אמר השבוע גם מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, עומר בר-לב. 'אחד הדברים המאפיינים חיילים ביחידות כמו שלדג וסיירת מטכ"ל היא קבלת אחריות על דברים, לטוב ולרע. גם אחרי מבצעים שהצליחו, קם חייל ומבקר את מעשיו שלו. זו התשתית שלאורה הוא התחנך, והתשתית שלאורה חינך אחרים. לצה"ל יש מזל שיש לו אלוף פיקוד כמו טל'.
בלי בה"ד 1
רוסו, בן 52, גדל בקיבוץ חולתה, והתגייס לשלדג בשנת 1978, כשנתיים בלבד לאחר שהוקמה על ידי מוקי בצר. טל הצטיין מהיום הראשון ביחידה', אמר בצר ל'ישראל השבוע'. 'הוא היה חייל מצטיין עם שילוב של כוח פיזי ואינטליגנציה גבוהה. הוא תמיד היה קר רוח וחבר נאמן'. חבריו ליחידה מספרים על לוחם עם כוח פיזי בלתי רגיל, יכולת ניווט מדהימה ומנהיגות נעימה. 'הוא היה החייל האולטימטיבי", אמר עליו השבוע מנכ"ל תנובה, אריק שור, ששירת לצידו בשלדג. 'יש לו יכולת לנתח שטח בצורה של 360 מעלות, והוא יודע לנתח אירועים בשכל. הוא נתפס כרמבו, ויש לנו תמונה שלו מרים ג'יפ. הוא היה נווט אלוהי, קר-רוח בצורה בלתי רגילה, לא מתבלבל, שומר על האנשים וחותר לביצוע המשימה'. 'באחד האימונים הראשונים שעשינו הגיע רכב סתמי שעבר על הכביש ופגע בטל', נזכר השבוע עומר בר-לב, שפיקד עליו בסיירת מטכ"ל. 'כל אדם רגיל היה מתפרק מהפגיעה, אבל אצל טל זה נגמר בכמה שריטות והוא המשיך באימון. הוא קם, ניער את האבק מעל הבגדים, והמשיך הלאה. הבעיה היתה דווקא להרגיע את הנהג הפוגע, שהרכב שלו ניזוק הרבה יותר מטל". למרות שלושים ושלוש שנות שירותו בצה"ל, הנקודה הכי משמעותית בקריירה הצבאית של רוסו נרשמה דווקא במקום שבו לא היה - בה"ד 1. הוא מונה למפקד צוות בשלדג כבר כשהיה חייל סדיר בדרגת סמ"ר, למרות שהמשבצת שמורה לקצין. לקורס הקצינים סירב לצאת והשתחרר, אך במבצע שלום הגליל חזר לשירות, ולאות הערכה על תפקודו במלחמה קיבל דרגת סרן. מכאן דרכו לצמרת היתה סלולה. הוא פיקד על פלוגה בשלדג, היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל, פיקד על גדוד רותם בגבעתי ועל מגלן. 'כל משימה שדרשה יצירתיות והיתה כרוכה באתגרים, הפלתי על טל', סיפר השבוע תא"ל (מיל') גיורא ענבר, שפיקד על רוסו בשלדג ובגבעתי. 'בחרתי אותו לפקד על חיילים מאומנים מבני מחזורו מבלי שעשה קורס קצינים. בשלום הגליל הטלתי עליו לפקד על פלוגה, ונתתי לו להוביל פריצה למוזיאון במערב ביירות, שם היה קומנדו של האויב. הוא הוביל את הפריצה והטיהור, וניהל את הדברים בקור רוח למרות שהיה עליו לחץ לא מועט מלמעלה. הוא סיים את הקרב בלי נפגעים. לאחר המלחמה הפכנו את דרגות הייצוג שלו לדרגות קבע'. לפי תא"ל (מיל') ענבר, 'טל הוא איש ישר, אמיץ שלא מדבר הרבה. הוא לא חזק בדיבורים, אלא במעשים. הוא פועל ועושה, ואומר את מה שהוא חושב. פיו וליבו שווים, והלוואי שכל הקצינים בצבא היו כאלה'.
"
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #185  
ישן 15-09-2011, 09:39
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון קצר מבמחנה עם אל"ם רן כוכב, מפקד כנף הגנת השמיים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-12714-he/Dover.aspx

אגדי המערך לשעבר נקראים כעת כנף, כמקובל בחיל האוויר. מדובר בשינוי מהותי שבסיסו בשינוי תפיסת ההגנה וההפעלה במערך ההגנה האווירית. מזה חודש שמופעלת תפיסה אסטרטגית חדשה במערך ההגנה האווירית: אגדי המערך לשעבר נקראים עתה כנף, כמקובל בחיל. הכנפיים חולקו לכנף 'הגנת שמיים' וכנף 'הגנה אקטיבית', ובראש כל כנף עומד כעת קצין בדרגת אלוף-משנה.

השינוי המצטייר כקוסמטי בלבד, מהווה למעשה שינוי עמוק בתפיסת ההגנה וההפעלה במערך. אל"מ רן כוכב, מפקד כנף הגנת שמיים, הסביר לאתר צה"ל על מהות המעבר, מספר שבועות מאז החלה הכנף לפעול באופן רשמי ועצמאי. "מדובר במעבר לעיסוק משימתי במקום עיסוק גיאוגרפי", מסביר אל"מ כוכב, "בעבר היו אגד צפון אגד דרום, שחילקו את ההגנה לפי אזורים שונים. כל אגד התעסק בהגנת השטח הגיאוגרפי שהוקצע לו.

היום, כחלק מהפקת לקחים כללית במערך, העיסוק מתחלק לשתי משימות: משימת הגנת שמי המדינה ומשימת ההגנה האקטיבית". לדבריו של אל"מ כוכב, הכנף שתחתו מתעסקת בהגנה על אזורים רגישים במדינת ישראל, מכסה את שמי המדינה מפני איומים מבחוץ, בעוד כנף הגנה אקטיבית מתעסקת בהגנה מפני טילי נשק תלול מסלול. "הכנף שלי פועלת בקרקע ובאוויר בעוד כנף הגנה אקטיבית פועלת באוויר ובחלל - יחד הן יוצרות את מהות ההגנה האווירית של ימינו", הוא אומר.

אחת הסיבות המרכזיות לעיצוב פני המערך מחדש, והמעבר לעיסוק משימתי, נעוצה באיומים הנוכחיים הפוקדים את מדינת ישראל. "האיומים העדכניים הם אל מול פעילות מתעצמת של הסורים, אל מול פעילות מלבנון, מול כלי טייס בלתי מאוישים", מבהיר מפקד כנף הגנת שמיים, "אלו איומים מתעצמים שהביאו את המערך להתארגנות מחודשת. היה צורך בהגנה נקודתית, שזו ההגנה הנכונה ביותר".

השבועות האחרונים היו מכריעים עבור הכנף, בכל הנוגע לתפקודה ויעילותה. מדבריו של אל"מ כוכב עולה כי התפיסה האסטרטגית החדשה משתלבת היטב במציאות הנוכחית, ומוכיחה את עצמה. "המעבר מאגד לכנף עובר בצורה חלקה", הוא קובע, "הכנף מפעילה בימים אלו גדוד לתעסוקה מבצעית בשטחים - גדוד שנמצא באיו"ש כל הזמן ומגן קרקעית על שמי המדינה. עד כה, נוכחנו שחשיבותו מכרעת וכי הכנף ממלאת את יעדיה".

עוד מספר אל"מ כוכב כי מהשבועות האחרונים בהן המערך החל להפעיל וליישם את השינוי האסטרטגי, הוא מבחין במגמה חיובית. "מדובר בתפיסה נכונה שמוכיחה את עצמה בשטח. עברנו להגנה מלאה ומכוונת, כפי שהגנה צריכה להיות", הוא מסכם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #186  
ישן 21-09-2011, 16:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה




ימים יגידו\ מאת אריאלה רינגל הופמן
"התמונות האלו צולמו לפני מספר שבועות, במהלך אימון של השייטת שכלל צניחה לים. יואב גלנט, עדיין האלוף יואב גלנט, מי שיהיה הרמטכ"ל העשרים של מדינת ישראל, הצטרף לחיילים. זה היה עוד לפני שצץ "מסמך גלנט", לפני שהסערה הגדולה התרגשה מעל ראשו וראשי כולנו, לפני שמדינה שלמה נדהמה לגלות איזה זרועות תמנון ארוכות, דביקות ורעות, יצאו מהמסמך. היתה לו סיבה טובה לשמוח. שחק ותהיה צעיר, אמרה אחת הפרסומות, ומה יותר טוב מלשחק פעם נוספת חייל מהשורה, כזה שאיזה מ"כ צעיר, בפתח המטוס, צועק לו צא, והוא קופץ. הוא הגיע לתרגיל הזה, מן הסתם, על תקן מי שהיה לוחם בשייטת, מי שגדל ביחידה ופיקד עליה עד שעבר לצבא הירוק, מי שהפך עם השנים לאב לקצין בחיל הים, וסוחב אחריו גם ביבשה את ריח המים המלוחים. עניין אישי לגמרי של אלוף פיקוד דרום, או כך לפחות זה מצטייר ממראה פניו בתמונות. תחילה בתוך המים, כבר אחרי הצניחה, אחרי הנחיתה הרכה. הים היה שקט, והמצנחים שצפו בתוכו נראו כמו אוהלי בלון ירוקים שתפחו ברוח. גלנט אסף את הבד, הרים את עצמו וטיפס לסירת הגומי שבאה לאסוף אותם, חנוט בחליפת צלילה שחורה מתחת למדים. בתמונה הבאה הוא נראה מושך את הציוד של לוחם צעיר שעדיין במים, רגע לפני שזה עולה לסירה. המצלמה תופסת את הפנים המרוכזות של גלנט, ואת הפנים היפות של הלוחם, אבל אלה טושטשו בשל השתייכותו ליחידה שאנשיה מחויבים להישאר עלומים. ואחר כך הקלוז- אפ הבלתי נמנע, והחיוך הגדול עם לחיצת היד, והשאלה המתבקשת, מי אומר למי, "עשית את זה", ומה עוד הם אמרו זה לזה עם הרוח בפנים. אלו רגעי חסד שאינם שמורים לכל אחד. ועוד מבט אחד מרחוק, יוצא דופן, על סירות הגומי שאספו את האנשים בתום האימון, על רקע בסיס האם של השייטת. ושאלה אחת גדולה, אם יש בתמונות האלה ללמד משהו על האיש הזה שיהיה, יחד עם שניים או שלושה אחרים, מי שיקבע לא רק את גורלם של חיילי הצבא כולו, אלא גם איך תיראה שגרת ימיהם. האם מראה האלוף הדרוך לראות שהלוחם עולה בהצלחה על הסירה יכול ללמד איזה רמטכ"ל הוא יהיה? כמו שאומרים במקרים רבים אחרים, תלוי את מי שואלים. את אנשי השייטת שאומרים ש"הגיע הזמן, סוף סוף, לעזוב אותנו מהצנחנים וגולני וחיל האוויר ולתת לחיל הים לעשות סדר בעניינים", ועל פיהם, גלנט הוא האיש הנכון במקום הנכון, מפקד אמיץ וקר רוח, או אחרים שרואים בו קצין קשוח, שממהר לפתור בעוד קצת כוח את מה שלא הולך בכוח, אנטיתזה לגישה השקולה שהוביל גבי אשכנזי שניסתה לבדוק אופציות נוספות רגע לפני שמורידים את יריעות ההסוואה מהתותחים. ובכל מקרה, ניסיון של השנים האחרונות מלמד שכל אמירה שמתיימרת לנחש מה מביא עימו הרמטכ"ל החדש, ואיזו בשורה הוא נושא בתרמילו, עלולה להתבדות נוכח המציאות. דן חלוץ, שהובא להפוך צבא ירוק לצבא כחול, סיבך את צה"ל במלחמה הכושלת בתולדותיו. גבי אשכנזי, ששיקם בשקט את הריסות קודמו, מצא את עצמו שקוע בפרשה מהדהדת שאיש לא היה מאמין שתנחת על ראשו. כך שגם המים הרגועים שמקיפים כרגע את גלנט, יכולים פתאום להפוך לגלים גועשים, שיילכו ויתפשטו ויתנפצו ברעש גדול עד מעגל האיום השני או השלישי. ונותרת רק התקווה שעולה בכל פעם מחדש, שהים יהיה בכל זאת נוח, ודגל לבן על סוכת המצילים." (התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 200\08\27. צילומים גדי קבלו)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #188  
ישן 29-09-2011, 22:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר של אמיר אורן ב"הארץ" על בני גנץ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

בחזרה ללבנון? האתגר הגדול של בני גנץ\ מאת אמיר אורן

הרמטכ"ל, שלפני שלושה עשורים פיקד על פלוגה במלחמה ההיא, עשוי לנצח על צבא שלם בדרך לעוד מערכה בלבנון. תזכורת מאז, עם תובנות לעתיד
28.09.2011
מתוך הכתבה
"....גנץ היה בקיץ 1982 קצין צעיר בצנחנים, חמש שנים בצבא, בוגר מבצע ליטני. כמפקד פלוגה שהצטיין בתפקידו והכל חזו לו עתידות, הוא נשלח להשתלמות של הכוחות המיוחדים האמריקאיים, עד אוגוסט 1982. כך החמיץ את החודשיים הראשונים של המלחמה, אבל למד לקח חשוב: התכנונים המרהיבים שהכיר, כולל איגוף עמוק והנחתת כוח מצפון לביירות, נגנזו לטובת דשדוש מפרך, בין השאר כדי לא להסגיר - לעולם ולמתנגדים מבית - את מטרתה האמיתית של היציאה למלחמה: סדר חדש בלבנון, בוודאי, אבל עם קצת רצון טוב ויצר רע מצד המועמד הישראלי לנשיאות, בשיר ג'מאייל, גם סדר חדש באזור, כי הפלסטינים יוברחו מלבנון, יגיעו לירדן, יהפכו את הממלכה ההאשמית, יקימו לעצמם מדינה וישלימו עם השליטה הישראלית בגדה המערבית.....

...ההזיות הללו התרחשו הרבה מעל לקומתו של סרן גנץ, שחזר מאמריקה להוט למשימה קרבית אך נשלח לעמוד בראשות מדור במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. גנץ התמרד, ברח מהבסיס ברמלה ודרש פלוגה. הוא קיבל, בפאתי ביירות, שלוש מחלקות נפרדות שחוברו להן יחדיו, לחילופי אש ולפשיטות. יצא שהחמיץ את ההתכתשות הגדולה האחרונה (בינתיים) עם צבא סדיר ומשוריין, הכוח הסורי בלבנון בגזרה המזרחית; אבל לא את הרושם הברור שהמאפיין העיקרי במלחמה הוא תוהו ובוהו. כשהתבקש פעם לשחזר במלה אחת את חוויית הלחימה והפיקוד בלבנון, השיב: 'בלגן'."

אחרי שלושים וארבע שנות שירות, כולל חופשת שחרור שבוטלה לפתע לכבוד מינויו הבהול לרמטכ"ל, יום לאחר שהקים חברה לפעילותו הכלכלית כאזרח, מוצא עצמו גנץ שוב מול חזית לבנונית. הוא כבר היה שם כמפקד אוגדה (יחידת הקישור ללבנון) בפינוי אזור הביטחון במאי 2000, כמפקד גיס וכאלוף פיקוד. אחד האלופים המרכזיים במטכ"ל של גנץ העריך בשבוע שעבר שסיכויי העימות המחודש עם חיזבאללה, לפני תום כהונתו של גנץ כרמטכ"ל בפברואר 2014, גבוהים מאוד. לדברי אותו אלוף, אסור לשגות באשליות: בעימות כזה, שבהכרח יפעלו בו מהרגע הראשון גם כוחות יבשה, יהיו לצה"ל מאות הרוגים ופצועים. אחת משאיפות צה"ל, בעירבון מוגבל, תהיה הריגת חסן נסראללה: במלחמה דמו בראשו, אך הנטייה היא, כך נראה, שלא לגרום למלחמה בתגובה על ניצול הזדמנות מודיעינית-מבצעית לפגוע בו בתקופת שגרה. שלושים שנה ואולי יותר לאחר מלחמת לבנון, האתגר של גנץ יהיה להכין את צה"ל לסבב נוסף, כדי שלא להיכשל בו אם ייפתח ביוזמה חיצונית (איראן, חיזבאללה), אך בלי אותו ששון-אלי-קרב שאיפיין את רפול. כדי שלא להיות החוליה החלשה במשולש הכולל את שר הביטחון ואת ראש הממשלה, יהיה עליו לבצר את מעמדו, בתוך המטכ"ל ומול הדרג המדיני. לומר בתקיפות "לא", כאשר זאת דעתו המקצועית; וכמי שהיה מוכן אשתקד, בהקשר האיראני, לוותר על הסיכוי הדל להתמנות לרמטכ"ל, ובלבד שלא להתכופף בפני השררה, גם להיות נכון להצדיע לממשלה ולפנות את כיסאו, אם מצפונו לא יאפשר לו לציית להנחיה הרת אסון...."
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-09-2011 בשעה 22:47.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #189  
ישן 29-09-2011, 22:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמרים מאיר דגן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מבט מבעד לקשית\ מאת עפר שלח

16/2/2008
"מאיר דגן שיקם את המוסד, אבל הוא עדיין רואה את העולם בצבעי שחור-לבן. עפר שלח חושב שחיסול מורנייה, אפילו אם לא היה מלאכתו של הביצועיסט, חיזק את מעמדו בצמרת של מקבלי ההחלטות הישראלית - אולי גם בדיונים שלא עוסקים בסיכול טרור
מאיר דגן אמנם התגייס לסיירת הצנחנים, אבל אינו מזוהה בהכרח עם היחידות המיוחדות של צה"ל. הוא גדל בחטיבה האדומה, ואת רוב תפקידיו הבכירים עשה כקצין שריון. כשאריאל שרון בחר בו לפקד על סיירת רימון, היחידה שעסקה בהסתערבות ובחיסולים בלחימה בטרור בעזה, לא נבעה הבחירה מן הידע הסדור והניסיון של דגן בסוג פעילות כזה. שרון חיפש קצין אמיץ, איש בעל חשיבה מקורית ותעוזה גדולה. דגן הוא כל אלה.
"



הקשר עם שרון התחיל בימי הקמת סיירת רימון\ מאת יוסי מלמן

11.09.2002

"דגן נולד ברוסיה בסוף מלחמת העולם השניה ב-1945, להורים ניצולי השואה. הוא עלה עמם לישראל בגיל 5 והתגורר עד לגיוסו לצה"ל ב-1963 בבת-ים הוא התגייס לחטיבת הצנחנים ושירת בסיירת הצנחנים. הוא השתתף בדרגת סגן, כמפקד פלוגה, במלחמת ששת הימים בקרבות בסיני ובסיום המלחמה הונחת יחד עם חייליו ממסוקים ברמת הגולן בקרב נגד סוריה. ב-1970 גייס אותו מפקד פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור הפלשתיני ברצועת עזה. היחידה - רכובה על ג'יפים עם גלגלים מיוחדים למעבר בחולות - נקראה בתחילה "סיירת בלונים" ואחר כך "רימון". במהותה זו היתה יחידה של מסתערבים - חיילים שהתחזו לפלשתינאים ופעלו במבצעים מיוחדים, יחד עם השב"כ באיתור, מעצר ולעיתים התנקשות במחבלים. חלק מפעולות היחידה היו שנויות במחלוקת ולימים הוגדרה בתקשורת כ"יחידת חיסול". הפיקוד על סיירת רימון איפשר לדגן להתוודע לאריאל שרון וההיכרות ביניהם עתידה להפוך לקשר מקצועי עמוק וליחסי אמון, שבסופו של דבר יובילו את הסרן הצעיר לראשות המוסד. הקשר עם שרון התחזק במלחמת יום הכיפורים, שדגן נמנה עם מפקדי הכוחות באוגדה של שרון והצטרף לראשונים שצלחו את תעלת סואץ. לאחר המלחמה הוא עבר הסבה לחיל השיריון וושימש בשורה של תפקידים. בראשית שנות ה-80 הוא מונה לראש יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שבמסגרתה התוודע לפעילות המיוחדת של יחידה 504 העוסקת בהפעלת סוכנים. גם בגזרת לבנון נקשר שמו למבצעים מיוחדים של לוחמה בטרור. במלחמת שלום הגליל ב-1982 הוא פיקד על חטיבת השיריון"ברק". בסוף שנות ה-90 הצטרף למטה הכללי, שם שימש כראש חטיבת המבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל. במהלך שירותו הצבאי הוא נפצע פעמיים וזכה גם בעיטור עוז. במהלך שירותו הצבאי הוא למד באוניבריסטת חיפה וקיבל תואר ראשון במדע המדינה. ב-1995 לאחר שפציעתו בגב החמירה, הוא פרש מצה"ל אולם שנה לאחר מכן התבקש על ידי ראש הממשלה דאז, שמעון פרס להצטרף למטה לוחמה בטרור, כסגנו של עמי איילון. לאחר שאיילון מונה לראשות השב"כ התמנה דגן לראש הלוט"ר. אתמול סירב דגן להתראיין, אך בשיחות קצרות שניהל עם מקורביו אמר כי אף שיצטרך ללמוד היטב את תפקידו החדש הרי שהמוסד אינו בחינת "אדמה לא נודעת" עבורו. בשנים הרבות שעשה בצה"ל ובלוט"ר הוא התוודע מקרוב לעבודת המוסד. סביר, כי דגן יעצב את המוסד בצלמו ובהשקפת עולמו: הדגש יינתן על מבצעים מיוחדים, יוזמה רבה והחזרתו של המוסד כגורם מרכזי במאבק בטרור - מטלות מהן הוא נדחק בשנים האחרונות.
"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #191  
ישן 31-10-2011, 07:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי\ מאת בן כספית

הגיבור הטראגי של פרשת קו 300 מוריד מהכתפיים משא כבד בן 27 שנים: "כולם השתתפו במאמץ להפליל אותי גם התקשורת, גם השב"כ"
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/299/166.html
29/10/2011
"...'אין מצב', אמר לו מרדכי, 'תשלח מסוק, בעוד עשרים דקות אני בשדה דב'. השעה הייתה עשר וחצי בלילה. בימים ההם היה קצין צנחנים וחי"ר ראשי בצה"ל הממונה על כל היחידות המיוחדות ומכוח זה, גם על מבצעי השתלטות ופעילות נגד פיגועי טרור. מרדכי נחת בגוש קטיף קצת לפני חצות, תוך דקות הגיע לחפ"ק הרמטכ"ל, משה לוי, שאמר לו 'איציק, תפוס פיקוד'. 'היה ברדק נוראי, מהומת אלוהים', משחזר מרדכי, 'היה שם כל החפ"ק המטכ"לי, צמרת השב"כ, אנשי מטה, קצינים בכירים, ראש אגף מבצעים אורי שגיא, הימ"מ כבר פרוס בשטח עם צלפים, והכי גרוע, השטח שרץ סקרנים ועיתונאים בעשרות ואולי גם במאות, לא הייתה לנו שליטה'.
מה עשית?
'קודם כל עברתי בכל עמדות התצפית, צלף צלף, דליתי כל פיסת מידע. מה רואים, מה יודעים. הבנתי שמדובר בארבעה עד שישה מחבלים, הייתה בחורה שהצליחה איכשהו לרדת מהאוטובוס בדרך, גם ממנה אספנו מידע, ידענו שיש להם נשק, יש רימונים, ויש מטען'.
הבנת שהולכים על השתלטות בכוח?
'ברור. אז לא הייתה אופציה אחרת. היה ברור שלא נכנסים למשא ומתן ולא נכנעים לסחיטה, למרות שהיו עשרות בני ערובה והמצב היה נפיץ מאוד. בינתיים הגיעה סיירת מטכ"ל. הזמנתי אוטובוס זהה כדי שנוכל לתרגל על מודל. אמרתי לעומר ברלב, שהיה מפקד הסיירת, להתחיל לתרגל מיד, ולהגיד כשמוכנים. הימ"מ רצו לבצע בעצמם, הם היו בשטח קודם, אבל החלטתי שהסיירת תקבל את המשימה'.
למה, בעצם? הרי הימ"מ יותר מקצועיים באירועים מהסוג הזה, לא?
'תראה, אני הייתי גם מפקד ההשתלטות על אוטובוס הקמ"ג בערוער כעבור כמה שנים, ואני הראשון שנתן לימ"מ את ההזדמנות שם, והם עשו את זה טוב. בוגי היה אז מפקד סיירת מטכ"ל ולא דיבר איתי אחר כך הרבה זמן, אליק רון היה מפקד הימ"מ. אבל אז, בערוער, הם היו כבר מוכנים בשטח ולא היה זמן להחליף. בקו 300 היה זמן להחליף והימ"מ הייתה אז בחיתוליה, הם עוד לא היו מנוסים. אגב, היום לא הייתי מתלבט. היום הייתי נותן את זה לימ"מ, שהפכה מאז ליחידה מאוד מקצועית בתחום'.
לפני כמה שבועות פורסמו תמלילי עדויותיהם של שלושת בכירי השב"כ - ראובן חזק, סגן ראש השירות בתקופת הפרשה, רפי מלכא ופלג רדי - שניתנו במהלך חקירת היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר בפרשת קו 300. סרט בשם 'א' תחסל אותם' הוקרן כעבור כמה ימים בערוץ 10 (העיתונאי גידי וייץ פרסם את התמלילים, הוא ולוי זיני הם יוצרי הסרט). מסמך עוצר נשימה, סרט מטלטל. בעיקר את אלה שלא חיו אז את הפרשה, כמוני. מרדכי, לעומת זאת, לא רק חי את הפרשה על גופו, הוא כמעט מת את הפרשה הזו. עליו עשה הסרט פחות רושם. כן, התיק שנתפר ועלילת הדם שנרקמה כבר ידועים לכולם שנות דור, אבל מרדכי לא קונה את הגרסה המשופצת והמעובדת שלפיה שלושת בכירי השב"כ פעלו בתום לב, על פי צו מצפונם, למען הערכים, המצפון והמוסר. למרדכי גרסה מעט אחרת.
"המחבלים חטפו כמה מכות במהלך ההשתלטות, וזהו"
בטנו עדיין כואבת עליו. הוא זוכר כל פרט, כל רגע. הוא מנומק וממוסמך לעייפה. יש לו ארגזים, קלסרים והררי חומר. כל כתבה מהתקופה ההיא, כל מכתב, כל אזכור, כל מסמך, הכל אצלו, הוא שוחה בחומר, מעניין בו, מדפדף, יודע בעל פה. הפרשה הזו צרובה עדיין בנשמתו. לשיטתו, קו 300 היה הניסיון הראשון של המערכת לחסל אותו. אחרי הניסיון הזה, שכשל, בא הניסיון שהצליח, פרשת האישומים הפליליים בעבירות מין, שמרדכי מכנה 'קו 301'. גם כאן, הוא מאמין, מדובר בעלילת דם, גם אליה, הוא אומר, השתרבבו פחות או יותר אותם גיבורים אפלים. בעמודים הבאים תמצאו את גרסתו של יצחק מרדכי לאירועי קו 300.
בוא נחזור לקו 300. מה קורה בשטח, סביב האוטובוס?
'אלוף הפיקוד, משה בריל (בר כוכבא), בא עם רעיון. להביא נגמ"שים, לתת לאוטובוס מכה חזקה מאחורה, ליצור הלם וזעזוע ואז לפרוץ פנימה. הרעיון נפל מחשש שהמכה תפעיל את המטען ועשרות הנוסעים ייהרגו. ישבנו שם וכל מיני רעיונות עלו וירדו, עד שבשלב מסוים הרמטכ"ל אמר לי שלא מעניין אותו, זה צריך להיגמר עד אור ראשון, להכין תוכנית השתלטות ולבצע'.
כמה זה היה פשוט אז. וכך היה?
'כן. המהומה בשטח נמשכה, עשרות אנשים הסתובבו לנו שם בין הרגליים, אבל לא הייתה ברירה. הסיירת הייתה מוכנה באזור ארבע בבוקר. הודעתי למשה, ובסביבות ארבע וחצי נערכנו בנקודות ההסתערות ופרצנו פנימה'.
פרצנו? גם אתה?
'ברור. נכנסנו משני הפתחים של האוטובוס, אני נכנסתי עם כוח הפריצה הראשון בדלת האחורית. פעלנו בכמה צירים במקביל. כוח מהדלת הקדמית, כוח מהדלת האחורית, לוחמים זינקו על החלונות וירו והיה גם ירי של צלפים מבחוץ. אבל רק על מטרות שזוהו כמחבלים. כל האירוע לקח שניות ספורות. חוץ מהצלפים, הלוחמים ירו באקדחים, מטווח קצר. מיד כשנכנסנו נהרגו שני מחבלים. לצערי, גם החיילת אירית פורטוגז נהרגה, כנראה מאש כוחותינו. עוד שני מחבלים הרימו ידיים. היה עשן, לא הייתה ראות טובה, אבל בשנייה שראיתי שהם מרימים ידיים, צעקתי 'חדל', והירי נפסק. השתלטנו עליהם במהירות. הם חטפו כמה מכות במהלך ההשתלטות, וזהו'....
...שאלתי אותו מה הוא חושב על המצב הנוכחי. 'אני מודאג מאוד', אמר, 'ציינו לא מזמן את יום השנה למלחמת יום כיפור, אני זוכר מצוין את המלחמה ההיא, את מוראותיה, את החווה הסינית, ולצערי, אני חושש שלא למדנו לקח. במקום להוריד להבות, אנחנו מלבים אותן. במקום לחפש כל דרך להידברות, במקום לייצב את המצב, אנחנו מסלימים אותו. תראה מה קורה עם טורקיה, עם הפלסטינים, נדמה לך שכל הזמן מחפשים את הקונפליקט, מחפשים להיות צודקים ולא חכמים. במקום להתנהל בתבונה ובמתינות, אנחנו הופכים לבריון הבעייתי של האזור. אני מציע לכולם להיזכר במלחמה ההיא. גם אז היינו יהירים, שחצנים ומתנשאים, מנותקים מהמציאות, נכנסנו לתוך המלחמה בקהות חושים מוחלטת. מזלנו שהיה דרג שדה איכותי ומסור, לוחמי שטח שפשוט הקריבו את עצמם, כדי להציל את המדינה. אלמלא ההקרבה הזו, אין לי מושג איפה היינו היום. חייבים לשנות את האווירה במזרח התיכון, זו משימה שמוטלת עלינו'."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #192  
ישן 10-11-2011, 15:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

תא"ל ניצן אלון: "ייתכן והרשות הפלסטינית תחדל מלראות את חמאס כאויב"\ פלורית שויחט

עסקת שליט: "נדע להכיל את המחבלים ששוחררו". אירועי ספטמבר: "האירועים היו במימדים אותם צפינו". תג מחיר: "זה טרור יהודי, שמכתים את ההתיישבות". מאו"ג איו"ש היוצא, בראיון בלעדי
http://www.idf.il/1133-13781-HE/Dover.aspx
תאריך: 09/11/2011, 10:32
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #193  
ישן 10-11-2011, 17:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אביחי רונצקי, הקרב ששינה את חיי, מעריב, ‏ 27.09.2009


http://www.shaked424.co.il/124838/%...%A6%D7%94%D7%9C

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #194  
ישן 11-11-2011, 19:41
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון עם תא"ל אילן פרץ, לשעבר ראש חטיבת היבשה במז"י
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.yadlashiryon.com/show_it...829&itemId=2964

בראיון לרגל סיום תפקידו מספר תא"ל אילן פרץ, רח"ט יבשה, כי צה"ל מוכן יותר מתמיד לאתגרים החדשים שבפניו. ועל החשש מפני קיצוץ בתקציב הביטחון? "מסלול האימונים - שמורת טבע אסור לגעת בה"

אמיר בוחבוט (מאתר http://news.walla.co.il 13 באוגוסט 2011)

אלוף-משנה אילן פרץ בדיוק סיים את תפקידו כנספח צבאי ליבשה בארצות הברית, ומונה לממלא-מקום ראש מחלקת אגף המבצעים בזרוע היבשה. כעבור כמה ימים, פרצה מלחמת לבנון השנייה. יומיים לאחר שנחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שאל הרמטכ"ל, דן חלוץ, את מפקדי זרוע היבשה - אלוף בני גנץ ואל"ם פרץ - מהי כשירותם של הכוחות. לגנץ ולפרץ לא הייתה תמונת מצב מדויקת, וזה היה רק אחד הפערים במלחמה.
פחות משנתיים לאחר מכן, הועלה פרץ לדרגת תת-אלוף, ומונה לראש חטיבת היבשה. במשך שלוש שנים תחת מפקד זרוע היבשה, אלוף סמי תורג'מן, עסק בבניית התורה המבצעית שלא חודשה מאז 1964, העלאת משך האימונים ואיכותם בכלל החילות ושינוי תרבות הפיקוד. בראיון מיוחד לרגל סיום תפקידו, מספר תא"ל אילן פרץ, ראש חטיבת היבשה בזרוע היבשה, על ההכנות מאחורי הקלעים למלחמה הבאה. (במהלך שירותו שימש תא"ל אילן פרץ גם מח"ט חטיבת "הזקן" - יצחק שדה, וסגן מפקד עוצבת הגולן).

ה עמד בלב הכהונה שלך, שנמשכה למעלה משלוש שנים?
"זרוע היבשה בצה"ל נחשבת לפיקוד הגדול ביותר בצבא. היא אחראית על הכנת הצבא למלחמה הבאה, באמצעות הכשרות ואימונים. אין לזרוע אחריות טריטוריאלית, אך דרך 23 בתי הספר שלה נכנסים החיילים לצה"ל, ומכאן האחריות. בהתחלה התעסקנו במספר ימי האימונים, אבל מהר מאוד עברנו לאיכות האימונים ולא לכמותם, אך עדיין צריך לשפר את האיכות".

מה כוללת תוכנית האימונים החדשה של צה"ל?
"הבאנו את מציאות שדה הקרב אל האימונים. איך עושים את זה? משנים את המשימה הניתנת למפקד ברגע האחרון, כדי לבנות לו חוסן נפשי לקראת מצבים קשים. משגעים את המג"ד באימון, מכניסים לו הפתעות. הוא חושב שהוא יוצא להתקפה - ופתאום 'מפילים' עליו פלוגה שלמה. במלחמת לבנון הייתה לנו בעיה בנושא".
ואכן, במלחמת לבנון היו מפקדים שלא הוכשרו לקראתה. היו מפקדים בכירים, שקיבלו פיק ברכיים וסובבו את הטנק. הם חששו שלא יעמדו במשימה. מה המצב היום?
"המסר הוא שזו לא בושה להיכשל באימון. זה שינוי תרבותי. רק ככה נלמד ונתקדם. למשל, לקחנו גדוד מילואים מפיקוד צפון. המטה הגיע ביום רביעי, והלוחמים הגיעו ביום ראשון. החלטנו כבר ביום הראשון לשלוח אותם, ללא הכנות, הישר אל שטחי האש - ולהכריז על 'מלחמה'. כל התוכניות למג"ד השתנו. הם ביצעו מספר תרגילים גדודיים תוך שבוע. במקום לצאת לתרגיל מוכן מראש, הם יצאו להפתעה אחת גדולה. מלחמה של ממש. זה מה שיכול לקרות לנו במציאות".

המילואימניקים תמיד התרוצצו בגבעות בתחושה שאנחנו תמיד מנצחים - באימונים. זה השתנה?
"זה נגמר. החידוש הוא הצבת מטרות נעות בשטח לעבר הטנקים. הן קופצות ומפתיעות את המפקדים, ויכולות לירות לייזר לעבר כוחותינו ולהשמיד אותם. המג"ד מבין שמסוגלים לפגוע בו. לא נעים להתחיל תרגיל כשאתה מופתע שהטנקים שלך הושמדו. דרך הכישלון, אנחנו צוברים כוח. המלחמה הבאה תהיה רצופת הפתעות. בסוף האימון סופרים למג"ד מטרות אחת-אחת באמצעות מערכת מחשב, ומגלים אם הוא הצליח להשמיד את האויב"

כיצד לוחם החי"ר מתאמן, בצורה שתדמה את מציאות באופן הטוב ביותר?
"כל לוחם סוחב נושא עמו מחסנית אלקטרונית, שתחליף את הקליעים החלולים הישנים שעושים רק רעש. הלוחם יכול לירות קרני לייזר לעבר הכוח המדמה אויב בשטח. אם הוא פוגע, המכשיר מצפצף, ומי שנפגע אוטומטית יוצא מהאימון. גם אם עלית על מטען, המכשיר מצפצף. זה האימון החדש. במלחמת לבנון השנייה התאמנו על משהו אחד - ונלחמנו במשהו אחר".
אך בעידן שבו המשאבים של צה"ל מצטמצמים, מאיפה הכסף להרחבת ימי האימונים?
"עולם הסימולטורים צובר תאוצה. זוהי בשורה. בסימולטור ארטילריה, לפני מבצע עופרת יצוקה, ירו 120 אלף פגזים (כמו בכל מלחמת לבנון השנייה א.ב). ככה אנחנו מצליחים לשמור על המלאי במחסנים, ולשפר את רמת המקצועיות. יש גם מאמני נהיגה - בתקופה שבה ק"מ נסיעה לטנק מרכבה עולה 4,000 שקלים, לעומת ק"מ נסיעה בסימולטור שעולה 20 שקלים, אנחנו חייבים לחשוב אחרת. חייל יכול לעלות למאמן דינמי עם בוכנות, שמאפשרות לדמות נסיעה בטנק מרכבה 4 או נגמ"ש. זה מדמה את כל התרגולות - אפילו התהפכות, מה שלא ניתן לבצע היום. ככה נעלה את רמת ההכשרה ונחסוך כסף".
אחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה הוא שחיילי המילואים באו למלחמה לא מוכנים, בגלל בעיות במסלול ההכשרה, עוד בשירות הסדיר. מה המצב היום?
"אנחנו מודעים לכך שבמסלול ההכשרות לפני המעבר ליחידות בסדיר, מטמיעים את הקוד הגנטי של צה"ל. אנחנו קראנו לזה עוגן. הרמטכ"ל הקודם קרא לזה שמורת טבע. זה קריטי. אסור לגעת בזה, ולא משנה אילו בעיות תקציביות יהיו. זה חייב לשדר מצוינות. מפקד זרוע היבשה (סמי תורג'מן - א.ב) קבע רף מאוד גבוה לבתי הספר שלנו. היום, בלחיצת כפתור, אנחנו יכולים לדעת מה רמת הציונים ומהן ההכשרות שכל לוחם עבר בכל נקודת זמן. בעבר זה היה תיק חום עמוס בדפים - הכול עובר למילואים. המלחמה הבאה תהיה מורכבת מאוד, אבל צה"ל היום מוכן יותר מתמיד לאתגרים בגלל איכות האימונים".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #195  
ישן 12-11-2011, 06:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 194 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון עם תא"ל אילן פרץ, לשעבר ראש חטיבת היבשה במז"י"

האלוף גרשון הכהן, מחנך דור המפקדים הבא של צה"ל, מסכם תקופה\ מאת דניאלה בוקור
מפקד המכללות היוצא סבור כי משימתו העליונה של המפקד היא הדאגה לאנשיו; שמפקד שלא יודע לספר סיפור, לא יכול להיות מפקד; וששירות בצה"ל הוא סיפור של אהבה. ראיון בלעדי
http://www.idf.il/1133-13802-HE/Dover.aspx
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

11/11/2011

"עבור מי שמחפש 'טיפ של אלופים', יש לאלוף גרשון הכהן כמה הצעות למפקד המתחיל. 'דבר ראשון צריך לאהוב את האנשים שלך. כמו שלא יכול להיות רועה שלא אוהב כבשים ופרש לא יכול להיות שלא יאהב את הסוס שלו', הוא מדגיש. 'אם סוסיו של מפקד היו נגועים באיזשהו נגע והוא לא היה מטפל בהם, לבסוף היו מושבתים והוא היה פשוט רשלן. כדי לטפל בחיילים יש קודם כל חובה להבין גם את אמות המידה הבסיסיות של חובות שיש לך בעניין הזה, חובות לצרכים שלהם. ותוך כך, מוטלת גם האחריות להעניק משמעות לסבל שלהם'.כחלק מהעניין סבור האלוף הכהן שצריך לדעת להקריב זמן ורצון כנה לעזור. 'כשבא בן אדם אתה לא אומר לו 'בדיוק באתי ללכת'. כשהייתי מח"ט וראיתי שמג"דים לא מראיינים חיילים על מצוקות, הכרזתי שכל מי שרוצה לדבר איתי, בכל שעה של היום – שיבוא. מג"דים באו בטענות שאני בא לדבר עם החיילים לפניהם ואמרתי להם 'אתם לא יעילים'.זו מחויבות על. בתור מפקד אין לך שום דבר חוץ מאשר החובה לאותם אנשים שיש לך. צריך לעשות את זה מאהבה ולהקדיש לזה את כולך במסירות עילאית'. הדבר השני שנדרש ממפקד הוא היכולת לספר לפקודים את הסיפור. 'שידעו מה לשם מה. כל מפקד, בכל רמה. לא רק ראש ממשלה. מנהיג שלא יודע לספר סיפור הוא לא מנהיג. צריך לדבר באופן שאנשים מבינים - דרך סיפור', חוזר האלוף הכהן, 'בן אדם ללא סיפור לא יכול להתחבר. יש לך סיפור חיים ויש לך סיפור לספר ובסוף מה שקובע את היכולת לשכנע זו לא לוגיקה זה סיפור'."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #196  
ישן 23-11-2011, 08:14
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון ממעריב עם אל"מ גדי אגמון, מפקד בקו"ם ומינהל הגיוס
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/308/791.html

"אם המורים יסייעו, שיעור הגיוס יעלה"
אל"מ גדי אגמון, מפקד בקו"ם ומינהל הגיוס, מספר על התכנית להגדלת מספר המתגייסים: "נעודד שירות משמעותי ביחידות הקרביות"

חזור נובמבר החל לפני יומיים בגיוס של חטיבת גולני. במקביל פורסמו נתוני הגיוס של אגף כוח אדם (אכ"א) לשנה החולפת. בנתונים יש חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות: שיעור מרשים של המבקשים לשרת כקרביים- 76.4 אחוז . הפחות טובות: צה"ל הוא כבר לא בדיוק צבא העם. אחד מכל ארבעה בנים ואחת מכל שתי בנות - לא מתגייסים. הנתונים הללו כוללים ערבים וחרדים. 35 אחוז מהבנות מקבלות פטור מטעמי דת. בתל אביב, למשל, התופסת מקום 52 ברשימת הערים מבחינת גיוס ומוטיבציה לשירות קרבי, מתגייסים רק 72.3 אחוז מהבנים. בפתרון הבעיה הזו מתכוון צה"ל להשקיע מאמצים רבים כבר בשנת הלימודים הבאה.

במקביל מתחולל מאבק איתנים בתוך צה"ל על מקומה של הדת בצבא. את שדרת הלוחמים והמפקדים מאיישים בהמוניהם אנשי הכיפות הסרוגות ויש שמדברים על הקצנה דתית. המחוז הבולט בגיוס ליחידות קרביות, בפער ניכר מהאחרים, הוא יהודה ושומרון. נקודות החיכוך והעימות בין צרכי הדת לצרכי הצבא יוצרות תקריות שמעוררות הדים רבים. התנועה הקיבוצית, למשל, פרסמה בשבוע שעבר קריאה לחיילים תושבי הקיבוצים להילחם ב"הקצנה הדתית בצה"ל" ולדווח לה על מקרים של כפייה דתית.

בתוך המציאות הזו מתאמץ אלוף משנה גדי אגמון, מפקד "מיטב" (איחוד של בסיס קליטה ומיון ומינהל הגיוס) לנווט את המתגייסים החדשים אל היחידות המתאימות להם ביותר, כדי שגם הם וגם צה"ל יפיקו את המיטב מהשירות.
"נשים בצבא עושות שירות מאוד משמעותי"
אגמון מסיים בימים אלה שירות בן שלוש שנים שבמהלכו חלו שינויים משמעותיים בהליכי הגיוס של בני הנוער. בעלייה במוטיבציה של המתגייסים לשירות קרבי הוא בהחלט רואה הישג.

בגיוס נובמבר אנחנו רואים את המשכה של העלייה במוטיבציה לשרת ביחידות הקרביות. כמעט כל מתגייס שני רוצה להגיע לחי"ר. מה הסיבה לכך?
"הסיבה נטועה בכמה משתנים: כיום יורים טילים אל ישובים בתוך ישראל והמתגייסים, שהם הנוער שאחרי מלחמת לבנון השנייה ומבצע'עופרת יצוקה', מבין שהוא הדור הבא שעליו לדאוג לביטחונה של המדינה. בנוסף, בשנתיים וחצי האחרונות יצרנו דיאלוג משמעותי עם בני הנוער, וזה משפר את המוטיבציה".

מצד אחד הרצון לקרבי עולה, מצד שני הרצון להתגייס פוחת. איך אתה מסביר את זה?
"התשובה נחלקת לשניים: חלק שקשור באוכלוסייה הדתית-חרדית, שבה נעשה מאמץ גדול לשלב אותה בתוך השירות הצבאי וגם בשירות הלאומי-אזרחי. הכוונה שלנו להגיע, בכוח החלטת ממשלה שצה"ל היה שותף לה, להגיע מכ-1,200 מתגייסים חרדים כיום, עד ל-2,400 בשנת 2014, ועוד מספר דומה של מתגייסים לשירות לאומי. המטרה היא

להכניס אותם לתוך מעגל השירות הצבאי ואחר כך למעגל העבודה והייצור. החלק השני הוא של הבנות הדתיות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחוקק חוק שימנע את ההשתמטות הצינית של בנות חילונית, בין שישה לשבעה אחוזים. גם לבנות דתיות יש מה לעשות בצה"ל, ואנו עושים מאמצים לשלב אותן בשירות משמעותי לכל דבר ועניין".

למה לא משנים את חוק הפטור מטעמי דת?
"מונחת הצעת חוק ממשלתית בוועדה, שעברה בקריאה ראשונה, ואנו מצפים שפעולות החקיקה יסתיימו במהרה על מנת שנוכל להגיע למצב שלא יהיו משפחות שבהן האימא לא התגייסה, וגם הבת והנכדה לא מתגייסות, והכל כנראה יותר מטעמי נוחות משפחתית"

יכול להיות שיש לנשים מוטיבציה פחותה להתגייס בגלל הפרסומים על יחס לנשים בצה"ל?
"נשים בצבא עושות שירות מאוד משמעותי. לאחרונה גם דנו בייעוד תפקידים נוספים לנשים ובהרחבת הפעילות המבצעית לתפקידים מאתגרים בזרוע היבשה על מנת שנוכל להרחיב את הפעילות שלנו שם. זאת מתוך תפיסה שנשים כבר מבצעות פעילות המבצעית, כמו למשל התצפיתניות והשפעתן על השירות המבצעי. אז בהחלט הסיבה היא לא היחס לנשים בצה"ל. הן משתלבות בכל קשת התפקידים בצבא, ובוודאי גם ביחידות המתנדבות כמו טיס וחובלים".

אם כבר מדברים על התצפיתניות - איך מתמודדים עם בעיית חוסר המוטיבציה אצלן?
"אנחנו מרחיבים את סדר הכוחות של התצפיתניות בתוך הצבא על מנת לאפשר להן תנאי שירות טובים יותר. אני מאמין שזה ישתנה".

כיצד המתח בין דתיים לחילונים בצבא משפיע על המתגייסים?
"אני לא רואה השפעה בקרב המתגייסים. כל מתגייס מבין שהוא מגיע לצבא העם וככזה הוא סר לפקודות ולנהלים שהצבא מכתיב. לא נאפשר מציאות שבה יש השפעה חיצונית. כמו תמיד ישנן תופעות חריגות, אבל ברמה הכוללת הנוער מבין את זה".
"לא נאפשר חיילים שמבקשים רק יחידה ספציפית"
נתוני הגיוס בתל אביב לא מחמיאים בלשון המעטה. אפשר לשנות את המצב?
"במסגרת שיתוף הפעולה והעבודה שלנו בקהילה אנחנו מתכוונים בשנת העבודה הבאה לקדם תוכנית לשנתיים הקרובות, שבמסגרתה נלווה תלמידי כיתות י"א וי"ב באזור תל אביב, נכין אותם מנטלית לקראת השירות הצבאי וגם נבצע הסברה על מיצוי הפוטנציאל בתוך הצבא, כדי לעודד אותם לשירות משמעותי ביחידות קרביות וביחידות אחרות. אני מאמין שאם נזכה בשיתוף פעולה מצדם של מנהלי בתי הספר וראשי הרשויות, נעלה משמעותית את שיעור המתגייסים באזור זה".

מדברים על כך שחרדים לא מתגייסים. האם הכסף הרב שמושקע בגיוסם שווה את ההשקעה?
"ההשקעה היא בציר מתמשך, לא השקעה חד פעמית. לא כל חרדי שמתגייס הוא זכאי תשמ"ש (תשלומי משפחה שמקבלים נשואים עם שני ילדים), יש גם בני נוער שמתגייסים לנח"ל החרדי. כמובן שברור לכולנו שבגיוס שלהם לא מתייחסים רק לשירות בצה"ל אלא גם בצורה רחבה יותר לתקופה שאחרי השירות ולכניסתם למעגל העבודה".

כיצד משפיע המצב החברתי על הגיוס לצה"ל?
"העובדה שלפי נתוני משרד האוצר 20 אחוז מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני משפיעה גם על היכולת של מועמד לשירות ביטחון לבצע שירות צבאי. אנחנו מבינים שיהיה נכון להקדים את תהליכי הת"ש (תנאי שירות) ובשנה שלפני הגיוסו להעמיק את הדיאלוג ולהגיע לבני הנוער עוד לפני הגיוס, כדי להעניק להם טיפול הולם מיד עם גיוסם. הכל בשיתוף משרד הרווחה".

אולי כדאי להבהיר: חייל שהתגייס ולא מתפנה מהבקו"ם, מה הסיכוי שלו לנצח את המערכת ולעבור ליחידה שהוא רוצה?
"בגיוס הנוכחי, כמו בקודמים, כל המתגייסים מופנים לשירות באחת מתוך שלוש הבחירות שלהם. לא נאפשר חיילים שמציבים תנאים בכניסה ואומרים שהם מבקשים רק יחידה ספציפית. בחייל כזה, שבוחר להיות סרבן כבר ביום הראשון, נמצא דרכים לטפל"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #197  
ישן 23-12-2011, 00:02
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון עם אל"ם מוטי שושן, קצין תקשוב פד"ם היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-14256-he/Dover.aspx

מחולל המהפכה התקשובית בפיקוד הדרום – מסיים תפקיד
לאחר 23 שנות תפקיד ועשרות פרויקטים מבצעיים, סיים אל"מ מוטי שושן את תפקידו כמפקד קשר ואלקטרוניקה בפיקוד הדרום. אל"מ שושן: "האיומים המתפתחים מחייבים יתר תשומת לב"

במפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע מונה אתמול (רביעי) אל"מ עמוס הרוש למפקד קשר ואלקטרוניקה הפיקודי. אל"מ הרוש החליף בתפקידו את אל"מ מוטי שושן. הטקס התקיים במעמד מפקד פיקוד הדרום, האלוף טל רוסו, ראש אגף התקשוב, האלוף עוזי מוסקוביץ', פורום מטה הפיקוד והמשפחות.

אל"מ שושן כיהן בתפקידו ב-23 השנים האחרונות. בתקופתו עבר מערך התקשוב בפיקוד הדרום שינויים רבים. אחד הפרויקטים האחרונים שהוביל הוא פרויקט "רוח דרומית", המאפשר לכל מפקד מרמת מ"פ ומעלה, לרכז אליו את התצפיות בגזרתו – כך שהוא יכול לקבל יתרון יחסי בקבלת החלטות מהשטח.

"הסיכונים והאיומים המתפתחים מחייבים יתר תשומת לב, ודורשים גם פתרונות תקשוביים. מיפינו את כלל הדרישות והנחנו פתרונות ייחודים שמאפשרים למפקדים סגירות מבצעיות מול תא השטח בו הם פועלים", אמר אתמול אל"מ שושן. עוד הוסיף אל"מ שושן כי "פיקוד הדרום הינו הבית בו גדלתי מדרגת סג"מ עד דרגת אל"מ, זכיתי להוביל את עוצבת התקשוב במבצע 'עופרת יצוקה', בתחילת דרכי כמפקד".

מפקד פיקוד הדרום, האלוף טל רוסו, הודה לאל"מ שושן על התמודדות עם אתגרים רבים בתחום התקשובי, מ"עופרת יצוקה", דרך ההסלמות ברצועת עזה ועד השינויים בגבול המערבי, ועל כך שעמד בכל משימה באופן יוצא דופן. לאל"מ הרוש אמר האלוף רוסו כי הוא "סמוך ובטוח שתוכל להוביל את העוצבה המיוחדת הזו מול האתגרים וההתמודדויות בפיקוד".

אל"מ הרוש הודה לאלוף רוסו על בחירתו והדגיש כי "אעשה הכל כדי להשאיר את האמון הקיים במערכת".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #198  
ישן 23-12-2011, 07:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

קצין וג'נטלמן\ מאת אורי שבתאי

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

הוא הודח מסיירת מטכ"ל כשנתפס ללא כומתה בכותפת, אבל חזר בגדול · במהלך תרגיל ירה בשוגג בחבר ליחידה ופצע אותו קשה - אבל לא נשלח למאסר ולא הודח · כמפקד הסיירת הוביל שורה של פעולות חשאיות וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל · כמפקד אוגדת איו"ש העלה עליו את חמתם של המתנחלים · מפקדיו ופקודיו מדברים על מנהיג מלידה, צנוע, יצירתי וסוחף, מועמד רציני להיות הרמטכ"ל בעתיד · תא"ל ניצן אלון (46) ימונה בשבועות הקרובים לאלוף פיקוד המרכז - הפיקוד הרגיש ביותר של צה"ל

23.12.2011 "ישראל היום"

http://www.israelhayom.co.il/site/n...tter=23.12.2011

ניצן אלון פשוט היה, כמאמר הקלישאה, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, כשהחליט לנהוג כמו חבריו ליחידה- 'היחידה'- ולשים את הכומתה האדומה בכיס, ולא בכותפת על פי הפקודות. זה היה נוהל מקובל בסיירת מטכ"ל, בדיוק כפי שהחיילים הקרביים מסרבים לענוד דרגות רב"ט, וממתינים עד הסמל. הימים היו ימי שנות השמונים, הרמטכ"ל- רא"ל משה לוי ז"ל, והתחושה בצמרת צה"ל היתה של התרופפות המשמעת הצבאית. לוי, שהחליט לשים סוף לתופעה, בחר דווקא בחוד החנית, בקרם דה לה קרם: הוא קבע כי כל חייל מהיחידות המיוחדות שייתפס בעבירת משמעת, יודח מיחידתו באופן מיידי. הוא אף ביקש לעדכנו באופן אישי על כל מקרה כזה, למען יראו וייראו. 'רצה הגורל ותפסו דווקא את ניצן יוצא מהבסיס עם כומתה בכיס', נזכר מיכאל כפרי, מפקד הצוות הראשון של אלון ('צוות מיכאל') ולימים סגן מפקד סיירת מטכ"ל. 'הוא היה חייל מאוד מסודר וממושמע, אבל בצומת תפס אותו שוטר צבאי ונתן לו תלונה. מובן שהאירוע הגיע לרמטכ"ל והוא נתן למפקד דאז, עומר בר לב, הוראה שאי אפשר לעשות איפה ואיפה וחייבים להגיד לניצן שלום'. אבל אלון לא ויתר, ובמקום לסיים את מסלול ההכשרה שלו כלוחם עבר ליחידת מגלן, שם שירת שמונה חודשים. 'זה היה מדהים שדווקא החייל הכי טוב בצוות הודח', מספר אחד מבכירי הסיירת באותם ימים, 'ועוד יותר מדהים שפשוט לא היה אפשר לעשות כלום. זו היתה החלטה של הרמטכ"ל עצמו'. הגורל רצה אחרת. כשמפקד היחידה, תא"ל (מיל') עומר בר לב, נדרש להחליט את מי לשלוח לקורס קצינים, הוא נזכר באלון- החייל שגם בעיני מפקדיו וגם בעיני חבריו ליחידה היה הטוב ביותר וקיבל את הציונים הגבוהים ביותר במבחנים הסוציומטריים. 'בר לב החליט שלמרות שניצן לא סיים מסלול ביחידה, הוא ישלח אותו לקורס הקצינים מטעמה', נזכר הבכיר. 'הוא זימן אותו ללשכה, שאל אותו אם הוא מוכן לצאת לקורס קצינים ולחתום שנתיים קבע, וקיבל תשובה חיובית. מדובר בצעד מאוד חריג ולא מקובל, כי לא לסיים מסלול ביחידה זה ממש פגיעה בקודש הקודשים שלה. עשו כאן מעשה מאוד גדול בשבילו, כי העריכו אותו. בר לב עידכן את ראש אמ"ן דאז, אמנון ליפקין שחק, וקיבל את אישורו. גם הרמטכ"ל התחלף ודן שומרון נכנס לתפקיד, כך שהכל הסתדר. הבינו שאם הוא כל כך טוב ומצטיין, אז לא תהיה לו בעיה להשלים את הקטע שהחסיר במסלול ולהיות מפקד צוות טוב. כשהוא סיים את קורס הקצינים היה כבר מפקד חדש ליחידה- בוגי יעלון'....

...'ניצן הוא אדם מאוד אנושי, אופטימי וחייכן, וזה אחד הדברים שמייחד אותו לעומת אחרים', אומר עומר בר לב, מפקדו בסיירת מטכ"ל. 'אין ספק שיש הרבה קצינים מצטיינים שהם חמורי סבר וקשוחים, ואתה נבהל רק למראה פניהם. כשאתה רואה את ניצן, אתה נרגע. מעבר ליכולות המקצועיות הטובות, ייחדו אותו האופי הנעים והחיוך שלא מש משפתיו'. אבל אל תיתנו למראה להטעות אתכם. מדובר באחד הלוחמים האמיצים, ששמו כבר עלה לא פעם בדיונים סגורים כמועמד פוטנציאלי לתפקיד הרמטכ"ל בעתיד. כאמור, בשנת 1984 התגייס אלון לסיירת מטכ"ל, ואחרי שסיים את קורס הקצינים שב ליחידה כמפקד צוות. כבר אז, מעידים חבריו, הוכיח יצירתיות מבצעית. באחד המבצעים העלומים שעליהם פיקד מעבר לגבולות המדינה זכה בצל"ש מהרמטכ"ל דן שומרון, אותו רמטכ"ל שהסכים לקבלו בחזרה לשורות הסיירת. 'אלון פיקד על הצוות בגבורה והוכיח יכולת מעולה כלוחם וכמפקד כוח', נכתב בנימוקי הצל"ש. 'סרן אלון ביצע המשימה בשלמותה, בקור רוח, במקצועיות ובשליטה מעולה'. 'המבצע היה פורץ דרך, לא פחות', אומר לוחם לשעבר ביחידה. אגב, גם אחיו של ניצן, רם, זכה בצל"ש הרמטכ"ל בשנת 1983, כשחילץ חיילים תחת אש מטנק שנפגע. 'לקח לי ארבעה חודשים לזהות את פוטנציאל הקצונה של ניצן והיה לי ברור שייצא לקורס קצינים ויהיה מפקד צוות', אומר מיכאל כפרי, שעבד עם אלון באופן צמוד כמפקד צוות והשתתף איתו בכמה מבצעים. 'הוא בחור כריזמטי, בעל מוטיבציה ומשמעת מאוד גבוהה, יצירתי, אחראי, מנהיג מלידה. מנהיגותו סוחפת ומשתפת, לא של אני ואפסי עוד, אלא כזאת שלוקחת איתה את כל הצוות קדימה. בשורה התחתונה אין אצלו אגו. הוא מקבל את האחר והשונה ומנסה לעזור דווקא לחלשים'. כשח"כ דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל בין השנים 1992 ו- 1994, יצא למבצע הראשון שלו, הוא בחר דווקא באלון הצעיר להיות זה שיפקד על המבצע בשטח. 'זה היה הימור, כי הוא היה יחסית צעיר, והיו מפקדים ותיקים ומנוסים ממנו, אבל אני מאמין שצריך להמר על הדבר הכי טוב שיש לך. בדיעבד ההימור שלי השתלם, כי אותו מבצע זיכה את היחידה בצל"ש הרמטכ"ל'. גם על מבצע זה מוטל עד היום איפול כבד. אלון התקדם בסולם התפקידים ביחידה. הוא התמנה למפקד פלגה והשתתף כמפקד צוות במבצע החילוץ הכושל של נחשון וקסמן ז"ל, כשלצידו שני מפק"צים נוספים: ליאור לוטן וסרן ניר פורז ז"ל, שנהרג בפריצה לבית. הוא השתתף גם במבצע המוצלח לחטיפת השייח' עובייד בדרום לבנון. מפקד בכיר לשעבר ביחידה מספר: 'הוא הוכיח אומץ לב בצורה בלתי רגילה, גם בחטיפה וגם במבצע החילוץ. הוא תמיד רץ קדימה, גם כשיורים. מאוד נחוש, עם הרבה אומץ ושקט. מצד שני, למרות הנימוס הטבעי שלו, ניצן תמיד הקפיד לומר את מה שהוא חושב, גם לממונים עליו, וגם אם זה לא מצא חן בעיניהם'. בימיו של השר משה (בוגי) יעלון כמפקד 'היחידה' אירעה תאונת אימונים, שבה היה מעורב אלון, וגרמה לפציעתו הקשה של חייל אחר. במהלך אימון בירי דו- צדדי של ח"קים (כדורים חסרי קליע, שבהם משתמשים בירי מטחי כבוד בהלוויות) ירה ניצן בחברו כדור חי בשוגג ופצע אותו. הסיפור לא פורסם מעולם. נערך תחקיר פנימי, שבסופו הועמד ניצן למשפט בבית דין צבאי. למרות זאת, לא הודח מהיחידה. דובר צה"ל מסר בתגובה: 'התקרית המדוברת אירעה לפני יותר מעשרים שנה, נחקרה לעומק ובגינה אף הועמד הקצין לדין'. הוא המשיך לטפס בסולם הדרגות, מונה לסגן מפקד הסיירת, וב- 1998 זכה להגשים חלום כשמונה למפקד סיירת מטכ"ל. 'ההחלטה של הרמטכ"ל וראש אמ"ן היתה מאוד פשוטה', נזכר כפרי, 'כי להבדיל מהתמודדויות אחרות, זה היה האדם הכי מתאים, בצורה הכי ברורה שיש. זו הגדולה שלו: מצד אחד מאוד צנוע, ומצד שני, יכולות הפיקוד והחשיבה שלו מאפשרות לו להביא מתוכו את העוצמה והיכולת הנדרשות, בלי פלברות ובלי פוליטיקות'. לאחר קדנציה מוצלחת של שלוש שנים הוחלף אלון על ידי הרצי הלוי (היום תא"ל, מפקד אוגדת הגליל) וקיבל דרגת אל"מ. משם המשיך לוושינגטון, שם שימש עמית מחקר באחת האוניברסיטאות, ובשנת 2003 חזר כמפקד עוצבת 'חיצי האש', שבה משרתים לוחמי מילואים מובחרים מהצנחנים ומיחידות מובחרות נוספות. כעבור שנתיים קודם לפקד על החטיבה המרחבית עציון, האחראית לגיזרת גוש עציון ובית לחם. במלחמת לבנון השנייה פיקד אלון על כוח של מאתיים חיילים מסיירת מטכ"ל ויחידת שלדג במסגרת מבצע 'חד וחלק', שבו פשטו הלוחמים על בתים ובית חולים באזור בעל בק שבבקעת הלבנון ואספו מודיעין ואמל"ח.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #201  
ישן 07-01-2012, 23:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם רא"ל (מיל') גבי אשכנזי, בביטאון נכי צה"ל בעת שהיה מנכ"ל משרד הביטחון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

"לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל"\ מאת אבי צור
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
על הפנימייה הצבאית. על השירות בגולני. על מלחמת יום הכיפורים. על מבצע אנטבה בו השתתף. על הפציעה בלבנון. על השיקום. ועל השליחות שהוא רואה בטיפול בנכי צה"ל. ראיון עם אלוף (מיל') גבי אשכנזי, המנכ"ל החדש של משרד הביטחון, מיוחד ל'הלוחם'.
"עד גיל ארבע עשרה, גבי אשכנזי, מושבניק ממושב חגור, חלם בעצם להיות חקלאי. בגיל ארבע עשרה, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, החליט להצטרף אל שלושה מחבריו מהמחזור, והלך ללמוד בפנימייה הצבאית. בגיל שמונה עשרה התגייס לגולני ומשם החיים של אשכנזי התגלגלו כבר מכורח הנסיבות. חייל וקצין מצטיין בגולני, מח"ט גולני, אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל. בשנת 2005 מונה דן חלוץ לתפקיד הרמטכ"ל ואשכנזי פרש מצה"ל. לפני כשלושה חודשים מונה לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון ומעצם התפקיד הוא האחראי גם על אגף השיקום. למרות שהוא סרבן ראיונות ידוע, הוא נענה לבקשת ארגון נכי צה"ל והסכים להתראיין לביטאון 'הלוחם'. הראיון התקיים בלשכתו המרווחת, השוכנת במרומי אחד המגדלים שבקריה. על הקיר מאחורי שולחנו תלויות שתי תמונות בולטות. אחת של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, והשנייה גדולה יותר, של תת אלוף ארז גרשטיין ז"ל, חברו הטוב, מי שעשה איתו כברת דרך ארוכה לאורך השירות כולו, עד שנהרג ממטען צד בלבנון ב־ 99' כשהיה מפקד היק"ל.
מה גרם לנער בן ארבע עשרה, ממושב חגור, להתגייס לפנימייה הצבאית?
'זה היה צירוף של כמה גורמים. קודם כל הרקע, התקופה והמקום בו גדלתי. כמו כן חיפשתי אתגר והרפתקה מעבר לחומר הנלמד. תוסיף לזה ששלושה מבני המחזור שלי, חברים טובים שלי, הלכו לפנימייה הצבאית, וזה משך גם אותי. אפשר לומר שאז בכלל לא חשבתי על קריירה צבאית'.
ולמה התגייסת דווקא לגולני?
'ההתגייסות לגולני לא היתה במקרה. היא היתה כתוצאה מהיכרות בלתי אמצעית של החטיבה, של אנשיה ושל האתגר הפיקודי שם. כבר כשהייתי בפנימייה היה ברור לי שאני ארצה ללכת למסלול פיקודי ולקצונה. במהלך השנים בפנימייה התאמנו בנושאים צבאיים. הפנימייה מכשירה אותך לתפקידי פיקוד, ואת מרבית האימונים, כך יצא, עשינו בחופשות בחטיבת גולני. התארחנו בסיירת ובגדודים והתאמנו יחד עם החיילים באופן מעשי, ונראה לי אז שזה מקום שאני ארצה להיות בו גם כחייל, גם כלוחם וגם כמפקד. לכן הלכתי לשם. כבוגר פנימייה יכולתי להתגייס להרבה מקומות אחרים בצבא אבל בחרתי ללכת לגולני'.
באותן שנים זו היתה גולני עם הדימוי האינדיאני?
'אני זוכר שדווקא לשם רציתי ללכת, משום שזה נראה לי כמפקד עיסוק יותר מאתגר, עם סוג האנשים וסוג הבעיות שזה הציב'.
איפה תפסה אותך מלחמת יום הכיפורים?
'הייתי צוער בקורס קצינים ונשלחנו להילחם בחזית הדרומית'.
יצא לך כחייל ומפקד להילחם בכל כך הרבה קרבות ואירועים. תסכים איתי שמלחמת יום הכיפורים היתה האירוע הטראומטי ביותר בתולדות ישראל?
'בהחלט. כנער וכחייל צעיר גדלתי על הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. כמו כולם, אני מניח, חייתי עם הדימוי של הצבא הבלתי מנוצח וסמכתי על העוצמה הצבאית הישראלית. האמנתי כי שום צבא ערבי לא יוכל לנצח אותנו. כל זה התנפץ לי בפנים באחד הימים הראשונים של המלחמה, כשראיתי טנקים ישראלים מסתובבים ונסוגים תחת אש מצרית. אז בעצם הבנתי שמשהו מאד בסיסי, בעייתי, עמוק, קרה כאן. התמונה של שדירת הטנקים המסתובבת אחורה ובעצם נסוגה, היא היתה הרגע. אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה בעצם צריך להיות הפוך. קרה פה משהו מאד לא בסדר. זה הביא להתפכחות שכולנו, אני מניח, עברנו'.
ב־ 76' השתתפת במבצע אנטבה. אני לא ידעתי שגולני נטלו חלק במבצע הזה. אני מאמין שרוב הציבור לא ידע על זה. כל הזמן דיברו על הסיירת ועל הצנחנים. מה היה חלקך שם?
'גולני, בשנות השבעים, ניסתה להצטרף למועדון היוקרתי הזה של חטיבות, או יחידות העילית של צה"ל. המדד היה, איזה סוג של משימות נותנים לך, במה אתה משתתף. גולני זכתה להגיע לאנטבה בזכות. אם תשאל אותי, מהבחינה הזאת, מבצע אנטבה באמת היה נקודת המפנה. לא שאלו כבר האם גולני צריך להיות שם או לא, היה ברור שהוא שם. אני חושב שמאז מבצע אנטבה השאלה הזאת לא עלתה יותר. אני חושב שהדבר הכי אמיץ במבצע אנטבה- וכשהייתי חייל צעיר לא הבנתי את זה- הוא עצם קבלת ההחלטה לשלוח חיילים למבצע שכזה. כשאתה חייל אתה חושב שהדבר הכי אמיץ זה לקום מאחורי המחסה ולהסתער קדימה. כשאתה מתבגר אתה מבין שהיכולת לקבל החלטה, עם כל האחריות הכבדה והמשמעות של כישלון אפשרי, הופך את ההחלטה לאמיצה לא פחות, אם לא יותר. מבחינה מקצועית, אני חושב שהסיפור המרכזי של אנטבה היה אלמנט ההפתעה. מבצע אנטבה המחיש מה גורם ההפתעה יכול לעשות במבצע. העובדה שהצלחנו להגיע לשם באופן מפתיע, נתנה לנו את היתרון לאורך כל המבצע'.
היית אז קצין בגולני, מה היה תפקידך בכוח?
'הייתי אז מ"פ בגולני, אבל אף אחד מהמשתתפים במבצע, למעט המפקדים המאוד בכירים, לא היה בתפקיד המקורי שלו. היתה נבחרת של לוחמים שנאספה על בסיס הכישורים האישיים. המח"טים היו על תקן של מפקדי מחלקות ואנחנו היינו סוג של חיילים'.
אני מאמין שאנטבה היה המבצע הכי גרנדיוזי שהשתתפת בו.
'אין ספק שזה מבצע נועז בכל היבט שלא נסתכל עליו. הדמיון, המרחק, ההפתעה, התעוזה, אבל אם אתה שואל אותי אם הייתי במבצעים קשים ממנו? בפירוש כן. במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון, או בקרבות במהלך האינתיפאדה בשטחים, אני חושב שמבחינת הקושי הפיזי, זה היה לא פחות קשה, אולי אפילו יותר. יותר אינטנסיבי, מול אויב שנלחם, עם נפגעים, קשיים, עם כישלונות. אנטבה לא היה המבצע הכי קשה בתולדות צה"ל. גרנדיוזי? אולי כן'.
ב־ 78', במהלך מבצע ליטני, היית סמג"ד של גדוד 12 של גולני, ובהיתקלות עם מחבלים נפצעת קשה. אותה פציעה הפכה אותך למעשה לחבר בארגון נכי צה"ל. ספר לנו על אותה פציעה, על ההחלמה, על השיקום שאחרי.
'אין משהו מיוחד בפציעה הזאת. היינו בפשיטה גדודית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון. נענו רגלית במהלך כל הלילה, ליל חורף. אני זוכר אותו כאחד הלילות היותר גשומים, מה שעזר לנו להתקרב ליעדים. תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה היתה מטווח מאד קצר. מישהו מהצד השני היה מספיק זריז והצליח לפגוע בנו. לצערי נהרג לנו חייל באותה תקרית. אני נפגעתי מכדורים ביד ובירך. אני זוכר שברגע הראשון, מה שהיה חשוב לי זה להמשיך ולתפקד. זה כאב אבל לא שיתק אותי מבחינת התפקוד. זה היה לקראת סוף התקיפה ומכיוון שגם המ"פ נפצע, מיניתי את מי שלימים נלחם לצידי על הבופור ונהרג, גוני הרניק ז"ל, כאחראי על הלחימה, שהסתיימה כמה דקות אחר כך. קיבלתי טיפול בשטח כמו כל לוחם שנפצע ופינו אותי ואת שאר הפצועים לבית החולים'.
אתה סמג"ד צעיר. שוכב פצוע בבית חולים אחרי פציעה קשה. חששת מהמשך הקריירה?
'כן, בימים הראשונים אתה חושש. חששתי שלא אוכל להמשיך במסלול. אני מוכרח לומר שהטיפול הרפואי והשיקום, היו מאד מהירים. עברתי פציעה שחייבה טיפולים כירורגיים, טיפול אורתופדי, ועשיתי את זה יחסית מהר. מה שהטריד אותי, כמו כל פצוע אחר מהגדוד שלי, זה כמה מהר נחזור לגדוד, ואכן יחסית חזרתי לגדוד די מהר. עד היום יש לי מגבלות מסוימות בגלל אותה פציעה, אבל לשמחתי ומזלי הן לא מפריעות לי לתפקד'.
בסוף 78' השתחררת מהצבא והלכת ללמוד באוניברסיטה. למה השתחררת ולמה בעצם חזרת לצבא?
'נגמר לי החוזה והחלטתי שאני רוצה לנסות בחיים גם דברים אחרים. מהר מאוד קראו לי לחזור לשירות ואיפשרו לי במקביל להשלים לימודים. איפשרו לי לעשות את שני הדברים שהכי אהבתי באותם הימים- לימודים ופיקוד על חיילים'.
ב־ 2005 פרשת מהצבא, אחרי שדן חלוץ מונה לתפקיד הרמטכ"ל. כבר אז הורמו המון גבות לגבי עצם המינוי של כחול מדים לתפקיד. כיום, ארבעה חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה, אתה חושב שהמינוי של איש חיל האוויר לתפקיד הרמטכ"ל היה מינוי ראוי?
'אני התמודדתי עם דן על תפקיד הרמטכ"לות. ברגע ששר הביטחון קרא לשנינו והודיע שדן מונה, איחלתי לו הצלחה. רמטכ"ל זה לא עוד תפקיד. זה אחד התפקידים בעלי אחריות הגדולה ביותר במדינה כמו שלנו. גם כיום אני מאחל לו בדיוק את אותו האיחול, שיצליח בתפקיד. ההצלחה שלו זו ההצלחה של כולנו".
לפני מספר חודשים מונת לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון. בין השאר, המשרד שלך אחראי על הטיפול והשיקום של נכי צה"ל. אתה בעצמך נכה צה"ל. זה לא סוד שבקרב נכי צה"ל קיים כבר הרבה שנים מרמור גדול לגבי ההתנהלות של האגף מולנו כנכים. לגבי היחס המשפיל שנכים נתקלים בלשכות, כאילו שאנחנו גנבים שבאים לגנוב. איך אתה חושב שאפשר לשפר את ההתנהלות, את מערכת היחסים של נכי צה"ל מול משרד הביטחון?
'דבר ראשון אני רוצה לציין כי כיום נעשית עבודה יוצאת מן הכלל באגף השיקום, תחת ניהולו של רוני מורנו. המדיניות של משרד הביטחון היא להעמיד את הנכה, את הטיפול בו, את השיקום שלו, את החזרה שלו לתפקוד עד כמה שאפשר מלא בסביבה הקרובה, בראש סדר העדיפויות שלנו. איכות השירות היא לא סתם סיסמה, ויחס אנושי ואמפטי הינו אלף בית. מאידך, אני חושב שגם הנכים מחויבים לאותה 'אמנת שירות' וסטנדרטים של התנהגות. לא אנחנו ולא ארגון נכי צה"ל נהיה מוכנים לקבל גילויים של אלימות פיזית או מילולית. הרצון והנכונות לסיוע נעצרים בנקודה זו שאין לגביה כל פשרה. מעבר לכך אנחנו חותרים לשיתוף פעולה מלא עם ארגון נכי צה"ל בו אנחנו רואים שותף לחזון וליישום. במסגרת התפקיד, נפגשתי עם יו"ר ארגון נכי צה"ל וביחד אנחנו מנסים לשפר ולייעל את העבודה, הכול במסגרת מגבלות התקציב כמובן. אני יכול להבטיח לכל הנכים שנעמוד על כך שזכויותיהם לא יפגעו. יש לנו כעם, כמדינה, חוב מוסרי לאותם אנשים שעבורם המלחמה לא נגמרה. הרי בסופו של דבר הם היו שליחים של הציבור כולו. לכן לא אתן לפגוע בזכויות של נכי צה"ל. אני חושב שבסך הכל, הדו־שיח שלנו עם ארגון נכי צה"ל וגם עם מוסדות המדינה בהקשרים האלה, הוא כזה שמאפשר להביא הישגים. לשם דוגמה, אתמול אישרתי את תוכנית העבודה השנתית של אגף השיקום לשנת 2007. החלטנו כמה החלטות. במהלך החודשים האחרונים נפגשתי עם עובדי שיקום רבים. אני חייב לציין כי מדובר באנשים מצוינים, עובדים איכותיים, עם מוטיבציה גבוהה לשרת את הנכים. הגעתי למסקנה כי בחלק מהלשכות מצבת כוח האדם לא מספיקה כדי לתת מענה טוב מספיק לצרכי הנכים. ואני חותר לתגבור כוח העבודה. לא יהיה מצב שמישהו משש מאות הנכים החדשים שהצטרפו בעקבות מלחמת לבנון השנייה לא יקבל מענה לדרישות שלו בגלל שאין מספיק עובדים באגף. ובהתאם, הוספנו תגבור של עשרה עובדים חדשים. גם לנכים הוותיקים נתנו את הדעת. רק השבוע אישרנו תקציב מיוחד לנושא הביטוח הרפואי בכל הנוגע לתרופות שלא נמצאות בסל התרופות ולגבי השתלת איברים'.
אם אני מבין נכון, מדובר בצעד חדשני בכל הקשור לטיפול בנכה צה"ל שיחלה, חלילה, במחלה קשה.
'כן'.
ומה זה אומר תכל'ס?
'במסגרת ביקור שקיימתי בארגון נכי צה"ל, הועלתה ע"י יו"ר הארגון סוגייה של ביטוח רפואי משלים לכלל נכי צה"ל בכל הקשור לתרופות שאינן בסל התרופות ולגבי השתלת איברים שלא קשורים לפגימה של הנכה. במסגרת אישור תוכנית עבודה של אגף שיקום הנכים אשרתי תקציב מיוחד להסדר ביטוח רפואי משלים. כמו כן אישרתי תקציב מיוחד לתוספת חימום לקוודרופלגים. ארגון נכי צה"ל יוכל עכשיו לצאת למכרז לביטוח משלים לביטוח הסיעודי, שייתן מענה בנושא של תרופות שאינן בסל התרופות וביטוח השתלות איברים, וינסה למצות במכרז את ההטבה המקסימלית שאפשר לקבל. לא נחסוך גם בכל הקשור בשיפורים הטכנולוגיים שיעזרו לנכים. הראייה, האישור שניתן להבאת פרוטזת ה־'סי־לג' שעולה כמאה עשרים אלף שקלים וההתקנות שמתבצעות כסדרן. אנחנו לא נחסוך בכל הקשור לשיפור איכות החיים של הנכים'.
לסיום, יש לי שאלה לגבי הנכה המתבגר. כשחוקקו את חוק הנכים בארץ, כשאגף השיקום הוקם, הנכים היו צעירים מאוד ועם דרישות אחרות. כיום, יש לנו אוכלוסייה הולכת וגדלה של נכים מתבגרים. בן אדם שאיבד רגל בגיל שמונה עשרה, כיום, כשהוא בן מעל לשבעים, נוספו לו כתוצאה מהנכות אלף בעיות אחרות שאין להן מענה. מה אתה יכול לומר לאותם נכים מתבגרים שמרגישים כי הם מושלכים אל מחוץ למחנה?
'נושא הנכה המתבגר בהחלט מקבל התייחסות בתוכנית העבודה שאישרנו ל־ 2007. רק אתמול, למשל, עלתה הסוגיה של נכי מאה אחוז פלוס שהם סיעודיים והטיפול שאנחנו מעניקים להם. אנחנו עכשיו בתהליך בחינה של מכלול הסוגיות המאפיינות את הנכים המתבגרים האחרים ואני מניח שלקראת הרבעון הראשון, או הרבעון השני של 2007 כבר נהיה מגובשים בהסתכלות על הנכה המתבגר. בחנו כמה אופציות. קיימנו ביקור ב'משקם'- דיור מוגן לנכים מתבגרים, ויחד עם הארגון, נבחן סוגיות אלו. בהזדמנות זאת אני רוצה לברך את ארגון נכי צה"ל על היוזמה החדשה והמהפכה הטיפולית שהוא מוביל במסגרת בתי הלוחם. הארגון משקיע כיום ממון רב בבניית מכונים מהמובילים בארץ ובעולם. אני בהחלט חושב שזה צעד מבורך וייתן מענה מצוין לכל נושא טיפולי הפיזיותרפיה השונים שנכי צה"ל זכאים להם לשיפור מצב בריאותם ושיפור איכות חייהם. לסיום, אני רוצה לברך את כלל ציבור הנכים ובני משפחותיהם ולאחל לכולם בריאות, אושר ושיתוף פעולה פורה. מבחינתנו, כמשרד הממשלתי האחראי על שיקום וטיפול בנכי צה"ל, אני יכול להתחייב כי לא נחסוך בכל מאמץ על מנת לשפר ולתת מענה לכל דרישה, במסגרת מגבלות התקציב העומד לרשותנו'." (מתוך ביטאון נכי צה"ל "הלוחם", דצמבר 2006 , גיליון מס' 203)
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 08-01-2012 בשעה 00:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #202  
ישן 10-01-2012, 01:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם האלוף (מיל') אורי שגיא, בביטאון נכי צה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
"היינו קרובים להסכם עם סוריה הרבה יותר ממה שהציבור יודע"\ מאת: אבי צור

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
על האהבה האמיתית שלו לגידול עצי זית וייצור שמן · על הפציעה הקשה ברמת־הגולן · על המשא ומתן שניהל עם הסורים ועל הסיבות שהביאו בסופו של דבר לכישלון · מה הוא חושב על הסכסוך עם הפלסטינים ועל ההצעה לחלק את ירושלים · למה הוא סירב להיכנס לפוליטיקה · ולמה הוא מודאג מעתיד המזרח התיכון · ראיון נוקב עם האלוף (מיל') אורי שגיא, מיוחד ליום העצמאות
"האלוף (מיל') אורי שגיא מגדיר את עצמו כחקלאי בנשמתו. את שלושים וחמש השנים בהן פיקד על חייליו כמעט בכל המלחמות ישראל, הוא מגדיר כפסק זמן מתמשך מהעיסוק האמיתי של חייו- גידול עצי זית וייצור שמן זית מהטובים בארץ. שגיא, בן שישים ושש, נולד, גדל והתחנך בכפר ביאליק שמצפון לחיפה. הוא נצר למשפחת חקלאים שורשית מיסוד המעלה, דור שביעי בארץ. הוריו היו ממקימי כפר ביאליק ב־ 1934. התגייס לגולני ב־ 1961 ובמלחמת ששת הימים הסתער בראש חייליו כמ"פ צעיר בגדוד 51 על מוצבי תל־ עזזיאת ותל־ פאחר שבצפון רמת הגולן. למרות שלא התכוון לכך, המשיך שגיא לטפס בסולם הדרגות. פיקד על סיירת גולני בתקופת מלחמת ההתשה בין 68' ל־ 71', ולאחר מכן שימש כמג"ד גדוד 13 בין השנים 71' ל־ 73'. בהמשך הדרך כיהן כמח"ט גולני, עשה הסבה לשיריון ופיקד על חטיבת שיריון בסיני, ולאחר מכן פיקד על אוגדה 36 ברמת הגולן. במלחמת לבנון הראשונה שימש כראש חטיבת המבצעים במטכ"ל. בין לבין הספיק לפקד על הכוח של גולני במבצע אנטבה. בשנת 1983 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כעוזר ראש אג"ם, ראש מפקדת חילות השדה (מז"י) וכאלוף פיקוד הדרום. תפקידו האחרון בצה"ל היה בשנים 1991 עד 1995 כראש אגף מודיעין.במהלך שירותו נפצע קשה פעמיים, השתקם וחזר לפקד על חייליו. כתוצאה מהפציעות הוא חבר בארגון נכי צה"ל. את הראיון ל'הלוחם' קיימנו במשרדו שבנחלה המשפחתית שבכפר. משרד שאת קירותיו מקשטות תמונות של עצי זית מרהיבים בני כאלפייםשנה שצולמו בגליל.
איך התגלגלת מאלוף בצה"ל לחקלאי המייצר שמן זית?
'זה לא מקרה שאתה רואה מאחורי גבי תמונות של עצי זית. מבחינתי, הן תמצית עיסוקי. זו אהבה שאיננה תלויה בדבר. חקלאות היא דרך חיים כי הפרנסה ממנה קשה. גם כשהייתי בצבא, את המשק הזה עיבדתי. את האדמה הזאת, אפילו שזה יישמע לך קצת פראזה, אבא שלי, עליו השלום, נתן לנו, והשביע אותנו בלשון גלילית: 'לך האדמה ובלבד שתעבדנה ולא תימכרנה'. הוא דיבר בשפה גלילית, מליצית קצת. ובאמת פה נולדתי ופה גידלנו את הילדים. במהות אני חקלאי שעשה הפסקה קצרה בת שלושים וחמש שנים בצבא וחזרתי לחקלאות'.
עשית קריירה צבאית מפוארת. השתתפת כמעט בכל מלחמות ישראל, תמיד בקו הראשון בתפקידי פיקוד. ערב יום הזיכרון ויום העצמאות, יש איזשהו רגע מכונן, או קרב, שמלווה אותך במחשבות לפני שאתה נרדם בלילות?
'אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת שלושים וחמש שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־ 69', כשהייתי מפקד סיירת גולני. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם רוני שרון. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב- 71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו היתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי מג"ד 13 בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־ כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם אודי בן־גרא, מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שבמלחמת יום כיפור הוא נהרג'.
אתה עובר בין המשפחות ביום הזיכרון?
'זה בלתי אפשרי לעבור אצל כל המשפחות. אתה מדבר על עשרות רבות של הרוגים. אני חושב שאנחנו בעיקר מתכנסים בתוך עצמנו ביום הזה. יש לנו במשפחת גולני מסורת ראויה ביום העצמאות- כל משפחת ותיקי גולני מתכנסים אצלנו על הדשא בכפר ביאליק'.
כולל הרמטכ"ל גבי אשכנזי?
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
'גבי שייך לחבורה והוא הצעיר ביותר. משנה הבאה הוא יוכל לקחת חלק איתנו. גבי היה אצלי מ"פ וקצין מבצעים חטיבתי, והיה איתי באנטבה ובעוד כל מיני פעולות. ליווינו האחד את השני הרבה'.
בשנת 99' בתקופת ממשלת ברק עמדת בראש צוות המשא ומתן עם הסורים. למה בעצם אין לנו היום שלום עם הסורים?
'אין לי תשובה. אני יכול רק לומר לך שהיינו קרובים מאוד. הרבה יותר ממה שהציבור יודע. כבר היתה לנו טיוטת הסכם עם פיתרון מוסכם לסוגיית הגבול, לסוגיית המים ולהסדרי הביטחון ולנורמליזציה. נפגשתי עם נציגים סורים, בהשתתפות אמריקאית, ועבדנו מאחורי הקלעים כדי להכין את המשא ומתן הגלוי שאמור היה לסגור ולחתום על הסכם השלום'.
איפה התקיימו הפגישות האלה?
'ברחבי העולם. שני מקומות שכבר פורסמו ואפשר לחשוף אותם הם שוויץ וארה"ב'.
מי היו הנציגים הסורים שאיתם נפגשת ואיתם הגעת להסכמות?
'במפגשים החשאיים נפגשתי עם ריאד דאודי, שהיה השליח האישי של הנשיא ואחר כך הצטרף לפגישות גם ראש המודיעין הצבאי הסורי, הגנרל איברהים עומאר. לאחר מכן, כשהשיחות הפכו לגלויות, בראש המשלחת הסורית עמד שר החוץ פארוק א־שארע. השיחות איתם היו ישירות, לפי דעתי גם כנות, ולמרות כל חילוקי הדעות, הצלחנו לגשר על רוב הנושאים שהיו במחלוקת. לא נעים לי לצטט את בשאר אסד, אבל אני חושב שהוא צודק כשהוא אומר שלמעלה משמונים אחוז מהבעיות נפתרו. אם יתחדש המשא ומתן, צריך להתחיל מהמקום שהפסקנו ולא להתחיל את הכל מהתחלה'.
אז למה בעצם אין לנו הסכם שלום עם הסורים?
'כל אחד מנסה להאשים את האחר. אני חושב שלישראל יש חלק נכבד בזה. אני לא מאשים. אני לא יכול להיכנס לנעליו של ראש הממשלה דאז. אני סברתי שאפשר היה להשיג את ההסכם. חשבתי אז שזה היה האינטרס של ישראל. האמנתי אז שהסכם עם סוריה יוביל לפתרון בעיית לבנון. אני לא מבכה את העבר, אני רק רוצה להגיד שישראל מלקה את עצמה אחרי כישלונות צבאיים במלחמות. תראה מה קרה בוועדות החקירה שקמו בעקבות מלחמת לבנון השנייה ובעקבות מלחמת יום כיפור. לצערי ישראל לא בודקת את עצמה אחרי כישלונות מדיניים אסטרטגיים. אני חושב שבשנת 2000 זה היה כישלון מדיני אסטרטגי מהמעלה הראשונה של מדינת ישראל'.
אתה יכול לספר לנו למה בסופו של דבר זה נפל?
'אני מציע פרשנות משלי. לפי דעתי, זה נפל על האתוס, על הקושי של ראש הממשלה פה, ועל הקושי של נשיא סוריה שם, לשווק, במירכאות, את ההסכם לציבור. זה לא נפל על סוגיית צפון־מזרח הכינרת, למרות שזה מה שכולם טוענים. זה לא נכון. היו פתרונות. צריך היה אחרי ההבנות לשכנע את דעת הקהל. את זה המנהיגים שלנו לא העזו לעשות, או לא הצליחו. אני גם מזכיר שלא היה הרבה זמן, כי חאפז אל־אסד היה חולה. ברגע שהוא הבין שלא יהיה הסכם, הוא טרח בעיקר להעביר את השלטון בצורה מסודרת לבן שלו. אני סבור שהיתה פה החמצה בלתי רגילה'.
אם אני מבין אותך נכון, אז ישראל הסכימה לנסיגה מוחלטת מהגולן, ואחרי זה מסמסה את ההחלטה?
'השאלה היא איננה רמת הגולן. תמיד שואלים אותי האם לדעתי צריך לסגת מרמת הגולן תמורת הסכם שלום. לכולם ברור שזה יידרש. גם אני אוהב את רמת הגולן. לחמתי ברמת הגולן. אני חושב שלי ולחברים שלי, ובעיקר לאלה שנהרגו ונפצעו שם, יש זכות מוסרית להביע את דעתנו. הוויכוח הוא לא על רמת הגולן, הוויכוח הוא על ביטחון מדינת ישראל. מה דרוש למדינה. אגיד את זה ככה, בהיעדר הסכם שלום עם סוריה, אסור לוותר כהוא זה, אפילו לא על סנטימטר אחד משטח רמת הגולן. אבל המחיר שיידרש כדי להביא את השלום ואת ההסדר המדיני הוא מחיר כואב'.
תכל'ס, הסכמה לנסיגה מהגולן היא תנאי ראשון לתחילת משא ומתן עם הסורים?
'אנחנו נוטים לשכוח, אבל כל חמשת ראשי הממשלה, מאז 1991, קיבלו את העיקרון הזה. יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט היו מוכנים לעמוד מאחורי ההצהרה של יצחק רבין, שהצהיר שהוא מוכן להפקיד פיקדון בידי האמריקאים, שאם וכאשר ישראל תבוא על סיפוקה בענייני הביטחון, בענייני המים, בענייני הגבולות, בענייני הנורמליזציה, אז נרד מרמת הגולן לקו של הרביעי ביוני 1967. זה מחיר קשה, אבל זה המחיר'.
בין 91' ל־95' כיהנת כראש אגף המודיעין בצה"ל. באותה תקופה נחתם הסכם אוסלו. במחנה הימין טוענים שהסכם אוסלו הביא אסון על מדינת ישראל. אני משער שלא הגיעו להסכם בלי שהתייעצו עם ראש אמ"ן. מה היתה עמדת אמ"ן לפני חתימת ההסכם?
'אגף המודיעין וגם הרמטכ"ל אהוד ברק, חשבנו שהסכם אוסלו הוא מאוד בעייתי. הבענו את עמדתנו בפני מקבלי ההחלטות. זה היה הסכם עם הרבה מאוד חורים. מהצד השני, צריך לאזן את התמונה. זו היתה הפעם הראשונה שהישראלים והפלסטינים ניסו לפתור את חילוקי הדעות המהותיים ביניהם שלא דרך הטרור ולא דרך כוונות הרובים, אלא בעזרת דיבור ומשא ומתן. עוד דבר שאסור לשכוח, זו היתה הפעם הראשונה שהפלסטינים היו מוכנים להכיר במדינה היהודית בגבולות 1967. הם נטשו לראשונה את הטענה שלמדינת היהודים אין זכות קיום. אני לא משלה את עצמי. ערפאת לא היה צדיק לעניין הציוני. אבל באוסלו, בכל זאת, קרה איזשהו מהפך בחשיבה. ההסכם עצמו היה מאוד בעייתי והתרענו גם בזמן. הוא היה הסכם עם הרבה חורים. הוא הסכם שלא נתן את דעתו לבעיות הייסוד, כמו בעיית הפליטים, ובעיית ההתיישבות בשטחים, ובעיית חלוקת ירושלים".
מה אתה חושב על הצעת הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים?
'אני סבור שהתפכחנו כבר מהשאלה האם את הארץ הזאת יצטרכו בסופו של דבר לחלק. באופן אישי אני סבור שכן, כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה. לא כי אין לנו זכות היסטורית. יש לנו. לא כי אנחנו לא צודקים. אנחנו צודקים. אבל הפלא ופלא, גם הפלסטינים חושבים שהם צודקים. אם הוויכוח ימשיך להתקיים על צדק היסטורי בינינו לבינם, לא יהיה פה הסדר. המטרה שלי היא שמדינת ישראל תתקיים כמדינה ציונית וכמדינה יהודית, או בעלת רוב יהודי, וכמדינה שיש בה שלטון ומשטר דמוקרטיים. אם לא, נאבד את הזהות שלנו. לזה אני לא מוכן. אני מבקש לצטט את המשורר יהודה עמיחי שכידוע לחם במלחמת השחרור: 'במקום שאנחנו צודקים לא צומחים פרחים'.'
מה זה אומר, חלוקת ירושלים?
'מי שלא מבין את המחיר שנדרש כדי להגיע להסכם, כנראה לא חי במזרח התיכון. והשאלה היא לא אם אנחנו מרגישים זכות היסטורית על ירושלים. מרגישים. הצרה היא שכל הדתות מרגישות שיש להן זכות היסטורית על ירושלים. יש תפישת עולם שאומרת שהאדמה שייכת לאלוהים. אנחנו עוברי אורח. אנחנו רק עובדים זמניים. לכן לירושלים יש כל מיני סוגי פתרונות. אבל מי שחושב שאנחנו נוכל להתקיים ולשמר את ירושלים מאוחדת במתכונת החד־צדדית, לא יודע מה הוא סח. הוא לא חי באותה מציאות שאני מבין אותה. מי שמשתמש במנטרות וסיסמאות של עיר שחוברה לה יחדיו, כנראה חי בירושלים אחרת ממה שאני מכיר. אגב, ישבתי, עוד לפני מלחמת ששת הימים, כקצין בהר הצופים, שהיתה מובלעת בתוך השטח הירדני. במבטי ערגה היינו מסתכלים משם לכיוון הר הבית. זה היה מרגש. סבתא של סבא שלי קבורה בהר הזיתים - שרה לבית אייזנברג. אז מה, אני לא יהודי? אני לא מבין את המשמעות ההיסטורית? אין לי חלומות? אבל אני רוצה שהדורות הבאים יחיו במדינה יהודית דמוקרטית ויש לזה מחיר'.
הזכרת קודם את המצב בלבנון. החיזבאללה מתחמשים ומתחמשים, אלפי טילים מכוונים למדינת ישראל. איך מתמודדים עם האיום הזה?
'מה שמתרחש שם מדאיג מאוד. לא רק בעובדת ההתחמשות של החיזבאללה, אלא גם הקשר שיש לו עם סוריה ועם אירן. קשר מטריד מאוד. זה מחזק את התזה שלי שצריך לחפש הסדר עם הסורים, כי אנחנו מבינים שאם יהיה עימות צבאי עם החיזבאללה, סוריה באופן ישיר ואירן באופן עקיף יהיו שותפות לעימות הזה. במובן הזה, אם יהיה הסדר מדיני עם סוריה, יהיה פתרון לבעיית לבנון. אני חושב שסוריה היא ממלאת תפקיד מרכזי ביכולת להבטיח את הגבול הצפוני שלנו ואת המארג האסטרטגי הכולל שלנו. זה לא מבטיח שהיא תתנתק מאירן, אבל זה כן מבטיח שיהיה צינור הידברות בכיוון אירן. אני חושב שהסדר עם סוריה הוא לתועלת מדינת ישראל'.
וראש הממשלה בנימין נתניהו, שנחשב לאיש די חכם, לא יודע את התשובות האלה?
'קטונתי מלתת ציונים. אני מציע לך לא לשאול מה יודעים. השאלה המרכזית צריכה להיות למה מודעים. זה שיודעים, כולם יודעים, לא חידשתי פה שום דבר. השאלה היא האם יש כוח נפשי להפנים אותו לכדי מודעות. כי מה היא המודעות? זה להבין את המשמעות ולהיות מוכן להסיק את המסקנות. הדיאגנוזה ששטחתי בפניך מוכרת לכל אחד, גם לראש הממשלה, אני משוכנע. הוא יודע לא פחות טוב ממני. הוא בן של היסטוריון, אני לא, אבל יש לי פרספקטיבה היסטורית, דווקא של עובד אדמה שמרגיש שהארץ הזאת גם שלו, אם מותר לי. גם אני, כשנדרשתי, הייתי מוכן, כמו רבים אחרים, לעשות כל מה שדרוש כדי להגן עליה. עד היום אני גאה לשרת במילואים. זו המדינה שלי, זה הצבא שלי, אני רק רוצה להיות משוכנע שהילדים שלי והנכדים שלי, לפני שיצטרכו לצאת ולהגן על המדינה שוב, יהיו בטוחים שבחנו את כל האפשרויות האחרות. ואם זה לא ככה, אז אני חושב שהמנהיגות חוטאת לדורות הצעירים פה. חוטאת ממש. מדינת ישראל מצטיירת בשנים האחרונות כמדינה שיודעת מה היא לא רוצה שיהיה פה. היא לא אומרת מה היא רוצה שיהיה פה. אי אפשר רק לומר מה אני לא רוצה, צריך אומץ לומר גם מה אני רוצה שיהיה פה. כיום, אני לא מבין מה התוכנית המדינית של ממשלת ישראל, אם בכלל יש תוכנית שכזאת. אם הם יגידו: 'כל השטחים שלנו ויש לנו פה זכות היסטורית', אז אני מבין את הגישה הזאת. היא חמורה, היא קשה, היא לא מאפשרת הסדר מדיני פה. אני חושב שהיא גם לא לתועלת מדינת ישראל. אבל גם את זה הם לא אומרים. אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח'.
מה עושים עם עזה? מדברים עם החמאס?
'יש בעיות בחיים שאין להן פיתרון. אפילו ברפואה, כפי שאתה יודע, לפעמים נאבקים על איכות החיים. לא לכל דבר יש פיתרון. לדבר או לדבר עם החמאס, זה אמצעי. השאלה היותר מהותית היא האם באמצעות ההידברות אפשר יהיה להגיע לאיזשהו פתרון מקובל. אני סקפטי היום אם הדבר הזה אפשרי, ולכן צריכים למצוא את הנוסחה כיצד נוכל לחיות עם המחלה הזאת בשקט יחסי. אתה שואל אותי האם לדבר עם החמאס, ואני רוצה להזכיר לך שבעבר לא רצינו לדבר עם אש"ף. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים. אני אומר, בצער רב, יש פה מדינה עם הישגים בלתי רגילים, אבל אני מוטרד. האם נוכל להעביר את הפיקדון על המדינה הזאת לדורות הבאים עם איזשהו שקט נפשי יחסי. אני לא רואה את זה בעתיד הנראה לעין, ולכן הממשלה הזאת, כל ממשלה, צריכה להבהיר לנו, ובעיקר לחיילים שיידרשו להגן עליה, לאן הולכים'.
הצבא שלנו מספיק חזק שנוכל תמיד לסמוך עליו שברגע האמת ינצח במלחמה הבאה?
'אני מציע שלא נזלזל ולא נהיה שאננים. הצבא הזה, בעיקר בתקופה של אשכנזי, לפי דעתי חזר לעצמו. השאלה היא לא רק אם הצבא ינצח, אלא גם מה יהיה המחיר. ושאלה נוספת היא שאלה מוסרית בעיקרה, לא צבאית. האם עשינו הכל כדי למנוע את המלחמה. צה"ל יוכל לאתגרים הביטחוניים, אבל אין לו תשובה לכל דבר. אין לו תשובה למאות ואלפים של רקטות וטילים שייפלו פה. בוודאי לא תשובה קצרת טווח. מה המשמעות? האם ננצח בסוף במלחמה? אני נוטה להאמין שכן, אבל בתום המלחמה, על מה נשב לדבר עם אלה שנלחמת בהם? על מה שאפשר לדבר היום. זו שאלה לא רק פילוסופית, היא גם מאוד מעשית'.
על מה בעצם נלחמים במזרח התיכון כבר 62 שנים? מה הלב של הסכסוך הזה?
'אני יצאתי להילחם בראש ובראשונה כדי להתקיים. להתקיים כיחיד ולהתקיים כקולקטיב. דבר שני, אני רוצה שנתקיים עם איכות חיים. המדינה היא לא תכלית בפני עצמה. זה אמצעי כדי להבטיח את הקיום כיחידים וכקולקטיב. אני נלחמתי כדי שהמדינה הזאת תהיה עם זהות ציונית ושלטון דמוקרטי. והנה יש פה כבר סתירה פנימית. אי אפשר, לפי טעמי, להמשיך לשלוט בארבעה או בשלושה - כל אחד לפי המספרים שלו - מיליון פלסטינים ועדיין להישאר דמוקרטים. תראה את המחירים הכבדים מאוד שאנחנו משלמים. אני לא רוצה לקלקל את האווירה לקראת החג ולצטט את פרופסור ליבוביץ' שהיה היחיד שאמר אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים, כי הוא צופה שתהיה פה לאומיות מתחדשת, שתתפתח ללאומנות משיחית ומשם להתבהמות'.
היה איש חכם.
'בהחלט. אז עכשיו, אחרי שהגדרנו את המטרה שלשמה אנחנו נלחמים, צריך לתחום את גבולותיה של מדינת ישראל. הגיע הזמן לעשות את זה. בן גוריון, בצדק, נמנע מהכרעה בעניין הגבולות. אבל עכשיו אין ברירה, צריך לעשות את זה. אנחנו חזקים מספיק, כולל הוויתורים. ופה אנחנו חוזרים שוב לכוח הפוליטי הדל שיש בגלל השיטה או בגלל דברים אחרים, ואני מסופק אם ראש ממשלה זה או אחר, אם לא תהיה לו קואליציה שחובקת את כל התנועות הציוניות הגדולות, יהיה מסוגל להביא לפיתרון'.
למה לא נכנסת לפוליטיקה?
'אני לא בפוליטיקה, לא סוחר בנשק ולא יועץ ביטחוני. העברתי דף. אני לא עוסק בתחומים האלה. מבחינה פוליטית אני לא חושב שהשיטה הנהוגה בישראל תאפשר לי להביע את דעותיי בצורה שאהיה שלם איתה. לכן אני עושה ציונות מעשית, עובד את האדמה, ולא ציונות דיבורית. אני בטוח שאחרי הראיון הזה יהיו הרבה 'טוקבקים' משמיצים. אני מכיר את זה, כשהייתי ראש המשא ומתן עם סוריה, קיבלתי איומים על חיי. אני חי עם האמת שלי בשלום. אני בגיל שמותר לי להביע את דעתי. מותר שתהיה לי דעה משלי, שזה הישג בפני עצמו. עדיין אני מזהה אנשים בני גילי בלי שיש להם דעה משל עצמם, סליחה על האמירה הצינית'.
לסיום, גלעד שליט יושב בשבי כבר כמעט ארבע שנים. לא מספיק? איך משחררים אותו?
'אני מרגיש שכשלנו פה כשל מוסרי, ואני יודע שיש שחולקים עליי. מנסים על גבו של גלעד שליט לתקן את הנורמות הקשורות בטיפול בבני ערובה ושבויים. מדינת ישראל שילמה בעבר מחירים גבוהים מאוד על תקלות צבאיות. עכשיו צריך להחזיר את גלעד הביתה. אני שותף לעמדתו של הצבא. הצבא חושב שהיה צריך להחזיר אותו. אני לא בקי בפרטי המשא ומתן, אבל אני סומך על שיקול דעתו של חגי הדס, שאני מכיר אותו באופן אישי כאיש יוצא מן הכלל, ושל ראש המטה הכללי. אם הם חשבו שהעסקה הקודמת היתה עסקה שצריך היה לעשות אותה, אני תומך בעמדתם'." (הופיע במקור בכתב העת "הלוחם", גיליון 22, אפריל 2010)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #205  
ישן 30-03-2012, 16:51
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון ממעריב עם אל"מ אופק בוכריס, מח"ט גולני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

שוב בסימן עשור למבצע חומת מגן

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=875&loc=50

צומת גולני: הסמל של חומת מגן בראיון נדיר
עשור לאחר המבצע ההוא, אל"מ אופק בוכריס משלים 3 שנים של פיקוד על החטיבה, מדבר על הלוחמים ואומר: "אנו מוכנים ליום הפקודה"

תגיות: עשר שנים בדיוק חלפו מאז הפך אופק בוכריס לסמל של מבצע "חומת מגן". בוכריס, אז מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני, נפצע במהלך המבצע באורח קשה. הוא חטף ארבעה קליעים - אחד בכל ירך, אחד בבטן ואחד בכף יד שמאל. הכדור שפגע ברגל שמאל ריסק את עצם הירך ונשאר בתוכה. הכדור שפגע ברגל ימין ריסק את העצם, אבל יצא החוצה. הרגליים של בוכריס לא תפקדו. כששאל את הרופא אם יחיה, ענה לו הדוקטור "אני לא כל כך בטוח"? השבוע אמר בוכריס ש"כמו כל אחד, רציתי לחיות"
ואחרי שנייה של מחשבה: "רצו להרוג אותי ולא הצליחו".


אופק בוכריס בבית החולים ב- 2002 צילום ארכיון: ראובן קסטרו
את יום השנה לפציעה הוא מציין בריצת עשרה קילומטרים. ככה, כל שנה, מאז שהחלים. "על מכשיר, בשטח, לא חשוב איפה" הוא אומר, "בשביל הכיף. בשביל להראות שניצחתי. לא רק שלא הצליחו להרוג אותי, אני גם רץ. זאת הנקמה שלי. ניצחתי אותם."

בעוד ארבעה חודשים יסיים אל"מ בוכריס (44) קדנציה בת שנתיים כמפקד חטיבת גולני. את הפציעה הוא מכנה "הערת שוליים", "היה ונגמר", הוא אומר. רוב הלוחמים בחטיבה אפילו לא יודעים שנפצע. בוכריס לא סיפר להם מעולם. כשתהיתי למה, אמר: "לא אוהב לדבר על עצמי. לא צריך לנפח לי את האגו. למה הם צריכים לדעת, מה זה נותן".

הוא נחשף בתקשורת אחרי הפציעה, נכווה והתחרט. "מעולם לא הצטערתי על דברים שלא אמרתי" הוא מסביר. בגלל זה גזר על עצמו שתיקה. נפגש לשיחות רקע עם עיתונאים, אבל סירב להתראיין. הפעם הסכים לדבר "כדי לייצג את החטיבה". איש נוקשה בוכריס. מופנם. "אני לא בן אדם רגשן. הסיכוי שתתפסי אותי מביע את הרגשות שלי הוא לא גבוה. פעם אחרונה שבכיתי הייתה בגיל 13".

נפצעת, איבדת חברים, כלום?
"הזדכיתי. אני לא מראה רגשות. לא מחצין". וזה גם מה שאתה מצפה מהלוחמים שלך? "כן. במידה מסוימת. לא באותה עוצמה כמוני, אבל כן. אני מצפה שהלוחמים שלי יהיו מספיק קשוחים, ויהיו מספיק נחושים, בשביל להתמודד עם כל דבר. הרוב המכריע של החיילים מקבל טיפול פייר, הוגן. ואני גם לא מצפה שיתייחסו אליהם בכפפות של משי. כאילו, מה? אני מכין אותם למלחמה. אני לא רוצה חבורה של חננות. אני רוצה לוחמים קשוחים, שיהיו מאומנים, שיהיו מקצוענים. לא משיגים את זה בפאוור פוינט. לא משיגים את זה במצגות ובפוצי מוצי".

"אני רוצה שהלוחמים שלי יזחלו" הוא ממשיך, "אני רוצה שהם יקרעו את התחת. אני רוצה שהקוצים ישרטו אותם בידיים. אני רוצה שיהיו עם כושר. אני רוצה שתהיה להם מנטליות של לוחמים. לוחם זה אחד שדבק במשימתו, לא משנה מה קורה מסביב. מסביב ייהום הסער - והוא על המטרה. הוא מיומן בנשקו, נחוש, חבר טוב".

זה אומר שאסור להם להראות רגשות?
"אני לא רוצה להגיד שלא יבכו, אבל שיידעו להתמודד. אני ודאי לא מוכן שיתפרקו. לפני לוויות עשיתי תדריך לחיילים. שמתי אנשים שהגדרתי אותם כ'משטרת חברה' שאם הם רואים לוחמים שנראים סמרטוטיים ומשתפכים, שייקחו אותם הצדה. אמרתי להם, 'לקבור חבר זאת משימה. משימה לא נעימה, אבל זאת משימה' ואת המשימה הזאת אנחנו נעשה, והאויב מסתכל עלינו. גם עכשיו. הרוח שלו מתעודדת מזה שאתם סמרטוטים. והרוח של העם שלנו נחלשת מזה".

"אני חייל עם נשק. אני צריך לדאוג שנהיה קשוחים. אני לא יכול להגיד לבן אדם 'אל תבכה', זה לא הגיוני, אבל צריך לשים את זה בגבולות. לא אנשים שנראים סמרטוטים, נשפכים, צועקים. לא. אנחנו לא מתפרקים. אף אחד לא יפרק אותנו. קברתי חברים שלי. חלק מהם, אני אישית לקחתי את הארון שלהם לקבר. וגם כשלקחתי אותם - בפנים סערת רגשות, בחוץ - אתה לוחם. אתה משדר שאתה בשליטה. אתה לא יכול לשדר לאנשים שאתה מאבד שליטה. בעיני זה חלק בלתי נפרד מהמשימות של חייל לוחם. זה עניין מהותי. חלק מהאתוס של להיות לוחם. בטח להיות גולנצ'יק".

חיילי צה''ל ברמאללה בזמן חומת מגן צילום: אי- פי
"לא מקנא באויב שלנו"
החיילים אומרים עליו שהוא "מח"ט תוקפני", "פייטר", "קשוח", אחד ש"לא מבלבל את השכל", אומר שתיים-שלוש מילים וזהו". באימון שעשה בחודש שעבר גדוד הסיור של החטיבה (הגדס"ר) ברמת הגולן, קבע שילכו מאה קילומטר בחמישה ימים ויסחבו 35 קילו בממוצע, שהם כמחצית ממשקל הגוף של רובם. זה היה בשבוע קר במיוחד והטמפרטורות ברמת הגולן ירדו למינוס שתי מעלות. "אני מביא את הלוחמים עד נקודת השבר ואז, רגע לפני, אני עוצר", הוא אומר.

בשיחות עם מפקדים וחיילים הוא נוהג לומר ש"המלחמה תהיה במשמרת שלי", רק עכשיו סיימה החטיבה תעסוקה באיו"ש והיא עוברת לתפוס קו בעזה. "אני לא יודע אם זה יקרה או לא, אבל אם זה יקרה אז כדאי שנהיה מוכנים", הוא מאשר. "אני אומר, אני צריך להיות מוכן ליום פקודה, ויום הפקודה הזה, אני לא יודע מתי הוא יגיע. אני יודע שהוא יבוא בהפתעה לכוחותינו. אני לא מתכוון

שיתפסו אותנו בהפתעה, שאני אהיה לא מוכן".

כמה קרובה המלחמה הבאה? "אני חושב שהמבצע הבא הוא שאלה של זמן. בעזה, בלבנון. סתם הם מתחמשים? מה, הם אספנים? מישהו צובר גראדים, למה הוא צובר אותם? בשביל הכיף? משחק ילדים? הלבנונים מתחמשים בכמויות עצומות של טילים מסוגים שונים. למה? אני לא מחרחר מלחמה. אבל אני כן שואל למה אנשים צוברים כל כך הרבה תחמושת?".

"אני יודע שהחטיבה שאני המפקד שלה, אם מחר, מחרתיים, עכשיו, אומרים לנו "מלחמה" - אנחנו מוכנים לבצע את המשימה, ולא משנה איפה. אני אומר לאנשים שלי שהמסדר הכי קפדני והכי רציני שאפשר לעשות לנו, זה המסדר שיעשה לנו האויב. אני אומר את זה בזהירות ובלי יוהרה, שאני לא מקנא באויב שיעמוד מולנו. כי הוא יפגוש חטיבה מקצועית, נחושה, מלוכדת. באמת לא כדאי לו להיות בצד השני של הקנה של הרובה שלנו. שינסו אותנו. בבקשה".

המחאה של חיילי גולני בטקס צילום: מירי צחי באדיבות ועד מתיישבי השומרון
אני כאן בתור חייל
הוא נולד וגדל בקריית גת, הבכור מבין ארבעה בנים. היום הוריו גרים בירושלים. אחד מאחיו מהנדס, אחר מורה ואח נוסף בעל עסק. בוגר ישיבות "נועם" ו"עטרת כוהנים" התגייס לגולני אבל לא חשב אפילו לצאת לקצונה. השבוע נזכר בדברים שאמר לו אביו כשסיים קורס קצינים בבה"ד 1. "מתי אתה גומר את הדבר הזה", שאל אותו. "ארבע שנים, ואני גומר את הסיפור", בוכריס ענה. מאז עברו יותר מ-20 שנה. "אני חושב שההורים שלי גאים במה שאני עושה", הוא אומר עכשיו. "מצד שני, הם לא יצטערו אם אלך מחר הביתה. אבא שלי בוודאי לא".

בוכריס מספר שעשה גיבוש לקורס חובלים. "הייתי שם שלושה ימים. ברגע שנגמר הקטע הפיזי, חתמתי וויתור. לא סובל ים". חזר לבקו"ם והתעקש שישלחו אותו לגולני. התחיל בפלוגת החבלה של החטיבה. בשבוע שעבר היה בכנס משפחות שכולות של הפלוגה. עבר בין ההורים השכולים ולחץ ידיים. את רובם הוא מכיר. כשביקשו ממנו לדבר, סירב. "אני כאן בתור חייל", אמר להם, "לא על תקן מפקד חטיבת גולני".

היה מפקד צוות וסגן מפקד הפלח"ה. אחר כך היה מפקד פלוגה רובאית בגדוד 12 של החטיבה, מפקד פלוגת החבלה וסגן מפקד גדוד. אחרי שיצא ללימודים (יש לו תואר ראשון במדע המדינה ולימודי מזרח תיכון ותואר שני במינהל עסקים ומזרח תיכון) היה מג"ד גדוד 51. אז גם נפצע. הוא השתקם וחזר כעבור שנה לפקד על "אגוז" (יחידה מובחרת בתוך החטיבה המתמחה בלוחמת גרילה - חק"ב).
במלחמת לבנון השנייה מונה ליועץ למבצעים מיוחדים של מפקד עוצבת הגליל, תא"ל גל הירש. אחר כך מילא שורה של תפקידים שבסופם, לפני כשנתיים, מונה למפקד חטיבת גולני. "התגלגלתי לזה", הוא אומר, "אני לא מאלה שהחליטו לפני שהתגייסו על קריירה צבאית".

"כשאני הייתי חייל צעיר, וגם כשהייתי מפקד צוות, או סגן מפקד פלוגה, והיינו בקו - תמיד קווים חודרים - בעשר בבוקר הייתי צריך להיות בשער פטמה. אין אוטובוסים שמגיעים לשם מקריית גת בשעה הזאת. בשלוש בבוקר הייתי הולך ברגל מהבית שלי עד לכניסה לקריית גת, עוצר טרמפים. הייתי מתקדם לאט עד שהייתי מגיע. ידעתי שאם לא אגיע בעשר והשיירה תצא, הלך עלי. זה לא היה איזה וואו. ככה עשינו כולנו. זה משהו שאני לא יכול לדרוש היום מהלוחמים שלי, ולא רק בגלל הטרמפים. המציאות אחרת ממה שהייתה בעבר. למרות שהדור של היום כן מחפש ורוצה להתחבר לדברים הטובים. אנחנו, בגולני, מציעים לו זהות".


טקס השבעה של גולני בכותל צילום: יוסי אלוני
עניין של מחיר
איך החיילים של היום בהשוואה לחיילים של תקופתך?
"אני מסתכל למשל על הפלאפונים. זה נורא ואיום. האימונים היום מתחילים באמת ביום שני, כשהבטרייה של האייפון נגמרת. כל הזמן ההורים יודעים איפה הילד נמצא. מה אכפת לי איפה הוא נמצא? למה, ההורים שלי ידעו איפה אני? לא. יש טקסים שלא הזמנתי אותם בכלל. גם כשהייתי חניך מצטיין הם לא ידעו. מה זה חשוב? אני לא מזלזל בדאגה של ההורים אבל אני חייב להגיד שאני לא מצליח להבין ממה הלחץ. מה זה הפינוק הזה, מה ההיסטריה הזאת, על מה ולמה. ברוב המכריע של המקרים, המפקדים בצבא מתנהגים בצורה מאוד הוגנת עם החיילים. והחיילים מקבלים את הזכויות שלהם בצורה טובה. יש מקרים קיצוניים שהם לא כאלה, אבל ברוב המקרים כן. אז יאללה, ראבאק, הבחור בן 18, 19, תנו לו להסתדר בחיים. הוא יגדל מרפקים, הוא יתחספס קצת, הוא ילמד להיות בן אדם. תעזבו אותו, תשחררו. למה צריך שיהיה כל הזמן מישהו צמוד אליו?".

"את יודעת מה ההבדל בין אמא פולנייה לבין רוטוויילר? הרוטוויילר בסוף משחרר את הילד. אז תשחררו את הילדים, מה החשש? שהמפקד מתעלל והמערכת אטומה? המפקד לא מתעלל והמערכת לא אטומה, והבחור הזה, שהוא עכשיו חייל, כבר לא כל כך ילד. הוא יודע לדאוג לעצמו. אני מציע שאם הורים דואגים לילדים שלהם, שידאגו שלא ישתו אלכוהול כשהם יוצאים לבילוי, שידאגו שילכו לישון לפני שהם נוהגים. אם אכפת להורה מהבן שלו, שיתעסק במה שבתחום השפעתו".

בכל זאת, הוא מדגיש, הוא מקפיד לענות לכל הורה שמתקשר אליו. עניינים שעולים בנוגע לחיילים בחטיבה הוא בודק בעצמו. "אני לא אומר לאף אחד 'תשחרר את הילד שלך' הוא מדגיש. "אני יכול להגיד את זה ברמיזה, או בעדינות. "הוא יסתדר, אל תדאגו, אנחנו נטפל בו ואתם יכולים להיות רגועים".

יש לו, הוא אומר, "קריטריון אישי". הוא עצמו נשוי, אב לשישה. הגדול שבהם, יובל, תלמיד כיתה י"א. לפני כמה שבועות קיבל צו ראשון. "אני שואל את עצמי אם אני מוכן שהבן שלי יהיה חייל אצלי בגדודים. זה קריטריון ששמתי כשהייתי מג"ד והיום אני שם אותו שבעתיים". בוכריס מתייחס לסיפורים שהיו בעבר על חטיבת גולני - יחסים רעועים בין חיילים ותיקים וצעירים, טקסי השפלה שעברו הצעירים. "גולני היום היא לא חטיבה מבורדקת. כשאני שואל אם אני מוכן שהבן שלי יהיה חייל בגדודים, אני עונה לעצמי 'כן, בשמחה רבה', אני יודע שיתייחסו אליו בצורה הוגנת ונכונה, כמו שאני רוצה שיתייחסו לבן שלי, כאבא".

הוא רוצה להיות בגולני?
"האמת? אני לא יודע. הוא בעצמו לא יודע. אני אמרתי לו, "כל עוד תהיה קרבי, תהיה איפה שאתה רוצה.? מה אכפת לי? הבן שלי הוא אישיות בפני עצמה. גם ככה, הצל שלי מעיב עליו. אז אני צריך להלחיץ אותו עוד יותר? אולי בגלל מרד הנעורים הוא ירצה לעשות ההפך ממני? סבבה. חשוב לי כן שהוא יהיה בקרבי. אני חושב שהוא מתאים. אם הוא יחליט שלא, אז לא. אבל הוא בן אדם עצמאי. אני לא מתערב לו בחיים. אני אשמח שהוא יהיה במקום שיהיה לו טוב בו. אני אבא. וכמו כל אבא, אני רוצה שלבן שלי יהיה טוב. אם יהיה לו טוב בגולני, מעולה".

ואם הוא יגיע לצנחנים?
"את יודעת כמה חיילים יש לי בגולני שההורים שלהם היו בצנחנים, אז מה? חוץ מזה, שאם זה לא היה לראיון, הייתי עונה לך אחרת. הייתי אומר לך, "אבל ביקשתי ממנו שיהיה לוחם".
נפל בקבוק בשק"ם
בפסח הקרוב ימלאו עשר שנים ליציאה למבצע 'חומת מגן' בוכריס זוכר עד אחרון הפרטים הקטנים את הלילה שאחרי ליל הסדר, שאותו עשה עם משפחתו, כשהעירו אותו והקפיצו אותו חזרה לצבא. הוא הוביל את גדוד 51 בלחימה מתמשכת ממבצע למבצע. הגדוד לחם ברמאללה, טול כרם, ג'נין, חברון ושכם. במהלך הלחימה איבד הגדוד שבעה לוחמים, חמישה מהם בג'נין - הקרב הקשה ביותר של המבצע. בוכריס מקפיד למנות את שמות ההרוגים, לפי סדר נפילתם. הוא עצמו קיבל בתום המבצע את צל"ש הרמטכ"ל, על "מנהיגותו, דבקותו במשימה ואומץ לבו".

בשבוע שעבר, באותו כנס עם ההורים השכולים, שאל אותו אחד מהם מה פשר הצל"ש שהוא עונד (הוא לבש מדי א'). בוכריס היה נבוך. כמו על הפציעה, גם על הצל"ש לא סיפר לחיילים בחטיבה. "עברתי בשקם, נפל בקבוק, ברגע האחרון עצרתי אותו', השיב. "מי שרוצה", הוא אומר ביובש, "שיעשה גוגל". "'חומת מגן' מבטא בעיני את השלב שבו הפסקנו להפחיד את עצמנו והתחלנו לקחת אחריות", הוא מסביר. "חזרנו להיות אחראים לגורלנו. לפני 'חומת מגן' כשאני הייתי קצין אג"מ בגולני, כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות, קראו לזה 'שדה קוצים' והקוצים שלנו היו מגיעים לתוך העיר שכם. חשבו שאנחנו מטורפים. אמרו 'מה לנו פתאום, רק עד פאתי העיר. מפה תצאו רק בארונות, ועשרות ארונות', מלאכת ההפחדה העצמית עבדה שעות נוספות.

"אחר כך, כשהייתי מג"ד, התחלנו את המבצעים שקראו להם 'כתר', היינו מסביב לערים, אבל לא היה אישור להיכנס פנימה. אני זוכר שהרמטכ"ל שאול מופז הגיע לבקר אצלנו. אמרנו לו, 'אם הבעיה היא מחנה הפליטים, למה אנחנו בחוץ? איך נפתור את הבעיה ככה?' המסבירים והמומחים בעיני עצמם הסבירו שכניסה למחנה פליטים תגרור אחריה עשרות הרוגים, והשמים ייפלו עלינו. קשקוש".

ו'חומת מגן' שינה את זה?
"'חומת מגן' היה שינוי תודעתי יותר מאשר שינוי בלחימה. המבצע הזה שינה תודעתית את המציאות. הרי הלחימה באיו"ש לא נגמרה אחרי 'חומת מגן', היא רק התחילה. אבל זה היה מבצע ששבר את הפחד התודעתי שהיה לנו. בהקשר הזה זה היה מבצע משמעותי מאוד. המבצע שניער את הסירה. אנחנו תמיד עושים את זה לעצמנו. מה קרה לנו במלחמת לבנון השנייה? אותו דבר. מי בכלל דיבר על כניסה ללבנון? אז היה את גל הירש שהאמין בזה, ואולי עוד כמה אחרים, אבל אף אחד לא חשב שהולכים להיכנס ללבנון. זה נראה דמיוני. פתאום נכנסים ללבנון, אומרים, "רגע, זה לבנון. היינו פה. איך עושים את זה? עכשיו אנחנו יודעים לעשות את זה יותר טוב".

"ומבצע 'עופרת יצוקה', להיכנס לעזה? עזה? מי רוצה להיכנס לעזה? הם יהרגו אותנו, יאנסו אותנו, יהיו לנו עשרות הרוגים? הכל סיפורים. אנחנו אלופים בלהפחיד את עצמנו. 'חומת מגן' היה מבצע ראשון בשלושת האירועים המלחמתיים האלה, הראשון בשרשרת, שנתן את הביטחון לשני, שנתן את הביטחון לשלישי".

צריך, אם כך, להיכנס עכשיו לעזה?
"אני לא מבין את כל התמונה ואני לא מכיר את כל השיקולים. בראייה צבאית טהורה, מזווית הראייה שלי כמח"ט, אני חושב שזה בלתי נמנע, שנצטרך לעשות את זה ביום מן הימים. פעולה צבאית. זאת לא הפתעה. לא צריך להיות מח?ט בשביל זה. המשימה של הצבא היא להגן על המדינה. כשאזרחים נמצאים בתוך מקלט, זה לא המצב הרצוי. העיתוי, מתי, כמה ולמה, האם עושים - זה לא בידיים שלי. אני חי בתוך מערכת מורכבת, גדולה, ואני סומך על מי שנמצא במקומות שמקבלים את ההחלטות, שיקבל את ההחלטות הנכונות".

מהקרב בג'נין יש תמונה אחת שחרותה אצל בוכריס עד היום: השניות שבהן הלוחמים פינו שניים מהחברים שנהרגו, רב סמל מתניה ראבינסאן וסמל שמואל וייס. בוכריס היה זה שזיהה את ההרוגים. הרים את השמיכה, קרא בשמו של כל הרוג ואחר כך כיסה אותו. זאת הייתה מחלקה קטנה, 16 אנשים. עם ההרוגים והפצועים נשארו באותו שלב אולי שמונה לוחמים בשטח.

"הסתכלתי ללוחמים בעיניים", מתאר בוכריס. "אמרתי להם 'קשה, הא?', אמרו לי 'כן'. שאלתי אותם 'ממשיכים?', אמרו לי 'המג"ד, לאיפה שתגיד לנו, אנחנו הולכים', השאירו את האלונקות עם ההרוגים, הסתובבו, וחזרו חזרה בדיוק למקום שבו החברים שלהם נהרגו חצי שעה קודם".

"הפציעה חידדה את הנחישות"
אחרי הקרב אמרת שיש לך בטן מלאה על מה שקרה בג'נין, שהיו שם בעיות מקצועיות וערכיות קשות.
"היום זה לבכות על חלב שנשפך. מה זה רלוונטי? עברו עשר שנים מאז. כל אחד המשיך בדרכו. יש כאלה שנגמרה דרכם, ויש שהמשיכו. למה לקשקש על פצעי עבר? זה לא ייתן לאף אחד כלום. היום מדברים על הקרב בג'נין רק בגלל מוחמד בכרי, שעשה את הסרט ('ג'נין ג'נין' - חק"ב). אני ראיתי את הסרט. זה שקר. זה לעשות משקר תעשייה. הוא, בכרי, שקרן מקצוען. המציא דברים שלא היו ולא נבראו.

"לא רק שאלה שנהרגו שם הם טובי בנינו, הוא אומר על הלוחמים שנפלו בג'נין, "גם אלה שנשארו בחיים נושאים עד היום את הצלקות הנפשיות, בגופם וברוחם, את מה כל שקרה שם. הם גיבורים. הם אנשים שאני רוחש להם הרבה הערכה. איתם אני מרגיש הכי טבעי". בוכריס נפצע כבר בשכם ב-3 במאי , כחודש אחרי שהחל מבצע "חומת מגן' הכוח שבראשו עמד נשלח לתפוס את בכיר חמאס עלי חדירי, מי שהיה אחראי להכנת המטען שהתפוצץ במלון פארק בנתניה ומבוקשים נוספים. הכוח ניסה לפרוץ לבית, אלא שאז נורה מתוכו צרור. רב סרן אביהוא יעקוב, מפקד פלוגת החוד - איש שייטת שהגיע לגדוד 51 רק כמה שבועות קודם, להחליף את המ"פ שנפצע בג'נין - נהרג במקום. בוכריס נפצע קשה.

על הפציעה ההיא הוא מסרב לדבר היום. שנה אחריה, אחרי תהליך שיקום מפרך, כבר חזר לצבא. "הפציעה רק חידדה אצלי את התפיסה שאנחנו יכולים לכל, שנחישות ועוצמה הם דבר בלתי נגמר.
"סיפור השיקום שלי?", הוא מסביר, "לא משמעותי. איזו אלטרנטיבה הייתה לי? להיות מסכן? לא. אני לא מסכן. כל בן אדם בסיטואציה שלי היה עושה אותו דבר. אחרת מה, לשכב במיטה עם פצעי לחץ עד שאני אתפגר?".

לאן הלכה הפדיחה
היום יש בין חמישה לשישה מתמודדים על כל מקום בגולני. בוכריס אומר שהנתון הזה לא מרשים אותו. "מדד כוכב נולד' הוא קורא לו. ועדיין, כשהוא היה חייל, הנתונים היו אחרים. "אני זוכר שהמפקד שלי, יאיר נווה, שאל כשאני הייתי טירון, 'מי לא רוצה להיות פה?' והיו שהרימו ידיים. מה שמעניין אותי זה לא החמישה שביקשו ולא הצליחו להיכנס. אותי מעניין המאה אחוז שנמצאים אצלי. ואני צריך לראות שהם נשארים עם אותה מוטיבציה גם אחרי שנה אצלי, ושנתיים".

לבוכריס יש סיפור להדגמה: "שוטר ראה עשרה אנשים נוסעים בתוך חיפושית. רשם דוח לנהג. הנהג אמר 'כופר באשמה'. הגיעו לבית המשפט. אמר הנהג לשופט, 'עשרה אנשים נכנסים בתוך חיפושית? אין דבר כזה'. הכניסו חמישה אנשים, שישה, שבעה, שמונה, לא הצליחו להכניס יותר. אמר השופט, 'הנהג צודק', זיכה אותו. הלך השופט, בא השוטר. אמר לנהג, 'אני ראיתי שהיו אצלך עשרה אנשים בתוך החיפושית, איך זה יכול להיות?' אמר לו הנהג, 'כי אצלי הם רצו להיכנס'. אז אני רוצה שעשרה אנשים ייסעו בחיפושית. 20. אני רוצה שהם יעשו מעבר למה שנראה להם בלתי אפשרי. בשביל זה אני צריך מוטיבציה. זה שרוצים לבוא לפה? זה כבוד חיצוני. זה לא מדבר אלי. אני לא חי את זה".

הסיפור ממחיש את האנרגיה שבוכריס משקיע בלוחמים שלו שכבר נמצאים בחטיבה. "אני אוהב אותם", הוא אומר עליהם. חשוב לו לחבר את המקצועיות החיילית שלהם לאהבת הארץ. את גדוד 13 שלח אמרתי לבן שלי, ?כל עוד תהיה קרבי, תהיה איפה שאתה רוצה.? הבן שלי הוא אישיות בפני עצמה. גם ככה הצל שלי מעיב עליו. אז אני צריך להלחיץ אותו עוד יותר? אולי בגלל מרד הנעורים הוא ירצה לעשות ההפך ממני? סבבה. חשוב לי כן שהוא יהיה בקרבי? לסדרת חינוך בנגב במקום לשבוע נופש. כשהגיעו לשטח מצאו את בוכריס, פעם מדריך טיולים בדרום, מסביר להם על הצמחים והנוף, במכנסיים קצרים וחולצה של גולני. "יש חיילים שמעולם לא היו בירושלים" הוא אומר, "יש כאלה שהפעם הראשונה שהם מגיעים לרמת הגולן זה באימון".

למה זה קורה?
"אחד הדברים שאיבדנו עם השנים - לא רק בגולני, בכלל - זה את הפדיחה. אין יותר פדיחה. היום אתה יכול להיות בפייסבוק כל מה שבא לך. לפני 50 שנה היו משתמטים, אבל עשו את זה בשקט. היום זה בריש גלי. איפה הפדיחה בלהשתמט? אנחנו יוצרים בחטיבה 'קולקטיב' שאם אתה לא עומד בסטנדרטים שלו, זאת פדיחה".

לא מזמן צולמו לוחמים של החטיבה לבושים חולצות "גולני לא מפנה יהודים" איך מתמודדים עם זה?
"הקשר בין הצבא לאוכלוסייה אזרחית ישראלית הוא סיפור מורכב. לצבא בכלל. לא לגולני. אני חושב שאף אחד לא רוצה להגיע לסיטואציה הזאת. אם וכאשר נגיע אליה, נמצא את הדרכים הנכונות להתמודד איתה. סיפור החולצות היה פרובוקציה. מישהו חילק לחיילים את החולצות. אני שפטתי אותם אחר כך. הם אמרו, 'המח"ט, אין לנו אפילו דעה פוליטית'.הרעיון היה להגיד להם, 'חבר'ה, אל תערבבו לי פוליטיקה עם הצבא".

חייל גולני מניח תפילין בתום פעולה בעזה פלאש 90
"לא סימנתי מטרה"
בוכריס גר במצפה בגליל, יישוב קהילתי דתי. בתחילה התגורר עם משפחתו בקרוון, בהמשך - כבר אחרי הפציעה - נכנסו לבית שבו הם גרים היום. על נעמה אשתו הוא אומר ש"הכל בזכותה. לי יש מי שעוזר. מי עוזר לה? תשימי אותי לשמור על הילדים בבית יום יומיים, תמצאי מישהו תלוי על עץ. זה יהיה אני".

גם לילדיו הוא מעולם לא סיפר על הפציעה מיוזמתו. כששאלו, אחרי ששמעו על מה שקרה לו מאנשים אחרים, ענה. "וגם אז, כשאני מדבר איתם, אני מרגיש כמו איזה 'סיפורי נתקענו משלשום'. בשבילם אני אבא. בן אדם רגיל. כשאני מגיע הביתה אני שוטף כלים כמו כולם".

מה עשתה הפציעה שלך מבחינת הדאגה שלהם?
"אני מניח שהמשפחה שלי דואגת. אחרי הפציעה, זה נהיה יותר במודעות שיכול לקרות משהו. אבל אני לא חי את זה. ממש לא. אם הם דואגים, הם דואגים. שייקחו כדור נגד דאגה". לא מזמן, נזכר בוכריס, פגש מישהו שהיה פעם מח"ט גולני, אחד מוותיקי החטיבה. 'אתה יכול להשתחרר מגולני', אמר לו הקצין, 'אני לא בטוח שגולני משתחררת ממך'. ובכל זאת, ביולי הקרוב הוא יעזוב את החטיבה. בוכריס יועלה לדרגת תת אלוף, וילך לפקד על אוגדת האש בפיקוד הצפון. במקומו יפקד על החטיבה אל"מ יניב עשור. לא במפתיע, הוא ועשור חברים טובים. הם לחמו יחד, עשור היה פקוד של בוריס, אפילו הרעיות חברות. "אני אוהב אותו אהבת נפש".

חשבת כבר על רגע הפרידה?
"להיפרד מהחטיבה לא יהיה דבר קל. אבל החטיבה היא לא שלי. זאת לא ירושה שקיבלתי מאבא שלי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. אני יודע שאני אכנס לתוך הקונכייה שלי, ואני אמשיך הלאה. אני אשים את ההגנות שלי, ואמשיך".

ורמטכ"לות?
"לא סימנתי לעצמי מטרה. אני לא מאוהב בעצמי. אני תמיד אומר, 'תהיה טוב בתפקיד שאתה עושה'. אם אני אהיה מספיק טוב, אז אני מניח שייתנו לי עוד תפקיד אחר כך. אם לא, אז לא. בכלל, אני לא יודע מה ארגיש כשאני אסיים את הדבר הזה, שנקרא צה"ל. את השירות הצבאי שלי. זה גם לא משנה. אם יהיה מישהו יותר טוב ממני, שיביא את הניצחון בקרב, אז עדיף שהוא יוביל. אין בכלל שאלה. האגו שלי? התחושות? זה קשקוש. מה שקובע זה מי יודע לספק את הסחורה. לא יקרה שום דבר אם אחרי התפקיד הבא אשתחרר מהצבא ואיעלם באלמוניותי"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #206  
ישן 30-03-2012, 19:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 205 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון ממעריב עם אל"מ אופק בוכריס, מח"ט גולני"

בצה"ל מזהירים מהחרפת העימותים: האינתיפאדה השלישית בדרך?\ מאת עמוס הראל, אבי יששכרוף

'מחיר חומת מגן נצרב אצל הפלסטינים', אומר מפקד הצנחנים. ולמרות זאת, התסכול בגדה נוכח האדישות הישראלית עלול להוציא את ההמונים לרחובות
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ברעם. כל כיפה צריכה פטיש לידה . צילום: דניאל בר און
"...ביציאה למבצע נדרש שרון לגייס לפיכך בעלי ברית בלתי צפויים: מפקדי השדה של צה"ל, בדרג המח"טים והמג"דים. הקצינים בשטח, שחוו את ההתנגדות הפלסטינית בפשיטות החטופות על מחנות הפליטים, סברו שהמשימה אפשרית. יתרה מזאת, טענו, אין לישראל ברירה אחרת. כשאזרחים נטבחים מדי יום בירושלים ובחיפה, חובת הצבא להגיע למתאבדים ולמעבדות הנפץ, גם אם המחיר הוא אובדן חיי חיילים. הלחץ מלמטה, בעיקר מצד מפקד כוחות צה"ל בגדה, יצחק (ג'רי) גרשון והמח"טים צ'יקו תמיר (גולני), אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל), שיכנע את שרון לאכוף את דעתו על האלופים. 'חומת מגן היתה בראש ובראשונה עניין של קבלת החלטות', אומר אלוף-משנה אמיר ברעם. 'היינו צריכים לנצח בעיקר את עצמנו, להתגבר על מחסום הפחד ולהיכנס לשטח הצפוף רווי המטענים והאויב. למדנו על עצמנו בהחלטה הזו יותר משלמדנו על הפלסטינים'. ברעם מפקד כיום על חטיבת הצנחנים הסדירה. בשנות הלחימה נתקלנו בו פעם ועוד פעם, כמפקד גדוד 890 בחטיבה, כמפקד יחידת העילית מגלן ובהמשך, כמפקד החטיבה המרחבית שומרון (שכם). השבוע ליווינו את המח"ט בן הארבעים ושתיים לתצפית מהר גריזים על העיר שכם שעל הקסבה שלה השתלט הגדוד שלו ב'חומת מגן'. כמונו, גם הוא מתקשה להאמין שכבר חלף עשור וכמונו, נדמה שגם הוא שכח כמה הכל קרוב כל כך, פיסית: בקושי ארבעים דקות נסיעה ממחלף גלילות ועד מחסום חווארה בכניסה הדרומית לשכם. זה המחסום שאכף על העיר סגר הדוק, חונק. כיום הוא עומד נטוש, מאפשר תנועה חופשית ברכב וברגל, משכם לרמאללה. ברעם שמח על כך. טוב לראות את שכם פתוחה לתנועה, הוא אומר. בליל הסדר תשס"ב, בשכונת גילה הירושלמית, שעדיין ספגה לעתים ירי צלפים מבית ג'אלה, אירח גדוד 890 את שר הביטחון ואלוף הפיקוד ופתאום, אומר ברעם, 'התחילו להכניס להם פתקים עם החדשות מנתניה. אני זוכר את האימה. את הסדר כבר לא סיימנו. למחרת, הגדוד כבר עלה על ציודים והתחיל לנוע לכיוון שכם'.

'חומת מגן' וגדר ההפרדה חוללו את השינוי, בעיניו. 'לפני הגדר לא היתה מגננה יעילה. ישבנו עם הגדוד בטול כרם והשב"כ היה מעביר התרעה על מתאבד בדרך. הבנתי שאין הרבה מה לעשות חוץ מלהעמיד חיילים על הכביש ליד בחן ולהחזיק ידיים. די מהר עברנו להתקפה. הוצאנו את כל הגדוד למחנה הפליטים טול כרם, לשבת חזק עליהם לפני שיתקפו אותנו. הכל עבד על זמן אפס. אם החמצת מחבל בטול כרם, בערב היית שומע בחדשות על פיצוץ בנתניה. זו מציאות הזויה, שבה המלחמה מתנהלת מטרים מהאזרחים. ניהלנו קרב אש לילי במחנה הפליטים ובבוקר שתינו קפה בבת חפר'. ביום בהיר רואים מאזור שכם גם את ביתו בשרון. פעם, בימי האינתיפאדה, ברעם לקח לשם את אשתו. לדבריו, 'היא אמרה, ‘דיר באלכ, תראה שאתה לא מפספס פה אף מתאבד. כמה הכל קרוב'.' הכל היה מאוד אישי בלחימה. 'היינו מאוד שלמים עם הפעילות", הוא אומר, "זו היתה הגנה על הבית. לא היה קשה לשכנע את החיילים שהם עוצרים מתאבדים, שאחרת יהרגו את בני משפחותיהם במרכז הארץ'. הצנחנים ששירתו תחת פיקודו ראו וחוו דברים קשים, 'אבל יצאו פחות שרוטים מהדור שלי, דור האינתיפאדה הראשונה. היתה להם הצדקה מוסרית מלאה לפעול. כאן ירו עליהם ובעורף התפוצצו אוטובוסים. פה אני רואה את הגדולה של המח"ט שלנו אז, אביב כוכבי (כיום ראש אמ"ן). הוא ידע לשים את האצבע על בעיית ההתנהגות. מי שיגיד שלא היו עבירות ערכיות בזמן האינתיפאדה משקר. גם אצלנו בחטיבה היו מקרים של השחתה מכוונת של רכוש וביזה וגניבות. גם הרגנו בטעות אנשים שלא היינו צריכים להרוג. אבל ידענו לבדוק את עצמנו וגם להעניש כשצריך, במיוחד כשאנשים עברו עבירות שלא היו רק טעות בשיקול דעת בלהט הקרב'. האינתיפאדה השלישית, הוא מתרשם, אינה עניין מיידי או מובן מאליו: 'מחיר ההפסד נצרב אצל הפלסטינים. האזרח מהשורה אצלם לא יכול היה לחיות חיים רגילים באותה תקופה. הם זוכרים זאת היטב'...

...השבוע פרס צה"ל סוללת כיפת ברזל בגוש דן, בינתיים רק לתרגול. מח"ט הצנחנים אמיר ברעם, אומר ששבירת מחסום הפחד מ'חומת מגן' רלוונטית גם לעזה. 'אולי בגלל זה אני פחות חושש מכניסה לעזה. כמו בחומת מגן, עד שאתה לא משלם מחיר קשה, עם הגב לקיר, אנחנו לא פועלים. גם אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן'." ("הארץ", 30.03.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #207  
ישן 01-04-2012, 00:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 206 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[SIZE=3][B][CENTER][U]בצה"ל..."

הקישור לראיון שמעל - עם מח"ט הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, לציון עשור למבצע "חומת מגן"("הארץ", 30.03.2012).

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1675277
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #209  
ישן 06-04-2012, 06:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

ראיון שערך יואב לימור עם אלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שפורסם היום (06.04.2012) במוסף של "ישראל היום"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

שיהיה חג פסח שמח
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #210  
ישן 06-04-2012, 23:23
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
המג"דים סוגרים פסח בבסיס: "מאשרים את המנות בליל הסדר"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.mako.co.il/news-military...de588631018.htm

לרגל החג, ערכנו ריאיונות עם שלושה מפקדי גדודים בצה"ל בכל הגזרות שסוגרים בבסיס יחד עם לוחמיהם. "אם הייתי מחבל הייתי מנסה לפגוע במהלך הסדר ולכן אנו בכוננות", סיפר מפקד הגדוד בדרום. מפקד הגדוד בצפון: "מנסים להשמידנו ונבצע משימות גם במהלך הסדר". ושלא תחשבו שלא חשוב להם האוכל: "נאשר גם את סידור השולחנות"

בעוד רבים מאיתנו יסובו לשולחן הסדר עם בני משפחותיהם, מפקדי וחיילי צה"ל יקראו בהגדה בבסיסים ובמוצבים שונים ברחבי הארץ, תוך שהם ממשיכים להגן על הגבולות. רוב מפקדי הגדודים של צה"ל החליטו להוות דוגמא אישית לחיילים ולחגוג איתם את החג במוצבים המרוחקים בגזרות השונות.
סדר בבית לחם - "כמו מבצע צבאי"

סא"ל יואב צוקרון, מפקד גדוד חרוב של חטיבת כפיר, יאשר את התפריט של ארוחת החג ומבטיח שאם יהיה אירוע במהלך הסדר הם יעזבו הכל ויטפלו בו. "אצלנו זה ממש כמו מבצע צבאי, חשוב לי שיהיה מגוון של אוכל, אני רוצה שהוא יהיה חם וחשוב לי מאוד הסידור של השולחנות", סיפר סא"ל צוקרון בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט, שייסוב לשולחן עם לוחמיו בבית לחם.


"הסדר שלנו יהיה מאוחר, אחרי שכל עם ישראל יסיים לאכול, ב-23:00 בלילה, כי אנחנו מאבטחים ומגנים", הוסיף. סא"ל צוקרון כמו מג"דים רבים אחרים בחר להישאר עם לוחמיו. "סדר בבית עם המשפחה כבר כמעט לא זכור לי".

גם בגזרת הדרום הלוחמים לא יפסיקו להגן על הגבול שמתחמם לאחרונה. "ארוחת החג בבסיס ביחד עם הלוחמים והלוחמות שמגנים על המדינה נותנת הרגשה של רעות ואחווה", סיפר בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט מפקד גדוד קרק"ל, סא"ל ג'קי בן יקר, שמפקד על גדוד החי"ר היחיד בצה"ל בו משרתות לוחמות רבות שייסגרו גם הן. סא"ל בן יקר, שבחר גם הוא לעשות את החג בבסיס במוצב חריף בגבול המערבי עם מצרים, יכול להתנחם בעובדה שאשתו וילדו בן השלוש מגיעים במיוחד מביתם שבקריות על מנת לחגוג איתו את החג.

"אנחנו נעשה את הכל כדי שעם ישראל יחגוג את חג החירות בשקט ובבטחה", מבהיר סא"ל בן יקר. "לא בכל המוצבים יעשו סדר בעת ובעונה אחת זאת כדי שהלוחמים והלוחמות יוכלו לעמוד במשימות ולשמור על הגזרה וגם ליהנות מארוחת החג החגיגית - אם ייקרה משהו בזמן הסדר נרוץ נעזוב הכל ונטפל בו".

מפקד הגדוד בדרום כי יש חשש לניסיונות חבלה במהלך החג: "אם הייתי מחבל הייתי רוצה לפגוע בזמן הסדר במטרות אזרחיות וצבאיות ולכן אני מגדיר במהלך ליל הסדר כוננות".

סדר בגבול הצפוני ברמת הגולן - "מנסים להעלימנו ולהשמידנו"

מפקד גדוד עשת של חטיבה 401 של השריון, סא"ל איתי ברין, חוגג את הסדר גם הוא עם לוחמיו ללא בני משפחתו. "בחג הזה אני אוהב לאכול במיוחד מצה עם שוקולד השחר", סיפר לחדשות 2 באינטרנט סא"ל ברין. "המסר שלי הוא שחג פסח הוא חג החירות ותפקידו של הצבא הוא לשמור על החופש והחירות של עם ישראל בתוך גבולות מדינת ישראל ואני מאחל לכל תושבי מדינת ישראל חג שמח, שקט ובטוח".

בגבול הצפוני לא לוקחים סיכונים ולוחמים רבים יאלצו לשמור במוצבים בזמן שחבריהם יסעדו. "אין משימות שיורדות מהפרק בגלל הסדר, יהיו חיילים שיבצעו את משימות ההגנה על רמת הגולן ויגנו על התושבים כאן", הבהיר סא"ל ברין. "פסח מזכיר לי את היציאה מעבדות חירות של כל עם ישראל וגם בתקופה הזו שיש את אלה שקמים ומנסים להעלימנו ולהשמידנו אנחנו תמיד זוכרים שרק אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו".

לסיכום הוא מבקש לאחל חג שמח גם ללוחמי המילואים שלו שיקרים מאוד ללבו. "אני מעריך את העבודה הקשה שהם עושים לאורך השנים", סיכם סא"ל ברין.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #212  
ישן 25-04-2012, 22:53
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
הגיבורים שלי - ראיון מבמחנה עם תא"ל יואב מרדכי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-15744-he/Dover.aspx

חמישה סיפורים: דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, כותב על פקודים ומפקדים ששכל במהלך שנות שירותו בצה"ל. מיוחד

תאריך: 24/04/2012, 19:02 מחבר: דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה מרכינה מדינה שלמה ראש לזכר הנופלים. יום בו אולי לרגע נדיר מתגמדות המחלוקות, אין ימין ושמאל, חילוני או דתי וכולנו אחים במשפחת השכול. בין הכאב הקולקטיבי שלנו כמדינה קיים גם הכאב האישי, האובדן הפרטי. זיכרון בן המשפחה, החבר לפלוגה או החבר לספסל הלימודים שבצפירת הדומייה מציפים הזיכרונות ומבליח הגעגוע.

במהלך 29 שנות שירותי שכלתי פקודים ומפקדים, אנשים ואירועים שהשאירו את חותם עליי ועיצבו את אישיותי. לרגל יום הזיכרון בחרתי לשתף בחמישה סיפורי נופלים המלווים אותי מדי יום.

ההתמודדות הראשונה שלי עם השכול הגיעה כמו תמיד ברגע בו הייתי הכי פחות מוכן, היה זה בשנת 1985 בלילה חם של אוגוסט ואני הייתי סג"ם צעיר בגדוד 51 של גולני. כוח של פלוגה א' שהה במארב בואדי הסלוקי עמוק בתוך לבנון, לפתע זיהה הכוח חולייה המונה שלושה מחבלים מתקרב ת פעימות הלב התחזקו וההתרגשות הייתה גדולה. כולם השתתקו עד שהמפקד צעק "מכת אש" וכולם חזרו מיד אחריו.

מהירי נהרגו שניים מהמחבלים, הכוח קם מיד להסתער על המחבל השלישי שנפצע קשה. בנשימותיו האחרונות הצליח המחבל לירות לעברם צרור אחרון ממנו נהרגו רב"ט חנן דרור וסמל אייל כהן ז"ל. אני הייתי עם כוח החילוץ, בעוד אדרנלין הקרב זורם בדמנו העמסנו את גופות ההרוגים ואת הפצועים על אלונקות ובמסע רגלי שארך שעה וחצי בין מדרונות הסלוקי נשאנו אותם עד לעמדת איסוף הפצועים שם המתינו לנו מסוקי החילוץ. אני זוכר עד היום את ביקורו של שר הביטחון דאז, ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין בפלוגה יממה לאחר ההיתקלות כביקור כבקור שהשאיר עלינו רושם רב.

בפעם השנייה שבה נתקלתי במוות הייתה כבר שנים אחר כך, היו אלה הימים הסוערים של אינתיפאדת "אל אקצא" ביהודה ושומרון ואני שימשתי כמפקד מרחב ביחידה 504 של חיל המודיעין. במהלך השירות ביחידה נחשפתי לסיפורו של סא"ל יהודה אדרי ז"ל אשר החל ביחידה כחייל ורק תודות לנחישותו ויכולותיו הייחודיות הצליח להתקדם עד לדרגת הסא"ל. יהודה היה פקוד שלי, את רגע ההודעה על כך שנהרג בעת פעילות מבצעית מודיעינית חשאית קיבלתי בהיותי בפעילות מבצעית במקום אחר וההלם היה גדול והתחושות קשות. הביקור בביתו והשיחה עם אישתו, אנט, והילדים היו אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי כמפקד. יהודה היה קצין מודיעין מצטיין, פקוד וחבר.

את סג"ם צור אור ז"ל הכרתי בשנת 2004 במהלכה שימשתי כמפקד מפקדת התיאום והקישור בעזה. צור, חייל רהוט ושאפתן, ישב מולי בראיון אישי כחלק מהראיונות שהייתי מקיים באופן קבוע עם חיילים וקצינים במפקדה. צור נהרג כאשר מחבלת מתאבדת הגיעה למפקדה באמתלה שזקוקה לסיוע הומניטארי, ברגע שצור ניגש אליה הפעילה את מטען הנפץ שנשאה וצור נהרג במקום. מעוצמת המטען נהרגו גם רב"ט אנדריי קגלס, לוחם מג"ב, סמ"ר ולדמיר טרוסטינסקי, והאזרח גל שפירא. אני תמיד אזכור אותו כאדם החייכן שישב מולי בראיון מיישר מבט ובטוח בעצמו.

כאשר אתה משרת בצבא ובפרט בתפקיד לחימה ישנה מעין הבנה אישית כי החיים נמצאים בסיכון ורק היציאה הביתה יכולה להוריד את הדריכות ולכן במקרה של סמ"ר מיקי גלין ז"ל ההודעה הכתה אותי בתדהמה. מיקי היה הדובר שלי במנהל האזרחי. הוא היה החייל הכי קצין שהכרתי. רהוט, חריף ומלא אמביציה ובקלות יכול למלא תפקידים של קצינים אחרים. בליל שבת היה בנסיעה מבילוי חזרה לביתו ביצע הרכב בו נסע תאונה ומיקי נהרג. הטלפון העיר אותי קצת אחרי חצות וההודעה הייתה חדה כסכין.

המוות במלחמות האין ברירה הפוקדות אותנו הוא דבר הנלקח בחשבון אך המוות באירועים אשר בשליטתנו ביניהם זהירות בדרכים הוא כואב ומיותר. משפחתו של מיקי היא מהמשפחות החזקות שהכרתי, מעטים האנשים המצליחים לנתב את הכאב לעשייה ולא להשתעבד לו.

את הנופל האחרון דווקא לא הכרתי אישית אך אני מרגיש כאילו צעדנו יחד זמן רב. סמ"ר ליאור זיו היה צלם ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. כאשר תיעד פעילות מבצעית של כוחות גבעתי ברפיח בשנת 2003 נהרג ליאור מירי מחבלים כאשר ידו האחת אוחזת מצלמה וידו השנייה נושאת את נשקו האישי. מורשתו של ליאור מתקיימת היום ללא שיג וההבנה כי התמונה המגיעה מכוח לוחם בעלת חשיבות גדולה להסברה מוטמעת היטב בצה"ל ובשנה האחרונה יחידת דובר צה"ל פועלת להקמת פלוגה שלמה של לוחמים נושאי מצלמות היכולים להעביר את התמונות משדה הקרב לבתי האזרחים באופן ברור וחד יותר מכפי שאי פעם היה. אין כל נחמה למשפחה שכולה אך אני מקווה שהצפייה של הוריו כי מורשתו של בנם מתקיימת עוזרת להם בהתמודדות הקשה.

כאב השכול נישא כל השנה ואין פריבילגיות להניחו בצד או לשימו במשמרת אצל אחר ולו לרגע קט. אך מתוך כל הצער והכאב, אשר מילים אינן יכולות לתאר את גודלו, חייבים לזכור שבמותם ציוו לנו הנופלים את החיים, מצווים עלינו להמשיך ולפעול להגנת המדינה.

אסיים בדבריה של גברת נחמה ישראלי אימם של סגן אפרים ישראלי וסג"ם דוד ישראלי ז"ל שנפלו יחד במלחמת יום הכיפורים "אם אין ערך למה לתת את החיים, אז לחיים אין ערך". מדינת ישראל חוגגת השנה 64 שנות עצמאות שאף אחת מהן לא הייתה מתקיימת ללא אלה שחרפו נפשם למענה.

יהי זכר הנופלים ברוך.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #213  
ישן 26-04-2012, 10:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מפקד בה"ד 1: סא"ל אייזנר "איבד את זה"\ מאת אמיר בוחבוט


http://news.walla.co.il/?w=%2F2689%2F2528080
"בראיון חג לוואלה! חדשות, מספר אל"מ ערן ניב על הדחתו של מי שאמור היה להתמנות לסגנו, על שירת נשים ועל דמות הקצין הישראלי בשנת 2012. "הסמכות היחידה היא המפקד, לא הרב""

("וואלה", 26.04.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #214  
ישן 03-05-2012, 23:13
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם סא"ל זאהר קבלאן, מפקד יחידת הבינוי של בסיס "רמון"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-15863-he/Dover.aspx

היום לפני 56 שנים, התקיים הגיוס הראשון של האוכלוסייה הדרוזית לצה"ל. עד לאותו יום, צעירים התנדבו לשירות, ומאז חל חוק גיוס חובה החל על כלל אזרחי המדינה, גם על בני העדה. סא"ל זאהר קבלאן, מפקד יחידת הבינוי של בסיס "רמון", הדרוזי הראשון שהתגייס לחיל האוויר, והראשון שהגיע לדרגת סגן אלוף, סיפר לאתר צה"ל על התהליך שעבר הצבא ועל מקומם של בני העדה, 56 שנים אחרי.

"זה היה ברור לי שאתגייס. לא הייתה כל שאלה. סבא שלי ז"ל, היה עוד מדור המתנדבים לצה"ל בשנות ה50, ונהרג יחד עם אחיו מירי מחבלים. אבא שלי התנדב אחריו, ואצלי זה היה טבעי לחלוטין", מספר סא"ל קבלאן. "לא ידעתי הרבה על חיל האוויר. בתקופה הזו לא הרצו לנו עם מצגות ושקפים על כל זרוע, ידענו בעיקר על חי"ר ומג"ב. אני, שמאוד התעניינתי עוד מהתיכון בנושאי פיזיקה ומתמטיקה, הלכתי להיות עתודאי ולמדתי הנדסת בניין בטכניון. כשסיימתי הציע לי שתי אפשרויות- או להתעסק בפיענוח תצלומי אוויר, או להיות קצין פרוייקטים ביחידת בינוי של חיל האוויר. האפשרות השנייה נשמעה לי מעניינת יותר, ומאז אין לי כל ספק שזה המקום שאני צריך להיות בו".

סא"ל קבלאן התקדם בתפקידים ועבר בין בסיסים רבים של החיל, מצפון עד דרום. בתפקידו כיום הוא אחראי על תשתיות בסיס רמון, לרבות כלל העניינים הלוגיסטיים. "כמפקד, יש לי אחריות גדולה מאוד. אמנם אנו יחידה תומכת לחימה, אך יש לנו השפעה ישירה על משימה המבצעית והרציפות התפקודית, לא רק בלחימה אלא גם בשגרה. אני מייעץ למפקד הבסיס בכל נושא שקשור לבינוי ותכנונו. בנוסף, אני צריך להיות עירני כל הזמן, מעין קבלן ביצוע של הבסיס", הוא מתאר.

16 שנים בצבא הן לא תקופה קצרה וסא"ל קבלאן לא קיבל שום הנחות בדרך. "כבן לעדה הדרוזית, מעולם לא קיבלתי העדפה, ומנגד לא נתנו לי הנחות. לא חשתי קיפוח אף פעם ואין לי רגשי נחיתות. בכל תפקיד אליו הגעתי התמודדתי שווה בן שווים עם אחרים, ובסופו של דבר הגעתי לכאן אך ורק בגלל כישוריי", הוא קובע.

"אני מאוד גאה שהייתי הדרוזי הראשון שהגיע לחיל האוויר ולדרגת סא"ל, לא מפני שזה דווקא אני אלא כי זה מוכיח שהמערכת בשלה לקליטת בני העדה, וסומכת עליהם בעיניים עצומות", הוא אומר, "זה מסמל לכל הקצינים והחיילים שהכל תלוי בהם, ושאם ישקיעו יוכלו להגיע רחוק".

עם זאת, סא"ל קבלאן סיפר כי עדיין ישנם פערים בין העדות והדתות בצה"ל, מה שבעיקר נובע, לדבריו, מהכרות מועטה וחוסר ידע בתרבויות אחרות. "אני חושב כי על מנת שהחיילים יוכלו לעבוד בצורה הכי טובה, על מפקדיהם להכיר את תרבותם ואמונתם, לדעת על מנהגים ואילוצים, ובכך להתחשב בהם יותר, ובתגובה יקבלו חיילים עם המוטיבציה הגבוהה ביותר, חיילים שיודעים שמכירים ובאים לקראתם".

לטענתו, העדה דרוזית מרגישה היום "חלק בלתי נפרד מהמדינה", כשהוא אישית מעריך כי "השירות הוא קודם כל זכות ולאחר מכן חובה. לכן, אם גורמים בצה"ל יחשפו גם לתרבות שלנו, האחוז יכול רק לעלות". בעבורו, חיל האוויר הוא משפחה, כזו שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. "הם נותנים הזדמנות לכל חייל בלי שום הבדל ונותנים אפשרות להתקדם בהתאם לכישורים", הוא מסכם
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #215  
ישן 08-05-2012, 08:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"קוקלה" - מפקד , פורץ דרך ומחנך\ מאת גדעון מרון
ארבעה ימים לפני מותו העניק ראש 'המוסד' ציון לשבח על מפעל חיים למשה לוין (קוקלה), איש 'המוסד' הישראלי , לוחם נועז ומפקד שהוביל אנשים למבצעים עלומים בקצווי עולם. במלאות עשר שנים למותו, מתחדדת הידיעה שקוקלה היה מאחרוני דור הנפילים של 'המוסד'

"בימים אלה מלאו עשר שנים למותו של קוקלה. סיפור אחד יסופר עליו, וממנו אפשר בעצם ללמוד הכול על האיש הענקי הזה. סיפור קטן. אולי לא חשוב כל כך, אולי לא הרואי ובוודאי לא אחד שייכנס לפנתאון הזהב של עלילות גבורה עלומות. אבל הסיפור הזה אינו אלא משל למה שהיינו לפנים ואולי לא נהיה עוד. הוא משאיר צביטה של כאב והתרפקות על זמנים אחרים, ואולי גם משהו על אנשים שהולכים ונכחדים מנוף הארץ הזאת. משה לוין, הידוע בכינויו קוקלה, הוא כל הסיפור על רגל אחת. למעשה עד מותו, לפני עשר שנים, הוא היה איש מבצעים של 'המוסד' הישראלי, לוחם נועז ומפקד שהוביל אנשים למבצעים עלומים בקצווי עולם, מפקד ששמו נקשר לאירועי המודיעין הגדולים של מדינת ישראל. כשנפטר ממחלת הסרטן בספטמבר 1994, פרסמו פקודיו ביחידה המבצעית של 'המוסד' מודעת אבל בעיתונים: 'אבד לנו משה לוין (קוקלה), מפקד , פורץ דרך ומחנך'. ימים אחדים לאחר פטירתו התכנסו חבריו לדבר על קוקלה - החבר, האבא, המחנך. וכאן מגיעים לסיפור שסיפר א', פקודו ביחידה המבצעית. אני מניח שכעבור שנים רבות ייזכר א' בסיפור, בקוקלה עצמו ובלקח שאולי נלמד ואולי לא. מכל מקום, הסיפור הוא מקרה שבו נדרשה חוליה לפעול ביעד כלשהו. הימים היו ימיו הראשונים של קוקלה כמפקדה של היחידה המבצעית של 'המוסד': 'הוא רק הגיע לפקד על היחידה ואנחנו היינו כבר בשלב מתקדם של תכנון ועשייה. הוא ביקש אותי לפרוס בפניו את התכנית. שאל שאלות, כמו היכן תחנה המכונית שתמתין לנו. הראיתי לו במפה. אמר לי: זה לא כל כך טוב, כי בדיוק כאן יש אבן שמפריעה. אמרתי לו: לא יכול להיות. שלושה חדשים אני מסתובב בלילות בשטח ואין שום אבן. טוב, הוא אמר לי, כנראה טעיתי. יצאנו למבצע ו... כמובן הייתה שם אבן. השתגעתי, הייתי בטוח שהוא שם אותה, אבל לא. הוא פשוט נתן לי לעשות את הטעות הזאת. שאלתי אותו למה לא עצרת אותי. אז הוא אמר לי: אתה יודע איך מלמדים ילד לרכוב באופניים - מחזיקים מאחור ואז עוזבים. וזה היה הוא. תמיד צדק - או באינטואיציה או אחרי בדיקה יסודית'. לפני שנתיים פורסם בארצות-הברית ספר הזיכרונות See no Evil של רובט בר, שנחשב לאחד מגדולי הסוכנים של הסי-איי-איי. עשרים ואחת שנים שימש בר מרגל הסוכנות ועשה את עיקר שירותו במיטב שנותיו במעוזי אסלאם מובהקים. הוא נשלח לפעולות חשאיות בעיראק, באפגניסטן, בלבנון ובסודן. בספר הוא טוען כי משתמה המלחמה הקרה, נשען הארגון יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים במקום על סוכנים בשר ודם. את התוצאות, לדעתו, ראו כולם באחד עשר בספטמבר 2001. קוקלה היה מודל של אותו 'הגורם האנושי' - הוא היה האנטיתזה לפוסט-טכנולוגיה שבאה תמיד על חשבון האדם היחיד. איש הביון הקלסי מהדור הישן, במובן הטוב של המילה. תכונות כשלו כמעט שאין למצוא אצל סוכני המודיעין מהדור החדש. מחלת הסרטן אובחנה אצלו כשהיה בשיא פריחתו ב'מוסד'. בהיותו שרוי בשרעפי דמדומים בבית החולים, הוענק לו מידי ראש 'המוסד' ציון לשבח על פועלו ועל פועלה של היחידה שתחת פיקודו. רעייתו ייצגה אותו בטקס חלוקת הפרס. בתום הטקס נסעו היא והחברים הטובים לחדרו בבית החולים. היו שם ראש 'המוסד' דאז שבתי שביט, רעייתו ובכירי 'המוסד'. שביט עמד למראשותיו והקריא לו את הדברים הרשומים בקלף התעודה. לאה, הרעייה , לחצה את ידו. 'אתה מבין מה הוא מקריא לך?' שאלה את האיש השוכב במיטה; והוא כבר לא יכול לענות, אבל דמעות זלגו במורד לחייו. 'הוא שכב שם כמו דינוזאור גדול' היא נזכרת 'וכולם פרצו בבכי'.

קוקלה נולד בשכונת מחלול בתל אביב, בסוף שנות השלושים; תל אביב החולית של נחום גוטמן. הילדים הלכו אז ל'שומר הצעיר', ומאז הם זוכרים ילד חזק ושתקן שגדל במשפחה קשת יום. אביו היה פועל בניין וממנו הוא זכר עבודת כפיים קשה. כשעזר לו מדי פעם בפעם, נשבע לעצמו שהוא ימצא את פרנסתו בדרך אחרת. הוא למד ב'כדורי' וחלם להיות וטרינר כשיגדל, אבל הוא פנה לצנחנים, לפלוגה ה' המפורסמת. זו הייתה תקופת פעולות התגמול. המג"ד היה אריק שרון, שמיד שם עין על הצנחן גבה הקומה: 'הוא נראה לי אז אדם עם נפש סוערת', ייזכר לימים שרון. כבר אז הוא הקרין את התמהיל של כריזמה וקסם אישי, כוח וחברות, והכול יחד גרמו לאנשים סביבו לפחד ממנו וגם להעריץ אותו, לסמוך עליו וללכת אחריו בעיניים עצומות. לפני כמה שנים, כשכתבתי על קוקלה לעיתוני 'ידיעות אחרונות', נפגשתי עם אריק שרון, מפקדו וחברו הטוב. 'יש רגעים כאלה' אמר לי אז שרון, 'שלעולם לא תשכח. כך היה בפשיטה על משטרת כונתילה. היינו כבר עייפים והרוגים ממאמץ, וממש לפני היעד, אני מסתכל שמאלה ורואה את קוקלה רץ לידי והיה לו מין חצי חיוך על הפנים, כאילו אמר לי: אל תדאג, אני פה'. את פריצת הדרך הגדולה שלו עשה בסיירת מטכ"ל שהייתה אז בחיתוליה. אברהם ארנן, דמות מיתולוגית לעצמה, היה מפקדה הראשון של היחידה בת תריסר הלוחמים. קוקלה היה סגן צעיר שעמד לפני שחרורו מהצבא. אלי גיל, 'דאוד', היה אז אחד מהחיילים ביחידה. בערב יחידה לזכרו של קוקלה הוא סיפר: 'יום אחד בא אברהם ואמר לנו: אני מביא אליכם בחור אחד, שהוא מה- 12 הטובים של הצנחנים. הוא כבר ילמד אתכם דרך ארץ. ובאמת, יום אחד הגיע קצין צעיר, גבוה, יפה תואר וקשוח. הוא החל לטרטר אותנו ככה, שהחלטנו לעשות מרד ולעזוב את היחידה. אחרי שלושה ימים הגיעו אלינו סמי נחמיאס ואברהם ארנן, שכנעו אותנו לחזור, ובאמת הוא התחיל להקנות לנו דברים אחרים לגמרי. כל מיני פטנטים של הכנסת מצלמות לתוך גבסים וצילום נסתר. זה לקח אותנו למקום אחר לגמרי'. וכאן הייתה הנקודה המחוללת - נקודת המפנה שהפכה את הסיירת ליחידת צה"ל הראשונה במעלה. קוקלה הנהיג את היחידה לפעולת החדירה הראשונה מעבר לקווי האויב. המשימה הייתה לחדור אל מוצב הקורסי שבשיפוליה הדרומיים של רמת הגולן. נבחר צוות מצומצם ופיקד עליו קוקלה. כל צמרת צה"ל המתינה במתח רב בחדר הפיקוד. בני, אחד מחיילי צוות הפשיטה, סיפר בערב יחידה: 'קוקלה הוביל אותנו בתוואי מאוד תלול וקשה. השקנו לתעלות של המוצב הסורי והגענו עד כדי מרחק של חמישה מטרים מהזקיף הסורי. מאחורינו היה כביש שעליו חלפו מדי פעם משאיות, וחיילים סוריים חצו אותו ברגל. פתאום קוקלה לוחש לי: קום ותשתין על הכביש. לחשתי לו: השתגעת? הוא אמר לי - זה בסדר. קמתי והשתנתי על הכביש. אחר כך הוא שלח את שאר החיילים וכמובן הוא בעצמו. אני חושב שככה הוא הקנה לנו את הערך הזה של התחושה שאפשר לעשות הכול. כשחזרנו, גילינו מארב סורי חמישים מטר מאתנו. קוקלה הורה לנו לרדת במקום. כאן נכנס האלמנט שלא רק האומץ חשוב, אלא גם שיקול הדעת. התחושה שכאשר צריך, הפגן את החוזק שמשמעותו כוח, ואולם כשצריך, היה זהיר ורק כוח'. 'וזה', אמר עליו שבתי שביט 'היה מודל שגילם את האישיות שלו, את המצוינות שלו ופריצת הדרך החדשנית, שתלווה אותו כחוט השני עד הפיקוד הגבוה על היחידה המבצעית של 'המוסד'.'

אחרי ששוחרר מהצבא הוא עסק בחקירות פרטיות, ראה עולם כמאבטח ב'אל-על', ובגיל שלושים וארבע, כבר לא ילד, התגייס ל'מוסד'. סלולו התחיל אצל צבי'קה מלחין, רב-אמן מודיעיני, שריד מהזן הישן של מקצועני ביון, שהתפרסם בעיקר בזכות לכידתו של אייכמן. לפני חמש שנים הכנתי כתבה על קוקלה ל'ידיעות אחרונות'. כששהיתי בקרב חבריו לעת ההיא, שחלקם גדלו והתעצמו עד מאוד והגיעו לצמרת החברתית-מדינית-כלכלית במדינה, חשתי כי לעולם יישאר האיש וסיפורו המיוחד במינו בלתי פתור עד תום. אולי בגלל מורכבותו ופניו הרבים כל כך. אנשים קינאו בו, אהבו אותו, שנאו אותו. שנים עקבתי אחריו מקרוב בעת שהיה קרוב משפחתי, ולכן ככל שאני מנסה להתרחק לכדי אובייקטיביות עיתונאית, כך אני מוצא עצמי במידת-מה נוקט עמדה כלפי האיש. 'חשבתי הרבה איך להגדיר אותו', אומר חבר קרוב מאוד שהכיר את פעילותו מקרוב ואשר אוהב לספר על החוש הטכני המוגבל של קוקלה. 'היו לו שתי ידיים שמאליות, אבל תמיד ידענו שקוקלה, בזכות רצונו ודבקותו במשימה, יוכל להתגבר על כל מנעול ומפתח, גם המתוחכם ביותר. גדולתו האמיתית', אומר החבר, 'הייתה היכולת לתכנן ולצפות את מרב התרחישים האפשריים, עד הפרטים הכי קטנים. היכולת הזאת חוללה גם הצלחות גדולות וגם יכולת להתגבר על כישלונות, והיכולת הזאת נתנה לו את הכוח לטפח את הלוחם, בתחושה של אבהות מוחלטת'. רבים מאנשי המבצעים של 'המוסד' התוודעו אליו בתקופת היותו ראש המחלקה, כאשר הדריך בנושאי ההתמצאות בשטח בתחום המודיעין. 'לי הוא היה אומר', נזכר שבתי שביט, 'חשוב שיהיה להם כבוד אלינו, אבל לא יזיק אם הם גם קצת יפחדו'. אז גם יצא שמעו למרחקים כאחד ש'נותן צ'פחה' מדי פעם בפעם לחניך. אבל המנהיגות שיצר בהדרכה הולידה ביחסי הגומלין אמונה עיוורת של חניכיו ונכונות ללכת אחריו לכל מקום ולכל מבצע. והוא שעמד לו אחר כך, כשמונה לראש החוליה הנחשבת לחוד החנית של 'המוסד'. היה מדובר בתפקיד יוקרתי, מסוכן, הרואי. זו הייתה תקופת הזוהר של קוקלה. זה היה מיצוי כל התכונות הגלומות באיש. 'כושר הריכוז שלו היה פנומנלי', אומר שביט. 'לא נתקלתי בשום אדם בעל מינון כה גבוה של תכונה זו. מרגע שסומן יעד או מבצע, היה נכנס לתהליך של ריכוז והתכנסות, כאשר כולו, גוף ורוח, ממוקדים בעזרת קרן לייזר בלתי נראית ביעד. בסביבתו היה אפשר לחוש בגלגלי השיניים ובמתח הפנימי השקט, שבעזרתם הוא מפרק את המשימה לאטומים ובונה אותה מחדש עם התכנית המבצעית'. אלה היו אותן פעולות עלומות של קהילת המודיעין הישראלית.

בערב שארגן 'המוסד' לזכרו, נפנה ראש המוסד דאז אפרים הלוי לפעילות זו: 'קוקלה במשימותיו לא רק הפקיד את גורל המבצע בידיו. הוא הפקיד את גורלו של המשגר בידי המשוגר, ובסוג העשייה שבה עסק והתמחה רוב שנותיו, שגיאה גדולה, טעות גדולה, היו יכולים לעלות למשגר במשרתו ובתהילתו, ו'המוסד' כולו היה אמור להידרדר לתהום גדולה'. הפגישה הראשונה הממשית שלו עם אפרים הלוי הייתה באירוע שבו נפגעו שני אנשי 'מוסד' בחו"ל במהלך מבצע. היה צורך לחלץ את שאר האנשים מהשטח, בלי שתיחשף זהותם. שביט היה אז בשליחות במזרח הרחוק, וקוקלה היה המפקד בשטח. הלוי היה המפקד במטה. בערב לזכרו של קוקלה סיפר הלוי בהתרגשות רבה על השעות ההן: 'בשעות האלה הוא פעל במרחקים ואני גיביתי אותו בהנחיה, בעידוד ובתמיכה, ככל שרק יכולתי. השעות האלה היו כמסכת חיים שלמה. הכול התנקז לאותן שעות. כתמיד, היה הכול תלוי על בלימה. חוט דק הפריד בין ההיחלצות ובין ההידרדרות. ולתוך המצב הזה מזג קוקלה את מלוא יכולתו. הוא התגלה כפי שהכרנו אותו בעתות כאלה. הזדקר במלוא גדולתו, קר רוח, רגיש להיבטים אנושיים. כל אשר ספג לתוכו ולאורך השנים, הקרין כלפי סביבתו'. קוקלה שם דגש באנשים היוצאים אתו למבצעים. הייתה לו היכולת לטפח נון-קונפורמיסטים כמוהו. הוא ראה אצל אנשים תכונות שאינן גלויות לעין. כשמונה שבתי שביט לראש 'המוסד', הוא מינה את קוקלה לראש היחידה המבצעית, תפקיד בכיר. המינוי גרר תגובות של ביקורת במערכת. אנשים ייחסו את המינוי לחברות שהייתה בין שביט לקוקלה, ובעצם רובם פחדו מחריגותו, מהיותו שונה כל כך. כשנפטר קוקלה, ספד לו שביט על קברו ונגע בנקודה זו: 'דרכך במשרד לא הייתה סוגה בשושנים. פילסת לך דרך באמצעות עבודה נטו... שימשתי לך מליץ יושר לא בגלל החברות בינינו. זיהיתי את הפוטנציאל הטמון בך והחלטתי שאסור לתת לך ללכת בלי לאפשר לך למצות אותו לטובת ביטחון המדינה... זיהיתי בך את השוליים הייחודיים בשנים שפיקדת על אחד הצוותים היותר מבצעיים שלנו. המימוש המיטבי שלהם בא לכלל ביטוי בחמש השנים האחרונות, שבהן פיקדת על אחד האגפים המבצעיים שלנו'. ואמנם, קוקלה ואנשי יחידתו פרעו את השטר. היקף פעילות היחידה ברחבי העולם הושלש מיד. את אחד המבצעים האחרונים בחייו, מבצע מסובך ומורכב שהעלה את 'המוסד' לרף חדש, הוא כבר ניהל ממיטת חוליו. גם על מבצע זה זכו הוא ואנשיו לצל"ש. 'חייו', אמר עליו אפרים הלוי, 'היו מסכת חיים רצופת עשייה ואירועים. אחדים היו אף נוראי הוד'." (מתוך "מבט מל"מ" כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין, גיליון 39, דצמבר 2004, עמודים 28-30.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #216  
ישן 11-05-2012, 07:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

האלוף שלא מתבייש לא להסתער\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/1.1704114
האלוף במילואים ישי בר, פרופסור למשפטים ובוגר ישיבה תיכונית, מצרף את קולו לביקורת על עמדת הדרג המדיני ביחס לאיראן. במקום להסתער לתוך מלחמת ברירה נוספת הוא קורא למנהיגות הישראלית לאזור אומץ לחשוב. זו גם הזדמנות ראשונה לשמוע בפומבי את הביקורת המנומקת שלו על כישלונם של הצבא והממשלה להכשיר את החיילים למלחמה ועל חדירתה המסוכנת של הקנאות הדתית לתוך צה"ל

"באחד עשר ביולי 2006 בא ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, לביקור בפורום המטה הכללי. בחדר הישיבות בקומה הארבע עשרה של בניין המטכ"ל בקריה נועדו אולמרט, שר הביטחון הטרי שלו עמיר פרץ, הרמטכ"ל דן חלוץ והאלופים. משרדי הרמטכ"ל והאלופים הועברו לבניין המודרני, שמנחת מסוקים הוקם על גגו, מעט יותר משנה קודם לכן. כמו בחדר הדיונים הקודם, גם על קיר החדר הנוכחי, לצד מסכי הפלזמה, נתלה הציטוט המפורסם של דוד בן גוריון: 'תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך'. בלי שאיש מהנוכחים בחדר ניחש זאת, עתיד היה החודש הקרוב להעמיד את דברי ראש הממשלה הראשון במבחן קשה במיוחד. במערכת הבחירות שהסתיימה במארס של אותה שנה תפס תקציב הביטחון מקום ניכר. המפלגות התחרו זו בזו בהצגת קו חברתי, וקיצוצים נוספים בתקציב נראו באופק. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, תיאם מראש את הסקירות שישמעו אולמרט ופרץ, במטרה לשכנעם שקיצוץ נוסף יהיה מסוכן. ראש אגף התכנון, האלוף יצחק (חקי) הראל, הציג סקירה של השלכות הקיצוצים על צה"ל. בעוד חודש אני משתחרר, אמר הראל לאולמרט. אני בישורת האחרונה של שירותי ומבקש לדבר מהלב. צה"ל הוא צבא חלול, בלא רמת אימון מספקת ובלא די מלאים וחלפים. כדי לעמוד במשימות המוטלות עליו, הוא זקוק ליותר כסף. 'מי שרוצה צבא טוב, צריך להשקיע בו', הוסיף ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, 'זה ייצא זול יותר מאשר המחיר שנשלם במלחמה'. אחריהם נטל את רשות הדיבור האלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. במטכ"ל של חלוץ היה הפרופסור למשפטים בר, מומחה בדיני מיסוי, כמעט בחזקת אורח מכוכב אחר. בר, שסיים את שירותו הסדיר כמ"פ מצטיין בחטיבת הצנחנים, התקדם בדרגות במערך המילואים, שם היה מח"ט צנחנים במילואים ואחר כך מפקד אוגדה. עם קבלת דרגת האלוף חזר לשירות קבע, אך המשיך להצטייר כילד הרע של המטכ"ל, שאינו מהסס להצביע על ליקויים ואינו מסתיר את ביקורתו על הזנחת מערך היבשה ויחידות המילואים, בשנים שבהן צה"ל השקיע את כל זמנו ומרצו בלחימה בטרור באינתיפאדה השנייה. בר סיפר לאולמרט על חטיבה 5, חטיבת חי"ר במילואים שחמישה עשר מאנשיה נהרגו בקרב הקשה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן. יותר מארבע שנים חלפו מאז, אמר בר, ומצב הכשירות של החטיבה לא השתפר במאום. לו נדרשה כעת להילחם, לא היתה משיגה בהכרח תוצאות טובות יותר. כשירות צבא היבשה, הוסיף, משולה לצ'ק בלי כיסוי. מתישהו יגיע הטלפון מהבנק. 'צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו', אמר בר, שגם תקף בחריפות את יחסי הדרג המדיני והצבאי, בעיקר על רקע השליטה בשטחים, והזהיר שהתנהלות המדינה שם 'מנוונת ומנוולת' את הצבא. צה"ל הוא צבא בינוני, אמר האלוף לראש הממשלה. נותרו בו עדיין איים של מצוינות, אך הם מוקפים בים של בינוניות. אולמרט לא התייחס ישירות לדברי בר. את טענות האלופים נגד הקיצוץ דחה. יש לי די צרות עם מצבם הכלכלי של הזקנים בתל אביב, אמר להם, תצטרכו להסתדר עם מה שיש. לאלוף הראל אמר: אני רוצה לאחל לך הצלחה בחיים האזרחיים ולהרגיע אותך - צה"ל לא ייפגע. הרמטכ"ל התערב, בניסיון לתקן משהו מהרושם שהותירו האלופים. 'המשימות השוטפות יתבצעו לעילא ולעילא', הבטיח חלוץ, 'עם מינימום טעויות ומקסימום הישגים. יש על מי לסמוך'. למחרת, בתשע בבוקר, נקלע סיור של גדוד מחטיבה 5 ליד זרעית בגבול לבנון למארב מתוכנן של חיזבאללה. רמת ההכנה של כוח המילואים למשימתו, וכמוה גם איכות הפיקוח של העוצבה המרחבית, אוגדה 91, התגלו כבלתי מספקות. מותם של שמונה חיילים ביום הקרב שהתפתח עם חיזבאללה, ובעיקר חטיפת שניים נוספים, אודי גולדווסר ואלדד רגב (שרק בדיעבד התברר בוודאות שנהרגו בתקרית), דירבן את אולמרט להחלטה הנמהרת-משהו לפתוח במלחמה בלבנון, זו שנודעה בהמשך כמלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה שלח למערכה צבא שלא היה מוכן דיו למשימתו, מבלי שהדרג המדיני הטרי והבלתי מנוסה מבין לעומקן את משמעויות המהלך. בשלושים וארבעה הימים הבאים, ובשש השנים שחלפו מאז, היו לאולמרט בוודאי הזדמנויות לא מעטות להיזכר באזהרה של האלוף בר.
האלוף יוצא מהארון
בהתחשב במגוון התפקידים שמילא, קצת מפתיע שישי בר, בן חמישים ושש, נשאר כמעט אלמוני בעיני הציבור הרחב. אחרי המלחמה, כשסיים את כהונתו כנשיא בית הדין לערעורים, הוטל עליו להקים מחדש את הגיס המטכ"לי - מפקדת גיס שתתמחה בעיקר בלחימה עתידית בלבנון, אשר בוטלה במסגרת השינויים הארגוניים שיזם חלוץ זמן קצר לפני המלחמה. בר גם פיקד על קורס מפקדי האוגדות הראשון שלאחר המלחמה, עוד מרכיב צבאי חיוני שנשכח ובוטל בימים העמוסים של האינתיפאדה השנייה. חלק מכהונתו בגיס עשה בר כאיש מילואים, במקביל לשובו לאקדמיה. לפני כארבעה חודשים העביר סופית את הפיקוד על הגיס למחליפו, האלוף נועם תיבון. עכשיו הוא מתפנה לעיסוקו המרכזי, מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. עד היום התנזר בר באופן שיטתי מראיונות. יש לו הרבה מה לומר על הכשירות הבלתי מספקת של צבא היבשה ובעיקר של יחידות המילואים, על יחסי דתיים וחילונים בצבא (הוא עצמו חובש כיפה, בוגר הישיבה התיכונית היוקרתית נתיב מאיר בירושלים) ועל האופן שבו צה"ל מצטייד במערכות נשק עתירות תקציב. בר לא נכנס לפוליטיקה, לא מקדם ספר זיכרונות פומפוזי אך משמים, ולא מחפש עבודה חדשה בחיים האזרחיים. החלטתו להתראיין בהרחבה בפעם הראשונה קשורה בנכונותו להשמיע דעות שעד היום נאמרו רק בפורומים צבאיים סגורים, ובעיקר בהסתייגותו מתקיפה ישראלית יזומה באיראן, אם זו תיעשה בלי תיאום עם ארצות הברית. 'איראן היא הסיבה שבגללה אני יוצא מהארון', הוא אומר. לישיבה מאחד עשר ביולי, שהציטוטים ממנה אומתו עם כמה מן האלופים שהשתתפו בה, בר מסרב להתייחס בהרחבה בנימוק שהפרוטוקולים מפורום מטכ"ל חסויים. 'הישיבה היתה קשה. היו אלופים ששתקו. אחרים התקרנפו. רבים דיברו בשבחו של צה"ל ובזכות כשירותו. מעטים קילקלו את האווירה. לזכותו של אולמרט ייאמר שהקשיב לי, למרות דברי התוכחה', הוא אומר. 'שלושת המשפטים שצוטטו ברבים משקפים מעט ממה שאמרתי במהלך הדיון. אלמלא המלחמה שפרצה למחרת איש לא היה מייחס לכך משמעות. באותו יום הדליפו אנשי אולמרט לאתר אינטרנט שהיו בכי ונהי בפורום מטכ"ל. בתגובה הדליפה דוברת צה"ל אז, מירי רגב, מעט ממה שאמרתי'.
הכתובת היתה על הקיר?
'כל קצין מקצועי יכול היה לזהות בקלות את בעיית הכשירות, או העדר הכשירות, בצה"ל, בקיץ 2006. לא היתה פה שום הארה'.
מדוע לא דיברו אלופים נוספים?
'משום שצבא הוא גוף היררכי. מטבע הדברים, קצינים מתיישרים מהר בהתאם לטון, למוזיקה, למה שההנהגה רוצה לשדר. הפוזיציה של הילד שצועק שהמלך עירום אינה נוחה, בטח לא כשאתה מפקד בכיר. קצינים הם בני אדם, גם הם רוצים להתקדם. הרבה יותר קל לשחות עם הזרם'. לפני יותר משנה פירסם מפקד חטיבת הנח"ל אז, אלוף-משנה (כיום תת-אלוף) אמיר אבולעפיה, מאמר מעורר מחלוקת בכתב העת הצבאי 'מערכות'. אבולעפיה טען שלקצינים רבים, גם בדרגות בכירות, חסר האומץ הדרוש להביע עמדה עצמאית, מחשש שהדבר יפגע בהמשך הקריירה שלהם. בר שותף לביקורת שלו. 'כשהייתי מפקד קורס מ"פים ומג"דים, הרמטכ"ל אז שאול מופז בא לבקר. סיפרתי לו שאיכות הדיונים אצל המ"פים יותר טובה מאשר אצל המג"דים. הוא שאל איך זה יכול להיות. אמרתי שהם עדיין סוסי פרא צעירים, שלא הפנימו את עקרונות הקונפורמיזם המקובל בצבא. המ"פים הצעירים ביטאו קו אמיץ, עצמאי. בכיתות המג"דים שמעתי יותר את הדעות המקובלות, את המיינסטרים. אין לי ממצאים אמפיריים, אבל בלי ספק הטיעון של אבולעפיה נכון בחלקו. במיוחד בצבא שאינו נמצא כל הזמן במלחמה ומפקדיו אינם נבחנים בקרב ולכן קידומם מושפע, במידה רבה, מחוות דעת מפקדיהם הישירים, יש נטייה אנושית לרצות את הדרג הבכיר. יהיה מי שיאמר שהקונפורמיזם משתלט. חלק מאיתנו יקראו לזה אופורטוניזם'. מאז המלחמה השתבח הצבא, ובמיוחד הרמטכ"ל שמונה להחליף את חלוץ המתפטר, גבי אשכנזי, בשיפור יכולתן של יחידות היבשה. בר אינו שותף לטפיחה הקולקטיבית על השכם. 'כשירות הצבא השתפרה מאז 2006', הוא אומר. 'המגמה השתנתה, אבל התוצאה רחוקה עדיין מלהיות אופטימלית. יחידה צבאית, גם במילואים, צריכה להתאמן באופן סדיר, אימון אינטנסיבי, לפחות פעם בשנה. זה המינימום הנדרש. נהגנו להתאמן כך בשנות השמונים ומאז ישנה נסיגה משמעותית. לא הגענו כיום למצב סביר של כשירות. איום הקיצוצים רק מחמיר את המצב'. כמו באביב 2006, גם מערכת הבחירות המתקרבת תעמוד בסימן של דרישות לשינויים חברתיים, שחלקם אמור להיות ממומן מהנתח הגדול ביותר בתקציב המדינה, תקציב הביטחון. גם כאן, מסרב בר להצטרף למקהלה הכללית. 'הצבא במידה מסוימת חוטא בכך שאינו מבין את תפקידו - והדרג המדיני חוטא שבעתיים', הוא טוען. 'הצבא לא מפנים שחובתו, חובת המינימום כלפי חייליו, לצייד את החיילים בציוד סביר ולתת להם את האימון המתאים. תקציב הצבא נשלט על ידי הדרג המדיני ומנוהל באופן שיוצר מצב פרדוקסלי. המדינה לא ממלאת את חובתה. היא צריכה להגדיר את הסיכונים האסטרטגיים שבהתאם להם צה"ל צריך להיערך, ולתעדף אותם. קשה לי לשמוע את הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ, שמבין בלוגיקה, אומר משפטים כמו 'מעולם לא היה תקציב הביטחון כל כך גבוה'. השאלה אינה הסכום המוחלט של התקציב, אלא המקורות והשימושים. כנגד איזה איומים על הצבא להיערך. ראש אמ"ן דיבר באחרונה על כמאתיים אלף טילים ורקטות שמכוונים לעורף הישראלי. אני שומע את השר להגנת העורף קובע נחרצות שיש כשלים ופערים בהיערכות העורף. הכשל הזה מונח לפתחו של מי? אני לא מומחה גדול לעורף, אבל אם זה איום ממשי, נא להיערך בהתאם. אם הדרג המדיני קובע שהעורף מאוים, הוא צריך לתקצב את מרכיבי המענה הסביר בעיניו. ההתחמקות של הדרג המדיני מעידה על חוסר הפנמה והבנה של יחסיו עם הצבא. אי אפשר לומר: 'נתנו הרבה כסף' בלי להתייחס לצרכים שעבורם נדרשים המשאבים. הכשל השני של הדרג המדיני טמון בכך שהוא משאיר לצבא יותר מדי חופש פעולה באשר לבניית הכוח בטווח הארוך. הדרג המדיני אינו מעורב מספיק ולכן גם לא מחויב לתהליך. השאלה אם לקנות מטוס במאה מיליון דולר אינה רק שאלה צבאית. דרג מדיני צריך לעסוק בשאלה אם למדינת ישראל יש משאבים לקניית המטוס, אם לרכוש טנקים מסוג מרכבה סימן ארבע ונגמ"שי נמ"ר. אלה פרויקטים שעולים מיליארדים רבים. כיום הצבא מציג את העדפותיו לדרג המדיני שמאשר אותן, כמעט באופן אוטומטי, כיוון שאין לו כלים לבחון באופן ביקורתי את העדפות הצבא. צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה את הצעצוע הכי טוב שיש על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי העדיפויות ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים - ובמדינה דמוקרטית אין ספק שזכות הדרג המדיני לקצץ בתקציב - אין לצה"ל כסף להתאמן, כי מרבית התקציב כבר שועבדה מזמן, באישור הדרג המדיני, להצטיידות ארוכת טווח. לכך מצטרפת אשמת הצבא: זה שנים רבות הוא אינו מפנים במידה הראויה את חשיבות האימונים במונחים של כשירות ובניין כוח. אימון יחידות בצבא אינו בזבוז, אלא השקעה. יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה. זו לא בושה להיות עני. תחשוב על שתי משפחות עניות: אחת משקיעה את מעט כספה רק בספרי לימוד, בחינוך, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיות ארבעים ושניים אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה. טנקיסט במרכבה משוכללת שאין לו די זמן להתאמן על הטנק לא יוכל, ביום פקודה, לנצל את יתרונותיו'.
מטוס אף-35 הוא טלוויזיית 42 אינץ'?
'לכל קניית פלטפורמה יש נימוקים מוצדקים. הבעיה היא ביכולת לפרוע את החשבון. אם הדרג המדיני אישר את הרכישה, הוא לא יכול לסגת ממנה. צריך לבנות את התקציב מלמטה. לפני הכל, אימון הכוחות ורכישת ציוד לחימה בסיסי ותחמושת. בכסף הנותר, קונים מה שאפשר. כיום ההתנהלות הפוכה. קודם משעבדים, ברשות הדרג המדיני, את מרבית המשאבים שנים ארוכות קדימה ואחרי כן מקצצים. למה הגענו השנה לעברי פי פחת? כי מרבית התקציב שועבדה לפרויקטים ואז לא נותר כסף לאימונים ואין כסף לקנות נייר טואלט. התוצאה החמורה ב-2006 היתה שיגור חיילים למלחמה בלי אימון מינימלי. ארבע שעות הכשרה בנהיגה לנהג טנק בשירות סדיר - זה מה שניתן לחיילים לפני לבנון. על הבגידה הזאת בחיילים אי אפשר לחזור שוב. לשלוח חיילים לא מאומנים לקרב זו בגידה מוסרית. יש שיפור משמעותי בכשירות מאז סוף המלחמה בלבנון, אבל עוד לא הגענו לנקודת איזון סבירה. אם ניסוג עכשיו ממה שהשגנו, זה יחזיר אותנו ל-2006. רמטכ"ל לא יכול לשלוח חיילים לקרב בלי אימון. כל השאר, מעבר לציוד הסביר, הוא כבר מותרות. נלחמים עם מה שיש'.
אז צה"ל מוכר תדמית לציבור, מעבר לכשירותו האמיתית?
'צבא זה ביזנס רציני. אתה עוסק בביטחון המדינה ובחיי אדם. שיווק ביטחון לא דומה לשיווק פאמפרס או מטרנה. אתה צריך לחשוב גם על בניית הרתעה כלפי האויב. מצד שני, אסור לרמות את החברה הישראלית ובעיקר את החיילים בסופרלטיבים על כשירות ומוכנות שאינם הולמים את המציאות. הניסיון מלמד שכל בועה סופה להתפוצץ והפיצוץ הזה, אם חלילה ייגרם ביום פקודה, יהיה מאוד משמעותי, כי הלוחמים ייפגעו ממנו ראשונים. בפרידה מפורום מטכ"ל מדברים בדרך כלל בשבחו של המנוח, הקצין המשתחרר. אני עשיתי דבר שלא ייעשה: דיברתי על כשירות ועל הצורך להתאמן יותר, על הצורך להימנע ממלחמות מיותרות, מלחמות ברירה, על הצורך בחיזוק הערכים. צה"ל לדורותיו התברך בחיילים ומפקדים זוטרים מטובי הנוער הישראלי. ב-73' מי שהציל את המדינה היו הלוחמים בפלוגות ובגדודים ומפקדיהם שבגופם כיפרו על חטאי האלופים. מפקדי הדרג הזוטר והבינוני היו משכמם ומעלה. ב-2006 התגלה הבלוף של חוסר כשירות הלוחמים, חוסר הבנה אופרטיבית של הצבא וחולשה אסטרטגית בממשק שבין הדרג המדיני והצבאי. הרמטכ"ל חלוץ כלל לא התייעץ איתנו, חברי פורום מטכ"ל'. גם ממבצע עופרת יצוקה בעזה, שנתיים וחצי אחר כך, בר רחוק מלהתפעל. 'זה היה מבצע כוחני. לא היתה בו שום הארה אופרטיבית', הוא אומר. 'מבצע מוגבל עם הישגים מוגבלים. בוודאי אי אפשר להצביע עליו כעל נקודת מפנה בשיקום הצבא. אל תטעה. צה"ל הוא צבא טוב. יש לנו צבא חזק ואיכותי. החיילים הצעירים שלנו ומפקדיהם הם נכס נפלא. החובה היא לייצר לחיילים הללו תנאים ראויים שיכינו אותם ליום פקודה. זו חובתנו, המפקדים הבכירים - ולא תמיד עמדנו בה'.
האומץ לחשוב אחרת

בר גדל בירושלים, שבה הוא מתגורר עד היום. הוא נשוי לחגית, העוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי. לזוג שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות. ארבעת הגדולים יותר (בת ושלושה בנים, שהצעיר בהם עודנו בשירות חובה) שירתו כולם בצנחנים. אלוף-משנה (מיל') אריה נייגר, שהיה מ"פ במקביל לבר בחטיבת הצנחנים הסדירה באמצע שנות השבעים, אומר שבר היה המ"פ הבולט בחטיבה באותה תקופה, אבל החליט להשתחרר ולצאת ללמוד משפטים. 'ב-76' היינו יחד בקורס לוחמה זעירה, הכשרה בת שלושה שבועות שהחטיבה עשתה לקצינים צעירים, שהתחילה בתל נוף והסתיימה, בלי שתיכננו מראש, בהשתתפותנו במבצע אנטבה', נזכר נייגר. 'יצאנו כל יום לניווטי בדד וישי תמיד היה מגיע בין הראשונים. באחד הערבים כמה מהקצינים סיפרו שיש במושב סמוך כרם עם ענבים טעימים במיוחד. למחרת, כולם חוזרים מהניווט וישי מגיע אחרון, כמה שעות אחרי כולם. שאלנו אותו: איפה היית? והוא אמר: רציתי לאכול מהענבים שכולם מדברים עליהם. שאלנו, מה פתאום לוקח ארבע שעות לאכול והוא ענה: לא, לקח לי ארבע שעות למצוא את בעל הכרם ולבקש ממנו רשות. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל הסיפור אמיתי לגמרי. הייתי שם'. אחרי השחרור עשה בר מסלול כפול: מאה ימים בשנה, לעתים יותר, כמפקד צנחנים במילואים ובד בבד גם קריירה אקדמית, שבה התמנה לפרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בדיני מסים ובין השאר עסק בשאלות של מיסוי מכשירים פיננסיים. לפני כעשור אף הועלה שמו כמועמד לחברות בבית המשפט העליון. חברו נייגר אומר ש'במידה מסוימת יש כאן פספוס כפול. אין ספק שהוא עשוי מחומר לבית המשפט העליון וגם מחומר של אלוף פיקוד. הוא פסח על שתי הסעיפים, נע כל הזמן בין המסלול המקצועי למחויבות למדינה. פעם שאלתי אותו מדוע הוא כל הזמן מדלג בין שתי הקריירות והוא אמר: אתה מכיר אותי. אני לא יכול לשבת דקה במקום אחד'. ב-2002, אחרי שפיקד על עוצבת אדום (הערבה), חזר בר לשירות קבע, כאלוף, הפעם בתפקיד משפטי - נשיא בית הדין לערעורים. פסקי הדין שחיבר היו רחוקים מתחום התמחותו המקורי ועסקו בעיקר בהיבטים של המשפט הפלילי. רבים מהם טיפלו בהגדרת זכויותיו של החייל הזוטר מול המערכת הצבאית החזקה. אחרים נדרשו לעבירות מוסריות (ובהן ביזה ואלימות) בימי האינתיפאדה השנייה. כעת, באקדמיה, הוא עוסק, לצד דיני המסים, גם בשאלות של מוסר ודיני לחימה. אחרי המלחמה בלבנון, כשהוצע לו הפיקוד על הגיס המטכ"לי, קפץ בר על המציאה. בעיניו, הקמתו מחדש של הגיס היא הצלחה משמעותית לצבא. 'לדעתי זו דוגמה יוצאת דופן לכוחות חיוביים שיש בחברה הישראלית', הוא אומר. 'הקמנו אותו מאפס. כשיצאנו לדרך, מיד אחרי המלחמה בלבנון, נאמר לי שהקמת הגיס תיקח שלוש שנים. בפועל, הגיס הוקם וקיבל אחריות מבצעית כעבור שמונה חודשים. אנשים מבוגרים, חלקם בכירים מאוד, התגייסו חזרה לשירות מילואים ולצדם קצינים צעירים, תוך נכונות בלתי מוגבלת לתרום ולסייע לביטחון המדינה. הגיס גיבש תפיסה אופרטיבית ללבנון ובוודאי שיהיה לה ערך מוסף אם נידרש לכך. בניגוד ל-2006, יש היום תפיסה כוללת ומלאה באשר ללחימה במרחב לבנון'. בחמש השנים האחרונות שירת תא"ל (מיל') יעקב זיגדון במפקדת הגיס של בר. 'ישי הוא לא מפקד קונבנציונלי. בדיוק משום כך הרבה מפקדים קונבנציונליים לא יודעים איך לאכול אותו", אומר זיגדון. "הצבא היה מרוויח אילו היו לו בכל מפקדה כמה קצינים כמו בר. הוא חושב אחרת, נקי וצלול. מה שהכי חשוב הוא שיש לו אומץ, לא רק אומץ להסתער, אלא גם אומץ לחשוב ולומר ההפך מאחרים. ובניגוד לאחרים הוא לא שולף, אלא מציג משנה סדורה. ראינו את זה גם כשעלו בגיס היבטים משפטיים של הפעילות בלבנון. כשהוא הזכיר את דו"ח גולדסטון, זו לא היתה שאלה של מה יגידו בחו"ל, אלא מה ההשלכות המהותיות על צה"ל בסיבוב הלחימה הבא'.
חמור קופץ בראש

אחרי כמה עונות קיץ מתוחות, השנה מסתמן לכאורה ריסון בצד הלבנוני של הגבול. חיזבאללה, שנחבל במלחמה ב-2006 עוד יותר מצה"ל, אינו להוט כנראה לחזור לעימות צבאי ומוטרד בעיקר מהצרות של פטרונו, הנשיא בשאר אל-אסד בסוריה. התלקחות בלבנון, אם תתרחש, עלולה להיות בעיקר תוצאה של העברת משלוחי נשק מסוריה לחיזבאללה (שצה"ל עשוי להחליט לשבש) או של תקיפה ישראלית באיראן. לבר, שלא היה חלק במעגל ההחלטות בשאלה האיראנית, ישנה עמדה מוצקה בעניין זה. 'אי אפשר לזלזל בסכנה האיראנית', הוא אומר. 'זה איום משמעותי והרטוריקה שלהם כלפי ישראל אינה משתמעת לשתי פנים. אבל צריך לבחון את המכלול, לראות גם מה קורה במצרים ובסוריה. אם בעשורים הקודמים היה ברור שבלי תמיכתה של מעצמה אין לישראל ביטחון, בתחילת שנות האלפיים, עם גבולות שלום, חשבנו שמדי פעם אפשר להתחצף לאמריקאים ולפעול באופן חד צדדי. ככל שהאיום המיידי מהגבולות ירד, ישראל השלתה את עצמה שהיא עצמאית לגמרי ואינה נזקקת לגיבוי בינלאומי. אבל במצבנו ב-2012, הבלם העיקרי מפני הפיכתה של מצרים לאויבת מוצהרת שלנו זו ארצות הברית. אנחנו צריכים את האמריקאים. האיראנים שואפים להגמוניה אזורית ומאיימים בראש ובראשונה על מדינות המפרץ הפרסי. עבורנו, זו תהיה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, דווקא היום, להיבדל מהאמריקאים. ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להיות חלק אינטגרלי מקואליציה בינלאומית בהובלה אמריקאית. בשום פנים ואופן אסור לנו לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש'. ההשוואות התכופות שעושה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין האיום האיראני לבין מצבם של היהודים באירופה ערב השואה, ב-1939 מקפיצות את בר. 'אם יש סיבה שבגללה השקעתי את מרבית חיי הבוגרים בצה"ל, זה הצורך לקחת חלק פעיל בביטחון ישראל', הוא אומר. 'אבי ז"ל היה הניצול היחיד ממשפחתו והשואה בלי ספק השפיעה עלי ישירות. אבל להשוות את מצבנו ל-1939 זו שגיאה קשה. זה משדר בראש ובראשונה פאניקה וכאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב-39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכולנו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת. אמריקה ב-39' נקטה מדיניות בדלנית, שהיו בה גם יסודות אנטישמיים. צרפת ואנגליה מכרו לנאצים מדינות באירופה, בנזיד עדשים. עכשיו, האמריקאים והאירופים לא מוכרים אותנו. להפך, הם מובילים מהלך אמיץ בנחישות מלאה של הנשיא אובמה שלא לאפשר לאיראן להגיע לגרעין. אלה אמירות שישראל צריכה להיות אסירת תודה עליהן, במיוחד כשהן מלוות בסנקציות ממשיות. הלחץ הבינלאומי על איראן אינו מבטיח בהכרח פתרון וייתכן שבסוף יידרש פתרון צבאי. אבל ישראל צריכה לתת עדיפות גבוהה לכך שכל מהלך כזה ייעשה בהסכמה בינלאומית ובקואליציה רחבה ככל האפשר. ההשוואה ל-1939 היסטרית וגם אינה מדויקת מבחינה היסטורית. מאידך, צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית היא הישג בלתי רגיל לישראל'. ההתקפה האחרונה של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שהאשים את נתניהו ואת שר הביטחון אהוד ברק במשיחיות וטען שאינו סומך עליהם בשאלת איראן, העלתה את השאלה מה יגידו הראשים הנוכחיים של מערכת הביטחון, ביום ההכרעה. 'אני סומך על חברי במטכ"ל שיביעו את דעתם המקצועית בכל שאלה, לרבות השאלה האיראנית', אומר בר. 'אבל לפני זה ראוי שהחברה הישראלית כולה תיקח אחריות רבה יותר על גורלה האסטרטגי של המדינה. שאלות קיומיות כמו מתי יוצאים למלחמה, מהו מרחב הלגיטימציה הפנימית, האם בכלל יש אופציה של מלחמת ברירה, על מה מוכנים להיהרג ובאילו תנאים צריכים להרוג - החברה צריכה לענות עליהן הרבה לפני שהמטכ"ל יידרש להן. אמצעי התקשורת, האקדמיה והחברה בכללותה, חייבים לקחת חלק בדיון האסטרטגי. זה לא יכול להיות מסור רק להחלטתה של שביעייה סודית. בשאלות קיומיות צריך לדון לפני המלחמה ולא לתעל אנרגיות לוועדות חקירה של שש אחרי המלחמה. 'היום הדיון הציבורי בשאלות היסוד האסטרטגיות חסר ולעתים קטסטרופלי, יש אישים בדרג המדיני שצוברים מיילג' פוליטי לצורכי הפריימריז הקרובים, על חשבון שאלות קיומיות למדינה. אזכור השואה והדיון במיצובם של מנהיגינו בהיסטוריה עלולים להשפיע על החלטות אופרטיביות. אני חושש שאמוציות עלולות לגבור על החלטות רציונליות. ההתחשבות היתרה במשק כנפי ההיסטוריה מפריעה לי מאוד. יצחק שמיר, במלחמת המפרץ ב-91', לא התרגש מרוחות המלחמה. כך נוהג מנהיג אמיתי. הרייטינג היחידי הרלוונטי בהקשר של הדיון האיראני הוא מעמדה וביטחונה של מדינת ישראל ולא זה של קברניטיה'.
רבנים ותרנגולות

בר הוא חניך 'כיתת האלופים' בישיבת נתיב מאיר שבשכונת בית וגן בירושלים. יחד איתו למדו בכיתה סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר נוה, האלוף (מיל') אלעזר שטרן, הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ ותא"ל (מיל') שוקי שחרור. האלוף במילואים גרשון הכהן למד בכיתה שמעליהם. כשהתגייס לצנחנים, ב-74', היה בר אחד הקצינים הדתיים היחידים בחטיבה. היום, כמו אז, הוא מסרב לראות את עצמו כשליח המגזר. בקיץ האחרון הטיל עליו הרמטכ"ל, בני גנץ, לפרק עבורו מוקש רגיש במיוחד, פרשת נוסח ה'יזכור'. הפרשה נולדה בפרסום ב'הארץ', על כך שבתשובה רשמית של מזכירות הפיקוד העליון (הצמודה ללשכת הרמטכ"ל) לעיתונאי מנשה רז, נאמר כי הנוסח המחייב של התפילה נפתח במילים "יזכור אלוהים", במקום הנוסח המקורי, 'יזכור עם ישראל'. הדברים עוררו מחאה חריפה, בראש ובראשונה מצד הורים שכולים. שר הביטחון והרמטכ"ל ציפו מבר להגיע לנוסח פשרה: 'יזכור אלוהים ועם ישראל'. בר הפתיע וקבע, בהחלטה מנומקת, כי יש לחזור לנוסח המקורי. המהלך נתקל בביקורת מצד רבנים אחדים, אך עבר בהצלחה. בר מתרחק משיוך פוליטי, אף שבין השורות של דבריו אפשר להבין מה דעתו על היבטים מסוימים במפעל ההתנחלות, שהפך בעשורים האחרונים לייצוג העיקרי של המחנה 'שלו' בציבור. 'המותג ציונות דתית הוא בלוף', הוא טוען. 'זה מותג מניפולטיבי. משתמשים בו בשמאל ובימין משיקולים אינטרסנטיים, כל מחנה לצרכיו. מבחינה מהותית, הציונות הדתית הטרוגנית, כמו החברה החילונית. ישנן פנים רבות לחובשי כיפות'.
ועדיין, הצבא הפך לקו החזית העיקרי של מלחמות הדת, למשל בוויכוח על שירות משותף של חיילות ולוחמים דתיים, מה שצה"ל מכנה 'השילוב הראוי'.
'השילוב הראוי נולד בחטא. מרבית הנושאים שנכנסים לראש הפרק הזה משקפים בעיות מדומות, לא אמיתיות. כל מה שכרוך בצנעת הפרט, בכבוד האדם, אינו חלק מתחום הדיון הזה. שירותים ומקלחות נפרדים קיימים גם במוסדות מעורבים, חילוניים. זה עניין אנושי אלמנטרי, לא עניין לרבנים לעסוק בו. מאידך, קיימות גם בעיות אמיתיות בתחום השילוב המגדרי בצבא. כשקצינת קשר רוצה לשרת בגדוד שריון, ובלחימה לא יורדים שלושה ימים מהטנק, יש בעיה של חיים משותפים בתנאים קשים. אם בקורס בחיל הים נדרשת כשירות בשחייה ויש חניך הסדרניק ולצדו בחורה חילונית, המפגש ביניהם, בבגדי ים, יכול ליצור בעיה של נורמת הצניעות הדתית. אבל אלה בעיות נקודתיות שצריך וניתן לפתור. העצמת הבעיה היתה טעות אסטרטגית של הרבנים. רוב הבעיות הללו כלל אינן עניין לרבנים. הנוער הדתי איכותי ברובו ומבין את ההקשר הממלכתי שבו הצבא פועל. רובם המכריע יקשיבו למפקדים, לא לרבנים, בזמן דילמה'. כשרבנים החלו למחות, בתחילת העשור הקודם, על בעיות שנבעו משירות החיילות, מינה הרמטכ"ל מופז את בר לחבר ב'ועדת השילוב הראוי'. 'באו רבנים והתלוננו על מתקני שירותים ועל שירות הבנות', מספר בר. 'אמרתי להם שהבנות בצבא עושות עבודת קודש. סמב"ציות ומדריכות שריון שהחליפו בנים, עשו עבודה טובה יותר וגם שיחררו בכך בנים לתפקידי לחימה. התוצאה היא צבא טוב יותר. ככל שנרבה בפתיחת מגוון תפקידים לחיילות כך ייטב לצה"ל. למחרת התקשר אלי אחד הרבנים ואמר: הלכנו לרמטכ"ל להגיד לו שייתן לך דרגת אלוף. אמרתי: אבל אני רק מפקד אוגדה. והוא ענה: בלאו הכי אתה כבר מתפקד כמפקד גיס, גיס חמישי. אתה דתי שמכניס לנו גול עצמי. מובן שלמחרת שוחררתי מהחברות בוועדה. מרבית הרבנים אנשים איכותיים, מסורים וערכיים וטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. זכותם לפעול על פי הבנתם ומצפונם. אבל התערבות הרבנים בצבא פסולה בשני הקשרים. יש רבנים, גם אם מעטים, שאמונתם המשיחית-דתית מעבירה אותם על דעתם ועל דתם. מי שעסק בהתנתקות בהטפה לסירוב פקודה עירב מין בשאינו מינו, ולא הבחין בין עמדתו הדתית לבין אופן מילוי פקודות בצבא'. בר זוכר שיחה שהותירה בו רושם עמוק בשנתו האחרונה בנתיב מאיר. 'זה היה שנה אחרי יום הכיפורים. ראש הישיבה היה הרב אריה בינה ז"ל. באותה תקופה החלו הפגנות של הימין נגד הנרי קיסינג'ר, 'בעל הגויה' כפי שקרא לו רב ידוע, על רקע הסדרי הביניים בסיני. היו תלמידים בישיבה שביקשו לצאת להפגנות והסתמכו על רבנים ממרכז הרב. הרב בינה דפק על השולחן ואמר: 'רבנים מבינים באיסור והיתר. הם יודעים להגיד מתי תרנגולת כשרה למאכל. הם אינם מבינים בשאלות אסטרטגיות. כאשר רבנים עוסקים בשאלות אסטרטגיות, נגרם חילול השם'. לצערי, הרב בינה צדק אז וצודק שבעתיים היום. אתוס המשיח הוא אתוס מרכזי. כיסופי גאולה, האמונה בביאת המשיח, הם חלק מעקרונות היסוד של היהדות. אבל כשכיסופים אוטופיים קובעים סדר יום ריאלי מדיני, הדעת משתבשת. אצל חלק מהרבנים יש שיח משיחי שאסור שייכנס לשורות הצבא. הסכנה השנייה היא מצד רבנים שקנאותם הדתית מכתיבה להם סדר יום שלא יכול להתיישב עם עצם השירות בצבא. שירות משותף עם חילונים מחייב פשרות. ב-48' היו לפלמ"ח פלוגות דתיות. צה"ל הממלכתי של דוד בן גוריון השכיל עם הקמתו לפרק מסגרות הומוגניות ולקבוע פקודות מטכ"ל המניחות יסוד לצבא אחד, ממלכתי. מטבע הדברים, הפקודות הללו יוצרות רף מינימלי לדו קיום ולשירות משותף. הרב שלמה גורן התפשר על תנאי מינימום של כשרות וקבע שלא יהיה בישול חלבי במטבחים צבאיים. זה רחוק מרחק רב ממודל הכשרות האופטימלי בבתים דתיים רבים, אבל שמירת המינימום ההלכתי מאפשרת קיום משותף. שני הצדדים השכילו להתפשר. רבנים שבאים עם סדר יום קיצוני כמו בעניין שירת הנשים גורמים נזק כפול לצבא: הם מאיימים על המרכיב המהותי, הממלכתי, של צבא, המשותף לכלל שבטי החברה הישראלית והם קוראים תיגר על מערכת הפיקוד הצבאי. הם אומרים לתלמידיהם במפורש שדברי הרב קודמים לפקודת המפקד. זו אמירה שלא יכולה להתקבל כלגיטימית במערכת צבאית היררכית, שלא סובלת התערבות של קבוצות לחץ מכל סוג שהוא. פקודה בצבא חייבים לקיים, למעט פקודה בלתי חוקית בעליל. הרבנות הצבאית היא היחידה שמוסמכת להשפיע על פקודות הצבא בהקשרים הלכתיים ולכן אסור שמאווייהם וגחמותיהם של הרבנים החיצוניים ישפיעו על סדר יומו של צה"ל. החיבור המסוכן מכל הוא החיבור בין קנאות דתית והזיות משיחיות. זהו חומר נפיץ שכבר עשה בעבר נזקים רבים, חלקם בלתי הפיכים, לעם ישראל'.
התגאית בהחלטה על ה'יזכור'. בדיעבד, אתה לא חושב שזה היה קרב מאסף מול הרבנים? שבלימתם בפרשה הזאת היתה ההישג האחרון של הגישה הממלכתית הישנה בצבא?
'מאוד חשוב מה הצבא יעשה וכיצד ינהג עכשיו. אם המפקדים ידבקו בעקרונות הממלכתיות, לא יקרה כלום. בכל מקרה שבו הצבא ישיג פשרות מקומיות וילך לקראת קבוצות לחץ דתיות בנסיבות שאינן מצדיקות זאת, ייווצר מדרון חלקלק. אילו הסכמנו שנוסח תפילת ה'יזכור' ישונה ל'יזכור אלוהים ועם ישראל' זו היתה עלולה להיות פשרה מפא"יניקית גרועה'.
התפרצות הווירוס הקנאי

הוויכוח על שירת נשים, אומר בר, הוא 'מקרה טיפוסי של התפרצות הווירוס הקנאי. נשים שרות בצה"ל עוד מיום הקמתו. מדוע התעוררה בעיה ב-2011? בגלל קנאות דתית שמנסה להשית ערכים שאינם מקובלים על כלל החברה בתוך הצבא הממלכתי. החיילות השרות מופיעות בלבוש הולם והן שרות בדרך כלל שירים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כבודן של הזמרות חשוב מאוד גם מבחינה הלכתית והן אינן מוקצות מבחינת מיאוס. הדרה, מכל סוג, היא חילול השם וביזוי הדת בקרב הציבור הרחב. צדיק באמונתו יחיה, בביתו ובדל"ת אמותיו. בפרהסיה הציבורית מתבקשת פשרה. בהעדרה, לא נוכל לקיים צבא. חיילים עם ערכים ישנם בכל המחנות. כבר בלבנון, בשנות השמונים, היו לוחמים שלי שהתייסרו בגלל הצורך לבצע חיפושים בבתי משפחות של חשודים בלילות. חיילים רבים פנו אלי בבקשות לעסוק באבטחה פריפריאלית של אזור המעצר, בלי מגע קרוב עם האזרחים ובעיקר עם ילדיהם הקטנים. כל חייל שבא עם בעיה מצפונית, השתדלתי ללכת לקראתו ככל האפשר, אם זה נבע מקושי אמיתי פנימי שלו. אבל בפרשה של שירת נשים היתה התנהלות של ועד עובדים, של סקטור שמסרב לקבל כקולקטיב את פקודות המפקדים והצבא. מפקד צריך לעשות כל מאמץ, בכפוף לצורך לבצע את משימתו, להיענות לבקשת חייל כל זמן שהיא אישית ולא ציבורית. אבל בקשות סקטוריאליות של קבוצה מאורגנת, של ועדים ומגזרים, אינן קבילות. הן מאיימות על שדרת הפיקוד ומתריסות בפני המפקד. מי שמסרב פקודה בנסיבות כאלה צריך להישלח לכלא'. כמשפטן שלא שירת מעולם בפרקליטות הצבאית, היתה הקריירה של בר במטכ"ל רצופה במחלוקות, קצתן עקרוניות וקצתן אישיות, עם הפצ"רים, האלופים מנחם פינקלשטיין ואביחי מנדלבליט. לאורך שנות האינתיפאדה השנייה הוא תקף בחריפות את החלטת הפרקליטות להימנע ברוב המקרים מחקירת מקרי מוות בשטחים, מדיניות ששונתה אשתקד, בנימוק שהרגיעה בגדה מאפשרת כעת חקירה פלילית סדורה של כל תקרית כזאת. צה"ל שגה, טוען בר. 'במלחמה אין חובה לחקור כל מקרה מוות באמצעות חקירה פלילית כי התנאים לא מאפשרים זאת. אבל בכל המצבים האחרים, שאינם מלחמה, חייבים לחקור כל תלונה על דבר עבירה ובוודאי כל מקרה מוות. צה"ל התמיד במדיניות זו גם מששככה האש. רק כשמונתה ועדת טירקל הודיע הפצ"ר הקודם לפני כשנה, ערב עדותו בוועדה, על שינוי המדיניות. זו טעות מצערת'.
איך התייחסת לטענות כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם?
'זו אמירה בעייתית. אי אפשר להוכיח אותה. נכון שהרוב המוחלט של החיילים עומדים בכבוד במבחנים מוסריים קשים. בד בבד, יש, היו ויהיו גם חריגים, כמו בצבאות אחרים שמפעילים כוח בלחימה. המבחן המשמעותי שלנו הוא בטיפול אפקטיבי בחריגים ולא בהפרחת סיסמאות. זה מחייב מערכת שקופה, פתוחה, שחוקרת ובוחנת את עצמה כל הזמן. אפשר היה לצפות שהפרקליטות הצבאית תנחיל לכלל חיילי צה"ל את הצורך בחקירה, בפתיחות ובשקיפות. חבל שהפרקליטות בשנות האלפיים לא שמרה את נורמות החקירה של צה"ל בשנות התשעים. חקירת מצ"ח אינה שוט שמאיימים בו, בוודאי על מי שאין לו מה להסתיר - ולצה"ל, ככלל, אין מה להסתיר. האינטרס המוסרי והמקצועי של צה"ל הוא לחקור. יש קשר בין הזובור בגבעתי, ועוד מקרים של אלימות חיילים כלפי חיילים, לבין הפעילות בשטחים. צבא הוא ארגון כוחני ואלים, לא מלכ"ר וולונטרי. תפקידו, מעצם הגדרתו, הוא לתת ביטחון לאזרחי המדינה. יש לו פלטפורמות אלימות, כלי נשק, אמצעים שתכליתם גם להרוג בשעת הצורך. דווקא בגלל פוטנציאל הכוח, צה"ל השכיל בקוד האתי שלו להפנים את מגבלות הכוח ולקבוע גבול אתי, של כבוד האדם. זו הפנמה שאינה טריוויאלית לצבא. עומדת מאחוריה הבנה עמוקה שקיימת סכנה כי ייעשה בכוח הצבאי שימוש לרעה במסגרת החוק, להפעלת אלימות שנעשית לכאורה ברשות ובסמכות. אפשר להיות, בלשון חז"ל 'נבל ברשות התורה' ולכן, דרוש חסם מוסרי בפני הפעלת הכוח - כבוד האדם, כבוד חיילינו וגם כבוד אויבינו. במובן הזה הדברים קשורים. מי שאינו מפנים כבוד חייליו, לא יפנים את כבוד אויביו'." ("הארץ", 11.05.2012)

אבני דרך בחייו של ישי בר


* בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים

* מ"פ בחטיבת הצנחנים

* פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מומחה בדיני מיסוי

* מח"ט צנחנים במילואים

* מפקד אוגדה במילואים

* נשוי ואב לשישה ילדים

* בתחילת העשור הקודם מונה לחבר ב"ועדת השילוב הראוי" בצה"ל, לבחינת השירות המשותף של חיילות לצד חיילים דתיים; בגלל התנגדות רבנים לעמדתו הוצא מהוועדה למחרת ישיבתה הראשונה

* אלוף בקבע, בתפקיד נשיא בית הדין הצבאי לערעורים

* מפקד הגיס המטכ"לי

* בקיץ האחרון הטיל עליו הרמטכ"ל לפסוק בשאלת הנוסח של תפילת "יזכור" בצה"ל: "יזכור אלוהים", או הנוסח המקורי, "יזכור עם ישראל". בר הפתיע וקבע כי יש לחזור לנוסח המקורי

* מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. לצד דיני המסים, עוסק גם בשאלות של מוסר ודיני לחימה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
בר (מימין), חניך מצטיין בסיום קורס קצינים. משמאל: הרמטכ"ל אז, מרדכי גור. ישי בר, ט"ו בשבט בחטיבת הצנחנים
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-05-2012 בשעה 07:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #217  
ישן 12-05-2012, 20:59
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מבמחנה עם קמנ"ר תא"ל אריאל קארו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-15905-he/Dover.aspx

על רקע המציאות הביטחונית המשתנה והדינאמיות הנדרשת מאגף המודיעין בצה"ל, נאם אתמול (רביעי) קצין המודיעין הראשי (קמנ"ר), תא"ל אריאל קארו, בכנס מילטק 2012 לטכנולוגיות צבאיות וביטחוניות בישראל. בנאום ששמו "אתגרי המודיעין בעידן של שינוי והתהוות", התייחס קצין המודיעין הראשי לאתגרים המרכזיים הניצבים בפני אמ"ן בתקופה זו ולתפקידו הקריטי ביכולות המבצעיות של צה"ל.

"אנו נמצאים בשינוי עמוק מאוד בסביבה האסטרטגית וכתוצאה מכך בסביבה האופרטיבית, המחייבים מודיעין מסוג אחר לחלוטין", ציין קמנ"ר. בלב המציאות האזורית שמשדרת אי-יציבות, העריך תא"ל קארו כי תהליך זה ילווה את צה"ל לא מעט שנים. "הצורך להבין ולהגיב הוא מהיר יותר מבעבר", אמר תא"ל קארו. לדבריו, ישנם שינויים עמוקים מאוד בסביבה האסטרטגית במזרח התיכון, שנגרמו עקב השתנות המשטרים והאג'נדות באופן משמעותי.

"השינויים מציבים לנו סביבה אסטרטגית שונה לחלוטין וחלים שינויים בתפיסות הביטחוניות, שינויים בסדרי-עדיפות פנים-לאומיים וירידה במשילות שגורמת להתפתחות אזורי ספר", הסביר תא"ל קארו. הדוגמא הטובה ביותר לכך הוא חצי האי סיני, שהפך להיות אזור ספר עם רמת משילות נמוכה. "אנו רואים פעילות של גורמי טרור בינלאומיים וסוחרי נשק באזור. יש סיכון בהתפתחות אזורים נוספים כאלה, והם הופכים להיות אתגרים משמעותיים הולכים וגדלים", הוא טען.

כיום, ההמון הפך לגורם משמעותי בעיצוב התמונה המודיעינית. "בעבר, יכולת להפיק מודיעין ערכי מאוד מחדירה לסודות הכמוסים של ראשי המשטר. כיום, עלינו להבין את הטרנדים של ההמון וזה ניתוח מאוד מורכב", הבהיר תא"ל קארו. נוסף לכך, האויב הנוכחי שניצב בפני צה"ל היטשטש וגרם להיווצרות של איום היברידי – ארגוני טרור סמי-צבאיים או צבאות שמאמצים מבנים שבחלקם אינם סדורים. "החיזבאללה, שכיום מחזיק בידיו מערך טילים ורקטות גדול ממרבית הצבאות בעולם, אימץ מבנה משלו. רוב לוחמיו הם לובשי מדים בתקופת חירום, והם ערוכים במבנה היררכי שדומה לצבא. למרות זאת, יש לו הרבה מאפיינים ששונים לחלוטין מאשר צבא", טען תא"ל קארו.

בעקבות השינויים שהזכיר קצין המודיעין הראשי, הגבולות שנמתחים בין ארגון צבאי לבין ארגון גרילה וטרור מיטשטשים, ולמודיעין משקל גדול בהבנה ובאיתור של הדברים הללו. לדבריו, בעבר עימותים התאפיינו במעבר בין מתקפה למגננה, אולם כיום היריב מנסה לכפות מתקפה. "כשתתקוף בתמרון ובאש, האויב יתקוף בעיקר באש, אך מבחינתו יש בכך הישג. האש הופכת להיות הרכיב המרכזי ביותר סביבנו: מטילי הקסאם מעזה ועד טילי השיהאב", הסביר תא"ל קארו.

בהתייחס לטקטיקות שיריביו של צה"ל מפעילים נגדו, הגדיר קצין המודיעין הראשי חלק ממאפייני האיומים הנוכחיים. "כמות הטילים הולכת וגדלה באופן משמעותי. ארסנל של עשרות הפך לארסנל של אלפים. נוסף לכך, האויב מבצע בניין כוח מואץ בתחום האש ורידוד יכולות תמרון, במקביל לפעילות מסיבית מהעומק. במלחמה הבאה, האויב רוצה יכולת להגיע לכל עומק המדינה", ציין תא"ל קארו. נוסף לכך, טען הקמנ"ר שקטלניות הירי תלול-המסלול גוברת: "גודל ראשי הקרב הולך וגדל, ויש ניסיון נואש להגדיל את הדיוק".

האויב מנסה לקזז את יכולת התמרון של צה"ל
השינויים אליהם התייחס הקמנ"ר מובילים לשינויים מוחשיים בשדה הקרב. לטענתו, האויב מנסה לקזז את יכולות התמרון של צה"ל ע"י הרווית שדה הקרב באמצעי לחימה נגד טילים (נ"ט). "מספר האמצעים הללו גדל פי שלושה בכמות ובאיכות, וכושר החדירה שלו משמעותי ביותר", ציין תא"ל קארו. בהמשך, הסביר כי האויב מנסה לקזז את יכולות האש של צה"ל באמצעות אורבניזציה של שדה הקרב, מה שמוביל צבאות רבים להשקיע במערכות להגנה אווירית. "המערכות הללו בהחלט מגבילות את יכולת הגמישות המבצעית של חיל האוויר", אמר תא"ל קארו.

"כיום, אם תרים משקפת בשטח, תראה שטח אורבאני לצד אזור סבוך. תופעת האויב הנעלם מאפיינת את שדה הקרב המודרני, לא משנה אם נלחמים בשכם או בבינת-ג'בל. אם מסתכלים על שדה הקרב לעומק, מבינים שיש בו משגרים, גורמי נ"ט, בונקרים, מפקדות שליטה, מארבים ויכולות הנדסיות", הדגיש תא"ל קארו.

בצל המציאות הזו, המשימה האופרטיבית הראשונה של המודיעין הוא חשיפת האויב. "כיום צריך להגיע להבנה עמוקה יותר, ויש קושי הולך וגדל בגלל מגמות ההסתתרות והעבודה המבוזרת מחוץ למסגרות. אם ידעת פעם ממה מורכב גדוד עפ"י מספר חיילים בשטח וסוג של מכשיר קשר באזור, הצורך היום הוא להבין מתוך הפרט הבודד את התמונה הכללית, וזה קשה יותר", פירט תא"ל קארו.

במהלך נאומו, מנה קצין המודיעין הראשי את ארבעת האתגרים המרכזיים העומדים בפני אגף המודיעין. הראשון הוא המודעות ליכולות המודיעיניות, הנחשפת בפעולות מבצעיות בפני האויב. "חלק מהיכולות שבנינו ליום פקודה שימשו בפועל בעת מבצעים. המודיעין שלנו הוא פרקטי ושימושי, ולכן כשהאויב עושה הבנייה מחדש לפעילות המבצעית, הוא מבין מה הביא ליכולת הזו, והוא פועל לצמצמה", הסביר תא"ל קארו. האתגר השני הוא צמצום "החתימה המודיעינית" - האויב נטמע בשטח והעזרים המודיעיניים מתקשים לאתרו. "חלק מהצבאות מסבים חטיבות משוריינות לקומנדו רווי נ"ט. ישנה גם היטמעות בקרקע, בתוך סביבה אורבנית ובאוכלוסייה אזרחית. חלק מהכוחות לא יהיו על מדים, גם אם הם בצבא", הסביר תא"ל קארו את מורכבות שדה הקרב הנוכחי.

כדי להתמודד עם האתגר הזה, צריך להגיע לזיהויים מדויקים. "הפעולה המודיעינית נעשית לאורך עשרות ומאות קילומטרים, ולא בתא שטח בודד", הדגיש תא"ל קארו. האתגר השלישי מתייחס ליכולות של האויב לצמצם את "החתימות האלקטרומגנטיות" שלו באמצעות הצפנה, והאתגר הרביעי הוא ניסיון "לעוור את המודיעין". "היום גם חיזבאללה וגם סוריה מנתחים יכולות מודיעין, מבינים את משקלו בניהול הקרב ומנסים לפגוע ביכולות הקליטה שלנו ובאמצעי האיסוף שלנו. יש לנו צורך לשמר את רציפות הפעולה לאורך כל המערכה, ולהישמר מהניסיונות האלה", הבהיר תא"ל קארו.

נוכל לשפר את האפקטיביות של צה"ל
בתוך כך, פירט קצין המודיעין הראשי גם את דרכי ההתמודדות של אגף המודיעין עם האתגרים הללו. "כתוצאה מהרחבת תפקידיו של המודיעין במסגרת תפיסת הביטחון, יש לנו משקל גדול גם בהרתעה, ובעיקר בהכרעה", ציין תא"ל קארו. לדבריו, על המודיעין להיות זמין בכל עת, גם בזמן מערכה, ולייצר מטרות. "אין בנק של מטרות, אלא בריכה שמתרוקנת ומתמלאת", תיאר תא"ל קארו את שדה הקרב המשתנה והוסיף כי "עלינו להתאים את עצמנו לתפיסה המבצעית של צה"ל – אנחנו משפיעים עליה ומושפעים ממנה".

במקביל, העיד תא"ל קארו כי אמ"ן הוא בין ארגוני המודיעין הבודדים שמתאפיין בצרכנים רבים ובדרגים שונים "הצרכנים נעים מראש הממשלה, ועד המ"פ בשדה הקרב והטייס בקוקפיט. אני צריך להביא לכולם תוצר מותאם לצרכים וברמות סיווג שונות. זה מתנהל זמנית, ולא באופן מדרגי", טען תא"ל קארו.

יתר על כן, חשף תא"ל קארו כי המודיעין הפך מדויק יותר לגבי מאות ואלפי מטרות. "המודיעין מבצעי יותר, וצריך להביא אותו לגורם מבצעי בזמן רלוונטי, כי תוקפו פג מהר מאוד", הסביר תא"ל קארו. בימינו, המודיעין הפך לרכיב חיוני באפקטיביות התמרון. "כשהאויב מבזר את עצמו ופורש את עצמו על שטחים נרחבים מאוד, עלינו לספק מודיעין ממוקד. הוא מאפשר צמצום פגיעה בכוחותינו ובבלתי מעורבים", אמר תא"ל קארו.

בהמשך התייחס קצין המודיעין הראשי לתמורות שעבר אגף המודיעין אל מול המציאות המשתנה, וליעדים שעומדים בפניו. רוב היעדים שהזכיר מתמקדים בעיקר בשילוביות, בהיתוך ובמיצוי של מידע. "עברנו משיטה של דייג שזורק חכה לשיטה של צייד. עלינו להביא יותר מידע, למצות אותו ולהתיך אותו בזמן הרלוונטי", הסביר תא"ל קארו. במסגרת מגבלות המציאות, הסביר קמנ"ר כי פרויקטים מודיעיניים ארוכי טווח לא יצליחו בימינו. "ייתכן שנסיים פיתוח והאויב כבר יהיה שונה מבחינת תצורת הפעולה שלו".

בסוגיית ריבוי צרכני המידע המודיעיני, חשף קצין המודיעין הראשי כי אגף המודיעין יוצר מאגרי מידע בהתאם ליכולות הרשאה ומידור, שיענו על הצורך הזה. "כל אדם בעל השראה יוכל להגיע לדברים הללו. זאת כתוצאה מכך שהאיש המנתב לעתים לא ידע איזה צרכן רלוונטי אליו, אולם הצרכן יבין איזה מידע רלוונטי לגביו. זה ישפיע על ארכיטקטורה תקשובית באגף ועל תפיסות לחימה", הזכיר תא"ל קארו. בהתייחסו למימד הסייבר, ציין כי "זהו מימד לחימה חדש ובעל שלושה רבדים: איסוף, הגנה ותקיפה. הוא יהפוך להיות משמעותי גם כעומד בפני עצמו במערכה בין מלחמות, וגם כרכיב מאוד מרכזי שמשתלב עם רכיבים אחרים".

בסיום נאומו, ביטא תא"ל קארו את מוכנותו של אגף המודיעין להיענות לכל האתגרים שניצבים בפניו. "בשורה התחתונה- העתיד כבר כאן. האתגרים כבר נמצאים לפתחנו. באמצעות מענה שיובל על ידינו, בשילוב עם התעשיות הביטחוניות – נוכל להביא בכל טווחי הזמן תוצרים מודיעיניים איכותיים. נוכל לשפר את האפקטיביות של צה"ל, גם ליכולת ההרתעה שלו ובעיקר ליכולת ההכרעה שלו", סיכם תא"ל קארו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #218  
ישן 25-05-2012, 19:01
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
שיא עם כנפיים ראיון סא"ל מיל' יהודה חיים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive

לאחר 40 שנים מסעירות וסודיות באוויר, סא"ל (('מיל יהודה חיים (60) הפך לשיאן הטיסות בצה"ל עם 8,280 שעות טיסה · נוסף על היותו קברניט בכיר באל על, הוא מדריך את פרחי הטיס כמתנדב במילואים ·

"בתחילת שנות ,70-ה כשהתגייסתי ועברתי את מבדקי הטיס, לא שיערתי 40-ש שנה אחרי החיידק יתפוס אותי כל כך חזק שלא ארצה להפסיק לטוס. אני מקווה שכל עוד אני יכול ואני בכושר, צה"ל ייתן לי להמשיך." במילים פשוטות אלו הסביר סא"ל (('מיל יהודה חיים ,(60) שיאן הטיסות בצה"ל, את אהבתו העצומה לטיסה. חיים, קברניט בכיר באל על בחייו האזרחיים, משמש בד בבד מדריך בכיר של פרחי הטיס בצה"ל כמתנדב בשירות המילואים. "אני לא עושה זאת רק מאהבה. אני באמת רואה בזה שליחות," אמר. השבוע הוא התבשר כי טס לאורך השנים 8,280 שעות טיסה, מה שהופך אותו לשיאן הטיסות בצה"ל, וזה לא השיא היחיד שלו. לזכותו שיא נוסף 34 - שנים בשירות אותה הטייסת, "ענקי המדבר," וכן יותר 25-מ אלף שעות טיסה באל על.
חיים התגייס לקורס טייס ,1970-ב לאחר שכבר החל את השירות בנח"ל. "אז לא ידעתי מה ההבדל בין המטוסים, אבל עם הזמן למדתי," אמר בצחוק, "סיימתי קורס מספר ,66 שמתוך 30-כ שסיימו אותו, 14 הם בכירים היום באל על. שירתי כטייס תובלה על כל סוגי המטוסים והייתי מפקד טייסת." במהלך שירותו בצה"ל חיים נטל חלק פעיל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות לבנון הראשונה והשנייה, וכן במבצע אנטבה ובמבצע שלמה. הוא אף ביצע עשרות גיחות מבצעיות, כולל מבצעים נועזים וסודיים במדינות אויב רחוקות. "אם היו עושים סרט על הטייסת ענקי המדבר היו רואים מה החשיבות שלה ומה היא עשתה לאורך השנים למען המדינה. זה יהיה שובר קופות," אמר.
חלק נכבד מחיי הטיס הוקדשו להטסת ראשי המדינה ברחבי העולם, במסגרת ביקורים דיפלומטיים. "יש הרבה דברים שאסור לי לספר כי חלק זה משימות מדיניות סודיות. אבל יש דברים שמותר, למשל הטסת משה דיין בתחפושת עם פאה ובלי הרטייה ועם משקפי שמש ליעדים רחוקים ולמדינות אויב, ואת רבין לאינדונזיה, שעשתה הכל כדי שהביקור שם לא יתגלה אז, או הטסת בגין לביקור הראשון שלו במצרים אחרי ביקור סאדאת," שיחזר. המילואימניק הגאה אף התבשר השבוע, ללא קשר לשיא, שקיבל שנה ארכה כדי שיוכל להמשיך בתפקידו בהדרכת פרחי הטיס. "לשמחתי, גם אשתי ענת, שאותה הכרתי בשירות, ושלושת ילדיי המשרתים בצה"ל תומכים בי," ציין חיים, שמקווה שהארכה תימשך אף יותר משנה. "אני מתרגש מכל חניך שאני מלמד, איך שאני יוצק בו יסודות ומסורת וגם מורשת," סיפר בהתרגשות, "כל עוד אני יכול לתרום אני רוצה להמשיך. רק תנו לי."
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #219  
ישן 25-05-2012, 19:20
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
תא"ל טופולנסקי: חיל האוויר פועל גם בזירות רחוקות מאוד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.idf.il/1133-16030-he/Dover.aspx

"האיום הצבאי על ישראל הולך ומתרחב בזירות וביכולות" – כך טען אתמול (שלישי) ראש מטה חיל האוויר, תא"ל חגי טופולנסקי, בדברים שנשא בכנס הביטחון הלאומי השמיני מטעם "מכון פישר", בו השתתפו בכירים מטען המכון לצד נציגי החברות רפאל, אלביט, נציגים מחו"ל ובכירים מחיל האוויר.

"ההתרחשויות האחרונות במזרח התיכון הן אירוע היסטורי שמהווה שינוי בקנה מידה אסטרטגי. יש סיכונים ויש סיכויים בתהליך הזה. הסיכונים עולים במידה משמעותית על הסיכויים בראייה ארוכת טווח", אמר תא"ל טופולנסקי. לדבריו, "האיום הצבאי על ישראל הולך ומתרחב בזירות וביכולות. הסיכוי שנידרש לפעול ביותר מזירה אחת הולך ועולה. אופי המלחמה הולך ומשתנה. אנחנו צריכים להניח שהמלחמה הבאה לא תהיה כמו המלחמה האחרונה ולא כמו מלחמות העבר".

תא"ל טופולסקי הרחיב את הדיבור על המגמות באיום הצבאי, באומרו כי "האויב שלנו עבר ממלחמה בתמרון למלחמה באש. זה דבר מהותי שמשנה את אופי המלחמה. האיום הוא לא לכבוש את המדינה, אלא שיפלו מאות ואלפי טילים על המדינה. האיום זז מהחזית לחזית ולעורף. הטק"ק (טילי קרקע קרקע - י.ל) והרק"ק (רקטות קרקע קרקע - י.ל) שמפותחות כיום אצל אויבינו הם בהיקפים ובטווחי גדולים יותר ובאיכות גבוהה יותר. מי שמחזיק את הטילים והרקטות אינן רק מדינות – ארגוני טרור מחזיקים יותר ארסנל שיכול לפגוע במדינת ישראל וזו המגמה הכי משמעותית ב-20 השנים האחרונות וזה האתגר הגדול של המדינה וצה"ל".

מגמה נוספת אותה ציין הרמ"ט הינה התפתחות ההגנה האווירית. "אחרי שההגנה הייתה יחסית סטטית אנחנו רואים בשנים האחרונות התפתחות דרמטית אצל אויבינו וזה מאתגר את העליונות האווירית שלנו. הם מבינים שהאיום המרכזי עליהם הוא מחיל האוויר והם משקיעים בהגנה אווירית מתקדמת", ציין, ואמר כי המגמה האחרונה היא התודעה. "השפעת המדיה והמשפט הבינלאומי והלגיטימציה לפעולה של צה"ל הוא נושא שמעסיק אותנו. אנחנו נבחנים בנושא הזה יום-יום ושעה-שעה. חיל האוויר פועל באופן מוסרי מתוך אמונה וערכים שנובעים מעצם היותו צבאו של העם היהודי. אנחנו עושים מאמצים בלתי רגילים כדי למזער פגיעה באזרחים חפים מפשע ומניעת נזק סביבתי".

בנוסף, תא"ל טופולנסקי נגע במרכיבי תפיסת הביטחון בשנים האחרונות, ואמר כי "חיל האוויר מהווה בנושא ההרתעה את המרכיב העיקרי. אויבינו נמנעים בשנים האחרונות להיכנס עמנו לעימות, בגלל עוצמתו של החיל. בנוסף ישנו מרכיב ההכרעה- היכולת לפעול בחזית ובעומק, בעוצמה ובדיוק מול מטרות קטנות כגדולות". רמ"ט החיל הוסיף כי "חיל האוויר עומד בקדמתו הוא עמוד ההגנה – גם בצד הטכנולוגי וגם בצד התפיסתי. חיל האוויר הוא כוח ההגנה המרכזי של מדינת ישראל. חץ, כיפת ברזל ומערכות נוספות באופן, יעניקו למדינת ישראל הגנה מטילים קטנים ועד גדולים".

נקודה נוספת ומשמעותית במרכיבי תפיסת הביטחון הינה התרחבות החיל, כשלדברי תא"ל טופולנסקי, "החיל ההיסטורי מתרחב כדי לתת מענה לאתגרים ולהישאר רלוונטי בהגנה על מדינת ישראל. חיל האוויר פועל בזירות רחוקות ומערך הגנה מתרחב במשימות שהוא לוקח על עצמו". לדבריו, "נצטרך להמשיך להרחיב את מערך ההגנה עם יכולות פורצות דרך ברמה העולמית בזכות תעשייה מתקדמת וצורך מבצעי. נשלב את מערך ההגנה וההתקפה, ובהמשך, נשלב את האפקטיביות ההדדית שמערך ההגנה יתרום להתקפה ולהפך".

הרמ"ט סיכם באומרו כי "אופי המלחמות השתנה ואנו עומדים לפני מזרח תיכון אחר בתקופה של אי ודאות ושינויים. חיל האוויר יידרש להמשיך ולהתאים את עצמו על מנת להישאר רלוונטיים. נצטרך להמשיך לפתח את הזרוע הארוכה ולהיות בקצה הטכנולוגיה ובקצה היכולות. החיל ימשיך למלא את ייעודו ולעשות כל מאמץ לעשות זאת בצורה הטובה ביותר".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #220  
ישן 31-05-2012, 06:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אלוף פיקוד צפון: "אל-קאעידה עלול לפעול מסוריה"\ מאת שחר חי
האלוף יאיר גולן השתתף בכנס על מלחמת לבנון, אך התייחס בעיקר לאיום הנשקף מהמדינה השכנה. "דברים שנראים לא סבירים יכולים לקרות בעוד חודשים ספורים", הזהיר. הוא ציין כי חיזבאללה בונה מערך רקטות אדיר, אך "צה"ל יכול להביסו"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4236247,00.html

מתוך דבריו בהרצאה:
"למעשה החזבאללה זה פרויקט המהפכה, פרויקט ייצוא המהפכה, הכי מוצלח של איראן. נדמה לי שאני לא טועה בעניין הזה. וזו זהות שהיא מחייבת. האם היא מוחלטת? האם השפעתה של איראן על החזבאללה היא טוטאלית? כנראה שלא? אבל האם השפעתה של איראן היא ניכרת? כנראה שכן, והחזבאללה חש מחויבות לאפוטרופוס האיראני, שלמעשה מממן אותו, מצייד אותו, מכשיר אותו וגם מצפה שלכשיידרש יעשה את מה שאיראן חפצה. אני איש צבא ותיק, שלושים ושתיים שנים בשירות, נלחמתי בחזבאללה ברוב שנותיי הבוגרות. אני חושב שאני מכיר את כושר הלחימה שלו לא רע. נדמה לי, שבשיקול דעת מקצועי מאוזן לא מתלהם, לא מאצ'ואיסטי, אני יכול לומר שהחזבאללה יכול להפריע לצה"ל, הוא לא יכול לעצור את צה"ל. יש בכוחו של צה"ל להשתלט על מרחבי השיגור המאיימים על העורף, בפרק זמן יחסית קצר, ולהביא בכל תא שטח כזה לתבוסה מוחלטת של החזבאללה."

(מתוך אתר "ynet", פורסם ב- 30.05.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #221  
ישן 01-06-2012, 20:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 220 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[CENTER][B][U][SIZE=3]אלוף..."

בגלל המלחמה ההיא: אודי אדם שובר שתיקה ומדבר על לבנון\ בן כספית
מלחמת לבנון הראשונה לקחה ממנו את אביו. אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא התפטר מצה"ל. עכשיו, פותח האלוף (מיל') אודי אדם לראשונה את "תיבת המוות" של אביו, האלוף האגדי יקותיאל "קותי" אדם, וחושף מאות מכתבים וחפצים אישיים. זה כל הקסם
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/372/822.html

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
התמונה האחרונה: 10.06.1982, 15:59. הכפר דוחא בדרום לבנון - האלוף יקותיאל אדם ותא''ל יוסי בן-חנן נשענים על קיר הווילה ממנה תצפתו על האזור. דקה אחרי השעה ארבע החלה ההפגזה בה נהרג אדם. צילום: צביקי עשת, חיל התותחנים

("מעריב" 01.06.2012)
הערת אגב חבל רק שמעריב לא העלו את תגובותיהם של פקודיו של אדם מגולני (אורי שגיא ואילן בירן אושיות בפני עצמם) שסייעו לי כקורא להבין איזו אבידה נוראה זו היתה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #228  
ישן 28-07-2012, 18:21
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה משלהי ימי השהייה מלבנון בה מרואיינים גיא חזות, איציק בר והראל כנפו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "בניגוד לאווירת הנכאים הציבורית", "הארץ" 13.03.1998
בה מרואיינים מפקדי הצנחנים גיא חזות, איציק בר והראל כנפו.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

בניגוד לאווירת הנכאים הציבורית\ מאת אביחי בקר

התחושה האותנטית במוצב עישייה בדרום לבנון היא של הצלחה וגאווה. לא מדובר כאן במסע יח"צנות: החיילים באמת לא מבינים למה מרחמים עליהם. ביקור בגיזרה המרכזית
"בשער פטמה, ביציאה ממטולה, לפני שהצטרף לשיירה שתטפס אחר כך למוצב עישייה, הציג צוות נובמבר 96' מיחידת 'עורב" של הצנחנים פארודיה לעגנית על כתבה עיתונאית טיפוסית: ... לילה. רצועת הביטחון. מתח באוויר. מרחוק מנצנצים אורותיה של מטולה. אריאל, מאלקנה שבשומרון, ירון בינור מהרצליה פיתוח, צורי מקיבוץ עלומים, רקע שונה. אבל פה ההבדלים נעלמים. עולים חדשים וילידי הארץ, חילוניים ודתיים, הכומתה האדומה עושה את כולם אחים. בבית מתלהט הוויכוח הציבורי, ההורים מודאגים, הילדים לא. אתמול בערב הם עדיין בילו בפאבים, הלילה יצאו נחושים לפגוש את החיזבאללה. הם חדורי ביטחון, צעירים, ובלבם תפילה לצאת בשלום מהבוץ הלבנוני'. 'אותנו זה מצחיק, הקלישאות האלה', מסביר יונתן זמל את מקור המסכת. 'מבחוץ הכל נראה לגמרי אחרת מאשר מבפנים. אנחנו קוראים בעיתונים מה כותבים עלינו ולא ממש תופסים שמדובר בעצם בנו. בשבילנו זה שטויות. אנחנו באים למשל לארץ ורואים את הפרסומת הזאת של 'לאמץ לוחם', באמת נוגע ללב, רק שלנו קשה לחשוב שזה אנחנו האומללים. אני למשל החלטתי ללכת לקרבי לא מתוך איזו אהבה מי-יודע-מה למדינה אלא הרבה בגלל החבר'ה מהסוג שיש כאן והרצון להגשמה עצמית'. המשפט האחרון מעורר סערה קטנה. דני פרישמן, עד כה ציניקן להפליא, מבקש להבהיר: 'מי שבא רק בגלל ה'וואסה' (דאווין) של הכנפיים והכומתה האדומה לא יצליח להישאר. מי שלא מאמין במטרה לא יצליח בדרך'. מתל אביב, לבנון נדמית לפעמים כשדה קטל. בפנים זה נראה ונשמע אחרת. בניסוחו של סא"ל הראל, מג"ד צנחנים שהחזית הנוכחית שלו כוללת מקומות שהפכו למושגים בחדשות, 'לבנון זה לא מה שחשבת'.
באיזה מובן לא?
'לא נהרגים פה כל כך בקלות'.
פעולות איכותיות
השיירה גולשת בפיתולים אל הליטני, סא"ל הראל מדבר: 'אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה בעולם. בשום מקום אחר מלבדנו הצד השולט לא משיג תוצאות טובות כאלה בהיתקלויות. ניקח את וייטנאם, את מה שקרה באפגניסטן, אפילו את הבריטים בזמן שהיו בארץ, או בבלפסט. יש הבדל עצום ביחס המספרי, כמה נהרגו לנו וכמה להם'. הראל מוסיף ומסביר שבמאבקי גרילה מול כובש ההיסטוריה מלמדת על יחס של שלוש אחד לטובת הגרילה. "בלבנון התוצאה הפוכה, ארבע אחד לרעתה, אבל משום מה הציבור לא יודע את זה'.
אז אתה חושב שמצבנו בסדר.
'עם כל הצער על מי שמת, סך הכל מצבנו טוב. זה בטח לא פופולרי להגיד את זה, אבל אם נעזוב בצד, רק לרגע, את כתבות ההלל היפות על ההרוגים אני מודיע לך חד-משמעית שבניתוח צבאי קר - חיזבאללה הוא ארגון גרילה כושל. יש להם כמובן הצלחות, חלק אפילו יפות מאוד, אבל השורה התחתונה היא שהם בפירוש לא מספקים את הסחורה. איפה הם כן מנצחים בגדול? במלחמה הפסיכולוגית והתעמולתית'.
איך הם עושים את זה?
'בעזרתנו. כי בזה אנחנו, מדינת ישראל, ממש גרועים. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היתקלות מוצלחת נדחקת אצלנו בעיתון לשתי שורות בעמוד שתים עשרה, אבל אם מישהו נפגע זה ישר תופס כותרת. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים ממש, זה לא קרה. מה שהכי מדאיג אותי זה לא מוראל העם, גם לאמא שלי הרבה פחות אכפת שהרגתי מחבל מזה שאני חלילה אשרט, אני רק שואל את עצמי איך מרגיש החיזבאללה בביירות כשהוא פותח את העיתונים שלנו וקורא בהם תמיד רק את יללות שלנו ואף פעם לא איך תקענו אותם. הוא מיד מתרגם את זה לחולשה. הם לעומתנו, עובדים בקיצוניות הפוכה שגם אליה לא הייתי רוצה שנגיע. תוצאה של שלושה הרוגים להם וארבעה פצועים קל ביותר מרסיסים לנו, מדווחת אצלם כניצחון מזהיר'. ביום שישי לפני שבועיים תקף החיזבאללה את רזלאן, מוצב צד"ל, שבשבועות האחרונים תיגברה אותו מחלקה מגדוד הצנחנים של הראל. בעיתונות נכתב ששישים לוחמי חיזבאללה השתתפו בפעולה, מספר מבהיל. בפועל רק ארבעה חיזבאללאים יצאו לשלב ההסתערות ממש, שניים מהם ניסו לשווא להניף על הסוללה את דגלי הארגון והזוג האחר עסק בעיקר בתיעוד המבצע במצלמת וידיאו. כל שאר אנשי החיזבאללה היו בכוח הרתק ופתחו בירי מקדים של טילים, מרגמות ונשק קל. מהמסתערים, רק אחד נחלץ חי. בהודעה שהוציא מטה החיזבאללה בבירות ושלוותה בקלטת וידיאו של המבצע נטען כי לוחמי הארגון חדרו למוצב, הרסו בו עמדות והציבו בתוכו את דגלי ההתנגדות האיסלאמית. שישה ימים קודם לכן נערכה התקפה דומה על מוצב סוג'וד הסמוך, ונהדפה אף היא. באוקטובר 94', להבדיל, במוצב דלעת, הצליח החיזבאללה לתקוע את הדגל. צנחני המוצב התפקעו מצחוק כשלמחרת ההתקפה הגיעו אליהם עיתונים שבישרו כי עשרות מחבלים עלו על רזלאן. 'עשרות? שישים? איזה שישים? מספר כזה אם היה להם היינו דופקים להם לפחות שלושים. הנטייה הזאת, להגזים בכוחם, לקשור להם הילה ואותנו לצייר כחסרי ישע מול החיזבאללה היא עיוות מוחלט', אומר רס"ן גיא. הוא מפקד 'עורב', אחת משלוש יחידות האיכות של החטיבה. 'אני לא מזלזל, אין בי יוהרה, אבל זו תופעה מוכרת במאבקים של צבאות סדירים נגד גרילה, להאדיר את כוחו של האויב, להפוך אותו למין דנידין כזה'. עישייה מוצב קודר למדי, מוקף נוף ירוק מרהיב. מעל עישייה, תזכורת לזמנים קשים יותר, נישא רכס שמיס. היום הוא מוחזק על ידי צה"ל עשרים וארבע שעות ביממה, בעבר היה זירת התחככות מתמדת עם החיזבאללה ובסיס להתקפות על המוצב. כי שמיס, המכוסה סלעי ענק וצמחייה עבותה, הוא העיניים של עיישיה. בחדר התדריכים, בחוברת על ההיסטוריה של הגזרה, מסופר בין שאר התקריות על היתקלות שהיתה שם באוגוסט 94'. כוח גבעתי עלה לפנות בוקר למארב ברכס שמיס ולפתע, ממטרים ספורים, נפתחה עליו אש. סרן אבשלום אורן המ"פ וסמל יבגני ברצלבסקי נהרגו. בסריקה שלאחר מעשה התגלו במקום המרבץ של חיילי החיזבאללה כלי נשק וגם עשרים ושניים שקי שינה, חמים עדיין.
כדורגל או כדורסל
מוצב עישייה ומוצב רייחן, שמצפון לו, הם שער יציאה לפעילות צה"ל באזור - המאחזים הכי צפוניים של צה"ל באזור הביטחון. עוד אנו עומדים בעישייה ומולנו החלו מטוסי חיל הוויאר לתקוף את ג'בל סוג'וד ואת הגבעות שמעל העיירה א-לואיזה. הצנחנים צוחקים, תוך כדי צפייה בפטריות העשן המיתמרות ארבעה וחצי ק"מ מהם, ומעירים שמעולם לא קרה שטייסים דיווחו על פגיעות 'לא טובות' במטרה. אבל כשהתקרית מתפתחת וטנק מרכבה עולה לעמדה בשמיס, החיילים בעישייה חרדים קצת שמא יעוף אליו מהצד טיל 'פגוט'. כך היה בספטמבר בקסרא, הרכס שמעל רייחן. קצין השריון סגן אייל שמעוני נהרג אז. בכלל, כמעט כל גבעה פה היא אלבום זיכרון. 'מה שאתה רואה עכשיו זה הדברים שעליהם מדווחים בערב 'חילופי אש בדרום לבנון אין נפגעים לכוחותינו', מסכם רס"ן גיא את האירועים שמנגד. בטבלה הלא-רשמית של מבצעי צה"ל בלבנון, יחידת עורב של הצנחנים צועדת במקום השני, אחרי סיירת אגוז. גיא, עשרים ושבע, חתונה בקרוב, גמר השבוע את תפקידו בעורב ויעבור להיות סמג"ד ביחידה מובחרת אחרת. עמדנו בצד הצפון מערבי של עישייה וגיא אמר שלפעמים הוא שוכח שהוא בעצם בלבנון. 'זה לא אומר שהשקט היחסי ששורר פה לא יכול כל רגע להיהפך לדם ואש ותמרות עשן אבל בעיקרון נגמרו הזמנים שנסעו פה בגזרה חשופים כמו ברווזים. המוצבים שלנו חזקים, הצירים בטוחים, בעישייה ובריחן כבר לא צריך להסתובב כל היום עם שכפ"צ וקסדה על הראש. הגענו למצב שההתלבטות היחידה של החיילים פה היא מה לשחק, כדורגל או כדורסל'.
אתה לא מגזים?
'לא. ההצלחה הגדולה שלנו היא שהרחקנו את החיזבאללה החוצה, לשטחים הפתוחים, אל הרי האופל והחושך. שם, אחרי שהתמקצענו, נוח לנו יותר להתכתש איתם. ההשוואה למלחמת ההתשה שהיתה בתעלה לכן לא רצינית, וייטנאם זה בטח לא. אני מסיים עכשיו קו שלישי רצוף בעישייה, ולמרות שאיבדתי כאן חברים שהיו מאוד יקרים לי, לבנון בשבילי היא ההיפך הגמור מתסכול אחד מתמשך. בלי שום קשר לדעתי בנושא 'כן נסיגה לא נסיגה', כשאני אפתח פעם אלבומים אני בטוח שגם אז אני אזכור את לבנון כחוויה שתגרום לי לחייך בתחושת סיפוק'. רס"ן גיא גדל ביבנה אבל את ביצועי צה"ל בלבנון הוא משווה להישגי בית"ר ירושלים. 'אפילו אם מובילים עליהם בהפסקה שתיים אפס כמו שקרה במשחק נגד הפועל באר שבע, הם לא תפסו את הראש וקוננו, לא נכנסו למרה שחורה. אלא מחצית שנייה הם עלו, דפקו חמש חתיכות וניצחו חמש שתיים'. לשיטתו, התוצאה היתה שתיים אפס בחודשים אוגוסט וספטמבר, שבהם ספג צה"ל עשרים ושלושה הרוגים. 'למרות שאי אפשר לשמור כל הזמן על שער נקי, אין לי ספק מה תהיה תוצאת הסיום. ההבדל הקיצוני הוא ששם זה גולים, ופה זה בחורים צעירים שעולמן של משפחותיהם חרב. אבל המקצוע הצבאי, את זה נוטים משום מה לשכוח, הוא מטבעו מסוכן. הוא יישאר כזה בין אם ניסוג מלבנון ובין אם לא. כל עוד אין הסדר, לשמור על הגבולות בצורה סטרילית פשוט אי אפשר. גם בית חולים הוא לא סטרילי. נגד גרילה ההכרעה היא בנקודות, לא בנוק-אאוט. בינתיים לא יכול להיות שבכל שיחה בבית, אם זה משפחה או ידידים, אני משתיק לאנשים את הפה ואומר - 'חבר'ה, אין לכם מושג על מה אתם מדברים. לא רק שאנחנו עושים את העבודה כמו שצריך, הצד השני חוטף על ימין ועל שמאל'.'
ואתה מצליח לשכנע?
'הם עונים לי בסיסמאות. 'אין לצה"ל תשובות, תראה מה קרה לשייטת'. אז נכון, יש גם פאשלות אבל עדיין, עם כל הפנצ'רים, אני מתחייב לך שבית"ר ירושלים בסוף העונה הזאת תזכה באליפות. להפועל תל אביב, מצטער מאוד, כלום לא יעזור'. בפברואר לפני שנתיים, גיא היה עדיין במסע בברזיל. זה היה אחרי שחרורו, והוא לא העלה בתחילה על דעתו שיחזור למדים. ההחלטה גמלה בלבו, הוא אומר, תוך כדי הכיופים. 'הייתי חופשי ומאושר בחופי סלוודור, מפזז ליד כל הברזילאיות. הטיול בדרום אמריקה, אקוודור, בוליביה, פרו, צ'ילי ארגנטינה ולסיום חופי באהיה היה בשבילי חוויה מהמאושרות בחיי. אבל הרגשתי שאם במצב כזה, כשכל כך טוב לי, אני עדיין מתגעגע ומתרפק על זיכרונות מהצבא, זה סימן שאני חייב לעצמי לחזור לצבא'. שבוע לפני הקרנבל, כשהתקשר הביתה, שמע כי חבר, מ"פ שהיה בתפקיד מקביל לשלו, חיסל חוליית חיזבאללה ליד עישייה. 'שכבתי בערסל ופתאום קינאתי בו, הרגשתי שאני רוצה להתחלף אתו. כשאמרתי את זה לחברים שהיו אתי בטיול הם היו בטוחים שנפלתי על הראש. אני יודע שלאנשים מבחוץ זה נשמע טירוף. היה פה בעישייה סגן הרמטכ"ל, בביקור, הוא שאל אותי מה עשיתי לפני זה וסיפרתי לו על התענוגות בדרום אמריקה, לפי המבט שלו הבנתי שאפילו הוא לא באמת קולט איפה נדפק לי השכל'. מאז, מדי פברואר, הלב של גיא נצבט כשהוא נזכר בקרנבל. הוא נשאר פריק אמיתי של דרום אמריקה, הוא אומר, וכשחיילים שלו שעומדים להשתחרר מתלבטים לאן לנסוע, התשובה שלו חד-משמעית. 'במבט לאחור, חצי שנה של חיים בלי מדים בחבל ארץ שבאופיו הוא לחלוטין שונה מזה שלנו, עזר לי להיות קצין הרבה יותר טוב מבחינה של בגרות והשקפת עולם. מדי פעם צריכים לקחת אוויר, לא רק כדי ללכת ללמוד באוניברסיטה, יש גם את האקדמיה של החיים. מה ששם ספגתי, שום תפקיד יוקרתי בצה"ל או קורס נחשב ככל שיהיה, לא היה מעשיר אותי באותו אופן'.
חלף הכסת"ח
דרום אמריקה, מתברר, היא גם חוויה מעצבת של סא"ל הראל. הוא מג"ד 890, גדוד היסטורי שממנו צמחה חטיבת הצנחנים. באוקטובר 73' לחמו אנשי הגדוד בחווה הסינית על גדות תעלת סואץ, הראל עוד היה אז ילד. הוא בן שלושים ושלוש, נשוי ואב לשתיים, ילדותו עברה במצפה רמון. 'במכתש הגדול למדתי מה זאת שדאות אמיתית. מגיל צעיר יצאתי למסעות מדבריים, התעסקתי הרבה עם נחשים ועקרבים, אספתי מאובנים, היתרון הגדול של מצפה רמון היה המון פנאי ומרחבים'. בית הוריו של הראל דתי, וללימודי תיכון נשלח לירושלים, לישיבה התיכונית-מקצועית 'קרית נוער', שילוב לימודי קודש והכשרה באלקטרוניקה. את תקופת הישיבה הוא מסכם כ'חיובית' אף כי בעיצומה, בהיותו בשביעית, נקלע למשבר אמונה. בירושלים נשאר הראל דתי כלפי חוץ, אבל בעצם הפסיק להקפיד אפילו בענייני שבת ובתום הכיתה השמינית נפרד מהכיפה לעולמים. כיום לא ניכרים בו גינונים כלשהם מתקופת דתיותו, גם לא 'בעזרת השם' אחד קטן. 'מה שכן, יש הרבה קווי דמיון בין חיי ישיבה לצבא. בקטעים מסוימים בטירונות למשל, שנפשית היה לי קשה במיוחד, אפילו אז, הרגשתי שעדיין הריצה על הגבעות פחות מפרכת מהמאמץ האדיר שנדרש ממני בישיבה'. לאחר ששירת כמ"פ מסלול נסע לבלות חופשה ללא תשלום בחוץ לארץ. זה היה מיד אחרי נישואיו, וגם הוא בחר בדרום אמריקה. החופשה ארכה שנה ובסיומה חזר לקריירה הצבאית. כל שירותו הוא למעשה בלבנון, מאחוריו שניים עשר 'קווים', מחייל עד מג"ד. בהיתקלויות עם חיזבאללה חווה כבר הכל, בעיקר מטענים, וכשהיה מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית נפצע קל בהיתקלות. מזה שנה וחצי הוא מג"ד. 'בהשוואה לכמה שנים לאחור עשינו התקדמות עצומה. אז לא קיבלו טעויות, ממ"מים ומ"פים הרגישו מאוד מכווצים, הכסת"ח חגג, היום הפיקוד העליון הרבה יותר מפרגן, יש חופש פעולה גדול ליוזמות. אני כמג"ד מרגיש הרבה יותר משוחרר ממה שהיה קודם'. בשתי התקופות שלו כמג"ד בגזרה זו ספגו הצנחנים אררבעה פצועים קל והרוג אחד, רס"ן נדב מילוא. 'הוא היה אדם נהדר', אומר הראל במבוכה. 'היה אצלי בפלחה"ן, גם חייל וגם מפקד צוות. שאקל רציני'. את מילוא ז"ל החליף איציק, שבשבוע שעבר קיבל רס"ן.
חיים יבין הדביק סטיגמה
עד כמה דק ההבדל בין הצלחה לכישלון, כחוט השערה ממש, מעיד מקרה המארב של צוות סמלים בפלוגת ההנדסה שהתמקם בג'בל סוג'וד מיד בתחילת הקו. הכוח התכונן לעבור מעמדות לילה לעמדות יום כאשר מטווח ארבעה מטרים בלבד נורתה אש אל הזוג שקם ראשון. הצרור, ורימון שהושלך מיד אחריו, החטיאו בנס. במכת האש שבאה בתגובה נהרגו שני אנשי חיזבאללה. למרות התוצאה החלקה התגלו תקלות רבות, בניתוח האירוע. הפרט המדהים היה שאיש החיזבאללה שהתעשת ושלף ראשון גמר שניות קודם לעשות את צרכיו. בתנועתו חזרה לשוב למרבץ הוא פגש בסמלים. במעילו נמצא נייר טואלט. התברר כי שני הכוחות היריבים שכבו בשכנות זה לזה בלי אפילו לדעת. חיים יבין הגדיר את ריחן 'מוצב המוות', בכתבת טלוויזיה ששידר, ועל האמירה הזאת רס"ן איציק לעולם לא יסלח לו. 'אני לא נתקלתי עם הבן-אדם הזה, פרט לזה שהוא תפס את החדר שלי והתאפר. איך שבאתי להיכנס הוא אומר לי - 'אל תפריע לי'. זה מילא, אני מאוד מכבד את האיש הזה יבין, אבל לא יכול להיות שבמגרש הביתי שלי הוא מתחיל ומסיים כתבה במשפט 'כאן חיים יבין, מוצב המוות'. בכך הוא הדביק לנו סטיגמה שלא היתה ולא נבראה. רייחן זה מוצב שכמה שהוא יחטוף הוא יעמוד. אבל מה מבינה מזה אמא שלי? בשבילה חיים יבין זה אלוהים ואם הוא אמר - זה קדוש'. ניר, אחיו הצעיר של איציק, הוא מ"פ בחטיבה, בן-דודו עדי לוחם בגדוד של סא"ל הראל, באירוע שהיה ברזלאן הוריד איש חיזבאללה. מדובר איפוא במשפחה לוחמת, שושלת ממש. על הפלוגה של איציק בהיותו עדיין מ"פ בגדוד 'פתן' עשה הבמאי ראובן הקר סרט תעודה, 'פיונים' שמו, שיוקרן בקרוב בערוץ 2. מרגעי השיא בסרט: תיאור היתקלות שעברה על איציק בוואדי סלוקי. 'עמדה אחת שלי נתקלה, המ"מ דיווח לי שמחבל אחד נהרג ולדעתו יש עוד אחד שמנסה לברוח. אמרתי לעצמי - אם הוא בא עד כאן, אני לא נותן לו לצאת. ירדנו לוואדי בחיפויים, התקדמנו בין השיחים תוך כדי ירי מונע, ופתאום נחשפתי למערה מצד ימין שלי, לא הספקתי לראות מה קורה אני שומע מתוכה נקירה, הכתובת של הכדור הזה אם היה נורה הייתי אני. נחלצתי לאחור, צעקתי חדל, מי שלא הפסיק היה המחבל שירה צרורות בטירוף. אני זוחל לכיוון המערה, מלמעלה מגלגלים אליה רימונים, המטו"ליסט יורה פנימה, אני אז נכנס למצב ירי ופתאום מעצור אצלי. איך שאני מנסה להתגבר על התקלה המחבל פרץ מתוך המערה בצעקות אימים, תוך כדי ריצה הנשק נתקע בקיר ועף לו. הייתי בטוח שעכשיו אנחנו מתחילים להאבק בידיים. כבר דהרנו זה לקראת זה, מה שעצר את הסיפור מלהתפתח היה חייל שלי שהבין מה קורה. הוא הצטרף אלי, אני בדיוק תיפעלתי את הנשק בחזרה. בסריקה שעשינו אחרי זה במערה גילינו את התרמיל המעוך שהיה מיועד לי'. כשהיה מ"פ בבה"ד 1 לא סיפר איציק לצוערים על ההיתקלות הפרטית שלו, אפילו לא כשהירצה להם על מורשת לבנון. 'עד הרגע הזה חשבתי שאתה סמרטוט', צוחק רונן, מ"פ הטנקים של רייחן. גם הוא לא ידע. שנקר, מחטיבת השריון 'ברק', עבר את טבילת האש שלו ממש ביום שבו נכנס לקו. אפילו עשרים וארבע שעות לא נתנו לו להתארגן, והחיבאללה פתח בהתקפה על סוג'וד. "תוך כדי שהיינו בתרגיל כוננות קבלנו דיווח על סוג'וד. בן רגע התרגיל הפך לאירוע אמת. אחר כך כתבו בעיתון שהיתה תגובה מהירה. רק אני יודע איך קרה שהגבנו מיידית'. 'תכתבו מה שקורה פה באמת ולא מה שאנשים מחפשים לשמוע', מבקש מ"פ מסייעת 890, סרן ג'קי ברקאי. הוא מנצרת עלית, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, המחזור שלו, קיץ 91', שכל מאז את הנווט ירון ויוונטה בתאונה אווירית, ואת ירמי כהן מהשריון באסון המסוקים. לפני שנתיים, כשהיה עוד מ"מ, היה אתו בעישייה גם אחיו הבוגר ששירת אז כחובש גדודי. 'הלוחמים שלנו מרגישים בטוחים, לצייר אותנו כבשר תותחים זה נזק. חייל שהוא עצמו מרוצה חוזר מחופשה ומספר שאמא שלו פוחדת, שהחברה בכתה בלי הפסקה. הסתירה הזאת פוגעת בריכוז שלו. במקום להתכונן למשימות בראש נקי הוא עסוק בלהרגיע את הבית. אלה דברים שבגללם הפסדתי לוחמים מצוינים. בקו הזה אחד עזב אותנו לתפקיד עורפי, בפלוגה הקודמת שהייתי בה איבדנו שניים כאלה, המספרים נשמעים אולי זניחים אבל בשבילנו כל אחד שנגרע זה המון'.
וברקע נשמעים פצמ"רים
בעוד התקרית שהחלה בבוקר מתפתחת, וברקע נשמעים הפצ"מרים (פצצות מרגמה), בחצר המוצב בעישייה חוגגים לוחמי המסייעת את הצטרפותם של חיילים צעירים לפלוגה. השמש האירה פנים, החיילים ישבו בחוץ סביב שולחנות מקושטים, ערוכים שמונה מיני סלטים לפתיחה ובמוקד בשרים 'על האש'. לפני המנגל נשאג בהתלהבות רפרטואר הלהיטים המזרחיים של הפלוגה. ביום שבו יצא צה"ל בלבנון - הם יהיו השמחים העיקריים. עד אז הם פה. את השירה הם מלווים בתקיעת חצוצרה, הקשות סכו"ם, תופים. האקסטזה הגיעה לשיא בריקוד הגשם, עומרי לוי עלה על השולחן, בידו מטה עץ מגולף בדמות נחש אפעה, סמל הגדוד, לוי מתפתל בקריאות תחנונים לעבר השמים. במשכן לאמנויות בתל אביב קראו לזה הדרוישים המחוללים, בעישייה זה פולחן מסורתי ששורשיו בפלוגה קדמוניים ונועד להביא עצירת גשמים בלילות מארבים. בחורף האחרון התפילה לא נענתה, רבים מהאורבים נידונו לממטרים עזים, עד לשד העצמות. צוות ממחלקת הסיור, בפלוגה של ג'קי, חזר בלילה שלפני כן מיומיים וחצי בשטח. לדאבונם, יצאו למארב בדיוק כשבטלוויזיה שידרו את 'סטריפטיז', עם דמי מור. כדי לא להפסיד את הקטע תיכנתו את הווידיאו וכשחזרו המתינה להם הקלטת. עוד קידמה אותם ארוחת-חצות מפוארת שגם מי שמורגל בגורמה של שבעים שקל למנה לא היה יכול שלא להתפעל ממנה. אחר כך הלכו לישון עד הצהריים, ובערב יצאו למארב נוסף באותה מתכונת. בין לבין, כשהקודקודים (המפקדים) הגדולים אינם, הם מספרים מה מטריד אותם באמת.
עומרי לוי: 'אתה שוכב על פיסטין (ראש הר), לילה אחרי לילה, שום דבר לא קורה, אתה מתצפת, לא מזהה אף מחבל, אחרי זה, כשאתה קורא בעיתון שבלבנון מתרחשת מלחמת עולם ושהחיים כאן זה רולטה אתה שואל את עצמך על מה הם בעצם מדברים?'

אלדד נחום: 'לפני הקו הראשון שלי בעישייה ממש פחדתי, נורא לא רציתי לעלות. הרושם שהיה לי שכל יום שני מטען, כל יום חמישי היתקלות. הגעתי לכאן, התברר לי שהשד לא כל כך נורא. אחרי שמונה חודשים פה, לא רצוף, בינתיים אין כלום. אפילו מחבל אחד לא ראיתי. כמה שאנחנו מחפשים אותם, אפילו על העצים, הם אינם'.

אמיר דוד, המ"מ: "לפעמים, כשאני מתקשר להורים הם מעדכנים אותי מהרדיו מה קורה בלבנון. אמא שלי מדווחת לי פרטים שאני לא ידעתי'. יריב רייש: "זה שהם לא מתקרבים אלינו זה אומר שאנחנו עושים את העבודה שלנו הכי טוב שאפשר. מצד שני זה שלא הורדנו מחבל זה מאכזב. אם יש משהו שאני מאחל לעצמי זה שיהיה זיהוי טוב, שהדמויות ייכנסו למשפך, ספירה לאחור, מכת אש, לזה אני מחכה. אבל בהיגיון אני יודע שאני יכול גם לגמור שלוש שנים ביחידה הכי קרבית וזה לא יקרה'.

דני שמידט: 'אני יכול להעלות משאלה? הייתי שמח אם היה פה מקום בילוי, לדפוק בו את הראש אחרי מארב. פאב עישייה כזה, עם מוסיקה לעניין, עם בירות. כשכל החיים שלך זה מארב אחרי מארב, אם היה איפה להתפרק, לאסוף כוח ללילה הבא, זה היה מצוין'.

רוני זליצוניק: 'אנחנו שומעים על ציוד חורף חדיש שמשום מה אלינו לא מגיע. התוצאה של זה היא שבמארבים יורד עלינו גשם שחודר לנו את התלבושת. אנחנו קופאים למוות. ליחידות מיוחדות, אנחנו בטוחים, יש את הציוד הכי משוכלל ואנחנו יעני החי"רניקים מהגדודים. לא בני אדם. לנו מותר לקפוא מקור, לאגוז לא'.

אמיר המ"מ: 'אנחנו כל כך מנותקים שאפילו הסיפור עם העיראקים לא הגיע אלינו. כשחיילים צילצלו הביתה המשפחות שאלו אותם אם חילקו להם כבר ניילונים. לא היה לנו חצי מושג על מה הם מדברים'.

לוי: 'כותרות בעיתון על בחירת נשיא, על ראש למוסד, נושאים של מדיניות ופוליטיקה, אפילו הוויכוחים בכנסת על לבנון, זה רחוק מאיתנו. לא שאנחנו לא יודעים מה קורה בארץ, כן אכפת לנו. העניין הוא שזה לא מחלחל פנימה'.

רייש: 'לנו יש את הריבוע הקטן שלנו, זה מה שמעניין אותנו. בשעות המתות מקסימום אנחנו מתעסקים בתכנון הטיול לגואה, אחרי שנשתחרר, ומדברים גם הרבה על בנות. חייל קרבי כבר אין לו אצל בחורות את הכבוד שהיה פעם. כשאתה בא לחופשה פעם בשלושה שבועות אתה כל כך חם שאתה ישר מתנפל. זה לא הולך כי בנות היום מחפשות שתהיה קצת יותר עדין'.

לוי: 'אם כבר הזכרנו את הנושא אז היינו רוצים שיפסיקו לרדת לנו לחיים. מצלצלת אלינו למוצב כרמלה מנשה ושואלת אם זה נכון שהמ"פ רואה איתנו סרטים כחולים בזמן שחיילים צעירים שומרים. מה הולך פה? אני עושה את העבודה ואני מצפה שיתנו לי שקט ולא ייכנסו לי לנשמה בקטנות. אותו דבר העניין הזה עם החלב. אתה תקוע בלבנון אבל בגלל שזה עלול בטעות להישפך על קערה בשרית, חס וחלילה, כלומר בהפגזה יעוף הבשר על החלב, אז אין הספקת חלב למוצבים. קורנפלקס כן, חלב לא. קפה איך תעשה? במילא אנחנו מבריחים חלב מהבית שאותו אנחנו קונים מהכסף שלנו. הקטעים האלה הם אבסורד עולמי'." ("הארץ", 13.03.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 28-07-2012 בשעה 18:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #229  
ישן 20-02-2013, 11:26
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
אנקדוטה מעניינת על סא"ל (דאז) גיא חזות
בתגובה להודעה מספר 228 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבה משלהי ימי השהייה מלבנון בה מרואיינים גיא חזות, איציק בר והראל כנפו"

לקצין נרמז שכדאי שישתוק

בסוף השבוע שעבר עמד מפקד עוצבת הגליל תא"ל הירש מול קהל של מ"פים, מג"דים, וסגל מהחטיבות והאוגדה כדי לשמוע מה הם חושבים על נהלי הפתיחה באש ועל הנחיות המטה הכללי. תא"ל הירש, דירבן אותם לומר את כל מה שעל ליבם, והקצינים לא חסכו. אמרו דברים נוקבים וקשים נגד הנהלים. בסוף אף אחד לא "סומן" ולא "טופל". בקהל ישב קצין האג"מ של האוגדה, סא"ל גיא חזות, קצין נערץ ואיכותי שמנבאים לו עתיד רחוק אבל הוא "טופל זמנית".

כמפקד גדוד 202 בחטיבת הצנחנים, הוא מתח ביקורת בכנס מפקדים לקראת ההתנתקות על האלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, על שגינה מ"פ בגדודו שתקף את מתנחלי יצהר שהתנכלו לו ולחייליו במקום להעניק לו גיבוי כמפקד. אחרי שנת לימודים מצא את עצמו הקצין שחרף את נפשו משובץ בפיקוד צפון ולא לתפקיד נכסף אחר, רמז לכך שבפעם הבאה כדאי שיידע לשתוק בכנסים.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...ml?hp=1&cat=875
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #230  
ישן 03-08-2012, 07:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מפקד גולני היוצא מתריע מהפיכת הצבא לכלי ניגוח פוליטי\ מאת עמוס הראל
אל"מ בוכריס לחם בכל חזית בשנים האחרונות. הוא סבור שבלי אחדות אי אפשר לנצח בקרב, אבל בסוף גם אופטימי: ביום פקודה, התוצאה תהיה "הכרעה וניצחון"
http://www.haaretz.co.il/1.1792370
"אלוף-משנה אופק בוכריס, שהיה מח"ט גולני בשנתיים האחרונות, סיים בחודש שעבר קדנציה יוצאת דופן כמפקד חטיבת חי"ר סדירה. הוא אחד ממפקדי השדה המצטיינים של צה"ל בדור הנוכחי, ולזכותו צל"ש רמטכ"ל על תפקודו כמג"ד בגולני באינתיפאדה השנייה. בכל פעם שצה"ל נלחם בשני העשורים האחרונים, בוכריס היה בחזית: בדרום לבנון בשנים שלפני הנסיגה מאזור הביטחון, בשטחים באינתיפאדה השנייה, כולל מבצע 'חומת מגן', במלחמת לבנון השנייה (שבה שירת באוגדה 91). זו בולטות שהיה לה מחיר - פציעה קשה בשכם, אובדן חברים ופקודים. אבל באורח לא אופייני, הקדנציה של בוכריס כמח"ט גולני היתה שקטה יחסית. החטיבה נמצאת בכל מקום ולא היתה פטורה מנפגעים גם בשנתיים הללו, אך כמו צה"ל כולו, לא היתה מעורבת בלחימה בהיקף נרחב. זה לא דומה לחוויות של ששת קודמיו, שפיקדו על החטיבה בעשור הקודם: שמואל זכאי היה המח"ט ערב היציאה מדרום לבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, צ'יקו תמיר בימי המבצעים בשטחים ששיאם 'חומת מגן'; ארז צוקרמן המשיך במבצעים בעזה ועבר, להבדיל, מבחן קשה בהתנתקות; לתמיר ידעי היתה מלחמת לבנון השנייה; אל"מ אבי פלד לחם וגם נפצע במבצע עופרת יצוקה. אם השקט היה למורת רוחו של בוכריס, הוא מצליח להסתיר זאת יפה. ראיון אתו, בנסיבות האלה, מאפשר דיון בשאלות העומדות מעבר לתחקיר הקרב האחרון או להכנות למלחמה הבאה. העלאת זיכרונות מהעבר הצבאי ממילא משעממת אותו. העיתונות כבר תיארה בעבר את פרטי הפרטים של הלחימה בג'נין ובשכם ועסקה בנסיבות פציעתו ובצל"ש. הוא מסתפק באמירה שאחרי עשרים וארבע שנה במדים, רובן בגולני, 'הייתי מוכן לחזור היום על כל הדרך הזאת, מהיום הראשון, מההתחלה'. הוא בן ארבעים וארבע, נשוי ואב לשישה ילדים, בן קרית גת המתגורר היום ביישוב קהילתי בגליל. בעוד כחודש יועלה לדרגת תת-אלוף וימונה למפקד אוגדת מילואים. כמו מפקדיו בעבר, זכאי ותמיר, בוכריס נחשב קצין דעתן, שלא מהסס לומר את עמדתו בכל פורום, גם אם זה כרוך במחיר אישי. לפעמים נדמה שהוא נהנה להתנצח. הוא חובש כיפה, מבכירי הקצינים הקרביים בני הציונות הדתית, אבל מסרב לראות בעצמו שליח המגזר.
מותג חזק
גולני תחת פיקודו, כמו תחת קודמיו בשני העשורים האחרונים, היא לב הקונסנסוס הישראלי, מותג חזק ואהוד. אבל דווקא מהמעמד הזה, הוא לא היסס לקרוא תיגר על מה שנתפש כקודש הקודשים, דימוי החטיבה כמייצגת של השכבות הפחות מבוססות בחברה. בוכריס מאשר שעם כל המאמץ של צה"ל לחשל את הלוחמים, היחס אליהם בעת ההכשרה שונה בתכלית מהיחס שקיבל הוא כשהתגייס. 'לפני כחמש עשרה שנה התחלנו להיגמל מהרעיון שצריך לשבור את האזרח כדי להפוך אותו לחייל. בפועל, מתחנו את משך ההתאקלמות למסגרת (בטירונות) על יותר זמן. בעבר, העיקר היה ניסיון לחשל את הרוח, ועל הדרך להקנות לחייל גם מקצועיות: נפרק בן אדם ונבנה אותו מחדש. היום כבר לא עושים את זה. כמח"ט, הארכתי את מסע הכומתה למקסימום המותר, שבעים וחמישה קילומטרים, כדי שהלוחם בגולני יידע שגם אחרי שישים קילומטרים הוא עדיין יכול להרים רגל ולעשות עוד צעד. ועדיין, היחס היום שונה. כשהתחלתי בתפקיד מפקד פלוגה ב-1993, הפלוגה שלי מנתה חמישים ושישה איש מקסימום. היו לנו לוחמים טובים, אבל מעטים. היום יש בפלוגה בחטיבה שמונים וחמישה – תשעים וחמישה איש. הרי פחות או יותר אותו מספר חיילים התגייס גם ב-93', אבל היום אתה שובר פחות בדרך, אנשים נפלטים פחות על סעיף מנטלי או פיסי. יש מקומות שבהם המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין. כמה זמן אפשר למשוך עד שבן אדם ילמד? אתה זוכר שיש מאה איש תחתיו, שסובלים מחוסר יכולתו. כשהחיילים סובלים מחוסר מנהיגות, כשגרף הלימוד של המפקד היה אטי מדי, כשלא טיפל מספיק טוב בחיילים שלו, פעלתי (להדחתו). עם כל הכבוד לגיבוי למפקדים, מה עם החבר'ה שלא דואגים להם, שקמים שבוזים כל בוקר? אל תטעה: זו לא גישה של פוצי-מוצי. מצדי, שהמ"פ יקרע להם את הצורה, שיאמן ללא רחמים באופן הכי מקצועי, אבל שיידע להנהיג. עסקתי בזה לא מעט ובאמת לא יצא לי שם של בחור נחמד. אני לא מתגאה בזה, אבל לא נבחרתי להיות מח"ט גולני בגלל שאני בחור נחמד'. לא רק שהיחס לחיילים השתפר. היום, גם חיילים ממשפחות עניות באים מחיים אזרחיים שהתנאים הבסיסיים בהם (מזגן, טלוויזיה בכבלים, טלפון סלולרי) נוחים יותר מאלה שהיו למרבית המגויסים לפני כמה עשורים.
האם זה פגע בקשיחות החיילים, בנחישותם בקרב?
'אני אדבר על גולני', אומר בוכריס. 'בשנתיים האחרונות, השורה התחתונה היא שרוח לחימה ויכולת מקצועית יבטיחו שנוכל לכל אויב שמתרגש עלינו, לא פחות מכפי שעשינו בחומת מגן ב-2002. זה לא דבר מדיד, אבל יש פרמטרים שאני יכול לשפוט: לכידות המסגרת, הנחישות בתהליך האימונים, סוג האימונים. הגענו קרוב לגבול המקסימלי של מעטפת הסיכונים המותרת בבטיחות, בעומס הפיסי והמנטלי על החיילים. אני חושב שביום פקודה התוצאות יהיו בהתאם: הכרעה וניצחון. במושגים של יחידה טקטית, הכוונה היא לעמידה במשימה בזמן ובסדר הכוחות שהוגדרו לנו. במקרה של גולני, אני מצפה שזה גם יהיה גבעה אחת מעבר לגבעה שאליה רצו שנגיע. אלה לא דברי רהב. האויב יעשה לנו חיים קשים ויהיו נפגעים, אבל הרוח והיכולת יאפשרו לנו להתגבר. המצב בטח לא פחות טוב מב-2002. יש לנו תכונה כזו להתעסק בשדרוג היכולת של האויב, אבל גם צה"ל השתפר. במלחמה בלבנון ב-2006, לב הבעיה היה, ברמה הטקטית, שלא היינו מאומנים. אימון יוצר אמון במסגרת, במפקדים. היתה מחשבה שהפעילות המבצעית ביו"ש (בזמן האינתיפאדה, ע") תפצה על זה. זו מחשבה לא מקצועית. לפני שש שנים דיברו על תוכנית כמו ‘מגן הארץ' (לכיבוש דרום לבנון), אבל זו היתה תוכנית חצי דמיונית. איש לא האמין שניכנס באמת ללבנון, כי היו לא מעט תקריות בגבול שלא נכנסנו בעקבותיהן והיתה הבנה שזה לא הולך לקרות. היום אין לוחם שחושב שבתקופתו לא תהיה מלחמה. הם מבינים שאולי יצטרכו להיכנס לעזה, ללבנון, איפה שלא יהיה. התודעה מעצבת אותם, גם אם אי אפשר למדוד את זה בשום נוסחה'.
בלבנון היתה לצה"ל בעיה של דבקות במשימה?
'היתה בעיה. צריך אותי בשביל לקבוע את זה? הצבא עשה תחקירים'.
כוכב נולד
במחזור אוגוסט 2012, שיצא כעת לדרך, התמודדו חמישה עד שישה מתגייסים על כל מקום בגולני. בוכריס זוכר ימים אחרים, פחות אופטימיים, אבל לא מתרשם במיוחד. 'זה מדד כוכב נולד, לא מדד אמיתי. אנחנו נמדדים באמת במוטיבציה של החיילים שנה אחרי הגיוס. בזה אני מתמקד. אני לא עושה היום שום פעולה כדי לעודד גיוס לחטיבה. כשהייתי טירון ויאיר נוה, היום סגן הרמטכ"ל, היה מפקד בסיס הטירונים של גולני, הוא שאל מי לא רוצה להיות פה. בערך שליש מהטירונים הרימו יד. עשינו כברת דרך מאז. מה שעשה את השינוי ההדרגתי היו ההשתתפות של החטיבה בלחימה בדרום לבנון עד הנסיגה ב-2000, ואחר כך חומת מגן וכל מה שמסביב לזה'. הביקוש הגבוה לשירות בחטיבה יצר בעיה אחרת, שהקשתה על תפקודה בשנים האחרונות. החטיבה נטתה להנהיג אפליה מתקנת, לא רשמית: חיילים שבאו מתנאי חיים קשים במיוחד, והתעקשו לשרת בגולני, הועדפו על אחרים. אלוף פיקוד הצפון הקודם, גדי אייזנקוט, והמח"ט בוכריס, הנהיגו שינוי. 'מסתבר שבבקו"ם היה תהליך שנולד כולו מכוונות טובות, אבל הצרה היתה שלא עמדו על המשמר להבין את משמעותו', אומר בוכריס. 'הגישה היתה שאם יש אנשים שהחיים התאכזרו אליהם והם רוצים גולני, אנחנו נהיה אתם בסדר. הגענו למסקנה שאנחנו מעמיסים על הפלוגות אתגר שאין להן סיכוי לעמוד בו. לפעמים שלושים אחוז מחיילי המחלקה היו במצב כלכלי ומשפחתי שהצריך תנאי שירות מיוחדים. המ"מ לא מסוגל לטפל בכל כך הרבה חיילים עם בעיות. וכשכל כך הרבה חיילים מקבלים הקלות, עומס המשימות על שאר החיילים במחלקה נעשה כבד מדי. פעלנו כדי לאזן את זה, והטיפול באנשים השתפר, כי עומס המקרים החריגים פחת'. בתקופתו כמח"ט הגיע לשיאו תהליך אחר, בשל החלטות שהתקבלו טרם מינויו: ריבוי קצינים דתיים בצמרת החטיבה. כבר בתחילת הקדנציה שלו היו לגולני אל"מ אחד (המח"ט) וחמישה סגני-אלופים (מג"דים וסמח"ט) דתיים, לעומת סא"ל חילוני אחד. 'כשמוניתי, דיברו על חטיבה דתית', הוא אומר. 'אלה שטויות. אפשר לחשוב שאנחנו מתחילים את היום הצבאי שלנו בהנחת תפילין קבוצתית או בדברי תורה בישיבת מפקדים. ריבוי המג"דים הדתיים נבע מכך שהיו הרבה מ"פים דתיים לפני שמונה או תשע שנים. זו תוצאה טבעית של תהליך. אני בעד הטרוגניות מקסימלית. מעולם לא סגרתי את הדלת לאף אחד'. כחלק מהמאמצים להחזיר לחטיבה אוכלוסיות אחרות, יזם בוכריס פרויקט עם הישיבה החילונית 'בינה', המפעילה גם מכינה קדם-צבאית, לקליטה מאורגנת של בני קיבוצים באחד הגדודים. 'לצערי זה יצא מעוות בתקשורת, כאילו אני לא רוצה דתיים', הוא אומר. 'זו חטיבה של כולם, היא לא חטיבה פרטית שלי ולא שייכת לשום מגזר. כל מי שמוכן ומתאים להיכנס מתחת לאלונקה, להוביל - מוזמן. ומי שטוב, ירוץ קדימה. יש המון מ"פים חילונים מצוינים בחטיבה. אני לא בוחר אנשים בגלל מה שיש להם מעל הראש, אלא מה שיש בתוכו'.
ובכל זאת הסתובבו סיפורים על גדודים שלכם שנסגרו לקצינות מטה, כי המג"ד הדתי העדיף לעבוד רק עם קצינים גברים.
'אני לא מכיר תופעה כזו. באו אלי עם כל מיני סיפורים, היו שמועות שהכתבתי למדריכות ספורט בחטיבה לבוש צנוע יותר מאשר בשאר הצבא. נראה לך שאני אתעסק בזה? לאנשים בארץ יש לפעמים דמיון מזרחי מפותח'.
מיהו לוחם
לפני כמה חודשים, קצת אחרי השערורייה שפרצה כשצוערים דתיים סירבו לשמוע חיילות שרות בבית הספר לקצינים, ציינה גולני את סוף מסלול ההכשרה של כמה פלוגות. בוכריס התעקש לשבץ בטקס את להקת חיל החינוך, על זמרותיה, למרות ריבוי הקצינים והמפקדים הדתיים. 'מובן שהיו הורים דתיים שבאו והאשימו אותי: ‘אתה עוכר ישראל'. תמיד יש מי שמנסה לנצל את זה שאני דתי. אבל מראש עשינו פעולות אצל החיילים כדי למנוע בלגן ולא היו החרמות של הטקס'. בוכריס מתרשם ש'משני הצדדים במחלוקת משתמשים בצבא כפלטפורמה לניגוח. אנחנו כמפקדים צריכים לראות איך לייצר קונסנסוס מקסימלי בתוך מסגרת ולדעת להדוף השפעה חיצונית. אנשים לא מבינים איך אני מסתכל על החיים, חושבים שיש איזה רב שאומר לי מה לעשות. אחדות ביחידה היא דבר יסודי. בלעדיו אי אפשר לנצח בקרב. מכיוון שהעניין שלי הוא לנצח בקרב, אעליב כמה שפחות אנשים, כדי שיהיו יחד. אם למישהו יש בעיה עם זה, שיפטר אותי. אני לא מתכחש למקום שגדלתי בו: קרית גת, מדרשת נועם, ישיבת עטרת כוהנים בעיר העתיקה בירושלים. זה בית הגידול שלי. לא גדלתי על העצים. אבל אף אחד גם לא מינה אותי לשליח שלו. אני שליח המדינה, לא המגזר'.
שמעתי שכשאתה מרצה במכינות דתיות, אתה אומר לחניכים שלא כל אחד חייב להיות מג"ד.
'נכון. כולם שם רוצים להיות מג"דים, אבל רק המתאימים צריכים להיות. במחזור גיוס מגיעים לחטיבה כחמש מאות איש. אחד או שניים מהם יהיו מג"דים. פיקוד בכיר בצה"ל הוא אופציה מצוינת למי שמתאים לכך. מי שלא, צריך להיות בוגר ולהיפרד ברוח טובה. אם הוא כישרון אדיר, שיתרום לחברה באזרחות. זו תעודת כבוד לחברה הישראלית שהטובים עדיין לוקחים אחריות ומובילים לוחמים'.
מה דעתך על הטענה שצה"ל צריך להיות צבא מקצועי ולהפסיק להסתתר מאחורי הכיסוי של צבא העם?
'תראה מה קרה לבריטים ולאמריקאים שעברו תהליכים דומים. תצמח לנו אריסטוקרטיה צבאית צרה ואוכלוסייה הרבה פחות חזקה תחתיה, שתשמש חוטבי עצים ושואבי מים. היום, כשנהרג לוחם בפעולה, מתייחסים אליו כמו אל הבן של כולנו. בצבא מקצועי, להיהרג זה סיכון מקצועי של החייל. זה ישפיע גם על מצבי שלום ומלחמה. ייווצר כאן ניכור. הצבא הוא מרכיב חיוני בחברה הישראלית היום. אם יהיה שלום עם כל שכנינו, ייתכן שזה ייראה אחרת. כרגע, אנחנו עדיין נלחמים על חיינו'.
יש איזו אינפלציה בשימוש במונח 'לוחם'. פתאום יש לוחמי כיפת ברזל, לוחמי פיקוד העורף, לוחמים מפעילי מל"טים.
'מי שצריך להצמיד לו תואר, שיהיה בריא. עזוב, כשאומרים ‘גולנצ'יק' יודעים בדיוק במה מדובר, גם בלי שיצמידו תואר לוחם לפני שם החטיבה'." ("הארץ" 03.08.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-08-2012 בשעה 08:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #235  
ישן 04-08-2012, 00:27
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 21,060
בתגובה להודעה מספר 230 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[CENTER][B][U][SIZE=3]מפקד..."

זה שנשארים יותר חיילים בסוף טירונות, לא אומר שההכשרה יותר טובה. זה רק אומר שההכשרה יותר קלה.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #237  
ישן 15-08-2012, 08:19
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון מלפני 25 שנה עם אל"מ ג'. (היום דמות מוכרת) בגליון אנשי 2000 של "מעריב"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אנשי 2000 בטחון - קודקודים אלמונים\ מאת עמנואל רוזן

"דווקא בגוף הירארכי עם מסלול קידום ברור וצפוי כמו צה"ל קשה להצביע על האנשים שיהיו בקצה הפירמידה בעוד יותר מעשר שנים. בצה"ל אנשים משלמים בהפסד קידום על טעויות, על קו מחשבה שאינו תואם את הקו הכללי, על כשלון- גם אם הוא אי בודד בים של הצלחה מרשימה. אפשר, לכן, לומר שאלוף משנה ג' מגולני או סגן אלוף כ' מחיל-האוויר הולכים בדרך הנכונה למעלה. קשה לנבא מה יחכה להם מעבר לפינה הבאה, מעבר לתרגיל הבא, לתפקיד הבא. לפני כמה שנים דיברו על אהוד ברק, דורון רובין,עמרם מצנע ואביהו בן-נון. היום מדברים על אלוף משנה ג', על סא"ל כ', וגם על אלוף משנה ע' מחיל השריון, סא"ל י' מחיל- האוויר ואל"מ ד' מהצנחנים. האם האותיות האלה יהפכו בעוד כמה שנים לשמות מוכרים בנוסח ברק-רובין-מצנע-בין נון? אנחנו מהמרים שכן. (עמוד 18)
אלוף משנה ג'. גולני
אתגר המנהיגות הגדול ביותר
צהרי יום, חודש אוגוסט. אלוף משנה ג', מפקד חטיבת גולני, מנהל לראשונה בחייו תרגיל חטיבתי. לא הכל דופק כמו שצריך. ג' מתרוצץ בין הנגמ"שים, מחלק הוראות, מדבר ברשת הקשר עם ארבעה מפקדים בבת אחת. על הגבעה, ממול צופים בו כל הקודקודים הגדולים, מהרמטכ"ל ומטה. חם, יותר מדי חם. ג' מרגיש שאפשר לעשות את זה טוב יותר. מנהיגות במבחן. בשעת צהריים באחד מימי התרגיל, ג' מוביל את החטיבה בטור ארוך לקראת הסתערות על היעדים. רגע קריטי בתרגיל. הנהג שלו קורא לו בקשר: 'קודקוד, אשתך והילד נמצאים כאן, עבור.' קודקוד ממשיך לחלק הנחיות למפקדים. אחרי שתי דקות הוא עונה: 'שיחכו לי ליד היעד, אני כבר כובש ומגיע לפגוש אותם'. (עמוד 21)
אלוף משנה ג': 'הרבה פעמים שואלים מה הופך מפקד מנער צעיר ונלהב מדי לאדם אחראי, רגוע, שקול וזהיר. אני חושב שהאשה והילדים שמחכים בבית הם הגורם העיקרי. מלחמת לבנון היתה הראשונה שבה נלחמתי כבעל וכאב. הרגשתי אחרת ונלחמתי אחרת. הרגשתי כמו מישהו שיש לו מה להפסיד, שיש לו לאן לחזור. במלחמת לבנון הייתי אדם מבוגר'. כאשר התגייס לצבא והימר על קריירה צבאית, אלוף-משנה ג' לא היה אדם מבוגר. הוא היה ילד. בן 13. חניך בפנימייה הצבאית בימי הזוהר שלה, כאשר אנשים עוד היו נלחמים על הזכות להתקבל ל'צוות לעניין' הזה. ג', אחרי שנות ילדות קצרות במושב חגור ליד כפר קאסם, הלך שבי אחר הקסם הצבאי: 'אני זוכר את אבא שומר עם רובה צ'כי שלא יבואו מסתננים ויקחו מחצר המשק את הפרה החולבת היחידה שהיתה לנו. אני זוכר את הסיפורים של אמא, ילידת חאלב, שהבריחה את הגבול הסורי והגיעה לארץ בצורה מחתרתית. חיינו אז באווירה מאוד מסויימת. וצריך לזכור דבר נוסף, אלה היו הימים שלאחר מלחמת ששת הימים, ימי 'כל הכבוד לצה"ל'. זה היה אתגר שהמון ילדים רצו להזדהות ולהתמודד איתו'. במבט מבוגר לאחור הוא עונה ב'כן ולא' לשאלה אם הוא מתחרט על הכניסה למסגרת בגיל צעיר. לא – כי 'נהניתי מאוד, הייתי מוקף שם במיטב הנוער ואני לא בטוח שההורים בבית יכלו לתת לי את כל מה שקיבלתי בפנימייה'. כן – כי 'הניתוק מהבית, מהמשפחה, היה קשה וכואב'. כאשר הגיעה עת הגיוס לצבא, ניתנה לו הזכות, כחניך בפנימייה לבחור את החיל שהוא רוצה להשתייך אליו. ג' בחר בגולני. היום אחרי 15 שנה בחטיבת החי"ר הזו, הוא מסביר מדוע. 'בגולני טמון אתגר המנהיגות הגדול ביותר בצבא', הוא אומר, 'בגולני – יותר מאשר בכל מקום אחר בצבא – היכולת שלך כמפקד תיקבע כיצד תראה היחידה שלך. גולני זו התמודדות עם חיילים מכל הסוגים, עם חיילים שחלקם באים מבתים הרוסים, חיילים קשים שנשברים, ואז הכל תלוי בך – המפקד. מאז ומעולם ראיתי בגולני חטיבה שמסוגלת בכוח מפקדיה ליצור את הליכוד בין כל חלקי עם ישראל, קיבוצניק ויוצא שכונת עוני, וזאת תמיד תוך שימת דגש ותחושת הזדהות עם הקבוצה הנמוכה ביותר.' ג', בן 33, נשוי ואב לשנים, עשה בגולני כמעט כל תפקיד אפשרי. הוא היה עם גולני באנטבה, נפצע איתה במבצע ליטני, ראה את חברו הטוב גוני נהרג לידו בקרב מעורר המחלוקת על הבופור במלחמת לבנון. אבל ג' אומר שבעיניו, אין כמו המבצע הראשון שלו בלבנון,סתם מבצעון קטן שאיש אינו זוכר: 'אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם.' גם לא באנטבה. ג' אומר שמהבחינה הצבאית הטהורה, היו בעבורו מבצעים קשים ומורכבים יותר מזה של שחרור בני הערובה. העובדה שהמפקד אורי שגיא בחר בו אז לצוות החמיאה לו מאוד. ממש כמו שמחמיאה לו בחירתו הנוכחית של שגיא, היום אלוף ומפקד המפח"ש, כנציג החי"ר לגליון ה-2000 של 'מעריב'. אבל על אנטבה מדבר ג' במונחים לא צבאיים: 'אני זוכר את הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים.' במבצע ליטני, ג' שהיה סגן מפקד גדוד, פיקד על כוח שנילחם בגזרה המרכזית ונפצע מצרור של מחבלים ביד וברגל. אחרי שבועיים בבית-החולים הוא חזר לגדוד והחליט להשתחרר. 'שום קשר לפציעה', הוא אומר, 'פשוט הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה.' הוא השתחרר, ואחרי חצי שנה – חזר.
מה קרה?
'כשאתה משרת זמן רב בצבא, תמיד נדמה לך שאתה מפספס משהו, אתה חי בחושך מסויים. לכן רציתי לצאת, לראות את העולם מצד אחר. אבל ברגע שיצאתי הבנתי שמקומי בצבא. כמה שבועות באזרחות נתנו לי להרגיש שבשבילי – אין דבר חשוב ומעניין יותר בחיים מאשר להיות מפקד גדוד בחטיבת גולני. חזרתי.' שנה ותשעה חודשים היה מפקד גדוד, ואחרי כן – כסגן מפקד החטיבה – הוביל את סיירת גולני לקרב על הבופור. 'כן, יש לי משקעים קשים מהקרב הזה', הוא אומר, 'יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו, אלא משום שאיבדתי שם חבר יקר, את גוני הרניק, גוני שהגיע לשם מרצונו וביוזמתו אחרי ששמע שמפקד הסיירת נפצע. משגע אותי שהוא נפגע ממש לקראת סוף הקרב.אני עדיין לא מבין, לא מעכל. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עבדנו שם בצורה טובה, הכי טובה שיכולנו בתנאים הקשים.' ביולי 83', אחרי שנה בלבנון, שלחו את ג' להשתלמות במארינס האמריקני. הוא חזר משם עמוס חוויות אבל מלא ביקורת על שיטת הפיקוד בצבא האמריקני. הוא ראה מפקדים שמוצנחים לתפקידם מבלי שמילאו קודם תפקידים זוטרים יותר. 'שיטה פסולה', אומר מי שהחל את דרכו בגולני כרובאי פשוט. היום, כמפקד החטיבה, הוא רחוק מגינוני הפיקוד שראה בצבא ההוא. ההתמודדות עם הבעיות האנושיות, הוא אומר, קשה לו מאוד. הפצעים בלב כואבים לו יותר, הרבה יותר, מאלה שגרמו הרסיסים שחתכו בבשרו בליטני. 'אין קשה יותר', אומר אלוף משנה ג', 'מאשר לשבת באוהל שלך מול מפקד פלוגה, בחור טוב שמשתדל להיות מפקד טוב, שהתנדב להיות איש צבא, ולומר לו: אתה לא מספיק טוב, אתה צריך ללכת. זה ממש נורא. כל-כך קשה לפגוע באנשים טובים. אבל בצבא אין ברירה, בצבא אתה צריך את הטובים ביותר ורק הם ממשיכים הלאה.' ג', בינתיים, ממשיך. (עמוד 28)"
(ראיון עם אל"מ, לימים רא"ל, גבי אשכנזי. מתוך מוסף "אנשי 2000" שהוציא עיתון "מעריב" בראש השנה תשמ"ח, 23.09.1987, עמודים 18, 21 ו-28)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-08-2012 בשעה 08:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #238  
ישן 15-08-2012, 11:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתן של ‏נרי ליבנה ושרה ליבוביץ דר, "ציוני כללי", "הארץ" 25.12.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד. כמו כן יש בידי רק את חלק א')
ציוני כללי\ מאת נרי ליבנה ושרה ליבוביץ דר
מה מסתתר מאחורי חומת השתיקה של אמנון ליפקין-שחק? תלוי את מי שואלים. החברים מדווחים על מפקד נערץ ואיש קר רוח, מעמיק, אנושי ורגיש. היריבים מספרים על דג קר, ציניקן, רדוד, מיזנטרופ ושונא להתאמץ. אף אחד (חוץ מביבי) לא מאשים אותו בשמאלנות - הדרך שלו לצמרת מתחילה דווקא במשפחה בורגנית תל אביבית, מרופדת בנכסים ואוהדת מפלגת המרכז ההיסטורית, הציונים הכלליים

לפי שעה מעביר אמנון ליפקין-שחק את המסרים האידיאולוגיים שלו בשפת הגוף. נטייתו לקמץ במלים, המראה האדיש על סף פלגמטיות, ההילוך האטי, המבט הישיר, החיוך הקטן והציני - הכל מקנה לו מראה אבהי מרגיע, אותו סוג של גבריות מאופקת שגרם לעירית לינור להכתיר אותו פעם בתואר "הבעל האולטימטיווי". במונחים של בחירות מתקרבות מיתרגמת שפת הגוף הזאת להסכמה אופנתית וגורפת שליפקין-שחק משרה ביטחון ואמינות ובעיקר עובר מסך נפלא, טוב בהרבה מאהוד ברק, טוב אפילו מנתניהו בשיאו. אין ספק, אמנון ליפקין-שחק היה יכול להיות מגיש חדשות מצוין, אפילו בערוץ הראשון, אבל ליפקין-שחק רוצה לעשות חדשות. הוא רוצה כנראה להיות ראש ממשלה. יחסית לרמטכ"ל לשעבר, שהוא גם המועמד המוביל כרגע למשרה הרמה ביותר, ליפקין-שחק הוא נעלם גדול. התכונה הזאת חשובה לו עד כדי כך שהוא מקיף את עצמו בחומות של שתיקה גם כשמדובר בפרטים ביוגרפיים שגרתיים ביותר. עיתונאים שניסו בעבר להכין עליו כתבות דיוקן מספרים שנתקלו בקיר אטום, ואפילו חברים בדם, שפיהם מלא שבחים על תקופות מפוארות בשירות הצבאי המשותף, ביקשו לא להיות מצוטטים, משום שכפי שניסח זאת אחד מהם - "יש לי רק דברים טובים לומר עליו, בצבא הערצתי אותו, אבל בינתיים אני עוד לא יודע אם אני בעדו או נגדו". מה שאצל אחרים מתפרש כביטוי לאמביציה אישית שאיננה יודעת גבולות, נתפס אצל שחק כנכונות אצילית להתגייס למשימה לאומית. גם זה מאפיין את אישיות והציבורית - לאורך כל הדרך מתואר שחק כאדם שאוהבים לאהוב אותו, מין נסיך מלידה, אדם שכוכב המזל זורח בהתמדה מעל ראשו, שיותר משהוא רודף אחר הקידום הקידום רודף אחריו, שממלא כהלכה את מה שמוטל עליו, אבל איננו מתאמץ לצקת תוכן חדש לתפקידיו. המנהיגות שלו מאופיינת כ"מנהיגות שקטה" ומתוארת במונחים שעל דרך השלילה- הוא לא מתרגש, לא מתחמן, לא מתחנף, לא עושה שטויות, בקיצור, הוא לאכל מה שנתניהו וברק הם כן. חברים לדרך הצבאית אומרים שבכל שלב במסלול קידומו "נראה שהוא מוכן להפסיק לשרת בצבא אחרי שהוא מסיים את התפקיד". כאדם שהוא לכאורה חסר אמביציות נקבע מסלול קידומו עד לרמטכ"לות על ידי אחרים, ממפקדיו בצבא ועד לראשי ממשלה ושרי ביטחון, יצחק שמיר ויצחק רבין. גם היום, על סף השחרור, מתעורר לעתים הרושם שמי שדוחף אותו לדרכו החדשה הם הסובבים אותו - לאה רבין, שני ילדיה דליה ויובל, מקורביו יוסי גינוסר, יעקב פרי ושמעון שבס, וכנראה גם אשתו, טלי. גם הפעם נתפס שחק בעיני רבים ככלי קיבול לאמביציות של אחרים. אמו, שרה ליפקין, בת 93, היא אולי היחידה בסביבתו הקרובה שמסתייגת מהכיוון החדש בקריירה שלו. בדירתה שברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב, היא מבטאת חרד האימהית טבעית לבריאותו של הבן. "חבל לי עליו", היא אומרת, "אבל הוא לא עושה מה שאני אומרת לו". הוא בכלל מפינסק אמנון ליפקין נולד ב-18 במארס 44' בתל אביב. אמו שרה נולדה בווילנה ועלתה לארץ בגיל 20, אחרי שסיימה ללמוד שם בגימנסיה העברית "תרבות". בארץ למדה בבית ספר לאחיות בירושלים ועבדה בחדר ניתוח בבית החולים "הדסה". עם נישואיה ולידת שלושת הילדים (יעקב, תמר ואמנון), הפסיקה לעבוד. האב, צבי ליפקין, היה מבעלי קולנוע "הוד" בתל אביב והחזיק קרקעות במקומות שונים בארץ. גדעון שפיגל, חבר ילדות של שחק, זוכר שנסע פעם עם אמנון למקשת האבטיחים של האב על יד פתח-תקוה וראה כיצד צבי ליפקין מעבד את המקשה בעוד הילדים משתובבים מסביב. ליפקין האב לא היה פעיל פוליטי, אבל אהד את הציונים הכלליים, מפלגת מרכז בורגנית, שהתגלגלה בדמות המפלגה הליברלית לליכוד. יוסי ביילין, שכתב את הדוקטורט שלו על הציונים הכלליים, אומר שמעולם לא היתה בפוליטיקה הישראלית מפלגה יותר חסרת דעה ממפלגה זו. ליפקין לא היה פעיל בולט במפלגה. יוסף תמיר, שהיה מזכ"ל המפלגה, זוכר רק במעומעם את השם ליפקין: "הוא היה אחד מאלה שמתקשרים אליהם לפני הבחירות אבל הוא לא בלט במיוחד, או הצטיין, והוא לא לקח חלק פעיל בפעילות שלנו. הוא היה אחד מהחיילים". עשרה מאנשי התנועה לשעבר תמכו בתיאורו של תמיר. צבי ליפקין מת ב-66'. "מבחינה פוליטית", אומר ביילין, "אין לליפקין-שחק במי למרוד. אפרים סנה מורד באביו שהיה קומוניסט, אבל איך אפשר למרוד באבא שהיה בציונים הכלליים?" מייסד שושלת הליפקינים היה יצחק פעלז (לימים ליפקין), אבי סבו של שחק, שנולד בפינסק ב-1834 ובא ארצה עם משפחתו בעודו נער. האגדה המשפחתית מספרת שכשהוריו החליטו לעלות לארץ, נסע יצחק עם אביו אל הרבי מקארלין כדי לקבל את ברכתו. "ומה תעשה בארץ ישראל", שאל הרב את הנער. "אתכסה בחול עד צווארי ואעסוק בתורה", השיב יצחק פעלז הצעיר. "הרב בירך אותו שיתעשר ויזכה לראות דור רביעי", כותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, "וכן היה". אחרי מסע ארוך ומתיש, דרך ביירות וצפת, התיישבה משפחת פעלז בטבריה. שנתיים אחר-כך מת אבי המשפחה ויצחק עבר לירושלים, למד בישיבה ונשא לאשה את איטה שמרלינג, דור שלישי בארץ ממשפחת שמרלינג החברונית, שנהרגה כעבור שנים אחרי שנפלה מפרדה בדרכה להילולת ל"ג בעומר במירון. 400 גרוש טורקי קיבל יצחק פעלז כנדוניה ומיד אחרי החתונה החל לעסוק במסחר, בעיקר עם ערביי חברון. ב-1894 עבר לעסוק בנדל"ן. הוא בנה את שכונת "אוהל משה" בפאתי שוק מחנה יהודה ואת "שערי ירושלים" בקצה רחוב יפו, מול בית החולים "שערי צדק" (הישן). השכונה נקראה גם שכונת "אבו-בסל" מפני שליפקין, בין שאר עיסוקיו, סחר בבצל. מאחר ששתי השכונות היו רחוקות ממרכז היישוב היהודי - כתב אחיו של ליפקין-שחק, פרופ' יעקב ליפקין, בחיבור קצר על תולדות המשפחה - נאלץ יצחק פעלז לשלם בשנים הראשונות לדיירים, כדי שייאותו לבוא ולהתיישב בהן. עם תבוסת הטורקים במלחמת העולם הראשונה קיבל יצחק פעלז נתינות בריטית ושינה את שם משפחתו לליפקין. קודם לכן, בזמן המלחמה, הוצא נגדו צו גירוש לאנטוליה ולמרות שכבר היה בן 80, לא נכנע לצו, ברח לחיפה עם בנו חיים, סבו של אמנון שחק, ומשם הם נמלטו למרחביה והסתתרו באסם של אחד האיכרים עד לסיום המלחמה. הוא מת בגיל 93 והשאיר אחריו משפחה ענפה בת 116 נפשות. "כל ימיו התהלך בריא ובקומה זקופה", כותב תדהר. לפני שבע שנים ערך ישראל שמרלינג, גימלאי של עיריית תל אביב וצאצא של השמרלינגים מחברון, כנס משפחה שכלל את הליפקינים, השמרלינגים ומשפחת סלונים שקשורה איתם בקשרי משפחה. 1,500 בני אדם הוזמנו לאירוע שנערך בבנייני האומה בירושלים. אמנון ליפקין-שחק, הצאצא הידוע ביותר של השבט, הבטיח שיבוא ולא בא.
הנערים מרחוב פרישמן
אמנון ליפקין גדל בתל אביב, ברחוב פרישמן 55, בבית דירות שהיה שייך למשפחתו. בבית, ששופץ לאחרונה, התגוררו גם סבו, חיים ליפקין וסבתו, גילה לבית שלנק. בדירתם הפונה לחזית הרחוב פועל עכשיו "סלון יוסי" לתסרוקות. שחק הוא הבן הצעיר במשפחה אחיו הבכור, יעקב, פרופסור לביולוגיה ימית באוניברסיטת תל אביב, גר בהוד השרון, ובעל דעות ימניות יותר מאלה שלאמנון. האחות תמר מתה מסרטן בשנת 71' בהיותה בת 33. היא היתה נשואה ואם לשלוש בנות. אמנון ליפקין, אומרים בשכונה שבה גדל בתל אביב, נחשב לגאוות המשפחה. אביו נהג לומר שאמנון הוא "משהו מיוחד" גם אמנון מצדו העריץ את אביו, חש כלפיו יראת כבוד וגם פחד ממנו. "כשאמנון איחר לחזור הביתה הוא חשש מאוד מכעסו של אביו", אומר שמעון שיצר, חבר ילדות, היום מורה לשחייה באילת. בכיתה א' הוא למד במשמרת שנייה בבית ספר "תל-נורדוי". שנה אחר-כך עבר לבית ספר "הקליר" שנפתח באותה שנה (ב-71' נסגר בית הספר ונהרס והיום ממוקם במתחם הקליר, ליד גן העיר בתל אביב, מרכז לחינוך מדעי). בארכיון העירייה נשמר גיליון הציונים של תלמידי כיתה ב'. בעברית קיבל הילד אמנון ליפקין "טוב", אבל בזמרה, מולדת וחשבון קיבל "טוב מאוד". בשנת 51' הוא נעדר מבית הספר 17 יום ואיחר פעם אחת. המחנכת שלו בכל שנותיו בהקליר היתה מרים גולדמן, אשה ערירית, שאהבה את תלמידיה כאילו היו ילדיה. היא חינכה אותם לצניעות ולאהבת הארץ. את הבוקר פתחו בתפילת "מודה אני",בקבלת שבת ניגנה בקונצרטינה - אקורדיאון קטן. "היתה לה השפעה גדולה מאוד עלינו", אומר גדעון שפיגל. באותה כיתה למדו, בין השאר, יאיר רוזנבלום ועו"ד טליה לבני, היום היועצת המשפטית של ההסתדרות, שנקראה אז טליה ויסמן. הם היו שלישייה, ליפקין, ויסמן ושפיגל, הלכו ביחד לבית הספר, שיחקו יחד בחופשות. "אני זוכרת אותו בקטיגוריות מאוד סימפטיות", אומרת לבני. בכיתה ו' הועברה כל הכיתה לבית ספר "בן-יהודה". אחרי כמה חודשים חזרו שפיגל וליפקין להקליר משום שלא אהבו את המחנך שלהם בבן-יהודה. ליפקין סיים את לימודיו במחזור ו'של הקליר. אחר הצהריים הוא היה חלק מחבורה קטנה שכללה את שפיגל, היום עובד בבנק הפועלים, שמעון שיצר ועו"ד משה מכנס. לכל אחד היה כינוי. ליפקין נקרא נוניאק. "לפני כמה חודשים פגשתי אותו באילת", אומר שיצר, "וקראתי לו נוניאק. הוא מיד הסתובב. טלי אשתו, שהיתה על ידו, אמרה שאני בוודאי חבר ילדות, מפני שרק אנחנו קראנו לו כך". אחד הבילויים החביבים עליהם, מלבד להשפריץ מים על עוברים ושבים, היה התגנבות לקולנוע "גן רינה" כדי לצפות חינם בסרטים. שוטרים שסיירו באזור לכדו אותם באחת ההתגנבויות וכלאו אותם בניידת לחצי שעה. "ליפקין פחד מאוד שהדבר יוודע לאביו", זוכר שיצר. הוא היה ילד רציני, אומרים החברים. הוא לא אהב לבלות במסיבות, היה שחיין מצטיין באגודת "ברית מכבים עתיד". אימוני השחייה התקיימו בבריכת "גן הדסה", במקום שהיום נמצא גן העיר. שיצר זוכר אותו כילד חזק ששיחק גם כדורעף ולא היסס להכות שכן מבוגר מעוצבן שדחף אותו וביקש שלא ירעישו. אחרי כיתה ח' נרשם אמנון ליפקין לתיכון עירוני א', למד שם שנה, אבל לא ממש אהב את המוסד. הוא ברח מבית הספר, אומר שפיגל, ו"התפרחח". בסוף השנה החליטה המשפחה שטוב יהיה אם יעבור ללמוד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. "חשבתי ששם הוא יקבל חינוך טוב", אומרת אמו. לאחר שעבר לחיפה נותקו קשריו של אמנון ליפקין עם חברי ילדותו. כעבור שנים היה משה מכנס חייל שלו, במלחמת לבנון. ליפקין היה אוגדונר, ומכנס,שגר פעם קומה מעליו, רס"ר במילואים. הם לא נפגשו. מכנס לא חיפש את ליפקין. עם גדעון שפיגל, חברו הקרוב מפעם, הוא נפגש רק לעתים רחוקות. לבני, שהיתה במשך שנים רבות סגנית בכירה ליועץ המשפטי של משרד הביטחון, פגשה אותו כשהיה בא למקום עבודתה. "שוחחנו על הכל", היא אומרת, "גם על פוליטיקה. הוא דיבר הרבה על האכפתיות שלו כלפי כל מה שקורה במדינה". שפיגל אומר שלא יתפלא אם ליפקין-שחק יקים מפלגת מרכז. "עוד כשהיה צעיר הביע דעות מרכזיות כאלה ומאז כנראה לא השתנה הרבה. אני גם מאוד בעדו, אבל בעיני הוא כמו מכונית יפה שעומדת בחלון ראווה בלי אף שריטה. נתחיל לשפוט אותו כשהוא ייצא לכביש".
ימי הפנימייה הצבאית
ליפקין הוא בוגר מחזור ח' של הפנימייה הצבאית בחיפה ובוגר מחזור מ"ג של בית הספר הריאלי העברי. את מחזור ח' החלו 57 צוערים וגמרו רק 27, משום שמסלול הפנימייה הצבאית תבע מההולכים בו יכולת אינטלקטואלית מספקת לעמוד בדרישות בית ספר הישגי, כושר גופני, הסתגלות ותחרותיות הנחוצים כדי לעמוד במסלול ההכשרה הצבאית, וגם כישורים חברתיים מצוינים כדי לשרוד ועוד ליהנות מחיי פנימייה. עשרים וארבע שעות ביממה עם אותם אנשים ובתנאים לא קלים יוצרים קשר חזק מאוד בין בוגרי הפנימייה, "ובאמת אנחנו בקשרים טובים מאוד עד היום", אומר מנשה מלמוד, בן המחזור. אבל לא כולם. אחד מבני המחזור, מתן וילנאי, הוא כיום אחד מיריביו הגדולים של ליפקין. "אמנון", אומר מלמוד, "היה בסדר גמור. אחד מהחבר'ה. היינו חבורה מאוד מגובשת, חבורה שגם בחופשות בילתה ביחד ועשינו ביחד הכל". אבל ליפקין לא נחשב דמות דומיננטית במיוחד, בוודאי לא כמו אהוד שני, שהכל ניבאו לו גדולות ושנהרג במלחמת ששת הימים. "מתן ואמנון ועוד כמה היו בחבורה מובילה", אומר מלמוד, "אבל מי שללא עוררין היה מספר אחת היה אהוד שני ז"ל". חבר אחר למחזור, המעדיף להישאר בעילום שם, אומר:"אהוד שני היה באמת תקוות המחזור, אבל מתן היה קצת יותר מאמנון". כשליפקין בא לביקור בפנימייה הצבאית לרגל פרישתו מהצבא, העיר אחד המורים, "תמיד חשבנו שמתן יהיה רמטכ"ל". בלימודים העיוניים במגמה החברתית היה ליפקין תלמיד טוב, "אבל לא מצטיין. נדמה לי שמתן היה תלמיד קצת יותר טוב ממנו, אבל גם הוא לא היה מצטיין. המצטיינים בינינו הלכו למגמה הריאלית". מלמוד מתקשה להיזכר באירוע מיוחד ששמו של ליפקין נקשר בו, אבל ליפקין, לדבריו, היה "באופן כללי בחור שכיף להתלוצץ אתו, אוהב לבלות". מצד שני, הוא סותר את הדימוי של ליפקין כאדם שאיננו אוהב להתאמץ. "בפנימייה מי שלא התאמץ לא נשאר, כולנו התאמצנו מאוד".
הכומתות האדומות
לאחר הפנימייה התגייס ליפקין, כמו וילנאי, שני ואחרים מבני כיתתו, לצנחנים. הוא היה מ"פ טוב מאוד, אם כי אחד מבני המחזור אומר: "אנחנו החיילים התפלאנו מאוד שהוא ולא מתן נהיה הרמטכ"ל. אנחנו חשבנו שהוא קצת שלופניק, אחד ששולף מהמותן, ואני גם זוכר מי מהמ"פאים היה הולך עם החיילים ומי היה נוסע בג'יפ. אמנון היה נוסע בג'יפ". במלחמת ששת הימים היה ליפקין מ"פ בצנחנים. בפעולת כראמה, ב-68', זכה בעיטור העוז הראשון שלו. ליפקין היה אז מפקד סיירת דוכיפת, מספר לוי פייגין, אחד מלוחמיו. "הוא היה סרן ואני הייתי רב"ט. היתה התקפה מטורפת של הירדנים ואני אמרתי לאנשים בצוות שלי, זה טירוף לצאת תחת אש כזאת, אבל אמנון החליט לצאת לפעולה ואני אמרתי לצוות שלי, איזה מטורף. הוא אמיץ לב בצורה בלתי רגילה. בהתחלה שקענו בבוץ ואמנון אירגן חילוץ ואחר כך, כדי לא לשקוע נאלצנו לנסוע על הכביש תחת קני טנקים ותותחים ירדניים שישבו מעל הכביש, וזה נהיה פחות קרב ויותר עניין של היחלצות ופינוי שאמנון ניהל. אחר כך, כשאמנון קיבל את הצל"ש הוא אמר שהוא מוכן לקבל אותו בתנאי שזה ייחשב צל"ש לכל סיירת דוכיפת על פעולתה. "הוא מין מפקד כזה שאפשר ללכת אחריו בעיניים עצומות ואני לא אומר את זה בתור מליצה אלא פשוטו כמשמעו ומאז שהוא היה המ"פ שלי אני מעריץ אותו ואוהב אותו וכולנו, כל החיילים הפשוטים, הסתכלנו עליו מלמטה למעלה בהערצה וגם אהבנו אותו מאוד. הוא אדם נעים הליכות מאוד אבל יודע להיות קשה ולא לוותר כשצריך, ותמיד ידענו שגם כשהוא מעניש הוא מעניש בצדק, כי הוא ישר והגון בצורה קיצונית ממש". קצין בכיר מאוד במילואים, שאיננו נמנה עם אוהביו של ליפקין-שחק, בלשון המעטה, אומר: "מאחורי כל צל"ש עומד סיפור של פאשלה צבאית שקודם כל נוצרה ואז היה צריך להיחלץ ממנה, והעיטור שלו בכראמה רק מדגים את התכונה שלו לצאת מעוטר אפילו ממצבים שהיו פאשלה גמורה, כמו כראמה". לאחר כראמה התמנה למג"ד גדוד 50. אלוף (מיל') יורם יאיר, שהיה הסמג"ד של גדוד 50 כשליפקין היה המג"ד, אומר: "הוא היה מפקד נהדר, הוא היה רגיש מאוד לפקודים שלו אם כי לפעמים הוא עוטה על עצמו מסכה של ציניות, כדי להסתיר רגישות יתר". הציניות הזאת היא תכונה שמזכיר כל מי שנלווה אליו לאורך הדרך. אוהדיו המרובים נוטים לפרש אותה כמו יאיר, כניסיון להסתיר רגשנות, שונאיו מפרשים אותה בדיוק להיפך. אומר קצין בכיר מאוד לשעבר: "יש אצל אמנון דברים חיצוניים שתוכם הפוך. הוא שובה את לב האנשים כאילו יש בו חום ואהבת זולת, וזה ממש לא כך. יש בו ציניות וממש מיזנטרופיות. הוא לא מתייחס לאנשים, אנשים לא מעניינים אותו. בגלל זה הוא יכול היה לשחק משחקים כפולים, משולשים ומרובעים כדי לבגוד בחברים הכי טובים שלו- איציק מרדכי, אורי שגיא ומתן וילנאי". שמעון שבס, היום מחוג המקורבים הפוליטיים שלו, היה חייל שלו בגדוד 50. שבס, אומרים חבריו, מעריץ אותו מאז. הוא היה מג"ד נערץ על מרבית חייליו ומוערך מאוד על ידי מפקדיו. כמג"ד 50 זכה בעיטור העוז השני שלו, במבצע "אביב נעורים". מח"ט הצנחנים היה עוזי יאירי. ספק אם יש בתולדות הצנחנים מפקד נערץ יותר משהיה יאירי, שעליו נאמר אחרי מותו שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. תחת פיקודו של יאירי נקבץ מחזור שלם של מפקדים בכירים לעתיד, שכולם ילידי שנת 44' ומספרם האישי מתחיל בספרות 48: ליפקין-שחק, דורון רובין, יורם יאיר, איציק מרדכי, אפרים סנה. קצין בכיר בדימוס, שהיה קצין זוטר בצנחנים באותה תקופה, אומר: "העובדה שהיתה ברורה לכולנו היתה שעוזי יאירי, שהיה האליל שלנו, מעריך את אמנון במיוחד, והיא לדעתי שקבעה את זה שבתחרות בין שלושת המג"דים - אמנון, מתן ואיציק - בסופו של דבר מי שניצח היה אמנון. לדעתי, נקודת היתרון שלו על פני מתן וגם על פני בני מחזור אחרים, התחילה מזה שעוזי יאירי החליט לבחור את אמנון, שהיה אז מג"ד 50, לעמוד בראש מבצע 'אביב נעורים'". במבצע הזה, שהתקיים באפריל 73', פשטו שני כוחות, אחד בהנהגתו של אהוד ברק, שהיה אז בסיירת מטכ"ל, והשני בפיקודו של ליפקין, על מפקדות שלאש"ף בביירות. ליפקין, שהוביל כוח של עשרה לוחמים נבחרים, זכה על חלקו בפעולה הזאת (יחד עם שלושה לוחמים נוספים) בעיטור העוז. מנחם זטורסקי, מעוטר עוז מאותה פעולה, מספר: "אמנון בחר לו נבחרת מגדוד 50, וזאת היתה הנבחרת שהתאמנה שלושה שבועות בנוהל קרב. זה פרק זמן שבו אתה כל הזמן מתחכך יום ולילה ופה אתה יכול לראות מי זה הבנאדם. אני אומר, אתה צריך שיהיה לך מזל גדול כדי שיהיה לך מפקד עם תכונות כמו של אמנון. הוא אדם קר רוח בצורה בלתי רגילה. הוא שקט מאוד. הוא יודע להיות מאוד מאוד ממוקד. הוא לא אוהב דברים טפלים. מתעסק רק בעיקר. מאידך, הוא איש של עבודת צוות נהדרת. יש לו מנהיגות מאוד סוחפת. יש לו גם אינסטינקטים בריאים. הוא מפגין יציבות בלתי רגילה, שקט, נינוח, לא מבלבל את המוח. רק הנוכחות שלו מספיקה כדי שכולם יישארו רגועים, אבל גם דרוכים". היעד שלהם היה בלב ביירות, מספר זטורסקי. "המודיעין היה איכותי מאוד, הכל הלך נהדר, אבל הבעיה המרכזית היתה שההתחלה היתה לא לפי התוכנית שלנו. אנחנו חשבנו שהבניין יהיה ריק, אבל שם חיכו לנו שני מחבלים. כתוצאה מזה, הזוג הראשון שלנו נורה, אחד נהרג במקום והשני נפצע קשה מאוד. גם בזוג השני אחד הלוחמים, יגאל פרסלר, נפגע קשה מאוד, ועם הנתונים האלה היה צריך להתחיל את הפעולה. "אני מתאר לעצמי שעל אמנון עברו כמה דקות לא פשוטות, אבל הוא המשיך בפעולה. ההתנהגות שלו היתה פשוט מדהימה מבחינת קור רוח ורוגע. אני לא זוכר אותו אומר משהו מיותר. אין לנו הרבה מפקדים כאלה, שיודעים להקרין ברגע הנכון את השלווה, ולקבל במהירות את ההחלטות הנכונות". מספר לוחם אחר באותה פעולה: "אחרי שירו בחוליית החוד שלנו, אם אמנון היה מחליט להתקפל ולסגת אף אחד בעולם לא היה מעלה על דעתו לבוא אליו בטענות. אבל אמנון, שהוא אמיץ מאוד, לא איבד את קור הרוח שלו. מסביב ירו עליו מכל הכיוונים והוא נשאר קר ושקול ודאג להשלמת הפעולה בצורה הכי מוצלחת, ותוך כדי זה גם לפנות את הפצועים וההרוגים אחורה. הוא איש שדה יוצא מן הכלל, ולדעתי בשלב הזה הוחלט שאמנון הוא מספר אחת בין כל המג"דים". במלחמת יום כיפור שירת ליפקין כסמח"ט בחטיבת הצנחנים שיאירי היה מפקדה. החטיבה לחמה בגזרת החווה הסינית. "לא הבנו לחלוטין לאן אנחנו נכנסים", סיפר ליפקין-שחק ביולי השנה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אני זוכר, למשל,את הדרך אל החווה בלילה. היה ליל ירח כזה פסטורלי, ובדרך ראינו גופות שוכבות באמצע המדבר. היינו בטוחים שאלו גופות של חיילים מצרים, וכשהתקרבנו וראינו שאלו גופות של חיילים ישראלים, אני זוכר שלי זו היתה רעידת אדמה פנימית. פעם ראשונה שהבנתי שיכול להיות מצב שחיילים ישראלים שוכבים שם גופה ליד גופה ואף אחד לא פינה אותם". הברית שנכרתה בינו לבין יצחק מרדכי באותו קרב מתוארת על יד יורם יאירכ "ברית שנכרתה בדם": "דורון, אני, איציק ואמנון, כולנו שירתנו ביחד. איציק מכיר את אמנון כמו את כף היד שלו, כולנו - כל מי שהיה אז בחווה הסינית ואחר כך גם בהמשך הדרך - מכירים אחד את השני יותר טוב מאשר את הנשים שלנו. אמנון היה סמח"ט ואיציק היה מג"ד 890, ואמנון תחת עוזי ניהל את קרב החילוץ והנסיגה לאחור, כשאהוד (ברק) שהיה אז בשריון נותן חיפוי. עוזי אהב את אמנון מאוד והעריך אותו מאוד ונוצר ביניהם קשר מיוחד".
זיכרונות מבצע ליטני
עוזי יאירי נהרג במלון סבוי בתל אביב, בשנת 75'. במבצע ליטני, 78', כבר פיקד ליפקין על חטיבת הצנחנים. את מפקדת החטיבה הוא מיקם בחווילה מפוארת שבמרתפיה מחסן ויסקי גדוש, בשולי כפר כנא. הילולות האוכל והשתייה שהתקיימו שם זכורות בתולדות החטיבה ואחראיות לדימוי של נהנתן שדבק בליפקין ורק התחזק כעבור שנים כשהתפוצצה ברבים פרשת הג'קוזי שהיה מעורב בה ביחד עם חבריו הטובים: רפי פלד (שנאלץ להיפרד בעקבות הפרסום מתפקיד מפכ"ל המשטרה), יעקב פרי (אז מפקד השב"כ), יוסי גנוסר וגם יריבו המושבע של ליפקין-שחק היום, אורי שגיא. הוא נחשב מח"ט טוב, על אף שבמבצע ליטני היתה החטיבה מעורבת בכמה אירועים שעוררו רושם כללי של הסתאבות. מלבד הנהנתנות לשמה היו חיילי היחידה מעורבים פה ושם בביזה וגם ברצח שבויים: כוח של גולני שבא להחליף את כוח הצנחנים מגדוד 202, גילה בתוך באר גופות כפותות באזיקים. קצין אחד דיווח על כך למח"ט ליפקין, שדיווח מיד לאלוף הפיקוד ולמשטרה הצבאית. המ"פ דני פינטו הועמד לדין, הורשע ונגזרו עליו שתים-עשרה שנות מאסר. הרמטכ"ל רפאל איתן החליט לחון אותו. ליפקין בשום אופן לא היה מעורב בפרשת פינטו, אבל יש מי שחושבים גם כיום שהיה עליו לקבל על עצמו אחריות מיניסטריאלית ולהתפטר. הוא, על כל פנים, יצא ללא פגע מפרשת פינטו, כפי שנחלץ גם במקרים אחרים. "בתקופה שהוא היה מח"ט הצנחנים", מספר קצין בכיר מאוד בדימוס, שהיה אז קצין בחטיבה, "קרו הפאשלות הכי גדולות של החטיבה. היה סיפור דני פינטו, היו עוד מקרים של הרג לא מוצדק, היה הסיפור עם המילואימניקים שלא עצרו אותם במחסום וכתוצאה מזה הם הגיעו עד לצור. אבל איכשהו שום דבר לא דבק בו, יכול להיות שזה מפני שרפול אהב אותו מאוד ויכול להיות שזה מפני שיש לו מין תכונה של טפלון. אם חצי מהדברים האלה היו קורים למישהו אחר, הקידום שלו היה נעצר, אבל לא אצל אמנון. זה בלט גם אחרכך: אם לאהוד כרמטכ"ל היו קורות רבע מהפאשלות שקרו בתקופת אמנון, היו קורעים אותו, אבל אמנון יצא נקי". לאחר שגמר את תפקידו כמח"ט צנחנים, מספר קצין בכיר לשעבר, "קרא לו רפול ושאל אותו באיזה תפקיד הוא מעוניין. אמנון אמר לו, אני יודע, אולי להיות נספח בחו"ל? זה מה שאופייני לשירות של אמנון. מאז שהוא היה רס"ן, בכל שנה הוא היה אומר שבשנה הבאה הוא מוכן להשתחרר מהצבא". אומר גם יורם יאיר: "מה שהכי מאפיין את השירות שלו זה שלא היתה לו שום אמביציה להתקדם קדימה, הוא היה מוכן לסיים את השירות בכל רגע. למשל, כשהוא היה מג"ד צנחנים הוא היה אומר שהחלום שלו זה להיות מג"ד נח"ל כינרת. הוא היה מוכן להיות נספח בחו"ל. גם היום זה מה שאומרים עליו, שהוא לא מוכן להתאמץ בשביל להיות ראש ממשלה וזה דווקא מה שאני אוהב בו. את אלה שנדחפים על ידי אחרים להיות בעמדות בכירות אני אוהב הרבה יותר מאשר את אלה שדוחפים את עצמם". רפאל איתן, בכל מקרה, מינה את ליפקין למפקד אוגדה. לאחר מלחמת לבנון הוא פיקד על גזרת ביירות והרי השוף. משה לוי, שהתמנה לרמטכ"ל, "קידם אותו מאוד", מספר קצין בכיר בדימוס. במאמר שכותרתו "החיים החדשים של אמנון שחק" כתב אמיר אורן ב"הארץ", באפריל השנה, שלא רק הרמטכ"ל דאג לקדם אותו, גם מי שהיה אז שר הביטחון, משה ארנס, פיתח יחס מיוחד לשחק והיחס הזה בא לידי ביטוי גם כמה שנים לאחר מכן, כשמונה שחק לסגן הרמטכ"ל. קצין בכיר בדימוס, מתנגד מושבע של ליפקין-שחק, אומר: "משה וחצי הקפיץ אותו במהירות בגלל שאמנון תמיד ידע לעשות פוליטיקות נכונות ולעשות לעצמו יחסי ציבור וככה, אחרי שמונה חודשים בתפקיד של אוגדונר, שזה תפקיד שאחרים היו צריכים לעשות לפחות שנתיים לפני שהתקדמו לדרגת אלוף, משה וחצי הקפיץ אותו לדרגת אלוף ומינה אותו לאלוף פיקוד מרכז". זה גם היה הרגע שבו נודע לציבור בשם ליפקין-שחק. מקור השם בקורס בצרפת,שאליו יצא בסוף שנות ה-70. "הייתי צריך לעברת את השם", סיפר בראיון עיתונאי. "הייתי בטוח שזה שם זמני לצורכי הקורס בלבד ולמעשה בצבא המשיכו לקרוא לי ליפקין. אבל מסתבר ש'שחק' חיכה לי במחשב הצה"לי וכשמוניתי לאלוף פיקוד מרכז הוא נשלף משם. כשנחשפתי לתקשורת הוא נצמד לליפקין,והתרגלתי".
שחק יקיר המתנחלים
עוד לפני שהתמנה לאלוף פגש שחק את טלי זלינגר-רפפורט, הכתבת הצבאית של עיתון "דבר", נשואה ואם לבת. לשחק היו אז שלושה ילדים מאשתו דליה. בין השניים נקשר סיפור אהבה שבתחילה התנהל בחשאי ואחר כך נחתם בנישואים שהתקיימו בפורום צנוע בביתם המשותף. יצחק מרדכי היה אחד מהחברים הקרובים ביותר שנבחרו להחזיק את מוטות החופה. "הוא היה אלוף פיקוד מרכז מתקבל על הדעת", מספר חבר קרוב, קצין בכיר במילואים. "הוא שירת בפיקוד מרכז בתקופה שלפני האינתיפאדה, תקופה קלה, לא עשה שום דבר מיוחד ובאופן כללי נראה שהוא די משתעמם, אבל לדעתי כל התפקידים בצבא די שיעממו אותו עד שהתמנה לראש אמ"ן. זה התפקיד שפתח לו את הראש והעיניים. אני חושב שרק בשלב הזה הוא התחיל לפתע לגלות נחישות, וזה בניגוד למה שכולם יגידו לך שכאילו הוא אדם חסר אמביציות. משלב מסוים הוא התגלה כאמביציוזי ביותר". בכתבה אודותיו שהתפרסמה ב"מעריב" באפריל השנה, נכתב שבתקופת כהונתו כאלוף פיקוד מרכז הפך שחק ליקיר המתנחלים, משום שהצהיר שצריך לרדוף אחרי מיידי אבנים, הרס 30 בתים ברחבי הגדה, התנגד להקמת ערכאות ערעור על בתי דין צבאיים והתיר הפגנות ממושכות של מתנחלים מול מחנות פליטים. במאמרו של אמיר אורן הוא כותב שלשחק היתה תכונה להתחבב על ראשי ממשלות ששמם יצחק. בשנת 86' הוא נקרא להחליף בתפקיד ראש אמ"ן את אהוד ברק. שחק שירת בתפקיד הזה חמש שנים; רק אהרן יריב לפניו האריך ימים עד כדי כך בתפקיד שנחשב רגיש ונתון במיוחד לזעזועים. אחד מהקצינים הבכירים ביותר באמ"ן באותה תקופה אומר: "אמנון היה ראש אמ"ן מצוין. מה שהכי איפיין אותו היו אמינות ויושר, גם יושר אינטלקטואלי. כשאמנון אמר יהיה בסדר, אני ידעתי שיהיה בסדר. בעיני הוא אדם אמין בצורה קיצונית והוא גם אדם אמיץ מאוד בשני מובנים: הוא היה לוחם אמיץ מאוד תחת אש והוא היה תמיד אמיץ מאוד במישור האינטלקטואלי, משום שמעולם לא פחד לומר מה שהוא חושב. כראש אמ"ן התכונה הזאת התגלתה אצלו רבות, גם ביחס לפקודים שלו ובעיקר ביחס לממונים עליו". ימים ספורים לאחר שהתמנה לראש אמ"ן יירט חיל האוויר מטוס לובי, שעל פי ההערכות הסיע את צמרת ארגונו של ג'ורג' חבש, אלא שהתברר בדיעבד שהיה בטיסה אזרחית רגילה. את האחריות לכישלון הזה, שתוכנן בתקופתו של אהוד ברק, לקח שחק באבירות על עצמו. "אני חושב", אומר קצין אחר במודיעין, "שהניסיון הזה לימד אותו במהירות גדולה להפוך לראש אמ"ן מצוין, משום שראש אמ"ן תמיד עומד בודד לגמרי ביחס לאחריות". תמונה שונה מציג אורי שגיא, שהחליף את שחק בתפקיד ראש אמ"ן. בספרו "אורות בערפל" כותב שגיא, שבהמלצתו של אורן שחור, שהיה אז קצין מודיעין ראשי ובידיעתו של שחק, אז ראש אמ"ן וכבר מקורב מאוד לשר הביטחון יצחק רבין, הוקפץ שמעון שבס מדרגת סמל במילואים לדרגת רס"ן, מבלי שעבר קורס קצינים. לדברי שגיא, כשגילה זאת הוא דרש משבס להחזיר את הדרגות. הסיפור הזה מנוגד לחלוטין למה שמתארים חבריו של שחק בתור תכונה מרכזית בהתנהגותו הצבאית: לדבריהם הוא לעולם אינו מערב שיקול מקצועי עם שיקול חברי, והתכונה הזאת שלו כבר עלתה לו באובדן ידידותם של יצחק מרדכי, מתן וילנאי ואורי שגיא. חברים מקורבים מאוד לשבס אומרים בתגובה, ששבס קיבל את הדרגה למטרות ייצוג בלבד, כדי לבצע כמה פרויקטים בעלי חשיבות לאומית, וכתוצאה מהעימות עם שגיא החליט למשוך את ידו מהפרויקטים הללו. בדרך לתפקיד הרמטכ"ל בחילופי דברים שהתפרסמו לפני כמה שבועות במקומונים של מפרץ חיפה, האשים שגיא את שחק במחדלים בהערכות המודיעין לקראת מלחמת המפרץ. המלחמה ההיא פרצה אמנם בתקופה שבה באופן רשמי כבר היה שגיא ראש אמ"ן, אבל שחק עזב באמת את תפקידו רק כשהסתיימה המלחמה. "שחק כראש אמ"ן", אומר בכיר במודיעין, "נפל בכישוריו מזה שלפניו, כלומר אהוד, וגם מזה שאחריו, אורי שגיא". שחק רצה אז להתמנות לראש המוסד, אבל הפסיד לשבתאי שביט. משה ארנס, שהחליף את רבין במשרד הביטחון, המליץ עליו לתפקיד סגן רמטכ"ל תחת אהוד ברק. שחק התחיל לכהן כסגן בשנת 91'. בספרו מספר שגיא, שהיה אז ראש אמ"ן, כי קיבל הבטחה מאת משה ארנס ואהוד ברק ובידיעתו של שחק, שמקץ שנתיים יפנה שחק את תפקיד סגן הרמטכ"ל לטובת שגיא, כדי שגם שגיא יוכל להשתתף במרוץ לתפקיד הרמטכ"ל. שגיא אומר שהבטחה כזאת נמסרה גם ליצחק מרדכי.אלא ששחק, שהיה סגן טוב לברק ושניהם יחד נחשבו צוות מצוין, לא פינה את כס סגן הרמטכ"ל. "בחצרו של רבין היו שני חצרנים של גנרלים", כתב אמיר אורן במאמרו. "איתן הבר תמך בברק, שמעון שבס תמך בשחק". לדברי שגיא, בהשפעת שבס הלוחש על אוזנו, הודיע לו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שהחליף את ארנס במשרד, ש"אין ביכולתו" לעמוד בסיכום שהושג עם שגיא. שגיא מפנה אצבע מאשימה לעבר שחק וחברו יעקב פרי כשהוא מתאר "פעלולי חצר של בוחשים למיניהם" ומספר גם שרבין הציע לו אחר כך את תפקיד ראש השב"כ, "בהפטירו בחיוך- 'אני מציע לך את התפקיד למרות ההתנגדות ביישוב רעות'". רעות היא מקום מגוריהם של שחק ופרי. כשהיה סגן רמטכ"ל, באוקטובר 93', התמנה שחק על ידי רבין וברק לעמוד בראש הוועדה ליישום הסדר "עזה ויריחו תחילה". בעיתונות העריכו אז מפי מקורות במשרד הביטחון, שמשמעותו של המינוי הזה היא הכשרתו של שחק לתפקיד הרמטכ"ל הבא. מחוגי שבס נשמעת האבחנה ש"רבין אהב את שחק במיוחד, יותר מאשר את ברק, כי רבין אהב מאוד את הא-פוליטיות של שחק. שחק תמיד היה א-פוליטי. הוא היה חייל והוא התכוון להיות חייל, ואילו אצל ברק, מאז שהוא היה סג"מ כולם ידעו שיש לו אמביציות פוליטיות". מחוגי איתן הבר, ראו זה פלא, נשמעת דווקא אבחנה הפוכה: רבין דווקא העריך את ברק, וכל הסיפור הזה כאילו ראה באמנון שחק את ממשיכו הוא המצאה שלאחר מותו.
משבצת החברים לשעבר
על סף פרישתו של ברק מהצבא ופנייתו לחיים פוליטיים, ובהעדר מתחרים רציניים אחרים על התפקיד, מונה שחק לרמטכ"ל. שגיא, שציפה להתמנות עתה לסגנו של שחק, התאכזב שוב. יצחק מרדכי, שהיה אז חברו הטוב של שחק, מסור לו בנפש ולדברי קצין בכיר במילואים "העריץ את אמנון כמודל לחיקוי ואמנון היה מין אפוטרופוס שלו והיה ברור לו מפי אמנון שהוא עומד למנות אותו לסגן" - ציפה גם הוא למינוי. שניהם נדהמו לשמוע, בד בבד עם מינויו שלשחק, שהוא עומד להמליץ על מינויו של מתן וילנאי לסגנו. מספר קצין בכיר אחר, שמקורב מאוד גם לשחק וגם למרדכי: "משיחות קודמות עם אמנון היה ברור לאיציק, שאו שהוא יהיה סגן רמטכ"ל במשך ארבע שנים, או שאמנון ייתן לו להיות סגן חצי מהתקופה ולמישהו אחר את החצי השני. ביום שבו היה צריך להודיע על מינוי סגן לרמטכ"ל, הוא הלך לרבין. כשהוא יצא מהמכונית הוא ראה את שחק; שחק, במקום להתקרב אליו התחיל להתרחק. כשהוא נכנס לרבין, רבין אמר לו שהוא מצטער להגיד לו שהוחלט שהוא לא יהיה סגן רמטכ"ל. איציק היה המום ושאל את רבין איזה תפקיד הוא מציע לו. רבין אמר לו שאין לו מה להציע ובכך בעצם סיים לאיציק את הקריירה הצבאית. מה שפגע באיציק במיוחד היתה העובדה ששחק, שהיתה להם ממש חברות שנצרפה בדם, לא רק שלא טרח להזהיר אותו, הוא הניח לרבין לבשר לו את הבשורה. היתה לאיציק תחושה נוראה של בגידה". מרדכי הצטרף אל שגיא במשבצת החברים לשעבר. אומר יורם יאיר: "דווקא הסיפור הזה מוכיח שאמנון הוא איש מקצועי לעילא, שהוא יודע להפריד בין חברויות אישיות לבין שיקולים מקצועיים. הוא פשוט חשב שמתן יכול להיות סגן טוב יותר". לטעום יותר מאשר שמץ תחושת בגידה זכה וילנאי בתורו, לקראת סיום תפקידו של שחק כרמטכ"ל. הרמטכ"ל כקצין תורן רצח רבין, כך סיפר שחק בראיון ל"ידיעות אחרונות", היה נקודת מפנה בחייו.פרשנים, כתבים צבאיים וחברים קרובים אומרים שמאז הרצח השתנה שחק והוא איננו אותו אדם. באותו ראיון הוא סיפר: "הגעתי לאיכילוב ונכנסתי לחדר עם חלק מהאנשים ועוד ראינו את הניסיונות. היו כמה רגעים של תקווה, אם כי הרבה אופטימיות כבר לא היתה. אני לא יודע לשחזר מה הרגשתי. הרגשה כבדה, כעס עצום, הרבה מחשבות מבלבלות, הרבה שאלות מה יהיה, מה ההמשך של הדבר הזה וגם ריקנות מאוד גדולה. הוא מאוד חסר לי. הוואקום שהוא יצר ביציאתו יישאר". יכול להיות שבבסיס ההחלטה שלו לצאת לפוליטיקה עומד הניסיון למלא את הוואקום הזה. ביום השנה למותו של רבין נשא שחק נאום מרגש ובו דיבר על תחושת האובדן, על השבר שבו נמצאת החברה הישראלית ועל הצורך להפוך את הצבא לגוף מחנך. הוא גמר את נאומו בהבטחה ללכת בדרכו של רבין. "אבל באופן כל כך אופייני", אומר אחד מיריביו הפוליטיים לעתיד, "אחרי שהוא אמר את הדברים הכל כך צודקים האלה הוא לא חשב שהוא צריך גם להתחיל לדאוג לעשות משהו. למשל, לעשות משהו בתור רמטכ"ל בצבא". מרדכי, יריבו של שחק, התמנה לשר ביטחון. בשביל וילנאי אלו היו חדשות רעות במיוחד. שחק ומרדכי השלימו ביניהם עם כניסתו של מרדכי לתפקיד, ביוזמת מרדכי, בארוחת בוקר בביתו של שר הביטחון. הם עבדו היטב ביחד. לסגן הרמטכ"ל וילנאי היה ברור שהוא עתיד להיות הרמטכ"ל הבא. שחק גם עודד אותו להאמין בכך. אשתו של וילנאי, שפגשה את שחק בחו"ל חודש וחצי לפני שנקבע הרמטכ"ל הבא, גם שמעה מפיו שהתפקיד מובטח לבעלה כמעט בוודאות. כעסו של וילנאי על שחק, שהיה פעם חברו הטוב, לא יודע גבולות מאז שנבחר שאול מופז לרמטכ"ל במקומו. שחק לא יצא למלחמות עם מרדכי על מינויו של וילנאי לרמטכ"ל. קצינים בכירים לשעבר חלוקים בדעותיהם בעניין זה. יש בהם החושבים, כמו וילנאי, שלשחק היה חלק פעיל בהחלטה על מינוי מופז, אולי משום שהתאכזב מתפקודו של וילנאי כסגן. אחרים מצביעים גם על המינוי הזה כהוכחה לכך ששחק יודע להבדיל עיקר מטפל ולדבוק בקריטריונים מקצועיים בלבד. בניגוד ליחסים הטובים שהצליחו שחק ומרדכי לבסס ביניהם מחדש, הלכו והורעו היחסים בין הרמטכ"ל לראש הממשלה נתניהו, שהתעקש לראות בשחק נציג שלממשלות קודמות. נתניהו הרבה לעקוף את שחק. בראיון ל"ידיעות", סמוך לפרישתו, אמר שחק שבניגוד לתקופתו של רבין, שבה היה הצבא מעורב במשא ומתן עם הפלשתינאים ובגיבוש העמדות הישראליות למשא ומתן עם הסורים, הדו-שיח בין הדרג הצבאי למדיני הצטמצם בהרבה בתקופתו של נתניהו. מתן וילנאי, לדברי מקורביו, משוכנע ששחק התנגד למינויו משום שחשש שיבוא אחריו רמטכ"ל טוב ממנו. תקופתו של שחק כרמטכ"ל תיזכר בעיקר בכך שבזמנו לא פרצה מלחמה. מספר האסונות הצבאיים בתקופתו עלה לאין ערוך על זה שבתקופתו של אהוד ברק הקודם לו בתפקיד: אסון המסוקים, אסון השייטת, השריפה בסאלוקי; המבצע היחיד שביצע צה"ל בתקופתו היה "ענבי זעם", שייזכר יותר בגלל הפגיעה באזרחים שהסתתרו במתחם האו"ם בכפר כנא. "קצין תורן שעיקר שאיפתו לעבור בשלום את משמרתו", תיאר אותו אמיר אורן כבר בפברואר 96', ובאפריל השנה סיכם: "ברק היה רמטכ"ל שהבטיח הרבה וקיים מעט. שחק הבטיח מעט וקיים מעט". כתב צבאי אומר ששחק היה "הרמטכ"ל הכי אזרחי שהיה. המהירות שבה היה מוריד מדים ועובר לאזרחי היתה מדהימה. זה גם לזכותו, משום שגם כרמטכ"ל הוא חשב שיש חיים מעבר לצבא, ושארץ ישראל היא גם מקום ליהנות בו".
עתיד כלכלי
מצבו הכלכלי של אמנון ליפקין שחק, לפחות על הנייר, טוב. ברשות משפחתו נמצא "מתחם גולדשמיט" בירושלים, אותו גוש בניינים בין רחוב הלל לרחוב יפו, שירשו הנינים לבית ליפקין מסבא יצחק. על פי מתווך הדירות הירושלמי דוד מונשיין, הוערך הנכס הנדל"ני לפני שנתיים בכעשרים מיליון דולר. מונשיין: "אמנון ליפקין אמנם לא יזכה ליהנות מהנכס, שגרים בו דיירים מוגנים, אבל נכדיו כשיהיו ממש מבוגרים, אולי יתחילו ליהנות ממנו". לאחרונה שכר ליפקין-שחק שני חדרים במשרדי חברת "איפטיק מנדן" בקומה השניים עשר בבית אליהו, ברחוב אבן גבירול בת"א. החברה, בבעלות מנחם מרון ודני הלפרין, חברים של שחק, מייצגת, בין השאר, את חברת "בואינג" בישראל,אבל שחק לא קשור לעסקיה. כמו כן מונה שחק לאחרונה כדירקטור בארבע חברות תעשייתיות: "טבע", "פקר פלדה", "יפאורה" ו"חברת המלח". שולחן הגראציות וחבורת הג'אקוזי אמנון שחק נהנה ממערכת קשרים קרובה עם משפחת רבין, שגם לאשתו, טלי,יש בה חלק לא מבוטל. סיפור הרומן בין שחק לטלי זלינגר, אז הכתבת הצבאית של "דבר" כבר פורסם בהרחבה. הם נפגשו במסגרת תפקידיהם, כשהוא היה נשוי לדליה ואב לשלושה ילדים והיא נשואה ואם לבת. בין השניים נקשר סיפור אהבה שבתחילה התנהל בחשאי ומאוחר יותר נחתם בנישואים שהתקיימו בפורום צנוע בביתם המשותף. יצחק מרדכי היה אחד מהחברים הקרובים ביותר שנבחרו להחזיק את מוטות החופה.
("הארץ" 25.12.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 11:06

הדף נוצר ב 0.95 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר