לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #2  
ישן 22-09-2008, 22:50
  צנחן77 צנחן77 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.08
הודעות: 665
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

תודה על היוזמה והעלאת הכתבה.

לא שמעתי על הקצין לפני כן, אבל למרות הכתבה האוהדת, מצטיירת דוקא דמות שנויה במחלוקת, וזאת ללא קשר לאחריותו לגבי מה שקרה במלחמה.

ציטוט:
במקור נכתב על ידי strong11
חלק מהכתבות פורסמו בחודשים שלפני מלחמת לבנון השניה ועיון בהן בדיעבד חושף את הגורמים שהובילו לכשלון בה.
נתחיל בכתבה מבמחנה מלפני שנתיים וחצי על תא"ל מיל' שמוליק רוזנטל, לשעבר רמ"ט פצ"ן שפרש מספר חודשים לפני המלחמה.



הבעיה האמיתית היא, שאם רוצים לחשוף, ולהבין את הגורמים האמיתיים לכשלון במלחמה,

צריך להביא כתבות על פוליטיקאים ! (והכוונה לאנשים מהממשלה, מהכנסת, וגם מצה"ל...בדר"כ בתפקידים אחרים בצבא)
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 30-09-2008, 23:27
  strong11 strong11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,110
כתבה במבמחנה של תחילת 2006 על תא"ל ערן אופיר, רח"ט לוגיסטיקה לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

חטיבת הלוגיסטיקה הוקמה בזמנו עם שנמוכו של אט"ל לאלר"ם והעברת חיל הלוגיסטיקה לזרוע היבשה. החטיבה פורקה ממש לפני המלחמה בהנחיית רא"ל חלוץ והיא חסרה לצה"ל מאוד במהלכה כגוף הפעלה לוגיסטי ברמת המטה הכללי (בין היתר בגלל הפירוק המקביל של האגדים הלוגיסטיים של האוגדות לטובת אגדים מרחביים). כשנה וחצי לאחר פירוקה היא קמה לתחייה מחדש ראשית כ "חטיבת ההפעלה" באלר"ם (לצד צמד חטיבות הפעלה נוספות שהוקמו באגפי המודיעין והתקשוב בהתאמה) ולאחר מכן כחטיבת הלוגיסטיקה. וזאת למרות שאלר"ם, שהפך בעצמו בראשית השנה בחזרה לאט"ל (יוזמה של המפקד החדש והאלוף הטרי דני ביטון) קלט כזכור בחזרה לשורותיו גם את חילות הלוגיסטיקה והחימוש מזרוע היבשה. מדוע יש צורך גם בחטיבת הלוגיסטיקה (שמפקדה הוא גם רמ"ט האגף) וגם בחיל הלוגיסטיקה תחת אותו האגף כשצה"ל הסתדר 55 שנה עם גורם אחד בלבד (ואף ניצח כך מלחמות רחמנא ליצלן)? מי יודע.

מעבר לכך בכתבה יש מידע רב ומעניין על פרויקט גדר ההפרדה (שדרך אגב גם היא מתהלת כפילות מסורבלת ומיותרת בין צה"ל ומשרד הבטחון כמו מנהלות רבות אחרות שהוקמו לאורך השנים לדוגמא טנק המרכבה, הלביא, חומה וכו')
כתבות נוספות על ערן אופיר אפשר למצוא כאן:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/421/172.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3068948,00.html
על מחליפו ופועלו במלחמה ניתן לקרוא כאן
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/457/774.html


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

נערך לאחרונה ע"י strong11 בתאריך 30-09-2008 בשעה 23:34.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 15-11-2008, 19:25
  ozery1 ozery1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 29.06.05
הודעות: 26
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה במבמחנה של תחילת 2006 על תא"ל ערן אופיר, רח"ט לוגיסטיקה לשעבר"

לא. חטיבת לוגיסטיקה הייתה באט"ל שנים רבות לפני ההתנתקות ולפני הרחבת מז"י, ביחד עם חיל התחזוקה (הלוגיסטיקה) וגורמים אחרים.זו הלוגיסטיקה מהל' של ראשי התיבות אט"ל ואלר"ם. המצב היום הוא פשוט החזרה של המצב לקדמותו, כאשר החילות הלוגיסטיים היבשתיים מוחזרים לאגף הלוגיסטי המטכ"לי, וחטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שהפכה ברפורמה למחלקה באלר"ם חזרה למעמד של חטיבה. להלכה, אין ולא הייתה כפילות בין חטיבת הלוגיסטיקה באט"ל שעוסקת בלוגיסטיקה ברמת המטכ"ל ובין חיל הלוגיסטיקה, שמו המרשים יותר של חיל התחזוקה (כשלעצמו שדרוג של חיל האספקה), שמתפקד בפועל כמעין מקבילה יבשתית של להק ציוד בחיל האוויר ומספן ציוד בחיל הים, ולכן גם הועבר למז"י .
דווקא ההעברה למז"י היא שיצרה כפילויות, משום שאגפי המטכ"ל המשיכו לעסוק בפועל בענייני יבשה (ולחלופין - כל גורם הטיל על משנהו את האחריות כפי שראינו במלחמה), והמהלך להפיכת הרמטכ"ל ל'ראש מטה משולבים' ומפקד זרוע היבשה למפקד צבא היבשה נבלם כידוע.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 06-10-2008, 18:10
  משתמשת נקבה יונה100 יונה100 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
כתבה על קהנ"ר הקודם
בתגובה להודעה מספר 18 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה אחרונה לבינתיים - ראיון עם סא"ל אורלי כהן, ראש ענף אית"ן היוצאת"

איכות העברת הכתבה לא משהו.
לא מבינה גדולה בעניינים צבאיים, אבל אני חייבת לציין שלפחות מהבחינה האישית-אנושית, שימי הוא אחד האנשים היותר מרשימים שהכרתי בחיי.

"במחנה" > 2007 > גיליון 32 > "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן" "המנהרות בעזה הן סוג של סרטן"יום חמישי 16 אוגוסט 2007, ב' אלול תשס"ז, 07:00
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/600A51FE-88A8-4C98-AED3-1ECD33711358/0/mag1.jpg]
25 שנות שירות הנדסיות. צילום: חגי הירשפלד, 'במחנה'

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh.jpg]
חלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת עצימות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/IDF/Rsrc/images/geresh2.jpg]




אין פתרון קסם למנהרות התת-קרקעיות והן צפויות להעסיק את צה"ל גם מול החיזבאללה • התוכנית לפירוק החילות הייתה טעות קשה שעלולה הייתה לפגוע במקצועיות הצבא • ואחוזי ההתנדבות הנמוכים להנדסה הקרבית קשורים להיותה "חיל צנוע, אולי יותר מדי" • רגע לפני שהוא פושט מדים, מסכם קצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, 25 שנות שירות הנדסיות, ובשיאן מלחמה מוצלחת מבחינת החיל, ומצהיר: "לא אתגעגע למדים"

יהושע בריינר ואלעד ארדן, 'במחנה'

משפט מיתולוגי מראשית ימי צה"ל מזהיר צעירים שרוצים להתגייס ליחידות לוחמות, שאם הם רוצים לסיים את השירות הצבאי עם עשר אצבעות בידיים, כדאי להם להתרחק מההנדסה הקרבית. כשקצין ההנדסה הראשי, תא"ל שמעון דניאל, שומע בפעם המי-יודע-כמה את האגדה המוכרת הזו, הוא מגחך, מרים את כפות ידיו מהשולחן ומציג אותן בגאווה. "קשקוש מוחלט", הוא פוסק. "לא רק לי יש עשר אצבעות, ולדעתי - מרבית חסרי האצבעות שמשתחררים מצה"ל מגיעים מחילות אחרים ולא מחיל ההנדסה. סטיגמות זה הכי פשוט להדביק, אבל גם הכי קשה להיפטר מהן".

תא"ל דניאל, "שימי" בפי ידידיו, שמשאיר מאחוריו 25 שנה של שירות וחיל הנדסה משופר, פושט בימים אלה מדים בדרך לאזרחות עם טעם חמוץ-מתוק בפיו: מצד אחד, החיל בראשו עמד זוכה לארבעה עיטורים וצל"שים על פעולות חייליו במלחמת לבנון האחרונה. מצד שני, כשדניאל מביט על נתוני הגיוס במחזור אוגוסט הנוכחי, עומד מספר המתמודדים על מקום פנוי בחיל כסוף הכומתה על 0.4 מלש"בים, כשהקולגות מיחידות החי"ר כמו צנחנים וגולני זוכים בתהילה. במילים אחרות: פחות ממחצית ממספר הלוחמים בחיל ההנדסה, דירגו אותו בצמרת העדפותיהם.

"זה מאוד צובט בלב לראות את הנתונים ולשמוע מלש"ב שאומר 'רק גולני'", מודה תא"ל דניאל, "אבל אני חושב שלהילחם במיתוסים זה כמו להילחם בתחנות רוח. לשבור את המיתוס של גולני וצנחנים זה קצת קשה. מצד שני, כשאני בוחן את המתגייסים אלינו אחרי חודש-חודשיים של שירות, אני מוצא שהמוטיבציה נושקת ל-100 אחוזים. את האתגרים שיש אצלנו לא תמצאו בשום חיל אחר. אני שומע את הסטיגמות שהדביקו לנו, כמו זו על האצבעות, כבר שנים, ואני לא חושב שזה באמת משפיע על מישהו. אבל אם זה משפיע, אני מעדיף לוותר על שירותיו של אותו בן-אדם. תודה רבה".

מה יש בחי"ר שמושך אליו כל כך הרבה מתגייסים שאין אצלכם?

"אני באמת לא חושב שיש אצלם משהו שאין אצלנו, ההפך הוא הנכון. אבל לא סתם אמרתי שבמיתוסים אני לא יכול להילחם. יש דברים שפומפמו במשך שנים והם חלק מהאתוס שלנו במדינת ישראל. ההצלחה שלנו במלחמת לבנון אמנם יכולה עם השנים ליצור את אותו אפקט שיצרו המיתוסים של חילות אחרים, אבל זה לוקח זמן. אנחנו חיל צנוע, אבל אולי יותר מדי, ויכול להיות שזה פוגע בנו. בתור חיל מסייע, אין מה לעשות. העשייה שלך נבלעת בעשייה של מישהו אחר, ובסופו של דבר היא גם נזקפת לזכותו".


"המנהרות - מלחמת מוחות"


בתום שלוש שנים וחצי בתפקיד הקהנ"ר, צפוי תא"ל דניאל להניח בשבועות הקרובים את הכומתה הכסופה על המדף בבקו"ם ולהמשיך לעקוב מהבית אחר ההתפתחויות בחיל שהוא מותיר. הוא החל את דרכו הצבאית כמפקד ביחידה מובחרת והיה שותף לשורה של מבצעים מיוחדים במהלך מלחמת שלום הגליל ב-1982. אחרי המלחמה הצטרף למערך ההנדסה ועבר בו שורה ארוכה של תפקידים - החל מרע"ן מפקדים בבית-הספר להנדסה צבאית בצוקי עובדה, מפקד גדוד, ועם קבלת דרגות האל"ם - מפקד ההנדסה הצבאית בפיקוד הצפון, לפני ואחרי הנסיגה מלבנון בשנת 2000. כפי שניתן להבין, את הבוץ הלבנוני מכיר דניאל היטב.

עם תום תפקידו בצפון חזר תא"ל דניאל לצוקי עובדה ופיקד על בהל"ץ, ומשם כבר עבר בטבעיות לקצה הפירמידה ההנדסית - מינויו כקצין ההנדסה הראשי של צה"ל.

בשנים בהן כיהן כקהנ"ר, התמודד החיל עם שורה של אירועים משמעותיים. החל מהאינתיפאדה שעדיין בערה במלוא עוזה ביו"ש וברצועת עזה - שם משכו דחפורי הדי-9 של "המוהנדסים" שלו את תשומת הלב התקשורתית כשעלו והרסו בתים של מחבלים ומבוקשים, נמשך בתהליך ההתנתקות, שם לקח החיל חלק פעיל לא רק בפינוי המתיישבים אלא בעיקר בפינוי התשתיות, במיגון הכוחות, בהריסת מבנים צבאיים שנשארו מאחור ובפיצוץ מתקן ארז. השיא הגיע במלחמה האחרונה בלבנון, שם הוכיח חיל ההנדסה את מקצועיותו וחשיבותו בכל הקשור לתמרון הכוחות בשטח, ולא אחת בסיועו לפינוי בטוח של נפגעים אל שטח ישראל.




על חידושי החיל

"רובוט מתפוצץ פחות כואב מחייל שמתפוצץ"

במסגרת תוכנית הרכש הרב-שנתית הנחתמת בימים אלו בזרוע היבשה, אמור חיל ההנדסה להצטייד בטכנולוגיות חדישות שטרם נראו בצה"ל, חלקן הגדול מתחום הרובוטיקה. "זו מגמה שהחיל מוביל כבר כמה שנים", מסביר תא"ל דניאל. "ואין לנו שום כוונה להפסיק אותה. רובוטים ואמצעים שנשלטים מרחוק, הם העתיד. אם מטוס ללא טייס זה לגיטימי, אז למה לא להתקדם בכיוון הזה גם ביבשה? הרי מאחורי כל כלי כזה, עומד חייל חושב שמפעיל אותו. הסיבה שאנחנו משתמשים ברובוטים ובטכנולוגיה מתקדמת היא שהביצועים שלנו משתפרים בעזרתם. מצלמה לא מתעייפת ולא נרדמת. רק לפני כשבועיים שלחתי רובוט לטפל במטען. המטען התפוצץ ואני שמחתי שזה לא חייל שלי. רובוט מתפוצץ זה פחות כואב מחייל שמתפוצץ".



בנוסף, מאז התחממות הגזרה מול רצועת עזה, בעקבות הפיגוע בטנק צה"ל ליד כרם שלום, בו נחטף החייל גלעד שליט ונהרגו שניים מאנשי הצוות - סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר, שימש דניאל במקביל לתפקידו בחיל, גם כראש מטה פיקוד הדרום. "התנדבתי לשבועיים ונשארתי שם יותר משנה", הוא אומר בחיוך.

אולם גם כשעזב את גזרת הדרום ורצועת עזה, נשארה על שולחנו של דניאל אחת הסוגיות הבוערות ביותר בסדר היום המבצעי של צה"ל - המנהרות התת-קרקעיות של ארגוני הטרור האסלאמיים ברצועה, שמעסיקות יום ולילה את יחידות ההנדסה בדרום. מה שנראה בתחילה כמאבק פרימיטיבי של ארגוני הטרור הפלסטינים, מהווה היום סיוט למפקדי צה"ל בגזרה ובכלל, שמתקשים למגר את התופעה.

"האיום של המנהרות הוא רלוונטי מאוד בעיניי ואנחנו מתמודדים מולו בכל קשת האמצעים", מבהיר תא"ל דניאל. "לצערי, רוב האנשים שמתבטאים בתקשורת וחושבים שהם מבינים בתחום הזה, פשוט לא יודעים על מה הם מדברים, ואני מדבר בלשון המעטה. כולם חושבים שזה פרימיטיבי ופשוט להתמודדות, אבל אני אומר לכם שהאיום הזה הוא ייחודי ולא קיים בשום מקום אחר בעולם. פתאום באים כל מיני אנשים ואומרים 'מה, זאת הבעיה שלכם? זה נראה פשוט', או שבאים אלינו בטענות 'איך זה שאין לכם פתרון למנהרות'. גם למחלת הסרטן אין פתרון".

זו לא הקבלה קצת מוגזמת?

"ממש לא. המנהרות בגבול עזה הן סוג של סרטן, ומי שבקיא במאפיינים יבין שההקבלה הזו במקומה. אתה בא ומוצא תרופה למחלה הזו, והיא נהיית חכמה יותר. גם כאן, הם משנים את המנהרות בהתאם לפעילות שלנו. זו מלחמת מוחות לכל דבר. מנהרה של היום היא לא מנהרה של לפני חמש שנים - לא בעומק, לא באורך ובוודאי לא בתשתיות. גם אני מתוסכל מזה שאין לנו פתרונות מושלמים. בסופו של דבר, חייבים להבין שמדובר בסוגיה מאוד-מאוד מסובכת, בעיקר בגלל סוג הקרקע באזור, שאף אחד לא התעסק איתה בעבר. יש הרבה שטוענים שכבר יש ניסיון וידע בתחום הזה, ושרק צריכים ללמוד אותם, אבל זה לא מדויק.

למה?

"זוהי שכבת קרקע שבכל העולם ניסו להתעלם ממנה שנים רבות, בגלל שהדברים המעניינים באמת נמצאים מתחת לה, כמו חיפושים אחר נפט. זה לא פשוט בכלל. יחד עם זאת, אני חושב שיש לנו היום כיוונים טובים בעזרת אמצעים חדשים שאנחנו פורשים באזור, ואני מקווה שנהיה יותר מהירים מארגוני הטרור. זה בפירוש משחק על זמן, מי ישיג את מי קודם".

תא"ל דניאל מעריך שאיום המנהרות לא יתמקד רק בגבול רצועת עזה, אלא עלול לדלוף גם לחזיתות אחרות. כלומר, שארגוני טרור כמו חיזבאללה ינסו להעתיק את אמצעי החדירה התת-קרקעיים שפותחו ברצועה, גם לגבול הלבנוני. "הנחת העבודה שלנו היא שמדובר באיום שנפגוש בזירות לחימה אחרות. למעשה, בכל מקום שיש בו גבול. ככל שנהיה חזקים מעל הקרקע, האויב וארגוני הטרור יחפשו אותנו בנקודות החלשות. זה לא סוד שהארגונים השונים מחליפים ביניהם ידע, כך שגם בשנים הקרובות נמשיך לעסוק באינטנסיביות במנהרות התת-קרקעיות".

ובכל זאת, יש לנו סיכוי לעצור את זה?

"אנחנו עושים הכל כדי שזה לא יקרה, אבל להגיד ב-100 אחוז? אני לא יכול. כשאני רואה בטלוויזיה את הפלסטינים שחופרים, זה מאוד מדאיג אותי ומבהיר לי עד כמה העניין מורכב. ההנחה שאם האמצעי הוא פרימיטיבי, אז פשוט וקל להתמודד מולו, היא לא רצינית, כי זה לא בהכרח מעיד על מורכבות הפתרון. גם קליע של רובה זה דבר פרימיטיבי, אז בואו נראה אתכם עוצרים אותו במעופו".



לא להתשה בגולן


במקביל לתעסוקה בדרום, מה שמעסיק כרגע את קברניטי מערך ההנדסה הוא דווקא הגבול הצפוני. "חיל ההנדסה הוכיח והדגיש את היכולות שלו במלחמה האחרונה בלבנון, ובעיקר הפגין רמת ביצוע גבוהה ומקצועיות רבה ביכולת לאפשר את כניסת הכוחות פנימה", מזכיר תא"ל דניאל. "היה לנו תפקיד מרכזי בהריסת תשתיות חיזבאללה וחישוף הקו, אבל גם בכל הקשור למיגון בסיסים צבאיים ומתקנים בעורף".

בשלב זה מקפיד דניאל לנקוב בכל אחד מהתפקידים שלקח על עצמו החיל בקיץ שעבר. לבד מפעולות הפריצה והסיוע לכוחות צה"ל, ומשירותי סילוק הפצצות אותם העמידו לרשות הרשויות המקומיות בצפון, קיבל החיל את התפקיד החשוב של הריסה ופיצוץ מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול. משימה זו הפכה במובנים רבים לאחד ההישגים הבודדים שנזקפו לטובת צה"ל במלחמה על התודעה. בהיעדר תמונות ניצחון ברורות, היו תמונות פיצוץ וחשיפת "שמורות הטבע" והמתחמים המבוצרים של ארגון הטרור הלבנוני, לגאוותו של צה"ל כולו.

"החיזבאללה עושה הכל כדי לשקם ולשמר את כוחו", ממהר תא"ל דניאל לצנן את ההתלהבות. "הוא יתחקר וילמד את המלחמה לעומק, והוא יעשה את זה טוב. אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא ישקם את יכולותיו בכל התחומים".

מלבד ההצלחות של חיל ההנדסה במערכה נגד חיזבאללה, אתה מרוצה מתוצאות המלחמה?

"הייתי שמח הרבה יותר אם היינו מנצחים את האויב בצורה שאינה ניתנת לפרשנות. אני חושב שצה"ל יודע לעשות את זה והוא גם יעשה את זה בעתיד".

על אף שאינו אומר זאת מפורשות, בדבריו רומז תא"ל דניאל לחזית הנוספת שעולה בחודשים האחרונים כנפיצה - הגבול הסורי. "לא מתאים לצה"ל ולמדינת ישראל להיכנס למלחמת התשה בגולן, אבל זה לא שאנחנו לא מוכנים למלחמה שכזו. להגיד שזו החלופה המועדפת עלינו? התשובה היא לא.

"אנחנו לומדים כל הזמן את האתגרים שעומדים בפנינו ומתאמנים בהתאם", ממשיך תא"ל דניאל. "אני יכול להגיד בצורה ברורה, שחלק מהסיבות שחיל ההנדסה מצא את עצמו באופן יחסי מוכן יותר למלחמת לבנון, היא העובדה שהקפדנו גם בשנים של הלחימה בשטחים להמשיך ולהכשיר את החיילים שלנו ללחימה גבוהת-עצימות, ולשמור על היכולות המיוחדות שלנו".

זה לא מה שקרה בחלק מהחילות האחרים.

"אני מודה שהיינו בעניין הזה קצת שונים מיחידות צה"ל האחרות, אבל אני כקצין הנדסה ראשי לא יכולתי שלא לתת משקל לתחום הזה. אני חושב שצבא צריך להתאמן לתרחישים הקשים והמסובכים שלו, ולעשות לשאר התאמות".



"צבא זה מקצוע"


בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה עסקו אנשי זרוע היבשה באישורו הסופי של מודל המערכים, שהיה אמור להביא לביטולם של חילות רבים בצה"ל ולארגונם מחדש כחלק בלתי-נפרד מיחידות השדה. אף שתא"ל דניאל לא מודה בכך בפה מלא, הצלחתם של אנשי ההנדסה בלבנון הוכיחה למפקדי זרוע היבשה ולצה"ל כולו, כי מעמדו וחיוניותו של החיל עדיין איתנים.

"זה לא סוד שהתנגדתי מלכתחילה לכוונה לפרק את חיל ההנדסה, כי סברתי שזו טעות", מסביר דניאל, "צה"ל הוא צבא מקצועי וצבא בכלל זה מקצוע. אי-אפשר לקיים צבא בלי דיסצפלינות מקצועיות, כל אחת בתחומה. מכאן חשבתי שביטול החילות הוא דבר שאסור לעשותו. עם זאת, אני לא מאמין שביטול חיל ההנדסה לפני המלחמה, היה פוגע באופן ישיר בתוצאות המלחמה, כי לוקח לדברים זמן להתפוגג".

ואם המלחמה הייתה פורצת, נגיד, בעוד כמה שנים?

"אני חושב שבמקרה כזה התוצאות היו קשות מאוד כי היינו מוצאים את עצמנו ללא יכולות מקצועיות. זה כמו להגיד שיש יער בלי עצים, ובדיון הזה של 'מה יותר חשוב, היער או העצים', התשובה ברורה. העצים. אי אפשר לקיים מערכת מקצועית בלי גורמים מקצועיים. גם בעולמות תוכן אחרים מחוץ לצבא, כמו האקדמיה, תמצא שעל ציר הזמן, ככל שהגופים משתכללים, הם רק מפתחים יותר דיסצפלינות. פעם היה רק רופא כללי. היום יש רופא מתמחה לכל תחום, ואין בזה כדי להוריד את הערך של תחום הרפואה. כך גם לגבי משפטים, בניין וכדומה. במהלך הזה (של ניסיון פירוק החיל) הייתה בעיניי אמירה שצבא הוא לא מקצוע".

מדי פעם משתרבב חיוך קל לדבריו של תא"ל דניאל, בעיקר כשהוא מדבר על נושאים שאינם קשורים לעולם ההנדסה. גם כשהוא שוהה במשרדו בקריה בתל אביב, הוא לבוש במדי ב'. למתבונן מהצד נראה כי מילואימניק הגיע לבקר חברים בבסיס מטכ"ל. כשרגליו מונחות בנונשלנטיות על השולחן, נראה שהוא באמת עומד לקבל תווית של חייל מילואים.

"אני לא אתגעגע למדים", מבהיר דניאל בנחרצות יחסית. "אני מסיים תקופת שירות עם המון סיפוק וללא תסכול. אני בסך הכל רוצה עכשיו לנוח ולהיות בחברת שני הילדים שלי בתקופה הקרובה. כבר קניתי שתי חכות ואני מתכוון להעביר את זמני בדיג בתקופה הקרובה, הכי רחוק מכל חזית אפשרית, חוץ מהמים כמובן".

קישור לקובץ :שם הקישור:כתובת:בחר מגלריית המשאבים
בחר עמוד הקיים במערכת
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 29-07-2010, 13:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 20 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "שני ראיונות מבמחנה עם מפקד בה"ד 1 אל"מ אהרון חליוה"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "שגריר תל אביב בהר דב", הארץ 08.12.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
שגריר תל אביב בהר דב\ מאת אביחי בקר
קשה לדעת מה מדליק יותר את סא"ל אהרון חליבה: מתחמי הבילויים המעודכנים של תל אביב, או היערכות החיזבללה בחוות שבעא. ביקור אצל מג"ד הצנחנים האחראי לחזית החדשה בהר דב
"רק לפני חודשיים עוד אפשר היה לפגוש על המורדות של הר דב מטיילים שהגיעו לאתר הפסטורלי. עכשיו יש שם חזית צבאית לכל דבר. חסל סדר סיורי בט"שיות שבהם המאגים התנדנדו ברוח. מאז שבעה באוקטובר, היום שבו נחטפו ללבנון שלושת חיילי ההנדסה, מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. התדריך המפורט לפני שהשיירה יוצאת אל האזור הרגיש מזכיר מאוד את הנוהל שהיה נהוג בזמנו בעת הכניסה לרצועת הביטחון. "אם מנסים לחטוף אתכם אתם זורקים אבנים, בועטים, נושכים, יורים, עושים כל מה שיכולים ברמה האישית". גם עבודות הביצורים הנרחבות מזכירות את ימי המיגון וההתחפרות בלבנון. אותם צנחנים מגדוד 202, שבתחילת השנה פעלו במרחב עיישיה-רייחן, מפטרלים כבר חמישה חודשים על קו העימות החדש, שנודע בציבור בכינוי חוות שבעא. החורף אמנם רק בראשיתו אבל אפילו הבוץ, לא המטאפורי, הוא ממש אותו בוץ.


איך מכבים את השריפה?
"כשהגענו לפה עליתי להר דב עם הרנו מגאן. כעת כל התנועות מתבצעות בהאמר ממוגן. יחי ההבדל הקטן", אומר מג"ד 202, סא"ל אהרון חליבה, וממחיש בעזרת דוגמה מוטורית פשוטה, את האווירה במקום. תוך כדי תצפית ממוצב 'הדס' ההולך ונבנה ברמתא, הוא אומר על הזירה: "ההחלטות כמובן שאינן בידי אבל ההבנה המקצועית שלי קובעת שלהתגושש פה בקרב אגרופים לא ישרת אותנו בכלום". עד כה הגדוד היה מעורב בשלושה אירועים: בעשרים באוקטובר סוכל ניסיון חדירה ממזרח לכפר רג'ר. בקרב שהתפתח על גדר המערכת נהרגו שני מחבלים. השלישי חמק כשהוא פצוע. הסברה היא שהחוליה היתה בדרכה לקיבוץ דן. בשישה עשר בנובמבר התפוצץ מטען על שיירה מנהלתית שירדה מהר דב. איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק. כעבור עשרה ימים, בעשרים ושישה בנובמבר, בעת פתיחת ציר סמוך למקום התקרית הקודמת, זוהו סימנים מעוררי חשד להטמנתו של מטען. כששניים מחיילי הסיור החלו לסרוק רגלית את השטח התפוצץ המטען שהרג את הגשש רס"ל חליל טהא ופצע באורח בינוני את מפקד הכוח, סמ"ר בן טל. גשש נוסף נפצע קל. הפעם הקודמת שצה"ל ספג אבדות בגזרה זו היתה ביולי 91'. השופלים נוגסים בסלעי הענק כדי להכשיר את מערך הביצורים החדש. פקחי רשות שמורות הטבע שליוו את עבודתם כבר הבינו שזה לא הזמן למחות לנוכח הרס הנוף. כשהירוקים יורים, "הירוקים" שותקים. בשדה המוקשים שמסביב למוצב הדס מראה מצמרר: פגרי פרות אומללות שלא שעו לשלטים "זהירות מוקשים". באוויר חג המסוק הלבן של האו"ם שסיים את הפטרול היומי. השאלה אם מתחילה להיווצר פה לבנון שנייה או לא תלויה בהחלטות הדרג המדיני, קובע חליבה. "ההתלבטות היא איך לכבות את השריפה, בדלי של מים או לקחת נפט לשפוך על האש כדי שהלהבות יזנקו בבת אחת ואחר כך ירדו? מה לדעתי הוא הפתרון הנכון? זה בכלל לא רלוונטי. תפקידי כמג"ד הוא להתעסק אך ורק במה שקורה בתוך המגרש ולא באיך יראה המגרש. אני רק חושב ששווה פעם למדינת ישראל לבחון דרכים נוספות. אסור שהאזהרות שהשמענו אחרי הנסיגה מלבנון יישארו רק מלים. כיון שנשאלתי, אני רוצה עוד להוסיף שהדעת לא סובלת שאתר החרמון סגור", הוא מעז להסתייג מהחלטת אלוף פיקוד צפון. "נוף מדהים, לא?", הוא מתפעל בקול רם ואי אפשר שלא להיסחף. כשהוא מזהה לאורחים לרגע מבעד לערפילים את משטח הרכב של צד"ל, שורות שורות של מכוניות מיותמות, ניכרת עליו האכזבה. הוא לא שכח. "אני לא נאיווי. תמימות רחוקה ממני שנות אור. אבל לי עדיין כואב שלא טיפלנו בהם כראוי. יש לי ידיד נפש, אליאס נאסר, שהיה מפקד גדוד 10 בעיישיה. זה בחור שהציל המון חיילי צה"ל ממוות, גם את שלי. ירו עליו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. הוא איבד משפחה. עכשיו הוא נמצא במצובה. כל פעם שיש בהר דב איזה אירוע הוא מצלצל להתענין מה שלום החיילים. לפעמים הוא גם בא לבקר אותי במפקדת הגדוד. לדעתי, מדינת ישראל לא עשתה מספיק למענו ולמען שכמותו, לוחמים שאפילו אחרי שלושים וארבע הסכמי שלום עם לבנון וסוריה לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. אדם שנתלש ממולדתו אי אפשר לפצות אותו, אבל בנקודות הקטנות הייתי מצפה שזה יתנהל אחרת".


אין תענוג גדול יותר
כשפרצה אינתיפדת אל אקצה לוחמי גדוד 202 חששו שהקרבות פוסחים עליהם. חלף רק שבוע וגם הם הוטלו למרכז הסערה. בוויכוח הפנימי שהם מנהלים סביב השאלה היכן עדיף להיות, בצפון או בשטחים, המצב כרגע הוא תיקו. ככל שמתרבות התקריות, הוותיקים מוצאים יותר ויותר קוי דמיון למציאות שהכירו בדרום לבנון. זה עדיין לא זה אבל במתח המבצעי ניכרת מגמת עליה. "במשך כמעט עשרים שנה לבנון שימשה את צה"ל כמעבדת ניסויים, את הידע המקצועי שצברנו שם הבאנו לפה. זה לא רק אנחנו. הרבה מההצלחה ביהודה שומרון ועזה זה נגזרת מלבנון. כלי הרכב הממוגנים שעכשיו פועלים בשטחים פותחו לצרכים של לבנון, המיגון האישי של החיילים הוא מענה לבעיות שלבנון הציבה בפנינו, יכולות התצפית והאש המדויקת נרכשו בלבנון, ההשפעה על התוצאות בשטח היא מובהקת", מציג המג"ד את הבונוסים שהיו לשהייה שם. הוא מספר שעד לפני חודשיים בלבד אי אפשר היה לדבר עם אנשים על חתימה לקבע. "כשיצאנו מלבנון היה קשה לשכנע חבר'ה טובים להישאר בצבא, הציונות הניעה פחות את הגלגלים, הפיתויים באזרחות היו חזקים ממנה. אנשים הרגישו שהשליחות איבדה מעצמה ואצלנו המפקדים התעוררה השאלה מה נמכור כעת לחיילים. איך שהתחילו האירועים כל הספקות נעלמו". בשיחה שקיים בשבוע שעבר עם סמ"פ שהתלבט באשר לעתידו חליבה היה נוקב. "לא באתי לשכנע אותך, אבל אם תגיד 'לא' אתה פושע. לשרת בצה"ל במציאות הנוכחית זו מצווה, אין לך שום זכות לסרב. אני מאמין בזה למרות שמי כמוני יודע שבחוץ יש אחלה חיים. נהנתנות היא לא מלה גסה בעיני, להיפך. אבל תענוג גדול יותר ממה שאני עושה כאן אין". מאז יולי הם בגזרת הר דב. אימון החורף שנועד להתחיל לפני חודש במדבר יהודה בוטל. "אנחנו נמצאים פה בהגנה. בשלב זה אנחנו לא חוצים את הקו הכחול לא בירי ולא רגלית, למעט אם נפתחת עלינו אש. כדי שתבין מה משמעות הדבר, אז הנה אתמול בלילה זיהינו מעבר לגבול חוליה של חיזבאללה צועדת יפה בסדר תנועה. כיוון שהם לא חדרו לתחום ישראל אני מנוע מלפעול. בכל סיטואציה בלבנון מזמן הם היו מנוחתם עדן והם לא. אנחנו מאוד מקפידים לקיים ככתבה וכלשונה את החלטת האו"ם 425. טרקטור שעובד על הגדר החדשה, ברגע שהכף שלו רק נוגעת בקו הגבול אנחנו מחזירים אותו אחורה. כיוון שאני מאמין גדול בעיקרון שלמדינה יש צבא ולא שלצבא יש מדינה אני מאמץ את השיקולים ומתנהג לפיהם, אבל איך אמר לי לא מזמן נהג מונית? הערבים לא ממש קוראים את אותם ספרי כללים שאנחנו קוראים". חליבה בן שלושים ושלוש, חי בתל אביב, נשוי לשירה, סמנ"כלית לקוחות בקשר- בראל ואב לנועה בת שנתיים. חותנו הוא העיתונאי דן מרגלית. הוא גדל והתבגר על הכרמל, ובילה את ימי נעוריו בחוף בת גלים. הוא גולש פעיל ונלהב, צולל, עושה סקי, במים כמו גם בשלג. בכל הענפים הללו מיומנותו היא מהגבוהות. כשמתפזר הערפל העוטף את ג'בל רוס, שמו המקורי אך הנשכח של הר דב, הוא מצביע על הנוף המרהיב ומספר על מסעותיו בעולם. "כמג"ד יצא לי להיות בחו"ל רק פעם אחת ולכן מיד בסיום התפקיד אני טס לניו זילנד ולאוסטרליה. אשתי מקפידה לקחת אותי הרבה לאירופה. ניו יורק עיר מדהימה. הלוואי ויכולתי להקדיש לה שנתיים מחיי, יש לי חבר שיחד היינו מ"פים, עכשיו הוא בוונצואלה, גר על אי. הייתי אצלו פעמיים ובקרוב אני רוצה לנסוע אליו שוב. הייתי במלדיבים, בסינגפור, בתאילנד, בקליפורניה, אמסטרדם בעיני היא עיר מדהימה. את פאריס אני מאוד אוהב, אוכל מעולה, אחלה קניות, אווירה על הכייפק. גם סיני נהדרת". מנעמי החיים הם מלה נרדפת לחליבה. זה לגמרי לא מפתיע שרבים במילייה הצבאי, בעיקר הסגפנים שבהם, מעקמים את האף מול מה שנתפס בעיניהם כנהנתנות 'צפונית'. "אני משוכנע שאם הייתי מתעניין בספרות צבאית אודות קרבות עבר ותורות לחימה זה היה נשמע הרבה יותר רציני, מה לעשות שזה לא אני", אומר חליבה. הוא מרגיש בן בית בסצינה העירונית. הוא מרושת, מקורב לאנשי אלנבי 58. "רל נדל חבר טוב שלי, את אורי שטרק אני מכיר, גם את מיכל נדל שהיא בחורה מקסימה שנדפק לה השכל בסלקציה. היו זמנים שעזרתי להם פה ושם". כשהוא יוצא לחופשה הוא עכבר עיר קדחתני. אין חור שהוא לא מכיר. "אתה מחפש מסעדה שווה? ג'סט ניים איט. אוקיאנוס בהרצליה, לפני שנסגרה, היתה גדולה מהחיים. וונגולי מעולה. ברבוניה בבן יהודה מקום שנעים לשבת בו. מיקה מעולה, קיוטו מעולה, מיטבר מעולה, אודאון מעולה, אונמי מעולה, וגם דיטה ובירנבאום ומנדלבאום. קשמיר בשדרות רוטשילד היתה מצוינת, עכשיו מכרו את זה ליקימונו. ברקה המרוקאית באחד העם לא רעה בכלל וגם כפות תמרים. לוקה מקום מעולה, אופים שם לחם חבל על הזמן. גם פארידה בטיילת בהרצליה בסדר". בקיאות דומה הוא מגלה, להבדיל, בנושא דוכני פלאפל מובילים. כשמחטטים בדיסקים שברכב שלו מגלים מבחר אקלקטי שכולל זהבה בן, מספר די- ג'יים, קלאסי והחדש של U2 ("מדהים, סוף סוף אדון בונו נזכר לעשות מוסיקה"). למי שמורגל במפקדים ספרטנים, חליבה הוא הקוטב ההפוך. "אנחנו לא חוצנים. אנחנו השתקפות של פלח מסוים בחברה הישראלית". הוא קצין מרתק, רחוק מחד ממדיות, פיקח, ישיר עד כדי בוטות לפעמים. "כבד לבן" מכנים אותו, בגלל ההקפדה שלו לא להתלכלך שלא לצורך. יש לו גם מבקרים. "הוא יודע מה יהיה בעיתון בעוד שבועיים אבל לא מה קורה אצלו במוצבים בג'בל רוס", אומר עליו קצין בפיקוד צפון. ויש גם מי שאומרים שזה לא תור הזהב של המג"דים בחטיבת הצנחנים, שהיו זמנים לא רחוקים שהחטיבה גידלה תותחים כבדים פי כמה, ושאפילו הדור הבא כבר נחשב לעדיף ביכולותיו. לא שבגולני המצב טוב יותר. לחליבה, בכל מקרה, אין בעיה לא להיות בקונסזוס.


[U]מפגשים עם המוות[/U]
שבועיים אחרי שגמר קורס קצינים יצא חליבה לפשיטה על מיידון, מבצע שהוביל מח"ט הצנחנים אז שאול מופז. כשהיה מ"פ מסייעת בגדוד 202 הוא השתתף בפעולה נגד יעדי חיזבאללה בקו שבין כפרא ליעטר, פשיטה שבה נהרג חברו סרן ערן אלכאווי. כשהיה סמג"ד ראה את המג"ד שלו, סא"ל חגי מרדכי, נפגע מטר ממנו בהיתקלות בסלוקי. רס"ן אורי אזולאי וסמ"ר תום קרין לא חזרו ממשימה שאותה הוציא. הוא נטל חלק בחילוצם של חללי אגוז, סגן צור פרנס וסמ"ר זוהר מינץ. "יש אנשים שסיימו את השירות בלי היתקלות, לי הגורל הועיד להיות במקומות שקורים דברים", הוא אומר, "בשכבה שלי אני מהקצינים עם הכי הרבה ניסיון קרבי. אני זוכר איש מילואים שנרצח בשכם באינתיפאדה, אני הגעתי למקום שלוש דקות אחריו, אחרי שהתעכבתי בזכות שיחת טלפון. היינו צריכים לצאת יחד. אני זוכר את זיו ברגור שהיה אצלנו מ"פ ונהרג בתאונת דרכים בצמח, אני זוכר את את נדב מילוא ואת איתן בלחסן שנהרגו כולם בלבנון, אבל מעבר לכך הרגשות שלי חסומים. בדרך הביתה עברתי לא מזמן ליד תאונה עם ארבעה הרוגים. פעם בנסיעה לסיני הייתי עד להתהפכות של משאית אסירים מצרים. הם היו כולם באזיקים כשהמוח שפוך על האדמה, מחזה זוועה זה היה, נדמה לי שבגלל כל המפגשים האלה עם המוות כל כך קריטי לי ליהנות מהחיים". התנסות מרתקת מסוג לגמרי שונה היתה לו כשכיהן כרל"ש של אלוף פיקוד צפון יצחק מרדכי. "הנאשם תרם תרומה עצומה למדינת ישראל", מבקש ראש הלשכה לשעבר להדגיש את ההערכה שהוא חש כלפי מפקדו לשעבר. באשר לנורמות ולערכים, האם הבחין או ידע ולו ברמז, מה קורה בלשכה? על כך, בשם הלויאליות, חליבה מסרב להשיב.
בשנת 97', בהיותו קצין אג"ם של הצנחנים, הוא החליט שדי. כדי להרהר בנחת הוא יצא לחופשה ללא תשלום. הוא תיכנן ללמוד מנהל עסקים או משפטים. שירותי הביטחון עטו עליו "בתאווה יוצאת דופן" אבל לשווא. חלפו שישה חודשים והוא חזר לצה"ל כדי להיות מג"ד. כשהתמנה, בינואר 99', אמר לו קולגה בצחוק "תגיד, חליבה זה לא במקרה שם של אפסנאי?". חליבה מצידו, אם כבר אז כבר, גילגל את הכדור אל הסמג"ד שלו, יניב אללוף. "יניב זה שם של טייס", הוא עקץ, "אבל אללוף? פה קצת פיקששת". במקרה או לא, בשתי ההיתקלויות העיקריות של הגדוד חליבה היה בחופשה ואללוף הוא שניהל את האירועים. אגב כור היתוך, "אצלנו בגדוד יש שני מ"פים, רוסי ואתיופי, שהם עולים חדשים. תופעה מרתקת אפילו יותר היא שכיום מרבית הצלפים הטובים בצה"ל הם רוסים. ההסבר הוא קור רוח". תחילת פרק המג"ד של חליבה היתה בחברון, ההמשך בעיישיה, כעת הוא בג'בל רוס. במאי, כשפרצו אירועי הנכבה הוא הוזעק עם הגדוד לאזור רמאללה ללחום בצומת איו"ש. "אופי השטח פה דומה מאוד ללבנון, השוני הוא ששם חופש הפעולה היה נרחב הרבה יותר. היה לנו עומק, יכולנו לצאת מעבר לקו האדום צפונה. פה אין לנו את זה. מצד שני אני מאוד מקווה שבמסגרת הפקת הלקחים לא נחזור על הטעות שהיתה לנו ברצועת הביטחון, כשהזרמנו לשטח עוד ועוד חיילים ובכך הגדלנו לחיזבאללה את מספר המטרות. הבדל נוסף הוא שבהר דב, בניגוד לרצועת הביטחון, אני כבר לא צריך להסביר את חשיבות השהייה. בעיישיה היו חיילים שבשיחות שקיימתי קמו וטענו שלצה"ל אין לא מה לעשות בלבנון ושהגיע הזמן לסגת. הפעם הוויכוח הזה לחלוטין לא קיים. אנחנו בשטח ריבוני של מדינת ישראל".
כשהוא נשאל מה התסריט שלו להמשך הוא אומר שהוא נערך לקראת אפשרות של ירי טילים ותקיפת מוצב. בעוד חודש וחצי הוא יסיים את תפקידו ויתמנה למפקד בסיס האימונים החטיבתי בסנור. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יקדם למה- טקס חילופי המפקדים לפיגוע הבא, או המטען שיקדים את מעמד הפרידה?


[U]נתיב החוטאים נחסם[/U]
הגדר האלקטרונית המתוחכמת למרגלות הר דב, זאת שנועדה למנוע חדירה ליישובים שבעמק, כבר פועלת. הקמתה של גדר המערכת לעומת זאת, זאת שתתפתל לאורך תואי הגבול, עדיין רחוקה מסיום. לא רחוק משם צועד כוח של פלוגה צעירה מהגדוד. המשימה: מניעת חדירה דרך החצבני למעין ברוך. עד לא מכבר היה הנחל גן עדן לאוהבים. זוגות מצאו פינות חמד להתבודד בהן, באוויר עמד ריחו הממסטל של הגראס. לחיילים נקרעו העינים למראה בחורות עירומות שהשתרעו לצד הפלג. היום חוששת החטיבה המרחבית שחוליה תנצל את הסבך ותסתנן בנתיב החוטאים ולכן תוגברה העמדה. רומנים כבר לא יפרחו כאן. "בתחילת הקו היינו עסוקים בכיוון אזרחים אל האטרקציות, כמו מדריכי תיירות היינו. חילצנו כלי רכב שנתקענו או התחפרו. עכשיו אין לזה זכר. כואב הלב. הכל פה מת, הבונוס היחיד שקיים זה צימרים במחירים שלא ייאמנו. פעם היית צריך להזמין חדר חצי שנה מראש, כעת כשהחיילים שלי באים להתארח שם עם חברות שלהם אומרים להם תודה. מצד שני, חבר שלי שיש לו בית קפה בתל אביב אומר שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. אנשים לא נוסעים לגליל, לא נוסעים לנגב חומוס בוואדי ערא, אז בית הקפה שלו מלא כל הזמן"." (מתוך עיתון "הארץ")


[B]
השנה 1987 ששינתה את חיי
בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשרוד
אל"מ אהרון חליוה, מפקד בה"ד 1, על השנה בה יצא לקורס קצינים
[/B]

"הגעתי לבית- הספר לקצינים בנובמבר 87', היישר ממחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת בגדוד 202. אחרי שיצאתי לקורס מ"כים והוספתי לשרת בפלוגה, והחלטתי לצאת לקצונה כי ידעתי שזה עניין חשוב מאוד לאבא שלי ז"ל. אני זוכר שבאותו הזמן היתה לנו האפשרות לעזוב את חטיבת הצנחנים ולעבור ליחידת דובדבן. שאול מופז- אז המח"ט- קרא לי ולעוד חבר'ה לשיחה והסביר לנו, אם אפשר לומר בצורה עדינה, שכדאי לנו מאוד לצאת לקורס קצינים. ככה למעשה הגעתי לבה"ד 1. בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשאר ואשרוד פה. באתי מפלוגה מסייעת, שם היתה אווירה שונה ממה שיש בבית- הספר לקצינים- לא בדיוק משמעת צבאית אמיתית. אני זוכר את המפגש שלי עם רנ"ג טאיטו גם כצוער וגם כמ"פ בבה"ד, אבל מה שייחקק בראשי זאת העובדה שהוא לימד אותי, בזמן שהייתי מפקד פלוגה בבסיס, איך לצחצח נעליים כמו שצריך. יש עוד כמה אירועים שאני זוכר מהתקופה שלי כצוער בבה"ד, למשל ניווט לאורך ארבעים קילומטרים במכתש רמון, שהיה למעשה בוחן התגיות, שבסופו קיבלתי את התגית הרחבה שחולקה אז לחניכי הבה"ד. זיכרון אחר שלי מהתקופה ההיא קשור בתרגיל שאני זוכר לפרטי פרטים ושעשיתי כמפקד מחלקה מתרגל בנחל צין. היום, כשאני מסתובב באותו נחל בדיוק, הפעם כמפקד הבה"ד, אני נזכר בתרגיל שעשיתי בזמנו. עוד משהו שהשפיע עלי בתקופה ההיא, זו אותה פעם שנתבקשתי להכין שיעור מורשת קרב על כיבוש החרמון. רק אז הבנתי כמה חשוב להכיר קרבות מהעבר, וזו היתה חוויה משמעותית בשבילי גם בגלל המפגש הראשוני עם הרבה חטיבות שונות, אחרות, שקיימות בצה"ל. סיימתי את בה"ד 1 באפריל 88'. אני זוכר שמפקד הפלוגה המסייעת בגדוד, סרן ציון מזרחי, הגיע לראיין את המסיימים כדי לקבוע מי חוזר למסייעת ומי לא. הודיעו לי שאני חוזר להיות מפקד מחלקת מרגמות- מה ששימח אותי מאוד, בעיקר בגלל האתגר. והחוויה הפיקודית הראשונה שאני זוכר זה שהתלבטתי אם לרתק חייל או לא, לאחר שהתרשל בפעילות מבצעית כשהוריד אפוד בזמן מארב. בסופו של דבר החלטתי לרתק אותו למשך הרבה מאוד זמן. פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים, ואני איבדתי את החייל שלי, סמל מרקו ברנשטיין, ואת מפקד הפלוגה שלי, ציון מזרחי." (אל"מ אהרון חליוה מספר על חוויותיו מקורס קצינים בראיון לעיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-07-2010 בשעה 13:16.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 23-08-2011, 16:12
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון נוסף מבמחנה עם סא"ל שרון ניר
בתגובה להודעה מספר 31 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "ראיון מבמחנה עם סא"ליות סיגל גב ושרון ניר, מג"דיות תקשוב"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../08/09/1609.htm

האישה הראשונה
תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה
כשמדברים על נשים פורצות דרך בצה"ל, רבים ודאי יעלו לאוויר את שמה של סרן (מיל') אליס מילר שהתעקשה על זכותן של הנשים להתנדב לקורס הטיס · אל הרשימה המכובדת הצטרפה אישה אלמונית יותר, סא"ל שרון ניר, שכבשה תפקידים רבים שהיו משוריינים עד לא מכבר ל"גברים בלבד" ומשמשת עתה כמפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז · "תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים"

"רק אנשים שחולמים יודעים להגשים את החלומות שלהם”. רבים האנשים שאומרים את המשפט הזה, אבל בשבילם במציאות הוא רק קלישאה שחוקה. לסגן-אלוף שרון ניר (38), מפקדת גדוד התקשוב "שגב" של פיקוד המרכז, המשפט הזה אכן התגשם. סא"ל ניר פרצה את הקיר המגדרי בצה"ל, כאשר מילאה שורה של תפקידים שעד עתה רק גברים ביצעו. למרות זאת, רגליה של סא"ל ניר עדיין על הקרקע. "אני חולמת לא מעט, אבל מעדיפה לבטא את החלומות שלי בעשייה ודרך סלילת דרכים", היא אומרת, "ולא לדבר עליהן".

"חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי"

שירותה הצבאי של סא"ל ניר החל גם הוא בחיל התקשוב, אז עוד חיל הקשר. היא התגייסה לצה"ל בשנת 1989 לתפקיד מש"קית צפ"ט (צופן פענוח טלפרומפטר) ולאחר כעשרה חודשים כבר נבחרה להדריך בתפקיד. לאחר שעברה קורס קצינות, המשיכה בתפקידי פיקוד והדרכה, כאשר בסופו של דבר שימשה כמפקדת קורס הקצינות בבה"ד 7 – תפקיד שלראשונה אויש על ידי אישה. "עשיתי מסלול מאוד מגוון ומאוד לא קלאסי", היא אומרת. "מתוקף העובדה שבעבר הייתה הבחנה מאוד מגדרית בין גיוס נשים לגיוס גברים, היו קורסים שמיועדים לנשים, בדרך כלל על טהרת המטה וההדרכה וגם שיבוצים במערך המבצעי עם נגיעות קלות במערך הזה, וקורסים שמיועדים יותר לגברים. גם קורס קצינים בעבר היה נפרד". מבחינתה, עצם היותה מפקדת קורס הקצינות פתח דלת לעוד נשים רבות אחריה. "הסברתי בזמנו לקשרר (קצין התקשוב הראשי) מדוע אני יכולה להיות מפקדת בקורס קצינות ולמה אני יכולה להכשיר אותן, ונבחרתי להיות הראשונה", היא אומרת. "פתחתי את הדלת ונשים רבות עושות את זה. היום זה כבר קורס משולב, מערכתי וקרבי. בקורס מערכתי באופן טבעי יש יותר נשים, אבל זה כבר משולב, אפשר למצוא בקרבי גם קצינות". סא"ל ניר טוענת שההבחנה המגדרית כבר לא קיימת, ובחירת הקצינים היא על בסיס תפקודי. "היום לשמחתי אפשר לראות בנות שמסיימות קורס תקשוב קרבי ומשולבות מההתחלה ועד הסוף במסלול שהוא המסלול הקלאסי. הן הולכות בתלם הנורמאלי".

נחשונות, לדברי סא"ל ניר, היא מילה קצת קיצונית מדי לדעתה לגבי פריצת הדרך שעשתה בתחום הנשים בצה"ל. "חוצפה ישראלית היא כנראה הצד החזק שלי", היא אומרת בחיוך. "תמיד הייתה לי זיקה מאוד חזקה לתפקידי שטח ותפקידים מאתגרים אחרים, אז אפשר לקרוא לזה סוג של ניסיון לחלחל את המים בסלע ולפרוץ דרך תעוזה". היא גם לא מהססת לומר שמבחינתה פריצת הדרך לא הייתה כלל בהסתכלות האישית הצרה. "הסתכלתי בהיבט של מגדר גם, אבל תמיד כשכיהנתי בתפקידים שאישה עושה לראשונה, הבנתי שאני חלון ראווה וכולם מסתכלים. כשיש תפקיד שיש בו אתגרים אישיים, מקצועיים ופיקודיים ולראשונה אישה עושה אותם, יש באופן טבעי יותר בקרה ויותר ביקורת צמודה", היא טוענת. "לכן, כשאתה נמצא חשוף כל הזמן תחת מבחנה וחלון ראווה, ההקפדה היא יתרה, ההתנהלות היא מסוג שונה ואתה מבין שאתה בעצם מתווה את הדרך להמשך. תמיד הרגשתי שאני נותנת מעצמי מעל ומעבר לאורך כל התפקידים שלי, זה מן מרתון כזה, ריצה למרחקים ארוכים". אפשר לומר שבמרבית המקרים, ריצת המרתון שלה השתלמה. "זה באמת פתח ערוצים ודרכים ושינה קיבעונות מחשבתיים, שבעבר היו נאחזים בהם והיום הם כבר די טריוויאליים", היא אומרת בסיפוק. "אני שמחה שאני, בהקשר הזה, הפכתי להיות גורם שמאפשר. זה טיבם של פורצי דרך, לטוב ולרע. יש קשיים ללא ספק, והרבה מחויבויות אבל יש בזה גם לא מעט אתגר, סיפוק ותמיכה".

שירותה הצבאי בחיל התקשוב קיבל הפוגה קצרה, עת הוצע לה לכהן בתור ראש הלשכה של ראש אגף התכנון – תפקיד אותו לקחה בשמחה, וביצעה תחת האלוף (מיל') שלמה ינאי והאלוף (מיל') גיורא איילנד, "שני אנשים משכמם ומעלה", לדבריה. "למדתי מהם המון, והייתי בתפקיד בשתי תקופות מאוד משמעותיות בצה"ל – לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה ואחריה", היא נזכרת. לאחר שכיהנה בשני תפקידי ראש ענף באגף – כשבמקביל קיבלה דרגת סגן אלוף בגיל 30 – עברה לפרויקט גדול אחר: הקמת אגף התקשוב. "עם הקמת האגף, ונוכח העובדה שהייתי קצינת תקשוב ועסקתי בזויות ארגוניות באגף התכנון, מינו אותי לרע"ן תוא"ר (תכנון וארגון) באגף התקשוב. עסקתי בעיקר בכל סוגיית הקמת האגף". לדבריה, האתגר היה משמעותי ומאתגר. "הקמתי את האגף, הייתי שם כארבע שנים. הייתי מן סוג של מקור ידע, אוטוטו על תקן רב נגד כי הכרתי את הכל נורא טוב", היא נזכרת בחיוך.

לקבלת המג"דית

בשנת 2006, לאחר שהספיקה להשלים תואר ראשון במשאבי האנוש ותואר שני במנהל עסקים, יצאה סא"ל ניר ללימודים במכללה לביטחון לאומי – השנה היפה בחייה. "לימודים אקדמיים הם שקט נפשי", היא נזכרת בערגה. "יש בהם יכולת לתת קשב אחר למשפחה, דבר שלא קורה בתקופות אחרות. יחד עם זאת, הרגשתי שאני לומדת, מועשרת בסוגיות הקשורות לביטחון הצבאי. אני לא יודעת אם הייתה חסרה לי ההסתכלות מעבר בשירות הצבאי, אבל זה היה מעשיר בצורה בלתי רגילה". לאחר שנת הלימודים, הגיעה לתפקידה הנוכחי – מפקדת גדוד התקשוב של פיקוד המרכז. "אמרתי שאני רוצה להיות מג"ד קשר, זה המסלול שלי", היא אומרת. "זה לא פשוט, וזה מצריך את מקבלי ההחלטות להרבה מאוד אומץ. לשמחתי, נתנו בי את האמון ואפשרו לי לעשות את זה". סא"ל ניר מספרת ששוב, להרגשתה, חלון הראווה המגדרי חזר לשחק תפקיד, אך זה לא הפריע לה ולפקודיה במשימתם היום יומית. "כל דבר שהוא חדש באופן טבעי הוא נבדק יותר ונמדד יותר, הוא משהו שצריך להפוך מלא טבעי לטבעי".

הצלחתו של הגדוד, על-פי סא"ל ניר, טמונה בהשקעה הרבה שמופעלת בו מבפנים. "הגדוד עובד המון על השקעה מבחינת פיתוח מקצועי", היא אומרת. גם עם כל הפיתויים שיש לחיילים בחוץ, הם עדיין מחליטים להישאר בגדוד. "אני מתחרה עם שוק אזרחי, ואומרת שבסופו של דבר אנחנו נבדלים אם החבר'ה האלה ירצו להישאר בצבא. יש פה חיילים שאין ספק שבאזרחות יציעו להם סכומים גבוהים הרבה יותר תמורת העבודה שלהם, אך למרות זאת רובם מעוניינים לחתום קבע וכיף לשמוע את זה. בעיניי זה סוג של הצלחה. רואים את האתגר, החיבור לאנשים, את המקצועיות שאפשר להפיק מכאן, מבינים באמת שלהיות פה זה סוג של שליחות". סא"ל ניר לא מהססת לומר שהגדוד מודד עצמו גם בכמות האנשים שירצו להישאר בו או לצאת לקורס קצינים. "אני משקיעה בזה את רוב מרצי. בכל שבוע אני מקדישה שש שעות ריאיון עם החיילים הפוטנציאליים. יש כאלה שמבקשים לצאת לקצינים על אף חריגות נתונים, כי הם מבינים שזה נורא חשוב לשרת בצבא. יש כאלה שרוצים להישאר בקבע על אף שאין תקנים. בעיניי זה החוזק של הארגון וסוד ההצלחה שלו".

העבודה הקשה והתובענית בגדוד דורשת המון כוח נפשי, ובאה לעיתים על חשבון חיי המשפחה. סא"ל ניר מסכימה עם כך, אך אומרת שמשפחתה עומדת לצדה בכל, ושעדיין הם מצליחים לנהל חיים מאוזנים. בעלה, יריב, הוא גם קצין בחיל התקשוב וגם סא"ל. אולי גם בגלל סיבה פיקנטית זו יש בכת זאת הרמוניה במשפחה. "אני ובן זוגי מנסים ליצור איזון – כשאני בתפקידי שטח, הוא בתפקידי מטה", היא מספרת. "השתדלנו למצוא רסן מאזן, שתמיד יהיה מישהו עם קשר חזק יותר בבית. כמו שאין מגדריות בצבא, גם אין אצלנו מגדריות בבית לחלוטין, ואני מאוד מעריכה את מה שהוא עושה בשבילי, זה חלק בלתי נפרד בעיניי. אם לא היה את הסוג של הוויתורים ההדדיים, לא הייתי צולחת את כל התפקידים האלה עד היום"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 04-01-2010, 16:43
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון מקביל מ "במחנה" עם ארבעת המג"דים של חטיבת הנח"ל
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "מתוך ידיעות אחרונות של סופ"ש, ראיון עם המג"דים של גולני על מבצע עופרת יצוקה"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/48/13.htm

נח"ל עוז
יום רביעי, ו' בטבת התש"ע, 23 בדצמבר 2009, 16:54

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/7E4D5888-838D-412C-8357-6EDF55303E81/0/13s.jpg]

המג''דים בתמונה קבוצתית. מימין לשמאל: אופשטיין, שומר, קלינגר וגולדפוס. צילום: יהונתן בן-דוד, "במחנה"

בתפר בין 2008 ל–2009, כשבעזה נלחמו גולני, גבעתי, הצנחנים ואפילו כפיר - לוחמי הנח"ל נותרו לשמור על גבול הצפון • לא לקח זמן רב עד שצירוף המילים "עופרת יצוקה" הפך לסדין אדום שמתנופף מול מפקדי החטיבה • אבל כעבור כמה חודשים הגיע הפיצוי - והנח"לאים נשלחו סוף–סוף לגזרת הרצועה • עכשיו, אחרי שכבר צברו פז"ם מכובד בקו, מתפנים ארבעת המג"דים לסכם את השנה ההפכפכה • ויש להם גם הבטחה: את 
הסיבוב הבא, הם אומרים, אין סיכוי שנפספס )

רינת אביגור

שנה אחרי "עופרת יצוקה", הנוף באזור עוטף עזה נראה שונה. רק לפני 12 חודשים חרשו זחלי הטנקים וה"אכזריות" את אדמת השדות והפכו אותם לשטחי כינוס חומים ובוציים. השמים נחנקו משחור של עשן, אדום וכתום התפוצצו משני צדי הגדר. ברדיו התנגנו ללא הרף שיריו של אריק אינשטיין, שחגג באותם ימים את יום הולדתו ה–70, ותחנות הדלק הציעו הנחות מאירות עיניים לחיילים המדלגים בין הבסיסים. צבעי הכומתות ליד הגדר בלטו בסגול, חום ואדום. אפילו קומץ כומתות מנומרות, אלו שרגילות לאיו"ש, נצפו בסביבה.

עכשיו הכל שונה. הצבעים השולטים הם בעיקר אפורים, נוגעים בכחול עמוק של ים חורפי. הרדיו חזר לנגן את אייל גולן ומשה פרץ, ששרים שמחה יותר מגעגוע. תחנות הדלק עדיין מציעות מבצעים לחיילים, אבל הפעם לרגל השירותרום. השדות בקרבת הגדר מבריקים, מחכים לגשם הקרוב, עוטפים את רצועת עזה כולה בירוק. בנוף נראים כתמים בצבע ירוק זוהר, יש שיקראו לו ירוק–מרקר. ככה זה כשלאחר היעדרות של כמה שנים מהקו החם ביותר במדינה, פועלת בו בחודשים האחרונים חטיבת הנח"ל.

ארבעת מפקדי הגדודים של החטיבה הגיעו לקו עם לוחמים שלא ראו את עזה מעולם. בתקופה זו הם נדרשו להוכיח את עצמם בהתמודדות מול כל תרחיש שיש לאזור להציע. במבט לאחור על הזמן שחלף, קובעים המפקדים שהם לא אכזבו. שנה אחרי המבצע בו לא השתתפה החטיבה, הם מבטיחים: בסיבוב הבא, גם אנחנו ניקח חלק.

"בכל יום שעובר בגזרה הזו יש היתקלויות ואירועים שצריך להיות מוכנים אליהם בזמן אפס", קובע מפקד גדוד 931, סא"ל דן גולדפוס. "אני רואה יתרון בזה שלוחמי הנח"ל הגיעו 'ירוקים', תרתי–משמע. זה גורם להם להיות חדים ולהתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה בגזרה".

כאן כדי להילחם

אפריל 2009. מפקדי חטיבת הנח"ל מסכמים קו קפוא בגזרה הצפונית, בעוד לוחמיה מפשירים לקראת מה שמסתמן כקו נוסף באזור יהודה ושומרון. רגע לפני תחילת תקופת האימונים, מקבלים מפקדי הגדודים הודעה מפתיעה: את הקו הבא הם יעבירו בעזה. כן, עזה. זו שחמקה בין אצבעותיהם במבצע "עופרת יצוקה", זו שלא ראו במשך שנים.

"זה היה אחרי המבצע, עם האכזבה שלא השתתפנו בו, עם הידיעה שיש סבירות נמוכה שנגיע לעזה אחריו", נזכר מפקד גדוד 50, סא"ל אלעד אופשטיין, כשהוא מתרווח על ספסל במפקדת החטיבה. "פתאום הודיעו שאנחנו מגיעים לפה. זה שימח את כולם - את החיילים, את המפקדים ואותנו, המג"דים".

ההודעה הצליחה להמתיק מעט את הטעם הרע שנשאר ללוחמים מהקו הצפוני. "אנחנו בצבא כדי להילחם. לוחמים מתגייסים לא רק כדי לחזור הביתה עם הנשק והדרגות. הם מצפים שכשהמדינה תצטרך אותם - הם יילחמו, איפה שלא יהיה", מנסה אופשטיין לשקף את תחושותיהם של חייליו באותה התקופה. "היה מאוד מאכזב להישאר בצפון במהלך הלחימה, גם ברמה האישית שלי. אבל ברמת המפקדים הייתה הבנה שחייבים להישאר חזקים גם בצפון. ניסינו כמה שאפשר להעביר את זה גם לחיילים".

היום כבר אין צורך להתנצל מיד אחרי שמוזכר הצירוף "עופרת יצוקה" ליד אחד המג"דים. "עברנו את זה", הם מבהירים, "צריך להתעסק בעתיד ולא בעבר". "כמו כל חייל, גם הלוחמים שלנו רוצים תמיד להיות באקשן", מסביר מפקד גדוד 932, סא"ל עוזי קליגר. "כשהייתה לחימה בעזה, על אחת כמה וכמה הם רצו להילחם. זה מעולה בעיניי. אם זה היה אחרת הייתי מוטרד. בסוף החליטו להשאיר אותנו בצפון כי חששו מהתפתחות שם, בעקבות ירי הקטיושות. כמפקד רציתי כמו כולם שהיחידה שלי תגיע לעזה, אבל הבנו שאי–אפשר לעזוב את הגזרה. לא הגיוני להתעסק באיום המידי ולא להיות ערוך לאיום המסוכן יותר".

הירידה לקו הדרומי שינתה בתכלית את אופי האימון שעברה החטיבה, והפכה אותו למורכב ולמקיף יותר. המפקדים נחשפו לנוף שונה, לאויב אחר ולשיטות לחימה מגוונות. מפקדי חטיבת גולני, שיצאה מהקו, קיימו סדרת מפגשים עם מקביליהם בחטיבה הירוקה - מרמת המ"כ הצעיר ועד לרמת המח"ט. מעבר להיערכות הפיזית, נדרשה לא מעט הכנה מנטלית. "היה צריך בעיקר להסביר לחבר'ה מה הם הולכים לעשות ולראות פה, כי רוב הדברים ששמענו על הקו נגעו ל'עופרת יצוקה', והגענו לתקופה שונה לגמרי", מספר מפקד גדוד הסיור של החטיבה, סא"ל ישראל שומר. "אבל הלוחמים חיכו לזה, כולנו היינו זקוקים לתיקון אחרי המבצע".

"זה הקו העיקרי שמתרחשים בו אירועים", מדגיש אופשטיין. "יש פה אויב שאתה לא רואה רק במצגות בשיעורי תוד"א (תודעת אויב - ר"א), אלא כזה שנראה יומיום בעין. לכן הגיוני שיהיו חששות. לא צריך להסתיר או להירתע מלומר את זה. גם אמא שלי חששה מזה שאני הולך לקו עזה".

זו החלטה נבונה

עצם ההגדרה של גזרת עזה כקו הכי חם שיש היום לצה"ל להציע ללוחמיו, משנה את התפיסה של הכוחות המגיעים אליו. בעיקר אם הם מגיעים ישירות מקו צפון הקריר. בחטיבת הנח"ל דואגים לציין כי כמו שגזרת עזה נחשבת בשנתיים האחרונות לנקודה המבוקשת ביותר, הם כיכבו בעבר באיו"ש ובגבול לבנון, שנחשבו באותה התקופה לאזורים הנחשקים בעיני היחידות הקרביות.

"החיילים של היום צמחו למציאות שבה המקום היחיד שנלחמים בו זה עזה", מסביר קליגר. "אם הייתי שואל חייל שהשתחרר לפני שנה וקצת איך הוא מרגיש, הוא היה עונה: 'אני מרגיש שלא עשיתי כלום כי לא הייתי בעזה'. זו הייתה תקופת המבצעים הגדולים ברצועה, והתפיסה של הלוחמים הייתה בהתאם. זה היה נכון לגבי איו"ש לפני ארבע וחמש שנים, בתקופת מבצע 'חומת מגן' ואירועי 'גאות ושפל', שהנח"ל השתתפה בהם. מפרספקטיבה של כמה שנים, אני יודע שהדברים האלה משתנים מרגע לרגע".

כשהצנחנים הגיעו לעזה לפני המבצע האחרון, הם שברו רצף ארוך של תחלופות גולני–גבעתי באזור הרצועה. בואה של חטיבת הנח"ל לעוטף הרצועה סימלה מגמה צה"לית השואפת להכשיר את כל חטיבות החי"ר ללחימה בכל הגזרות. "אני חושב שזו החלטה נבונה", מציין גולדפוס, "לתת לכל הלוחמים להתנסות בכל הקווים. בכל גזרה בה אתה נלחם, אתה לומד משהו אחר. אני חושב שברמה הזאת, שכר הלימוד הוא אדיר. קיבלנו הרבה מהלחימה שלנו פה ואני בטוח שבאתגר הקרוב נוכיח את עצמנו".

"ההתמחות של מעבר בכל גזרה חשובה לכלל המערכת וגם ספציפית לחטיבות", מוסיף שומר. "היא מוסיפה להן כשירויות נדרשות לשעת חירום. אם ניקרא להגיע למקומות האלה, כדאי שגם נעבור בהם לפני".

"יכול להיות שאני לא לגמרי אובייקטיבי", אומר אופשטיין, "אבל לדעתי זה חשוב לא רק לנו ולצנחנים, אלא גם לגולני ולגבעתי. אנחנו לא יודעים מאיפה תבוא הרעה בפעם הבאה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים. כמו שבמלחמת לבנון השנייה היינו הראשונים להיכנס ללבנון וכוחות אחרים הגיעו רק לקראת סוף המלחמה, במבצע האחרון זה היה הפוך. אי–אפשר לדעת מה צופה לנו העתיד. חשוב להיות בכשירות לכל אחד מהמרחבים. פחות חשוב עכשיו איזה דגל יורם באיזה מחנה".

כשירותם של הירוקים במרחב הדרומי נרכשה בתקופה בה שרר באזור שקט יחסי. שנת 2009 מסתמנת כשנה השקטה ביותר בעוטף עזה מאז שנת 2004. כמות ירי תלול–המסלול (תמ"ס) מהרצועה, למשל, ירד השנה לפחות מ–300 קסאמים ופצמ"רים. "מי ששומע 300 חושב שזה הרבה מאוד", מחייך קליגר, "אבל בהשוואה לשנים שנפלו פה 1,200 ו–1,600 קסאמים, זה מצב טוב".

השקט היחסי הביא איתו אתגר לא פשוט: לוחמים שציפו לאקשן ללא הפסקה וקיבלו בתמורה שגרה שקטה. "אני חושב שתמיד, במידה מסוימת, אנחנו מייצרים ציפיות גבוהות יותר מהמציאות", מעיד קליגר. "קשה לחיילים ששמעו סיפורים על עזה מהטלוויזיה, להגיע ולראות שהשד הוא הרבה פחות נורא ושהאינטנסיביות של הדברים פה לא עד כדי כך גבוהה. יכול להיות פה אירוע או שניים בשבוע, אבל בין לבין יש שגרת חיי יומיום שמתחילה במסדר בוקר ונגמרת בתדריך מוצב בערב".

"הלוחמים יודעים טוב מאוד מה המשימה שלהם והם מצפים לגרוע מכל", מסביר גולדפוס. "בסוף, כל לוחם צריך לראות רק דבר אחד מול העיניים שלו - ניצחון בקרב. הלוחמים חדורי מוטיבציה, לא משנה אם העסק פה חם או קר, אם יורים עלינו יותר או יורים פחות. הם מוכנים לכל אירוע. רגע אחד יכול להיראות שקט וברגע השני מתפוצץ פה משהו, אז אנחנו מצפים ומחכים".

גם החשש מחטיפה, זה שמנקר במחשבותיו של כל חייל וקצין מאז שנשבה גלעד שליט, עומד כמובן על הפרק. "זה איום שאנחנו מדברים עליו הרבה", אומר אופשטיין. "הוא מוחשי בגזרה הזאת. מדברים על זה לא מעט אצלנו, אפילו סתם בשיחות חולין. אנחנו מבהירים את זה לחיילים על–ידי שיחות, אבל בעיקר על ידי תרחושים ותרגולים. אנחנו מסבירים לחבר'ה שננסה למנוע חטיפה בכל מחיר".

"כולם מבינים שהמחוג בין מצב של רגיעה למצב של הסלמה פה יכול לנוע מהר מאוד", מוסיף שומר. "כל אירוע קטן יכול להפוך לאירוע גדול. לא נראה לי שיש מישהו שחושב שהקו שקט ושאין כאן מה לעשות".

עומדים למבחן

אך בעזה כמו בעזה, גם השקט שליווה את הכוחות במהלך שהותם בגזרה יכול לקבל בעיקר את התואר "יחסי". האדמה המבעבעת לא הייתה צריכה יותר מ–24 שעות כדי לספק ללוחמי הנח"ל קבלת פנים סוערת. גדוד 932 התמודד עם האירוע הראשון שלו יום אחד בלבד לאחר שהתמקם בבסיס נחל עוז. "הופעלה על ג'יפ פיקוד שלנו זירת מטענים ובוצע לעברנו ירי", משחזר קליגר בטון מבצעי שוטף. "כוחות הוקפצו למקום האירוע והגיבו. כבר באירוע הראשון הגדוד פעל בדיוק כמו שמצפים מכוח לפעול - בנחישות, בחתירה למגע, עם הפעלה של כל גורמי האש הקיימים. לצערנו לא פגענו במחבלים, אבל זו לא פונקציה של איך הכוח הגיב, פשוט לא הייתה לנו הזדמנות".

גם לגולדפוס, שנכנס לתפקידו חודשיים וחצי אחרי שהגדוד שלו הכיר את הגזרה מקרוב, לא היה יותר מדי זמן לסדר את המשרד במחנה יפתח. "האירוע הראשון שלי היה זיהוי של חמישה חשודים. החלטתי שעושים כל מה שצריך כדי ליירט אותם - הגענו אליהם ותפסנו אותם. בדרך חזרה גם הופעל עלינו מטען. אני רואה את זה כאירוע לחימה טוב. החבר'ה תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל".

בגזרה של גדוד 931 המשיכו פעולות ה"יירוט" לכל אורך תקופת הקו. "היו לנו הרבה מקרים של זיהוי חשודים בטווח מסוים מהגדר, שיצאנו אליהם ויירטנו אותם", מספר גולדפוס. "התגובה מאוד מהירה. הכוחות נדרשים להיות מיומנים ולקפוץ מהר למקום. הם יוצאים תחת חיפוי של בסיסי אש ותצפית במרחב, ויודעים להגיע לחשודים ולברור אותם מאנשים אחרים שנמצאים בשטח. תופסים אותם, קוטפים אותם וחוזרים. בנוסף, היו לנו הרבה אירועים של ירי תמ"ס לעבר מדינת ישראל והשבת אש מצדנו. מחלקת המרגמות שלנו יודעת לאתר את נקודת האש ולהשיב בצורה מהירה. זה דורש מהאנשים הבנה תמידית שירי התמ"ס נוחת בסוף באשקלון או בשדרות, ולכן היכולת של לוחם המרגמות להוציא פגז כמה שיותר מהר ולהשיב לאותו מפגע, היא חשובה".

בגזרה של גדוד 50 בכיסופים, פלסטינים ירו מדי שבוע לעבר כוחות שעבדו במרחב הגדר. "אחרי 'עופרת יצוקה' השאירו לנו הרבה מה לתקן", אומר אופשטיין. "עשינו עבודות שיקום למרחב האחזקה, הגדר והמכשול. זה הצריך אותנו להיות חשופים. לשמחתי, האירועים הסתיימו ללא נפגעים. האויב בחר לעשות את הפעולות מרחוק, כך שגם לא היו נפגעים מהצד השני. אני אפילו יכול להגיד שבכל חמשת החודשים האחרונים לא נורו קסאמים בגזרה של הגדוד לעבר היישובים הישראליים".

תחילת הקו של גדוד 932 אופיינה בלא מעט ניסיונות של הנחת מטעני חבלה על הגדר. "נכנסנו לפעילות עם טנקים, 'אכזריות' ודי–9, והצלחנו להרחיק את קו הנחת המטענים", מספר קליגר. בחלוף הזמן, נאלץ הגדוד להתמודד בעיקר עם ירי מתוך הרצועה. "היו אירועים של צליפה לעבר כוחותינו, ירי מרגמות וירי נק"ל. בדרך כלל זה היה במקומות בהם נחשפנו, בין אם בסיור על הגדר או בעבודות על המכשול. במקומות שבהם נתנו לאויב הזדמנות לפגוע בנו, הוא באמת עשה את זה".

בתחום עליו חולש הגדס"ר, נדרשו הלוחמים לא אחת לקבל החלטות הרות גורל. "היו לנו כמה אירועים של הגעת חוליות מחבלים כאלה ואחרות לסביבת הגדר", משחזר שומר. "הרבה פעמים הלוחמים והמפקדים היו צריכים לקבל החלטות לא פשוטות - לקבוע האם אלה חבר'ה תמימים או שהם מפגעים. אני קורא להם 'האויב האפור'. הם לא מגיעים לגדר עם מדים ועם נשק, אלא במסווה של אזרחים. לאורך כל הקו היו לנו מקרים כאלה, ובחלקם גם פתחנו באש לעבר אנשים שהוגדרו כחשודים. מנגד, היו מקרים בהם לא פתחנו באש מתוך הכרה שאלה אנשים תמימים, או כאלה שלא הופללו בצורה מלאה".

הרגשת שכושר השיפוט והאבחנה שלכם משתפר עם הזמן?

"לחלוטין כן. גם בהפעלת המעטפת כולה וגם בניסיון של המפקדים. עכשיו אנחנו נמצאים במקום שאנחנו יכולים להגדיר את השגרה ולזהות כל דבר חריג. עם הזמן, קבלת ההחלטות שלנו השתפרה, ובהתאם גם התגובה של הכוח".
גולדפוס: "ככל שאתה נמצא יותר זמן בקו, אתה משתפר, אתה לומד. אבל כמו שאתה לומד, אתה גם מִתְרגל. וככל שאתה מתרגל, אתה נהיה חייל טיפה פחות טוב. לכן חשוב כל הזמן להתמקד על הנושא של חדות. זו כבר משימה של המפקדים".

איך מצליחים לשמור על הלוחמים חדים בקו שוחק?

"אנחנו לא מכירים את המילה שחיקה", קובע גולדפוס. "יש עליות ויש ירידות. החוכמה היא לאתר את הירידות, לגעת בהן בזמן ולנסות לדחוף את הלוחמים למעלה. לא פשוט לעשות את אותן המשימות כל הזמן, והלחץ שמופעל על הלוחמים כבד. מפקדת הגדוד שתומכת מאחור, והפעילות בשטח של הלוחמים עצמם, היא שמאפשרת לנו לעשות את המשימות על הצד הטוב ביותר".

אתם מבחינים בירידה במספר האירועים?

"אין מגמה ברורה בעניין הזה", משיב קליגר. "כרגע חמאס לא מנסה לבצע נגדנו פיגועים, ומי שיוזם את האירועים הם ארגונים סוררים. זה מין פינג–פונג שימשיך פה עוד הרבה זמן לדעתי. אפשר לומר שאלה אירועים בעצימות נמוכה, שלא מעסיקים את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל. לכן, בסופו של דבר, המבחן שלנו הוא 'מבחן התלמיד בקיבוץ סעד'. אנחנו נספוג אירועים פעם או פעמיים בשבוע, אבל כל עוד זה לא מטריד אותו - זה בסדר".
קליגר כמעט מסיים את המשפט, ואזעקה נשמעת ברחבי הבסיס. הוא מרים את מכשיר ה"ורד הרים", זורק חצי פקודה וקם במהירות. "אני רץ לחמ"ל", הוא מודיע. חוטף את הנשק ונעלם.

במציאות אחרת

בעוד זמן קצר ינטשו הנח"לאים את הגזרה לטובת אחרת. ככה זה - לוחמים לא יכולים להישאר נאמנים לאורך זמן. אך חובשי הכומתות הירוקות עוזבים בידיעה שהם יתגעגעו. מפקדי הגדודים מסתכלים עליה ממרחק הזמן ואומרים שהיא לא השתנתה הרבה, אבל אוהבים אותה כמו שהיא.

"יש התפתחות", מעיד קליגר על הגזרה שלו, "בעיקר בתחום הנ"ט והמטענים. הארגונים מבינים שכרגע לחצות את הגדר ולהגיע למגע עם הלוחמים זה קצת פחות רלוונטי, ושכדי להפגין נוכחות הם יצטרכו להילחם מרחוק: על–ידי הנחת מטענים והפעלתם מטווח ארוך, או על–ידי ירי נ"ט. אלה דברים פחות מורכבים לביצוע, שגובים מהם, במידה והם נכשלים, מחיר יותר נמוך. הם יודעים שכרגע הם לא יצליחו לפגוע באזרחים או ביישובים. כל עוד המצב מתפתח לכיוון הזה, אנחנו יכולים להחשיב את זה כהצלחה".

על הלוחמים שלהם, מספרים המג"דים, רואים את השינוי. הם ייצאו מפה קצת אחרים. "יש שיפור ביכולות המבצעיות שלנו", מספר שומר. "זו קרקע אחרת, זה אויב אחר מהצפון ומאיו"ש, וזה דורש מהמפקדים ומהלוחמים לעשות שינוי. מהרמה של איך מסתתרים בשטח, דרך סוג הירי, איך יורים ולאילו טווחים. הירי בקסבה של שכם לא דומה לירי בשטח פתוח בעזה. אלה שני דברים שונים, והמיומנות משתפרת לאורך הדרך".

הדרך שעברו מורגשת לא רק בשטח, אלא גם בביטחון העצמי. לוחמי הנח"ל מהלכים היום ברכבות ובאוטובוסים בראש מורם. הם יורדים באשקלון או בבאר שבע, מקווים שכולם יודעים לאיזה בסיס הם נוסעים. "אין ספק שהמורל של החבר'ה עלה", מבהיר אופשטיין וחיוך עולה על פניו. "אם בקווים אחרים צריך לדרבן אותם ולחבר אותם למשימה, פה המשימה מאוד ברורה. המוטיבציה של החיילים גבוהה, חוץ מקצת אכזבה על זה שיש מעט אירועים. אבל זה בסדר, ככה אנחנו מחנכים אותם. אני מרוצה על כך שהם רוצים להיות במקומות הכי מסוכנים והכי מאתגרים". הריחוק מהגזרה החמה, במיוחד במהלך "עופרת יצוקה", נתן את אותותיו גם בגזרת נתוני הגיוס.

במחזור אוגוסט האחרון נרשמה ירידה בביקוש של מלש"בים להגיע לחטיבה, בניגוד לעלייה משמעותית שחלה ברצון להתגייס לחטיבות החי"ר האחרות, בהן חטיבת גבעתי שעקפה את הנח"ל וטיפסה למקום השני בביקוש המתגייסים. המג"דים מהמרים שכפי שהקו נתן את אותותיו על הלוחמים, הוא ישפיע גם על לוחמי העתיד. "אני לא רואה ירידה מהותית או משבר בעניין הזה", מציין שומר. "למרות הירידה בביקוש, הגיעו באוגוסט הרבה חיילים לחטיבה ולגדס"ר. אני מאמין שהמעבר לעזה בסוף עושה את שלו. יש עניין שיווקי בדבר הזה, שאי–אפשר להתעלם ממנו".

"זה עניין של פרסום", מאבחן קליגר. "אם אתה לא מופיע בתקשורת, כי אתה לא משתתף במבצע שכל המדינה מוכוונת אליו, פחות אנשים יכירו את השם נח"ל מאשר את גולני, את גבעתי או את הצנחנים. אין לי ספק שבגלל שהחטיבה מתפרסמת באירועים בעזה בתקופה האחרונה, המספרים יעלו. אני לא חושב שזה יקרה במחזור הקרוב, אבל בעוד מחזור נראה תוצר בדמות מלש"בים שבחרו להתגייס לנח"ל כי הם שמעו שהחטיבה מוצבת בגזרת עזה".

יש נושא אחד שאף מג"ד לא מהמר עליו. ארבעתם מבטיחים שבסיבוב הבא בעזה - אם יגיע בקרוב ואם לאו - יופיעו גם כומתות ירוקות בשטחי הכינוס. "אין לי ספק שנשתתף במבצע הבא", מצהיר אופשטיין. "גם הגענו לכשירות נדרשת במרחב הדרומי, וגם הטבענו חותם. אני מרגיש שעשינו את שלנו על הצד הטוב ביותר, וזה ישפיע על הלחימה הבאה".

"נגיע", צופה שומר, ומוסיף בקריצה: "גם אם לא יקראו לנו - נדאג להגיע".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 22-09-2009, 22:12
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
הספד מהארץ לתא"ל מיל' צבי ענבר ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

הספד מהארץ לתא"ל מיל' צבי ענבר ז"ל. משום מה דווקא ההחלטה הקשה ביותר שענבר קיבל, ממש בשלהי כהונתו הצבאית, אינה מוזכרת בהספד והכוונה כמובן להגשת כתב אישום בגין אונס חיילת כנגד מפקד חיל הים דאז האלוף מיכאל ברקאי. כתב אישום חסר התקדים בחומרתו כנגד חבר מכהן במטה הכללי, מפקד נועז ונערץ, גיבור מלחמת יום כיפור בעל אות המופת, היכה בתדהמה את הצמרת הצבאית ואת הארץ כולה. ברקאי הועמד למשפט בזק שהסתיים בזיכוי בעייתי בידי הרכב שופטי מילואים בכירים. הארץ געשה, נשמעו דרישות לועדת חקירה ולמשפט חוזר בערכאה אזרחית ושר הבטחון דאז עזר וייצמן עשה מעשה וסילק את ברקאי מהצבא בבושת פנים, תוך עקיפת הרמטכ"ל דאז רפאל איתן. המהלך הנמהר וחסר הקולגיאליות היה לצנינים בעיני חברי המטכ"ל (הגם שרבים מהם סלדו מאופיו היהיר של ברקאי), והדבר תרם רבות לירידת קרנו של וייצמן בעיניהם. אירוני ש 30 שנה בדיוק אחרי הפרשה ההיא, הסתבך מפקד נוסף של חיל הים הישראלי בפרשה אחרת, נטולת אספקט פלילי אולי אך מביכה לא פחות, ויש אומרים שרק בנס ניצל מגורל דומה לזה של ברקאי.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 04-01-2010, 17:16
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון מבמחנה עם מפקד מג"ב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/47/4713.htm

מסמן את הגבול


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/F394D234-E91D-465F-A467-9CBAD4E9EDB3/0/13Small.jpg]


ניצב יצחק. ''שמנו על השולחן את המקרים שדבקו בחיל''. צילום: רות נעמה פז, במחנה

מפקד מג"ב, ישראל יצחק, לא ממש אוהב את הפעילות שזימנו ללוחמיו האירועים האחרונים - אבטחת חלוקת צווי ההקפאה # "זאת משימה שאף אחד לא מתלהב לעשות", מודה הניצב # גם מהענישה כלפי המתנחלים המתעמתים הוא לא מאוד מרוצה: "אי–אפשר שאדם שנהג באלימות יילקח לחקירה, ובסוף אותו יום ישוחרר. צריך לשים את כל המתפרעים האלה מאחורי סורג ובריח" # אז מה כן מצליח לעשות לו טוב על הנשמה? בעיקר מרדפים אחרי גנבי כבשים ותוצרת חקלאית. אם תשאלו אותו, זוהי כרגע גולת הכותרת האמיתית של מג"ב


יהלי סער

בשבועות האחרונים מושך אזור יהודה ושומרון אש לא מעטה. אחרי שנים בהן פינה את הבמה לטובת האחות העזתית, חוזר איו"ש להתרגל לאור הזרקורים. מצד שמאל, מאירים עליו האנרכיסטים, שממשיכים בפעילותם העיקשת נגד גדר ההפרדה. מצד ימין, מכוונים אליו את התאורה אנשי המפלגות הלאומיות, שפתחו בשבועות האחרונים במחאה נגד צווי הקפאת הבנייה.

ובתווך נמצאים לוחמי מג"ב. מנסים להרחיק את מפגיני הגדר, מפרידים בין פקחי המינהל האזרחי למתנחלים, מתרגלים למצב החדש שבו הם נאלצים להתמודד גם עם יהודים. בכל המהומה הזאת, מעדיף מפקד מג"ב, ניצב ישראל יצחק, לקחת דווקא צעד אחורה. לא להיות השחקן הראשי במגרש, ואפילו לא שחקן המשנה. אולי ניצב. ממש כמו דרגתו. רק לא נראה שהמציאות תאפשר לו ולאנשיו להימלט מאור הזרקורים.

30 אחוזים בלבד מהפעילות של מג"ב, אומר יצחק, מתבצעת בשטחים. הנתח הגדול לו זוכה הפעילות הזו בעיתונות, הוא מוסיף, הוא אשליה אופטית בלבד. "מג"ב הוא חלק מכוחות השיטור הקיימים שם וככזה הוא מתלווה למשימות השיטוריות שמתנהלות ומובלות על–ידי מחוז ש"י", מסביר הניצב בלקוניות.

ובכל זאת, מה הוא חושב על הפעילות הזאת, שמלווה ביצרים גועשים לפחות מצדם של המפגינים? "צריך לזכור שביומיום, מג"ב עוסק בביטחון השוטף, והמשימה הספציפית הזו שניתנה לנו היא משימה שאף אחד לא מתלהב או אוהב לעשות אותה", מודה יצחק. "אבל במדינה דמוקרטית שבה יש שלטון שמקבל החלטות, תפקיד כוחות הביטחון הוא לאפשר את קיומן של החלטות אלו".

אם לשפוט לפי המצב הנוכחי, נראה שזו רק ההתחלה. שבכל מהלך עתידי בנושא, מג"ב ישחק תפקיד מכריע.

"מדובר בניפוח של כל העניין. הרי מה קורה עכשיו ביהודה ושומרון? ישנה החלטת ממשלה שאומרת שצריך להפסיק את הבינוי וצריך לחלק צווים לשם כך. עדיין לא מדברים לא על פינוי ולא על שום דבר".

ובכל זאת, נראה שהמקרים איתם צריכים הלוחמים שלך להתמודד רק הולכים וגוברים.

"באופן כללי, יהודה ושומרון מורכבת מאוכלוסייה נורמטיבית לחלוטין. אך יש מספר אנשים, שאת מספרם אני לא יודע בדיוק לאמוד, שסוחפים את האלימות הזו כלפי לובשי המדים. צריך לציין כי הדברים האלו נעשים למורת רוחה של הנהגת יש"ע. במקרים הללו, שאנחנו רואים לאחרונה, צריך לחלק את ההתנגדות לחלוקת הצווים, ליישובים פסיביים ויישובים אגרסיביים. מבחינתי זה לגיטימי שבן־אדם יביע מחאה כזו או אחרת בצורה פסיבית, אך הגבול עובר ברגע שאדם מחליט לתקוף שוטר. זה לא דבר שנעשה במדינה מתוקנת".

בפינוי עמונה אמרת שהופתעת לראות מתיישבים דוקרים איש כוחות הביטחון. לדעתך צפויות לנו הפתעות נוספות?

"בעמונה היו 4,500 איש. באותו אירוע אכן מישהו מהם דקר שוטר במברג, וזו התנהגות חריגה בכל קנה מידה. אבל היו שם עוד 4,499 אנשים שלא עשו את זה. האם אחד יכפיש אוכלוסייה שלמה?"

יש בעיניך דרך לשים סוף לאלימות המופנית כלפיכם?

"האלימות הזו לא מופנית אך ורק כלפינו. גם מול ביתו של מפקד האוגדה והאלוף הקודם היו הפגנות. צריך לזכור שלוחמי מג"ב מגיעים למשימות האלו לא מבחירה, אלא מתוקף הנחיה. להפנות נגדם את הזעם כיוון שרואים בהם מייצגי הממסד אינו דבר נכון".

כן, אבל איך מונעים ממצב כזה להתרחש?

"צריך להחמיר את הענישה כלפי אותם מתפרעים. אנחנו יכולים להביא אותם לבתי–המשפט, אך לא לשפוט אותם. אי–אפשר שאדם שנקט באלימות כנגד כוחות הביטחון יעוכב, יילקח לחקירה, ואז ישוחרר בסוף אותו היום. אחד כזה צריך לשבת בכלא על תקיפה. צריך לשים את כל פורעי החוק האלה מאחורי סורג ובריח ולהעניש אותם בהתאם".

בלי איים שקטים

את עיקר זמנו, עד כמה שזה יישמע מפתיע, משקיע מג"ב בפעילות הכפרית. לא מדובר בנופש בצימר או בפרישה לחיים רגועים, אלא בשמירה על החקלאות הישראלית. כך, מספר ניצב יצחק, בסוף השבוע האחרון הוא יצא בראש שתי פלוגות כדי להחזיר עדר כבשים שנגנב לאזור יהודה. משימה פעוטה, שלא לומר משונה? לא אם תשאלו אותו.

לדברי מפקד מג"ב, השמירה על החקלאות הישראלית היא הנדבך החשוב ביותר בפעילות הגוף שבראשו הוא עומד. מבחינתו, החברה הישראלית צריכה להתייחס לעניין הזה ברצינות רבה בהרבה מאשר היום. בשנה האחרונה, לדבריו, חסכו פעולות משמר הגבול הפסדים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בטיפול בגניבות בתחום החקלאי. אפילו הימ"מ, היחידה המובחרת המקבילה לסיירת מטכ"ל הצה"לית, קיבלה 13 יעדים למניעת גניבות של בעלי חיים.

"חשוב להבין שביום שמישהו יתייאש מלהחזיק קרקע, מחמת הגניבות, ויפקיר אותה כדי שמישהו אחר ייכנס אליה, אנחנו נתמודד עם משבר לאומי", מסביר יצחק. "מג"ב רואה את העניין של שמירה על קרקעות מדינת ישראל כערך עליון. יש לנו יחידות שהולכות 30 או 40 קילומטר כדי לרדוף אחרי עגלות. בסוף גם צריך לזכור שהאנשים שעוסקים בפלילים עוסקים לבסוף גם בפח"ע, ולכן חשוב להבטיח שלא ייווצרו שום 'איים שקטים' שבהם החבר'ה האלה ירגישו בטוחים. חשוב שהגנב לא יחשוב שאם הוא חוזר לכפר אז הוא הגיע לשקט ולשלווה. ב–2:00–3:00 לפנות בוקר יכולים לנחות עליו הימ"מ, שיילכו קילומטרים ברגל ויוציאו אותו מהמיטה רק כדי להביא אותו לדין".

אתה לא מרגיש שמשתמשים במג"ב בשביל לסתום פרצות? לעשות את העבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות?

"אם ינתחו את מג"ב מיום הקמתו, ניתן יהיה לראות כי ייסדו אותו בדיוק בגלל שגופים אחרים לא הצליחו למלא עבודות מסוימות כראוי. אבל אני לא הייתי מסתכל על עבודתנו כסותמי חורים, אלא כעל גוף שמשנה את ייעודו לפי הצרכים הלאומיים. אם פעם הייתה בעיה בגבולות, אנחנו היינו בגבולות. אם לאחר מכן הייתה בעיה עם הפלסטינים, אנחנו שמרנו שם. וכשזה ירד מהפרק וההתנתקות התרחשה, שינינו את הייעוד שלנו לשם כך. אני חושב שהמדינה צריכה להיות גאה שיש לה חיל שהיא יכולה לקרוא לו לדגל בלי הרבה משחקים, כי הוא מיומן וממושמע. עכשיו זה אולי נשמע קצת מצחיק כשמפקד מג"ב מדבר על פשיעה חקלאית, אבל גם את זה מישהו צריך לעשות".

נשות המחסום בעדנו

כשבוע לפני מועד הריאיון התייצבו בשערי בסיס הקליטה והמיון מאות מתגייסים בדרכם להצטרף לשורות משמר הגבול. ההודעה שהופצה באותו אחר צהריים לתקשורת דיברה על נתונים חסרי תקדים, על אחוזי גיוס גבוהים בקרב הגברים ועל כך שמג"ב הפך להיות בראש סדר ההעדפות של הבנות המתגייסות לשרת כלוחמות. עם הנתונים האלה קשה להתווכח: הם גבוהים אפילו יחסית לנתונים שמציגות חלק מהחטיבות הצה"ליות.

"אחוזי הגיוס עלו ואיתם איכות המגויסים לחיל", אומר ניצב יצחק. "מלבד העובדה שכ–84 אחוז מכלל המתגייסים למג"ב שיבצו את החיל כעדיפות ראשונה לשירות, מדובר באחד המחזורים היותר מוצלחים שהגיעו אלינו - גם ברמת המוטיבציה וגם ברמת הנתונים האישיים. בסך הכל הגענו למצב בו גם אם יש 100 אנשים שרוצים להגיע למג"ב, לא את כולם אני אקלוט, בגלל הקצבות קב"א, למשל".

העלייה בביקוש להצטרף לשורות משמר הגבול, מרמזת אולי על שינוי שחל בקרב הציבור הישראלי ביחס לתדמית הקלוקלת שדבקה בלוחמי מג"ב במשך שנים, עקב פרשיות התעללות בפלסטינים. אם תשאלו את ניצב יצחק מה הוביל לשדרוג התדמיתי, הוא יאמר כי התשובה טמונה במהפכה החינוכית והערכית שחלה בחיל.
"בשנים האחרונות ירדנו ב–90 אחוז במספר האירועים הלא–נורמטיביים של לוחמי מג"ב", הוא אומר. "אנחנו משקיעים לא מעט בעניין הזה, באמצעות חינוך וסדנאות מפקדים שאותן אני מעביר באופן אישי - ואני חושב שהתוצאה בסופו של דבר נראית לעין. הבנו שאי–אפשר להתחמק מלגעת במקרים הללו שדבקו בחיל, ולכן שמנו אותם על השולחן.

"צריך לזכור שלוחמי מג"ב נמצאים בלב הסערה, ואנשים לא יודעים לפעמים לעשות את ההבחנה בין נחישות בביצוע המשימה לבין שימוש בכוח. אין שום גוף שנמצא במקומות שאנחנו נמצאים. לוחמי מג"ב נמצאים בנקודות החיכוך הכי בעייתיות בכל מקום: בצד היהודי של מערת המכפלה, בצד המוסלמי של מערת המכפלה, במזרח ירושלים. כשיש ניגודים בין רצונות, יש בעיות: האחד צריך להגיע מהר הביתה, אבל השני צריך לעשות בידוק".

גם חיילי צה"ל עומדים במחסומים, אך לרוב לא נתקלים בביקורת דומה.

"צריך להבין שאם מציבים שוטר בנקודה מסוימת ואומרים לו לא לאשר מעבר - הוא לא יאשר מעבר. זה לא תמיד מובן לכולם. לוחמי מג"ב אינם תלויים או כפופים לגורמים צבאיים. לכן כשאומרים להם שאף אחד לא עובר - אף אחד לא עובר. יש לא מעט אנשים שמייחסים את זה לתוקפנות שלהם. אני שמעתי תלונות מקציני צה"ל שניסו לעבור במחסום ולא נתנו להם כי לא היה להם אישור, ואין ספק שזה תורם לתדמית".
כדי להדגיש עד כמה גדול השינוי, מספר ניצב יצחק על ביקור שערך במחסומי עוטף ירושלים בתקופת הרמדאן. בנקודת החיכוך הזו הוא פגש כמה מהמבקרות החריפות ביותר של כוחות הביטחון - נשות "מחסום ווטש". "בלי שפניתי אליהן בכלל", הוא אומר, "ניגשו אליי נשים מהארגון, וביקשו להביע בפניי עד כמה הן מרוצות מההתנהגות של המפקדים והלוחמים שלנו. אם הגענו לכך, אז כנראה שהמצב השתפר".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 02-07-2011, 00:13
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיונות סיום תפקיד עם אל"מ אורן אבמן מח"ט כפיר - במחנה, ידיעות אחרונות וישראל היום
בתגובה להודעה מספר 59 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון ממעריב עם מח"ט כפיר אל"מ אורן אבמן + המג"דים שלו"

מח"ט כפיר נפרד: המטרה - חיזבאללה, ולא אחמד
אל"מ אורן אבמן מפנה את הכיסא, ומרוצה ממה שהוא משאיר: חיילים שמוכנים גם ללבנון, מתגייסים עם מוטיבציה גבוהה וגדוד חרדי שמביא את מדי הזית עד למאה שערים. מספטמבר הוא לא מוטרד, מהקיצונים שבמתנחלים דווקא כן: "יש מי שהולכים עם גפרורים ומחפשים חביות דלק"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4088985,00.html

תרגיל ההתבגרות
חמש שנים חלפו מאז הוקמה חטיבת כפיר - ומפקדה, אל"ם אורן אבמן, בטוח שהיא יכולה להתחיל לשחק במגרש של הגדולים. צוות "במחנה" ליווה אותו בתרח"ט הראשון באש חיה ושמע למה איו"ש כבר לא מספיקה לו - ומדוע אתם חייבים להתחיל לכבד את לוחמיו המנומרים

http://www.idf.il/1451-11991-he/Dover.aspx

http://digital-edition.israelhayom....F2011%2F07%2F01תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 30-07-2010, 14:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
הכריזמה של ארבינקא האפור מאת אביחי בקר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 22-08-2010, 16:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בהתחשב במינויו הקרוב לרמטכ"ל ה20 ראיון עם גלנט מ2008
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

קם לנו חיזבאללה קטן על הגדר הדרומית
אלוף פיקוד דרום גלנט הוא האיש המופקד על חבית אבק השריפה הנפיצה במזה"ת – עזה ובעיניו גדל לנו צבא של טרור מתחת לאף. ראיון

בן כספית | 30/9/2008
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/794/495.html
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #73  
ישן 24-08-2010, 09:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
שתי כתבות שהופיעו אתמול ב"מעריב" על האלוף יואב גלנט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

(אין קישור ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מפקד מלידה\ מאת אלוף (מיל') ידידיה יערי
"אני מכיר את יואב גלנט מהרגע שהתגייס, בעת שהייתי מפקד יחידה בשייטת 13. שלחנו אותו לקורס קצינים- ומאז החל לבלוט. גלנט הוא מפקד מלידה. ההובלה של האנשים היא אצלו בדם. הוא בלט מיד כמנהיג טבעי. איש רב כישרונות בתחומים רבים. אנשים האמינו בו והלכו אחריו. פיקדתי עליו בהרבה מאוד פעולות, כשהיה קצין בדרגת סגן משנה. אחר- כך, כאשר היה בדרגת סגן, סחב על הגב שלו את רוב הפעילות שהשייטת עשתה בתקופה שלפני מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה מאוד עמוסה, אני חושב שבתקופה הזו הוא עוצב כמפקד. הרמטכ"ל, רב אלוף רפאל איתן (רפול) ז"ל, היה בא במיוחד לתדריכים בשייטת כדי לשמוע את גלנט מדבר. הוא היה מציג את התוכניות בצורה תכליתית, עניינית ומפורטת. כמעט תמיד היו לו שלושה- ארבעה תסריטים שאליהם נערך. באותם ימים היה צריך להוציא משהו מסודר בקצב שלא הכרנו קודם. היה צריך להכין פעולה מהיום למחרתיים. שם- כאשר היה צריך לשלב יסודיות מצד אחד , ולחץ מבצעי לבצע בקצב מטורף מצד שני- היכולות של גלנט באו לידי ביטוי. משם הוא צמח עם התכונות המיוחדות שלו. הוויכוח בדיונים לפני מבצע הוא עניין של תרבות, ועודדנו את זה. הוויכוחים היו פתוחים וכולם היו משתתפים בהם- ממפקד השייטת ועד אחרון הקצינים, ולפעמים גם לוחמים. כל אחד הביע את דעתו והיו גם ויכוחים, אבל בסופו של דבר הייתה הכרעה. הנושא הזה הוא תרבות, ומי שבמיוחד צריך לתת לו את הקרדיט על הגבר הזה הוא עמי אילון, שהכניס את הדבר הזה. דור שלם של מפקדים בחיל הים עוצב ככה. אני שמח על בחירתו של יואב גלנט. זה רגע חשוב. בסופו של דבר, היחידה הצמיחה מפקדים מהמעלה הראשונה. המסלול הזה צמיד הוציא אנשים החוצה, לפני שאפשר היה לקבל מהם את מלוא התפוקה. היו בינינו שהמשיכו אחר- כך לפיקוד על חיל הים, אולם גלנט הוא הראשון שסטה מהנתיב הזה ובהחלטה מודעת לפני חמש עשרה שנה אמר, "אני הולך להיות רמטכ"ל". אני קודם כל שמח בשבילו, אבל זו גם הכרה בסוג השירות הזה וברוח הלחימה שצמחה בשייטת- ומבחינתי זה רגע חשוב. אז קודם כל, שיהיה בהצלחה. אבל כרגע האתגר האמיתי זה לחבר מחדש את כל התפרים שנפרמו. אני חושב שבסופו של דבר, צריך להשאיר את פרשת המסמך מאחור. כמו שאני אומר כבר שנים: זה לא מקצועי להיעלב.
האלוף במילואים ידידיה יערי היה מפקד חיל הים (הביא לדפוס: אמיר בוחבוט)." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)


שייטת מטכ"ל\ מאת אמיר בוחבוט

המבצע הראשון כמפקד פלגת לוחמים בעומק לבנון, וההסתערות על בסיס מחבלים ולקיחת פיקוד על הכוח לאחר שהמפקד נפצע, מפקדיו ופקודיו של יואב גלנט משייטת 13 מפרגנים לבחירה וקובעים "מדובר ברמטכ"ל משודרג".

"ותיקי חיל הים ושייטת 13 מפרגנים לבחירתו של האלוף יואב גלנט, לוחם ומפקד השייטת לשעבר לתפקיד הרמטכ"ל. מבחינתם צה"ל בידיים טובות: "יש לו כל מה שאיש יבשה צריך כמג"ד, מח"ט, ומפקד אוגדה, וכשאתה מוסיף לזה את ההבנה של הפעילות הימית לנסיון שלו כאלוף פיקוד דרום, אתה מקבל רמטכ"ל משודרג עם יכולות לבצע כל מה שישראל זקוקה לו ביעדים רחוקים," אומר תת- אלוף במיל' שייקה ברוש, בעבר ראש מספן מודיעין בחיל הים ומפקד השייטת. "הבחירה שלו מסמלת חשיבה עמוקה מאוד, יותר ממה שנראה בכלי התקשורת." ברוש כמפקד השייטת היה זה שמינה את גלנט הצעיר לשני תפקידי מפתח ביחידה: מפקד בית הספר של הקומנדו הימי, ומפקד פלגת לוחמים. "כשגלנט התגייס לשייטת, בשלהי שנות השבעים, זו הייתה תקופה של פעילות אינטנסיבית," מספר ברוש. "והמלחמה של השייטת הייתה בקני המחבלים בלבנון, בעיקר נגד ארגון הפתח, הייתה יומיומית והתרחשה במרחק גדול מאוד מחופי ישראל. הוא היה קצין שאפתן, מוכשר, ששואף תמיד קדימה." ברוש מתאר קצין יצירתי, שהיה, לדבריו, "שותף למבצעים לא פשוטים בחופי לבנון עם לוחות זמנים שהשתבשו בלחימה, בעיות במודיעין, דרכים שנחסמו לנו תוך כדי תנועה, יכולות ניווט יוצאות דופן ללא העזרים כפי שיש היום, וכולת אלתור יוצאת דופן. הוא היה פשוט מצוין."
"קור רוח וחוש הומור"
תחילת האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 תפסה את גלנט כמפקד פלגת לוחמים בשייטת, שנשלחה לשטחים לפני שהוקמו היחידות ייעודיות, כמו דובדבן ושמשון. " למרות שלא היה מודיעין איכותי, הפלגה הובילה את הלחימה נגד המחבלים," מוסיף ברוש. "אולי זה מה שהוביל אותו מאוחר יותר לפיקוד על החטיבה המרחבית בג'נין. אין ספק שהחיכוך עם ה'ירוקים' גרם לו להמשיך בסולם הדרגות בצה"ל. העובדה שהוא עבר דרך חיל הים נותנת לו יתרון על פני שאר האלופים בהבנה של מרחבים אחרים ופעילות במקומות רחוקים." סגן אלוף במיל' דורון מושינסקי היה מפקד בשייטת בדרגת סרן, כשיצא עם גלנט, אז מפקד צוות בדרגת סגן, למבצע "מתח גבוה" בלבנון באפריל- 1980. פשיטה על מעוז אצייקה, ארגון פלסטיני קיצוני שביצע את הפיגוע בקיבוץ משגב עם שבועיים קודם לכן ועמד להוציא אל הפועל פיגוע נוסף בישראל. "עמי אילון פיקד על השייטת, שייקה ברוש היה מפקד פלגת הלוחמים, וגלנט היה הסגן שלי במבצע. המיקום של מחנה המחבלים היה בראס א- שייק בדרום לבנון- פשיטה מאוד מורכבת במרחק שני ק"מ מהחוף. הפלגה שלי סגרה על מבנה המפקדה, אחרי זריקת רימונים הסתערנו, גלנט ואני, זיהינו תוך כדי הסתערות מחבלים ורוקנו עליהם מחסנית. לאחר מכן הבית פוצץ, וכתוצאה מכך המרפק שלי התרסק והוגדרתי כפצוע בינוני. גלנט הפגין קור רוח ולקח פיקוד על הפלגה. הוא טיהר את המבנה ופיקד על הפינוי שלי מאזור הלחימה. שייטת 13 השאירה אחריה תשע עשרה מחבלים הרוגים ומבנים הרוסים לגמרי. היינו בטוחים שהמבצע הזה ייגמר באבדות קשות לכוחותינו. הוא הסתיים רק בשני פצועים. זהו גלנט. חד מחשבה ובעל חוש הומור ברגעים הנכונים כדי לעודד את הרוח." פקוד לשעבר של גלנט בשייטת, שלימים הגיע לדרגה בכירה בצה"ל, תיאר אתמול מבצע שעליו פיקד גלנט כמפקד פלגת הלוחמים: "יואב חזר לשייטת אחרי שלוש שנים של הפסקה והסבה לסטי"לים," סיפר הפקוד. "אף אחד מאיתנו לא הכיר אותו כלוחם, אבל מיד עם הגעתו יצאנו למבצע מורכב מאוד בצידון בלבנון. לילה. פשיטה במרחק חמישים ק"מ בערך מישראל, ארבעה קילומטרים מקו החוף. לא היה לנו הרבה זמן. יואב ירד והוביל את פלגת הלוחמים במקצועיות רבה ושקטה. במהלך הקרב התמודדנו עם תותחים ללא רתע, מקלעים ואמצעים נוספים של המחבלים. בשלב מסוים שלושה כלי רכב עמוסים מחבלים פתחו לעברינו באש. יואב הפגין קור רוח, השמדנו את שלושת כלי הרכב והרגנו תשעה מחבלים בעומק השטח במתאר מאוד מורכב. מקצוען וחד, זה יואב."." (התפרסם בעיתון "מעריב" בתאריך 200\08\23)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-08-2010 בשעה 09:06.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 25-08-2010, 00:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
חיבוק של מח"ט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

חיבוק של מח"ט
אל"מ ארז צוקרמן שופך את הלב. הקצין שהרג מחבלים מחבק מפונים

חן קוטס-בר | 19/8/2005

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/973/343.html
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 13-10-2010, 11:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון\ מאת אמיר אורן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון\ מאת אמיר אורן

אחרי מות / אל"מ דני וולף, 2004-1937


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0



אלוף משנה (מיל') דני וולף (רהב), מבכירי הלוחמים, המפקדים הקרביים והמתכננים האסטרטגיים בצה"ל, מת אתמול בביתו שבמושב אורות והוא בן 66. וולף ייקבר במושב הולדתו הסמוך, באר טוביה, היום אחר הצהריים. האלוף (מיל') ישראל טל, מידידיו הקרובים, תיאר אמש את וולף כמופת לאומץ לב צבאי, אזרחי - בעמידתו על דעותיו ועקרונותיו, גם במחיר קידום בדרגות ובתפקידים - וגופני. וולף נאבק לאורך מחצית משנותיו במחלה ממארת ובתופעות המינון המופרז של הקרינה שנועדה לכלותה. "רציתי להיות דיוויד סטרלינג", אמר וולף לידיד אחר שעות מעטות לפני מותו, בהתייחסו למפקד הקומנדו הבריטי שנלחם במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. וולף לא מימש את חלומו; המטכ"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל מוטה גור, בלמו אותו בדרכו למרחבי סוריה ועיראק, אך בשיא תפקודו, לפני שחלה, דני וולף היה הבולט במפקדי הסיירות בצה"ל. סיירת "שקד", יחידה 424, שנלחמה תחת פיקודו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה ונאבקה בטרור ברצועת עזה, היתה היחידה המיומנת ביותר מסוגה, ברמה שעלתה אז גם על סיירת מטכ"ל. כמפקד "שקד" היה וולף לאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מה שמפקד גדוד הצנחנים 890 שרון היה עשור וחצי לפני כן לרמטכ"ל משה דיין. למרות הסתייגות המטכ"ל, ביצעה בהצלחה "שקד" שתי פעולות גדודיות בגדה המערבית של התעלה ("סרג'נט" ו"ויקטוריה"), שהיו דגם בזעיר אנפין לצליחת התעלה מערבה באוקטובר 1973. שרון רחש לוולף חיבה והערכה נדירות, אך בעקבות מלחמת לבנון נותקו קשריהם ל-20 שנה, וחודשו רק בשבוע שעבר, כאשר וולף ידע - כי כך החליט - שימיו ספורים.


צבאית, היה וולף מזוהה עם 424; מדינית, עם 242 - החלטת האו"ם שקראה לשטחים תמורת שלום. אחרי שחרורו מצה"ל היה וולף פעיל מרכזי במועצה לשלום וביטחון, והטיף לפשרות מדיניות. בתגובה שלל ממנו הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, מינוי למפקד חטיבה במילואים. הפרשה העיבה על ידידותם של וולף ואיתן אך לא שמה לה קץ. איתן, שאינו מרבה בשבחים לגבורת הזולת, חרג ממנהגו בשבוע שעבר באוזני וולף. וולף, מספר אישי 323132, התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בפעולות הגמול ובמבצע "קדש" שבמסגרתו צנח במיתלה. הוא נחשב לקצין חבלה מעולה ולמומחה ללוחמה זעירה. כרב סרן במלחמת ששת הימים הוביל, יחד עם דן שומרון, את חוד חטיבת הצנחנים בדרך לתעלת סואץ. יחידת הג'יפים שלו הסתערה על כוח חי"ר ותותחנים מצרי וירתה בהם מטווח קצר. על תעוזתו ומנהיגותו בקרב זה ובקרבות קודמים ברפיח ובעזה הוענק לוולף עיטור המופת. אחרי מלחמת ששת הימים תיכנן וולף מבצעים מעבר לקווי האויב במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא היה מהבולטים ומהראשונים ביוזמי פעולות נועזות ומרוחקות, בעלות אופי אסטרטגי, במסגרות גדולות של עוצבות מוטסות. האלוף במילואים אברהם טמיר, שהקים את אגף התכנון במטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, העיד כי וולף, מוח פורה ומקורי, הקדים אותו ואת עמיתיהם במיקוד החשיבה הצבאית בסיכונים קיומיים לישראל מ"המעגל השני" של עיראק ואיראן. כבר בסוף שנות ה-70 הטיף וולף לבניית יכולת לפגיעה במשטרים עוינים כמו זה של סדאם חוסיין, והתעמת עם מתנגדים בצה"ל ובראשם גור, שטענו כי ישראל תתקשה לעמוד במחיר האנושי של חללים או שבויים מאות קילומטרים מגבולותיה. גור וקודמיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר, נטרו לוולף טינה על זיהויו עם שרון, בהיותו אלוף בקבע ובמילואים. אלעזר התעלם מהמלצת שרון למנות את וולף למפקד החטיבה הצפונית בתעלה, בקיץ 1973. וולף היה משוכנע שאילו הוצב בתפקיד זה, לא היתה בגזרתו שאננות והלחימה בה היתה מתנהלת בשיטות ובתוצאות אחרות. בפרוץ המלחמה מיהר וולף לסיני מהמכללה לפיקוד ומטה, שם הדריך, והתמנה למפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון. בחברת מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד ומי שפעל עם וולף בעזה, יצא וולף למצוד אחר חוליות קומנדו וקציני תצפית קדמיים של הצבא המצרי, שהכווינו הפגזות על חבורת הפיקוד של שרון. בתום המלחמה סייע לטמיר לתכנן את הסכם הפרדת הכוחות בין צה"ל למצרים. "דני, שהכיר כל תלולית וכל נקיק, סימן על המפות במו ידיו את תוואי ההפרדה, שממנו התחיל תהליך השלום עם מצרים", אמר אתמול טמיר. שלשום בערב, לאחר שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לייסוריו שלא ניתנו עוד לשיכוך, ובטרם ייפגעו גם מוחו וראייתו מהסרטן שפשט בכבדו, בריאותיו ובאיברים אחרים, כינס וולף את משפחתו - רעייתו צביה, בנו אודי ובנותיו סיגל ודלית - לפרידה בסלון ביתם. ברקע היבהבו תמונותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, באירועי יום השואה. בצהריים טילפן אליו שרון ושמע ממנו שבחים להתנקשות בעבד אל-עזיז רנטיסי ותזכורת למשאלתו של וולף, להקפיד שצה"ל יישמר מפגיעה בילדים. הרג הילדים הפלשתינאים, אמר וולף תכופות, הוא כתם בל יימחה על מדי צה"ל ועל חליפות הממשלה.

סיפור חייו של דני וולף, שהסתיים ביום השואה, החל בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, ד"ר יהודה וולף, החליט בו ביום להגר לישראל. ידידו של האב הזמין אותו להתארח בביתו בהגיע אנייתו לנמל תל אביב, ביוני 1933, ודוקטור וולף מיהר לחפש את הידיד. התברר שאיחר ביום: הידיד, ד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בערב הקודם. דני - השם העברי "רהב", לכבוד הר בנגב שבקירבתו ניווט, נוסף לקראת שליחות לאפריקה - נולד אחרי ארבע שנים, בבאר טוביה, שם התיישב ד"ר וולף ונודע כרופא הדרום כולו. רעייתו היתה נוצריה. כשעמד בנם דני להינשא לצביה, הכבידה עליו משום כך הרבנות, עד שהובסה. שלשום אזר וולף כוחות אחרונים וחייך בצטטו חברים - טל, איתן, אלי זעירא - שהחמיאו לו על כושרו לתיכנון יצירתי ולנחישות בביצוע. כלבתו מולי, שכבר עטתה עצבות כאילו חשה ברעה המתרגשת, יצאה אתו לטיול אחרון ליד ביתם. וולף שמר לאורחו הפתעה ראשונה. בבית המלאכה שלו, שם טרח בעבודות עץ, הכין במו ידיו, "מאורן קנדי", ארון קבורה. בנייתו הסתיימה לפנות ערב, שלשום. מותו, אמר אז וולף, לא יבוא בדרך שתכביד על משפחתו, אלא "מהר, חזק ואלגנטי", כדברי חיים בר-לב על צה"ל במלחמת ששת הימים. בשעת בוקר מוקדמת, אתמול, לצלילי התמזורת הפילהרמונית בקונצרט של מוצרט, חדל משיחתו עם בנו, ונדם. אודי הזדקף והצדיע לו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-10-2010 בשעה 11:41.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #77  
ישן 27-10-2010, 10:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
תא"ל אילן פז לשעבר ראש מינהל האזרחי בגדה המערבית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

נטש בזמן\ מאת עמוס הראל


הוא חושב שצריך לדבר עם החמאס ולשחרר מאות אסירים פלשתינאים. הוא אומר שהפרות החוק מצד המתנחלים מסוכנות למדינה, ושהחיבוקים שלהם עם בכירי צה"ל עוד יולידו אסון. הוא לא הופתע מהפיגוע של עדן נתן זדה בשפרעם, ואין בו טיפת סלחנות למאחזים הבלתי חוקיים. עם דעות כאלו, פלא שתא"ל אילן פז הצליח לשרוד שלוש שנים כראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, ולא פלא שהוא כבר לא בצה"ל היום. הנה התנתקות אחת שהמתנחלים בירכו עליה השבוע


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...0&itemNo=613310
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 28-10-2010, 16:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
ראיון מ-99' ב"הארץ" עם תא"ל גיורא עינבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

זהו חייבים לצאת\ מאת אביחי בקר
תא"ל (מיל') גיורא ענבר מכין הפתעה גדולה לכל מי שהכיר אותו בצבא. הקצין המאצ'ואיסטי, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון ודחף לאינספור פעולות יזומות, קובע לראשונה שנוכחות צה"ל בלבנון היא טעות, שפעולות צה"ל בשטח לא משנות דבר ואולי אף גורמות נזק, שכבר לקראת סוף שירותו איבד את ההזדהות עם מה שעשה. מבחינת מערכת הביטחון זה כמו מטען נפץ בלב המטכ"ל
"באוקטובר אשתקד יצא תא"ל גיורא ענבר לחופשת שחרור מצה"ל ובאותה הזדמנות החליט להוציא לחופשה גם את האגו המפורסם שלו. לאדם שלא מזהה צניעות גם אם תעבור מולו זאת לא משימה פשוטה, אבל לפי שעה ענבר עומד בה יפה. כרטיס הביקור החדש שלו, הנושא את התואר "מנכ"ל עדן-טלקום", ריק מכל התארים הצבאיים שלו. בעדן-טלקום שותפים מוטורולה-ביפר, כלל, פועלים השקעות ונקסוס, והיא עומדת לצאת בתחילת מאי לשוק שירותי איתור ומיגון הרכב. את הבוקר שלו ענבר מתחיל בחצי השנה האחרונה בקריאת מדור הכלכלה בעיתון, ניגוד חריף לבקרים שלו עד אמצע יוני 96', כשהיה מפקד יק"ל - יחידת הקישור ללבנון. ענבר, בן 43, השתחרר רשמית מצה"ל בפסח, וכאזרח הוא מתבטא כאן לראשונה בפומבי בעניין לבנון. בחודשים האחרונים הוא הוצף בפניות להתראיין, אך דחה את כולן. כשמאזינים למה שיש לו לומר, אפשר להבין מדוע. מי שמכיר את המוניטין הצבאיים שלו יראה בדברים לא פחות ממטען צד קטלני שהוא מניח בלב המטכ"ל. "מאוד לא הייתי רוצה שבציבור יתקבל הרושם שאני יורק לבאר שממנה שתיתי", אומר ענבר. "היו לי המון התלבטויות, דחיתי את הקץ, אין אפילו חבר אחד שלא יעץ לי 'תתרחק מזה, בשביל מה בכלל זה טוב, אתה מסודר בחיים, זה רק יפגע בך, תן לאחרים לשבור את הראש'. למרות שאני מסכים איתם, הגעתי לשלב שבו הרגשתי שמצדי תהיה זו אפילו עבירה פלילית אם דעותי בעניין לבנון יישארו נחלתי הפרטית. "אני אגיד פה דבר חמור מאוד. כשהייתי מפקד יק"ל ביצענו פעולות נועזות שהיו בבחינת פריצת דרך, היו לנו הצלחות מסחררות - בשורה התחתונה אני לא יודע עד כמה זה תרם לביטחון ישראל. במחשבה שנייה אפשר היה גם בלי, בפועל זה לא שינה כלום, אולי אפילו גרם נזק". כך מדבר מי שהוגדר בצעירותו קבלן הביצועים מספר 1 של צה"ל?
"אתה יכול אמנם להגיד שזאת לא חוכמה לדבר בדיעבד, אבל כן, ככה אני מרגיש. ושלא תחשוב שהמסקנה הזאת, ככל שאני חושב עליה, לא מצמררת אותי לרצפה. רק שהדילמה היא שאני לא מכיר דרך אחרת לשבת באזור הביטחון מבלי להציע מבצעים. אם להשתמש במינוח האמריקאי, המצב בלבנון הוא- no winning game. כלומר גם אם תקלע את כל הסלים לשלוש עדיין לא תנצח במשחק. הרי אם תדחוק אותם לפינה הם יעיפו קטיושות על קרית שמונה, מה תעשה אז? עוד ענבי-חשבון?" רק קומץ גנרלים התנסו בסוגיית לבנון כמותו. 25 שנים הוא שירת בצה"ל, הוא פגש את לבנון לראשונה כמ"מ ונפרד ממנה כמפקד אוגדה, הפרספקטיווה שלו רחבה, מספר המבצעים שבהם השתתף או יזם כמעט חסר מתחרים. אם למנות כמה מהתחנות העיקריות שלו, הרי הן הפריצה לבית התינוקות במשגב-עם כשהיה מפקד סיירת גולני; במלחמת לבנון, בהיותו מפקד "שלדג", הוא טיהר את הווילה בפאתי כפר סיל שבה נהרגו האלוף יקותיאל אדם ואל"מ חיים סלע; לגולני הוא חזר ישר לצידון, להיות מג"ד "הבוקעים הראשון"; אחר כך, כמח"ט גבעתי, הוא לא ישכח את הלילה השחור בוואדי סינדיאנה ליד ג'זין, מבצע שנקרא "הסלע האדום", שבו נהרגו שלושה מלוחמיו בהיתקלות עם חיזבאללה. הוא גם היה עוזר אלוף פיקוד צפון למבצעים מיוחדים בלבנון. מכל הבחינות, להשגותיו בעניין זה יש משקל עצום. בדיון הציבורי שהתקיים עד כה חסר קול בעל תוקף כשלו. זה לא מקרה שהוא קיבל כבר טלפון בנדון מיוסי ביילין. את הבעייתיות שבמצב צה"ל בלבנון מדגים ענבר באמצעות המבצע שהיה אולי המרשים ביותר שהוציא בגזרתו. צוות של סיירת צנחנים בפיקודו של רב סרן השכיב מארב לחוליה מהכוח המיוחד של החיזבאללה. "כולם נהרגו", אומר ענבר, "חמישה או אפילו שישה נדמה לי. אנחנו חזרנו בלי שריטה, מבחינה טקטית תוצאה מעולה, רק שלמחרת חטפנו קטיושות בקרית שמונה, התחילה נטישה, כך שאסטרטגית לא הועלנו בכלום. מה כל זה גרם למערכת? לשים מגבלות על המשך פעולות כאלה". ענבר מתאר מציאות שבה הדרג הצבאי העליון זרק את האחריות על המדינאים, אבל אלה לא סיפקו תשובות. בשטח נוצרה מבוכה שהוא התקשה להשלים איתה.
"אפילו אני, מפקד יק"ל, מתקופה מסוימת הרגשתי ניכור. כבר לא קמתי כל בוקר בשירת התקווה, למרות ההישגים התהלכתי בתחושה מחורבנת של חוסר שלמות, באיזשהו מקום זה גם הפריע ליכולת שלי להחליט נכון, לקראת סוף התפקיד היתה לי מעט מאוד הזדהות עם מה שעשיתי. אני מתקשה לאתר את הנקודה איפה בדיוק חל בי המהפך בנחישות ובבהירות בהגדרת המטרה, אני חושב שלרצח יצחק רבין היתה תרומה ניכרת לתהליך". לדבריו, הרצח הוא שבעצם גרם לו לחשבון נפש באשר להמשך השירות בצה"ל. ההודעה תפסה אותו במסוק בדרך חזרה למרג' עיון אחרי ביקור פצועים ברמב"ם, אחר כך, לבדו, הוא הסתגר בלשכה להיות עם עצמו. "פתאום הבנתי שאת רוב שנות חיי הקדשתי למטרה שחלק גדול מהציבור לא שותף לה יותר. התגובה הספונטנית שלי היתה שאם אחרי אירוע כל כך דרמטי העולם כמנהגו נוהג, לא מגיע להם שאני אמשיך באותה שליחות, שמעכשיו מוטב לי להתחיל לעשות לעצמי". גם אם נסחף לרגע לתחושה אישית, ענבר משוכנע כי ברמה הלאומית "השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם".
הכתבה של ברנע
כדי לסבר את האוזן ענבר מספר על ישראלי בעל אמצעים שהעניק למפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לחד, מתנה יקרת ערך - סוסה אצילה מזן נדיר. לחד לא חדל להתפעל ולהודות, אבל לאחר זמן קצר הודיע כי הוא מעדיף שלא תהיה בלבנון וכי מוטב לה שתשוב לבעליה. כשנשאל מה פתאום, הוא ענה שהוא לא מסוגל יותר לראות אותה תלושה מסביבתה הטבעית, רחוק מהבית. "ישראל נמצאת כעת באותו מצב בדיוק שהסוסה האצילה נמצאת בו, רק שאת מה שלחד הבין כבר מזמן אנחנו מתקשים לקלוט". למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח "נתקע אותם". "בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". האירוע המעיק ביותר שעבר על ענבר כמפקד יק"ל היה באוקטובר 95', כששישה לוחמי גולני נהרגו בעלות נגמ"ש על מטען מדרום לעאישייה. למג"ד, למח"ט הגזרה, לענבר ולאלוף הפיקוד עמירם לוין נרשמה הערה. "כשבדקו לעומק מה קרה, עמירם ואני נמצאנו בתחקיר נקיים ללא רבב. במקום זה הלכנו שנינו לרמטכ"ל ואמרנו לו, גם אנחנו אחראים, חלק את האחריות בין כולנו. אם יש משהו שהשפיע עלי אז, זה היה הטור של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות', פרסום שבגללו אני לא מדבר איתו, אבל היו דברים שהוא כתב עלי שגרמו אצלי להרהור שני. "הוא סיפר על סיור שלו איתי בלבנון. הוא טען שמי שמסתובב יום שלם עם גיורא מבין שהאופי שלו, השחצנות, הביטחון העצמי, העובדה שהוא שש אלי קרב, בחיבור עם האנרגיות של עמירם יוצר סביבה טבעית שאיפשרה לאירוע איום כל כך לקרות. בהתחלה נורא התרגזתי, כי מהתיאור שלו מה נשאר להורים של החללים להבין? שרק בגלל שגיורא אוהב מלחמות אין להם בן. אחר כך קיבלתי בכל זאת את האבחנות שלו, שייתכן בכל זאת שהאווירה שעליה הוא הצביע היתה לה באיזשהו מקום השפעה עקיפה על המתרחש". הערה קודמת נרשמה לאלוף הפיקוד ומפקד יק"ל בעקבות הדיווחים הסותרים בפרשת מותו של רס"ן חאמד כיוואן. דו"ח ועדת החקירה העיד עליו כי "מסר
תשובה מטעה ולא דאג בעת הדיווח למשפחה לתקן ולהשלים את ההודעה שנמסרה למשפחה על ידי המח"ט". כשלוחצים על ענבר בניסיון לאתר את הנקודה המדויקת שבה התגבשה סופית התפישה המעודכנת שלו בעד היציאה מלבנון, הוא אומר כי האירוע הקובע הוא מותו של ידידו תא"ל ארז גרשטיין, האיש שהתמנה למפקד יק"ל פחות משנתיים אחריו. למרבה האירוניה, גרשטיין היה דווקא הנציג המובהק של התומכים בהמשך ישיבת צה"ל בלבנון, המסר שתמיד נשא ברמה היה הפוך לחלוטין מזה של ענבר בגרסתו האזרחית. "הדברים הצטברו אצלי לאט לאט, אבל אחרי שהרגו את ארז אמרתי לעצמי זהו, חייבים לצאת מלבנון. השלב השני זה להגיד את זה בפומבי. להפסיק את הלוקסוס של להתייפייף, לשתוק, לשמור את הדברים בלב ולצאת איתם לציבור רק אחרי שיתפוצצו עוד כמה חיילים". בפגישת פרידה שהיתה לו עם הרמטכ"ל שאול מופז הוא כבר הביע בגלוי את עמדותיו אלו.
התבגרתי
כדי להבין את המהפך הדרמטי בחשיבתו של ענבר צריך לדעת מיהו. גיורא ענבר נולד בקיבוץ גבע בשנת 56'. אביו, תא"ל (מיל') בני ענבר, שבתפקידו האחרון בצה"ל היה קצין משטרה צבאית ראשי, הוא בעל עיטור העוז על חלקו בפשיטה על נוקייב ב-1962; במלחמת ששת הימים היה מג"ד 51, הגדוד של גולני שכבש בקרב שנוהל למופת את תל עזזיאת המאיים במחיר של הרוג וחמישה פצועים בלבד. גדוד 12, להבדיל, ממש באותה עת ורק קילומטר משם, עלה על תל פאחר הסמוך וספג 22 אבידות. תל פאחר נכנס למורשת, תל עזזיאת נשכח מהלב. אמו של ענבר, נטע, השתתפה בנעוריה במבצע מודיעיני נועז. על הצטיינותה היא זכתה לשבחים מראש הממשלה אז, דוד בן גוריון. גיורא הוא השני מחמשת ילדיהם, כולם בוגרי יחידות קרביות. הוא התגייס לצה"ל במאי 73'. אחרי שנפלט מקורס טיס הוא הגיע, עדיין במדי חיל האוויר, ישר למלחמה בגדוד 12 של גולני. הוא התחנן למ"פ שיצרף אותו לפריצה במובלעת, אבל מחמת צפיפות יתר בזחל"מים הוא, כאורח, הושאר מאחור עם המינהלות. לגדוד הוא חבר רק כשזה השלים את כיבוש מזרעת בית ג'אן, ולמעשה הוא הספיק לחוות רק את שולי המלחמה. זאת ההחמצה היחידה שלו, במלחמה הבאה ובפעולות שלפניה ואחריה הוא כבר הציב רף גבוה של השתתפות. את בה"ד 1 למרבה ההשפלה הוא גמר כממ"ק (ממלא-מקום קצין). החניך המצטיין בקורס שבו השתתף היה משה (בוגי) יעלון, היום אלוף פיקוד מרכז. בכל השלבים הבאים גם ענבר היה בין המובילים. הוא היה מפקד סיירת גולני, מג"ד באותו גדוד שעליו פיקד אביו, מפקד "שלדג" (שכמה מיוצאיה הם חוג החברים הכי קרוב לו), הרמטכ"ל משה לוי בחר בו להיות ראש הלשכה שלו. הוא היה מח"ט גזרת מחנות המרכז ברצועת עזה, אחרי שהפסיד בהתמודדות על גולני הוא קיבל את גבעתי, אחר כך נסע לקרלייל - המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. כשחזר נקרא על ידי האלוף יצחק מרדכי להיות פרויקטור למבצעים מיוחדים בפיקוד צפון, בסוף יולי 94' הוא קיבל את יק"ל ואת דרגת התא"ל. ביוני 96' הוא סיים את תפקידו זה, קיווה להתמנות לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל אך במקום זאת שובץ לתפקיד רוחבי שבישר את סיום הקריירה, מפקד אוגדת מילואים.
ענבר היה אחד המפקדים המאצ'ואיסטים והמיליטנטיים ביותר שהיו לצה"ל בכלל ולסיירת גולני בפרט, קצין נועז שדחף לאין ספור פעולות בלבנון, שכינה "פחדנים" לוחמים שהביעו ספקות בעקבות נפילת חבריהם. "קשה לי לבכות", התוודה פעם כשדיבר על חללים רבים כל כך שנפלו בסביבתו המיידית. ענבר לא מתכחש לעובדות: "בגיל 24 לא היתה לי הפרספקטיווה שכיום יש לי, לא הבגרות ולא ההבנה. שיקול הדעת היה אחר, לא היו לי כלי ניתוח. מאז הביקורתיות שלי התחדדה. אל תשכח שכשאני הייתי מפקד הסיירת הסתכלתי על קובעי המדיניות בהערצה עיוורת. רפול, יאנוש בן-גל שאסף אותי מהבית במסוק ישר למשגב-עם - בשביל טפיחה מהם על הכתף הייתי מוכן להכל. היום, כשאני בוחן את מקבלי ההחלטות, במקרה הטוב זה בגובה העיניים, זה כבר לא מלמטה למעלה". אם היית מקבל דרגת אלוף היית מדבר לגמרי אחרת. "ממש לא. תמיד היה ברור לי שכשאמצה את עצמי אני אלך לקריירה שנייה. כל חיי ראיתי את עצמי בין המובילים. כשהכי אין היה לשרת בצה"ל אני הייתי בשורה הראשונה, רק שבהדרגה המקצוע הזה נהיה פאסה מבחינתי. זה לא שלא נהניתי, ממני לא תשמע אף פעם שתקעו לי סכין בגב, אני לא מבזבז אנרגיות על לשנוא, אני כבר בדף הבא".
ימי הביניים
אם מנסים ללכת אחר העקבות ולמצוא איפה השתנה אצלו הראש, אין ספק שלהשתתפותו בקורס המערכתי המתקדם בצה"ל, מיד אחרי שהיה מפקד יק"ל, תרומה ניכרת לגיבוש תפישותיו. ארבעת החודשים הללו, 600 שעות של סיעור מוחות בהנחיית תא"ל (מיל') שמעון נווה, צבי לניר ותא"ל (מיל') דב תמרי, פתחו לו אופקים שהיו חסומים בפניו עד אז. לא תמיד הכוח יענה את הכל, הוא ספג מהם תורה.
הגם שתמיד היה חולה-צבא, עלו בו מחשבות פרישה כבר לפני תשע שנים, כשנחל את המרה שבאכזבותיו ולא מונה למח"ט גולני. הוא חש פגוע. מבחינתו זו היתה הבעת אי אמון רועמת ולפיכך הודיע על רצונו ללכת הביתה. הוא זמם אפילו להיות כתב צבאי, ורק קריאה מאלוף פיקוד דרום אז, יצחק מרדכי, עצרה את התוכניות. מרדכי הציע לענבר לפקד על חטיבת גבעתי. לצורך זה ביטל למען ענבר מינוי אחר, שכבר היה סגור. מאז ועד היום ענבר רואה בפרק של גבעתי את גולת הכותרת של פעילותו בצה"ל. בחדר העבודה שלו תלויה תמונה של סא"ל אמיר מיטל, שנהרג בדצמבר 88' בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. כשענבר היה מג"ד "הבוקעים הראשון" של גולני, מיטל היה הסמג"ד שלו. בשבת האחרונה במושב היוגב הוא השתתף בהקלטת תוכנית לזיכרו של גרשטיין, שאותו הכיר לראשונה כשהגיע אליו לסיירת אחרי שעזב את הקומנדו הימי. אחר הצהריים הוא נסע לקרית אליעזר עם שלושה מארבעת ילדיו, לעודד את האלופה שבדרך הפועל חיפה, הקבוצה שמאז חופשת השחרור שלו הוא נמנה עם קהל אוהדיה ההולך ומתרחב. הוא לבש חולצה אדומה והתעטף בצעיף תואם, עוד שינוי מהפכני באורח חייו.
מה יקרה לצד"ל כשניסוג מלבנון? הרי ישחטו אותם. "מה פתאום, סתם מנסים להלך עלינו אימים. צד"ל הוא לא העניין שצריך לעכב אותנו מלצאת, אני אומר לך את זה מהיכרות קרובה איתם. הם יסתדרו מצוין בלעדינו, להערכתי אפילו טוב יותר מאשר איתנו. הרי החיזבאללה וממשלת לבנון מקבלים את השקר הלבן שהחיילים של צד"ל משרתים אותנו מתוך כפייה, כי אחרת הם לא יוכלו להתפרנס. לנו יישאר אז לדאוג רק למשפחות של אולי 50 בכירים, שלהם לא תהיה מחילה. זה כל הסיפור. תדע לך שאם תיאורטית היה מתאפשר מחר לערוך משאל חופשי, מה הבחירה של תושבי רצועת הביטחון, ההעדפה הברורה שלהם היא ריבונות לבנונית אתמול. רק מיעוט עוד היה תומך בנו". את כל זה לא יודעים שר הביטחון הקודם יצחק מרדכי והנוכחי, משה ארנס? "בוודאי שכן. אם היית נותן להם לעשות תוכנית הגנה של צבא ישראלי על גבול הצפון בפני גרילה שנמצאת בדרום לבנון, הם היו מציגים לך פריסה מעולה של מוצבים, תצפיות קצרות וארוכות טווח, מזל"טים, חיישנים, טכנולוגיה מתקדמת, הכי ביטחון שיש. למרות זאת בפועל הם לא זזים. הבעיה, רק שתבין, היא לא מקצועית אלא אמוציונלית. האכזבה הגדולה שלי היא שככל שכוחנו עולה הגמישות שלנו, הנכונות לקחת סיכונים מחושבים, יורדת. כשאני הייתי מפקד יק"ל הצעתי כניסוי להעביר גזרות אחריות לצבא לבנון. כפיילוט הצבעתי על האפשרות להתחיל בחצביה, שממילא נמצאים בה 100 חיילים שלהם. לא מצאתי פתיחות לרעיון, במקום זה הוספנו מיגון ועוד מיגון עד שנהיינו מסורבלים כמו אבירים מימי הביניים שלא רואים מימינם ומשמאלם". נסיגה חד צדדית מיד מעוררת את כל הזיכרונות הקשים של אביבים, מעלות ומשגב-עם. "עלי לא יוכלו לאיים במשגב-עם, אני זה שעמדתי צמוד לקיר ושמעתי את התינוקות מייללים. אבל זה לא סותר את העובדה שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".
זה גם מה שחושבים חבריך מדור המח"טים? "את הצנחנים אני לא מכיר אישית אבל גדי אייזנקוט מגולני, אייל שליין מגבעתי וטל רוסו מחטיבת הנח"ל, כל אחד משלישיית המצוינים הזאת יודע בתוכי-תוכו בדיוק כמוני את מה שאני מסביר לך. הם לא זקוקים לקרוא בעיתון את השיחה הזאת שלי איתך כדי שעיניהם ייפקחו. תאמין לי שאם רק היה לי חשש שזהו המצב, הייתי דוחה את הראיון בעוד כמה שבועות. הצרה היא שלארגון הצבאי יש דינמיקה כפייתית יותר חזקה מכולנו. אם אני, שבתקופת סיירת גולני הייתי פרוע וחצוף, עושה מה בראש שלי, כשהגעתי להיות תא"ל התיישרתי עם כל מדיניות, אז מי לא". זה נכון שאמרת פעם ש'זה לא זמן לבלונדינים'? "יש בדיחה כזאת בצבא, לנוכח השתנות הרכב האוכלוסייה, שמי שצריך עכשיו טיפוח אלה אשכנזים-חילונים".
הסטיגמה
הוא חי ביישוב תמרת, אב לשתי בנות, נועם ושי, ושני בנים, יונתן ודניאל. אשתו יונת היא סגנית מנהלת בבית ספר לחינוך מיוחד במגדל העמק. ביום שישי שעבר היא ניצבה במשמרת בצומת נהלל וחילקה סטיקרים בשבח אהוד ברק. ענבר עצמו נרתם לפעילות למען מועמד "ישראל אחת" בעידודם של ידידיו עופר צמחי מקיבוץ חמדיה ומוקי בצר מתמרת. בתחילת החודש הם יזמו בחוות רונית שליד שפיים מפגש תמיכה בלתי מפלגתי שאליו הגיעו להערכתו 2,000 אוהדים. ביום שישי הם מארגנים במועדון "ורטיגו" שברמת דוד סיבוב נוסף בשביל הצפוניים. את בתו נועם הוא מדרבן לקחת לשכונות של העולים החדשים במגדל העמק חוברות ברוסית על ברק. "זה ישפיע", הוא מנסה להפיח רוח במפרשיה השמוטים לרגע מחשש הליכודניקים, "תהיי אופטימית, השנה אנחנו לוקחים את הבחירות". התגייסת לפעילות פוליטית?
"כשהשתחררתי מהצבא גזרתי על עצמי לא להיכנס לפוליטיקה, אבל זה המעט שאפשר לעשות כדי שלא נמצא את עצמנו בבוקר שאחרי שוב עם אותה ממשלה מטורפת". עם קודמו של ברק בראשות מפלגת העבודה, שמעון פרס, הסתבך בפרשייה מביכה שעלתה לכותרות בזמן מבצע "ענבי זעם". בעיתון צוטט ענבר כאילו אמר "אנחנו לא מרשים מצב שבו ראש הממשלה שמעון פרס יפסיק אותנו פתאום כאשר לא סיימנו את המשימות". ענבר טען שדבריו לא צוטטו נכון וכי אמר "אנחנו לא מרגישים מצב", לא "אנחנו לא מרשים". הוא הוזמן לחקירת מצ"ח ונשלח למכונת אמת, הקלטת הועברה לבדיקה מעבדתית, גרסתו נמצאה אמינה. "גם אם שמעו אותי אומר בטעות 'מרשים', הרי מי שמכיר אותי יודע שבחיים לא התעמרתי בדרג מדיני, בטח לא בפרס שתמכתי בהרבה מעמדותיו. אז לוקח הכתב איתן רבין, בפיענוח שלישי או רביעי של הקסטה, איזה משפט ובונה עליו סקופ. בתחקיר שעשה לי הרמטכ"ל עוד באותו לילה השמעתי לו את הקלטת שלי, למזלי היתה לו הסבלנות לשמוע לא רק אם זה 'מרשים' או 'מרגישים אלא משפט לפני ומשפט אחרי. הוא דרש ממני להתנצל לפני פרס וישר סגר עניין, רק שלתקשורת הוא אמר שזאת התבטאות מטומטמת". סיבוב נוסף בפרשה המביכה נפתח שנתיים וחצי אחר כך, בספטמבר 98', כשאיתן רבין - לשעבר כתב "הארץ" ובהווה עובד "מעריב" - הגיש תלונה למשטרה על שנדרש לכאורה על ידי מעסיקיו לבשל את הקלטת המרשיעה כדי לזייף את דבריו של ענבר, קרוב משפחתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי. בנוגע לענבר קבעה היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנעזרה ביחידה המרכזית לחקירות מיוחדות של מצ"ח, כי "יש לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות". בעניינם של מרמרי ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן "לא נמצא בסיס להאשמות"."למעריב זה לא הספיק", אומר ענבר, "והם פירסמו ידיעה, עם תמונה, כאילו ביקשתי להשתחרר מצה"ל בגלל הזיוף. זה שכבר חצי שנה לפני זה היה לי סיכום כתוב עם עמירם שאני מסיים את שירותי, זה לא עיניין אותם. הם חיפשו רק להשמיץ, להכתים קריירה של 25 שנה. אני, מה שעשיתי כדי לסתום את הפה למלעיזים היה לדחות את השחרור בשלושה חודשים. "החקירות שעברתי בגלל עיתונאי שבמקרה הטוב אמינותו עומדת בספק – אני לא מאחל לשונאי. קראתי לא מזמן שהשר שרון נחקר, אוטומטית הזדהיתי איתו.התייחסו אלי כאילו אני לפחות האנס מתל אביב, חיפשו אצלי בכל מקום, הפכו את הבית. בסוף הדרך, כשכבר נמצאתי נקי ללא רבב, מי בכלל יודע על זה? רק אתם פירסמתם". סיכם הפרקליט הראשי תא"ל אורי שוהם במסמך המתמצת את תוצאות החקירה, מכתב שענבר המתין לו ארוכות ורק בהגיעו ניאות להתראיין: "לאור מסקנותי לעיל, כי לא נמצאו תימוכין לחשד שהועלה נגד תא"ל ענבר בדבר זיוף קלטת ובה דברים שאמר במהלך מסיבת עיתונאים וכן לאור העובדה כי דברים מהותיים בתלונתו של המתלונן איתן רבין הופרכו, הנני מורה על סיום הטיפול בתלונה זו בעניינו של תא"ל ענבר". גם אם הפעם יצאת טהור, זה לא סוד שאמינות מעולם לא היתה נר לרגליך. "מה תעשה שמדביקים לך סטיגמה בגלל קנאה, בגלל תחרות, בגלל, נכון, איזה בלוף קטן בסיירת, שדיווחת שהגעת ראשון כשבעצם הגעת שלישי? ככל שאתה יותר בולט משתמשים בזה נגדך, כי אמינות זה מונח נזיל שלעולם אי אפשר להוכיח. הרי אם הייתי נמצא משקר אפילו פעם אחת לא היה לי שום סיכוי להתקדם לאן שהייתי".
מצביא כלכלי
בשל הכריזמה, אומץ הלב והכישרון לסחוף הוא צבר במשך המסלול הצבאי מעריצים שממש שרופים עליו. מצד שני, הוא רשם לחובתו מספר דומה של שונאים שתיעבו את האגוצנטריות שהפגין. לשיטתם כולו זיקוקים ללא תוכן. ענבר מצדו, כשהוא נשאל את מי מהדמויות הבכירות ממנו הוא הכי מעריך, מונה בתוכן את מתן וילנאי, "שהייתי שמח לראות אותו רמטכ"ל, בעיני לוותר עליו היה מותרות
שחבל שהרשינו לעצמנו, כי מנהיגים כמותו חסר לנו בצבא"; את משה לוי, שאצלו היה רל"ש רמטכ"ל, "אדם טוב, ישן והגון"; ואת עמירם לוין, "שלמרות שכעסנו המון זה על זה, בשבילי הוא מופת של דוגמה אישית. יש ביצירתיות שלו זיק של גאונות שלא מצאתי אצל קצינים אחרים. את התמיכה שקיבלתי מעמירם הוא לא קיבל ממפקדיו, עמירם נתקע אצל רמטכ"ל שלא נתן לו גיבוי, היו מצבים שהייתי מתכווץ בשבילו". ביקורת על דמויות מרכזיות במטכ"ל הנוכחי הוא מסרב בתוקף להעביר, מטעמי קולגיאליות. בינתיים הוא מסוחרר-אזרחות, אשתו אומרת שחזרו לו גומות החן. בראיון הזה מבחינתו יש גם משום התנקות מהמדים, רצון עז למתוח קו על העבר ולהתפנות להווה. על פרופורציות בחיים הוא למד כשיחד עם היותו מפקד אוגדה למד כסטודנט לתואר שני מינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הוא גילה שם שמצביאים יש גם בכלכלה ולא רק בצה"ל, ושסטודנטים שהיו ג'ובניקים בצבא הם חבורה מעולה ולא נפולת. בצה"ל לא אהבו את הסידור הכפול, אבל ענבר בשלו, למרות הכעסים עליו, השלים את המשימה. "אחרי שנתיים ביק"ל רציתי כבר להשתחרר, תמיד היה לי בראש שבגיל 40 אני מתחיל קריירה שנייה, אבל בגלל חוקי הפרישה של צה"ל נאלצתי לעשות עוד תפקיד. מהר מאוד גמרתי את כל מה שנדרש כדי לצאת עם האוגדה הזאת למלחמה, כשראיתי שהעניינים מתגלגלים התחלתי לטפל בעצמי. למדתי כמו מטורף, מה שריתק אותי היתה השאלה איך אני, שהמגרש הביתי שלי זה לזחול בין בולדרים בלבנון, אשתלב בתחום הזה שהוא חדש לגמרי בשבילי, לשמחתי זה עבד יופי". כשפורסמה בעיתון כתבה על מחקר שענבר היה שותף לו, על רמת הסיכון בבורסה הפלשתינית לניירות ערך, זה גרם לו אושר שרק מבצע איכותי בסיירת גולני ישווה לו. יום אחרי שהעביר את הפיקוד בעוצבה הוא היה כבר בעדן-טלקום. המעבר לעסקים עולה עד כה יפה, ויש לו כבר הצעה לכתבת תחקיר: "לטעמי זה נושא סקסי לכתוב על מכונאים שבבוקר מתקינים מערכת מיגון ובלילה הם הגנבים שבאים לפרק אותה". אבל גם הוא יודע שאחרי הפיגוע הבא בלבנון כבר יצלצלו אליו כולם ויבקשו ממנו לפרשן
."

פורסם בתאריך- 23/04/1999
הכתבה הזו לא נימצאת ברשת אלא בכתב העת המודפס בלבד, לכן הועתקה בשלמותה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 01-11-2010, 00:40
  שטורס שטורס אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.01.07
הודעות: 1,048
הנה עוד ציטוט מחכים מפיו מפיק המרגליות של תא"ל ענבר:
בתגובה להודעה מספר 78 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון מ-99' ב"הארץ" עם תא"ל גיורא עינבר"

"...שאני מעריך שהסבירות שחיזבאללה ייצא לפיגועי מיקוח ביישובי הצפון ושהוא יעביר את המלחמה בעוצמתה הנוכחית אל מעבר לקו הגבול, היא נמוכה ביותר".

אין מה לומר: הוא צדק באופן המילולי של תובנתו.
חיזבאללה אכן העביר את המלחמה אל מעבר לקו הגבול בעוצמתה כפי שהיתה אז - הוא הביא אלינו את המלחמה בעוצמה גבוהה פי כמה.
מאיום טקטי הוא הפך לאיום אסטרטגי שמאתגר את צה"ל, ועושה גם לארה"ב בית ספר בעיראק. ולמה לעצור שם? מה עם עזה? חיזבאללה העביר את המלחמה גם לשם.

ושמתם לב שבכל הנאום הארוך הזה אין מילה על איראן , משמרות המהפיכה, איום הטילים וכו'?
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 31-10-2010, 14:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
כתבה על נועם תיבון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "דרך נועם", הארץ 05/05/2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

דרך נועם\ מאת אביחי בקר
בראש כוחות צה"ל בחברון עומד היום בן קיבוץ שנחשב לידיד המתנחלים, קצין מצטיין שלא עבר קורס קצינים, בוגר סיירת מטכ"ל שמותח ביקורת על האליטיזם שלה, מועמד לתפקיד מח"ט הצנחנים שנכשל במרוץ לתפקיד מפקד הסיירת. הקריירה המסובכת של אל"מ נועם תיבון.
בהיסטוריה הכתובה של סיירת מטכ"ל אין לנועם תיבון אף לא קצה אזכור, אבל בתולדותיה המסופרות רשום על שמו מבצע שנחשב לאחד הנועזים אי פעם. תצלום קטן ממדים, התלוי כמעט חבוי בלשכתו, רומז לאותה פרשייה נעלמה שבה שימש כמצביא, פרויקטור בלשון הצה"לית. בתמונה הקבוצתית נראים לוחמי צוות נ' שאותם הוביל למבצע. הוא עצמו, אז עדיין עם פוני, ניצב במרכז החבורה. ההקדשה שבתחתית מופנית לאשתו, לבכורו ולו: "גלי אל תדאגי, בלילות שהוא לא היה איתך הוא היה רק איתנו - אמיר, יש לך אבא גיבור – נועם סחבק יצאת גבר, קבל תיסלם מכל הקוקסינלים". "נועם, אתה שומע את הרעש?" שאל אותו בקשר מפקד היחידה אז, כשהכוח היה בדרכו חזרה. "איזה רעש?" תמה תיבון. "הרעש של משק כנפי ההיסטוריה", ענה המפקד במחמאה יוצאת דופן אפילו במונחים של היחידה. המבצע הגרנדיוזי התגלגל במשך כשנתיים והרעיון נשמע בתחילה כה מסעיר שהמעורבים בו לא האמינו שהוא בר ביצוע. ביחידה אמרו עליהם שהם סתם מבזבזים זמן, שאין סיכוי שיתקבל אישור, וגם אם כן, הביטול עוד יגיע. לזכותו של תיבון, שעמד בראש הפרויקט, עומד לא רק המימוש, אלא גם הכושר לפורר בהדרגה את ההתנגדות העזה של הדרגים הקובעים. במודלים שהציג הוא הוכיח שאין מקום לפחד, שהשד לא כל כך נורא. קולגה שצפה מהצד בתהליכים מגדיר את הפעולה "פריצת דרך מבחינתה של היחידה, אירוע מדהים ברמה לאומית". ע' מהצוות הוא היום מפקד סיירת מטכ"ל, תיבון הוא מח"ט יהודה. על המבצע החסוי הוא מסתפק בהערה הלקונית "תרמתי את חלקי". על היחידה הוא מדבר בטון ביקורתי, שיש בו כדי להפתיע. הביקורת שלו מתמקדת בשלושה נושאים: יצר הפרסום, הנטייה לבדלנות ונגע הנסיכות. "האמת היא שיש עודף אינפורמציה על סיירת מטכ"ל", אומר תיבון. "טוב היה לה לו נשארה בחשכה. אני לא מת על כל הפרסומים האלה, אני גם לא מנופף בעברי ביחידה. אין ספק שביחידה מתרכזות איכויות בלתי רגילות. אני רק חושב שבעבר אנשי סיירת מטכ"ל גילו יותר מעורבות בצבא הגדול. בדור הקודם הרבה מהם יצאו מהיחידה להתנסויות נוספות, צמחו לאלופים. האווירה עכשיו היא שונה. היחידה לטעמי סגורה מדי בתוך עצמה במין חממה, היא מסרבת להיפתח, היא שולחת החוצה פחות ופחות נציגים. הייתי מצפה ממנה שהיא תאמץ את הדגם של השייטת, שמעודדת את התנועה הלוך ושוב". עד כמה הם נעדרים מהנוף הצה"לי יעיד הקומץ שחצה את הקווים: מח"ט הנח"ל טל רוסו, שהיה מג"ד בגבעתי; ח', מפקד הימ"מ, שהיה לפני כן סמח"ט גולני; ותיבון, שעזב לפני עשר שנים את סיירת מטכ"ל כדי להיות סמג"ד בצנחנים, הכרעה שאותה הוא מגדיר "הצעד החכם ביותר שעשיתי בכל הקריירה שלי". אין לו שום געגועים ליחידה, הוא אומר. "כמו בכל משפחה טובה, יש לי ממנה זיכרונות נהדרים ויש גם פחות יפים. אני, למשל, מאוד לא אהבתי את האליטיזם. אפשר להצטיין גם בלי שזה ילווה בשחצנות, צניעות היא תכונה חשובה לקצין צבא, לעתים קרובות מדי המדים והדרגות משבשים לנו את קנה המידה". נאה דורש אבל בעבר תיבון לא תמיד קיים. בעת ששירת ביחידה היו לרבים השגות על הרהב שהפגין, בעיקר אחרי שהוציא לפועל כמצביא את המבצע ההוא.
קצין ואינטלקטואל
תיבון נקרא לתפקידו הנוכחי בלי התראה מוקדמת. בספטמבר, אחרי שבועיים של חפיפה עם אל"מ יגאל שרון, נכנס אל"מ אסף שביט לנעלי מח"ט יהודה. שביט נפצע אנושות שלוש שנים קודם לכן בכפר דרום, בעת ההתנגשויות שאחרי פתיחת מנהרת הכותל, עבר תהליך שיקום מפרך, נשך שפתיים וחזר למדים. הצבתו בחברון היתה שיבוץ יוקרתי שסימן כי התאושש לחלוטין מהמכה, אלא שבשטח הדברים השתבשו. כוח הסבל לא עמד בכאבים העזים ושביט, מאוכזב אך מפוכח, הודיע שמסיבות רפואיות נבצר ממנו להמשיך במשימה. זה קרה בראש השנה. אל התפקיד שהתפנה בנסיבות עגומות הוזנק תיבון, שהיה אז מח"ט בית-לחם. בנעוריהם, כששביט ותיבון למדו באותה שכבה בתיכון האזורי בגבעת ברנר, איש לא היה מסוגל לשער שבצורה כזאת יצטלבו דרכיהם שוב. הוא בן 38, יליד צרעה שליד בית שמש. הוריו, ששירתו בפלמ"ח, הם ממייסדי הקיבוץ, שהוקם בשנת 48'. מקור שם המשפחה הוא מחווה של סבו עמנואל פפרמן, שהיה ספרן באוניברסיטה העברית בהר הצופים, למתרגם הדגול בן ימי הביניים יהודה אבן תיבון, שנולד בגרנדה וחי בפרובנס. הסב מצד האם, ורנר קרפט, היה סופר שחי בשכונת רחביה בירושלים וכתב בגרמנית. תיבון, גאה להציג את אילן היוחסין, הוא זולל ספרים, מ"אנה קרנינה" של טולסטוי ועד "חסד נעוריך" של אייל מגד. באוניברסיטה הוא כתב עבודה על החייל הרוסי על פי "מלחמה ושלום", ובהחלט אינו מתבייש בתואר אינטלקטואל. צרעה של עלומיו סבלה טרגדיות ואסונות, ובמיוחד חרות בזיכרונו מותו בתאונת דרכים של ח"כ מוסה חריף, מזכיר התק"ם, שהיה אז התקווה הגדולה של מפלגת העבודה. בבית הספר האזורי נודע תיבון הנער כמגשר ומפיג המתחים ששררו בין המושבניקים והקיבוצניקים, חבורות שלפחות בשנה הראשונה למפגש המעמדי היו צהובות לחלוטין זו לזו. בגיל 16 הוא התאהב בגלי מקבוצת שילר ולהבדיל, בסיפוריו של דיימון רניון. בני המחזור זוכרים את תיבון כ"ציוני, ערכי ופרפקציוניסט. יהודי לא קל". את שנת הי"ג הוא עשה בהדרכה בערד, בשליחות הנוער העובד והלומד. "למרות שעזבתי את הקיבוץ, בנשמתי אני עדיין שייך אליו. אני חש כאב גדול נוכח השינויים שעוברים על התנועה הקיבוצית, לדעתי אנחנו מוותרים על היפה וקונים בזול מאוד את התחלואים של החברה שמחוץ לקיבוץ. בשביל ההורים שלי, שהם כבר לא צעירים, צרעה היה מפעל חיים והנה, שניים מהבנים כבר לא שם והשלישית מתלבטת. זה לא קל להם. גם בצבא אני מבחין בשינוי. כשאני התגייסתי היו המון קצינים קיבוצניקים, צר לי שכיום אני כבר לא מוצא אותם, במקומם ישנם חובשי הכיפות הסרוגות". בנובמבר 81' הוא התנדב לסיירת מטכ"ל. כשפרצה מלחמת לבנון הוא היה בעיצומה של טירונות יחידה. "רק כשהגעתי לפו"ם התברר לי שבשלום הגליל היינו במוקד העשייה. כחייל זה לא ממש עניין אותי. לחמנו נגד הקומנדו הסורי ב'מיוערת', היינו בעין א-תינה, בפריצה לביירות, הכי מצחיק זה ששי אביטל, מפקד היחידה, שם את הצעירים באגפים כדי לא לסכן אותנו והנה דווקא אנחנו נתקלנו". הכוכב של הצוות שאיתו התגייס כונה כעבור שנים בעיתונות רס"ן ק', הקצין שניהל את התרגיל שסופו המר אסון צאלים ב'. כבר בתקופת המסלול דיברו על ק' בנוסח "זה עוד יהיה רמטכ"ל", תיבון עוד לא התבלט. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סמ"ר, היה אזרח שנתיים שבהן נקרא שוב ושוב למילואים ביחידה, וכשהציע לו עומר ברלב, שהחליף את אביטל, להתגייס בשנית, הוא נענה לקריאה והשתתף במבצעים רבים, רובם בלבנון. בתום הקדנציה של ברלב בא ליחידה משה (בוגי) יעלון, שלזכותו זוקף תיבון את הפריחה שלו.
חברון כמקפצה
מערכת היחסים שפיתחו יעלון ותיבון מתוארת על ידי הסובבים כרומן סוחף. תיבון קיבל צוות תחת פיקודו למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים. "בוגי הוא האדם שהכי השפיע עלי", מאשר תיבון, "הוא גם מיסד אותי כקצין בלי שעשיתי את בה"ד 1". בהיסטוריה הארוכה של סיירת מטכ"ל זה היה מקרה שני, נדיר מסוגו, שביחידה הוענקו דרגות סג"מ שלא במסלול המקובל; הראשון שקפץ כיתה היה טל רוסו. "יש ברקורד שלי הישגים שאותם אני מחשיב פי כמה", מצטנע תיבון. "בהרבה מובנים אני אפילו מצטער שלא הייתי בקורס קצינים". כאילו כדי לפצות על כך הוא סיים בהמשך בהצטיינות קורס מ"פים, וכך גם את לימודיו בפו"ם-ברק (המסלול הבכיר) ואת ההשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס. את התואר הראשון עשה בהיסטוריה כללית. הוא עבר מהקיבוץ לגליל, תחילה התיישב במצפה אבירים וכשהרגיש שהמקום צר לו עבר לכפר ורדים. תיבון יצא אז מהיחידה לחל"ת (חופשה ללא תשלום), קיבל ג'וב נאה ב"גילטק", חברה להנחת רשתות כבלים, אבל אחרי שטעם ממנעמי האזרחות בחר לחזור לצבא בשלישית. הוא מונה למפל"ג יעודי, מפקד הפלגה המבצעית של היחידה בתקופתו של ר', המפקד הרביעי והאחרון שאיתו עבד בסיירת מטכ"ל. זה הזמן שבו הרגיש שבשלו התנאים לקפוץ למים הקרים ולנסות את כוחו בחי"ר. טוב, לא בדיוק בחי"ר, אלא בצנחנים. הנחיתה - תיבון התמנה לסמג"ד 890 אצל גדי שמני - היתה מאוד לא רכה. בתחילה הוא נראה לסגל עוף מוזר, קצת אסטרונאוט, "די מצחיק, חצי מנותק", מתארים אנשי הגדוד את פרק הקליטה שלו. אבל מרגע שהתאקלם במציאות החדשה הם מלאי שבחים, אומרים שהפך "קבלן של הצלחות". כשהמג"ד שמני נפצע בתאונת דרכים ונעדר ארבעה חודשים מהגדוד, מילא תיבון את מקומו בלי חריקות.צאחר כך מונה לפקד על גדוד 202. היריבות העזה בינו לבין אביב כוכבי, מג"ד 101, היתה לאגדה בחטיבה. תיבון הוא טיפוס תחרותי לעילא. כשהיה בבית הספר לפיקוד ומטה היה גורם לו כל הפסד בריצת 2,000 מטר או בבוחן שולי להתכנס בתוך עצמו מרוב תסכול. כמג"ד הוא ניהל מול כוכבי מאבק גלוי על הבכורה; תיבון, שאתגרים רק מציתים אותו, הוביל את 202 לשלוש זכיות רצופות בתואר הגדוד המצטיין. סיבוב נוסף בין השניים ייערך בקרוב, כשתוכרע ההתמודדות השקולה בשאלה מי מהם יהיה מח"ט הצנחנים. לתיבון יש לובי חזק בפיקוד המרכז, בראשות יעלון ומפקד כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון, אלוף יצחק איתן. לכוכבי יש מניות אצל הרמטכ"ל. חברון, על כל פנים, ידועה כמקפצה. קודמיו מאיר כליפי, בני גנץ וגדי שמני קיבלו לאחר השירות בעיר פיקוד על חטיבה, הראשון את גבעתי ושני האחרים את הצנחנים. יגאל שרון, היחיד שלא זכה בקידום שציפה לו, הוא מקרה חריג. בקרוב, בין היתר בגלל האכזבה, הוא עומד להשתחרר מצה"ל.
המנהגים חזקים מהמפקדים
שני חללים ספג הגדוד שלו בהיותו בלבנון. סגן שי וולשטיין ביולי 94' וכעבור שלושה חודשים סמ"ר אוהד נסים, שניהם מפגיעת טילי סאגר. מאזן ההצלחות, לעומת זאת, מורה על 14 אנשי חיזבאללה הרוגים בגזרתו. כשסיים את תפקידו ויצא להדריך בפו"ם, החליף אותו כמג"ד ידידו סא"ל חגי מרדכי. בדצמבר 95' נפצע מרדכי בהיתקלות ותיבון נקרא למלא את מקומו עד שיתבהרו העניינים. שלושה חודשים אחרי שנפרד מהגדוד הוא חזר אליו. "זאת היתה סיטואציה עדינה כי ההנחה היתה שחגי עומד להגיע כל רגע. לא רציתי לעשות שינויים, אז עוד לא ידענו שהשיקום שלו יתארך". באותה היתקלות נהרג סמל אורן צבאג ונפצע מפקד פלוגת החוד. כאילו לא חסרו לו צרות, לא חלף שבוע מאז קיבל שוב את הפיקוד על הגדוד ובפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית על גבול לבנון, פרץ מרד נגד המ"פ. העילה המיידית למחאה היתה הדחתו של לוחם ותיק ודומיננטי מפעילות מבצעית, אבל זה היה רק קצה קרחון של מתחים שהצטברו במשך חודשים. תיבון היה בבית בחופשה כשהתחוללה המהומה, והסמג"ד בעוונותיו דיווח לו רק למחרת היום על ההתרחשות. "בעיתונים כתבו שהם נטשו כביכול מוצב, האמת היא שהמרד לא היה נורא כפי שהוא תואר", משחזר תיבון. "הם יצאו ממוצב צבעוני במטרה לצעוד למפקדת הגדוד, שם נכלא הלוחם שהודח. בפועל הם הלכו 300 מטר ואז הסתובבו לאחור, כי הם הבינו את גודל השטות. זה היה משבר שלימד אותי הרבה על עצמי ועל הצבא, בדיוק על זה נאמר מה שלא הורג אותך מחשל אותך". הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק בא לביקור בפלוגה הסוררת ותיבון קיבל אותו בהצדעה. "אני ממלא מקום מג"ד 202", הציג את עצמו. הרמטכ"ל מיהר לתקן אותו, "אתה לא ממלא מקום, עד הודעה חדשה אתה כאן המג"ד לכל דבר" - הערה שככל שנאמרה בעדינות חידדה אצל תיבון את ההכרה שהוא האחראי היחיד. הוא דן את 31 החיילים שהשתתפו במעשה ל-56 ימי מחבוש. כשגמרו לרצות את העונש הם הורחקו מחטיבת הצנחנים ופוזרו איש לגורלו ביחידות צה"ל, דגם שצה"ל אימץ למרידות שפרצו בשורותיו לאחר מכן. אשר למ"פ אפי בן מלך, בעניין זה חלק תיבון על עמדת המח"ט בני גנץ. המג"ד רצה לתת לבן מלך צ'אנס לשקם את הפלוגה, גנץ החליט להחליפו. אל המשבצת שהתפנתה נכנס אורי אזולאי. הוא בנה פלוגה לתפארת, אך בתקופה הבאה בקו נהרג בעיישיה מפגיעת מטען. "זה סיפור עצוב עצוב. אפי בן מלך, אדם חזק ומוכשר, עזב בתחושה של כפיות טובה נוראית, החיילים, שהם כולם מיטב הנוער, לא חזרו להיות לוחמים, אורי, שאותו מאוד אהבתי, איננו. הרבה זמן חלף עד שהפלוגה הצליחה להתייצב. תשאל אותי אם צה"ל למד את הלקח מהמרד? אני בספק. עדיין המנהגים חזקים מהמפקדים, המפקדים צעירים מהחיילים, הבעיה מתמקדת ברמת הסמל והמ"מ. קצין שגומר בה"ד 1 ונשלח למחלקת מרגמות שבה הכבוד מושתת על המקצועיות, אין לו שום סיכוי אלא אם הוא תותח. במרבית המקרים דווקא המ"מ הוא הכי פחות מנוסה במחלקה, כי מסלולי הקידום המקוצרים שנהוגים בצה"ל גורמים לזה שיש בחורים שמגיעים לקצונה בלי להיות בלבנון. הפערים האלה גורמים לכך שכדי לשרוד בשלום הם עושים פשרות כואבות, קיימים דילים שלא כתובים ולא נאמרים, מה שנקרא הבנות שקטות, למ"פ נוח להעלים עין, המג"ד לא תמיד מסוגל לעקוב באופן צמוד אחרי ההתרחשויות, וכשקם מישהו ומנסה בכל זאת לשבור את מעגל הקסמים - זה מתפוצץ לנו בפנים".
קבוצה של לוזרים
אחרי חודשיים הוא סיים איתם את הקו ונופף לשלום לגדוד 202, הפעם לתמיד. מאחוריו כבר היתה התמודדות על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. איתו עלו לגמר י', שגם זכה לבסוף, ורוסו שבהיותו כבר אל"מ נחשב בכיר מדי לתפקיד. עכשיו התמנה תיבון לסגנו של גנץ. המג"דים של התקופה ההיא בצנחנים מעידים עליו, שבהשוואה לסמח"טים אחרים תיבון הירבה להיות איתם בשטח. הפרשנים הצביעו על תיבון כמועמד המוביל, הודות לחיבור ההדוק בינו ליעלון, אז ראש אמ"ן, האיש שההכרעה בידו. העדפתו של י' על פניו נחשבה סנסציה ומיוחסת ל"התנגדות פנימית שבוגי לא יכול להתעלם ממנה", מספרים ביחידה. "נועם הוא סופר אינטליגנט, מקצוען אמיתי, הוא ניחן בחוכמת הפשטות, רק שהוא היה מאוד לא סובלני ביחסי האנוש שלו. הוא היה קשה עם אנשים שאותם הוא חשב ללא מוכשרים, לא ראויים ולא ממוקדים במשימה. הוא קצין מעולה, רק שלפעמים הוא העריך מדי בחשיבות עצמו". הוא מודה שבמבט לאחור, ההפסד תרם לבגרותו. "הוא נתן לי פרופורציות, זאת היתה בעצם הפעם הראשונה בחיים שלא קיבלתי את מה שרציתי. זה גם לימד אותי שהעובדה שמקנאים בי לא בהכרח פועלת לטובתי. אבל הדבר הכי חשוב מבחינתי זה שגיליתי שיש חיים אחרי היחידה, והם דווקא נפלאים". לא, הוא אינו מתגעגע, הקשרים עם עמיתים בסיירת מטכ"ל הם קורקטיים, החברים הצבאיים שלו הם מהצנחנים. נדמה שעם המעבר לאדומים תיבון שם איקס על ימי היחידה שאותה עזב בשנת 90', אם כי יש לו ביקורת נוקבת על התגובה הנפתלת שלה בעקבות אסון צאלים ב', שארע בנובמבר 92', ועל יחס היחידה למשפחות השכולות. מי שהכיר את תיבון בסיירת מטכ"ל ואחר כך פגש אותו בצנחנים מעיד שבאופיו התחולל מהפך דרמטי. "הסוויץ' שהוא עשה הוא רווח נקי של נועם. הוא נחשף לאוכלוסיות שעזרו לו להשתנות, נועם סיגל לעצמו ג'סטות שלא היו לו ביחידה, כל מה שחשבנו לחובתו היום כבר לא תקף". בתום פרק הסמח"ט הוא נסע עם המשפחה לקוונטיקו, להשתלמות במרינס. הוא התבשם מהרוגע, מהנימוס ומשיגעון ה- NBA. כיוון שגרנו ליד ואשינגטון הלכתי למשחקים של הוויזארדס, קבוצה של לוזרים שיכורים ומסוממים, לא כדי לראות אותם אלא את הקבוצות האורחות. זאת היתה עונת הפרישה של מייקל ג'ורדן, אבל למשחקים נגד שיקגו בולס אי אפשר היה להשיג כרטיס". כשחזר עמוס חויות מקוונטיקו הוא השתקע במעלות, לאחר שאשתו התקבלה לנהל את תיכון "אורט". הוא, לעומתה, הוצב בבית לחם להיות מח"ט עציון. הוא היה שם קצת יותר משנה, ובאופק - אחרי שנתיים בתפקיד - המתין לו שיבוץ קורץ כרמ"ח מבצעים. "כבר ראיתי את עצמי מסיים את שלב הבט"ש בחיי, מה שמילא אותי אושר גדול", אלא שאז נטרפו הקלפים. אסף שביט מסר את המפתחות, תיבון נקרא לדגל.
כבוד האדם הפלשתיני
"להוריד את חברון מהכותרות", זה היעד שסימן לעצמו מיד בהגיעו למפקדת החטיבה בהר מנוח. "מה שנחוץ כאן זה מח"ט רגוע וקר רוח", הוא מסביר כשהוא חולף בג'יפ ברחוב השוהדא ההומה במטיילי הפסח. כשנכנסים ללשכה שלו מקדם את פני הבאים צילום של בלחסן בהיותו מפקד סיירת צנחנים. "איתן, שהיה הסמג"ד שלי בגדוד 202, הוא החבר הכי קרוב שאבד לי. היינו עד כדי כך קרובים שלפני שהוא נתן לבתו את השם נועם, הוא צילצל אלי לארצות הברית לשאול אם זה בסדר מבחינתי". השיחה האחרונה שלהם היתה בשבת האחרונה לפני שבלחסן נהרג. "הייתי אז מח"ט עציון והיה לנו הסכם שנדבר לפחות פעם בשבוע", מספר תיבון. "זאת היתה שיחה שזכורה לי היטב, כי היו בה כל כך הרבה התחלות ומעט כל כך סוף. איתן התייעץ איתי בקשר ללימודים, הוא היה קצת לחוץ בעניין המינוי הקרוב שלו למג"ד, דיברנו על המשפחות, התעסקנו במיליון ואחד עניינים, רק לא במוות". בשמונת החודשים שתיבון באזור היו שלושה מקרי ירי לעבר רכב ישראלי. במבצע "ליל כלולות" היה תיבון יד ימינו של מפקד האוגדה יצחק איתן. במבצע נהרגו בכפר בית עווא שני מבוקשים, בהם הבכיר עיאד בטאט, ונלכדו עוד שני חברי חוליית החמאס. לתיבון חשוב גם להדגיש, כי "אשה וארבעה ילדים שהיו בבית לא נשרטו". השבוע, למרבה המבוכה, נגנב ארגז אמצעי לחימה מעמדת צה"ל בקרית ארבע. עוד ביומן האירועים שלו: פינוי חוות מעון ("שיכול היה להתפתח לטראומה לאומית לולא פעלנו בנחישות וברגישות"), הריסת נחלת הקבר של ברוך גולדשטיין (תפוח אדמה חם שהתגלגל ממח"ט למח"ט ונעצר אצלו) וגירושם של דרי המערות מדרום הר חברון. לא, הוא לא חושב שנהג במקרה זה בשרירות לב. "הדברים הוצגו לציבור בצורה מסולפת", הוא מתעקש. "שטח אש 918", תיבון מסנגר על פרשת הפינוי, "הפך למגרש משחקים בין הימין לשמאל בישראל, כשהצבא ניצב בתווך. באביב כמנהגן רועות בו משפחות מיטא את עדריהן, לכל אחת מהן יש בית משלה, המערות משמשות אותן באופן עונתי בלבד, הן לא גרות שם כל השנה". תיבון מתעקש לחזור על הגרסה הזאת, למרות שבתקשורת הופיעו עדויות מוצקות שיש בין דרי המערות אנשים שזה משכן הקבע היחיד שלהם. "כשפינינו אותם מהמערות כמובן שזאת לא היתה גחמה שלי, פעלתי מתוקף החלטת בג"ץ אחרי שעתירתם נדחתה. זה שהפכו אותם למסכנים עלי אדמות, זה לא מדויק. נכון, זאת אוכלוסייה מאוד ענייה, הם לא אנשים רעים, הם לא מחבלים, אבל עדיין מדובר בשטח אש שהם נכנסו אליו שלא כחוק. מדובר במאבק על קרקעות שאותו מכוונת הרשות הפלשתינית. היא זאת ששולחת אותם, לשיטתה כמו שלכל עץ יש משמעות, כך יש משמעות למקום שבו העדר נמצא. אחרי שפינינו את חוות מעון ואת שוכני המערות, נוצר בשטח סטטוס-קוו שמנע חיכוך". אבל בג"ץ היה גם הערכאה שהורתה להחזיר את דרי המערות לשטח. "החלטת בג"ץ עלולה לגרום דווקא לעימותים", אומר תיבון. "אני מכבד את הפסיקה ומבצע אותה כלשונה, למרות שלדעתי היא לא לקחה בחשבון את מורכבות המצב. אני לא משוכנע שנעשה צדק, אם כי במציאות כל כך מורכבת לא ייתכן צדק אחד. אנחנו נמצאים בנקודה מכרעת בסכסוך בין העמים, לכל דבר יש משמעות הרבה מעבר לכאן ולעכשיו. דקה של חוסר ערנות ומעגל הדמים אי אפשר יהיה לעצור אותו". הוא יודע כיצד נשמעים דבריו, ולכן מקפיד לאזן: "אני אומר את זה כאדם שהוא רגיש לכבוד האדם הפלשתיני, זה לא מקרה שכוח המשקיפים של TIPH צימצם השנה את נוכחותו בחברון. זה קרה כי מספר התלונות על התנהגות חריגה של חיילים התמעט ב-80% מאז שאני כאן, קיימת ירידה חדה במספר תיקי מצ"ח שנפתחו בזמן האחרון. שלא תהיה פה טעות, אני לא מהאו"ם, אני מצבא ההגנה לישראל. באתי לפה לא לחפש שותפים לכוס תה אלא לדאוג קודם כל לביטחונם של המתישבים היהודים. ביחס לפלשתינאים, גם בלי שאני תופש את עצמי כמח"ט הומני, הנתונים מדברים בעד עצמם".
הנשק העיקרי
כשהגיע אליו לגזרה לפני חודשיים גדוד "הבוקעים הראשון" של גולני, אסף תיבון את הסגל וערך לסיפתח משאל, איפה הם מעדיפים לשרת לו בידם הברירה: בחברון, שהיא עתה רגועה, או בלבנון ערב היציאה. אצבע אחת לא הורמה בעד האופציה החברונית. אחר כך בתדריך הורה להם עקרון יסוד: "למעט היתקלות מטווח קצר אני לא רוצה שתשלפו. אני רוצה שתחשבו. תפעילו את האמל"ח העיקרי שלכם, שהוא השכל הישר". המח"ט שקדם לו, יגאל שרון, היה אמן של יצירת איזונים בעיר בעלת פוטנציאל ההתלקחות הגדול בגדה. הוא החליף צ'פחות עם פלשתינאים בקסבה כמו גם חיבוקים עם יהודים במתחם אברהם אבינו. תיבון שומר על דיסקרטיות במגעיו עם האוכלוסייה הערבית. הוא הודף את הטענות כאילו התאהב במתנחלים, אבל מודה ש"בתפקידי ביו"ש למדתי להכיר את ההתיישבות הישראלית. יש בארץ בורות עצומה בנוגע אליה, קומץ קיצונים חמום פוגע בשמו של ציבור גדול, ערכי וחיובי
".


פורסם בתאריך- 05/05/2000
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #82  
ישן 09-11-2010, 22:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
צה"ל / אל"מ דרור ויינברג - הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מח"ט חברון נהרג כשהסתער בראש חייליו \ מאת עמוס הראל, ים יהושע ויהונתן ליס

צה"ל / אל"מ דרור ויינברג - הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...contrassID=1%22
"כל מי שהכיר את דרור", אמר אתמול אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, לאשתו של אלוף-משנה דרור ויינברג, "לא יכול להתפלא על האופן שבו נהרג: בראש חייליו, מסתער כדי לחלץ נפגעים ולפגוע במי שיורה עליהם". ויינברג - מפקד חטיבת חברון (יהודה) שנהרג שלשום עם עוד 11 חיילים, שוטרי מג"ב ואזרחים בקרב עם חוליית הג'יהאד האיסלאמי - הוא ההרוג הבכיר ביותר של צה"ל מאז פרוץ העימות בשטחים. ויינברג, בן 38, תושב ירושלים ואב לחמישה, נחשב לאחד מטובי מפקדי השדה בצה"ל. זו אינה אבחנה שלאחר המוות - עמיתיו ופקודיו דיברו על כך בגלוי, במיוחד בשנתו האחרונה שעשה בחברון. "ייעדנו אותו לגדולות", אמר קפלינסקי.

ויינברג נולד בכפר סבא, והיה בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא התגייס לצה"ל לסיירת מטכ"ל. "דרור תמיד היה מופנם", סיפר אתמול אביו, אורי, ולכן כששמע את ההודעה על קבלתו לסיירת, הוא "לא הראה לנו שמחה מיוחדת". אך במשך השירות בצה"ל, סיפרו קרוביו, "הוא ראה בו שליחות עצומה". לאחר תקופה קצרה בסיירת, נשלח ויינברג לקורס קצינים, שבסיומו העניק לו שר הביטחון אז, יצחק רבין, את אות החניך המצטיין. וינברג חזר לסיירת כמפקד צוות. בסוף שנות ה-80 עבר לצנחנים, כמפקד פלוגה בגדוד 890. מכריו מאז זוכרים אותו צועד בראש במבצעים בדרום לבנון, קטן קומה, מוצק, נמוך כמעט בראש מהקשר ומהמא"גיסט שלו. מאוחר יותר מונה לפקד על אותו גדוד. קפלינסקי, איש גולני שהיה אז מפקד אוגדה מובחרת, שמע על הקצין מעמיתיו בצנחנים ו"שלף" אותו לפקד על יחידת העלית "מגלן". אחר כך פיקד ויינברג על חטיבת צנחנים במילואים ומשם עבר, ביוני אשתקד, לשרת בחברון.

במשך שנים נחשבה חברון לגזרה הקשה ביותר בשטחים. קצין שמונה לפקד על החטיבה, ידע בדרך כלל שמשם סלולה דרכו לצמרת, בתנאי כמובן שלא יסתבך במהלך תקופת כהונתו. אולם לוויינברג היתה "מגבלה", שקודמיו לא סבלו ממנה: הוא חבש כיפה. כקצין דתי בחברון, הוא נבחן בשבע עיניים, מכל הכיוונים. בשמאל חשדו בו שהוא "קצין מטעם"; המתנחלים ציפו ל"אחד משלנו". די במהרה המח"ט התגלה כקצין קפדן, עצמאי וקשוח, שאינו עושה חשבון לאיש. פעילי כך אפילו חילקו נגדו כרוזי שטנה, ליד בית הכנסת בשכונת מגוריו, קרית משה. בינתיים, צמחה מתיחות זמנית בינו לבין אלוף הפיקוד הקודם, יצחק איתן, שלא התלהב מחלק מההחלטות שקיבל המח"ט, ובהן הנחיה לחייליו לנוע חבושי כומתות, במקום קסדות, בטענה שכך הם משדרים יותר "חיילות וקשיחות". אבל בהדרגה הסתגלו הכל לווינברג: בפיקוד המרכז דיברו בהערכה על ה"שריף" שמשליט סדר בחברון והופך אותה, ברוב חודשי השנה, לעיר השקטה ביותר בגדה. האמון בשיקוליו הלך וגבר ועמו פחתה ההתערבות מגבוה בהחלטות שקיבל. קציני מילואים ששירתו בגזרתו חזרו מלאי התפעלות מקור הרוח המוחלט ששידר ומהעצמאות הכמעט בלתי מוגבלת שהעניק להם. המתנחלים, חרף עימותים תכופים עם המח"ט, דיברו עליו כעל המפקד הטוב ביותר שהיה לגזרה מעולם. אף שבדעותיו הפוליטיות היה מתון בהרבה מהם, העניק ויינברג למתנחלים הגנה מרבית. "הוא לא הכניס את עצמו לתוך העניין הזה מבחינה רגשית, ואמר לתושבים שם שהוא יפעל אך ורק על פי החוק", אמר קרוב משפחה. "הוא לא עשה להם שום הקלות - ואמר שאין כל קשר לכך שהוא דתי. לפני כמה זמן היינו איתו בסיור בחברון, ושאלנו אותו האם יש לו כוח להתעסק ב'שטויות' שלפעמים נאלצים להתעסק בהם בשירות כזה. הוא אמר שנושא ההתיישבות היהודית לא פחות חשוב מעצם השירות". ההצלחה בחברון פתחה מחדש עבור ויינברג אפשרות לזכות באחד התפקידים הנכספים ביותר לקצינים בדרגתו - מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה. באוגוסט השנה התבשר על המינוי. שניים מאוהדיו, קפלינסקי ומפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, דחפו לקבלת המינוי. בקיץ הבא אמור היה ויינברג לרשום עוד היסטוריה קטנה: המח"ט הדתי הראשון בצנחנים. הקרב בסימטה הקטנה בחברון קטע את תוכניותיו. ויינברג היה נשוי להדסה, ונולדו להם חמישה ילדים: יואב (14), יעל (11), איתן (8), ישי (5) ואורי (3). האשה בהריון כעת, וממתינה להולדת ילדם הששי. ויינברג השאיר אחריו גם אב, אם ושלושה אחים צעירים. חרף השירות הצבאי התובעני, ויינברג לא שכח את לימודי התורה. אחיו הצעיר, מתן, סיפר: "מתחילת הדרך אחי היה מקורב לישיבת מרכז הרב. כל יום הוא הקדיש שעות ללימודי תורה, והוא התגאה בכך שבנו, יואב, לומד היום באותה ישיבה. גם כשהוא היה בשטח הוא היה לומד". קרובי המשפחה הרבים שהגיעו אתמול לבית אביו של ויינברג בכפר סבא ביקרו גם בבית הקברות הצבאי, הנמצא בסמוך, שבו ייקבר היום ויינברג ב-13:30. במקום קבורים שני דודיו של דרור, שלומי ושמעון קניגסבוך, שנפלו במלחמת ששת הימים. "עכשיו", אמרו בכאב כמה מהמבקרים, "דרור מצטרף אליהם, כמסורת ארוכה, רבת שנים, של משפחה שהקדישה את חייה לצבא".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #83  
ישן 20-11-2010, 09:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
כתבה במעריב על חגי פלג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"דוברמן. מנהיג נערץ. רב ראשי. פה ג'ורה"\ מאת חן קוטס-בר

כזה הוא חגי פלג, שפרש מתפקידו כמנכ"ל המשרד לביטחון פנים בעקבות תלונה על הטרדה מינית: אי אפשר להישאר אליו אדיש

| 19/11/2010

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&loc=4&tmp=1157
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #84  
ישן 27-11-2010, 22:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות" על האלוף בני גנץ מ- 2002\04\26.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות", "הארץ" 2002\04\26.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
אלוף עצבות\ מאת אביחי בקר
כמה קצינים בצה"ל מקבלים דרגת אלוף בגיל ארבעים ושתיים? וכמה מפקדים בכירים מוכנים לעלות על במה ולהגיד - נכשלתי? סוד הקסם העצוב של אלוף פיקוד הצפון החדש, בני גנץ
מאז יולי 2001 נושא בני גנץ בתואר מחייב: "צעיר האלופים בצה"ל". במטכ"ל שרוב אלופיו נושקים לגיל חמישים זכה גנץ לדרגה שלו בגיל ארבעים ושתיים, אחרי שלוש שנים בלבד בדרגת תת אלוף. בשבוע שעבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, עמדת מפתח שהופכת אותו לאחד המועמדים המבטיחים ביותר להתייצב בראש הפירמידה הצבאית בבוא היום. מה סוד הקידום המטאורי של בני גנץ? ההסבר הקל בא מתחום הפוליטיקה הצה"לית הפנימית: גנץ הוא בן טיפוחיו של שאול מופז, הרמטכ"ל שמילא את צמרת צה"ל בקצינים המקורבים אליו בתוקף עבר משותף בצנחנים. איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל. כמה דוגמאות: תא"ל מאיר כליפי, לשעבר קצין האג"ם של מופז בצנחנים, מפקד על אוגדה 91 המופקדת על גבול לבנון; תא"ל גרשון יצחק (ג'רי), שהיה מפקד גדוד הצנחנים 202, מפקד על אוגדת יהודה ושומרון; תא"ל ישראל זיו, שהיה מג"ד 50 מפקד על כוחות צה"ל באזור עזה; ואחרון אחרון חביב, בני גנץ, לשעבר מפקד גדוד הצנחנים 890, מקבל עכשיו לפיקודו את הגזרה הצפונית כולה. איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד- חטיבת הצנחנים של מופז. לכל לאורך המסלול שלו הוקפץ גנץ מעל בני גילו ומחזורו פעם אחר פעם. לראשונה זה קרה בתחילת דרכו, כשמ"פ בגדוד 50 סולק בעקבות תאונת אימונים וגנץ הוזעק למלא את מקומו. לאחר שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בפברואר 99' מהתפוצצות מטען שהניחו אנשי חיזבאללה, הוזנק גנץ הצעיר למלא את מקומו. הדילוג הבא, שוב בנסיבות עגומות, בא בספטמבר 2000, כשהחליף את מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, תא"ל שלמה אורן, שהודח מתפקידו בשל חלקו בפרשת "דובדבן" בעסירה א-שמאליה, תקרית שבה נהרגו שלושה חיילים מאש חבריהם. גנץ קיבל את אוגדת איו"ש ערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. בקושי מלאו תשעה חודשים לכהונתו זו וכבר נשלף, בעיצומה של הלחימה בשטחים, להיות מפקד הגיס הצפוני, צעד שנראה כאילו נועד להכשיר אותו להיות אלוף הפיקוד. ואמנם, אחרי כשבעה חודשים בלבד הוזנק, כמצופה, לתפקיד הבכיר הנוכחי.
נסיך או צפרדע
לא פלא שהההתקדמות הצבאית המהירה הצמידה לגנץ את הכינוי "הנסיך". אלא שהנסיך בעצמו מתייחס בביטול לתואר האצולה ובעיניו שלו הוא דומה יותר לצפרדע. "בבצות שאני נמצא בהן אני עדיין מחפש את הנסיכה שתיתן לי נשיקה", אמר לאחרונה לעמית. גנץ יודע על מה הוא מדבר. למרות הקידום המסחרר הועם זוהר נסיכותו עם השנים וטור החובה שלו כבר אינו ריק כפי שהיה עד "דמדומי שחר", מבצע הנסיגה מלבנון, ואירועי "גאות ושפל", המבצע שפתח את העימות הנוכחי עם הפלשתינאים. יש בגנץ מנות לא קטנות מאותו מרכיב חמקמק שנקרא כריזמה. הוא מסוג המפקדים שקשה להתעלם מנוכחותו ומדבריו. הוא בולט בכל חבורת קצינים, לא משנה מהן דרגותיהם, ואם זר ייקלע לחברתם סביר שמבטו מיד יתמקד בגנץ. קשה להסביר למה: יש המצביעים על חיצוניות המרשימה - עם קומתו התמירה, קלסתרו המסותת וכחול עיניו הוא ליהוק טבעי לכל סרט מלחמה הוליוודי. אחרים מציינים דווקא את אישיותו - לקט הערכות אופי כולל מונחים כמו "הדר", "נועם ההליכות", שלווה פנימית", "העדר פוזות", "איש כבוד" ועוד כהנה וכהנה. בני גנץ, נשוי (לרויטל) ואב לשניים, מתגורר במרכז הארץ. הוא נולד ב-1959 במושב העולים כפר אחים שליד קסטינה, בן להורים דתיים, ניצולי שואה, שנישאו במחנה מעצר למעפילים בקפריסין והיו ממייסדי המושב. את הכיפה הסיר מראשו ביום שבו נכנס בשערי פנימיית הכפר הירוק, שם התמחה בענף הרפת. אתו במחזור היה אל"מ במילואים יגאל שרון, מח"ט חברון לשעבר ומרואיין מבוקש בהווה. "הייתי די מקובל, לא דמות מיתולוגית אבל הייתי בסדר", כתב גנץ לפני שנתיים בחוברת היובל של המוסד. ה"בסדר" הזה לא כלל הצטיינות בלימודים: בכיתה י' היו לו שבעה ציונים שליליים, מה שגרר איומי סילוק מצד ההנהלה. בסופו של דבר מחלו לו בעיקר בזכות פעילותו בוועדות שניהלו את חיי החברה והמשק בבית הספר. הוא היה סדרן עבודה, התפקיד בה"א הידיעה חשף את ניצני המנהיגות שלו כבר בגיל שש עשרה. "הכל מייצר אחריות לקחת על עצמך דברים", הוא סיכם בעלון את תרומת הפנימייה לגיבוש אישיותו. כשביקר במקום לרגל חגיגת היובל, לראשונה מאז סיים את בית הספר בקיץ 77', הוא שם פעמיו קודם כל ל"מחששה" (הוא נשאר מעשן כבד עד היום). גנץ התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח) בזמן שדימוי הגדוד היה ירוד בגלל שורת תקלות מבצעיות בלבנון. המפנה לטובה החל להסתמן כשדורון אברוצקי (אלמוג), אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, התמנה לפקד על הגדוד. גנץ הוא אחד התוצרים המובהקים של אותה תקופת פריחה. "נבון, שקול, מבריק ושובב", זוכרים אותו חייליו ומשחזרים את סיפור מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים בתל נוף דרך גבעת הרדאר לכותל המערבי. המג"ד הכתיב קצב מטורף, פלוגה א'- שגנץ היה בה הסמ"פ- צעדה במאסף. אחרי שעברו בקיבוץ גזר הופתעו הכל לראות את גנץ מפטרל לאורך הטור על זוג אופניים שסחב מאחת החצרות, מדווש להנאתו ומצלצל בפעמון כאילו הוא בטיילת, "מבסוט כמו ילד וחיוך קונדסי על פניו". הכל היו משוכנעים שאברוצקי לא ישתוק על המעשה, אבל המג"ד הצטרף לצחוק הכללי. היתה תחילתה של ידידות, שממשיכה להתקיים למרות פער הדרגות וההבדלים בסגנון. "היה לנו לפניו מ"פ בחסד, אבל הצל הענק שהוא הטיל לא כיסה את בני", אומרים כמה מחייליו. "לרגע לא היה לנו ספק שאם הוא יישאר בצבא הוא יהיה קצין בכיר". אחרי שסיים תפקיד מ"פ נשלח גנץ לארצות הברית לקורס של המארינס. במלחמת לבנון הוא הצטרף לכוח הצנחנים שלחם במערב ביירות, החליף מ"פ שנפצע ואחר כך התמנה למפקד החה"נ (יחידת ההנדסה החטיבתית). בשנת 84' זימן אותו דורון אלמוג להיות סגנו ב"שלדג". ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות. בשנת 89' הוא התמנה למפקד "שלדג", והביא אתו רבים מאנשי 890 שיסייעו לו. הקדנציה שלו נמשכה שנתיים, וגולת הכותרת שלהן היתה "מבצע שלמה" להבאת יהודי אתיופיה במאי 91'. ותיקי שלדג, לא שחקני הרכש של גנץ, מציינים ברובם שהוא לא הטביע חותם של ממש. "הוא לא כוכב, הוא לא התקווה הלבנה. הוא בסדר, הוא אדם ערכי שאין בו מילימטר של רוע, מצד שני הוא שמרן ולא ממש פורץ דרך. המסר שלו זה שקט תעשייתי".
בניחותא
גנץ אינו מזן המפקדים האימפולסיוויים, השתלטניים, הששים אלי קרב ומקבלים החלטות מהמותן. אם כבר הוא מייצג את המפקד הדמוקרטי, המתלבט, המתייעץ, ויש אומרים- ההססן. בכיר בשב"כ שעבד לצדו אומר: "בקבלת החלטות הוא בפירוש מהסוג האטי ומבחינתי זה בסדר. הסגנון שלו הוא 'בוא נראה, בוא נבדוק, בוא נלמד קודם את המשמעויות', הוא שם על עצמו הרבה בלמים אבל ברגע שהוא מחליט העשייה מתבצעת במלוא התנופה". מפקד יחידה מיוחדת: "הפטנט הזה של הטיפוס המתלבט- הוא עושה בו שימוש מוגזם. בני הוא איש שתענוג לעבוד אתו בצוות, הוא אמן ביצירת תחושה של שותפות והזדהות, הוא לא מנסה להשפיע בכוח, בחפ"קים הוא סמל של שלווה ורוגע, אף פעם לא בלחץ. הבעיה היא, ויש כאלה שאותם זה משגע, שהוא נוטה לדחות החלטות למחר ואז למחרתיים, אולי אפילו כדי למוסס אותן. אבל אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת. האמנות היא לאו דווקא לקבל החלטות, שאז אתה עלול לסגור לך אופציות, אלא לקבל החלטות בזמן, כך שהדחייה שומרת את האופציות פתוחות". מג"ד צנחנים: "יש כאלה שמעדיפים לקבל החלטה, אפילו פחות טובה, העיקר להחליט עכשיו. בני לחלוטין לא שייך לאלה. עד שהוא מחליט הנשמה יוצאת, התפישה שמנחה אותו היא שכדאי לחכות עד לדקה התשעים ואפילו לתוספת הזמן בתקווה לאסוף בדרך עוד מודיעין. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, זה לא שהשיטה שלו היא לחכות עד שהפריץ ימות". הסימן הברור ביותר לעובדה שהפיקוד הבכיר רוצה ביקרו של גנץ היה מינויו למח"ט חברון אחרי הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא הרבה להופיע אז בתקשורת, לא רק בגלל המצב הרגיש אלא גם משום שהוא שייך לזן הקצינים שהמצלמה אוהבת ודובר צה"ל נהנה לחשוף לציבור- שילוב של דיבור רהוט, רוגע, צניעות, אף לא שמץ מאצ'ואיזם וכבונוס- מראה של גנרל. "אני אוביל את החטיבה בהשקט ובבטחה", היה המשפט שבו פתח את שיחת ההיכרות כשהתמנה בספטמבר 96' למפקד חטיבת הצנחנים. כאן הוא עצר, בעיניים חצי עצומות הוא שאף מהסיגריה, ובטרם המשיך בדבריו המסר כבר היה ברור: ההתנהלות מעתה והלאה תהיה שונה לחלוטין מהסגנון שאפיין את קודמו ישראל זיו. הקצינים התקשו לעכל את העצמאות והחופש שהוגשו להם פתאום במנות גדושות, אחרי שהתרגלו לנוקשות של קודמו, שהכתיב להם עשרים וארבע שעות ביממה מה עליהם לעשות. גנץ, הקוטב ההפוך מזיו ה"פרוסי", הציע דגם של מנהיגות מרוככת שיש בה לא מעט מרכיבים אזרחיים. הוא גילגל את היוזמה לפקודים והיו שלא עמדו במעבר הקיצוני. חסרה להם הלוחמנות והכוחניות של המח"ט היוצא. אחרים נשמו סוף סוף לרווחה. "הצנחנים ייזמו, יובילו, יהוו דוגמה ומופת וינצחו בקרב", היה המוטו שלו, והודות לאנושיות ששידר הוא הצליח לרתום לשירות קבע כמעט כל מי שרצה. נקי, מחושב, לאט לאט, אין ספק שקצין אג"ם של גנץ בצנחנים, איתי וירוב, קלע בול כשהצמיד לו את הכינוי "בני- חותא". גנץ כדרכו השכיל להקיף את עצמו באנשים מעולים, הוא היה תכליתי וממוקד מאוד ואת הטיפול בתחומים שלא עניינו אותו הוא השאיר לחבר הנאמנים. הוא לא טבל את הידיים בבוץ, המנהיגות שלו היתה מרוחקת, לא צ'פחות ולא הסתחבקות. "הוא לא היה חבר, הוא היה אבא", מעידים פה אחד המג"דים ששירתו תחתיו, רובם ככולם אוהדים מושבעים. מצד שני, הם זוקפים לחובתו את הטיפול הרך מדי במפקדים שמשכו לכיוונים שליליים. "הוא לא ממהר לבעוט, הוא מעל הדברים האלה, וכשהוא כבר מבחין בתככנים הוא מתעלם. בצנחנים זה איכשהו הסתדר, אבל בפיקוד צפון, שהוא לא המגרש הביתי שלו, העדינות עלולה להיות בעוכריו".
נכשלתי
לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי. "מח"טים אחרים היו מתחקרים, מפיקים לקחים וממשיכים הלאה בלי להניד עפעף", אומרים הקרובים לו, "אבל בני התקשה להתאושש". כשעמית משכבת האל"מים אומר לי "תבדוק למה הוא עצוב" - זה האירוע שהוא רומז עליו. יש לא מעט מקטרגים הטוענים שגנץ סובל ממינון יתר של רגישות לאבידות, שאמנם לא חסר לו אומץ לב אבל בעקבות "מרכבות האלים" הוא נהיה זהיר מדי, שונה ללא הכר מגנץ הקודם. קומתו שחה, ולא רק כמשל. מכל מקום, במקרה או לא במקרה, עד לתפקיד הבא הוא יצא ללימודים בוואשינגטון. אשר להתנהגותו בקרב, יש שמשווים אותו למשקיע סולידי בבורסה, שלעולם ילך על בטוח ויימנע מסיכונים. הוא אף פעם לא יגיד, "תתקוף, אני כבר אשיג את האישור". הצבתו בראש יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) חודשיים אחרי שנהרג ארז גרשטיין, עוררה ביקורת רבה מצד הקליקה של גולני בפיקוד צפון, בראשות האלוף גבי אשכנזי. אנשיה קיוו לקבל את אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני, וגנץ נראה להם תחליף לא הולם. ההתנגדות לא נבעה רק מהיריבות ההיסטורית בין גולני לצנחנים, אלא גם מהתחושה ש"בני", כפי שהגדיר אז בבוטות אחד מהחבורה, "הוא אורח, הוא לא ימצא את הידיים ואת הרגליים, אין להשוות בינו לארז שחרש פה כל סלע. זה לא אישי, אבל הוא לא היה שותף לאורך שנים לקבוצה המצומצמת מאוד של ה'צנטוריונים' שלחמו בלבנון באופן רצוף". גנץ נשלח ללבנון להיות כונס נכסים, כשכבר היה ברור שהיציאה קרבה. אחרי הפינוי במאי 2000, שתואר גם כנסיגה, מנוסה, או נטישה, עלה גנץ על הבמה בפו"ם, בכנס לסיכום המבצע, והכריז קבל עם ועדה "נכשלתי". בלי לכחד הוא הציג את התקלות אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה. התגובות על ההודאה היו חלוקות. "היום זה כבר טרנד לקום ולהכות בפומבי על החזה, אבל אז זה היה מחזה בהחלט לא שגרתי", מעיד קצין צנחנים, שותף לדרך. "ביושר הכי נוקב הוא לא הסתיר דבר. בעיני זאת עוצמה, זה אומץ לב. היו כמובן, בעיקר החבר'ה מגולני, כמה צפוי, שלא אהבו את מה שהם פירשו כיללות". בדיון שקיים גנץ עם קציני המטה שלו במטולה, קודם למפגש בפו"ם, נשמעו קולות רמים שתבעו ממנו להחזיר את המפתחות. במצב רוח שפוף, בטרם הספיק להתאושש, נפלה עליו אינתיפאדת אל-אקצה, יומיים בלבד אחרי שהחל לפקד על כוחות צה"ל בגדה. המפקדים בשטח שאבו עידוד רב מהמעורבות שגילה; "הוא היה קשוב ופתוח, מאתגר, ההערות שלו היו חכמות, הוא נתן גיבוי, משרה המון ביטחון", מספר מג"ד ששירת בתחילת האינתיפאדה בגזרת חברון, שאז היתה חמה במיוחד. "מספרים עליו שהוא אליטיסט? לא זה הרושם שקיבלנו". במפקדות של החטיבות המרחביות, לעומת זאת, לא ניכרה התלהבות רבה מהמפקד החדש. התחושה שם היתה שגנץ לא תוקפני כמתבקש מחומרת השעה. כל זה השתנה כשתא"ל גרשון יצחק החליק לנעליו של גנץ ביולי 2001. "אל תשכחו, הגיע מפקד אוגדה חדש", הוא הבהיר מהרגע הראשון. בניגוד לגנץ, האיש החושב, האסטרטג, עבר יצחק מיד לביצוע, הכתיב קצב שונה לגמרי של פעילות נחושה ולוחמנית. גם המתנחלים לא זיכו את גנץ בתשואות. הם התרשמו מהאיכות והעומק שלו, אבל ראו בו שבוי של רוח אוסלו הרואה בפלשתינאים פרטנר. בפרשת ה"טיול" להר עיבל, שבו נהרג הרב בנימין הרלינג מקדומים, הם זקפו לחובתו את ההתמהמהות שבגללה חלפו חמש שעות עד שהקבוצה חולצה, וגם זאת רק כשירדה החשיכה. את העובדה שגנץ ליקט במו ידיו את המטיילים, בהם תינוקות, הם שכחו לו. הם האשימו אותו שלא הגדיר עדיין את הפלשתינאים כאויב ולכן לא פעל במלוא העוצמה לשיתוק מקורות הירי בבלאטה. זה קרה מיד בתחילת האינתיפאדה, זמן קצר אחרי פינוי קבר יוסף. הצירוף של שני עימותים טראומטיים אלה העיבו על תפקודו של גנץ, שהיה אז חדש בגזרה. בגלל רגישותו, הוא נקלע למצוקה. הרמטכ"ל, שזיהה את הסימפטומים, התאמץ לשלוף בעוד מועד את חביבו מקו העימות.
התחרות
ההודעה שהוציא דובר צה"ל על אודות מינויו של גנץ למפקד גיס, בישרה גם על מינויו של משה קפלינסקי, לשעבר מח"ט גולני ומפקד עוצבת הגליל, למזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון. באותו יום קיבלו שניהם גם את דרגת האלוף, ובכך נפתחה באופן לא רשמי התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בסוף העשור. כך היה גם כשנמסר בחודש שעבר, בו-בזמן, כי אושר מינויים של קפלינסקי, בן ארבעים וארבע, לאלוף פיקוד המרכז ושל גנץ, בן ארבעים ושלוש, לאלוף פיקוד הצפון. המרוץ הצמוד של הצמד- חמד, זה צנחנים וזה גולני, ירתק בשנים הקרובות את צמרת צה"ל. עוד לפני פינוי דרום לבנון ניכרו ניצני התחרות. קפלינסקי היה מפקד אוגדה 91 וגנץ מפקד יק"ל, שתי גזרות אחריות שכנות. גנץ ספג את מלוא הביקורת על הנסיגה החפוזה, השארת הציוד, הלוחמים שנשכחו ואפילו את הפקרת צד"ל ייחסו רק לו, כאילו הוא נתן את ההוראה, בעוד שקפלינסקי זכה לתשבוחות על תפקודו. במבט לאחור ההשוואה אינה הוגנת. כל מה שהיה על אוגדה 91 לעשות היה לפרק שלושה-ארבעה מוצבים, ולכן לא פלא שהיא ביצעה את המשימה בלי דופי. לא כך יק"ל, שהיתה מטופלת בין השאר במפקדות, שמטבע הדברים קשה יותר לקפלן בהתרעה קצרה. "בני קיבל הנחיה מפורשת", אומר בכיר בפיקוד צפון שתובע את עלבונו של גנץ, "שלא רק שאסור לו בשום אופן לדבר עם צד"ל על מועדים, אלא שעליו למשוך אתם זמן ככל שניתן. היה לנו ברור שביום פקודה, שבו יגידו לו ללכת, הוא יהיה תקוע עם חלק גדול מהדברים. הוא לא יכול מבעוד מועד להסיג למטה את המיטות של עאישייה, לדוגמה, כי אז אנשי צד"ל, שהובילו את המנהלות של יק"ל, היו מבחינים שמשהו עומד להתרחש. בגזרת אוגדה 91 הסידור היה אחר. צה"ל היה אחראי לשיירות ולכן אצלם אפשר היה לטפטף את הציוד אחורה. כמו שצפינו, ביק"ל נשאר יותר ציוד מאשר באוגדה 91. במצב הזה היה נוח לגורמים מסוימים", הוא מתכוון לאנשי גולני, "להפנות אצבע מאשימה דווקא לכיוון בני, ואני טוען שמפליא איך למרות התנאים הבלתי אפשריים הוא פינה כל כך הרבה". "האבסורד הוא", שוצף-קוצף כנגדו קצין בכיר, "שגבי, קפלינסקי ובני, המפקדים הבכירים שפיקדו על הנסיגה מלבנון שהתנהלה בצורה מבישה, מעמדם שודרג למרות הביזיון. הדרג המדיני הגדיר להם את חודש יולי כמועד היציאה: לא רק שהם לא עמדו במשימה, הם מתפארים שהבריחה עברה בלי שריטה. הרי לא היה קרב בכלל, חיזבאללה ביוזמתם הלכו אחורה. ההיסטוריה עוד תסטור לנו בפנים על מה שהתרחש שם, מדובר במכה אנושה לכוח ההרתעה ופשיטת רגל ערכית ששלושתם כאחד שותפים לה. החלק של בני בתוך זה, שפעמיים רצוף, בדרום לבנון ובאיו"ש, מנהיגותו לא עמדה לו במבחנים הגדולים. המקרה שלו מוכיח שלהיות נחמד זה לא מספיק. זה לא שהוא לא מוכשר, אבל להיות אופרטור של החזית הצפונית - המינוי הזה שלו עוד יתנפץ לנו בפנים". גנץ נכנס בשבוע שעבר ללשכת אלוף פיקוד צפון כשלצד מברכים יש לו אופוזיציה רחבה, הן עניינית והן של בעלי אינטרסים שקידומו המהיר דחק אותם לאחור. אלה מנסים לעשות דה-לגיטימציה של המינוי. כשחוקרים גם את הזרמים התת קרקעיים, מגלים שבעצם לא את גנץ הם מחפשים, אלא הוא בידיהם רק מכשיר נוסף לערער באמצעותו על שיקול הדעת הכולל של הרמטכ"ל. "
(מתוך עיתון "הארץ" 2002\04\26)


על הקרב המשמעותי הראשון שלו סיפר גנץ בכתבה לבמחנה:

"המפקד באימון מתקדם"

"התגייסתי בשנת 1978 לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101. הטירונות עצמה לא הפחידה אותי יותר מדי, ידעתי שיטרטרו אותי, וכך באמת היה, ואני צחקתי מכל העניין. אבל שנה לאחר הגיוס עברתי לאימון המתקדם ופגשתי את המפקד שלי- אורי ארליך, ושם ראיתי מודל פיקוד אחר. היו בו כל- כך הרבה דברים יפים, והוא היה כל- כך בוגר. אפשר להגיד שהוא ממש יצק את האופן שבו התנהגתי כחייל. אני חושב שמה שהיה מאוד חשוב אצל אורי, זה שהוא היה גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות. עם אורי היו לי המון אירועים מבצעיים חשובים ומשמעותיים, אבל יש אחד שאני זוכר במיוחד. זהו מבצע "איש דמים"- שהיה הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים. התחלנו לשמוע פיצוצים בתוך הבית וקולות של בכי, שלא ידענו לזהות אותם. החלטנו שבגלל שאיננו יודעים את הבכי, מנתקים מגע ולא משאירים את המטענים בתוך הבית. אמרתי לאורי בקשר "תזכור את שלכת", כי במבצע שלכת, שהיה כאשר הייתי חייל, נהרגו שני מ"פים מגדוד 50, כשבית נפל עליהם. אמרתי לו שהבית תיכף יתפוצץ על יושביו ועליו, ואורי ניתק מגע. התרחקנו לא הרבה והבית עף באוויר. מסתבר שזה היה בונקר או משהו. אורי כיום סמח"ט של חטיבת מילואים בפיקוד, וכן, הוא גם יכול להיות כפוף אליי מדי פעם, זה לא נורא." (האלוף בני גנץ, סגן הרמטכ"ל, מתוך עיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #85  
ישן 04-01-2011, 09:57
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
פסקה מעניינת
בתגובה להודעה מספר 84 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבתו של ‏אביחי בקר, "אלוף עצבות" על האלוף בני גנץ מ- 2002\04\26."

אפרופו חשיפת אמצעי הביון בלבנון על ידי חיזבאללה/צבא לבנון בחודש שעבר, זה בהחלט אזכור מעניין... לך תדע, אולי אחד מהאמצעים שנחשף ב 2010 נפל לידיהם כבר ב 1997...

לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה. האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #86  
ישן 27-11-2010, 22:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כתבתו של ‏אביחי בקר, "למה דווקא ג'רי", עיתון "הארץ"
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
למה דווקא ג'רי\ מאת אביחי בקר

מינויו של תא"ל יצחק גרשון (ג'רי) לפקד על כוחות צה"ל בגדה מעורר חילוקי דעות בצמרת הצבא. יריביו תמהים במה זכה קצין בינוני כמוהו לפקד על הגיזרה הרגישה ביותר של צה"ל. תומכיו מבטיחים הפתעות. במועצת יש"ע מרוצים. בינתיים.
"האירוע המעצב שלו הוא הפשיטה על בסיס חיזבאללה במיידון במאי 88'. המבצע שבו פעל צה"ל לראשונה מעבר לרצועת הביטחון, ובהיקף חסר תקדים, נגד הארגון השיעי שהחל לבסס את אחיזתו באגף המזרחי של דרום בנון. לפחות ארבעים אנשי חיזבאללה נהרגו בקרב שהוביל סא"ל יצחק גרשון (ג'רי), אז מפקד גדוד 202 של הצנחנים. מפקד הפעולה היה שאול מופז, מח"ט הצנחנים אז, והיום הרמטכ"ל. חיילי הגדוד צעדו ליעד שניים עשר ק"מ וכשחזרו נשאו עמם שלושה חללים, סמל מרקו ברנשטיין, חוקר השבויים סרן בועז רביד והמ"פ הנערץ סרן ציון מזרחי. לבית חולים רמב"ם הובאו חמישה עשר פצועים. "הרימו את הראש והיו גאים במה שעשיתם, אפשר להיות עצובים אבל לא צריך לבכות", אמר גרשון למראה הפרצופים הדומעים. אלה שהיו לצידו במיידון מלאי שבחים על קור הרוח, המעוף והתעוזה שגילה תחת אש. במהלך ההסתערות הוא אף הופתע מטווח שני מטר על ידי לוחם חמוש באר-פי-ג'י והקדים אותו בשבריר שנייה. מבחינתו של גרשון, פעולת מיידון היא כרטיס הביקור שלו. באחת ההרצאות שלו על הפעולה שמעו אותו אומר: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". אלא שבעיני חלק מעמיתיו כרטיס הביקור שלו משובץ באירועים הרבה פחות מחמיאים, שמעמידים בסימן שאלה גדול את החלטת הרמטכ"ל להפקיד אותו על הזירה הרגישה ביותר של צה"ל. זה חודש מכהן גרשון, היום תא"ל, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. בחפיפה הקצרה שלו עם קודמו בתפקיד, תא"ל בני גנץ, הוא ביקש ממנו להניח לנושאים המבצעיים. עם זה, הוא אמר, כבר אסתדר בעצמי. הוא העדיף להתמקד בהיבטים המשניים לכאורה: תקשורת, מטכ"ל, דרג מדיני ומתנחלים, כל מערכת הלחצים מבית שתכריע לדעתו את גורל הקדנציה שלו לשבט או לחסד. אין זה מפתיע אפוא שפגישת העבודה הראשונה שלו, דקה אחרי שנגמר טקס חילופי המפקדים באוגדה ועוד לפני שכינס את המח"טים שלו, היתה עם חברי מועצת יש"ע. את גנץ הם השביעו מרורים. גרשון, נראה, הפנים היטב את הלקח. בינתיים הוא גם נועד עם נציגי היישוב היהודי בחברון ועם חברי מועצת קרית ארבע. מדיווחי המשתתפים בפגישות הללו עולה שהאוגדונר הטרי פותח את כהונתו ברגל ימין. "בנושאים שבהם בני היסס, ג'רי אישר מיד", הם מציינים בסיפוק. במילים אחרות, גרשון נתן להם להבין שיזכו להבנה רבה יותר מבעבר. "תזכרו שהתחלף פה מפקד", חזר והדגיש לפניהם בכמה הזדמנויות. גורם שמכיר היטב את המפקד היוצא והמפקד הנכנס, מנסה להעריך את הצפוי בגדה: "ג'רי לא בא רק כדי לתחזק את העסק. ברגע שייהרג על הצירים המתנחל השלישי, הוא יחתוך. בזכות אומץ הלב שלו, לסיר הלחץ של איו"ש הוא בפירוש האדם הנכון. הוא ייזום, הוא יקח סיכונים. לג'רי אין הקור והריחוק שמאפיינים את בני. הוא אגרסיווי, הוא עשוי אפילו להורות לתקוף יעדים עוד לפני שהדרג המדיני דן בנושא. הוא איש שמחליט ולא מתמהמה. בהשקפותיו הוא בטחיותר נץ מבני". בחודש שגרשון בתפקיד נהרגו באיו"ש - עד סגירת הגיליון - ארבעה ישראלים. השטח מצפה שיחתוך.
יתרון הבינוניות
כמו שקורה בדרך כלל עם קצינים המתמנים לתפקידים בכירים, גם הפעם יש חילוקי דעות על טיב המינוי. מבקריו מביעים ספקנות רבה אם כישוריו הממוצעים של גרשון הולמים את כובד המשימה בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. הם מציינים במיוחד את הפער בין הרטוריקה וההבטחות של האוגדונר החדש לבין הגשמתן במציאות. רבים מצטטים את המושג האירוני "סגור עם ג'רי", שהיה לשם דבר בצבא ורודף אותו בכל אשר יפנה. "זה לא שהוא עובד עליך", מסבירים מכריו, "מקור הנגע בנטייה הילדותית הקופצנית משהו להתחייב מבלי לבדוק אם אכן יוכל לממש את ההבטחה". לא מדובר במשימות מבצעיות אלא בהבטחות אישיות, למשל, מ"פ שגרשון הבטיח לו לצאת לקורס יוקרתי ואז התברר שהמכסה שניתנה לחטיבה התמלאה מזמן. זה קורה גם למפקדים אחרים אבל לא בתדירות שמאפיינת את גרשון. "קצין קטן אבל פוליטיקאי בחסד", מסכמים מבקריו. ב"עוצבת האש", אוגדת מילואים איכותית, התחנה שקדמה ליהודה ושומרון, הידהדה למרחקים אנחת הרווחה הקולקטיווית שנפלטה ביום שעזב את הלשכה ובמקומו התייצב טל רוסו. "שמרן, שגרתי עד שעמום, נפוח מחשיבות עצמית", אומרים יריביו. אמירות שלו בנוסח "דעתכם חשובה אך אינה קובעת" הרתיחו רבים. "כשמקשיבים לג'רי אפשר בקלות ללכת שולל אחרי המלים הארוכות המלוות בארשת פנים רצינית", אומר אחד ממבקריו הגדולים, "אבל אם בוחנים ביסודיות מה בעצם הוא אומר, מגלים שמאחורי הקשקשת והברברת אין כלום. יש אצלו המון התעסקות בשואו- אוף. במקום לספק פתרונות פשוטים הוא עסוק כל הזמן במצגות שמהבהבות ומסתובבות. ג'רי הוא אב-טיפוס של דור מפקדים שעיקר כוחם הוא ב'פאוור-פוינט'. אנחנו לא הערכנו אותו אבל כידוע הרמטכ"ל מת עליו". בהיותו מח"ט הצנחנים היו למופז שלושה מג"דים, בני גנץ ב- 890, ישראל זיו ב- 50 וגרשון ב- 202. אפילו כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, האם זה מקרי בלבד שסבב השיבוצים האחרון קידם בעת ובעונה אחת דווקא את נערי מופז? התרעומת על כך בחוגים מסוימים בצה"ל עדיין לא שככה. גנץ כידוע הוקפץ מיהודה ושומרון להיות אלוף עוד בטרם מלאו עשרה חודשים לכהונתו; זיו נשלח להיות מפקד כוחות צה"ל ברצועה, ואילו גרשון נקרא בהתרעה קצרה לאיו"ש. כאמור יש לגרשון גם תומכים לא מעטים. "צפה להפתעות, בעוד שנתיים יחזרו אליך כל המשמיצים ויודו שהם טעו בגדול בנוגע לג'רי", הודף את הספקות מג"ד צנחנים שהיה מפקודיו. "אמנם הוא לא רץ הכי מהר, הוא לא הכי מבריק, אבל כשמצרפים יחד את המטען האנושי, המקצועי והערכי, התוצאה היא קצין ברמה סופר-גבוהה. לחבורה שאני שייך אליה הוא זכור כמח"ט בעל יכולת מרשימה של הנעה ושליטה". קצין מילואים, שאף הוא צמח בצנחנים, מחזק את התזה על היתרון של מפקד יעיל על מפקד מבריק: "למרות שאני רחוק מלהתלהב מהאיש, אני לא שותף לתחושה האפוקליפטית שאני מרגיש סביבי. ניסיוני לימד אותי שאין אדם שהוא לבדו יציל את המולדת, הציפייה שלנו לבר כוכבא או לפחות למאיר הר ציון הרי נכזבת במרבית המקרים. אם נסתמך אך ורק על כוכבים בסופו של דבר נישאר בלי אלה שמסוגלים גם להרים שרוולים ולהזיז את האבנים הכבדות מהדרך. בהחלט יתכנו מצבים שבהם עדיף בינוני על כריזמטי".
לא לקחו אותו ברצינות
שבוע לפני שיצאה ההודעה הרשמית על מינויו התחייב גרשון לאשתו, אלישבע (שבי), שהשמועות העקשניות כאילו הוא מיועד להיות מפקד כוחות צה"ל בגדה אין להן יסוד. אתה עובד עלי, היא אמרה לו והוא נשבע לה שכפי שהוסכם עם הרמטכ"ל, הוא יוצא לאנגליה להשתלם באקדמיה המלכותית ללימודי צבא לונדון כבר קרצה לזוג, שהתחתן רק לפני שנתיים ומשהו, ובשל הנסיעה שבאופק הם עצרו את התוכניות להניח בבית בקיסריה רצפת פרקט והחלו באריזה, אבל אז התהפך הגלגל. הוא בן ארבעים ושלוש, בכור מחמישה אחים, יליד פרדס חנה כשעוד היתה מושבה, בוגר אורט בנימינה ותושב קיסריה. "זאת פינה שחוליי א"י עדיין לא פגעו בה", הגדיר פעם באוזני חבר את חיבתו לשומרון הישן. הוא נשוי בשנית ואב לדרור, חניך בפנימייה הצבאית בחיפה וגל, תינוקת בת שנה. הוא התגייס לסיירת שקד בפברואר 77' וכבר בטירונות הצמיד לו סמל המחלקה את הכינוי המזוהה איתו יותר מאשר שמו. במסגרת קורס מ"כים-סיירות הוא השתתף במבצע ליטני. אחרי בה"ד 1, משום ששקד התפרקה הוא הלך לחטיבת הצנחנים בהשראת מפקד הבה"ד אז, דורון רובין. במלחמת לבנון היה מ"פ של פלוגת מאי 81' בגדוד 890, שקורותיו מהנחיתה בשפך האוואלי ועד לחבירה עם הפלנגות הנוצריות בבסאבה שבמבואות ביירות, מתועדים בפרוטרוט בספר "אתי מלבנון" שחיבר המח"ט אז, יורם יאיר (יה-יה). "בראש החטיבה הולכות חבורות המח"ט והמג"ד בראש ואחריהן צועדים לכל רוחב הכביש חיילי הפלוגה של ג'רי, עליזים וצעקנים", כתב יאיר בתמונת הסיום האופטימית של הספר. "רק מטעמי נימוס הם בולמים את התלהבותם ולא עוקפים בריצה את חבורת המפקדים, אלא רק כאילו דוחקים בהם מאחור להרחיב צעד ולהגיע כבר אל אלה הממתינים בפאתי הכפר. התושבים מביעים את שמחתם על בואנו בנפנופי ידיים בקריאות נרגשות ובבכי". הפלוגה, שספגה הרוג אחד בלבד במלחמת לבנון, יוחנן נגר, נפגשה השנה לכנס מחזור בבני עטרות. ג'רי, ציינו החיילים לזכותו, לא הדיח גם כאלה שרשמו שלוש נפקדויות. בתום השלב הראשון של קרבות לבנון, כשהסתמנה הפוגה, הוא יצא לחופשת שחרור וכבר קנה כרטיס לג'ונגלים של דרום אמריקה. אלא שלקראת הפריצה לביירות התקשר אליו הביתה מפקד האוגדה עמוס ירון וקרא לו לשוב, "אחרת זה על מצפונך". גרשון עזב הכל ומיהר דרך ראש הנקרה לביירות, מצא את מג"ד 890, מתי הררי, קיבל ממנו את המינוי למ"פ מסייעת ומיד נכנס עם הפלוגה הבלתי מוכרת לו ללחימה. המג"ד הבא שלו, שהיה זה ששיכנע אותו להישאר במדים, היה משה יעלון (בוגי). גרשון היה קצין האג"ם של החטיבה כשהמח"ט היה מופז, ובעבור תשעה חודשים לצדו התבשר על ידי מופז כי הוא מייעד אותו לתפקיד מג"ד 202. "ג'רי, שהוא קונפורמיסט, לא נמנה על הדמויות המיתולוגיות בצנחנים", זוכרים הוותיקים. "אף פעם לא לקחו אותו ברצינות. כקצין צעיר היה בהתנהלות שלו מרכיב חמוד, מאוד ילדותי, שגרם למפקדים לא רק לסלוח כשהיה אצלו ברדק אלא גם לתת לו סוכריה. השאלה למה דווקא ג'רי חזרה תמיד ונשנתה". אחרי הפשיטה הנועזת על מיידון כבר הסתכלו עליו אחרת. אלא שבצד תהילת מיידון עמד תור המג"ד שלו גם בסימן משבר משפחתי שהביא לגירושיו. "לא ידעתי לחלק נכון את הזמן בין הבית לצבא ובדיעבד היתה זו טעות", הוא אומר מדי פעם. בהמשך אף עודד את המג"דים שלו להקדיש יותר למשפחותיהם. כדי ללמוד על הסגנון שלו כמג"ד, אין כמו המקרה של אחת הפלוגות החלשות יותר שהיו לו. כל פעם שגרשון היה מגיע לפלוגה לביקור, זה היה מסתיים בחיזוקים חיוביים, "כל הכבוד, אתם חבר'ה מעולים". בין זה למציאות לא היה שום קשר. הפלוגה והמ"פ בראשה היו על הקרשים. גרשון מצדו המשיך לשחק את המשחק להפליא, הקפיד להלל ולהחדיר בהם את האמונה שהם גדולים. בסופו של דבר הם נהיו כאלה. הוא היה הסמח"ט של דורון אלמוג ושל יעלון ולאחריהם היה מח"ט החרמון. בסיום תפקידו כתב לו מפקד אוגדת רמת הגולן, משה סוקניק: "נהניתי ולמדתי להכירך. המקוריות, היוזמה והדבקות במשימה הן רק חלק מהתכונות הבולטות שלך. אתה אדם רגיש עם נשמה המסוגל לאחד סביבך צוות ולהובילו להישגים רבים. האגף השקט של החרמון איפשר לי כמפקד אוגדה לעסוק בנושאים אחרים. קבל את הערכתי על העבודה הרבה ובמיוחד על ההישגים המדברים בעד עצמם". בין מארס 93' לאוגוסט 94' הוא היה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון. חודש לפני סיום תפקידו נספו במוצב טייבה שני חיילי גולני, ערן חודרה ואביקם הופמן, כתוצאה מפגיעה בקו מתח גבוה שנפרש נמוך. בעקבות ההתחשמלות הועמדו למשפט בבית הדין המיוחד בקריה המ"פ סרן אופק בוכריס, המג"ד סא"ל משה תמיר (צ'יקו) וכן גרשון, מפקד הגזרה. סעיף האישום שעליו נתבעו היה גרימת מוות ברשלנות. גרשון זעם. לטענתו בשעה שמתנהלת לחימה יש לנקוט, אם בכלל, אמצעים פיקודיים ולא פליליים. עורך דינו היה דב וייסגלס. שלוש שנים אחרי האסון זוכו שלושת הנאשמים מסעיף גרימת מוות והורשעו בעבירה קלה של התרשלות. לעדויות אופי על גרשון התייצבה גלריה מרשימה של אלופים, בין השאר מתן וילנאי, עוזי דיין ואבותיו הרוחניים מופז ויעלון. "כישלונו של המח"ט מתבטא בכך שלא בחן את נקודות התורפה הבטיחותיות", קבעו השופטים ופסקו לגרשון שלושים וחמישה ימי מחבוש על תנאי למשך שנתיים. אבל התמקדות באסון תעשה עוול עם הקדנציה שלו, שהיתה עשירה במבצעים חוצי קו אדום; ואמנם הכרעת הדין המקלה סללה את מינויו, בחתימת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, לתפקיד הנכסף של מח"ט הצנחנים. כמו במקרה איו"ש גם הפעם הוא החליף את גנץ. אסון ההתחשמלות בטייבה לא היה המקרה היחיד שבגינו הועמד לדין. בהיותו סמג"ד 890, ליד אנסאר, פגע טנק ישראלי בשני חיילים והרגם. התאונה החלה כשהטנק, שהיה מצויד במערכת ראייה תרמית שאך הוכנסה לשימוש בשריון, התרחק שלוש מאות מטר מהמוצב הגדודי על מנת להתמקם בעמדה השולטת בגבעה שממנה נהגו חוליות פלשתיניות לירות לעבר המחנה. הצוות שקיבל תדריך מגרשון דיווח בקשר במהלך הלילה שהוא מאתר אויב על גבעת המטל"רים. הסמג"ד שהיה בחמ"ל בדק את הנתונים שנמסרו לו ואישר לפתוח באש. אז הוא פתח בריצה לכיוון הסוללה ההיקפית לראות במו עיניו את הפגיעות. ברגע שהוא עזב את החדר פגע בגג הבניין פגז שקטל שני אנשי קשר תמימים שבדיוק התקינו עליו אנטנה. למרבה הצער השריונאים לא איפסו את עצמם, התבלבלו, זיהו את כוחותינו כמחבלים, ובמקום אל גבעת המחבלים ירו על המוצב הגדודי. בעקבות חקירת מצ"ח הועמד גרשון למשפט בבית הדין של פיקוד דרום בקסטינה. הוא זוכה מכל אשמה.
סגנון פתוח
בתרגיל החטיבתי הראשון שלו כמח"ט הצנחנים הוא נקע את הרגל לאחר צניחה לא מוצלחת בצאלים. "שיט, הלך האימון", הוא קרא מרוב תסכול. חייל שצנח בקירבתו ולא ידע מיהו גער בו למשמע הדברים: "מה שיט? תגיד תודה שבזכות המכה הכל עכשיו מאחוריך". הוא היה ממשיך לרדת עליו לולא הבחין שהוא מדבר עם המח"ט. "אל תספרו לי על בעיות, דברו איתי על אתגרים", נודע גרשון באמירת המחץ שלו בחטיבה. בתגובה קם קצין אספקה באחת הישיבות והכריז: "יש לנו אתגר עם שקי שינה". את השנתיים שהיה בתפקיד מאפיינים מפקדי היחידות שלו כפוריות וכפריחה לחטיבה. בפרגון מקיר לקיר של המג"דים ניכרת אהבה כלפיו. "אין אצלו רשמיות, הוא חותך גינונים", אומר אחד מהם. "לקצינים עצמאיים ג'רי הוא מקור ברכה, הוא מפקד למפקדים שמסוגלים לעבוד לבד. ברגע שהוא סומך עליך, אתה מלך העולם. הגיבוי שהוא נותן הוא טוטלי, זה נכון גם לטעויות. הוא משחרר חבל, לא יורד לנשמה, לא מתעסק בזוטות, הוא מאפשר המון חופש פעולה ומרחב תמרון, הוא לא יושב על הווריד. הוא מפקד של עשרים אלף רגל".היו גם הגינונים הקטנים, מכתבים למפקדים תמיד בכתב יד, הקדשות בנוסח אישי, טלפונים לנשות הקצינים בערבי חג. בסתר גרשון גם כותב שירים. עם חוג המג"דים הוא פיתח יחס חברי ובלתי אמצעי, הם רואים בו מודל לחיקוי. "לנו לא נותר אלא להוריד את החלומות שלו לקרקע המציאות". אבל לא לכולם התאים הסגנון הפתוח. מי שהיו זקוקים לחניכה צמודה לא מצאו אותה במפגשים החטופים עם המח"ט. באוגוסט 98' חדר איש חיזבאללה למוצב סוג'וד והפתיע את הצנחנים ששהו שם. מופז, שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן, הדיח בתגובה קצין וחייל, למען יראו ויראו. גרשון חלק עליו לאורך כל הקו. לדעתו, לאור הנסיבות המיוחדות שנוצרו פעלו הלוחמים ללא דופי. אולם בהמשך, בכנסים פנימיים של צה"ל, הוא הצדיק באופן נחרץ את החלטת ההדחה. כיצד מתיישבת הסתירה? הסברו הוא שלרמטכ"ל חשוב היה לשדר מסר של חתירה למגע וערך הניצחון, וכך, למען המטרה הגדולה, הוא תמך לבסוף בהדחה שאותה ניסה למנוע. גרשון הוא האחרון לעורר סקנדלים, וכתמיד גברה נאמנותו המוחלטת למערכת. חצי שנה חלפה ובפברואר 99', במבצע של סיירת הצנחנים, נהרגו בקלעת ג'בור מפקד היחידה, רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הכוח שהיה בדרכו למארב נתקל בחוליה של החיזבאללה. משחלפו ימי האבל התעוררה פרשת הלוחם סמ"ר עופר שרון, שגורמים אינטרסנטים- חיבור של ימין פוליטי וקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן- סילפו אותה לכדי הטחת אשמה, לפיה נמנע שרון לכאורה מלהסתער בעת ההיתקלות משום הזדהותו מבית עם תנועת ארבע אמהות. גרשון, שאין בקי ממנו בפרטי ההיתקלות, לא ביטא בפומבי את שידע ויכול היה לשים קץ להשתלחות בשרון. "לעופר, שהוא אדם ערכי מבני הנוער הטובים שיש לנו, היתה השתהות מסוימת בתגובה, זה כל הסיפור", הסביר בזמנו למעטים שביקשו לרדת לשורש העניין. "אחרי ההתמהמהות הוא ירד למטה והתנהג כמו גיבור לכל דבר ועניין". כששרון התייצב לפניו מיד כשחזר מהמארב, תיאר לו באופן נוקב את שאירע ואף קבע שאיכזב את עצמו ולכן אינו ראוי להיות לוחם בסיירת, סבר גרשון שהוא שופט את עצמו לחומרה ולכן הורה לו לחזור לצוות כדי שייצא למבצע הבא. הוא אמר לו שהיסוס לרגע הוא טבעי וכדי לנסוך בו ביטחון הוסיף שגם לו זה קרה. עם המח"ט לא שוחח שרון על תפישותיו הפוליטיות שלו; הסערה התעוררה רק בעקבות ראיון ב"הארץ" עשרה חודשים לאחר המארב הקטלני. גרשון היה אז כבר בתחנתו הבאה, כמפקד "עוצבת האש". באוגדה האיכותית לא היתה דרכו סוגה בשושנים. על רקע שינויים שחולל במבנה ובהיקף האוגדה, קמה לו אופוזיציה עיקשת שלא הסכימה עם צעדיו. בצמרת האוגדה קיים ריכוז של קציני מילואים שהם בכירים במשק ובאקדמיה, שהתתמודדות האינטלקטואלית שלו מולם לא היתה קלה; גם חבריו בצנחנים לא רוו נחת מכך שגרשון הפך ממפקד עמית לגנרל שלהם. גרשון ראה במתנגדים "שריד של הארגון הישן שרוצה לשמור על נתח הגבינה שלו", כדבריו. הוא העדיף להתעלם מכך שהאחריות לכישלון בשיווק הרעיון היתה שלו בלבד. לתוצאה שביקש להשיג אפשר היה להגיע גם בלי החיכוכים שלעתים קרובות נגררו עד כדי פסים אישיים. "הוא השאיר מאחוריו שממה, הכל קפא", תוקפים כמה מוותיקי האוגדה. אפילו הם מגזימים, גם מצדדיו המושבעים מודים שלעומת השיא בתקופת כהונתו כמח"ט הצנחנים, הפיקוד על האוגדה היה פרק מזהיר פחות עבורו. גרשון עצמו רואה את הקדנציה כהצלחה רבתי.
חופש פעולה מלא
בסולם המורעלות אין לו מתחרים. הוא הטיפוס שתמיד יקום ויעיר למה לא מתאמנים יותר. בקורס אנגלית שמקיים צה"ל בוינגייט לא רק שהיה מופת של שקידה, הוא נלחם בשיניים שלא יעתיקו. תכונה מובהקת נוספת שלו היא חולשתו לשפה: הוא מתואר כרטוריקן בחסד או, להבדיל, כמכור לסיסמאות. לאיו"ש הוא הגיע בליווי התהייה איזה מין מודל הוא עכשיו. האם זה גרשון נוסח מיידון, או גרסה עדכנית של "סגור עם ג'רי"? בינתיים השטח אופטימי. בעת סיור שקיים בשבוע שעבר בגזרת חלמיש, הוא מצא צוות נגמ"ש שהתנהג כאילו הוא בפיקניק על שפת הים ולא לנוכח פני אויב. הוא הזעיק אליו לבירור את המ"פ שהיה בטוח שזה סופו המר. מפקד האוגדה, שיער הקצין, יאותת לשטח שהנה בא בוס חדש באמצעות סנקציות חריפות שינקוט נגדו. הוא נדהם כשגרשון דיבר אתו בנועם ונמנע מעונשים. נרעשת אפילו יותר היתה קבוצת פועלים פלשתינאים ביציאה בתקוע. הג'יפ שעצר לידה היה גי'פ "סופה" גדוש אנטנות. "אלה ערבים", אמר לגרשון מח"ט הגזרה, אבל מפקד האוגדה פתח את הדלת, בירך את החבורה בשלום והחל משוחח. בתדריך למח"טים ולמג"דים, שבועיים מיום מינויו, הוא נשא את האני מאמין שלו: "במישור המבצעי-טקטי שבו נפגשים ל(קרב) דו-צדדי הלוחם הישראלי והפלשתינאי, אנחנו חייבים תמיד לנצח. יש לנו מחויבות מקצועית, מוסרית וערכית לעשות את זה, לפנינו מרחב כמעט בלתי מוגבל של אפשרויות. אם ננצח נקודתית יהיו לזה, אני מאמין, השלכות על הפתרון הכולל. המשימה שלנו היא לאתר פעילות חבלנית, ליצור איתה מגע, לסכל ולהשמיד אותה". עוד הדגיש: "אין לי שום טענות לא לדרג הצבאי ולא המדיני. חופש הפעולה שניתן לי הוא מלא"."
(מתוך עיתון "הארץ")

על הקרב במיידון:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/761/977.html

מחקו את הכפר, מחקו את רון ארד\ מאת עמיר רפפורט

מיידון 1988. צה"ל מסתער על חיזבאללה. האש כבדה ולא רחוק משם נמצא ארד. לפי הדוח האחרון שהועבר, הוא לא שרד את הקרב
"מאי 1988. בקעת הלבנון, תשעים קילומטר צפונית לגבול עם ישראל. על פי הדוח שהגיש חיזבאללה בשבוע שעבר, בלילה הזה, במקום הזה, ניסה רון ארד לברוח משוביו. הדוח שנמסר לעופר דקל, המתווך בעסקת השבויים שבמסגרתה קיבלנו את אהוד גולדווסר ואלדד רגב בארונות, מכיל שמונים עמודים בערבית. יש רק דבר אחד שחיזבאללה חותם עליו בוודאות: בלילה שבין השלישי לרביעי במאי- 1988 הוחזק רון ארד בבית בכפר נבי שית, הנמצא בחלק המרכזי של בקעת הלבנון, שישים קילומטר מצפון למיידון, סמוך מאוד לגבול הסורי. מפה מתחילים סימני השאלה. תרחיש אחד בדוח של חיזבאללה אומר שכוח מובחר של צה"ל ניסה לחלץ את ארד ומבצע החילוץ השתבש; תרחיש אחר טוען כי ארד קיבל סיוע פנימי של אחד משוביו, ניסה לברוח ונכשל; האפשרות השלישית מדברת על כך שכמה משוביו של ארד עזבו אותו לבד באותו לילה גורלי, בעקבות הקרב במיידון, ושארד נהרג בניסיון לברוח. שלושה תרחישים, סוף טרגי אחד. ארד נהרג, אומר חיזבאללה. אבל היכן נקבר? נסראללה ואנשיו לא משיבים. קשה לזכור עכשיו. בשורה התחתונה אין בדוח כל הוכחה שרון ארד באמת נהרג. בשורה התחתונה לא קיבלנו מידע משמעותי. חיזבאללה- בלוף. "חיזבאללה קיבל השבוע את סמיר קונטאר ועוד ארבעה שבויים חיים", אומר בתסכול גורם ביטחוני בכיר. "אנחנו קיבלנו את גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, שזה חשוב, אבל בעניין רון ארד נשארנו עם התעלומה". גורמים ביטחוניים אחרים מגלים כי הדוח נלמד במהירות במוסד, בשב"כ ובאגף המודיעין של צה"ל. שלושת הארגונים הגיעו למסקנה אחת: הדוח שקרי.
"זה לא רק חיזבאללה-בלוף אלא גם ישראבלוף", אמר גורם ביטחוני. "חיזבאללה היה זקוק לדוח כדי שיוכל לטעון שעשה כל שביכולתו לגלות מה קרה לרון ארד, ולקבל בחזרה את סמיר קונטאר בלי לפתור את התעלומה באמת. מצד שני, אנחנו היינו זקוקים לדוח, גם אם הוא שקרי, כדי לשדר לדעת הקהל שוויתרנו על קונטאר כקלף מיקוח רק אחרי שעשינו הכל בעניין רון ארד". אז מה באמת קרה? האם רון ארד באמת ניסה לברוח ונהרג? מה התרחישים שחיזבאללה מדבר עליהם ועד כמה הם ריאליים? לא בטוח שאפשר לענות על השאלות האלה. אפשר רק לנסות לחזור אחורה בזמן, לאותו ליל ירח מלא במיידון, 1988.
חייבים לעשות משהו
שש שנים עברו מאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. שש שנים אחרי, וצה"ל מארגן את הפעולה הגדולה ביותר שלו מאז מבצע שלום הגליל. כוחות: צנחנים, שריון, תותחנים, מסוקי קרב של חיל האוויר ויחידות נוספות. יעד: הכפר מיידון, שלושה קילומטרים צפונית למוצבים חונה וסוג'וד, בקצה המזרחי של רצועת הביטחון בדרום לבנון. הפעולה נולדה בעשרים ושישי באפריל 1988. סגן אלוף שמוליק אדיב, מפקד גדוד בגבעתי, נהרג בפיגוע שביצע חיזבאללה במורדות הר דב. "חייבים לעשות משהו", אמר אלוף פיקוד צפון דאז יוסי פלד, למפקד הצנחנים דאז אלוף משנה שאול מופז. התוכנית של מופז היתה יומרנית: פשיטה חטיבתית על מיידון. אבל מהר מאוד קיבלו מופז ופלד רוח גבית ממי שהיה אז מפקד אוגדת געש בצפון, תת אלוף מאיר דגן. אחד התנגד: הרמטכ"ל בזמנו רב אלוף דן שומרון ז"ל. אבל פלד עקף אותו ופנה ישירות לשר הביטחון יצחק רבין. הוא שכנע אותו שחייבים ללמד את חיזבאללה לקח ו"למחוק" את מיידון מעל פני אדמה. פשוט "לשטח" את הכפר. חיזבאללה של 1988 לא היה ארגון טרור בממדים המפלצתיים של היום. הוא היה שקוע אז במאבק על ההגמוניה בעדה השיעית בלבנון מול תנועת אמל, ועדיין לא נהנה מסיוע מאסיבי מסוריה כמו בעשור האחרון. אבל הוא כן התחיל להתבסס, ובין היתר השתלט על הכפר מיידון, שהתרוקן באותה תקופה מתושביו המקוריים. במקום כפר שוקק חיים, הפכה מיידון ליעד מבוצר עם תעלות לחימה, בונקרים תת קרקעיים וכמויות אדירות של תחמושת. מוצב קדמי ענקי. הפשיטה על מיידון היתה חלק מצמד מבצעים שכונו "חוק" ו"סדר". מבצע "חוק" היה למעשה פעולת הסחה של הצנחנים, שהתמקדה באזורים המזרחיים ביותר של רצועת הביטחון. יממה אחר כך יצא מבצע "סדר" אל הפועל. "הפעולה במיידון החלה במסע רגלי של שמונה קילומטרים מאזור חונה לכיוון מיידון", מספר אחד הלוחמים שהשתתף בפעולה. המתאבן, על פי התוכנית, היה הרעשה ארטילרית מאסיבית של התותחנים, לפני שהצנחנים יפשטו אל תוך הכפר. מפקד גדוד 202 של הצנחנים סגן אלוף גרשון (גרי) יצחק קיבל את המשימה העיקרית: לכבוש את בתי הכפר בסיוע פלוגות ההנדסה וה"עורב" (פלוגה מהתמחה בירי טילים נגד טנקים). על פלוגת ההנדסה פיקד רוני אלשיך. סרן גל הירש, שבדיוק מונה להחליף אותו, לחם לצדו. מפקד עורב היה יאיר גולן. סיירת צנחנים, שעליה פיקד גדי שמני, התפרשה מצפון למיידון כדי למנוע מעשרות אנשי החיזבאללה שהיו בכפר לנסות לברוח. המנטרה: להרוג, עד האחרון.
עד טיפת הדם האחרונה
יום רביעי, הרביעי במאי, ארבע וחצי בבוקר. הצנחנים כבר פרושים. מרחק נגיעה ממיידון. בראש הכוח: פלוגה מגדוד 202, בפיקוד ציון מזרחי. ארבעים מטר מאחור שכבו על האדמה הטרשית המח"ט מופז, קצין המבצעים מאיר כליפי, ומפקד גדוד 402 של התותחנים צביקה פוקס. מחכים לאור ראשון. עוד לפני שהשמש הפציעה החלו העניינים להשתבש. תצפית של חיזבאללה זיהתה את הצנחנים ופתחה באש. המ"פ ציון מזרחי נפגע. בהמשך נפטר מפצעיו. גם הקשר האישי של מופז, מרקו ברנשטיין, חטף כדור של צלף. "הכדור פגע במרקו מתחת לקסדה, והוא נהרג כשהיה ממש במרחק של כמה סנטימטרים ממני", שחזר מופז השבוע. "מהדף הפגיעה נשמט לי מכשיר הקשר מן היד". למרות מכת האש הקטלנית, המבצע נמשך. מופז הורה לחפ"ק שלו לדלג כמה עשרות מטרים לאחור. הוא השמיע בקשר את מילת ההפעלה "נתרן" מפקד הארטירליה פוקס נתן פקודת אש "שהרעידה את מיידון", כלשונו. "ירינו לא פחות משלושת אלפים משחזר. "המטרה של מכת האש הראשונית -היתה לרכך את ההתנגדות הצפויה של אנשי חיזבאללה שהיו בתוך הכפר כשייכנסו הצנחנים פנימה. במקביל החלה אש מרגמות כבדה של חיזבאללה לעברנו, וגם הסורים, שהיו פרושים בבקעת הלבנון, ירו לעברנו פגזים". את התותחים הסורים השמידו מסוקי קרב של צה"ל מהאוויר. אחרי דקות ארוכות של הרעשה ארטילרית ישראלית כבדה, הציפייה היתה שהכניסה למיידון תהיה חלקה ושאנשי חיזבאללה שלא נפגעו מן הפגזים ינסו לברוח. זה לא קרה. "הם נלחמו ממש עד טיפת דמם האחרונה באומץ רב", משחזרים מפקדים שהשתתפו בקרב. הלחימה בין הצנחנים ובין לוחמי החיזבאללה התנהלה בתוך תעלות, מאחורי סמטאות צרות ובתוך בתים, מטווח אפס ממש. "ירו עלינו מכל כיוון אש מקלעים כבדה וגם טילי אר-פי-ג'י", משחזר אחד הלוחמים מגדוד 202. "אחד הטילים פספס רק בכמה סנטימטרים את המג"ד שלנו, ג'רי".
אף מחבל חיזבאללה לא נשאר
ג'רי, גרשון יצחק, סיפר השבוע בשיחה מארצות הברית: "כמעט לא שמתי לב לטיל שעף לי מעל הראש. תוך כדי תנועה בראש הכוח של פלוגת מאי בגדוד, יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר-פי-ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש. כמה שניות אחרי ההתקלות הסתערנו על העמדה של אנשי החיזבאללה וזרקנו לתוכה רימון. אחר כך עברנו לעמדה סמוכה שגם לתוכה השלכנו רימון, אבל מחבל שהיה בה תפס את הרימון והשליך אותו לעברנו בחזרה. אף אחד מאיתנו לא נפגע כתוצאה מפיצוץ הרימון לידינו, וזרקנו עוד רימון לתוך הבור, אבל גם הוא חזר. בשלב הזה החלטתי לשבור את המנוף של רימון זרחן, כדי לבטל את זמן ההשהיה, למרות שזה אסור מבחינה בטיחותית, וזרקתי גם את הרימון הזה לתוך הבור. הפעם הרימון לא חזר, והסתערנו על העמדה ביריות". בסיומו של הקרב במיידון היו לצה"ל שלושה הרוגים. בנוסף למרקו ברנשטיין וציון מזרחי, נהרג מירי המרגמות של חיזבאללה גם סרן בועז רביד, ששימש כחוקר שבויים בשירות מילואים. בנוסף לכך, היו לצה"ל שבעה עשר פצועים. חיזבאללה איבד חמישים מאנשיו. איש מלוחמיו שאיישו את הכפר לא ניצל. איש לא נשבה חי. עם שוך הקרב החלו לוחמי ההנדסה של הצנחנים לפוצץ את בתי הכפר. שעות אחר כך סיימו אנשי צד"ל את ה"שיטוח" של הכפר באמצעות דחפורים. "אני זוכר שהם שלפו 'שאבריות', והתחילו לקטוע לאנשי חיזבאללה ההרוגים את האצבעות", משחזר אחד הלוחמים. "כנראה כדי לקחת להם את הטבעות. הייתי בשוק מן המחזה הזה".
חטפו בומבה
ברבות השנים התברר כי לכל מי שמילא תפקיד משמעותי בקרב במיידון ציפתה קריירה ביטחונית משמעותית. המח"ט מופז, שדורות של מפקדים למדו במערכי שיעור את הקרב שניהל, הספיק לכהן בינתיים כרמטכ"ל וכשר ביטחון. היום הוא שר התחבורה. מפקד האוגדה מאיר דגן משמש כראש המוסד. צביקה פוקס פרש מצה"ל כתת אלוף. הוא, דגן ומופז נשארו חברים טובים. גדי שמני הוא אלוף פיקוד המרכז, ומאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, בדרגת אלוף גם כן. ג'רי, גרשון יצחק, השתחרר בשנה שעברה מצה"ל לאחר שכיהן כאלוף פיקוד העורף בתפקידו האחרון. יאיר גולן הוא אלוף פיקוד העורף כיום. גל הירש היה אמור להיות אלוף בבוא היום גם כן, אלמלא התפקיד הטרגי שמילא במלחמת לבנון השנייה."הקרב במיידון היה כמו הקרב על גבעת התחמושת, רק שלאויב היה הרבה יותר נשק", מסכם בדיעבד אלוף (במיל') גרשון יצחק. האם פעולה כמו במיידון היתה יכולה להתרחש כיום? אלוף (במיל') יוסי פלד בספק. "אז האלופים, ואני ביניהם, היו 'ברדים'. לא אינטליגנטיים כמו היום. המטרה היתה כל הזמן להשמיד את האויב, והדרך היתה ברורה מאוד - באמצעות הפעלה ישירה של כוח. החיזבאללה חטפו במיידון בומבה בומבה. לא השארנו מהמאחז שלהם אבן על אבן". האם אלוף הפיקוד בזמן הפעולה לקח בחשבון שיכולות להיות לה השלכות על גורלו של רון ארד? פלד עונה על השאלה הזאת בשלילה. כך גם מפקדים רבים אחרים שנטלו חלק במבצע "חוק וסדר". "השם רון ארד לא הוזכר באותו לילה, וגם לא בתחקירים שנערכו אחרי המבצע, שהיו כולם חיוביים מאוד".


(מתוך עיתון "מעריב")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #87  
ישן 01-12-2010, 06:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
הארץ: בוגי מן הצנחנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...00&contrassID=2

בוגי מן הצנחנים
"רב אלוף משה יעלון נולד ב- 1950 בקריית חיים. ב- 68' התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. במסגרת ההגשמה עבר לקיבוץ גרופית בערבה, שבו הוא חבר עד היום. במלחמת יום הכיפורים נלחם כחייל מילואים בצנחנים והשתתף בכיבוש תעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לשירות צבאי, השלים קורס קצינים ושירת בתפקידי פיקוד בצנחנים. אברהם בורג וגם פקודים אחרים זוכרים במיוחד את העובדה שבשבתות נהגה אשתו של המ"פ יעלון, עדה, לבוא לפלוגה ולישון איתו באוהל סיירים. הם גם זוכרים את מסע מאה וחמישים הק"מ של בוגי, מסע שכמותו לא עשתה שום פלוגת צנחנים אחרת. ב- 78' פיקד יעלון על סיירת צנחנים והשתתף עמה במבצע ליטני. בשלוש השנים הבאות שירת בסיירת מטכ"ל ולאחר מכן עבר לפקד על גדוד צנחנים. ב- 86' יצא ללימודים מתקדמים באנגליה ובשובו מונה למפקד סיירת מטכ"ל, שיקם אותה ממשברים שעברו עליה והוליך אותה, בין היתר, לפעולת החיסול של אבו ג'יהאד. תפקידיו הבאים היו מפקד חטיבת הצנחנים (90'), מפקד אוגדת בגדה המערבית (92') ומפקד אוגדה משוריינת (93'). ביוני 95' מונה לראש אמ"ן וכבר אז החל להטיל ספק בערפאת ועורר את חמתו של שמעון פרס. במאי 98' מונה לאלוף פיקוד מרכז, שם הכין את יחידות הפיקוד לקראת העימות האלים עם הפלשתינאים שאותו חזה מראש. בספטמבר 2000 מונה לסגן הרמטכ"ל ובתשעה ביולי השנה מונה לרמטכ"ל. בשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו עדה ביישוב קהילתי במרכז הארץ, אף על פי ששניהם עודם חברי קיבוץ. לבני הזוג שלושה ילדים." (מתוך "הארץ")
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
המ"פ ישן עם האשה באוהל סיירים


"טבילת אש ראשונה"

"בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט. התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת היתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד. הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על- ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב. בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר- כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול. בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר- כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל- כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו." (רא"ל משה "בוגי" יעלון מספר לכתב רני רביב, על תחנות חשובות בחייו. מתוך עיתון "במחנה")
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 31-12-2010, 10:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בא לשכונה בחור חדש: "הרמבו של צה"ל" מגיע לפיקוד דרום- טל רוסו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/175/313.html

בא לשכונה בחור חדש: "הרמבו של צה"ל" מגיע לפיקוד דרום\ מאת ליאור אבני

אלוף פיקוד דרום הנכנס טל רוסו קיבל את הכינוי "הרמבו של צה"ל", בזכות השתתפות במאות פעולות שטח נועזות. קצינים ששירתו איתו בטוחים שאם רק תיפול לידיו ההזדמנות, הוא לא יהסס לדחוף ככל יכולתו לפעולה בעזה, שתשנה את המצב בדרום. פרופיל
ליאור אבני | 7/11/2010
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #89  
ישן 31-12-2010, 15:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
האלוף גנץ: "אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום ט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206980.html
האלוף גנץ: "אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר"\ מאת עמוס הראל

סגן הרמטכ"ל הפורש בראיון ל"הארץ": "בפרשת מסמך גלנט היה ריב בצמרת הצבא, שאלוהים יודע מי מושך שם בחוטים"

"לא נסיך"

בראיון, רק שאלה אחת מוציאה אותו משלוותו - בדבר הדימוי שדבק בו, של נסיך שהדברים באים לו בקלות. "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון. אני באמת לא יודע מאיפה הדבר הזה מגיע. אם זה נחשב נסיך, שיהיה", הוא אומר.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #91  
ישן 04-01-2011, 06:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
כתבה על האלוף ישראל זיו ב"הארץ",
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

מלחמות ישראל\ מאת אביחי בקר
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...ml?itemNo=86676
שני כישלונות צבאיים ספגה אוגדת עזה תחת פיקודו של האוגדונר החדש, תא"ל ישראל זיו - במוצב מרגנית ובאלי סיני. זיו, מפקד תובעני, קשוח, בעל דימוי קטלני של קצין פרוסי, לא סובל כישלונות בסביבתו. אחרי בזיון מרגנית הביא להדחת המפקדים האחראים. לקראת הגשת מסקנותיו על מחדל אלי סיני נכנסת הגזרה למקלטים

אחרי הלוויותיהם של חללי מוצב מרגנית נסע מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, לבי"ח סורוקה בבאר שבע לבקר את פצועי התקרית. "בוא נשב בצד", הוא פנה לנפגע הקל שביניהם, "אני רוצה לדבר אתך". הם התרחקו מההמון והחייל התחיל לדבר. הוא קיצר בפרטים המבצעיים וניגש ישר לתיאור היחסים הרעועים שאפיינו את המחלקה, בעיקר בין הסגל לחיילים. "לא היה עבור מי להילחם, כל אחד הגן על עצמו", אמר למפקד האוגדה. "לא הייתי מוכן להיהרג בשביל החברים". בשביל זיו היתה השיחה המפתח להבנת הבזיון שגרם למוצב להתמוטט מול שני פלשתינאים, כל סיפור הכישלון על רגל אחת. ואמנם, בעקבות מסקנות התחקיר שלו הודחו סגן מפקד הפלוגה, המ"מ והסמל, המחלקה הורחקה מהמשך תעסוקה ברצועת עזה ונרשמו הערות פקודיות למג"ד, סא"ל ארז כץ, ולמפקד החטיבה המרחבית, אל"מ שלמה דגן. "החיילים של היום איכותיים יותר בכל הנוגע לאינטילגנציה, פיתוח אישי, עירנות וקואורדינציה, אבל אין להם את הבושה, אותו מרכיב המונע מהלוחם להפסיק ליפול ולפחד", קבע זיו באוגוסט 96' בראיון שערכתי אתו. מאז רק התחדדה תחושתו זו. גם דיווחים שהוא שומע מבנו, שהתגייס לפני כשלושה חודשים ליחידה קרבית, מחזקים אותה. זה לא זה, אמר לאחרונה לחבר בהכותו על חטא, צה"ל לא מוצא את שביל הזהב בין החובה להיות אנושי לחייליו, לבין הצורך להפוך אותם ללוחמים קשוחים. "לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע, לא ידענו ליצור גישה פיקודית שהיא נאורה ועם זאת גם מכירה בצורך להחמיר. כשלא מציבים בפניו קושי אמיתי, איך הבן שלי יתמודד כשהוא יהיה מת מעייפות, בלי טיפת מים, תחת לחץ ותחת אש, כמו שאני הייתי במלחמת לבנון? את זה הרי לא לומדים בהתכתבות". לא, בהתכתבות אפשר ללמוד דברים אחרים, כמו למשל מה לכל הרוחות קרה באלי סיני. בסוף השבוע עומד זיו להגיש לאלוף הפיקוד את דו"ח החקירה על אירועי חדירת המחבלים ליישוב שעל שמירתו הופקד לפני שלושה חודשים. מהמסמך יהיה אפשר ללמוד לא רק על הקשיים שעמדו לפני החיילים בבואם להגן על היישוב, אלא גם על הגישה הפיקודית שבחסותה נכשלו במשימתם. 40 ימי חסד ניתנו לזיו מאז הגיע לפקד על הרצועה, במקומו של תא"ל יעקב נווה, ועד שהוזעק מחופשת שבת בעקבות הדיווחים שהגיעו ממרגנית. ב-25.8 בשעה 3:00 לפנות בוקר חדרו שני אנשי החזית הדמוקרטית למוצב, שהוחזק על ידי פלוגה צעירה מגדוד שקד של גבעתי. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה לוחמים, הסמג"ד רס"ן גיל עוז, החובש סמ"ר קובי ניר וסמל צח גרבלי. ליקויים חמורים התגלו בתגובת החיילים על ההתקפה. החולייה לא זוהתה אלא רק כשכבר החלו יריות מטווח קצר על הסוללה ההיקפית. שני השומרים שנמצאו עליה לא השיבו אש: אחד ירה כדור באוויר, והאחר רץ להזעיק חיילים שישנו בקרון המגורים ולא חזר. מלבדו היו עוד שלושה חיילים שלא הצטרפו לשלב הלחימה. גם המ"מ והסמל לא הסתערו כמתבקש על התוקף שהגיע כבר ללב המוצב. למעשה עד שלא הופיע הסמג"ד בראש כוח תגבור ושינה את תמונת המצב במחיר חייו נחשף צה"ל במערומיו. על המרדף שנוהל אחרי המחבל השני (הראשון נהרג במוצב) פקד כבר זיו עצמו. "לצאת מהבטונים", הנחה זיו לאחר מכן את הכוחות בעזה, ותהה מה לעשות כדי שהמדיניות שהוא מתווה כראש המערכת תחלחל עד אחרון החיילים. לרוע מזלו גם ב-2 באוקטובר הוא לא נשאר תורן ברצועה. זיו ואשתו היו בדרכם למסעדת "מיקה" בתל אביב, למסיבת יום הולדת של חבר, כשבלטרון תפסה אותם הידיעה על חדירת חוליית החמאס לאלי סיני. הוא הוריד את עידית בצומת, צילצל לשכן וביקש שיבוא לאסוף אותה ומקץ 40 דקות היה באלי סיני. כשהגיע תפס חייל מילואים, הפשיט מעליו קסדה, אפוד ונשק ונכנס לבית שבו נוצר המגע. במהרה התברר לו שבאלי סיני המצב היה הפוך מאשר במרגנית. שם החיילים נתקעו, באלי סיני הכל רצו קדימה וחתרו למגע ובכך גרמו למעשה לכליאת החולייה הרבה בטרם מיצתה את פוטנציאל ההרג. 20 רימונים היו ברשות שני אנשי החמאס, וכל אחד מהם הצטייד בחמש מחסניות של 50 כדור. שני הרוגים היו בתקרית, לירון הרפז ואסף יצחקי, אבל הבעיה המבצעית היתה עצם החדירה ולא ההתרחשויות שאחריה. כך או כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה מיד לאחר האירוע זיו התייצב והודה: "נכשלנו, לא עמדנו במשימה". התאווה הישראלית הרווחת לפרסונליזציה של האסון, במקרה אלי סיני, כך מסתמן, לא תקבל את מנת הראשים הערופים. זיו, מתרשמים בסביבתו, עושה הפרדה ברורה בין פאשלה, כפי שקרה במרגנית, לכישלון, כפי שקרה באלי סיני, בלי להקל כמובן מהצער על האבדות. קצין בכיר בפיקוד מרכז שצלצל לזיו לעודדו אמר לו שהוא חרד. לדבריו, אם המחבלים היו חלילה תוקפים התנחלות באיו"ש הם לא היו צריכים איתם נשק, הם היו יכולים להכנס אפילו עם טרומבונים, עד כדי כך השטח פרוץ ומוגן פחות בהשוואה להתנחלויות ברצועת עזה. "קו ההגנה לעולם יפרץ", הוא הזכיר לו שיעור מבוא בקורס מ"פים.


הפרוסי מירושלים

תא"ל זיו ידוע כמפקד קשה, תובעני וחסר פשרות. במשך השנתיים שבהן כיהן כקצין חי"ר וצנחנים ראשי התחלפו תחתיו בזה אחר זה 12 רל"שים. הרבה על אישיותו אפשר ללמוד מאירוע שולי כביכול, הרצאה שנשא בזמנו בבה"ד 1. בתום דבריו ביקש מהנוכחים להתייחס לנקודות שהעלה. כשאף אחד לא קם הוא הצביע באקראי על צוער מהשריון. "אין לי מה להגיד", ענה הצוער הנבוך. "אז תחשוב!" ציווה עליו הקחצ"ר. עברה דקה ולצוער עדיין לא היה מה לומר. הוא ביקש לשבת. "תישאר לעמוד!" אמר לו זיו, "בן אדם צריך שתהיה לו דעה". הצוער ניסה למחות: "אתה לא יכול לחייב אותי לדבר", אבל הקחצ"ר נשאר בשלו דקות ארוכות: "דבר!". לא פלא שהכינויים שדבקו בזיו ב-26 שנותיו בצה"ל לקוחים מעולם האסוציאציות האפלות ביותר. למשל, "פון זיו", או "מפקד הרייך". זה מטען כבד להתהלך אתו, במיוחד לבן של פליטי שואה ממזרח אירפה. אך גם אם מישהו הגזים קשות עדיין יש בכינויים האלה להדגים את סערת הרגשות שהוא מחולל סביבו. האגדה מספרת שפעם, בהיותו מח"ט הצנחנים, הוא הגיע למחסום באזור רמאללה וחיילי המילואים לא נתנו לו לעבור. זיו הרים טלפון למג"ד וזה הורה לאנשיו לפנות לו מיד את הדרך. כשהמג"ד בירר עם חייליו מה פתאום הם עיכבו אלוף משנה, הם הסבירו לו שבסדיר הוא דפק אותם כהוגן וזאת היתה נקמתם המתוקה. הוא ידוע כקצין קר רוח, מפקד מושך אש ומטיל אימה, אבל מי שמסיק מקטעי הפולקלור האלה על דמות חד ממדית טועה באיש. זיו המשופם הוא מסוג המפקדים שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהם; יגידו עליו מה שיגידו, בינוני הוא לא. הוא אקזמפלר רווי סתירות. הוא דעתן נוקשה וחמור סבר. זו רק שפת הגוף שלו שלכאורה אומרת "אתם לא שווים כלום". מבחינת יכולת הניתוח ועומק החשיבה, אומר קצין בכיר, "הוא שייך לליגת העל. כשהוא עולה למגרש ומתחיל לכדרר אין דברים כאלה. הוא בן אדם פורה, נון-קונפורמיסט בנשמתו, ששם את האצבע הכי רחוק שאפשר. מכיוון שלעתים קרובות הדבר נעשה בבוטות, הרבה מרגישים מאוימים על ידו. הוא עקשן, הוא לא פוליטקלי-קורקט, הוא ביקורתי כלפי המערכת. אלופים מפחדים ממנו. התוצאה הישירה של היותו לא נחמד היא שהקידום שלו נעצר". לפני חמש שנים הוא סיים את המכללה לביטחון לאומי כחניך מצטיין. את התעודה העניק לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הוא קיבל דרגת תא"ל וכתב מינוי למפקד אוגדת מילואים. העתיד נראה מבטיח, הדרך להיות אלוף נסללה, והרושם היה שזיו נמנה על חבורת החוד שצה"ל חפץ ביקרה. הרעה נפתחה מצפון. כשארז גרשטיין, מפקד יק"ל, נהרג בדרום לבנון התייצב זיו מיד בלשכת הרמטכ"ל, הצדיע והודיע: אני מתנדב. אלא שמופז בחר לשלוח את אלי אמיתי לסיבוב שני במרג' עיון ואחר כך את בני גנץ. עוד זיו מתארגן להמשך ההתמודדות ולחובתו כבר נרשם הפסד שני. ההבנה שהיתה לו עם אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, שבבוא היום הוא יגיע לעוצבת הגליל להחליף את אפי פיין, טורדפה על ידי האלוף החדש, גבי אשכנזי, שהעדיף את האיש שלו מגולני, משה קפלינסקי. משהו בסיסי משתבש פה, ציין לעצמו זיו. הוא נערך לעוד מערכה, הפעם מעמדת הקחצ"ר, אך גם ממנה יצא בידיים ריקות: בתחילת ספטמבר 2000, משהודח תא"ל שלמה אורן בעקבות מותם מאש כוחותינו של שלושת לוחמי דובדבן בעסירה א-שימליה, שוב היה זה גנץ, חביבו של מופז, שהראה לו הגב. העלבון ניכר בו והוא לא ניסה להסתיר את הכאב על שסר חינו בעיני הרמטכ"ל. מינויו, ביולי האחרון, למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה היה בו משום הכרה ביכולתו, אם כי, מבחינתו של זיו, מאוחרת מדי. אלא שאין רע בלי טוב. שרשרת האכזבות שנחל חוללו בו שינוי לטובה. זיו 2001 הוא מודל משופר, מרוכך יותר. משהבין שהוא לא כל יכול כפי שנטה להאמין, התחלפה השאפתנות חסרת המעצורים בריסון. הוא נשכר מכך לא פחות מפקודיו. לפני שנתיים, כשאל"מ יוסי היימן, היום מפקד בה"ד 1, התמנה לתפקד תחתיו כראש מדור תחצ"ן (תורת חי"ר צנחנים), הוא היה משוכנע, על סמך סיפורי הזוועה המהלכים בצבא, שהוא נידון למושבת עונשין. לא רק שהיימן התבדה, הוא נהפך לחסיד מושבע של זיו. הפתעה דומה ציפתה גם לשורה ארוכה של קצינים וכך גם לכתבים צבאיים. כשכיהן כקחצ"ר הוא נאטם כבונקר מפני התקשורת, זאת כלקח מהמארב המתוחכם שהניחה לו כתבת "כל העיר" שוש מולא, שפירסמה ראיון אתו ובו חשפה שורה של תקלות שבהן היה מעורב בצעירותו. בשלושת החודשים בעזה משתף זיו פעולה עם העיתונות, בהצלחות כמו בכישלונות, בפתיחות לבבית. "יש לו לב זהב אבל הוא עטוף בעשרות שכבות", מספר אחד מידידיו. "מי שמכיר את ישראל באופן אינטימי באמת קשה לו ליישב את הפער המשווע בין הדימוי הקטלני שלו לבין שעותיו היפות", אומר אחד מהם ומדגיש את סבלנותו ורגישותו של ה"פרוסי" מירושלים.

אין העלמות עין


הוא ירושלמי, יליד רחוב המדרגות שבנחלת אחים, בן 44, נשוי לעידית ואב לשלושה. נעוריו עברו עליו בקטמון ובבית חינוך תיכון, לאביו היה בשכונה בית מלאכה קטן לנעליים אורתופדיות. ב-75' הוא התגייס לנח"ל במסגרת גרעין "פרח" של הנוער העובד והלומד והשתייך לחבורה שיצאה לפיתחת רפיח, לאזרח את היישוב סופה. מאחר שחקלאי דגול הוא לא היה, הוא העדיף לצאת למסלול פיקוד בגדוד 50 ומלכתחילה הוא נודע כ"פריק מבצעי". ישראל זילברשטיין קראו לו אז, וכך גם זוכרים אותו החיילים. הסימנים לפער בין הדימוי הקטלני לשעותיו היפות הצטברו כבר בתחילת שירותו. כשהיה סג"מ ישב שבוע בכלא 6 בעוון שימוש לא זהיר בנשק, שבעטיו פצע באימונים חייל שלו באורח קל. אבל כמה שנים קודם לכן, במבצע ליטני, כשעוד היה צוער בבה"ד 1, הוא זינק על מאגיסט שפתח באש לעבר שני זקנים ובמכות ממש הוציא מידיו את כלי הנשק. "סכינאי", הוא תחם אז גבולות ברורים, "דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא". כשהתמנה למפקד פלוגה בגדוד 50 של הצנחנים היה המג"ד דורון אברוצקי (אלמוג), היום אלוף פיקוד דרום, כאז כן עתה מפקדו הישיר. אחר כך, ב-81', הוא נבחר להיות מפקד סיירת הצנחנים. מבצע הבכורה שלו היה פשיטה ארוכת טווח על יעד של אחמד ג'יבריל באזור הזהרני בלבנון. החילוץ התנהל תחת אש עזה. המסוק שחילץ את הכוח חורר כמסננת וכבר החל לאבד גובה. בעוד נורות האזהרה בקוקפיט מהבהבות כבדיסקוטק התייעץ הטייס בועז עם זיו מה עושים - מנסים להגיע ללב ים כדי לחבור עם ספינת החפ"ק, או מושכים איכשהו לארץ? מפקד הסיירת ענה לו שכירושלמי שונא ים עדיפה בעיניו היבשה. המטוס שקירטע אך בקושי הלך וחירחר, הספונים בו ייחלו לנס, ובשדה הראשון שהזדמן לו, מיד אחרי ראש הנקרה, נחת בשלום. עם הנגיעה בקרקע דמם המנוע. לטייס הוענק צל"ש על מעשהו. ביוני 82', מהנחיתה בשפך האוואלי עד החבירה עם הנוצרים בהרי השוף, מסע קריעה שנמשך שבוע, שימשה הסיירת כחוד שהוביל את חטיבת הצנחנים. שלושה הרוגים היו ליחידה במשך המלחמה. "אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים", אומר זיו לא אחת. בקרבות, כשהסיירת נתקעה בגמהור לנוכח מבתר שורץ כדורים ופקודות כבר לא עזרו להוציא את הלוחמים מתוך המחסות, הוא לקח איתו שני לוחמים ובראשם חצה בריצה את שטח ההשמדה. זה היה רגע מהמפחידים בחייו, וכפי שציפה בעקבותיו קמה כל הסיירת. אבל טיבו של זיו התגלה דווקא בקטעים ההרואיים פחות של המלחמה, כמו למשל כאשר סילק מהיחידה לוחם שירה על אזרחים. גם בפרשת שבעת השבויים שנפלו לידי הסיירת מצפון לדאמור הוא התגלה במלוא אנושיותו. אחרי שהנגמ"שים שליוו אותם נותרו מאחור נקלעו החיילים למצוקה נוראה של מים, עד כדי סכנת התייבשות. בשלבים מסוימים של ההתקדמות הרגלית, בין היתקלות להיתקלות, פנתה תשומת לב המפקדים לשרלה איך לחלק את מעט המים שנותרו. כשנותרו 13 מימיות בלבד ל-80 לוחמים נוספו לכוח גם השבויים, אחד מהם פצוע וכולם צמאים. בהתאם למסורת הנהוגה בסיירת התאספו הכל לדיון דמוקרטי מה עושים, כאילו זו פעולה בצופים. ההתנצחות היתה עזה, ומול המחנה ההומני היו שצעקו: "מה פתאום נותנים לשבויים כשלנו בקושי יש". זיו נדרש לפסוק, והורה: "רבע מימייה לכל שבוי". עד היום יש מי שלא סולחים לו. המחוות האנושיות של סיירת צנחנים בלבנון התחילו עוד קודם לכן. בדרכה לקבר שמון, סיפר המח"ט יורם יאיר (יה-יה) בספרו "אתי מלבנון", חלפה היחידה סמוך למחצבה והופתעה למצוא 30 פילפינים אומללים הכלואים בה בתנאי עבדות. החיילים שיחררו איפוא את הפועלים והורו להם לגשת אל הקבלן ולתבוע את כספם ודרכוניהם. למחרת, בהתאם להנחייתו של זיו, הם חזרו לבדוק מה התקדם בנידון וכשמצאו שלא הרבה איימו לפוצץ לקבלן הסעודי את הבית. זה בלית ברירה התרצה ונאלץ גם לספק משאית שתסיע אותם לשגרירות בביירות. כשנגמרה המלחמה והתברר שהפועלים עדיין תקועים בלבנון, התקשרו אנשי הסיירת לשגריר בתל אביב כדי שיתערב למענם. "חלפו עוד כמה שבועות ומכתב תודה נרגש שקיבל ישראל המ"פ מן הפילפינים בישר: המשימה הושלמה, הקבוצה שבה לארצה". כשנפרד מהסיירת הוא זכה בצ'ופר בדמות מינוי לעוזר נספח צה"ל בארה"ב. הפייטר התרגל בקלות. בין מאיר רוזן השגריר, בנימין נתניהו הציר המדיני ועמירם ניר יועץ ראש הממשלה לטרור מצא זיו בנקל את מקומו בחבורה, מה גם שראש אמ"ן, אהוד ברק, היה אורח קבוע בשגרירות וזיו השכיל להתביית על הרמטכ"ל לעתיד. הנספח הצבאי היה אלוף (במילואים) אורי שמחוני ששמח להזדמנות להרעיף עליו שבחים. "היה לו תפקיד מינהלתי והוא היה מצוין בו. הוא חרוץ, יורד לפרטים, קפדן. אין העלמות עין מצידו. ישראל לא דורש מאחרים דברים שונים מאלה שהוא דורש מעצמו. הוא אמנם קשה לאנשים, אבל תפקיד המפקד כפי שאני אותו תופס הוא לאו דווקא לעשות לסביבה שלו נוח". קולגה שפגש בזיו בתום ימי ואשינגטון העליזים התחלחל כששמע אותו אומר: "באמריקה הבנתי שאני צריך לדאוג לחלק שלי בעוגה". מסורת האירוח שהוא ועידית נוהגים בה מאז חזרו מהשליחות היתה לשם דבר אצל פקודיו, בין השאר משום שבביתו מתגלה זיו, באורח נדיר, כאיש רעים להתרועע, סחבק. "זה לא ישראל שהכרנו", משתוממים המוזמנים לנוכח הג'סטות המחליקות ממנו.

התפקיד אליו חזר היה בביתו הצבאי, לגדוד 50, שם היה מג"ד בשנים 87-'86'. הוא רדה במטה שלו, מעולם לא נתפש עם חוסרים בגחמות. "גיליון שלם לא יספיק לך בשביל הקללות שקיללנו אותו, אבל במקביל תמיד אמרנו שאם לצאת למלחמה אז רק עם ישראל", משחזר המ"מ עמוס בריזל, היום קבלן מכפר יונה. "הייתי לצדו תחת אש תופת. הוא אמיץ שזה מדהים". המ"פ אלדד בן משה, היום סמנכ"ל פועלים השקעות, מסכים: "במבחן התוצאה הוא קיבל גדוד בינוני ומסר לבא אחריו גדוד מצוין. קראנו לו ספרטקוס. הוא יסודי, הוא יוזם, הוא מציב אתגרים. למרות שמנסים לתאר אותו במונחים גרמניים הוא בהחלט היה קשוב לנו. אפילו בשבעה על אבא שלו הוא לא דחה אותנו כשבאנו אליו לירושלים להתלונן על החלטה שהוא קיבל. בפרספקטיווה בוגרת, כשאני מנפה את התבן מהמוץ, אני אפילו מעריך אותו עוד יותר מאשר בעבר. אני אוהב את האיש כאילו הוא בן משפחה, אם כי הוא מהקצינים היחידים בצבא שקראתי להם 'המפקד'". השיא אליו התרומם הגדוד היה מבצע רחב היקף במשולש יעטר-כפרא-צדיקין עליו פיקד המח"ט אז, שאול מופז. בגזרה שבה פעלו זיו וחייליו נהרגו לפחות עשרה אנשי אמל מול אפס נפגעים. בשלב מסוים של יום הקרב שהתארך תפסו המחבלים עמדת או"ם וכשקסדות כחולות לראשם המטירו אש על הכוח, אבל הם נחלצו בשלום גם מזה. הנקודה השחורה בקריירה של זיו נרשמה ב-25 בנובמבר 87', הלילה שבו נהרג החייל ידור רבינוביץ מאש כוחותינו. זיו פיקד אז על פעולה בכפר כונין שבגזרה המזרחית ברצועת הביטחון. מפאת יוקרת הפעולה התקיים באליקים נוהל קרב ארוך ולכוח סופקו אמצעים ייחודיים; כדי שהסוד לא ידלוף הם גם לא יצאו שבת. הכל היה מוכן להצגה הגדולה, אלא שבהגיעם לשטח ההערכות התקבלה בקשר הוראת ביטול, ללא הסבר. כשהביטו דרומה לגבול היו השמים מוארים ללא הפסקה, לתפארת ליל הגלשונים. "מכאן והלאה הכל השתבש", משחזר המ"פ חיים שאול מקיבוץ מגל. כשזיו כינס אליו את כוחות המשנה התרחשה שרשרת טעויות אומללות שתחילתן בחייל לא עירני וסופן בירי של הכוח המאסף אל החוד. שאול היה בשבע השניות הגורליות מטר מהמג"ד: "ישראל, שהוא מהקצינים הכי קרי מזג שקיימים בצנחנים, צעק 'אוי ואבוי' ואחר כך 'חדל, חדל'. הוא קלט מיד שאין אויב אבל זה היה כבר מאוחר". בגדר המתין להם לתחקיר הרמטכ"ל דן שומרון. לאחר שהאזין לעדויות הוא טפח לזיו על השכם. "תוך שבוע אתה מבצע שוב", עודד אותו. זה לא קרה. לאחר מעשה היו בגדוד שהרגישו שזיו מתנער מאחריות ומגלגל את האשמה לפתחם של אחרים. הוא מצדו הקפיד לבקר את המשפחה השכולה בערד, ובסיכומו של דבר לא העיב האירוע על מנהיגותו. "הוא זכור לי כמקצוען", מעיד שאול. "יש קטע גדול עליו שאני תמיד מספר לחיילים שלי במילואים. הוא קבע מסדר מג"ד שכנראה לא כל כך בא לו לקיים אותו. מה הוא עשה? הוא ניגש לחייל הראשון והנחית עליו את שאלת המחץ: 'כמה ליטרים יש במיכל דלק של יסעור?'" החייל נשתל במקום. "חיים שאול, הפלוגה שלך לא מוכנה", זרק אליו זיו, סובב את גבו ונעלם. "הוא לא קל, הוא רשע מרושע", אומר אל"מ הנמנה, כמובן, על מצדדיו המובהקים והיה תחת פיקודו כמג"ד כשזיו היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, בתחילת העשור הקודם. "מעצבן, טרחן, אבל תמיד צודק. כשבאתי אליו עם הגדוד לעזה, הוא היה אוסף אותנו אחרי יום פעילות מתיש ואומר: 'בואו נשב ונחשוב'. אותי זה הרס. בעטתי בשולחן. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. העובדה היא שהודות למפגשים האלה שבהם הוא כפה עלינו להפעיל את הראש בפירוש נהיינו טובים יותר. הוא דמות שמטביעה חותם". באוגוסט 92', בחאן יונס, הוביל זיו בהצלחה את ההסתערות על מבנה שבו התבצרו שלושה מבוקשים, בראשם אוסאמה אל-נאג'ר.

לא הלבלר המצוי
לגמרי במקרה, התרגיל הגדול האחרון שבו חזה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה התרגיל החטיבתי של זיו כמח"ט הצנחנים. לרבין היו אותן השעות במחיצת הצנחנים בבחינת מפלט. זורח הוא הסתובב בין החיילים, את זיו אימץ אליו בחיבוק. אחד המג"דים של זיו בעת ההיא זוכר את הדבש ואת העוקץ. "הוא איש שטח מעולה", הוא אומר. "האימונים שלו, שתמיד היו גדולים יותר וחזקים יותר, הכינו אותי אחד לאחד לחוויה של לבנון". התרגיל המיתולוגי שבו התגלגלה החטיבה שבועיים רצופים במדבר כונה "חילוץ עצמות". עד היום מדובר בו. "ישראל הוא בפירוש האיש ללכת אחריו בעינים עצומות. אני אומר את זה למרות שהיו מצבים שכבר אי אפשר היה לשאת את התגובות הקיצוניות שלו. רגע אחד אתה בשבילו מלך, ורגע אחר כך הוא לא רואה אותך ממטר. אם כי אני בהחלט מבחין בשיפור. הבן אדם התבגר". הקדנציה שלו כמח"ט הצנחנים, שתחילתה בפיגוע בבית ליד, זכורה לטוב הודות להישגים של הסיירת בדרום לבנון. 21 אנשי חיזבאללה וארגונים אחרים נהרגו במבצעים שהוביל רס"ן יוסי בכר, מול אפס נפגעים. למבצע המוצלח הראשון תרם זיו מאחורי הקלעים. אחרי שהתקבלה החלטה לקפל את הכוח קודם לתכנון המקורי, השתדל זיו אצל האלוף לוין ואצל מפקד יק"ל , תא"ל גיורא ענבר, שיאפשרו למארב להשאר בשטח רק עוד לילה אחד, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו כנגד כל הסיכויים השיג את מבוקשו. השעה היתה שמונה בבוקר כשלצוות מהסיירת עלו בסוג'וד חמישה מחבלים מול הכוונות. מכאן ואילך החל הרצף המושלם להתגלגל. בשלב ההוא כבר היה ברור שההצלחה הגוברת של זיו עלולה לסחרר אותו. בנובמבר 98' נהרגו מהתפוצצות מטען שלושה לוחמי גולני שיצאו מתל קבעה לערוך מטווח. זיו, שהתמנה על ידי הרמטכ"ל לחקור את המקרה, פירסם דו"ח נוקב שלא הסתפק במקרה הצר לבדו אלא התייחס להיבטים רחבים יותר בסוגיית לבנון. המנדט המצומצם היה קטן עליו. כצפוי לא אהב האלוף אשכנזי את ההתערבות בענייניהם של ה"חומים", בעיקר לא בחתימתו האדומה של צנחן, ובבוא היום הוא חסם את מינויו לתפקיד נכסף בפיקוד צפון. "לא ישבנו לחקור את תקופת לבנון, בהיבט של הביטחון השוטף זה גרם לנו הרבה נזק", אמר זיו בכמה פורומים. כקחצ"ר היתה המוטו שלו אופייני: "נשים רגל בדלת, אחר כך כבר לא יצליחו לסגור אותה". הוא שפע רעיונות: הוא הנהיג הכשרה מיוחדת למפקדי חוליות עוד בשלב הטירונות, יזם את הקורס לסמלים בכירים, שיווק את עקרון "הרעיון המבצעי", שנועד לחדד את מרכיב התחבולה בפקודת המבצע, ויישם את המהפכה המתוכננת לעייפה במבנה בה"ד 1. הדובדבן מבחינתו היה הקמת האקדמיה לפיקוד, יוזמה שדחף וטיפח. בכמה מהצעדים האלה תמך בו תיאורטית ד"ר חנן שוורץ, מרצה ללימודי צבא באוניברסיטה העברית. את התרשמותו מזיו מגבה שוורץ בקטע מ"הנסיך" של מקיוולי. "שים לב", הוא אומר ומוציא דף שהכין מבעוד מועד ומתחיל לצטט: "'המחדש - כל הנהנים מן הסדרים הישנים נעשים אויביו. בכל שעה שניתנת לבעלי האיבה הזדמנות לפגוע בסדרים החדשים, הם עושים זאת בהתלהבות של קנאים'. מי שמחולל שינויים בצבאות אינו הלבלר המצוי. הפיקוד זו אמנות של פריצה, של בדיקה מתמדת. אסור לו להיות אף פעם רגוע. אין כמו ישראל מתאים להגדרה הזאת. זאת הסיבה שפניתי דווקא אליו עם רעיונות שהיו לי על הצורך באקדמיזציה של המקצוע הצבאי. למרות שלא הכרנו קודם ישראל היה קשוב, הוא תפס את העצם כמו כלב רוטויילר ולא הרפה ממנה. לא הכל הצליח, אבל הוא הנחיל לצבא תפישות חדשות למרות התנגדויות עזות שהיו לו בדרך. עכשיו אתה מבין למה פתחתי במקיוולי". בדיונים המרתוניים שהוא מקיים הוא לא יחתוך גם לא את הדובר האווילי ביותר. הוא רוצה מכולם את חוות דעתם, עד כדי כך שלעתים נוצרת אצל המשתתפים תחושה שהוא מאריך כדי להכעיס. כאילו לא די בזה שיוצאים ממנו עם ארבעה קיטבגים מלאים במשימות. כמו כל אינטלקטואל גאה הוא נהפך עם השנים לחיית לילה ולמאחר כרוני. "הרבה פורומים הוא תקע בגלל לוח זמנים, אין לו שום בעיה לייבש אנשים גם שלוש שעות", אומר קצין בכיר. "אם קבעת איתו פגישה רצוי שמראש תכין לך חלופה. מצד אחד הוא מטיף לארגון ולסדר, בפועל הוא ברדקיסט נוראי. במו ידיו הוא הורס את היכולות האדירות שלו. אני רואה בו איש מדהים. הוא מקורי, הוא נועז, בכל תפקיד הוא מוביל מהפכות. ישראל הוא טיפוס שמחולל תנועה. אין אצלו לעמוד במקום, תמיד קורה משהו. בעיני הוא מין להטוטן בקרקס שמקפיץ באוויר אין-ספור צלחות, אבל לפני שהוא מייצב אותן הוא מוסיף עוד ועוד צלחות ואז הן נופלות". לא על כולם זה עובד. "אני לא מקבל את הפוזה שלו", מקטרג עליו אל"מ (במילואים) מיוצאי הצנחנים. "הסיפור שישראל לא מפחד מאף אלוף זה קשקוש יחצ"ני. הוא יודע יפה מאוד עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא. יצא לו שם של אחד שלא דופק חשבון, זה הכל מראית עין. הוא מזכיר לי מ"מ שקם בשיחת עם המח"ט יורק אש וגופרית, ואז ששואלים אותו 'נו טוב, אז מה עושים?' הוא עונה שצריך לעשות מטווחי איפוס פעם בשבועיים במקום פעם בחודש" (מתוך הכתבה "מלחמות ישראל" מאת אביחי בקר, עיתון "הארץ" 2001\10\24)

http://www.fresh.co.il/vBulletin/newreply.php
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #92  
ישן 06-01-2011, 13:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
ריכוז כתבות על דורון אלמוג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כפר אבא\ אמילי עמרוסי

http://www.israelhayom.co.il/site/n...cle.php?id=8480
האלוף (מיל') דורון אלמוג, ששכל את בנו פגוע המוחין ערן, ממשיך לפעול למען הסובלים מנכויות קשות ומפיגור בכפר השיקומי החלוצי שהוא מקדם בנגב · איש הצבא שהואשם בעבר ב"פשעי מלחמה" נלחם כעת "להחזיר את האהבה למי שקופחו ממנה" - כצוואה של בנו
דוד המלך עולה במחשבתי. הוא לובש חולצה מכופתרת ומתראיין מולי על מלחמות ועל אהבה. גנרל למוד קרבות שיודע לכתוב שירים, שלא מתבייש להזיל דמעה. שמניח את השריון והחרב רק כדי ללטף את ראשה של צעירה משותקת, להחליף חיתול לבן עשרים ושלוש, לנזוף בעובד שלא שרך כראוי את שרוכי נעליו המתנדנדות מכיסא גלגלים של נער. האלוף (מיל') דורון אלמוג פשט את המדים כדי להוביל קרב אחרון של אלה שאין מי שיילחם עבורם: מבוגרים הסובלים מפיגור ומנכויות קשות, "החוליה החלשה ביותר בחברה, בני הערובה של מידת החסד שבנו". זהו אותו אדם המואשם בידי השמאל האירופי בביצוע פשעי מלחמה ושנגדו הוצא צו מעצר בבריטניה, בה בשעה שהוא הופך הרים וגבעות כדי לברוא עולם חדש לפגועי המוחין. חלקו בהגנת ישראל לא יסולא בפז, אבל חלקו בחייהם של דיירי הכפר השיקומי עלה נגב לא פחוּת. אם זה לא דוד המלך, מי כן. על קיר השירותים בבית משפחת אלמוג מתוחה כרזה ממוסגרת. "ישראל זה לא אמריקה", נכתב שם באותיות שחורות וגדולות. בבית הזה מרגישים עד כמה. ביום שבו קיימנו את הפגישה נקרע אלמוג בין שתי אזכרות: האזכרה לנופלי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אחיו הצעיר ורשימה ארוכה וכואבת של חברים לנשק ופקודים; ואזכרה במלאות חמש שנים לרציחתם של חמשת בני משפחת אלמוג במסעדת מקסים בחיפה: בן הדוד של דורון ואשתו, בנו ושני נכדיו. שלושה דורות. כאן מתגורר השכול כדייר של קבע, וחוטים שלו נמתחים בין החדרים, עולים מהתמונות הדוממות על הקיר. ערן אלמוג הראשון, אחיו של דורון, שהופקר פצוע בקרב ברמת הגולן ודימם אל מותו בין אבני הבזלת; ערן אלמוג השני, בנו של דורון, שנולד עם אוטיזם ופיגור קשה - אביו נשבע שלא יפקיר אותו בשטח ורקם בנחישות חלום של כפר מיוחד לאנשים במצבו - ונפטר ממחלה נדירה כמה חודשים אחרי חנוכת הכפר; שוהם אלמוג, בתו של דורון, שנולדה עם פגיעה בעורק הלב ונפטרה בגיל חודש. "לא מזמן פגשנו משפחה רגילה עם אבא, אמא ושלושה ילדים, וכולם בריאים", אומרת דידי, אשתו של דורון, "הסתכלנו עליהם ולא נותר לנו אלא להתפלא"
.
בין הטרור לחמלה
אלמוג בן שישים. נשוי לדידי, שפרשה לא מזמן מהוראת ספרות בתיכון, ואב לניצן השוקדת על דוקטורט בתחום החינוך המיוחד. שתיהן בגרו איתו ובלעדיו: מאחוריו עשן קרבות סמיך ו־35 שנים בחאקי. מפקד סיירת צנחנים, מפקד יחידת שלדג, מפקד יחידת הצנחנים, מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום. תמיד לוחם, תמיד בקו הראשון. הוביל את מבצע אנטבה והיה הראשון לדרוך על אדמת שדה התעופה שם. הגנרל הישראלי הזה מבוקש בעולם גם בהיבט הפלילי (צו המעצר בבריטניה) וגם בהיבט העסקי: כשהשתחרר הקים את Kairos, חברה בינלאומית לייעוץ ופיתוח פתרונות הגנה על תשתיות אזרחיות מפני טרור, ואת קבוצת ההשקעות Athlone, המתמחה בטכנולוגיות ישראליות להתגוננות מפני טרור, אשר גייסה עד היום יותר ממאה עשרים מיליון שקל. הסינים מוכרים אורז, הישראלים מוכרים אבטחה. ב־2006 מונה אלמוג לעמוד בראש ועדת החקירה הצבאית שחקרה את מחדלי חטיפת אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ואת הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. ועדת אלמוג לא היססה במסקנותיה: היא הראתה לתא"ל גל הירש, מפקד עוצבת הגליל, את הדלת אל מחוץ לצבא. יש אומרים שסללה גם את תחילת הסוף של דן חלוץ. אלמוג מסרב להתייחס לשאיפות הפוליטיות של חלוץ, אבל לא מסתיר את דעתו על "הכישלון החריף במלחמת לבנון השנייה", ויותר מרומז על כך שמקומו של הרמטכ"ל לשעבר מחוץ להנהגה הציבורית. אל אלמוג עצמו היו לא מעט פניות בתחום הפוליטי. הוא לא עוסק בזה כעת, אך גם לא פוסל את האפשרות: "אני לא מבקש את זה לעצמי, אבל אם יום אחד זה יבער בעצמותיי - ייתכן שאגיע גם לשם". פעם היה מסתובב בין הצרעות בקני הטרור הרוחשים ברצועת עזה, נוסע לבדו על ציר טנצר, נכנס אל בתי מחבלים - והיום הוא מנהל מול אותן כוורות מלחמה מרחוק, סטרילית, נשלטת בידי מחשבים. החברות הכלכליות שהוא עומד בראשן מבקשות להקים חומה טכנולוגית מול המחבל הבודד: "בלחימה מול טרור אין מאה אחוז. תמיד יש חורים. מופע הטרור הוא בדרך כלל קצר, מכוון ליעד רך, והיריב יבחר עיתוי קשה ויפגע בחפים מפשע. לפעמים זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, ולכן הדבר הראשון במעלה הוא מודיעין. גם מודיעין אנושי, שלא פס מהעולם, וגם מודיעין אלקטרוני. אם פעם הסוכן החשאי היה איש אמיץ שנכנס לשטח האויב, היום זה אלקטרון שנכנס למערכות המחשב ונותן לך מידע קריטי". בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה, שאותה הוא מכיר כאת כף ידו משירותו הממושך באזור, היה כבר מחוץ לצבא. היום הוא מוחה נגד השגיאות שנעשו: "ההיבט האנושי של העקירה נעשה בצורה רשלנית. היו צריכים להכין יישובים בנגב ולהעתיק את המועצה כולה ליישובים חדשים. גם בהיבט האסטרטגי היינו צריכים ליצור ביטחונות כדי שתהיה פריחה כלכלית בעזה, שתרבות מחנות הפליטים תיעלם. החד־צדדיות היתה טעות: אנחנו מוחקים יישובים, עוקרים בתי קברות ובתי כנסת ולא דורשים כלום מהצד השני. בנוסף היינו צריכים ליצור חזית בינלאומית כדי להבטיח שתיווצר מציאות חדשה ושחמאס לא יעלה. בהיבט הביטחוני המקומי, היינו חייבים להישאר בציר פילדלפי כדי למנוע הברחות נשק ממצרים". אלמוג הוא איש צבא, ללא ספק. דיבורו חד ושפתו תכליתית. מצד שני, הנפש שלו בוערת באהבה. כבר חמש שנים שהוא בונה בנגב, בהתלהבות של חוזה, בסטנדרטים שאפתניים, כפר שיקומי ייחודי מסוגו בעולם לפגועי מוחין. מומחים מארה"ב ומאירופה נוהרים אל הכפר שהוקם בפאתי אופקים ונראה כמו קיבוץ קטן וחדיש, מבקשים ללמוד על הפלא, לשכפל את המודל. מאה עשרים ואחד צעירים נכים קשה פיזית ושכלית מתגוררים שם בשכונות מגורים במודל משפחתי, מובלים בידי מטפלים בשבילים שקטים בין מדשאות מטופחות למרכז הידרותרפי משוכלל, בין מרכזי תעסוקה לחוות רכיבה על סוסים. בכפר קיימים גם בית חולים ובית ספר. הדיירים אינם יכולים לדבר או לנוע בכוחות עצמם, כולם נעזרים בחיתולים, אבל הם מחזירים אהבה בדרכם. אצל אחד תופיע עווית של חיוך, אחר יכווץ את השרירים, השלישית תצרח. אלו ביטויים של תודה. הכפר, אחרי שיאוכלס במלואו במאתיים וחמישים דיירים, ייתן מענה רק לעשירית מהאוכלוסייה בישראל הזקוקה לו: בוגרים מעל גיל עשרים ואחד בעלי פיגור קשה ונכות קשה. החזון הוא הקמת עשרה כפרים כאלה, אך עוד רבה הדרך. האלטרנטיבות היום עבור מי שלא הגיע לעלה נגב הן בתי חולים גריאטריים, מוסדות סיעודיים ומנזרים. "כשערן הגיע לגיל עשרים ואחד קיבלנו מכתב שמודיע לנו שלא יוכל להגיע עוד לבית הספר המיוחד שבו למד", משחזר אלמוג, "הסתובבנו בארץ לחפש פתרונות, ובכל פעם חזרנו בוכים. מקומות מוזנחים עם ריח של צואה. החלטתי לעזוב את הצבא בשביל ערן, להבטיח לו חיים טובים. חשבתי שיאריך ימים יותר ממני. הכפר הזה הוא לא רק מבחן הערבות ההדדית שלנו כחברה, אלא גם מבחן שלי כאבא. הרי אם ערן היה חי הייתי ממשיך לפעול למען הכפר. ואם הוא היה חי, הייתי נוסע אליו לפחות פעמיים בשבוע. אז אני נוסע". והוא נוסע. יורד אל הדרום, לוודא שהחלום לא נפקע, שהמקום הדמיוני שהזה אכן קורם עור וגידים במציאות: "הייתי רוצה שהעובדים יאהבו את הילדים בכפר כמו שאני אהבתי את ערן. איך מתרגמים את זה לנהלים, לעשייה? זה מתחיל בטיפוח הפיזי. אין יד שנייה, אין גרביים קרועים, הכל נקי. כשהסביבה יפה ומכבדת, מורגשת קפיצת דרך משמעותית בתפקוד ובהישגים של הילדים. העובדים יודעים שהם מטפלים במלאכים ומחויבים להיות סופר רגישים אליהם. הרי הילד הפגוע לא יכול להגיד שהנעל קטנה עליו". והוא נוסע לא רק אל הנגב אלא בכל העולם, לגייס משאבים לקיום כפר המלאכים הזה, שעלות הקמתו נאמדת במאתיים מיליון שקלים והאחזקה השנתית בכ־30 מיליון. מדינת ישראל מתקצבת כארבעים אחוזים מהעלויות, והיתר בא מתרומות. אלמוג מסתובב בין קצוות תבל, מספר פעם ועוד פעם את סיפורו של ערן, את חלום הכפר, מגייס כספים, מצליח לשכנע ברהיטות שהמודל הקסום והיקר הזה הוא מה שישראל צריכה. נושא דברים בבתי כנסת ובכנסיות, מדבר על סרגל הרגישות האנושית הנדרש לטיפוח מגיל גן, מזכיר שעוצמתה של השרשרת האנושית נמדדת ביחס לחלשים ביותר בתוכה. שיכנע גם את לארי קינג להנחות ערב התרמה בהוליווד. הוא תמיד שב בידיים מלאות.
מארב בלונדון
בספטמבר 2005, באחת הנסיעות למען מוכי הגורל הממתינים לו בנגב, התברר לו בשדה התעופה בלונדון שהוא לא יכול לרדת מהמטוס: צו מעצר הוצא נגדו בחשד לעבירות על אמנת ז'נבה בהתייחס למעורבותו בהרס בתי פלשתינים ברפיח כששימש אלוף פיקוד הדרום. "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב. גם באנגליה זה היה מארב", הוא אומר. אלמוג נשאר ישוב בכיסאו במטוס, וחזר לישראל. מאז נבחנת כל יציאה שלו לחו"ל על ידי פרקליטות המדינה ומשרד החוץ. מאוחר יותר התברר שמי שעורר את הרדיפה והגיש את הבקשה לצו המעצר בבריטניה הוא עורך דין ישראלי־בריטי בשם דניאל מחובר. "אני מרחם עליו, הוא אדם תלוש", מתייחס אלמוג למחובר, "עבור מי הוא נלחם? מתוך מה הוא מונע? אנשי צבא ישראלים נאלצים להתמודד עם ישראלים שלא מכירים את הסבל של בני עמם, רק את הסבל של הפלשתינים. דניאל מחובר לא מכיר את דורון אלמוג. האם הוא יודע שדורון אלמוג מעסיק מוסלמים בכפר עלה נגב? האם הוא יודע שדורון אלמוג דואג להכניס לכפר ילדים בדואים פגועים שננטשו? הוא לא מכיר את הרגישות האנושית שליוותה אותי בכל דרכיי כלוחם, בלחימה פנים אל פנים, במבצעים, בהחלטות של שבריר שנייה שנגזרות מתפישת עולם ערכית, הומניסטית. כשאתה בשטח, מוביל כוח, אין ממשלה ואין בג"ץ, זה רק אתה וסולם הערכים שלך. ואני שלם עם ההחלטות המוסריות שלי, גם כשהחלטתי לא להרוג מצרים שעמדו מולי במלחמת יום הכיפורים אלא לקחת אותם בשבי, וגם כשעמדתי כמג"ד צנחנים מול דלת בית בדרום לבנון, בית שהייתי אמור לפוצץ על יושביו, ושמעתי בכי של תינוק. החלטתי שאני לא מבצע את המשימה למרות שבמודיעין התעקשו שמדובר במפקדת מחבלים, ולמרות שסיכנתי את עצמי ואת הכוח. אגב, האינטואיציות שלי התבררו כנכונות: בבית ישבו הורים ושמונה ילדים ולא היה זכר לאמצעי לחימה. בכל שירותי הצבאי הקפדתי על טוהר הנשק. אני פושע מלחמה?". את תגובתו של עו"ד מחובר לא היה אפשר להשיג עד מועד סגירת הגיליון.
גם גנרל יודע לבכות
במשך 35 שנות שירות צבאי, תפקיד פיקודי אחר תפקיד פיקודי, נשמר לאלמוג תפקיד מיוחד בבית: לקחת את הבן ערן, שנולד עם פגיעה מוחית מולדת שמתבטאת בצירוף של אוטיזם ופיגור קשים, לבדיקות ולטיפולים בבתי חולים. דידי לא היתה מסוגלת. "חלק גדול מהתמונות שלי עם ערן הן בבתי חולים, כשאני במדים. הייתי מגיע מהשטח, עם האבק והכל, רץ איתו לבדיקות, וחוזר לשטח. בדיקת אפילפסיה לילד כזה דורשת להשאיר אותו מצד אחד רגוע ובלי תזוזה במשך חצי שעה, ומצד שני שלא יירדם לנו. הוא מחובר ל־21 אלקטרודות, לא מורדם, ואני צריך להחזיק ילד מפגר במצב ערני אבל שלא יזוז. אז חצי שעה אני יושב ומלטף אותו, חוזר ומלטף, עד שהבדיקה נגמרת". די לדמיין את איש הצבא המאובק מלטף ברכות את גופו המפרכס של בנו ושב משם בחזרה לקרב, כדי לשרטט את דמותו של הגנרל שיודע לבכות. אולי להשיב במשהו לדניאל מחובר ודומיו. רוב שנותיו בצבא איש לא ידע על מטרת הגיחות הקצרות האלה. ערן הוסתר. אחת הפעמים הראשונות שבהן דיבר אלמוג על בנו בפומבי היתה במהלך טקס קבלת תפקיד אלוף הפיקוד. בסוף דבריו ביקש אלמוג להודות להוריו, לרעייתו, לבתו ניצן ולבנו ערן, "שמעולם לא קרא לי אבא ושיצק משמעות לחיי", ואז נשנק ולא הצליח להמשיך לדבר. ערן נקרא על שם דודו, אחיו הצעיר של דורון, מפקד טנקים ברמת הגולן שהטנק שלו ספג פגיעה ישירה והוא נפצע קשה. חלק מהחיילים ברחו, מותירים את מפקדם לדמם בשטח במשך ימים. לאחר שבוע נמצאה גופתו בידי צוות בראשותו של שר המשפטים יעקב נאמן. "היו לי רגשי אשם נוראיים על זה שלא הייתי עם אחי בקרב, שלא הצלחתי להגן עליו כשדימם אל מותו ליד הטנק הבוער", אומר דורון בכאב. בכל יום כיפורים הוא כותב שיר למענו, לזכרו. באחד מהם כתב: "אחרי המלחמה חיפשתי אותך, הלכתי בדד במקומות שוממים. צרחתי שמך מצוקי סלעים וגלים סוערים. וכל היקום הגדול, כמו גוש מטומטם, אדיש לכל כאב, המשיך בשלו". כשנולד ערן בנו והתבררה נכותו הגדולה, נשבע שלא להפקיר אותו בשטח, לא לנטוש. "ערן היה הפרופסור הגדול של חיי", הוא מספר, "השיעור הראשון שלימד אותי היה שיעור על אהבה. בצעירותי חשבתי שאהבה היא תשוקה. ערן לימד אותי שאהבה היא נתינה ומחויבות ללא גבול וללא תגמול. כשנולד ילד כזה, השבר הוא עצום. רוב המשפחות מסתירות את זה, והבחירה בהסתרה הופכת את הקושי לגדול יותר. מרבית ההורים שיש להם ילד פגוע מוחין לא מדברים עליו. הילדים מקופחים מכל הכיוונים: עטופים בסטיגמה, סובלים מבידוד חברתי, הם אחרונים לקבל תקציבים ותקנים, הם מקופחים בחופש שלהם לבצע משימות ופעולות יומיומיות, הם לא יכולים להתבטא, לדווח על קושי ולבקש עזרה, ולבסוף, לעיתים, הם גם לא זוכים לאהבת אם ואב". אלמוג מגולל את משנת חייו כאילו מפיו של בנו: "אתה יכול להתבייש בי, אבא, להתעלם מקיומי, לא לספר לאף אחד, ואתה יכול לספר לכולם איזה גנרל מצוין אתה. אבל אני מודד אותך במה שאתה מוכן להעניק לי למרות שלא תתגאה בי אף פעם. אני לא אהיה פרופסור, ולא אעלה לתורה בבר מצווה, ולא אתקבל לקורס טיס, ולא אהיה שי"ן־גימ"ל, לא אתחתן ולא אביא ילדים. אף פעם לא אקרא לך אבא. במונחים של חברה הישגית, אני - הבן שלך - אני כלום, אפס, אוויר. אבל אם תבחר להתעלם ממני, זה לא אומר עלי כלום. זה אומר עליך".
פה שולט הישראלי היפה
אלמוג חדל להתבייש בבנו. כשסיים את תפקידו כאלוף פיקוד דרום פרש מצה"ל והפך את החלום הפרטי שלו לפרויקט לאומי של מאה דונמים בנויים. עכשיו הוא נאבק כדי שמשפחות אחרות יבעטו בגדרות הבושה וההסתרה: "כשאתה מתגאה בילד שלך, אתה בעצם גאה בעצמך. 'הוא מוכשר כי זה הגנים שלי', 'אני עשיתי את זה'. אם אני מנסה להתכחש לילד כזה, זה הרי ניסיון להגן על עצמי, ולבטל את קיומו זה אומר לבטל את הפגמים של עצמי. ובאמת, המאבק הגדול שלנו בכפר הוא מול חלק מהמשפחות שלא מגיעות בכלל לבקר. היינו צריכים לתת פרסי עידוד לצוותים מטפלים שהצליחו לחבר בין משפחות לילדים אחרי עשר שנים של ניתוק. בכפר רואים מיטה וסביבה תמונות וציורים מול מיטה עירומה, ומבינים איפה יש משפחה בתמונה ואיפה אין". הדיירים בכפר - שאותם מתעקש אלמוג לכנות "ילדים", משום שהם נשארים ילדים לנצח - נבחרים בידי ועדה של משרד הרווחה. הם מגיעים מגיל עשרים ואחש "ועד הקבר", והמשפחות לא נדרשות לשלם על השהות בכפר. חלקם הגיעו לשם בעקבות פגיעה מוחית מלידה, אחרים בעקבות תאונות: נער בן שמונה עשרה ששתה לשוכרה ערב גיוסו ונדחף מחלון קומה גבוהה נמצא היום במצב סיעודי בכפר. ילדה ששתתה בטעות תמיסה רעילה ונפגעה קשה. "מרכז חזון הכפר הוא אהבה", ממשיך אלמוג, "הם קופחו מהדבר הטריוויאלי הזה ואנחנו נדאג שהוא יושב להם. אנחנו מנסים ליצור את הדבר הכי קרוב לתחושת בית, למקסם את האפשרות לאיכות החיים הטובה ביותר. "זה מבחן של החברה הישראלית: האם אנחנו כאומה עוזבים את החלשים ביותר. אני יכול להעיד שמדינת ישראל נמצאת במצב טוב מול שאר העולם, ונציגים ממדינות המערב מגיעים לקבל מאיתנו השראה. בהתחלה משרד הרווחה טען שאני קובע סטנדרטים גבוהים מדי אבל בסוף הצטרפו אלי ויש לנו שיתוף פעולה מצוין עם הממשלה, עם ביטוח לאומי ועם גופים כמו הסוכנות וקק"ל. אנחנו צריכים גם לטפוח לעצמנו על השכם מעת לעת. בטלוויזיה מספרים כמה שדדו, כמה רצחו, כמה נפגעו בתאונות דרכים. מדברים בלי סוף על הישראלי המכוער. אני רואה את הישראלי היפה. ישראלים עם המון אגו שבאים ותורמים מיליונים". לסיפור היפה הזה, מעורר ההשראה וההתפעלות, אין סוף טוב. חודשים ספורים בלבד נהנה ערן אלמוג מהכפר שהקים אביו. בהיותו בן עשרים ושלוש, לפני כמעט ארבע שנים, נפטר ממחלה ממארת נדירה. "שואלות אותי לא פעם נשים בהריון: 'אם אני יודעת שבבטני יש ילד פגוע, האם להפיל?'. אני אומר כן. להפיל. אבל בהינתן העובדה שהוא כבר חי - צריך לעשות הכל כדי שיגיע לחיים מלאי שמחה. החיים במחיצתו היו קשים, אבל המוות שלו לא היה הקלה. הוא חסר לי. אני חי את החיסרון שלו כל הזמן. חושב עליו, מדבר איתו. אתמול שתיתי את המיץ שנשאר בסוף הסלט. נזכרתי שזה הדבר שהוא הכי אהב, ופרצתי בבכי. אני מגיע לכפר ונזכר בערן רץ אלי, עם ידיים מדובללות כאלה, ומחבק אותי. הוא לא יצר קשר עין אבל ידע לחבק. בסרגלים שלנו הוא היה מפגר, אבל לא פעם חשתי שאנחנו המפגרים". אחרי מותו של ערן אלמוג ז"ל הוחלט לשנות את שמו של הכפר ל"נחלת ערן - עלה נגב". מלבד עסקיו הפרטיים, אלמוג האב משמש היום יו"ר הנהלת הכפר ומלכד כוחות יום אחרי יום ליצירת הקהילה המיוחדת של המוגבלים ביותר, אלו שהחברה ויתרה עליהם: "היום ערן ממשיך ומאתגר אותי, ושואל אם עשיתי את כל המאמץ רק בשבילו. האם עכשיו, כשהוא לא איתנו, אני מתכוון להפנות את הגב לחברים שלו? התשובה היא לא. הכפר הוא הצוואה שלו".
אלופים במיל' כותבים למעריב: כך נגיב בעזה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/830/515.html
האלוף במיל' דורון אלמוג: לחטוף ארבעים בכירים בחמאס
"מדינת ישראל הייתה חייבת להגיב מזמן בצורה חריפה ביותר. צריך להפסיק את מלחמת ההתשה הזו בשילוב של כח צבאי, יעד מדיני ברור וגזירות כלכליות. בצד הצבאי- החמאס ושאר ארגוני הטרור מנהלים נגדנו מלחמת התשה בשלוש השנים האחרונות ואנחנו, בתגובה, פועלים רק בטווח חמישה קילומטרים, נגד דרגי השטח שכוללים את חוליות השיגורים. צריך לפעול נגד מי שמשלח אותם וליצור משוואה חדשה. בשלב הראשון אנחנו צריכים להרתיע את המנהיגות הבכירה של החמאס. אני חושב שצריך לקחת בשבי עשרים ארבעים ממנהיגי החמאס ולא להירתע אף מלחסל בכירים בארגון מהיר ולא מתמשך. בשלב השני יש לפגוע בתשתיות, במתקני ייצור רקטות, במעבדות ובמחנות. השלב השלישי הוא שינוי גישה, יחד עם המצרים, לגבי ציר פילדלפי. אנחנו זקוקים לפעולה קצרה שתגבה מחיר כבד מהצד השני ורק אחר כך נוכל לנהל משא ומתן מעמדת יתרון אסטרטגי. לאחר מכן עלינו להגיע ליעד מדיני של הפסקת אש לפחות לעשרים שנה , עם תג מחיר ברור לכל הפרה. אני לא צריך שהחמאס יכיר בי כמדינה. אין לי בעיה עם זה. ברגע שיהיה שקט ולא יהיו הברחות, אפשר יהיה אפילו להעניק להם סיוע כלכלי. מצדי להפוך את עזה להונג-קונג. אבל לפני זה אני שב ומדגיש שיש לבצע פעולה ממוקדת, תוך הפעלת מנוף לחץ על מנהיגות החמאס. זה הסיכוי היחיד להשיג את היעד". (הכתבה "כפר אבא" מאת אמילי עמרוסי, "ישראל היום" 15.10.2010)

רמטכ"ל ליום אחד\ מאת אמיר אורן
דורון אלמוג גילה שצה"ל זקוק לטלטול. השבוע היתה המנה הראשונה, ויהיו עוד
http://www.haaretz.co.il/hasite/spa...350.html?more=1

http://www.bleumi.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=32223



מבצע "ברדס 54- 55"

"בליל העשרים עשרים ואחד בפברואר 1973 נחתו כוחות צנחנים מן הים בחופה של טירפולי המרוחקת מאה ושמונים קילומטרים מגבול ישראל. בחסות החשיכה נעו שבעה כוחות צנחנים לעבר שבעה יעדים בשליטת המחבלים. ההפתעה היתה מושלמת. בקרבות פנים אל פנים נהרגו עשרות מחבלים. הפקודה למבצע "ברדס 54- 55", שם הקוד שניתן לפעולת טריפולי, ניתנה ביום שישי השבעה עשר בפברואר. הרמטכ"ל דאז, רב- אלוף דוד אלעזר ז"ל, קרא לקצין חי"ר וצנחנים ראשי באותה עת תת- אלוף עמנואל ("מנו") שקד ופרש בפניו מפה מבצעית של מחנות הפליטים באיזור טריפולי והצביע על מחנות באדווי ואל בארד צפונית לעיר הנמל הלבנונית. "דדו": יש כאן שבעה יעדים. ארבעה באיזור מחנה אל באדווי, שלושה באיזור אל בארד. מתי אתם יכולים לבצע?" תת- אלוף שקד: "תן לי כמה שעות. מחר, בשבת בבוקר אציג לך את התוכנית. אני מבקש רשות לבחור את היחידות שישתתפו בפעולה כולל יחידות מחילות הים והאוויר." הרמטכ"ל התקשר מיד עם מפקדי חילות האוויר והים באותה תקופה אלוף בנימין פלד ואלוף בנימין תלם והורה להם להעמיד לרשות קצין חי"ר וצנחנים ראשי את הכוחות והאמצעים הנחוצים לפעולה. אותו לילה תכננה מפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי את הפעולה. בתכנון נקבע כי הכוחות יונחתו בדרך הים ויפונו במסוקים מאיזור הפעולה. נקבע, כי הפיקוד והשליטה על המבצע יעשו מסיפון ספינת טילים עם אפשרות לירידה מהירה אל החוף. ההפלגה אל היעד היתה החלק הארוך והמתיש בפעולה מבחינתם של הצנחנים, שלא הורגלו לשיט כה ארוך. הכוחות נחתו דרומית לתחנת הדלק בחוף טריפולי. היה ליל ירח מלא. הכוח של איציק נע ראשון לעבר בסיס הקומנדו הימי של המחבלים, על- פי המידע הקיפה גדר ממוקשת את הבסיס ועל גגו הוצבו מקלעים בכוננות. המחבלים הופתעו לחלוטין מן הפשיטה. שני שומרים נהרגו מיד. מחבל שלישי הופיע בעת הנחת הבונגלור. בכר ירה בו מיד. כוח בפיקוד אהרון מרגל הסתער וטיהר את היעד. ששה- עשר מחבלים נהרגו ואחד נישבה. היה זה מתנדב טורקי. דורון אברוצקי שהיה מפקד פלוגה צעיר בפעולה מספר: "היתה זו פשיטה מתוכננת ומדוייקת בביצועה. הפלגנו בספינת טילים משך יום שלם ואת הדרך לחוף עשינו בסירות גומי. עם הנחיתה בחוף פתחנו בתנועה רגלית ליעדים שנמצאו במרחק כשישה קילומטר מן החוף. היינו די כבדים בתנועה. כל אחד מאיתנו סחב ציוד מלחמתי כבד על הגב. אני אישית הייתי בכוח החוד בפעולה. מפקד הפעולה היה אל"מ עוזי יאירי ז"ל, שנהרג שלוש שנים אחרי כן בהסתערות על חוליית מחבלים שהשתלטה על מלון "סבוי" בתל- אביב. הוא וחבורת הפיקוד שלו נעו במרחק של כשלוש מאות מטר מאחורינו. התגנבנו ליעד בשקט. במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער "קלצ'ניקוב". היתה עשירת שניה של מבוכה- ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות. מעבר לפינה היה בונקר תת- קרקעי. מולי הופיע מחבל נוסף. יריתי בו מטווח קצר והמשכתי. מסביב היו התקלויות נוספות. אחרי מספר דקות של לחימה השתרר שקט. היעד היה בידינו. אותה עת השלימו כוחות צנחנים מיחידות אחרות וכוח של הקומנדו הימי את משימותיהם. היו לנו בפעולה שמונה פצועים בתוכם אבנר חרמוני מן הסיירת וא. מן הקומנדו הימי. מולה שחם, מפקד מתחם הפעולה בגזרה שלי, הורה לנו להכין את השטח לפיצוץ פוצצנו את מחנה המחבלים ויצאנו אל נקודת המיפגש עם המסוקים. במסוק בדרך חזרה נתתי לעוזי יאירי את ה"קלצ'ניקוב" של המחבל. שלוש שנים אחרי כן כאשר עוזי יאירי נפל בקרב במלון "סבוי" שמעתי את מוטה גור מספר בדברי ההספד שלו, כי עוזי נהרג כשבידו רובה סער "קלצ'ניקוב" אותו קיבל כמזכרת מאחד הלוחמים במבצע טריפולי"." (מתוך האנציקלופדיה "צה"ל בחילו" כרך רביעי "צנחנים" מאת אילן כפיר)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-01-2011 בשעה 13:47.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #109  
ישן 22-07-2011, 19:57
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
הביא יהודים באוניות - הספד מהארץ לאל"מ שמואל ינאי ז"ל, מפקד הפלי"ם, 1921-2011
בתגובה להודעה מספר 108 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ריכוז כתבות "אחרי מות" של אורי דרומי מהארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...?itemNo=1234049

שמואל ינאי (פוזננסקי), הידוע בפי כל כ"סמק", נולד בוורשה ובגיל 14 עלה לבדו באונייה "פולוניה". בצוק העתים הפסיק את לימודיו בבית הספר המקצועי שליד הטכניון ועבד כסתת, היה רועה צאן בגניגר, וב-1938 השתתף בעלייה על הקרקע של נוה איתן במסגרת "חומה ומגדל". הוא התגייס לפלוגה א' של הפלמ"ח, וביולי 1942 - כשמשפחתו בוורשה שולחה לטרבלינקה - שאל אותו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, מה ירצה לעשות, והוא ענה: "ללמוד ימאות ולהביא יהודים באוניות ארצה".

בראשית 1944 הוא עבר בקיסריה קורס מפקדי סירות של הפלוגה הימית של הפלמ"ח (פלי"ם), ריכז את "הפועל הימי" בתל אביב ועבר קורס חובלים. ב-1945 הוריד בשדות ים את מעפילי "דלין" ואחר כך, מוסווה כחייל בריטי, הוא הגיע דרך מצרים לאתונה, שם התקבל בשמחה על ידי אריה קפלן (קיפי). אלא שזה שמח על המזוודה שהביא סמק, שבלי ידיעתו הוטמן בה כסף לרכישת ספינות מעפילים.

ב-2 ביוני 1946 הפליג קיפי עם האונייה "חביבה רייק" וסמק בעקבותיו עם "רפי" הקטנה. בלב ים הוא עבר עם המעפילים שלו ל"חביבה רייק". הבריטים תפסו את הספינה, אך קיפי וסמק הצליחו להתחמק, וסמק אף ברח מעתלית כשנעצר ב"שבת השחורה". ביולי שוב הפליגו השניים, קיפי עם "הנרייטה סולד", וסמק עם "רפי 2". במפגש עם הבריטים אירגן סמק התנגדות אלימה, שבסופה גורש עם המעפילים לקפריסין. שוב ברח ושוב חזר לקפריסין, הפעם לחבל בספינות הגירוש הבריטיות, נתפס וישב בכלא. כששוחרר חזר לארץ והתמנה כמפקד הפלי"ם - אחראי על הצד הימי של ההעפלה, שהיתה בשיאה.

עם הקמת "השירות הימי" במארס 1948 הוא התמנה כקצין המבצעים, ולדברי השר לשעבר והפלמ"חניק רפי איתן, כשהוקם חיל הים בלי התייעצות עם ותיקי הפלי"ם, יזם סמק תוכנית שהעניקה לחיל אופי התקפי. במלחמת הקוממיות השתלט עם הקורבטות "הגנה" ו"ווג'ווד" (ק-18 וק-20), על ה"ארג'ירו", אוניית רכש ערבי, הטביע אותה והעביר את הנשק לצה"ל (מבצע "שודד"). הוא למד בטכניון וקיבל תואר שני מ-MIT בהנדסה וניהול. במלחמת סיני, כמפקד שייטת המשחתות, פיקד על לכידתה של "איברהים אל-אוואל" וחיזק את כוחו של החיל במשחתת שלל. מנישואיו לריבה נולדו יחזקאל ונורית, ומבת עמי - יובל, יורם ואריאל.

עם שחרורו ב-1960 כסגן מפקד החיל, הוא היה ממקימי "צוות" ויו"ר הארגון (1963-1965). תחת ראש העיר תל אביב יהושע רבינוביץ' הוביל את פיתוח שכונות רמת אביב ג' ושיכון ל' ואת הקמת גשר הירקון. האיש שהיה אחראי על נכסים רבים, מעולם לא עשה לביתו. הוא היה פעיל בשימור מורשת ההעפלה ויו"ר מוזיאון מחנה המעפילים בעתלית, יזם את הוצאת הספרים "הספינות שבדרך" ואת הקמת "גן ההעפלה" בתל אביב, ואף אירח למפגשים מרגשים קברניטים וקצינים בריטים עמם התעמת בימי ההעפלה. על קברו בשדות ים שר חיים טופול את "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי שלא ייגמר לעולם"), שירה של חנה סנש, אותה הכיר במקום לפני שבעה עשורים
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #110  
ישן 06-09-2011, 12:40
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
אחרי מות - אל"מ מיל' ישעיהו שפיר
בתגובה להודעה מספר 108 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ריכוז כתבות "אחרי מות" של אורי דרומי מהארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237960.html

ישעיהו שפיר נולד בבודפשט כשייקה, או יונצ'י פישר, למשפחה ציונית אמידה. ב-1939, כשהוריו חשו בסכנה המתקרבת, הם שלחו אותו לבדו לירושלים, עם סרטיפיקט של האוניברסיטה העברית. חברו ללימודי המתמטיקה והפיסיקה היה אנואר נאשאשיבי, לימים שר בממשלת ירדן. תוך כדי כך התגייס להגנה ועבר קורס מ"כים, אלא שלימודיו נקטעו כשהתגייס לחיל התותחנים המלכותי של הצבא הבריטי וירד למצרים. כדי שלא להדאיג את הוריו, הפקיד בידי חבר בארץ צרור מכתבים וביקשו לשלוח אותם לבודפשט אחת לחודש.

מן הבריטים הוא למד הרבה. "הערצנו אותם על נאמנותם לצבאם ומדינתם", נזכר לימים. בתחום המקצועי לא היה פרט שנעלם מעיניו, ובחופשותיו בארץ העביר לחבריו בהגנה קורסים המבוססים על הידע שצבר. כשהוקמה הבריגדה היהודית הוא הפסיק קורס קצינים כדי להצטרף אליה. מפקד הארטילריה שלו היה הברון אדמונד דה רוטשילד, שעמו שמר על קשר חם כל חייו.

עם הבריגדה נע לאיטליה, ובתום המלחמה הגיע לבודפשט, אל בית הוריו שניצלו ברגע האחרון מידיו של אייכמן. אביו, שפתח את הדלת, לא הכיר בתחילה את החייל שלפניו. אחותו, חוה, התחננה שייקח אותו עמה, ואכן הוא חזר אחרי כמה חודשים, הלביש אותה ואת חברתה במדים של חיילות בריטיות, הבריח אותן על גבי אופנוע עם סירה ברחבי אירופה, ודאג שיעלו לארץ. אחרי קום המדינה העלה גם את הוריו.

שהותו באירופה שאחרי המלחמה זימנה לו תפקידים משונים: מפקד יחידת כלבנים של משמר הגבול הגרמני; מפקד יחידת משטרת תנועה של שיירות צבאיות בהמבורג; מפקד בית כלא צבאי בהולנד; מארגן תעודות מזויפות לשליחים יהודים שהגיעו לטפל בשארית הפליטה. מכל התפקידים האלה שאב ניסיון פיקודי וניהולי שיועיל לו בהמשך. תוך כדי כך, כחלק מההטבות שניתנו לחיילי הוד מלכותו, למד בהתכתבות באוניברסיטת לונדון, וקיבל תואר בהנדסה אזרחית.

לא חלף זמן רב מאז שהשתחרר ושב לארץ, וצה"ל הצעיר הזדקק לניסיונו הצבאי, קודם כמ"פ במבצע "דני" ואחר כך כאחד מראשוני חיל התותחנים. אחרי המלחמה חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, במסגרת חברת "חריש" וכעצמאי, מודד ומניח תשתיות ליישובים החדשים, ושותף לסלילת כבישים. משום שמעולם לא ראה בקיומה של המדינה דבר מובן מאליו, נאמנו עליו דברי הנביא נחמיה, "באחת ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח".

ב-1954 הוא הקים את גדוד הנ"מ 207, ואחרי מלחמת סיני נאלץ לשכך את זעמם של חייליו על פקודת הנסיגה שנתן דוד בן גוריון. ב-1959 זכה הגדוד בפרס הרמטכ"ל לגדוד המצטיין. כשגויס הגדוד ערב מלחמת ששת הימים נדהם שייקה לגלות כי מחסן החירום נפרץ וכל הציוד הוחרם לטובת יחידה אחרת. בכל זאת הצליח להתארגן וללחום עם האוגדה של אריק שרון באום כתף - הקרב האוגדתי הרציני הראשון של צה"ל. תא"ל רוניה לפיד, אז סרן צעיר ולימים קצין נ"מ ראשי, מספר איך הביאו חיילים שבוי מצרי - קצין רופא שדרגותיו נתלשו, ואיך השמיע שייקה דברי כיבושין ולימד אותם מהו יחס של כבוד לשבוי.

ב-1971 הוא הקים את גדוד 291, שכלל תותחי 20 מ"מ מתנייעים. סא"ל אורי צין, אז מ"פ צעיר, מספר כי "שייקה היה כאב לחייליו - מקצוען ומקפיד, ועם זאת קשוב למצוקותיהם". במלחמת יום הכיפורים חצה הגדוד את התעלה והתפצל לשלוש סוללות. צין, שפיקד על אחת מהן, נזכר איך התקשר אליו שייקה ממרחקים והתעקש שייצא לחופשה קצרה, בהיותו הקצין הנשוי היחידי בסוללה. הגדוד הפיל מטוס מצרי אחד, טילי "פרוג" ו"קלט", ולא איבד אף איש מחייליו. עם תום המלחמה הנחה שייקה את אנשיו לא להסתחרר משמחת השחרור, אלא לנהוג בזהירות הביתה.

מן המלחמה חזר שייקה לסלול את נתיבי איילון ולהרחיב מסלולים בנתב"ג. הוא הניח אחריו את רוני ודיתי, ילדיו מאשתו הראשונה זהבה ז"ל, ואת שרה, אשתו השנייה וילדיה יוני ומיכל רכטר. מי שהכירו לא חשב לרגע שהוא מדבר במליצות, כשהכתיב את מורשתו לדור הצעיר: "היו אזרחים הגונים. הקימו משפחות, הולידו ילדים, שרתו בצבא, והישארו בארץ".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #111  
ישן 23-01-2011, 08:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

לחנך את צ'יקו\ מאת עמוס הראל

01/08/05
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
צ'יקו תמיר, בעת שהיה מח''ט גולני. צילום: ראובן קסטרו
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/607365.html
מתוך הכתבה:
עם ניסיון קרבי עשיר ושובל של מעריצים נחשב מח"ט גולני היוצא, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר, לקצין הבולט בין בני דורו. אז למה הקידום שלו נתקע?
"זאת הפלוגה הכי קשה בגולני", אומר המח"ט, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, רגע לפני הכניסה למאהל הפלוגה המסייעת של גדוד 51 בהתנחלות גנים, ממזרח לג'נין. משהו בנימת קולו מזכיר מפקח משטרה ניו-יורקי המלווה את אורחו לביקור בגטו פרוע במיוחד. בעיני המבקר מבחוץ, כל הסימנים אכן מצביעים שהגיע למקום קשוח, הפועל לפי חוקים משלו: המח"ט מתקבל רק בהנהון של היכרות (תמיר, כמו לוחמיו, אינו מייחס משמעות רבה לגינוני סמכות כמו הצדעה או עמידת "הקשב") והמאהל מעוטר בכרזות: מהסיסמה הפלוגתית ("תנו לחיות לחיות, בלי מסייעת 51") ועד לפוסטר גדול של סדאם חוסיין שהוחרם באחת הפשיטות בג'נין (ואליו צורפה השאלה המתבקשת: "עד מתי נובמבר 2000?"). כשהמח"ט יושב לשיחה עם סגל המפקדים, מסתובב בחוץ רובאי גדל ממדים, עירום ממותניו ומעלה, וחובט בנחת על כרסו. קשה או לא קשה, לתמיר, המסיים השבוע כהונה של יותר משנתיים כמח"ט גולני, תישאר פינה חמה בלב למסייעת 51. באפריל אשתקד, בעיצומו של הקרב במחנה הפליטים ג'נין, הגיע ללב המחנה כדי להיפגש עם חיילי הפלוגה. באותו שלב, לילה לפני המארב שבו נהרגו 13 אנשי מילואים, איבדה המסייעת חמישה מלוחמיה, מהם ארבעה בג'נין. מתוך 15 חיילים במחלקת הסיור נותרו רק 11 בחיים, שרוטים וחבולים אחרי שבוע של קרבות מבית לבית. היו להם רק שתי בקשות מהמח"ט. "הם אמרו לי: המפקד, דבר ראשון, שלא תעזו להוציא אותנו מכאן עד שהלחימה נגמרת. וחוץ מזה, אתה יכול לסדר לנו סיגריות?" לקראת סיום תפקידו של תמיר, אמר לו מפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון-טל, כי מוטב היה להחזיק את החטיבה שלו ב"אחסנה יבשה", השיטה שבה שומר צה"ל כלי רכב וציוד ביחידות המילואים שלו, שאליהם יזדקק רק בזמן מלחמה. "רק אז צריך לפתוח את הריצ'רץ' ולהוציא אתכם החוצה", טען רון-טל. העקיצה כוונה לפער בין הפרשיות המשמעתיות הרבות שבהן מסתבכת גולני, לתפקוד המקצועי שלה בעתות קרב. המח"ט, בשיחות הפרידה מלוחמיו, בוחר באבחנה אחרת, רחוקה מתקינות פוליטית. "גולני היא כמו כלב רוטוויילר. לא נעים להחזיק רוטוויילר בבית: הוא שורט את הקירות ועושה את הצרכים שלו על השטיח. אבל אם מישהו ינסה לפרוץ אליכם הביתה, תמיד תעדיפו שיהיה לכם שם רוטוויילר ולא פודל". מי שראה את אנשי גולני בשנים האחרונות, בפשיטות על רמאללה ומחנה הפליטים טול-כרם או במצוד ארוך ומתיש אחר מבוקשים בחברון, יצטרך להסכים אתו. הרוח החטיבתית - שילוב של אפרוריות מסוימת (בהשוואה לתדמית הזוהרת ביחידות המיוחדות), דבקות עיקשת במשימה ולא מעט ברדק - באה לידי ביטוי בשטחים, כפי שנראתה בעבר בקרבות בגולן ב-67', בחרמון ב-73' או בבופור ב-82'.
טקטיקן קר רוח
תמיר ידוע זה שנים בצה"ל כהבטחה גדולה, המצוידת ב"פה גדול" לא פחות. ספק אם יש עוד מפקד קרבי בן גילו - הוא בן 39 - שקנה לו קבוצה כזו של אוהדים ומעריצים בקרב קציני השדה בדרגות שמתחתיו. אלה מספרים על קצין אמיץ לב וכריזמטי, קר רוח ברגעי משבר, טקטיקן בחסד שצבר ניסיון רב מול החיזבאללה וידע ליישמו כהלכה בשטחים. בקצרה, היורש המתבקש של תא"ל ארז גרשטיין, המפקד האגדי של גולני ויחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שנהרג בלבנון בפברואר 99'. עד היום, מיעט תמיר בראיונות ובחשיפה אישית בתקשורת, אולם בתוך הצבא השמיע דעות נחרצות. הוא ידוע כמי שאינו מהסס להטיח ביקורת קשה גם בבכירים ממנו. כמפקד גזרה בגבול הצפון הוא התעמת עם מפקד יק"ל אז, תא"ל בני גנץ, בשל ליקויים במהלך הנסיגה מאזור הביטחון במאי 2000 (כיום, כאלוף פיקוד הצפון, גנץ הוא מפקדו הישיר). שנה וחצי מאוחר יותר ניהל ויכוחים קולניים עם צמרת פיקוד המרכז בשאלת הטיפול הנכון בטרור הפלשתיני. אבל בין סיור הפרידה מלוחמיו בחברון לביקור בג'נין איבד מח"ט גולני הרבה מהחשק לדבר. הסיבה נעוצה, כנראה, בדיון שיבוצים שהתקיים בינתיים אצל הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון. שם הוחלט, מעט במפתיע, שלא לקדמו בינתיים ולשבצו בעוד תפקיד של אל"מ, בטרם יועלה בדרגה. הוא עצמו מסרב להתייחס לפרשה, לציטוט ואפילו שלא לציטוט. אבל קצין בכיר ממנו אומר ש"סביב השולחן של בוגי היה קונסנזוס, שהגיע הזמן לעשות לצ'יקו סדרת חינוך קטנה". תמיר גדל בחיפה. הוא נשוי לאפרת ואב לארבעה בנים. המשפחה מתגוררת כיום בקיבוץ באצבע הגליל. מבחינתו, המסלול הצבאי היה כמעט מובן מאליו. כשהתקבל לפנימיה הצבאית בבית הספר הריאלי, המשיך מסורת משפחתית. סבו (מצד אמו), משה דובדבני, נהרג כמ"פ בקרב לטרון במלחמת העצמאות, נחשב כנעדר וגופתו אותרה רק לפני חמש שנים. דודו הוא תא"ל יהודה דובדבני, בעל עיטור המופת מקרב "החווה הסינית", שהיה מח"ט גבעתי הראשון כשהחטיבה הוקמה מחדש בתחילת שנות השמונים. אביו, אלי תמיר, סא"ל במילואים, שירת בקומנדו הימי ומאוחר יותר ביחידות מבצעיות במוסד. שירותו בצבא נעשה כולו בחטיבת גולני, תוך הפסקות קצרות לתפקידים בפיקוד הצפון, שכולם היו קשורים בלחימה בלבנון. הוא היה מפקד הסיירת החטיבתית, מפקד גדוד 12 ומפקדה השני של יחידת "אגוז", שהוקמה לצורך לחימה באנשי הגרילה של חיזבאללה בלבנון. בפיקודו זכתה אגוז בצל"ש יחידתי מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק ותמיר עצמו קיבל צל"ש אישי מאלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. הוא שירת גם כקצין המבצעים של פיקוד הצפון (אצל לוין, שדעותיו השפיעו עליו מאוד) וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון בשנתיים שכללו את הנסיגה. הוא רואה עצמו שייך לקבוצה מצומצמת של קצינים (רובם יוצאי גולני) שנשאה בעיקר העול של הלחימה באזור הביטחון. מבין בעלי הדרגות הבכירות, נמנים עליה מלבד גרשטיין ותמיר, סגן הרמטכ"ל האלוף גבי אשכנזי, אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי ותא"ל שמואל זכאי. לבנון היא החוויה המעצבת של תמיר כאיש צבא. מלווה אותו תחושה עמוקה שהציבור הישראלי לא באמת נחשף למלחמה שהתחוללה שם בין הנסיגה לאזור הביטחון ב-1985 ליציאה הסופית ממנו, 15 שנה מאוחר יותר. הלחימה התנהלה תוך אילוצים מדיניים קשים ומול אויב (חיזבאללה) שפיתח בהדרגה יכולת טקטית מרשימה. אבל הקושי הגדול, הוא אומר, נבע מדעת הקהל הישראלית. העדר התמיכה מהעורף והביקורת הציבורית על המשך השהייה בלבנון, העמידו את המפקדים במצב בלתי אפשרי. דווקא האיפול שהטיל צה"ל על הלחימה, אי זימונם של חיילי מילואים ללבנון לצד מגבלות קשות על הסיקור התקשורתי של המתרחש שם, החמיר את הקושי. האזרחים, שלא נחשפו לפרטים המלאים, איבדו אמון בשיקולי הצבא. תמיר, הסבור שצה"ל שיפר מאוד את התמודדותו עם האתגר שהציב חיזבאללה ותיקן רבות מטעויותיו, חושש שאי הנוחות שעוררה המלחמה תביא להשכחתה, מבלי שנלמדה לעומק. התפקיד ב"אגוז" היה מהמשמעותיים שמילא. את היחידה הקים הרמטכ"ל שחק שנתיים קודם לכן, כחלק מההבנה (המאוחרת) של צה"ל כי דרושה התמקצעות בהתמודדות עם שיטות הגרילה שהפעיל חיזבאללה. תמיר החליף בתפקיד את ארז צוקרמן, איש השייטת, שהשבוע מחליף אותו כמח"ט גולני. תמיר הוא שקיבל את ההחלטה, בספטמבר 1997, לאסוף שתי גופות של אנשי חיזבאללה שנהרגו בהיתקלות עם כוח של "אגוז" סמוך לנהר הזהראני. ההנחיה החריגה התקבלה על סמך הערכה של קצין מודיעין שבשטח נמצא פעיל בכיר של הארגון השיעי. הגופות הועברו לישראל, חרף הסתייגות קצינים בכירים ולמרות שהכוח נדרש למאמץ פיזי גדול, בתנאי שטח קשים. למחרת התברר שאחד ההרוגים הוא האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה. תפיסת גופתו זירזה את החזרת גופת לוחם הקומנדו הימי איתמר איליה, שנהרג בפעולת השייטת באנסרייה שבלבנון, זמן קצר קודם לכן. תמיר מסביר שחש מחויבות לפעול למען החזרת איליה גם בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו עצמו. אלוף במטכ"ל, שליווה את הקריירה של תמיר שנים רבות, אומר ש"בניגוד לרובנו, צ'יקו הקפיד כל הזמן לפתוח אופקים וללמוד איך הדברים מתנהלים בצבאות אחרים. אפילו כסא"ל הוא הצליח לשבור הרבה קבעונות בלחימה המאוד מרובעת שצה"ל ניהל בלבנון". כמח"ט, שלושה חודשים לפני הנסיגה, היתה לתמיר היתקלות עם המוות. בעת ביקור במוצב גלגלית, בגזרה המזרחית של אזור הביטחון, נורה טיל נ"ט אל חדר המבצעים (החמ"ל) של המוצב. קשרו האישי, סמ"ר אחי מלכה וקצין הקשר של החטיבה, תדהר טמפלהוף נהרגו, יחד עם חייל מהמוצב בשם ליאור ניב. אפרת, אשתו, סיפרה אז בראיון טלוויזיה שהיא מקפידה לישון ב"בגדים ייצוגיים", מחשש שאנשי קצין העיר יגיעו לביתה בשעות הלילה עם בשורה שבעלה נפגע. התקרית הקשה ביותר עבורו אירעה כששימש כמג"ד. שניים מחייליו, ערן חודדה ואביקם הופמן, נהרגו במוצב טייבה בלבנון. הם התחשמלו למוות כתוצאה מפגיעת נגמ"ש בכבל חשמלי. תמיר, מפקד הגזרה אל"מ (כיום תא"ל) יצחק (ג'רי) גרשון ומפקד הפלוגה, סרן (כיום סא"ל) אופק בוכריס הועמדו למשפט בבית דין צבאי. הם זוכו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך הורשעו בעבירה קלה יותר של התרשלות במילוי תפקידם. את הידיעה על העמדתו לדין שמעה אפרת תמיר ב"מבט", כשבעלה שקוע בתרגיל חטיבתי בדרום. הפרשה עוררה אצלו תחושות קשות בדבר העדר גיבוי וחוסר הבנה מצד חלקים במערכת הצבאית. הוא מציין לטובה את שחק, שדאג לגבות קצינים שנשפטו ולפעול לצמצום התערבות הפרקליטות הצבאית בטיפול בתקלות מבצעיות. מעמירם לוין למד על הצורך לגלות סלחנות למפקדים שמעדו בפעילות מבצעית ולתת להם הזדמנות לתקן את עצמם. "הרגשתי שתהום פעורה בין לבנון לתל אביב", הוא אומר כעת. "אני לא רוצה לקבוע אם נכשלנו שם, אבל בסוף יצאנו מאזור הביטחון בלי תנאי, כשחיזבאללה נפרס על גבול הצפון. במלחמה בשטחים חשתי הפוך. הכל היה חשוף לציבור: התקשורת, גיוס המילואים. הפעם הרגשנו אהדה ותמיכה ציבורית בכל מקום שהלכנו".
חבורת לבנון

בזמן סיור עם עיתונאים בהר דב בנובמבר 2000, חודשיים אחרי פרוץ העימות בשטחים, ניסה תמיר לחקור אותם על ההתפתחויות בגדה וברצועה. מנקודת התצפית המרוחקת בצפון, נראתה הלחימה מוזרה למדי. "הפלשתינאים, כמונו, הם אוהבי חיים", טען אז. "אי אפשר להשוות את הנחישות שלהם לקנאות של השיעים בלבנון". גם היום הוא סבור שהאתגר שהציב חיזבאללה לצה"ל גדול יותר, "באמצעי הלחימה ובטקטיקות המתוחכמות שהפעיל". כמה חודשים לאחר השיחה בהר דב כבר היה עם חייליו בלב הקלחת בשטחים. ללחימה שם הביא תפיסת עולם צבאית שגיבש בלבנון. מח"ט גולני וכמוהו קצינים בכירים, יוצאי החטיבה, ראו את הדברים אחרת מאשר צמרת פיקוד המרכז. "חבורת לבנון" סברה שאפשר וצריך להפעיל הרבה יותר כוח מול הפלשתינאים, כבר בשלב מוקדם יותר של המערכה. "זה לא היה בהכרח עניין של כומתה", טוען קצין בכיר המשרת בשטחים. "גם ג'רי (יצחק גרשון) חשב כמוהם והוא בא מהצנחנים. הקצינים שבאו מלבנון היו משוחררים מהתובנות של ימי אוסלו, מהאילוצים והמגבלות שנבנו לאטם בזמן ההסכמים. צ'יקו לא הכיר את השטחים קודם. זה דווקא הקל עליו". חבורת הפיקוד של תמיר כללה מג"דים שרובם שירתו תחתיו כמ"פים בלבנון. "הגענו עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת", הוא מספר. "כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות לפעולה, ראיתי מפקדים אחרים מהססים מול התצ"א (תצלום אוויר). אני אמרתי: אם צריך, נעשה את זה, בכל מחיר. ידעתי שאנחנו מסוגלים להיכנס ללב טול-כרם וג'נין ולהכריע, כי עמד לנגד עיני מה שאני מכיר יותר טוב מהמשפחה שלי: הרובאים של גולני, שביום-יום עושים לנו צרות, אבל בלחימה אין עוד יחידה כזו בעולם". רצף המבצעים של החטיבה בתחילת השנה שעברה כלל את מחנות הפליטים של ג'נין וטול-כרם ואת כיבוש רמאללה, שכם ואחר כך חברון במהלך "חומת מגן". אחד ממפקדיו מאשר ש"גולני נשלחו להכי הרבה מבצעים. שיחקו לטובתם כמה דברים. היו להם 'אכזריות' (נגמ"שים חדישים יחסית) שהן בעלות מיגון טוב יותר, אבל זה היה רק תירוץ לבחירה בהם. צ'יקו שידר גמישות: שהחטיבה תצליח לעמוד בכל משימה, לא חשוב באיזה לוח זמנים. זה נסך הרבה ביטחון אצל מקבלי ההחלטות". אולם חרף הביטחון, ההחלטה על כניסה למחנות הפליטים לא נפלה במהירות. תמיר הגיע למסקנה מוקדם יותר. "באחת הפעמים הראשונות, כשהקפיצו אותנו להטיל כתר על ג'נין, חשבתי שאנחנו לא במקום הנכון, שצריך לחפש את המחבלים במקום שממנו שהם יוצאים", הוא מספר, אבל מאשר ש"ההחלטה להיכנס לשטח בנוי בצפיפות היתה קשה. זה שהדבר הצליח בדיעבד, לא עושה את ההכרעה למובנת מאליה. הכניסות האחרונות לשטח בנוי היו בתחילת מלחמת לבנון. למעשה, לא הצטבר ניסיון עולמי בלחימה בקסבות ובמחנות פליטים. בסוף מדובר בכאן בלחימה של חייל חי"ר מול חייל חי"ר, במלחמה מבית לבית. כל היתרונות הגדולים של הצבא, הארטילריה, הטנקים, נוטרלו. לא ידענו מה תהיה התוצאה של פעולה צבאית; בכמה נפגעים היא תעלה, לנו ולהם". תמיר מספר שבמבצע הראשון במחנה ג'נין, חודשיים לפני "חומת מגן", "השארנו במתכוון רווח קטן בין המחנה לעיר, שהמבוקשים ניצלו כדי להימלט. חששנו שהכיתור יביא אותם לייאוש. במבצעים הבאים כבר לא איפשרנו להם לברוח". המפנה בא במבצע במחנה טול-כרם, שבעקבותיו הוא אומר "נשבר מחסום הרתיעה של הפיקוד הבכיר". תמיר היה מודע מאוד גם לרווח התקשורתי שביקש להשיג. "רצינו שישודרו תמונות של חמושים פלשתינאים מרימים ידיים ונכנעים. למדנו מהחיזבאללה את הלקח שהניצחון בתודעה חשוב לא פחות מהניצחון בשדה הקרב". הציפייה הפלשתינית שצה"ל, כמו בעבר, ייכנס למחנה בכוח רב, "יפעיל שרירים" וייסוג, לא התממשה. הכיתור הלך והתהדק ואז נעצר בכיר הקצינים הפלשתינאים במחנה. האיש נשלח לתווך בין צה"ל למאות אנשי התנזים ומנגנוני הביטחון שהתבצרו במובלעת שנותרה. כעבור כמה שעות, הסגירו עצמם אחרוני המתבצרים בלא קרב. תמיר מאמין שהמבצע סלל את הדרך ל"חומת מגן", חודש לאחריו.
לכבוש את המוקטעה

הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה, תפס את תמיר אצל הורי אשתו בערבה. "בשלוש בבוקר מגיע טלפון מג'רי: מחר בלילה, אתה בכל מחיר כובש את המוקטעה. הקפצנו את כל החטיבה מהבית. ציפינו שהם יתאבדו כדי להגן על היו"ר, אבל נכנסנו לעיר בגשם ובבוץ וההתנגדות לא היתה גדולה". חיילי "אגוז" עברו לישון בחדר הצמוד למשרדי היו"ר, עד להסרת המצור על ערפאת חודשיים אחר כך. מרמאללה המשיכה החטיבה לכיבוש שכם, יחד עם הצנחנים. הציפייה להתנגדות חריפה והתעקשותו של גרשון, מפקד האוגדה בעל ההשפעה הגדולה ביותר בפיקוד המרכז, הטילו למבצע בשכם את שתי חטיבות החי"ר הסדירות. לעומת זאת, הוטלה המשימה בג'נין על מפקדה חטיבתית לא מנוסה, חטיבת המילואים 5. תמיר התבקש לשלוח לשם, כתגבורת, את גדוד 51. הוא עשה זאת בהיסוס, משום שלראשונה לא פעלה גולני יחד וגם כי זכר את מחנה ג'נין כקשה במיוחד. התוצאות ידועות: 23 הרוגים לצה"ל, 53 לפלשתינאים, הרס רב והסתבכות בינלאומית קשה. תמיר מסרב להגיד מה חשב על ניהול הקרב ("לא תצליח להכניס אותי לביצה הזו"). אבל די לצטט את מג"ד 51, אופק בוכריס (פקודו מפרשת ההתחשמלות). המג"ד, שנפצע קשה חודש מאוחר יותר בתקרית בשכם וזכה לצל"ש הרמטכ"ל, כתב מאמר נוקב בביטאון הצבאי "מערכות". "חומת מגן לימדה אותנו פעם נוספת שאין תחליף להימצאות המח"ט בשטח", טען בוכריס. את החלטת מח"ט 5, דידי ידידיה, לפקד על הקרב במחנה מאחור הוא מגדיר "שגיאה תורתית", שיצרה "תחושת ריחוק וחוסר חיבור למתרחש". בוכריס מציין שתמיר, שלא פיקד על המבצע, הגיע לכוחות הקדמיים במחנה ו"נוכחותו במציאות הקשה במחנה השרתה תחושת ביטחון". תמיר עצמו מסתפק באמירה ש"ידעתי שלהימצאות מפקד בכיר בקו ראשון יש משמעות כבדה. הסיוע היחיד שיכולתי לתת בג'נין היה עידוד למפקדים". בשבוע שעבר, בביקור החוזר בג'נין, ניכר שלמקום יש משמעות לגביו, שהפך לסמל גם בעיניים ישראליות. "מי שהיה בגולני במלחמה הזו", אמר לחיילי מסייעת 51, "לא ישכח אותה גם עוד עשרים שנה". משם המשיך לביקור אצל הוריו של רב-סרן אביהוא יעקב, מ"פ רובאית 51 שלחם בג'נין ונהרג בשכם, בתקרית שבה נפצע בוכריס. ההרס שנגרם בג'נין, הוא טוען, לא עורר אצלו שום התלבטות מוסרית. "כשבוחנים את הקושי של השתלטות על מחנה מלא גרילה, לעומת התוצאות, זה מעיד כאלף עדים על הצבא שלנו. מספר האזרחים שנהרגו היה מועט. חשבנו אלף פעם לפני הפגיעה בבניינים. עובדה שאחרי כל הצעקות על טבח, הרוב המכריע של ההרוגים היו חמושים". הוא מבין ללבן של המשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב, שהתלוננו על כך שצה"ל לא הפעיל במחנה מטוסי אף-16, אבל סבור שזה היה פיתרון שגוי מבחינה צבאית. "לא היתה שום הצדקה להשתמש במטוסים. הדבר הנכון לעשות היה להפעיל דחפורים ממוגנים בצורה סלקטיווית, כדי לשמור על ביטחון החיילים". במקרים של התעללות וביזה שנחשפו בחטיבה שלו, בעיקר במהלך "חומת מגן", טיפל תמיר ביעילות ובעיקר במהירות. חיילים נשפטו ונשלחו לכלא הרבה לפני שהתקשורת, או הפרקליטות הצבאית, למדו על המתרחש. אחרי ההסתבכות של הרמטכ"ל יעלון, נמנעים קציני צה"ל מדיון בשאלה מי ניצח במערכה הישראלית-פלשתינית. תמיר מציין רק ש"אנחנו לא באותו מקום שבו היינו במארס 2002 ואני גם לא רוצה לחזור לשם. השגנו הישג תודעתי ב'חומת מגן'. לפלשתינאים ברור עכשיו שביכולתנו לקחת את הביטחון שלנו לידיים. זה לא היה מובן מאליו. אי אפשר להשוות את קצב הפיגועים של מארס, שניים שלושה ליום, למה שקורה עכשיו. אבל לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שנצטרך לחיות עם הטרור עוד הרבה זמן". לפני כחודשיים יצא לארה"ב, להרצות לקציני המארינס על לקחי גולני מהלחימה בשטחים. הוא מדווח על "התעניינות עצומה בקרב צבאות בעולם והערכה מקצועית למה שצה"ל התמודד מולו". כמעט שלוש שנים של לחימה הותירו את רישומן על גולני. תמיר מודה ש"טחנו את היחידות עד דק, בפעילות השוטפת ובמבצעי המעצרים. עכשיו צריך לנסות להחזיר אותן לתלם". כשקיבל את הפיקוד על החטיבה, אמר לו קודמו, שמואל זכאי: "אני נותן לך לידיים סוס מירוץ. תיזהר לא להפוך אותו לפרד". תמיר מאמין שהצליח "לשמר את את הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה". בסיור בחברון לפני שבועיים, הספיק לו מבט חטוף במפה כדי לשנות מהיסוד מבצע מעצר של הסיירת החטיבתית שתוכנן לאותו לילה. המח"ט נחרד לגלות שהסיירת "נוסעת לכפר על ג'יפים, כמו משטרה". התכנון המקורי, טען, יוביל לחשיפת הכוח בשלב מוקדם. "שיילכו ברגל. זה יותר בריא". מפקד גדוד הסיור, סא"ל אסף, העניק לו כמתנת פרידה סכין קומנדו מחוברת למגן הוקרה. "מההיכרות איתך, אנחנו יודעים שתזרוק את המגן ותשמור את הסכין", אמר למח"ט. אבל השחיקה בלחימה הולידה גם תקלות מזעזעות, כמו הסמל שירה בטעות במהלך שיעור ברמת הגולן רקטת אר-פי-ג'י מטווח מינימלי הישר לתוך קבוצה של חייליו ופצע כעשרים מהם. תמיר פתח, באיחור מסוים, מלחמת חורמה במנהגי הפלוגות ה"ותיקות" בחטיבה שכללו השפלות והתעללויות של חיילים צעירים יותר. לפני כמה חודשים אף פירק, בצעד נדיר, את הפלוגה הרובאית בגדוד 13, לאחר סדרת חריגות (עם סגירת הפלוגה נעלם גם השם שהדביקו לה אנשיה, "שליחי השטן". פלוגה אחרת בחטיבה עדיין מכנה את עצמה "האפאצ'ים האחרונים"). הוא יזם את הקמתן של פלוגות מבצעיות, שקיצרו את מסלול ההכשרה והתנערו מטקסי ה"וותיקות" וניסח פקודות מפורטות לגבי נהלי ההכשרה והאימון בגולני. מפקד כיתה צעיר מדווח ש"העניינים מתנהלים עכשיו באופן נכון ומסודר יותר", אבל מתלונן באותה נשימה שהכללים של תמיר "גזלו מהמפקדים את נשק ההרתעה. מרגע שאסרו עלינו להשתמש בחלק מהעונשים, אין יותר במה להפחיד את הרובאים". חרף מאמצי המח"ט, עדיין מלווה את החטיבה תדמית פרועה של "ברדקיסטים", שעיקר הצטיינותם בלחימה ולא בשגרה. המיקום הקבוע של גולני בתחתית מדד המשמעת התלת-חודשי שמפיצה המשטרה הצבאית לא תורם לשינוי הדימוי (תמיר דווקא מדווח על שיפור ברבעון האחרון).
מחיר ההתנהגות והדימוי
צ'יקו תמיר ייצא כעת לשנת לימודים. על תחושת הרווחה בסיום התפקיד מעיבה ההחלטה שלא לקדמו בינתיים. הנימוק הרשמי של המטכ"ל הוא שתמיר צריך למלא תפקיד שלישי של אל"מ, כדי לצבור ניסיון מטה. אבל על הנורמה הזו לא הקפידו עד היום, מה עוד שיעלון קבע לפני כשנה שמח"ט שהשתתף בלחימה יקודם במהירות. לתמיר יש "שותף לצרה", מח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, שקידומו מעוכב בשל משפט על התאכזרות לנהגו וקטטה אלימה עם שוטרים. לעומתם, הוחלט כבר אשתקד להעלות בדרגה את מח"ט הצנחנים, אל"מ אביב כוכבי ומח"ט הנח"ל, אל"מ יאיר גולן. גם מח"ט הנח"ל הנוכחי, אל"מ נועם תיבון, התבשר באחרונה על קידומו הצפוי. מפקד לשעבר של תמיר, מאוהדיו הבולטים, מציין שבסבב הנוכחי קודמו "כמה מח"טים מהשריון, שהשתתפו בלחימה הרבה פחות מצ'יקו. יש משהו מאוד לא בסדר בכך שהקצין הבולט ביותר בשכבת הגיל שלו והמוערך ביותר מבצעית, לא מקודם". הקצין סבור שתמיר "שילם מחיר על התנהגות ועל דימוי. הוא באמת לא אמא תרזה. זה לא רק העניין שצ'יקו אומר את מה שהוא חושב. יש עוד כאלה בצבא. זו הסתייגות מהסגנון שלו וכנראה גם מכך שהוא נתפס כמפקד שלא שם די דגש על ענייני משמעת, דבר שמתבטא ב'חולצה הצהובה' שגולני מחזיקה בקביעות בסקרים של המ"צ". "ברור שרצו לתת לו סטירה", מסכם הקצין. "אבל אם בעוד שנה הוא ימונה לרמ"ח מבצעים, התפקיד הכי חשוב של אל"מ בצבא, החבטה המקומית לא תשפיע. עוד כמה שנים, בפרספקטיווה, השיבוץ הזה עוד עשוי להיראות כמו הדבר הנכון". אחד מאלופי המטכ"ל שותף לדעתו. "ההחלטה הזו לא טובה. הרי מינו אנשים שחלקם פחות טובים ממנו. אני מניח שזה קרה כי צ'יקו הרגיז יותר מדי אנשים". האם בעוד עשר שנים יישב תמיר במקום שבו יושב האלוף? "אין לי ספק. וזה יהיה הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים"."

צל"ש האלוף שהוענק לתמיר
http://www.gvura.org/a343422-%D7%A1...%9E%D7%99%D7%A8

הרמטכ"ל הדיח את תא"ל צ'יקו תמיר משירות בצה"ל\מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1153001.html
באפריל 2007 הסתבך מי שנחשב לאחד המפקדים המצטיינים בצה"ל, בפרשת תאונת טרקטורון צבאי בו נהג בנו הקטין ללא רישיון. הרמטכ"ל אשכנזי משוכנע כי הצעד החריג שנקט יעלה לו בביקורת ציבורית, אך ישלח מסר לקצונה באשר לחשיבות ההקפדה על משמעת ואמירת אמת
פורסם ב - 01:04 01/03/10

"תמיר, בן 46, נחשב כבר שנים למי שדרכו סלולה לדרגת אלוף ולשולחן המטכ"ל. הוא עשה את רוב שירותו הצבאי עד תפקיד מח"ט בגולני והתבלט כבר בשלב מוקדם כמ"פ. בין היתר היה מפקד סיירת גולני, מפקדה השני של יחידת אגוז, מפקד חטיבה מרחבית בגבול הצפון בעת הנסיגה מדרום לבנון במאי 2000 ומח"ט גולני בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה. הוא הצטיין במיוחד בתקופת מבצע "חומת מגן". בקיץ 2006 מונה למפקד אוגדת עזה, כהונה שאותה סיים זמן קצר לפני תחילת מבצע "עופרת יצוקה". מג"דים בצנחנים ששירתו תחתיו בעזה תיארו אותו כמפקד הטוב ביותר שהכירו, לא עניין של מה בכך כשמדובר בהערכה של קצינים מהחטיבה היריבה.... בהודעת דובר צה"ל אתמול נמסר שהרמטכ"ל אמר בפגישתו עם תמיר כי מדובר בהחלטה קשה מבחינתו, משום שהוא רואה בצ'יקו "חבר לנשק, לוחם ומפקד מוערך". עם זאת, נמסר, החליט אשכנזי לסיים את שירותו של תמיר בצה"ל בשל חומרת המעשה שבו הורשע והפגיעה בערכי צה"ל, המשמעת והדוגמה האישית. הדובר הדגיש כי "אין מדובר בהדחה, אלא בסיום תפקיד בלבד. קיים הבדל מהותי בין שני ההליכים". הרמטכ"ל הודה לתמיר על שירות קשה וממושך, "רובו בראש הטור, בלחימה ובשדות הקרב". באופן בלתי נמנע, ההודעה מסתיימת בלשון המוכרת מסיכומי פגישות מסוג זה בצבא, מסמל ועד תא"ל: "הרמטכ"ל איחל לתא"ל תמיר הצלחה בהמשך דרכו"."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #112  
ישן 02-02-2011, 10:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"הייתי צריך להתמנות לרמטכ"ל"

סגן הרמטכ"ל הפורש בני גנץ מדבר לראשונה על פרשת המסמך שהכתימה את המירוץ לרמטכ"לות: "היה צריך לחקור את זה הכי חזק, ולא להרפות. לא משנה עד כמה כואבת הייתה תוצאת הבדיקה".
צפו בכתבה המלאה של אילנה דיין מתוך עובדה

אילנה דיין | עובדה | פורסם 30/12/10 22:15
קישור לכתבה
בגיל 20 החברים של בני גנץ בבה"ד 1 היו בטוחים שהוא יהיה רמטכ"ל. בגיל 50 גם הוא חשב שיש לו סיכוי, עד שפרשת מסמך הרפז, בין היתר, טרפה את הקלפים. בחודש שעבר הוא פשט את המדים ועכשיו הוא מדבר על הכל. על האווירה והמניפולציות במירוץ לרמטכ"לות, על הטעויות שלו ושל הרמטכ"ל אשכנזי, על הנקודה שהכי הרגיזה אותו כאשר הדביקו לו את דימוי הנסיך. ועל ההפתעה שקרתה לו במהלך הפרידה מחבריו בפורום מטכ"ל בשעה האחרונה שלו בצה"ל. בבוקר של היום האחרון בצה"ל, בני גנץ כבר לא מתאמץ להראות מאושר. הוא מחזיק ביד את הנאום שישא אחר הצהריים - נאום הפרידה מפורום מטכ"ל. הוא כל כך רצה לשאת נאום אחר בטקס אחר לגמרי. "עובדה" ליוותה את גנץ ביומו האחרון בצה"ל. מהמפגש בבקו"ם עם מתנדבי גיוס הצנחנים ועד הרגע המפתיע שבו נשבר בטקס הפרידה בקריה בת"א. צפו בכתבה המלאה של אילנה דיין מתוך עובדה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #113  
ישן 12-02-2011, 09:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

גולנצ'יק\ מאת עמיר רפפורט

28/01/04
סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי הוא כיום המנכ"ל בפועל של הצבא: ממונה על הקמת גדר ההפרדה, אוחז בסכין הקיצוצים, ובין לבין נושא בתואר "האלוף החברתי" שדואג לחיילים הרעבים. האם הכדורגלן לשעבר, שהתחנך בפנימייה צבאית ופיקד על הנסיגה מלבנון, יהיה הרמטכ"ל הבא? קווים לדמותו של האלוף הכי משפיע בצה"ל
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/638/013.html
שתי חיילות שנקלעו ביום שישי לפני כחודש לבית קפה בכפר סבא, היססו במשך כמה דקות אם לגשת לסגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי, שישב בבגדים אזרחיים ליד אחד השולחנות, והיה שקוע בשיחה עם חברים. לבסוף תפסו הבנות אומץ וניגשו לקצין הבכיר. "אפשר להפריע? ", שאלו בחשש. אשכנזי הזמין אותן לשבת. אחרי שהחיילות הסדירו את הנשימה, הן סיפרו לסגן הרמטכ"ל ששתיהן משרתות כמש"קיות ת"ש (תנאי שירות) שאחראיות על טיפול בחיילים במצוקה. "שלשום היית אצלנו בבסיס", אמרו החיילות, "רצינו שתדע עוד כמה דברים על הקשיים של החיילים מעבר למה שכבר שמעת". אחרי ההקדמה המתבקשת, שקעו אשכנזי והחיילות בשיחה שארכה כרבע שעה ובמהלכה בירר סגן הרמטכ"ל פרטים מדויקים על האמצעים שעומדים לרשות המש"קיות כדי לטפל בחיילים שסובלים ממצוקה כלכלית בבית. קרוב לוודאי ששתי החיילות הצעירות היו היחידות בבית הקפה שזיהו את אשכנזי כסגן הרמטכ"ל, כי בניגוד בולט לדומיננטיות הרבה שלו בצה"ל, האלוף גבי אשכנזי הוא די אנונימי עבור הציבור הרחב. הוא אמנם הוותיק ביותר מבין חברי המטה הכללי (קיבל דרגת אלוף לפני שמונה שנים) ומנהל את צה"ל ביד רמה, אבל יחסי הציבור שלו? הם מדשדשים באופן קבוע. בצה"ל יש הסכמה כללית שאשכנזי הוא האלוף הכי משפיע. הוא חורש את השטח בכל הגזרות, מפקח על בניית גדר ההפרדה, מריץ תוכניות רב שנתיות לשינויים כמעט בכל תחום, הוא "שר האוצר" הצבאי שמנסה נואשות לחתוך את ההוצאות עקב הקיצוצים הדרמטיים בתקציב הביטחון והוא מכור למאמצים לשפר את הטיפול בחיילים הסובלים ממצוקה כלכלית. ההתמכרות הזו הדביקה לו את הכינוי "האלוף החברתי", והביאה אותו לעימותים לא קלים עם ראש אגף כוח אדם בצה"ל, האלוף גיל רגב. בחודש שעבר, במהלך הרצאה שנשא בפני משתתפי כנס הרצליה המתוקשר,נראה אשכנזי נבוך לנוכח המצלמות הרבות שכוונו אליו. לעומת זאת, בשיחה עם חיילים שנערכה בשבוע שעבר במועדון שמי גשם דלפו מתקרתו בחטיבה האחראית על גזרת שכם, הוא נראה פורח. אשכנזי התעניין בכל תקרית ירי שבה היו מעורבים הצנחנים שמשרתים בגזרה, אבל הקדיש את רוב הזמן כדי לשאול עולים חדשים ובודדים בארץ,כמו הצלף סטאס,עולה חדש מחבר המדינות: "איפה אתה גר? מי מבשל לך אוכל בבית? מי מכבס לך? יש לך מספיק כסף? ".
מי הוא באמת סגן הרמטכ"ל, האלוף גבי אשכנזי?
כדי לפצח את חידת אשכנזי צריך להגיע למושב חגור, דרום מזרחית לכפר סבא. אשכנזי נולד שם בשנת54', בנםהבכור של יוסף, שעלה מבולגריה כדי להשתתף בקרבות לטרון במלחמת השחרור, ושל פרידה, שהוברחה לארץ מחאלב שבסוריה כשהיתה רק בת עשר. בשנות ילדותו של אשכנזי היה מושב חגור מקום שכוח אל. בשעות היום נאבקו הוריו על הפרנסה שסיפקו בדוחק פרה חולבת ולול תרנגולות, ובשעות הלילה שמרו עם רובים צ'כיים מפני תושבי הכפרים הסמוכים. את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בחייו קיבל גבי אשכנזי כבר כשהיה בן 14. השנה היתה 68', וצה "ל של אחרי מלחמת ששת הימים היה בשיא הפופולריות. אשכנזי, כמו רבים מהנערים המתבגרים של אותה תקופה, חלם לעלות על מדים, והחליט להירשם לפנימייה הצבאית במחנה גלילות. הוא התקבל - מתוך אלפי מועמדים. שם קיבל לראשונה את משמעת הברזל הצבאית, ושם גם פגש לראשונה את ה"צפונים" מגימנסיה הרצליה. כדי להתפרק מדי פעם שיחק אשכנזי כדורגל כחלוץ בהרכב הראשון של קבוצת הנוער מכבי רמת עמידר, לצדם של ויקי פרץ, שלימים הגיע לליגות הבכירות באירופה, ואלי כהן, שמאמן כיום את מכבי נתניה. מי שראה אותו משחק זוכר כדורגלן מוצק שהיה כובש שערים בסגנון שאפיין גם את מסלול הקריירה הצבאית שלו: עם המון נחישות וכוח עד להשגת המטרה. שחקן "טנקיסט", שהזכיר את רוני רוזנטל. משפחתו עברה בינתיים לפתח תקווה. בביתם החדש היה קם בשבת בבוקר ויוצא בריצה לצומת ראש העין. משם המשיך בטרמפים למגרש ברמת עמידר. בשנת 72' תלה את נעלי הפקקים והחליף אותן בנעלי צבא. כבוגר פנימייה צבאית היתה לו הזכות לבקש באיזו יחידה ישובץ. אשכנזי ביקש קורס טיס, ונדחה. ביקש סיירת גולני, ושוב נדחה. לבסוף הוצב בגדוד 12 של חטיבת גולני, שהיתה אז אפורה למדי, רחוקה מההילה הקרבית שיש לה היום. את קורס המ"כים בגולני סיים בהצטיינות ומיהר לצאת לקורס קצינים, שנקטע בגלל פרוץ מלחמת יום כיפור. אשכנזי נשלח כצוער לגזרת הלחימה ליד האגם המר בסיני. אחרי המלחמה חזר לבה"ד 1, נבחר לחניך המצטיין וקיבל את דרגות הקצונה מהרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר. שני קצינים מגולני ליוו את אשכנזי לאורך כל הדרך והשפיעו עליו רבות: אורי שגיא ואילן בירן, שניהם אלופים במילואים. "מבירן ספגתי את עקרון התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע לטפח מפקדים", אמר פעם. "אורי שגיא שימש לי דוגמה למקצועיות. ממנו למדתי לא רק איך עושים דברים אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד לאסטרטגיה". כששגיא היה מפקד החטיבה, בשנת 76', הוא צירף את אשכנזי לכוח המעטפת שנחת באנטבה במסגרת המבצע לשחרור בני הערובה. בסמוך לכך, נשא אשכנזי לאישה את רונית, בת למשפחת לויטה, מהמפורסמות והאמידות בכפר סבא (למשפחה עסקי נדל"ן שרונית עוסקת בהם עד היום). חתונת הזוג הצעיר נערכה בגני אורנים היוקרתיים, אבל החבר'ה מגולני הגיעו עם האבק על המדים. במהלך פשיטה בדרום לבנון, שהתנהלה כחלק ממבצע ליטני ב-78', נפצע אשכנזי בהיתקלות עם מחבלים. כסגן מפקד גדוד הוא הוביל כוח שנקלע לאש תופת בגזרה המרכזית, וספג כדורים שפגעו לאורך גופו באלכסון מן הכתף השמאלית, דרך כף היד ועד לירך הימנית. למרבה המזל, חלק גדול מהקליעים נתקעו בחגור שלו, ופציעתו הוגדרה כקלה בלבד. על מיטת בית החולים התלבט לגבי המשך דרכו הצבאית, והחליט להשתחרר. "הרגשתי שבע", סיפר לימים. "לא שהיו לי תוכניות באזרחות, אבל רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה". אבל הפרק האזרחי היה קצר מאוד. "ברגע שיצאתי, הבנתי שמקומי בצבא. כמה שבועות באזרחות הבהירו לי שבשבילי אין דבר חשוב יותר בחיים מאשר להיות מפקד גדוד בחטיבת גולני". אילן בירן שימש באותה תקופה כראש לשכת הרמטכ"ל וזימן את אשכנזי האזרח לפגישה עם רב אלוף רפאל איתן. בסוף השיחה הוא הודיע לרפול: אני חוזר. כשמונה בירן למפקד חטיבת גולני, הוא הגשים לאשכנזי את חלום חייו ומינה אותו למפקד גדוד 51. אשכנזי הפך מג"ד כבר בגיל 26.
מימית לבופור
אחת המשימות הקשות שעימן התמודד כמפקד בגולני היתה פיקוד על כוחות שעסקו בפינוי ימית ב-81', תוך עימותים קשים מול המתיישבים שהתבצרו בבתים. אולם את תהילתו קנה אשכנזי לא בשלום עם מצרים אלא במלחמת לבנון. כשיצא צה"ל למבצע שלום הגליל, אשכנזי היה סגן טרי למפקד החטיבה. גולני פוצלה למעשה לשניים, והוא קיבל את המשימה לעמוד בראש הכוח שיכבוש את הבופור, ואז ימשיך לנבטיה, לג'זין ולג' בל ברוך. על הבופור הוא איבד רבים מחיילי סיירת גולני, ובראשם את גוני הרניק ז"ל, אחד מחבריו הטובים ביותר שהחל את הקרבות בג'יפ לידו. בהתייחסו למלחמה השנויה במחלוקת אמר בעבר כי "הבתולים שלי נקרעו אחרי של"ג". לגבי הקרב בבופור, שכיבושו עלה במחיר כבד מבלי שראש הממשלה מנחם בגין ידע בכלל שיש נפגעים, הוא אמר כי "יש לי משקעים לא רק בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו את הבופור, אלא משום שאיבדנו חבר יקר. אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים הקשים ששררו שם". אגב , מי שהחליף את הרניק בפיקוד על סיירת גולני תוך כדי הקרב בבופור היה משה קפלינסקי, כיום אלוף פיקוד מרכז. אחרי המלחמה סיים אשכנזי, שוב בהצטיינות, את המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, למד לתואר ראשון בהיסטוריה ונסע להשתלמות במכללה של המרינס האמריקני בקוונטיקו. כששב מארצות הברית חיכה לו בנמל התעופה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל איציק מרדכי, שמינה אותו להיות קצין האג"ם שלו. אשכנזי ליווה את מרדכי בימים הקשים בהם עמד במרכז חקירת פרשת קו 300, עד שזוכה. היחסים עם מרדכי החלו להתערער בימי האינתיפאדה הראשונה, אז כבר פיקד אשכנזי על חטיבת גולני. המח"ט נתן גיבוי לכוחותיו שפעלו בעזה וטען שהם קיבלו הנחיה מפורשת להכות מפגינים פלשתינים, בניגוד לטענות הרשמיות של פיקוד דרום, שבראשו עמד מרדכי. העימותים בין השניים הגיעו לשיא חדש כשמרדכי היה אלוף פיקוד צפון ואשכנזי פיקד על יחידת הקישור ללבנון. בעקבות תחקיר על היתקלות במהלכה נהרג חייל צה"ל, התווכח אשכנזי עם אלוף הפיקוד בשאלה מי נתן את ההוראה לגבי מיקום המארב, שהתגלה על ידי החיזבאללה. מרדכי, שלא רווה נחת מהפה הגדול של אשכנזי בדיונים הפנימיים, החליט למנות ועדה מטעמו שתבדוק היבטים שונים בתפקוד יחידת הקישור ללבנון, צעד שנתפש בצה"ל כהשפלת אשכנזי. בכל מקרה, הוא לא ממש שיתף פעולה עם הוועדה הזו. בגיל 42 קודם אשכנזי לדרגת אלוף, במסגרת תוכניתו של הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, להצעיר את המטה הכללי. זה קרה ב-96', שבוע לפני שבנימין נתניהו נכנס ללשכת ראש הממשלה ומינה את איציק מרדכי לשר הביטחון, מינוי שנחשב אז למכת מוות לעתידו של אשכנזי בצה"ל. כעוזר ראש אג"ם (תפקיד שלא קיים עוד במטכ"ל) עמד אשכנזי בראש ועדה שבחנה את מצבו של מערך המילואים והמליצה כבר ב-97' להקטין באופן משמעותי את הנטל מעל המילואימניקים, לשחרר אותם מהשירות בגילים צעירים יותר מאשר היה נהוג קודם, ולתת להם תגמול כספי מיוחד על השירות. ההמלצות הללו נתפשו אז כמהפכניות, היום הן כמעט ברורות מאליהן. כעבור שנה חזר לגזרה הצפונית, אותה הכיר היטב, הפעם כאלוף פיקוד צפון. דווקא מרדכי היה זה שהציב אותו בחזית היוקרתית ביותר דאז, ובצה"ל תפשו את המינוי כצעד הסברתי שנועד להפריך את הטענה שהמינויים של מרדכי נגועים בשיקולים אישיים, טענה שהתעוררה לאחר שנישל את יריבו המר, האלוף מתן וילנאי, מכהונת הרמטכ"ל שנראתה כמונחת בכיסו.
השנים הקשות
רונית וגבי אשכנזי לא עזבו את כפר סבא מאז שהתחתנו. יש להם שני ילדים (וכלב). הבן הבכור, איתי, השתחרר מצה"ל לאחר שלוש שנים ביחידת "אגוז", השייכת כמובן לגולני. הבת גלי התגייסה רק לפני חודשיים. הפנטהאוז של האשכנזים במרכז כפר סבא מארח לעתים קרובות חברים שמלווים אותם לאורך שנים. בשעות הפנאי, כשסגן הרמטכ"ל פושט את המדים, הוא נראה לא רק בבית קפה עם החבר'ה, אלא גם בחדר הכושר של הקאנטרי קלאב המקומי, שבו הוא מצליח להתאמן בתדירות של פעם בשבוע, תמיד בשעה מאוד מאוחרת בלילה. מנהל הקאנטרי, אדיר שמיר, לשעבר שוער נבחרת ישראל בכדורגל, הוא גיסו וגם אחד מחבריו הקרובים ביותר. לא בטוח שהאימונים השבועיים מחפים על העובדה שאשכנזי הוא מעשן כבד שמתאפק רק בקושי לא להדליק סיגריות במהלך דיוני מטה ארוכים, אך שולף את המצית מיד בסיומו של כל דיון. כך או כך, הוא התלונן לא פעם שבתפקידו במטה הכללי חסר לו העיסוק בספורט ובעיקר הכדורגל. במהלך ארבע השנים בפיקוד צפון הקפיד אשכנזי לשחק את המשחק האהוב עליו ביחד עם קציני וחיילי המפקדה, לפחות פעם בשבוע. אבל לא הכל היה פשוט בפיקוד צפון. "אלה היו השנים הכי קשות שלי", אמר לא פעם למקורביו. בתחילת הקדנציה הגיעה אליו ללשכה הידיעה המרה על כך שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, שהיה אחד המפקדים שאשכנזי גידל בגולני, נהרג בפיגוע ברצועת הביטחון ביחד עם כתב קול ישראל, אילן רועה, הקשר סמ"ר עמר אל-קבץ והנהג, רס"ב עמאד אבו-ריש. מי שמכיר את אשכנזי מקרוב יודע שהלילות הכי קשים שלו היו בחמ"ל הפיקוד, כשידע שהבן איתי יצא לפעילות מבצעית נגד חיזבאללה. אשכנזי לא היה יכול לעצום עין בלילות האלה, אבל מאשתו רונית הוא חסך את המידע המלחיץ. כאלוף הפיקוד החזיק בתפישה המקובלת בצה"ל שנסיגה חד צדדית מרצועת הביטחון תהיה משגה, משום שהיא תזמין את חיזבאללה להמשיך בפיגועים גם לאורך הגבול הבינלאומי. ואולם, כשראש הממשלה אהוד ברק החליט על נסיגה, אשכנזי החל להיערך. הוא החליט לא לחכות לרגע האחרון והורה להתחיל להוציא את הציוד מהשטח לאט לאט: כל משאית שתיכנס לרצועת הביטחון כדי להביא אספקה לחיילים, תצא כשהיא עמוסה בציוד כמו שולחנות, מחשבים וריהוט אחר. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה כשצה"ל נאלץ לסגת מעט מוקדם מהצפוי, עם קריסת צד"ל ב-23 במאי 2000. אשכנזי הורה להפעיל מסך אש חסר תקדים בדרום לבנון, שכלל הפצצות מהאוויר וירי פגזים מהקרקע, שנועדו לחיפוי עד שאחרון החיילים יחזור הביתה, ללא שריטה. הישג הנסיגה נפגם מעט כשהתברר שעד למועד ההכרזה על השלמת הנסיגה לא הספיק צה"ל להעביר לישראל את כל המשאיות עמוסות הציוד מהצד הלבנוני של שער פאטמה, מה שגרם לכך שציוד יקר ומחשבים נפלו בידי חיזבאללה. עוד יום קשה בפיקוד צפון היה ב-7 באוקטובר 2000, אז נחטפו ללבנון החיילים עומר סואעד, עדי אביטן ובני אברהם. ועדת חקירה שמונתה אחרי החטיפה, בראשות האלוף במילואים יוסי פלד, הסתפקה בהערות והדחות שהגיעו עד לרמת מפקד האוגדה ברמת הגולן, תא"ל צביקה גנדלמן, אך לא כללו מסקנות נגד אלוף הפיקוד אשכנזי. פלד הבהיר בראיונות כי לדעתו אשכנזי איבד נקודות באירוע החטיפה, "אך עדיין יש לו יתרת זכות גדולה. אין מפקד שלא עשה שום שגיאה. גבי אשכנזי הוא אחד המפקדים שאהיה מוכן ללכת אחריהם בלילה חשוך לכל מקום". בראייה לאחור נראה כי פרשת החטיפה העיבה על הקריירה של אשכנזי אך לא מנעה את המשך הקידום שלו, שכן באפריל 2002 הוא מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. אשכנזי הגיע לקריה בשלהי כהונתו של שאול מופז כרמטכ"ל, שלושה חודשים לפני כניסתו לתפקיד של משה (בוגי) יעלון.

ידו בכל
האמת היא שבשום מקום בפקודות צה"ל לא כתובות סמכויותיו המדויקות של סגן הרמטכ"ל, ולכן הנושאים שבהם הוא עוסק נקבעים במידה רבה על פי אישיותו ובהתאם למערכת היחסים בינו ובין הרמטכ"ל. כיוון שאשכנזי נחשב לקבלן ביצוע שלא מהסס יותר מדי בעת קבלת החלטות, ויעלון הוא לא רמטכ"ל ריכוזי, יצא שכל עבודות המטה הגורליות שמעצבות את פני צה"ל לשנים הבאות התרכזו בלשכת סגן הרמטכ"ל, בדיוק קומה אחת מתחת ללשכת הרמטכ"ל. אחת המשימות התובעניות הראשונות שנדרש לצלול לתוכן היתה הקמת גדר ההפרדה לאורך מרחב התפר, שהחלה זמן קצר אחרי מינויו. אשכנזי נוהג לסייר מאז לאורך תוואי הגדר לעתים קרובות, ביחד עם מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון, כדי לוודא שהקבלנים עומדים בלוחות הזמנים. ביחד עם ירון מתמודד אשכנזי עם אתגר נוסף: איך חוסכים בכסף כדי לעמוד בתקציב החדש של מערכת הביטחון, שהצטמק בחמישה מיליארד וחצי שקל בין שנת 2002 ל-2004. הנושאים שבהם הוא עוסק רבים מספור. רק לפני כמה שבועות סיכם, לדוגמה, תוכנית רב שנתית לגבי שילוב בנות בצה"ל בפקודה שקובעת כי יבוטלו כל ההבדלים בהכשרה ובשיבוץ בין המינים. בצה"ל היו כאלה שמיהרו לייחס את העובדה שאשכנזי התלבש על נושא שירות החיילות לעיתוי גיוסה של בתו, מה שכמובן הוכחש בתוקף על ידו. מקורביו הכחישו גם את הטענות לפיהן מעמדו הבכיר הוא שהשפיע על ההחלטה לקדם את אחיו, אבי אשכנזי, לדרגת תת אלוף. יחידתו של האח אבי, אגב, היתה אחת הנפגעות העיקריות בתוכנית הקיצוצים האחרונה של צה"ל. זר שהיה נקלע לביקור שערך ביחידה זו לפני מספר חודשים, היה מתקשה לגלות כי סגן הרמטכ"ל והמפקד שלה הם אחים. גבי תחקר את אבי לעומק ולא חסך אף שאלה קשה.
יש חיילים רעבים
למרות שכבר ב-87' סומן אשכנזי במוסף "אנשי 2000" של "מעריב" כאחד הקצינים שצפויים להוביל את צה"ל בשנות האלפיים, סגן הרמטכ"ל חשדן מאוד ביחס לתקשורת וממעט להתראיין. זה, אגב, לא אומר שהוא לא מודע לתדמית שלו. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל כסגן רמטכ"ל היתה לוותר על רכב השטח שניתן בעבר לקצינים במטה הכללי. הוא ויתר גם על נהג בשירות קבע שמגיע לו, והסתפק בנהג בשירות סדיר. לא ברור האם אשכנזי לגמרי שלם עם התדמית שיצאה לו כ"אלוף החברתי", אבל הוא בהחלט משמר אותה באמצעות עיסוק כמעט אובססיבי במצבם של החיילים שסובלים ממצוקה כלכלית. לפני כשנתיים וחצי הפתיע את חבריו במטה הכללי. "אני רוצה לספר לכם שיש חיילים רעבים בצה"ל", אמר אשכנזי לאלופים, למרות שהנושא לא היה על סדר היום. "גיליתי בשטח חיילים שלא יוצאים לחופשות שבת אלא מעדיפים להישאר בבסיס, כי אין להם מה לאכול בבית", אמר. מי שלא אהב לשמוע את הדברים היה ראש אגף כוח אדם, האלוף גיל רגב, שמתוקף תפקידו אחראי על נושא הטיפול ברווחת חיילי צה"ל. אבל אשכנזי "לא ספר" אותו והמשיך בשלו: "לאיכול להיות שיהיו לוחמים בצה"ל שהתפקוד שלהם ייפגע או שלא יוכלו להמשיך לשרת בקרבי, בגלל שההורים שלהם פוטרו ממקום העבודה". זמן קצר אחר כך יצר קשר עם תורמים מחו"ל שהעניקו מאות אלפי שקלים לרכישת מקררים, מכונות כביסה, מזרנים ומיטות לחיילים בפיקוד צפון. הצעד היה שנוי במחלוקת משום שהפלה לכאורה לרעה חיילים משאר הפיקודים, אבל האגודה למען החייל הרימה את הכפפה, גייסה כסף וקנתה את הציוד גם לשאר נזקקי צה"ל. העיסוק של אשכנזי בנושא מצוקת החיילים הביא לכך שלמרות הקיצוצים בתקציב הביטחון, סכום הסיוע הישיר שניתן לחיילים לוחמים במצוקה ממפקדיהם דווקא שולש בשנה האחרונה, מ-12 מיליון שקל ל-36 מיליון . במהלך מפגש עם מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים הפועלים ברצועת עזה, לפני כשבועיים, אמר להם אשכנזי כי "צריך לשים לב שהיום המצוקה הכלכלית היא לא רק של חיילים משכבות מצוקה מוכרות, אלא גם של חיילים ממעמד בינוני שההורים שלהם מתקשים למצוא עבודה. תסייעו להם. . . זו לא רק משימה קרבית שעומדת בפנינו אלא ממש משימה לאומית".
מרשים לעצמנו
כיוון שהוא ממעט להתראיין, אשכנזי לא נתפס באמירות מעוררות מחלוקת מבחינה פוליטית. בדיוני הערכת המצב שמתקיימים בצמרת צה"ל הוא נחשב מתון למדי וזהיר לגבי הצעות לפעילויות מבצעיות שעומדות על הפרק. מצד שני הוא לא נגרר לאווירת ה"אוטוטו שוב תהיה הפסקת אש", ששורה על חלק מבכירי הצבא. בסקירה למפקדים ברצועת עזה לפני כחודש העריך סגן הרמטכ"ל שהסכסוך עם הפלשתינים אינו עומד לפני סיום. "אני חושב שהאיום כל הזמן מתפתח", אמר למפקדים. "תלמדו מלבנון, המעגלים של התפתחות העימות כאן יותר ארוכים מאשר המעגלים שהיו בלבנון, אבל מה שהיה שם בסופו של דבר יגיע גם לעזה. תחשבו מה עושים מול טילי סאגר ומול מלחמת גרילה יותר קשה ממה שיש כבר עכשיו, ותתחילו לעסוק בזה במקביל למשימות השוטפות, כי מי שמייצר יתרון בלחימה זה מי שמצליח להיערך ראשון לאיום הבא". בכל סיור בשטח חוזר אשכנזי על הסוגיה שמטרידה אותו: הנורמות של חיילי ומפקדי צה"ל. "תקפידו על נורמות, נורמות, נורמות", אמר אשכנזי למפקדים בעזה. "אני מוטרד מכך שבשם הלחימה אנחנו מרשים לעצמנו דברים שלא היינו מרשים לעצמנו בנסיבות אחרות. נורמות מתחילות בכל רמה, מהמפקד, מהמח"ט, מהמג"ד, ממפקד הפלוגה, ממפקד הכיתה. נורמות זה גם להקפיד על כך שייעשה הטיפול הנדרש בטנק או בנגמ"ש, אפילו אם עייפים מאוד אחרי שעות רצופות של פעילות מבצעית", הוא אמר. לחיילים בשכם אמר אשכנזי בשבוע שעבר: "האתגר הגדול שלכם הוא לצאת לכל מבצע כאילו זו הפעם הראשונה שלכם, כמו שחקן כדורסל שעולה דרוך גם למשחק הארבעים שלו באותה עונה. אם היתקלות תסתיים בנפגעים לכוחותינו או בתוצאה שלוש אפס זה תלוי בכם וברמת הדריכות שלכם. כחיילים אתם הקובעים. שתיים-שלוש דקות אחרי היתקלות אמנם מגיעים גם הקודקודים, אבל בדרך כלל בשלב הזה נותרים רק התחקירים. תקפידו על המקצועיות. אם לא תעשו לעצמכם הנחות, לא יהיו אנחות ".
אין פרוטקציות
מי שחורש עם אשכנזי את השטח ומגיע איתו לכל מיני פינות, לא יכול להתעלם מההערכה הרבה, שלא לומר הערצה, שרוחשים לו מפקדים בכל הרמות. "הוא תותח, הבוס הגדול של צה"ל", אמר עליו מאחורי הגב מג"ד שריון שפגש בו. בלשכה שלו "מוכנים להתאבד" בשבילו. למרות שחלפו כבר 16 שנה מאז שהעביר את הפיקוד על חטיבת גולני, אשכנזי לא ממש עזב את הבית שבו גדל. הוא עדיין מורעל על הכומתה החומה, כמו לוחם צעיר. גולנצ'יק בנשמה. בשבוע שעבר, למשל, כשסייר במחסום בשכם, החל לרדת גשם זלעפות. בסמוך עמד הרכב שלו, פועל עם מזגן במצב חימום. אבל סגן הרמטכ"ל התעקש לעמוד בגשם השוטף, לרדת לפרטי נוהלי המחסום ולהורות שבכל רגע נתון יעמדו במחסום לפחות קצין אחד וחייל דובר ערבית שוטפת. כמובן שאף אחד אפילו לא העז להציע לו מטרייה. לפני כשנה וחצי, דחף ותקף חייל ממשטרה צבאית שעיכב את כניסתו לשער מחנה מטכ"ל. במסגרת עמדת ההשפעה הנוכחית שלו, אשכנזי גם נלחם בדיוני שיבוצים במטה הכללי למען קידום של כל קצין שצמח בחטיבת גולני או בצפון בכלל, אם הוא מעריך אותו.
ומה לגבי הקידום של אשכנזי עצמו?
לפני כמה שנים גישש השר לשעבר לבטחון פנים, פרופ' שלמה בן-עמי, לגבי האפשרות שאשכנזי יפרוש מצה"ל וימונה למפכ"ל המשטרה. אשכנזי דחה את ההצעה על הסף. היעד שלו היה ונשאר כס הרמטכ"ל. אלא שאשכנזי לא לבד במרוץ ללשכת הרמטכ"ל, וחלק ממתחריו הם דווקא חבריו הטובים ביותר (ראו מסגרת). בצמרת צה"ל אומרים כי אילו היה הדבר תלוי רק ברמטכ"ל יעלון, הוא היה מעוניין שאשכנזי ימשיך כסגנו לפחות עוד שנה-שנתיים. אבל הנוהג בשנים האחרונות הוא שבכל קדנציה של רמטכ"ל יכהנו לפחות שני סגנים, כדי לאפשר תחרות שווה על תפקיד הרמטכ"ל. עד להכרעה יעברו על אשכנזי עוד חודשים ארוכים של מתח. בזמן הזה יוכל לעקוב אחרי הקריירה של בתו, גלי, שנמצאת ממש בתחילת הדרך. גלי סיימה לפני שבועיים קורס מדריכות חי"ר ושובצה כמדריכת חיילים בנהיגה בנגמ"ש מסוג "אכזרית". לטקס הסיום של הקורס שלה, שנערך ביום גשם, התייצבו ההורים הגאים, רונית וגבי, והאח הבכור איתי, כמו כל שאר ההורים. הם הקפידו לא להיכנס לאזורים בבסיס שהיו מותרים רק לחיילי ולמפקדי הבסיס, "כדי שאף אחד לא יפתח את הפה". למרות ההקפדה להיות ככל ההורים, אחרי הטקס נפוצה השמועה שבוגרות קורס מדריכות החי"ר קיבלו צ'ופר ויצאו לחמשוש (חופשת שבת שמתחילה כבר ביום חמישי) בניגוד לחופשת שישבת רגילה, כפי שהיה נהוג בקורסים קודמים, וזאת רק בגלל שבתו של גבי אשכנזי נמצאת בין המסיימות. השמועה עשתה לה כנפיים עד ללשכת סגן הרמטכ"ל בתל אביב, מה שהביא את אשכנזי להרים טלפון מיידי למפקד בית הספר לחי"ר, כדי לבדוק האם היא נכונה. מפקד הבסיס נשבע בשיחה כי ההחלטה על חמשוש שיינתן לחיילות התקבלה כבר בסיומו של קורס המדריכות הקודם, כדי שהחיילות ייסעו הביתה עם ההורים במקום בהסעות יקרות, וסגן הרמטכ"ל נרגע.
הרמטכ"ל הבא
למרבה האירוניה, המועמדים העיקריים שיתמודדו מול גבי אשכנזי על תפקיד הרמטכ"ל הבא, אחרי משה (בוגי) יעלון, הם שני חבריו הטובים: מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, ואלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי. חלוץ ואשכנזי גדלו באותו מושב בשרון, חגור. הם אמנם לא באותה שכבת גיל (מפקד חיל האוויר מבוגר מסגן הרמטכ"ל בחמש שנים), אבל עצם העובדה ששניהם מאותו הכפר ושהיתה ביניהם היכרות מוקדמת חיברה ביניהם גם במהלך השירות בצה"ל. במשך תקופה ארוכה נחשבו אשכנזי וחלוץ לאלופים המקורבים מאוד זה לזה במטה הכללי. גם קפלינסקי ואשכנזי הגיעו מאותו בית, אלא שהפעם מדובר בחטיבת גולני. קפלינסקי (48) צעיר מאשכנזי בשנתיים ופעמים רבות לאורך המסלול המשותף שלהם בחטיבה הוא שירת מתחתיו, קרוב מאוד אליו. בין משה ופנינה קפלינסקי לבין גבי ורונית אשכנזי קיימת ידידות משפחתית שנמשכת שנים. בצה"ל מעריכים שבחודש מרס הקרוב יוכרז מינויו של חלוץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במקרה כזה ימשיך אשכנזי לטפל בכמה פרויקטים וייצא ללימודים עד ההכרעה על הרמטכ"ל הבא. קפלינסקי צפוי להתמנות בעוד שנה לראש אגף מודיעין. באופן טבעי, המאבקים הסמויים שהחלו על התפקיד, שיתפנה בעוד שנה וחצי או שנתיים וחצי, פגעו במערכת היחסים בין חלוץ, אשכנזי וקפלינסקי, שקיבלה גם ממד של מתיחות, אם כי מקורביהם נשבעים שהם אינם במריבה, אלא רק ב"תחרות בריאה". בינתיים מנחשי העתיד בצה"ל לא פוסלים גם את האפשרות שהסוס שיגיח מאחור, ואולי יזכה לבסוף במרוץ לרמטכ"לות, יהיה אלוף פיקוד הצפון הנוכחי, בני גנץ, הצעיר מכל שאר המועמדים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-02-2011 בשעה 09:53.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #114  
ישן 11-03-2011, 13:11
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון מהארץ עם אל"ם הראל כנפו - דאז (2004) מח"ט שומרון היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

איפה מחיאות הכפיים, מאת אביחי בקר

אל"מ הראל כנפו, שהיה מח"ט שומרון (שכם) בשנתיים האחרונות, עזב לפני שבועיים את תפקידו כשהוא מתוסכל מאוד: כל כך הרבה הצלחות מבחינה צבאית, וכל כך מעט הכרה והוקרה בציבור. "ביחידות הלוחמות שעברו בגזרה היו עשרות מאיר הר ציון", הוא מכריז. "על המבצעים המדהימים שעשו כאן הצנחנים, חרוב, אגוז, השייטת ודובדבן, לפני עשרים שנה היו כותבים ספרים. היום? שורה אין על זה בעיתון. זה לא עובר מסך. אני לא זוכר מקרה אחד של התברברות, לא של פחדנות תחת אש. אני 21 שנים בצבא ולא זכורה לי תקופה כל כך מפוארת. ההישגים הם אדירים, הטרגדיה היא שהתחושות בציבור הפוכות מאלה שהצבא מרגיש בתוך עצמו".

שיר התהילה שלו לפקודיו מתארך עוד ועוד. "מקצועיות כמו זו שמפגינים החיילים הצעירים לא היתה אף פעם. אומרים שהמוטיווציה של הנוער פוחתת, שהוא כבר לא חדור תחושת שליחות, שההתנדבות פסה ואיננה - אני מוצא שההיפך הגמור הוא הנכון. בכל חתך שלא תבחן את הדברים, אם ברוח או בסטנדרטים, בהשוואה לפלוגה המעולה שבה אני צמחתי בצנחנים - הם טובים פי כמה. הלוואי שאני כמפקד מחלקה הייתי מתרומם לרף שהם מציבים. המסקנה ברורה, הדור הולך ומתעצם אבל המדינה לא יודעת את זה".

מי אשם? קודם כל התקשורת, כמובן. "הסיפור שהתקשורת מגישה שם את הדגש על הרע", אומר כנפו. "גם אנחנו, כצבא, לא ממש השכלנו לספר את הסיפור המלא. התוצאה היא שהתמונה המוצגת לעם, כאילו יש יותר חריקות מאשר הישגים, היא מעוותת והיא עולה לנו כחברה במחיר כבד. היא מונעת לגיטימציה למעשים שלנו והיא גורמת לציבור לגבש עמדות על סמך מידע חלקי בלבד".

קורה לכנפו לא אחת שחולף בו הרהור כפירה, בנוסח "מה הם בעצם מבינים שם בבועה שבעורף?", עם חלוקה לאנחנו והם. "לא פעם הצלחנו לנטרל מתאבד שכבר יצא לדרכו מבלי שהוא יישרט אפילו. בעצם הצלנו את חייו. קראת על זה איפשהו? בטח שלא. לעומת זאת, לא פעם ולא פעמיים תיארו לך אותנו כקלגסים".

אין זו הפעם הראשונה שכנפו חש כך, ואף מבטא את תחושותיו בשיחה עם עיתונאי. לפני שש שנים, כשהיה מג"ד נלהב בלבנון, אמר כנפו לכתב "הארץ": "אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה. וייטנאם, אפגניסטן, בלפסט, המנדט הבריטי על ארץ ישראל - בשום מקום אחר הצד השולט לא השיג תוצאות טובות כמו אלה שלנו מול חיזבאללה, שהוא ארגון כושל, אבל הציבור משום מה לא יודע את זה. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים, זה לא קורה. לעומת זאת, אם מישהו נפגע ישר העניין תופס כותרת וגורר אצלנו יללות". הלכי הרוח האלה, הוא רומז עכשיו, מבלי לומר זאת מפורשות, הובילו לנסיגה מלבנון, שלא היתה מחויבת המציאות.

"הודות לתהליכי חשיבה מסודרים, מודיעין מצוין, עבודת שב"כ מדהימה, יחידות ומפקדים איכותיים וגם קצת מזל ונסים, הצלחנו להימצא תמיד צעד אחד לפני הפח"ע", מתגאה כנפו בהישגי המערכה נגד הפלשתינאים בגזרתו. "ככל שחלף הזמן השתפרנו, לאט לאט נעלמו ראשי הארגונים, המפקדים של היום הם אלה שלפני שנתיים היו מספרי 6. ההישג שאליו הגענו בסיכול, כמעט אפס פיגועים, הוא מעל ומעבר להערכות הכי אופטימיות שהיו לי. עשינו את זה כשאנחנו מצמצמים בהדרגה את סדר הכוחות העומדים לרשותנו ולמרות זאת שומרים על רמה גבוהה של ביטחון. בסוף התקופה הספיקו לי פחות ממחצית הכוחות שעמדו לרשות החטיבה כשנכנסתי לתפקיד. מבחינתי קרה הבלתי ייאמן. דברים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם התגשמו".

זוהי תמונה של ניצחון מכריע, אבל כנפו יודע שהמאבק עוד לא תם. "תבוא ותשאל, האם המצב עלול להתהפך? בוודאי. בקלות רבה. שכם היא עדיין בירת טרור, אם כי חמור הרבה פחות מבעבר. נכון לעכשיו היא המקור לכמעט 60 אחוז מההתראות ביהודה ובשומרון".

הראיון, שהתקיים לפני שבועיים על דשא ביתו, היה בעיצומו כשצילצל הסלולרי ואל"מ הראל כנפו התבשר על פיגוע ירי בפאתי איתמר. רכז הביטחון של ההתנחלות נפצע משלושה כדורים בחזה ומצבו אנוש, דיווחו לו. כיתת הכוננות של איתמר התעשתה במהירות, הרגה את הפלשתינאי שירה ובכך מנעה ממנו לחדור לתוך ההתנחלות. כעבור 20 דקות קיבל כנפו עדכון על מותו של הפצוע, שלמה מילר. "אלוהים לוקח את הטובים, איזה מזל שאני רע", הוא הגיב. "רק אתמול, בטקס הפרידה שלי, ציינתי אותו באופן מיוחד". לפנות ערב, בהלוויה שהתקיימה בהר הזיתים בירושלים, נמנה כנפו עם המספידים את מילר.

כזה היה יומו הראשון מחוץ לתפקיד התובעני. אפילו 24 שעות לא חלפו מאז מסר את הפיקוד על חטיבת שומרון (שכם) לבא אחריו, אל"מ יובל בזק. הוא לא הספיק לחוש את כובד האחריות מוסר מעליו. "שום הקלה, ההיפך", אומר הראל כנפו. "אני מרגיש חוסר אונים מוחלט. לא שהדברים היו מתפתחים אחרת אילו הייתי שם, אבל המחשבות שכרגע מתרוצצות אצלי בראש הן למה אני פה ולא בשכם?"

שערי המוות

את שכם ממשיל קצין בכיר לתותח שמעיף במהירות מסחררת כדורי טניס לכל עבר: "כדי לעמוד בקצב יש להציב מולו חובט נחוש שיירה את הכדורים חזרה מבלי להתעייף ושבשום אופן לא יתן להם לעבור אותו. לשבחו של הראל, בין השאר, שהוא ביצע את התפקיד בכשרון רב". בתחרות פרס הרמטכ"ל שנת 2003 דורגה חטיבת שכם במקום הראשון.

60 מבוקשים נהרגו בגזרת שומרון בקדנציה של כנפו; באותה תקופה נהרגו בגזרה שני אזרחים ישראלים, חמישה חיילים בפעילות הגנתית ועוד חמישה בפעילות התקפית. עיקר גאוותו על כך שמאז תחילת 2004 לא נפגע העורף הישראלי משום פיגוע שמקורו בשכם, ושב-2003 התממשו רק שמונה מתוך 166 התראות שהתקבלו. פיגוע ההתאבדות ההמוני האחרון שהולידה שכם, עם 24 חללים, היה הקטל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בינואר 2003.

בחצות, בלילו האחרון של כנפו בגזרה, הוא יצא עם בזק לסיור חפיפה מסכם. שיירת כלי הרכב הממוגנים נכנסה תחילה לסמטאות הצרות של מחנה הפליטים בלאטה. בחוץ לא נראתה נפש חיה, מלבד עכברושים שחצו את הדרך בזריזות ונתפסו באור הפנסים. מאימתם, מתבדחים החיילים, חתולים מסתובבים בבלאטה בזוגות בלבד. את קירות המבנים התוחמים את רחוב השוק, עורק החיים המרכזי של המחנה הצפוף להחריד, מפארים דיוקנאותיהם של עשרות שאהידים, שבהם בולטים במיוחד חללי המקום. כנפו הצביע על גרם המדרגות שלידו נהרג במאי השנה, בפעילות שגרתית, רס"ן שחר בן ישי, מפקד פלוגה. ליד סמטת בתי הספר, להבדיל, הוא תיאר את פרטי הפעולה שבה "הורדנו חמישה חמושים".

הסיור התנהל בניחותה, כעניין של מה בכך, בניגוד בולט למציאות שאליה נקלע כשקיבל את הפיקוד על שכם ובנותיה. "כשהגעתי היו לנו כאן אירועים על ימין ועל שמאל", הוא מספר לבזק מחליפו. "כל כניסה לבלאטה חייבה אותנו להעמיד בשורה שלושה-ארבעה טנקים ולתת להם לפתוח בירי מסיווי לתוך המחנה, בין אם מזהים אויב או לא. רק אז פרצנו פנימה, אבל עד שהגענו למבוקשים חצי מהם כבר הספיקו להימלט".

למרות שצמרת הארגונים נפגעה במבצע "חומת מגן", המשיך כנפו, שכם היתה עדיין מרכז של התנגדות: "בבלאטה ובקסבה הוקם מערך הגנה מסודר שכלל תצפיתנים, נושאי נשק ומפעילי מטענים שהגבילו מאוד את חופש הפעולה של הכוחות שלנו. לנסוע כמו שאנחנו נוסעים עכשיו כמובן שלא היה אפשר. את כל האיומים האלה ניטרלנו. תחילה טיפלנו בבלאטה ובהמשך התפנינו לקסבה. היום אנחנו שולטים בסימטאות באופן מוחלט".

ממחנה הפליטים נסעה שיירת המפקדים לרחוב פייסל בליבה של העיר. "יש בשכם קבוצת מבוקשים מגדודי אל-עודה", הסביר כנפו לבזק. "זוהי המקבילה של גדודי אל-אקצה רק צעירים יותר, שב"בניקים בעצם, ופחות מאורגנים. הסרנו את שמותיהם מהרשימות, בתנאי שאין להם דם על הידיים ובכפוף להתחייבויות מסוימות שהם קיבלו על עצמם, אחרי שהם העבירו לנו דרך מינהלת התיאום והקישור את המסר שהם מעוניינים להפסיק להיות חלק ממעגל הטרור, כי, אני מצטט אותם, 'שערי המוות נפתחו'".

עימות עם דיין

את כנפו אפשר לאפיין בחיוך שנסוך תמיד על פניו ובהתנהלות סטואית, חפה מגינונים. הוא בן 39, נשוי לנרקיס, מורה, ואב לשלוש בנות: צליל, שקד ונגה. בניגוד למח"טים שתפארתם על כך שאינם רואים את הבית, כנפו הקפיד על חופשותיו. הוא לא החמיץ חגיגות שנערכו לבנותיו. "שלא יספר לכם יובל שאי אפשר להגיע לטקס סיום שנה בבית הספר", הוא פנה בטקס הפרידה מעל הבמה אל כרמית בזק, אשתו של המח"ט הנכנס.

הוא נולד וגדל במצפה רמון, בן למשפחה יוצאת מרוקו. מאובנים, נחשים ועקרבים היו לו צעצועים, המכתש - מגרש משחקים. הבית היה דתי, אבל כנפו חבר לחילונים שבשכונה. את שנות התיכון הוא עשה בישיבת "קרית נוער" בירושלים, במסגרת ששילבה לימודים תורניים והכשרה באלקטרוניקה, אבל בשביעית חדל להקפיד על קיום מצוות ובשמינית הסיר את הכיפה.

הוא התגייס לקורס טיס וכשהודח בחר בצנחנים. כנפו הצטרף לפלוגת נובמבר 83' של גדוד 202, בלט מלכתחילה ונחשב למורעל שאין שני לו. הוא עוד יהיה הרמטכ"ל, כתבו עליו בעלון המחזור. מ"פ, חתונה, מסע של שנה ברחבי דרום אמריקה, חזרה למדים ולדרום לבנון, מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, פציעה קלה בהיתקלות עם חוליית חיזבאללה, מג"ד 890 בעיישיה ובריחן, קצין המבצעים של פיקוד צפון בזמנו של האלוף גבי אשכנזי - אלו היו תחנות חייו עד לאינתיפאדה הנוכחית.

בראשיתה הוא ישב בצד. כנפו, אז מפקד חטיבת המילואים הצפונית של הצנחנים (אחרי שהיה סגנו של מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה), אותת לכל כתובת אפשרית שהוא נכון להיענות מיד לקריאה לתפקיד בשטחים. "זאת רק ההתחלה, הסיפור לא הולך להיגמר מחר", נאמר לו ולאל"מים אחרים שביקשו להצטרף למערכה. "קחו אוויר, המתינו בסבלנות, נזדקק לכם מאוד לקראת שלבי ההכרעה. יהיה מספיק לכולם", הרגיע אותם תא"ל יצחק גרשון (ג'רי), המפקד הקודם של כוחות צה"ל ביהודה ובשומרון.

בעודו ממתין לתורו ניצל כנפו את שפע הפנאי שעמד לרשותו לאימונים בטיפוס צוקים, הן בקיר שבפארק הירקון והן בוואדי שילת, לא הרחק מביתו שבגוש מודיעין. בשלהי אוגוסט 2002, ארבעה חודשים וחצי לאחר סיומו של מבצע "חומת מגן", הוא מונה למח"ט שכם במקומו של אל"מ יוסי אדירי.

לא מכבר הזמין אלוף פיקוד המרכז, משה קפלינסקי, את אילנה דיין מערוץ 2 לפגישה עם צמרת המפקדים העומדים בחזית המאבק נגד הפלשתינאים. "שימי לנו מראה", ביקש בעקבות כתבה ששידרה על חיילי הנח"ל מ"שוברים שתיקה", שלאחר שירות מתמשך בחברון הקימו קול זעקה על עוולות הכיבוש, ההשחתה וקהות החושים המוסרית המלווה את הפעילות בשטחים. כנפו, שנכח בפגישה, הגיב בחריפות על דברים שהשמיעה להם. דיין קיבלה את הרושם כי הוא נושא דגל הכוחנות.

"היא השתמשה שוב ושוב במינוח 'אזרחים פלשתינאים תמימים', שלחלוטין לא מקובל עלי", הוא מגיב. "הם לא תמימים, טענתי, הם פסיוויים. אמנם הם לא לוקחים חלק פעיל בטרור, אבל סקרים שהפלשתינאים עצמם עורכים מצביעים על כך שמרבית התושבים, 90 אחוז בערך, מציינים בפירוש שהם תומכים בפיגועי התאבדות. לאור הנתונים האלה אני מתקשה לראות בפלשתינאים אוכלוסייה תמימה שכל עניינה הוא לחיות איתנו בשלום".

בתוך ההגדרה "פסיוויים" הוא כולל גם "ציבור גדול בשכם, שאם זה היה תלוי רק בו כבר מזמן היה דו קיום ישראלי-פלשתיני, אלא שמי שמוביל אותם נוהג אחרת והם מצידם לא עושים כלום כדי להפיל אותו. אילנה דיין הסיקה מדברי בטעות כאילו רמזתי שאלה לא אזרחים בכלל. חלילה וחלילה לי מלטעון כך. בתפקידי עשיתי מעל ומעבר כדי לאפשר לפלשתינאים שבגזרתי מרקם חיים סביר.

"כשקיבלתי את האחריות לגזרה העיר היתה כבויה, התושבים הוציאו את חסכונותיהם האחרונים כדי לשרוד, בתי ספר והאוניברסיטה עמדו סגורים, המצב היה לחלוטין בלתי נסבל. צעד ראשון שנקטתי היה בקשה להסיר את העוצר, שנמשך כבר תשעה חודשים. כשהגעתי רק 22 מפעלים היו פתוחים, היום יש כבר אלף שפועלים. הכלכלה לשמחתי מתאוששת".

שיעור האבטלה פחת בהשוואה לשנה הקודמת, 37% לעומת 50%, על פי נתונים שמסרה מנהלת התיאום והקישור. "העובדה שיש אלפי שכמיסטים שיוצאים לעבודה, חלקם אפילו בישראל, ולמרות זאת נשמר הביטחון, מבחינתי זו הצלחה מסחררת. שלעצמי אני מת שנגיע לסוף הסכסוך, לרגע שבו החיילים יעזבו את המחסומים והפלשתינאים יוכלו לצאת ולבוא ללא שום הגבלה".

במחסומים, שהם למעשה נקודת החיכוך העיקרית בין צה"ל לפלשתינאים, נחשפו לא פעם פניה המכוערות של ישראל, בדמות הצקות, התעמרות, רשעות לשמה, התעללות והפעלת כוח. מעתה זה לא רק השמאל שטוען כך. "המחסומים הם נקודת תורפה בתחום שמירת זכויות האדם", אישר סוף סוף הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנחם פינקלשטיין, בהופעתו בשבוע שעבר בוועדת החוקה של הכנסת.

"מחסומים הם פתרון גרוע, אבל עדיין זה הרע במיעוטו", מגן כנפו על השיטה. "החלופה למחסומים בשלב זה היא הטלת עוצר מוחלט. כדי לאפשר לאוכלוסייה להיכנס ולצאת משכם אני חייב להעביר אותה דרך מנגנון בידוק, ובמקביל, באמצעות כוחות שפועלים בשטחים הפתוחים, למנוע ממנה להסתנן שלא במעברים. על יעילותם של המחסומים אין חולק. מבין 547 מבוקשים ודרושים שנעצרו בתקופתי, 237 נתפסו במחסומים".

מדד החריגים

הבעיה במחסומים, אומר כנפו, היא קצב המעבר. "ככל שהפלשתינאים נשארים יותר זמן במחסום הם סובלים והחיילים משתגעים, מכאן שהאינטרס המובהק שלי הוא לשכלל את התשתית ודרכי העבודה ולאפשר להם לעבור הכי מהר שניתן. אחרת הם ינסו לחזור לאופציה של ההסתננות ואז היכולת שלי לפקח על הטרור תפחת".

את ההיגיון הבנתי. כמה מזה מחלחל כלפי מטה עד אחרון הטוראים המותשים שמחפש פורקן ליצריו? העובדות הן שבגזרה שלך מספר התלונות שהגישו הפלשתינאים גדול בהרבה מכל אזור אחר.

"בטוהר מידות אין לי רגשי נחיתות מול שום עם בעולם. נכון שכל תלונה שנייה באיו"ש זה שכם, אבל מי שמסר לך את הסטטיסטיקה שכח לציין שמספר האנשים שעוברים אצלנו במחסומים הוא עשרות מונים יותר בהשוואה לשאר החטיבות. מדד נוסף הוא מספר האירועים שאותם אנחנו מגדירים כחריגים. במשך התקופה שלי כאן בתפקיד עלינו על 30 אירועים כאלה. זה אפס קצהו לעומת הכמות שהיתה אמורה להיות לולא הגבנו על המקרים בתקיפות. חיילים הודחו ונענשו בחומרה רבה. באינתיפאדה הקודמת, כדאי שתדע, 30 אירועים חריגים היה נתון לא של חטיבה, אלא של פלוגה. אני לא מיתמם או מקל ראש בבעיה, דברי הפצ"ר בהחלט מקובלים עלי, זו גם הסיבה שקידמתי בברכה את הנשים ממחסום-watch, הן עושות עבודה חשובה.

"ברור שבחורים בני 19 פחות כשירים לבצע את המשימה הזאת מבני 40. אנחנו כמפקדים עושים ככל שניתן לשפר את כוח האדם שמוצב במחסומים, בקרוב תיכנס לשכם יחידה קבועה של משטרה צבאית שהוכשרה במיוחד למשימה הזאת. זה כמובן עדיף על מחלקת לוחמי חי"ר שמתחלפת אחת לחודש. האם חטיבת שומרון ראויה בשלב זה לציון לשבח על סיפור המחסומים? לא. האם זה אומר שרמתה המוסרית היא נמוכה? בשום פנים ואופן לא".

במפגש ההוא עם אילנה דיין, משהתארך הדיון בשאלת המחסומים, ניכר על כנפו שהוא קצר רוח ושהכיוון של השיחה לא מקובל עליו. "אנחנו מייסרים את עצמנו שלא לצורך", הוא פתח בתוכחה. "אם כבר נוגעים בנקודה של פשיטת רגל ומצוקה מוסרית, אני מרגיש גרוע לא בגלל דברים שקורים עכשיו, אלא בגלל ההתנהגות שלנו לפני חומת מגן. מאות אזרחים נהרגו ומדינת ישראל לא הגיבה על האיום ולא כבשה את הערים הפלשתיניות שהיו הבסיס לטרור. כמובן שנטפל בבעיית המחסומים, אבל בתוך המכלול זה עניין שולי ולא העיקר", חזר והדגיש.

נכס לאומי

עניין אחר שמותיר אצל כנפו טעם חמוץ בפה, שלא לומר תחושת כישלון, הוא התיק הלא סגור של קבר יוסף. "מהבחינה הערכית נכון היה שמדינת ישראל תחזור לשם", הוא אומר. "ואני לא מתייחס לצד הדתי, כי הוא פחות מעניין אותי, אלא לפן הלאומי. פתחנו את המלחמה כשהנכס הזה שייך לנו על פי הסכמי אוסלו, פינינו אותו בתחילת העימות, אבל הנה - למרות שהגענו למצב שידנו על העליונה, קבר יוסף עוד לא שלנו".

בעניין זה הוא רושם נקודה לחובתו. למצער, הוא אומר, היה אחד הדוחפים להתיר כניסה חודשית קבועה של מתפללים לקבר יוסף, עשרה אוטובוסים בכל לילה, 15 נסיעות בסך הכל במשך כהונתו. מרגע שהפך את הדבר לנוהל שבשגרה פסקו ההסתננויות של הברסלבים, שגרמו לקודמו בתפקיד כאב ראש לא קטן. למרבה האירוניה, גם פציעתו האנושה של החסיד משה ברבר בירי מהמארב אל קבוצת מתפללים שגמרה את תפילתה באתר, בדצמבר 2003, סייעה לו להשיג אישור להסדרת הביקורים.

טוענים שנשבית בקסמם של המתנחלים.

"בעיני עושים להם עוול כשמתארים אותם כפורעי חוק. אם תבחן את שיעור הפשיעה אצלם - רצח, שוד, אונס וסמים - בהשוואה לכלל האוכלוסייה, תגלה שזה ציבור שאין כמוהו לשמירת חוק. ההתייצבות שלהם אל מול הסכנה - לפני חמישים שנה היו אומרים עליהם גיבורים. קח לדוגמה את שלמה מילר, הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של איתמר שנהרג בפיגוע האחרון. זהו אחד האנשים הכי שקולים, מחושבים וממלכתיים שיצא לי לפגוש בחיי. כשלא הפעלנו יד מספיק קשה נגד גורמים יהודיים שפעלו בשטח באופן בלתי חוקי, הוא כעס עלינו.

"שלוש-מאות קיצוניים שיש במחנה הזה, אותם שיושבים במקומות לא חוקיים ושעושים מעשים לא חוקיים, הם פרומיל שבפרומיל. אל אלה לא התייחסתי, לא קיימתי איתם שום קשר, בתוקף סמכותי כמח"ט מנעתי מהם כל סיוע שיכולתי, החל מאיך מחלקים את הנשק שבגזרה וכלה באי מתן אישור לרבש"צ משלהם. כשנדרשתי לפנות את בית הכנסת בתפוח, את מצפה יצהר ואת עין חורון, עשיתי את זה במלוא העוצמה".

כנפו הקפיד על קורקטיות בקשריו עם המתנחלים, והם, דווקא משום כך, רחשו לו אהדה. בטקס הפרידה ממנו נכחו, מלבד אנשי צה"ל, גם רבנים וראשי רשויות מההתנחלויות. בנאומו הוא פנה אליהם במלים חמות, "נפלאה בעיני יכולת העמידה שלכם בכל הקשיים והתהפוכות", ובאותה נשימה קרא להם לנהוג בריסון עצמי ולבלום את הששים לחיכוך עם צה"ל.

השבוע הוא טס עם משפחתו ללונדון, לשנת לימודים ברויאל קולג' אוף דיפנס סטאדיז (RCDS). באנגליה ימתין דרוך להודעה אם נבחר לאחד משני התפקידים שעליהם הוא מתמודד: מח"ט הצנחנים, או מפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1. את אופציית מדליית הארד, בדמות מח"ט הנח"ל או גבעתי, הוא שולל על הסף. כנפו בוטח בכישוריו והולך על כל הקופה.

המינוי הראשון כבר היה בכיסו של אל"מ חגי מרדכי, מח"ט חברון היוצא, אבל בוטל בעקבות התקרית במארס 2003, שבה נהרגו שני מאבטחים מאש כוחותינו במאחז ליד התנחלות פני חבר. עכשיו מדברים בו שוב כמועמד המוביל. כנפו משתוקק לא פחות לקבל את בה"ד 1. בצד האתגר הצבאי, הוא רואה בתפקיד גם בונוס, בדמות שיבה אל מחוזות ילדות, אל מצפה רמון מכורתו האהובה. כשעזב, כרוב בני החבורה שבקרבה גדל, הסביר שהוא יוצא להפיץ את הבשורה של מצפה לעולם. מבחינתו השליחות הושלמה. *

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...l?itemNo=468808
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #116  
ישן 31-03-2011, 06:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
ראיון עם מח"ט גבעתי אל"מ מוני כץ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

קו סגול\ מאת יוני שנפלד ומיטל סיני, עיתון "במחנה"

יום רביעי, כ"ד באדר ב' התשע"א, 30 במרץ 2011, 18:46
ההסלמה בשטחים תפסה את גבעתי מחוץ למגרשה הביתי: החטיבה שמכירה כל פינה בעוטף עזה עושה בימים אלו קו באיו"ש. עכשיו, אחרי טבילת האש שעברו חייליו באיתמר, מתפנה המח"ט לדבר על הכול: מהמוטיבציה לשירות ועד לטענות על פשעי מלחמה. "אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה", אומר אל"ם מוני כץ
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/2011/13/7.htm
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #118  
ישן 01-04-2011, 00:11
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון מבמחנה עם אל"ם מוני כץ, מח"ט גבעתי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

שימו לב לאזכור המעניין על העבר בשלדג, החזרה מהאזרחות והווי הסיירת לפני הקמת הגדס"ר.

ההסלמה בשטחים תפסה את גבעתי מחוץ למגרשה הביתי: החטיבה שמכירה כל פינה בעוטף עזה עושה בימים אלו קו באיו"ש. עכשיו, אחרי טבילת האש שעברו חייליו באיתמר, מתפנה המח"ט לדבר על הכול: מהמוטיבציה לשירות ועד לטענות על פשעי מלחמה. "אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה", אומר אל"ם מוני כץ

יוני שנפלד ומיטל סיני, עיתון "במחנה"

זה קרה אי שם בשנת 1994, כשמוֹני פגש את מוּני: אל"ם מוֹני חורב, אז מח"ט גבעתי, החליט לקחת סיכון מבחינתו ולמנות רס"ן מצטיין משלדג, שחזר לצבא לאחר חמש שנים באזרחות, למפקד הסיירת החטיבתית. לקצין הזה קוראים מוּני כץ - היום מח"ט גבעתי בעצמו.

התפקיד בסיירת הוליד רומן של כמעט 20 שנה עם הכומתה הסגולה. "הגעתי לחטיבה ולא היה לי מושג מכלום. לא ידעתי מה זה גבעתי, למעט איזה שלט שזכרתי מיום הגיוס בבקו"ם שסיפר על הקמת חטיבה חדשה בצה"ל", נזכר כץ.

בפלס"ר, נאלץ המפקד הטרי להתמודד בעיקר עם שמה של גבעתי. בתור חטיבה שהוקמה מחדש בשנת 1983, היא טרם זכתה להצלחות מבצעיות נרחבות והדבר ניכר בתחרות שבין מפקדי הפלס"רים השונים. "בזמנו גבעתי עדיין לא הייתה במעמד של חטיבה מובילה בצה"ל, כפי שהיא היום. אני זוכר את התחושות לפיהן החטיבה צריכה להרגיע את עצמה, להתנצל, לריב על המקום שלה. כמפקד סיירת הייתי צריך להיאבק על מבצעים בעומק לבנון כי אני מגבעתי ולא מגולני או מהצנחנים".

פלוגת הסיור בפיקודו של כץ אמנם נחשבה לחלק מגבעתי, אך אפילו הוא מודה כי בשנות ה־90 כל פלס"ר היה יחידה נפרדת, סיירת לכל דבר. הגדודים הם אלו שנחשבו לחטיבה עצמה - מה שמנע מחיילי הסיירת ומפקדיה להתחבר לגאווה הסגולה. "הפלס"ר של פעם היה מין יחידה שכאילו שייכת לחטיבה, אבל לא בדיוק", מספר כץ. "מפקדי הסיירות ניהלו מלחמות בינם לבין עצמם על המבצעים השונים, ולא הייתה שום זהות חטיבתית. לא ידענו מה קורה בחטיבה בכלל. חבשנו כומתה סגולה, אבל לא מעבר לכך. היינו אאוטסיידרים, אבל מאוד אהבתי את התפקיד".

לאחר מכן מונה כץ לסמג"ד שקד ובהמשך למג"ד רותם. כעבור תשע שנים, לאחר סדרת תפקידים מחוץ לחטיבה, חזר כץ ליחידה שכבר הפכה עבורו לבית. הפעם התיישב על כיסא המח"ט - ממנו הוא משקיף בגאווה על גבעתי של שנת 2011. "נוצרה עם הזמן זהות שנבנתה לאורך הרבה מאוד שנים. היום, כששואלים מ"פים ומג"דים שגדלו בחטיבה, הם מרגישים יותר טובים מכל אחד אחר, וזה לא היה ככה פעם", הוא מודה. "מאוד קשה לבנות את זה ממבצע קטן בלבנון ומאירוע קטן פה ושם, כשאין לך ברקע איזו מלחמה גדולה. במיוחד ביחס לחטיבות אחרות שקיימות עשרות שנים. זה תהליך שהואץ עם הלחימה בעזה, כשהחטיבה הפכה להיות חוד החנית באזור. אני חושב שהעוצמה של החטיבה היום והמקום שלה בצה"ל, המשמעות של הכומתה ושל מה שאנחנו מייצגים, הם הרבה יותר חזקים מבעבר. לכן גם החיבור של האנשים הוא הרבה יותר משמעותי, ואני מרגיש את זה על עצמי באופן אישי. אם שואלים אותי מה אני היום בצבא, זה גבעתי. זו תעודת הזהות שלי".

היום אתם כבר לא צריכים להילחם על מקומכם מול החטיבות האחרות?

"היום כל חייל שמתגייס לחטיבה רצה מראש להגיע לגבעתי, ויש מלחמות בבקו"ם ועשרות מאוכזבים שלא מצליחים להיכנס. אנחנו עומדים על יחס של יותר מ־1.4 מלש"בים על כל מקום פנוי. יש מוטיבציה אדירה לצאת לקצונה. לחטיבה יש חבורת קצונה מאוד איכותית שהיא גידלה בעצמה, בניגוד לעבר, אז הבאנו קצינים מחטיבות אחרות. אנשים ששמים את הכומתה הסגולה מרגישים גאווה, ומרגישים יותר טובים מצנחנים ומגולני. אני חושב שבגל המבצעים הגדול בעזה ב–2001, החטיבה צברה רושם טוב בהרבה מאוד היתקלויות ואירועים, וגם הרוגים ופצועים. כך נבנה אתוס של חטיבה מאוד לוחמת ומבצעית".

כשנכנס לתפקידו, ביקש כץ להעביר לקצינים שתחתיו מסר מרגיע: תם עידן ההתנצלויות והלחץ שהיה פה לאורך השנים, אין צורך להוכיח כל הזמן שאתם שווים לאחרים. "אמרתי לאנשים: 'תפסיקו לנסות להוכיח את עצמכם, אתם מצוינים. מותר לטעות, מותר שבחלק מהדברים לא נהיה משהו, יש את הפן המבצעי שהוא העיקר ועם זה צריך לרוץ קדימה'. לא יקרה כלום אם אגיע לאחד הגדודים בביקורת שגרתית ולא הכול יהיה ישר כמו פלס ונקי, זה פחות מטריד אותי. יותר אכפת לי אם החיילים לא ירו בנשק בחודש האחרון. יותר מטריד אם הם לא בקיאים בתוכנית האופרטיבית, או אם יש מחלקה שהיא לא בכושר גופני".

הפגנה ולישון

בתקופה האחרונה נראה שהמח"ט מוטרד בעיקר מהמציאות המתעתעת באיו"ש, שם פזורים כרגע גדודי החטיבה בין חברון, רמאללה ושכם. המציאות מורכבת משקט יחסי המופר על ידי פיגועים מפתיעים, שמכים חזק בבשר החשוף.

מה מאפיין את התקופה הזו באיו"ש עבור הגדוד הלוחם?
"זו תקופה רגועה ביחס למבצעים בעזה ולאינתיפאדה השנייה. מצד שני, הרבה יותר קשה להחזיק את הפלוגות במתח מבצעי במצב הזה", מסביר כץ לאחר ימים אינטנסיביים בהם ליווה את גדוד שקד, שבגזרתו ותחת אחריותו נרצחו בני משפחת פוגל באיתמר. "התחושות בגדוד הן קשות, וכך צריך להיות. זה חלק מהמשמעות של אחריות, אבל צריך גם לזכור שכשמחבל רוצה להוציא פיגוע, במיוחד מהסוג הזה, הוא תמיד ימצא את נקודת התורפה שתאפשר לו לפעול. זה חלק מסוג העימות הזה".

בעיני המח"ט, העבודה של המפקדים בתקופות מתעתעות כאלה רק מתחזקת. "זה אתגר בכל דרגות הפיקוד וזה מחייב כל אחד לעשות ביקורות, תרגילים ושיחות עם החיילים. יש כאן מספיק חיכוך שמייצר סוגיות נורמטיביות וערכיות, הן מול פלסטינים והן מול יהודים, ואנחנו מחויבים לדעת לטפל בהן. רואים את זה אצל המ"פים, איך הם מגיבים לזה שמישהו, נניח, דוחף אותם בקסבה בחברון. הם לומדים להתעלם, סופרים עד עשר, מבינים שיש פה סיפור יותר רחב מנקודת החיכוך הספציפית".

הצורך הזה בריסון הכוח ובפעולה מושכלת, עומד למבחן באופן שגרתי בהפגנות השבועיות בכפר נבי צאלח שליד חלמיש. ממש כמו בבלעין ובנעלין, רק עם הרבה פחות סיקור תקשורתי. "שמעתי שם בגדוד מ"מים שמספרים שברגעים מסוימים הם כבר מתים לשחרר איזה כדור, מתוך התסכול שהם לא יכולים לעשות שום דבר כדי להפסיק את ההפגנות האלו. אבל בסופו של דבר, הם נוהגים בדיוק כמו שאני מצפה מהם", הוא אומר בגאווה ומוסיף בהומור: "בסוף זה נוהל יום שישי קבוע, קמים, נוסעים לנבי צאלח וחוזרים בחמש אחרי שההפגנה דעכה. מתקלחים, רואים 'ארץ נהדרת' ונרדמים".

לתת תחושה טובה

בהפגנות בנבי צאלח חיילי גבעתי מצליחים אמנם להוכיח איפוק, אך נראה כי הסערה המפריעה את מנוחת הלוחם נולדה דווקא מתוך ההצלחה הכי גדולה שלהם: מבצע "עופרת יצוקה", במהלכו לקחה גבעתי חלק גדול בקרבות מול המחבלים.

בחרת לשבת במשפט של שני חיילי הפלחה"ן שהורשעו בשימוש ב"נוהל ילד" במבצע. למה בעצם?
"באתי כדי לתת להם את התחושה הטובה שהם חלק מגבעתי, גם אם אני מאוד לא מסכים עם מה שהם עשו", מנמק כץ. "ברור לי שאם היינו מתנהלים יותר טוב, העניין לא היה מגיע לבית־הדין. זה היה נשאר ברמת התחקיר הפנימי שלנו ומטופל על ידי המפקדים. אם היה תהליך מסודר של דיווח ולאחריו תחקור וטיפול שלנו כחטיבה, הפרקליט הצבאי הראשי היה נותן לנו את הסמכות לטפל במקרה הזה".

אתה מרגיש שזה משפיע על הקצינים? יש להם הרגשה שלא מגבים אותם?
"שמעתי אמירות כמו 'היום בצבא אין גיבוי' ו'לכל מקום צריך ללכת עם עורך דין', אמירות פופולריות שרצות, ולא כי מישהו באמת נתן עליהן את הדעת".

לאחרונה, מספר המח"ט, ערכו בגבעתי כנס מ"פים שהתמקד בדיוק בנושא הזה, של ערכים בלחימה. "הבאתי את הפצ"ר להרצות כדי שיבינו את זווית הראייה שלו על צה"ל ועל המשפט הבין־לאומי, ואת הפרופסור אסא כשר כדי שידבר על ערכים בלחימה מהזווית שלו".

לדברי כץ, פרופ' כשר לא חושב שהמקרה ההוא היה צריך להגיע לבית־הדין - וסבור כי המקום של האירוע הרבה יותר מצומצם ממה שהוא באמת. "אתה שומע את המ"פים והמג"דים מדברים בחופשיות על מה שמציק להם, ובסוף כולם גומרים את היום כשהם מבינים שהם צריכים להתעסק בזה, ושזה באמת חונה אצלנו המפקדים".

ויש לזה השפעה על התכנון של הפעם הבאה?
"זה לא משפיע ברמת התכנון כמו שזה משפיע על מדיניות הפעלת האש. אנחנו מבינים שצריך לעשות את הדברים בצורה יותר מושכלת וזהירה. זה משפיע בזה שצריך לחשוב על הדברים. אי־אפשר להתעלם ממשהו ולומר 'בואו נשים את זה בצד ונדבר אחרי המלחמה הבאה'. אתה מבין שצריך לדון ולמצוא פתרונות מקצועיים. צריך להבין לרגע את הכללים שבהם אתה נלחם כדי לקבל החלטות יותר נכונות. מכאן, ממשיכים ביישום של זה באימונים ובפקודות האופרטיביות".

מבצע "עופרת יצוקה" גרר אחריו עוד נושא בעל הד תקשורתי נרחב שלא פסח על החטיבה הסגולה: "רשימת הקצינים" שפורסמה באינטרנט. רשימה זו, בה מופיעים שמות מלאים וכתובות של כ־200 קצינים וחיילים שלקחו חלק במבצע, הפתיעה מאוד את אלה שהרגישו שהם פועלים למען המדינה. קצינים קיבלו איומים לבתיהם, פרטיהם נחשפו, והם כונו "פושעי מלחמה אשר לקחו חלק במנגנון רצחני".

איך השפיעה ההופעה של קצינים רבים מהחטיבה ברשימה?
"כל מי שנקשר במידת מה למבצע, נכנס לרשימה. לדעתי זה לא מעניין פה אף אחד. יש פה הרבה קצינים שנמצאים ברשימה הזו, אבל הם לא מוטרדים מכך ביום יום. כנראה שבגבעתי לא מתכננים לנסוע לאירופה", הוא מוסיף וצוחק.

באנו מהעם

אולי היום בגבעתי לא חושבים על אירופה, אבל שמה כבר נקשר בעבר עם היבשת - בעיקר בגלל ריבוי העולים החדשים שאכלסו את שורותיה. בכתבה ב"במחנה" בשנת 1994 כונתה החטיבה "הצבא האדום", והוכתרה כקולטת העולים הגדולה ביותר בצה"ל.

מה מאפיין היום את אוכלוסיית גבעתי?
"בחטיבה יש ייצוג לכל חתכי האוכלוסייה בישראל", קובע המח"ט. "יש היום יותר עולים מארצות הברית, מאנגליה ומצרפת מאשר מברית המועצות. מספר חובשי הכיפות הסרוגות אכן עלה במאות אחוזים בהשוואה למספרם לפני 20 שנה, אבל זה נכון לכל היחידות הקרביות".

המאפיין הבולט ביותר שמזהה כץ אצל פקודיו הוא העלייה במספר החיילים הבודדים והנזקקים. "יש המון חיילים מהארץ שמוכרים כבודדים בגלל בעיות משפחה. היום יש גם הרבה יותר חיילים עם קשיים כלכליים שצריך לטפל בהם לעומת התקופה בה אני הייתי מג"ד. אוכלוסיית הת"ש למיניה והחיילים שצריכים קשב וטיפול הרבה יותר גדולה. אני רואה את המג"דים מטפלים בסדר גודל של 50 חיילים בכל גדוד, רובם לוחמים מן הסתם. מעבר לכך, יש עוד הרבה חיילים לא מוכרים, כל האוכלוסיות האפורות, ושם הבעיה יותר גדולה. הצבא לא מכיר בהם כי הם לא עומדים בקריטריונים, אבל הבעיה קיימת והיא קשה, ועכשיו מפקדים צריכים למצוא את הפתרונות.
"זה סוג מפקדים כזה שהם מאוד רגישים לנושא. לא תראה בחטיבה, ולא שאני בוחר אותם ככה, מפקדים שבאו מאיזו אליטה", מוסיף כץ. "הם באו כולם מהעם, כולם מבינים באמת את הבעיות של החיילים ממקום אמיתי, ומפה הטיפול מאוד אישי. הוא לא טיפול טכני, אלא בא מתוך הבנה והזדהות מאוד עמוקה. יש לי בתוך החטיבה לא מעט קצינים שחלקם חיילים בודדים, יש שבאו ממשפחות עם בעיות כלכליות, או בן של עבריין שיושב בכלא. הם קצינים מדהימים".

ומה הלאה? יש עוד אתגרים למח"ט הבא?
"תמיד יש מה לקדם בתחום המקצועי והמבצעי. אנחנו רחוקים מלנוח על זרי הדפנה ואין לנו שיא, כל דבר אפשר לקחת יותר גבוה. לצערנו הסיבוב הבא יקרה. בעוד חודש, שנה או חמש - איש לא יודע, אבל אין ספק שהוא יגיע. זה המבחן האמיתי שלנו. התקווה היא שכאשר נגיע לשם, נעשה עבודה מצוינת".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...a/2011/13/7.htm
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #119  
ישן 12-04-2011, 07:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
ראיון עם האלוף גיורא איילנד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

"הפלשתינאים מתנגדים לגדר כי היא עוצרת את זכות השיבה הזוחלת"\ מאת עמוס הראל
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

ארבעים הרוגים ומאה חמישים פצועים בלילה אחד
גיורא איילנד לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"מ בגדוד הצנחנים 890, שספג בסיני אבידות קשות בקרב על "החווה הסינית". "היו לנו ארבעים הרוגים ומאה חמישים פצועים בלילה אחד", הוא נזכר, "כל המ"פים בגדוד נהרגו או נפצעו וכך גם מחצית מהשכבה שלי, המ"מים והסמלים. הדבר הכי מרשים מבחינתי היה שהגדוד, מיד לאחר הקרב, אירגן את עצמו מחדש בשלוש פלוגות חדשות ובלילה הבא כבר חצינו את התעלה". בהקשר הזה איילנד מדבר בהערכה רבה על המג"ד אז, יצחק מרדכי: "הייתי לידו כשהוא ניהל את הקרב וראיתי גם את הצלחתו בניעור הגדוד מיד לאחר מכן. חזרתי לגדוד אחרי חילוץ של חיילים שנתקעו מתחת לעמדות המצריות. היה לי ברור שמוציאים אותנו מהלחימה, כי הגדוד כבר לא כשיר למלחמה. מצאתי את מרדכי בעיצומו של נוהל קרב לקראת החצייה. הוא אמר לי: 'בוא. שמרתי לך קופסת תירס. הלילה יוצאים עוד פעם'. הוא קיבל את הצל"ש שלו גם על התאוששות הגדוד, לא רק על הקרב עצמו".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #121  
ישן 15-04-2011, 06:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,194
כתבות ישנות על אמיר ברעם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

כבר אין קישור לכתבה ועל כן היא מובאת במלואה.
הריסה נאורה\ מאת בקר אביחי

"סיפור שמתחיל בצנחן מאושר למרות ששתי רגליו נקטעו בטול כרם, ממשיך במג"ד החמוש בכתבי עמירה הס ונגמר בהריסה כירורגית של בית המחבל מקיבוץ מצר. אביחי בקר היה עם ההורסים
1.הפצוע:"למה זה לא מפריע לי?"
"תגידי, אורית", פונה גיא פרייס לפסיכולוגית של בית החולים הלל יפה בחדרה, "יכול להיות שמשהו אצלי לא בסדר? אני בסך הכל ילד בן עשרים, איבדתי השבוע את שתי הרגליים, למה זה לא מפריע לי? למה אני משלים עם זה?" באותה רוח, כששואלים אותו מה המצב, הוא עונה: "דבש. הגעתי למקום מגניב, ממש זולה". למרבה ההפתעה הוא גם נראה ככה, רגוע ושלו. התקרית התרחשה ביום ראשון, שמונה בדצמבר, בפאתי הכפר שוויכה שבנפת טול כרם. העיתונים דיווחו בקצרה ששני חיילים נפצעו מהתפוצצות מטען שהופעל על הג'יפ שבו נסעו: הקצין נפצע בינוני, ואילו מצבו של הנהג, ששתי רגליו נקטעו, הוגדר קשה. גיא פרייס, הדמות שמאחורי הדיווח הבנאלי, היה עד פציעתו מש"ק הקשר של הפלוגה המסייעת בגדוד 890. משפחתו מערד, האב בעל סוכנות למצברים, האם מורה; אחיו אודי בן כנען, חבר בלהקת "שבע" ("זה עם התלתלים"). פרייס התגייס לצנחנים לפני שנה ותשעה חודשים, הוא הזדהה בלב ובנפש עם כל מה שעשה ומאחוריו רשימת מבצעים ארוכה שבהם השתתף. ביום התקרית, בשעת ערב מאוחרת, הוא נהג בג'יפ סופה ממוגן ירי שיצא מבת חפר לסיור בגזרה. מימינו ישב הסמ"פ, סגן דוד חכימיאן, ומאחור עוד שני לוחמים. "אם כבר אתם מסתובבים, כדאי שתכניסו אוכל לנגמ"ש שלנו שנמצא ליד שוויכה", אמר להם המ"פ, סרן אופיר כוכבי. יום לפני כן, בחצות שבין שישי לשבת, בכפר עתיל שמצפון-מזרח לטול כרם, לכדו כוחות הגדוד את ראאד חראז, בן עשרים ושמונה, פעיל הג'יהאד האיסלמי שהיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בשוק של נתניה. חראז נעצר בעקבות מידע שמסר קרוב משפחה, שחשש כי ביתו יפוצץ בתגובה. חגורת הנפץ שנתפסה נוטרלה ומצב הרוח בג'יפ היה טוב, למרות התראה חמה על תוכנית להחדיר לשרון מכונית תופת, מאזדה כסופה. השעה היתה תשע ורבע בערב כשהסיור התקרב לשוויכה, מוקד מוכר של גנבי רכב. פרייס זוכר פנס רחוב דולק, נסיעה במורד במהירות שלושים- ארבעים קמ"ש, את הסמ"פ מביט במפה, ואז נשמע מתחתם פיצוץ עז. "ממערכת החשמל יצאו גצים, מכסה המנוע עף, איבדתי את הראייה", הוא משחזר. הג'יפ הזדעזע, נעטף עשן ומעוצמת הפיצוץ נתקע בתלולית ונותר נטוי על צדו. בינתיים פתחו מניחי המארב גם בירי, כשבינם לבין הג'יפ מפרידים שישים מטר בלבד. למזלם של החיילים נזרק הג'יפ נזרק לשטח מת, כך שכדורי הפלשתינאים לא פגעו. שני החיילים שישבו מאחור פתחו את הגג והחלו להשיב אש. פרייס לא היה מסוגל לראות דבר. אינסטינקטיווית שלח יד לגשש אחר מכשיר הקשר, אבל המכשיר לא היה שם. הוא ניסה לאחוז בדיבורית של הסלולרי, אבל גם פה לא היה במה לתפוס. "לא יכולתי לזוז, הרגשתי מין שיתוק בפלג הגוף התחתון. פחד גדול תקף אותי שעכשיו יבוא מחבל, יפתח את דלת הג'יפ ויזרוק רימון פנימה או שישלוף אותי החוצה". החשש מפני חטיפה גרם לפרייס לאזור כוחות. למרות האפלה שבה היה שרוי הוא מישש סביבו ומצא את הנשק ודרך אותו. הוא ביקש לדחוף את קנה הרובה לחרך הירי שבדופן הג'יפ, "כדי לתת צרור שידעו שאני חי". אבל הסמ"פ עצר אותו בצעקה. הוא חשש שפרייס יפגע באחד מחבריו. "כבר לא היה לי כוח להחזיק את הנשק, לא יכולתי יותר להגיב, הספקתי לנצור ואז הרובה נפל לי מהידיים.מזל שלא יריתי, כי אחר כך התברר לי שהקנה התעקם מהפיצוץ, ואילו הייתי לוחץ על ההדק, הרובה היה מתפוצץ לי בפנים". הוא זוכר את עצמו מתמוטט, קולות הקרב נעלמים, גופו שותת דם, דממה גדולה יורדת עליו ועיניו זולגות דמעות. הוא הרגיש כאילו הוא נפרד מהעולם. "למעשה השלמתי עם עובדת מותי. הרגשתי צער שאני מסיים את חיי בפאתי טול כרם כשאני שוכב חסר אונים וישע בתוך ג'יפ הרוס. במצב שבו הייתי, הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה לפחות לגמור בכבוד, להיות בסדר, ועד שתאבד לי ההכרה לפעול נכון מהבחינה המקצועית, לא לתת למחבלים לנצח". לרגע מישש בידיו את רגליו ומצא מתחת לברכיים עיסה רותחת של בשר ועצמות. כשהגיע הרופא וכרך על רגליו שני חוסמי עורקים רוסיים, כשהוא מהדק את רצועות הבד בחוזקה בעזרת מקל, הבין פרייס שהלכו לו הרגליים. "בתיכון הייתי חובש מתנדב במד"א ערד ונתקלתי בכל סוגי הפציעות והטיפולים. חוסם עורקים מהסוג הזה, ידעתי מהניסיון שצברתי, פירושו קטיעה". הוא פונה במהירות לבית החולים בחדרה, יחד עם דלי של מי קרח שבתוכו אחת הרגליים שנאספה מן הכביש, בתקווה שיהיה אפשר עוד להציל משהו. הוא הוכנס לחדר הטראומה ואיבד את ההכרה. כעבור יומיים הוא התעורר במיטה צחורה כשברקע רחש המוניטור. "אמנם המחיר שאני משלם הוא כבד, אבל אני חי, על מה יש לי להיות עצוב? מג'יפים שנפגעו הרבה פחות קשה אנשים יצאו בארונות. שנים- עשר ימים בלבד חלפו מאז המקרה, אני כבר מתקלח לבד, אני משוטט חופשי במחלקה, אני מוקף משפחה וחברים, אני משתעשע שעות עם הגיטרה, מפנקים אותי, מטפלים בי, המון קודקודים קופצים לבקר, להודות על האמת זה די כייף להרגיש שאני חשוב לאנשים רבים כל כך. איבדתי אמנם שתי רגליים, אבל ככל שזה נשמע מופרע, אני קם בבוקר עם חיוך ואומר תודה. עוד חודשיים- שלושה, כשיתאימו לי את הפרוטזות, אני רץ מרתון ומשתולל על אופנועים. רק אצא מפה אני מתכוון לקנות משהו רציני, איזו נינג'ה מגניבה עם סמ"ק גבוה שעושה הרבה רעש". התגובה של פרייס, שהועבר לפני שבוע למחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר, לא צריכה להפתיע. מי שחווה פציעה קרבית מכיר את האופוריה המלווה את השלב הראשון של האשפוז, שבו נהנה החייל הגיבור משפע של תשומת לב. ההתפכחות באה אחר כך, כשהפצוע נותר להיאבק לבדו במציאות החדשה. "בקושי עברו שבועיים וכבר שכחתי שהיו לי רגליים", אומר פרייס, "אם כי עוד יוצא לי, כשאני לובש מכנסיים, להתכופף רחוק אל המקום שבו היו פעם הכפות, או כשבא לי לקום מהמיטה והופ - אין רגליים. רוצה לראות?"- הוא שואל וחושף את הגדמים, שעדיין נפוחים.
2. הלכידה: "העלוב הזה הוריד לנו רגליים?
פרייס שאב לא מעט עידוד מכך שחברי החוליה שפגעה בו ובחכימיאן נלכדו עוד בטרם חלפו ארבעים ושמונה שעות מהמארב. האווירה לקראת המבצע הגדודי, שנקרא "סגירת חשבון" היתה מתוחה והמג"ד, סא"ל אמיר, זיהה את להט היצרים והקפיד להדגיש בתדריך שאת המבוקשים לכשייתפסו יש להביא אליו לג'יפ כשהם בריאים ושלמים, ומיד. "תפסנו כבר רוצחים מרושעים שעשו דברים הרבה יותר מתועבים בלי שהמקרים, חמורים ככל שיהיו, יגעו בנו אישית", הוא אומר. "הפעם הסיטואציה היתה שונה, הלוחמים שהלכו למבצע ראו את הרגליים של החבר הכי טוב שלהם מרוטשות. רגש הנקם בהחלט מובן. כיוון שחששתי מתגובת זעם, נקטתי את אמצעי הזהירות המתבקשים וכדי לא להעמיד אותם בניסיון הקפדתי ליצור הפרדה בינם לשלושת המחבלים". חברי החוליה, עומר בסיס, עומר מג'ול וסמאר נאזק אותרו, על סמך מידע מודיעיני שהתקבל מהשב"כ, בשני בתים שכנים בכפר איכתבא, לא הרחק משוויכה. חיילי הפלוגה המסייעת הקיפו את הבתים ופתחו עליהם באש. בסיס, מתכנן הפיגוע והבכיר שבחברי החוליה, נכנע מיד כשהוא מתייפח בבכי. "זה העלוב הוריד לנו רגליים?" הגיבו החיילים בתדהמה מהולה באכזבה למראהו. שני האחרים, המתצפת ומפעיל המטען, נכנעו רק אחרי משא ומתן שנמשך שעתיים. למחרת, בעקבות החקירה, נחשפו בבור מים חרב שפתחו היה מכוסה בשלדת מכונית, מקצת אמצעי הלחימה שאגרו: כדורים, מחסניות, אפוד, טיל לאו ותיל חשמלי. כעבור שבוע התגלו במצבור נפרד גם רובה M-16 וקלצ'ניקוב ששימשו את חברי החוליה בעת שהניחו את המארב.
3. המג"ד: "תמסור ד"ש לעמירה הס"
"אתה יודע מה אני הכי אוהב לקרוא ב'הארץ'?", אומר לי סא"ל אמיר, "את עמירה הס. אל תיעלב. הכתבות שלה מספקות לי מודיעין שחיוני לי להערכות המצב. היא מתארת, לטוב ולרע, את התחושות של הצד הפלשתיני, דיווחים שאין לי ממקורות אחרים, על מבצעים שעשינו. החומר שלה מרתק, הוא מאפשר לי לבדוק את עצמי. כשאני קורא אצלה על הקלות שבה הפלשתינאים עוקפים את המחסומים שלנו, זה מראה לי עד כמה אנחנו לא רציניים ושחייבים לסתום את הפרצות. בכתבה שלה מסוף אוקטובר, למשל, היא מדברת על אחד, שהיא מכנה ז', חבר לשעבר בחזית העממית שבעברו ישב בכלא בישראל ועכשיו מילט את בנו לחו"ל כדי למנוע ממנו להצטרף לארגוני ההתנגדות, כי לטענתו האלימות לא משתלמת. בשבילי זה פידבק מעולה מהשטח, שמעיד שהלחץ שאנחנו מפעילים נושא פירות. מצד שני, כשהיא כותבת על תופעות שאנחנו לא בסדר, כשטנקים שמצורפים אלינו משתוללים ברחובות שלא לצורך, הדיווח מאפשר לי לטפל בנושא ולהימנע להבא מלגרום נזקים בזדון. תגיד לה שמג"ד בצנחנים, שנלחם יום יום במחבלים ושיש לו במירכאות כפולות ומכופלות דם על הידיים, מוסר לה את הערכתו הרבה", הוא מעיר ולא לגמרי ברור אם ברצינות או בציניות. "אין לי מה לחפש בטול כרם", הוא ממשיך. "זאת עיר מגעילה, אין בה איזה מוזיאון או קבר אבות להתפלל בו, אבל כל עוד הרשות הפלשתינית לא עומדת בהתחייבויות שלה אז אנחנו נעשה בה את העבודה", אומר המג"ד. ביחסו למחבלים הוא חד משמעי, לחלוטין לא פוליטיקלי- קורקט: "סכין בין השיניים, עד הסוף. הוא צריך למות במקום, כדור בראש". לעומת זאת, ביחסו אל אזרחים "אני משתדל להיות הומני ומתחשב. לא כל דבר אני יודע, יש תופעות שמתבררות לי בדיעבד, אבל כשמתגלים חריגים בגדוד אני מתייחס אליהם במלוא החומרה".דוגמה? "כשחייל פרץ לחנות ולקח טלפונים סלולריים, העברנו את העניין ישר לחקירת מצ"ח. החייל הזה כבר לא בגדוד". "סבלנות, התמדה ולעתים כדור בין העיניים", זאת הסיסמה הלקוחה ממסורת המרינס שבה בחר מג"ד 890 לקדם את הבאים למשרדו במחנה, שתי אצבעות מטול כרם. "למה הכוונה? שבשביל לנצח את הטרור צריך הרבה אורך רוח וכשכבר יורים- זה חייב להיות מדויק", מסביר המג"ד. הוא מנהל עם הגדוד כבר יותר משנה לחימה רצופה, שתחילתה בגזרת בית לחם. בתפקידו הקודם, עוד לפני היציאה מלבנון, הוא פיקד על סיירת הצנחנים, תפקיד שאליו הוזעק אחרי שנהרג מפקדה, רס"ן איתן בלחסן. הוא יליד 69', החניך המצטיין של הפנימייה הצבאית בחיפה, תושב כפר סבא, נשוי לגלית ואב לשניים. מאחוריו ארבע שנים שבהן התפנה ללימוד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומשום כך הוא נחשב מפקד גדוד מבוגר. את הפיגוע בצומת בית ליד, בינואר 95', הוא מגדיר אירוע מעצב, בעל השפעה מכרעת על אמונתו בצדקת הדרך. הוא שירת אז במחנה בקרבת מקום, שמע את הפיצוצים ונזעק למקום. "ראיתי בחיי הרבה בחורים מרוסקים עד שנעשיתי חסין מפני זה ואולי אדיש משהו, אבל חיילות? הזוועה שהתגלתה לעיני שם, בשבילי זה היה יותר מדי".
4. ההריסה: "עשר דקות לאסוף את החפצים"
השכם בבוקר יום חמישי שעבר הוביל סא"ל אמיר מבצע לפיצוץ הבית שבו מתגוררת משפחתו של סירחאן סירחאן ממחנה הפליטים טול כרם, הפלשתינאי שחשוד כי בעשירי בנובמבר רצח חמישה אזרחים בקיבוץ מצר ומאז נעלם. את המפעיל שלו, מוחמד נייפע המכונה "אבו רביע", תפסו חיילי הקומנדו הימי בשוויכה עוד בטרם מלאו ארבעה ימים אחרי התקיפה במצר. "עד עכשיו לא נגענו בדירה של סירחאן", מסביר המג"ד לפני היציאה, "בגלל שהיא ממוקמת בקומה השלישית והתעורר חשש שאם נפוצץ אותה ייפגעו הקומות שמתחתיה והבתים הצמודים. החלטנו על פיצוץ מבוקר ומיקרוסקופי, שתכליתו לגרום לתקרה של הקומה המסוימת בלבד לקרוס פנימה, בלי להזיק לחפים מפשע. כדי לעשות עבודה כירורגית הבאנו לכאן את 'יפתח', יחידה מיוחדת של חיל ההנדסה. על מנת להוציא מבצע מושלם אנחנו בפירוש מסכנים את כוחותינו, שצריכים לשהות בשטח זמן ממושך יותר. אני לא חושב שקיים איזשהו צבא בעולם שהיה מקפיד כמונו עם הבית הזה. המאמץ שאנחנו עושים לפוצץ את הקומה הרלוונטית בלבד, למרות שבשאר הקומות גרים בני אותה חמולה של הרוצח, הוא לא מובן מאליו. במקומות ובזמנים אחרים היו גומרים את העסק בלי לדקדק יתר על המידה". במחנה הפליטים הצפוף מתגוררים, על פי האומדנים הגסים, שניים עשר- ארבע עשר אלף תושבים. כדי להקל על ההתמצאות בסמטאות הצרות ולשוות להן מראית עין של שגרה נורמלית, נתן צה"ל לצירים המרכזיים שבו שמות תל אביביים מובהקים: אלנבי, דיזנגוף, קינג ג'ורג' ויפו. על פי המג"ד פועלות במחנה, המשמש גם תחנת ביניים בנתיב שבין שכם לאזור השרון, "שש-שבע חוליות חמושות רצחניות מאוד, יורשיו ותלמידיו של ראאד כרמי שנהרג בתחילת השנה בפתח ביתו בטול כרם מהתפוצצות מטען". הכוחות הרבים שהשתתפו במבצע "בית משותף" יצאו ליעד בחצות בליווי טנקים ומסוק קרב, והתפרסו מסביב למחנה הפליטים. לקראת השעה שתיים הגיעה הפלוגה המסייעת בפיקוד כוכבי למרגלות היעד, מבנה 404 א'. החיילים טיפסו לקומה השלישית, פרצו פנימה ושלפו מבין השמיכות את האב, האם וחמשת ילדיהם. סירחאן סירחאן, כצפוי, לא נמצא בחדרו. בני המשפחה, למעט האב, נלקחו לדירה שאליה הובלו גם כל השכנים, להרחיקם ממוקד הפיצוץ המתוכנן. בעבר התנהלו אירועים מסוג זה בצורה שונה. אמנם כלפי חוץ עמדת הצבא לא השתנתה, אבל רעש, מהומה ואלימות היו בדרך כלל חלק בלתי נפרד מהטקס, פה מהלומת קת לטלוויזיה, שם דחיקת מרפק לצלעות. הקודים המחייבים השתנו מקצה לקצה, התפרצות הרגשות תועלה למקצוענות טכנוקרטית, אבל התוצאה היא עדיין אותה תוצאה. עם כל הרצון הטוב, את בכי התינוקות שהוצאו מבין השמיכות אל הלילה הקר לעולם אי אפשר למנוע. אביו של סירחאן ניצב בחזית הבית והחליף דברים עם מפקד חטיבת אפרים, אל"מ דוד, שנעזר במתורגמן לערבית. זר שהיה מזדמן לסמטה ומאזין לשיחה שהתנהלה בניחותא ובאיפוק היה מתקשה להאמין כי מדובר ביריבים. "איפה סירחאן?"
"כבר חודש וחצי הוא לא היה בבית והוא גם לא צלצל".
"לאן הוא הלך?"
"אין לי מושג".
"אתה יודע מה עשה הבן שלך?"
"שמעתי על זה בחדשות וקשה לי לעכל את הידיעה. אף פעם לא היה לו נשק, הוא סטודנט באוניברסיטה, הוא לא שייך לאף ארגון, האם זה ודאי שהוא זה שהרג? אני לא מאמין. אני מגנה את כל הפיגועים, הישראלים והפלשתינאים שניהם עמים משוגעים. במקום שיחיו יחד בשלום הם רוצחים זה את זה בלי סיבה". לאחר שהושלמו הבדיקות והבית זוהה בוודאות כביתו של סירחאן, התבקש האב לשוב לדירה, שהתגלתה כמרווחת ומצוידת היטב. בחדר הילדות היו פזורים דובוני צעצוע לרוב, בסלון תמונות של שהידים ותבליט של אל- קודס עיר הקודש, בחדר של הבן הנעדר, מחשב. "יש לך צילום של סירחאן?" שאל המח"ט. "לא", ענה האב. המשפט הבא כבר נחת על נוראן סירחאן כרעם. על פי האופן שבו התנהל המשא ומתן עד אז הוא לא תיאר לעצמו מה מטרת הביקור הלילי. "תגיד לו", ביקש המח"ט מהמתורגמן ברכות, "שיש לו עשר דקות לאסוף את כל החפצים שבשבילו הם יקרי ערך. אם יש להם כסף וזהב, שיקחו גם אותם".
"למה?"
"תסביר לו שאנחנו הולכים להרוס את הבית הזה". זעקת שבר נשמעה, הנידון כרע ארצה וייבב. כשהתעשת מההלם הוא ביקש לשתות, אחר כך שאל אם אפשר שאשתו סועאד תבוא לעזור לו להוציא את הציוד. בעוד חיילי ההנדסה מטפסים במדרגות נושאים חומרי נפץ, הצילו ההורים מתוך הארונות תחילה את אלבומי התמונות ואחר כך בתרמילים מכל הבא ליד. הזמן הקצוב הלך ואזל. בעוד הוא אורז, הקודחים כבר החלו להלום בקירות כדי להחדיר את אצבעות הדינמיט. כדי להישאר שווה נפש לנוכח המחזה היו נחוצים עצבים של ברזל. שיחת טלפון ליועץ המשפטי של פיקוד מרכז סיפקה את ההכשר החוקי למעשה. צוות תיעוד של צה"ל מיחידת "עמית", שהוקמה לפני שנה כדי להתגבר על כשלונותההסברה הישראלית, הנציח את הפעולה שלב אחר שלב, כדי להציג הוכחות שהכל התנהל ללא דופי. בטרם פונה התבקש האב להתייצב מול מצלמת הווידיאו ולאשר שבבית האמור גר בנו סירחאן סירחאן, שאיפשרו לו להוציא את כל מה שחשב לנחוץ ושנהגו בו כראוי. אחר כך הוא הועבר לרכב שהמתין ברחבה הצרה שבקדמת הבית, עיניו כוסו בבד שחור והוא נלקח לחקירה. שעתיים וחצי אחר כך, בתום הספירה לאחור, פוצצה הקומה השלישית בלי שנגרם לסביבתה נזק כלשהו. בקשר נמסר הדיווח: "הקומה הרלוונטית אינה שמישה יותר, שאר הקומות שלמות". בכל משך המבצע שמר מחנה הפליטים על שקט מוחלט, תחזיות על גילויי התנגדות, ולו אף סמלית, התבדו. "אני לא יודע אם הרחקנו או קירבנו את השקט באזור", סיכם סא"ל אמיר את הלילה הארוך. "אני חושב שעל אף חוסר הנעימות והמחזות הקשים- הרי את סירחאן עצמו לא ראינו לנגד עינינו אלא את הוריו - העברנו מסר חד משמעי לאוכלוסייה, שעיקרו שכל מי שעוסק בטרור, הוא ובני משפחה מקרבה ראשונה ישלמו מחיר כבד. למדיניות הזאת יש אפקט מצטבר, מתרבים המקרים שאבות מסגירים את בניהם. לטווח הקצר זהו אמצעי יעיל שמוכיח את עצמו, לטווח הארוך- הנושא מורכב, אני לא מוסמך לתת לך תשובה. לגבי העתיד אין לי שום מושג מה יהיה. פסימי אני לא"." (מתוך עיתון "הארץ" פורסם בתאריך- 27/12/2002)

מג"ד בשכם: לא נוכל להחזיק תושבים בבתים לנצח\ מאת הראל עמוס
"שכם. "הדבר שהכי מדהים אותי", אומר סגן-אלוף אמיר ברעם, מפקד גדוד 890 בחטיבת הצנחנים, "הוא איך הבאנו את ריחן ועיישיה לשטחים. אני מכיר טוב את לבנון. את רוב השירות שלי עשיתי שם; אין ואדי שלא שכבתי בו במארב. עכשיו אני נוסע כאן, בשכם, ברכב ממוגן ירי או בנגמ"ש, במקומות שפעם נסעתי בהם לבד בפיז'ו הצבאית שלי. אני לא בא בטענות לאף אחד. גם אני האמנתי שייצא מזה שלום. אבל איך, במו ידינו, הבאנו את לבנון למרחק של עשרים קילומטרים מהבית שלי? אני לא יכול לנסוע פה בלי לחשוב על זה". ברעם יושב ב"בית המג"ד", בית של משפחה פלשתינית שעליו השתלט עם מטהו, בפאתיה המערביים של שכם. חטיבת הצנחנים תופסת עוד כמה בתים כאלה ברחבי העיר, הנתונה בעוצר זה שלושה שבועות, מאז שכבש אותה צה"ל במבצע "דרך נחושה". הישיבה בבתים אינה נעדרת סממני קבע. בעוד בעלי הבית ממשיכים לגור בקומה התחתונה, קבע ברעם את משרדו באחד המפלסים העליונים. רהיטי המשפחה רוכזו באחת הפינות בבית ולחדר הוכנסו דגל ישראל, שולחן וכיסאות צה"ליים. רק אהיל ועליו דמויות של מיקי-מאוס ודונלד-דאק מעיד על שימושו המקורי של החדר. ובכל זאת, ברעם מתכוון לעבור עם חייליו לבית אחר בעוד כמה ימים. "גם כדי לשבור שגרה, גם כדי להיות פחות פגיעים", הוא אומר, "וגם כי יש גבול לכמה לחץ אפשר להפעיל על משפחה אחת. זו הפעם השלישית שאנחנו אצלם. לא נעים". המג"ד בן שלושים ושלוש, נשוי ואב לילד; שבעה חודשים בתפקידו. הוא התגייס לצנחנים ב- 1988, באינתיפאדה הראשונה. המ"פ הראשון שלו היה אביב כוכבי (היום מח"ט הצנחנים); למח"ט קראו בוגי יעלון. לפני שבועיים, כשחייליו של ברעם הרגו פעיל חמאס שפתח לעברם באש ליד כלא ג'נייד, המג"ד שם לב שהמקום מוכר לו. "זה היה בדיוק ליד המשטח הגדודי של 890, מ- 92'. לשם באתי לראיון אצל המג"ד כשהתקבלתי לגדוד כמ"פ", הוא אומר. לפני שהחל את תפקיד המג"ד, השלים לימודי משפטים, שהופסקו בוקר אחד בפברואר 99'. "(רב- סרן) איתן בלחסן, שהיה מפקד סיירת הצנחנים, נהרג בלבנון. קיבלתי טלפון בארבע בבוקר לבוא להחליפו". בלחימה בשטחים רואה ברעם "עבודה עם פיצוי יומיומי על הזיעה". לפני הכניסה לשכם פעל הגדוד באזור בית- לחם, שם עצרו אנשיו את איברהים סראחנה, מוביל המתאבדים לפיגועים בירושלים ובראשון לציון. "אחרי שלכדנו אותו, כינסתי את החיילים ושאלתי: מי גר בראשון לציון? סיפרתי להם מי הוא היה. זה מחבר אותם לעשייה". פלוגת החוד של 890 חשפה השבוע מעבדה ובה חגורות נפץ. "הקשר שלי השתתף במעצר יומיים אחרי שקרובת משפחה שלו והנכדה שלה נהרגו בפיגוע בגבעה הצרפתית. אתה לא צריך לשכנע יותר מדי את החייל בצדקת המשימה, כשהוא רואה שקית חומר נפץ שהיתה יכולה להתפוצץ ליד הבית שלו". מאותה סיבה כנראה, ברעם מעיד שלא נתקל בשאלות מכבידות מצד חייליו. "החיילים מוטרדים מדברים קטנים: מתי נצא לקורס מ"כים? מה עם האימון? השאלות היותר קשות נוגעות למגבלות הפתיחה באש. אני משתדל לא להשאיר תחומים אפורים". שלא כערים אחרות בגדה, שכם עדיין נתונה בעוצר כמעט רצוף. העוצר מוסר אחת לתשעים ושש שעות לערך, לזמן קצר. "אנחנו מסבירים לחיילים שלא נוכל להחזיק את העוצר עד אין קץ. אסור 'לחזבל' (להפוך לחיזבאללה) את האוכלוסייה. אנחנו לא רוצים לגרום לכך שההתאבדות תהיה מקור הפרנסה היחיד לתושבים (בשל התמיכה המוענקת למשפחות המתאבדים מעיראק ומסעודיה - ע"). בעיני, זו בעיה לאומית: ברור שהישיבה שלנו פה מביאה תוצאות ומונעת פיגועים, אבל אי אפשר להחזיק את התושבים בבתים לנצח". ברעם משוכנע ש"כל חייל כאן צריך הבנה לאומית. מעשיו פה ישפיעו מאוד. אם מ"מ מאבד עשתונות ופותח באש לכל עבר, הנזק הוא הרבה מעבר לרמת הגדוד". ברעם מתרשם ששכם היא "מרכז של טרור. הידיים שלנו מלאות עבודה". תוך כדי השיחה אתו, מתבשר המג"ד על מעצר של פלשתינאי בידי חייליו. האיש, שהיה דרוש לחקירה, נסע במכונית של עיריית שכם, הנהנית מאישור מעבר בעוצר לצורך תיקון תקלות תשתית. ברעם רואה בכך הוכחה לצדקת המדיניות, המחייבת בדיקה מדוקדקת של כל אמבולנס או רכב עירוני. ברעם מסרב להתייחס לשאלה כמה זמן יישאר צה"ל בשכם. חייליו מספרים שנאמר להם להתכונן למבצע של חודשיים לפחות. ברצף הפעילות, אין מה לדבר על אימונים מסודרים. "הפסקתי לחלום על אימון חטיבתי", מודה המג"ד. "מובן לי, שאי אפשר לגייס מילואים כל הזמן, כדי לתפוס את מקומנו פה". ברעם מקווה להשלים סבב גדודי בתוך חודשיים, אבל לא הרבה יותר מכך. "אני אומר לחיילים: הגדוד היה שנה בשטחים, כמעט ברציפות. כנראה שנהיה עוד שנה"." (כתבה מ2002 מתוך עיתון "הארץ")


"ימים רבים אחרי ההיתקלות לא הצליח שרון להירדם בלילות. כשניסה לעצום עיניים הופיעו לפניו מחזות זוועה של גופות בלחסן, גרנית וטיטו. "פחדתי לישון בחושך, לא הייתי מסוגל להישאר לבד, למזלי יש לי חברה נהדרת שממש הצילה אותי מלשקוע". כשהחלימה הרגל חזר שרון ליחידה וזומן לראיון אצל המפקד החדש של הסיירת, רס"ן אמיר, במטרה לפתוח דף חדש. "הסברתי לו את הבעייתיות שיש לי ביחס ללבנון, והוא מצידו אמר לי שהוא רוצה אותי שוב בכוח. 'אצלי', הסביר לי, 'יכנסו ללבנון רק אנשים שיעמדו בתור כדי להגיד שהם מעוניינים'. עניתי לו שאם הוא ייתן לי פקודה אני אמלא אותה על הצד הטוב ביותר, אבל כל עוד זה תלוי רק בי, משפט כזה ספק אם ייצא ממני". שרון נופה מפלגת הלוחמים ושובץ להיות מדריך במחלקת הטרור שלה אין קשר ללבנון. יותר לא התעסקו איתו. אחר כך, כשאמר בחצי-פה שהוא מוכן למשימה, זה כבר לא עזר. לפני שבועיים אפשרה לו היחידה להשתחרר בשחרור מוקדם, חודשיים לפני תאריך השחרור הנקוב, לצורך השלמת בגרויות. לפני שעזב הספיק שרון להחתים את כל היחידה על תעודת "נאמן ניקיון". כשהזדכה על הציוד ראה את הסיירת חוזרת ללא שריטה מביצוע שבו חיסלה שני אנשי חיזבאללה." (מתוך הראיון "למה לא קמתי" שערך אביחי בקר עם עופר שרון, שפורסמה ב"הארץ" 07.10.99)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #122  
ישן 19-04-2011, 03:10
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,392
ראיון מבמחנה עם תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים"

אחרי ארבע שנים כדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו מכבה את הביפר - ופותח את הלב. בריאיון סיכום אישי במיוחד הוא מספר כיצד שיקם את תדמית צה"ל, מה דעתו על פרשת המסמך - וגם איפה הוא רואה את עתידו המקצועי. ואגב עתיד, יש לו בשורה מרעישה לגבי גורל התלתל שלו

בסוף השבוע האחרון, כשקסאמים הרעישו את הדרום והביפרים של הכתבים רטטו מרוב עדכונים, בילה תא"ל אבי בניהו בצפון הרגוע. יום אחרי שנפרד מהתואר "דובר צה"ל" הוא שמע את החדשות מרחוק, התאפק שלא להרים טלפון למשרד בקריה, ואפילו הרשה לעצמו לצלול לתוך שנ"ץ. אחרי ארבע שנים בלשכה שפועלת 24/7, הוא הרגיש לראשונה את טעם הניתוק.

ביום ראשון, בניהו כבר היה צריך להתחבר בחזרה. אמנם לא בפול–גז, אבל בכל זאת להתחבר. הוא התעורר בבוקר, לבש את המדים, ונסע לקריה - הפעם בלי תג של יחידת דובר צה"ל לכתפו. בניהו נכנס בשערי הש"ג, ואז נזהר לא לטעות. זהו, נזכר, מעכשיו הלשכה שלו כבר לא ממוקמת בבניין המטכ"ל החדיש, אלא מולו, בבניין מרגנית הוותיק.

עכשיו בניהו פורק את ארגזי הקרטון שמקיפים אותו, ויודע שתכולתם תלווה אותו זמן קצר בלבד. ארבעה–חמישה חודשים, לא יותר. זה כנראה הגורל של הלשכה רחבת הידיים הזאת: היא הייתה מיועדת עבור האלוף יואב גלנט בתקופת החפיפה שלו לרמטכ"לות, אך הוא מעולם לא ישב בה. לאחר מכן שכן בה בני גנץ ימים ספורים בלבד, עד שהחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

בחודשים הקרובים ישתמש בניהו במשרד לצורך תפקידו כפרויקטור של תוכנית, שהגדרתה הסופית טרם נקבעה. מה שבטוח הוא שהיא תדרוש ממנו הרבה פחות מאמץ ואינטנסיביות. "ההרגשה לגבי זה מעורבת", הוא אומר. "מצד אחד, זה מאוד מוזר שפתאום המסה של הטלפונים יורדת במכה אחת. מצד שני, זה סוג של רגיעה. יש הרגשה גדולה של הקלה והשתחררות מאחריות, אחרי 30 שנה של היצמדות לביפרים ולפלאפונים בתפקידים השונים".

למרות שלפניו ניצב עוד פרק זמן מסוים של שירות, גם בניהו עצמו יודע שתפקיד הפרויקטור הוא ג'וב ארעי, כזה שיחלוף מהר, ועיניו נשואות בעיקר למה שיעשה אחריו. "אני לא אהיה כמו כל הקצינים ואגיד שאני הולך לנוח, לאסוף את עצמי ולעשות לביתי", מכריז הדובר היוצא. "אם אני מכיר את עצמי, אני אמצא את עצמי בנתיב הציבורי, בין אם בתחום הביטחוני–מדיני ובין אם בתחום הפרטי, בין אם בתקשורת ובין אם מחוצה לה. אני אחזור לתפקידים של אדרנלין גבוה, כי אני לא מכיר משהו אחר".

שום פוטש

לאורך ארבע שנותיו בתפקיד, היה בניהו מוקף בים של מסמכים ממריצי אדרנלין. סיכומי דיונים, הערכות מצב, הודעות דובר - רבבות דפי איי–4 בעלי סיווג "מעניין" ו"מעניין מאוד" עברו תחת ידיו. רוב הדפים הללו עברו מן העולם - אבל מסמך אחד, מסוים למדי, חי ובועט במחשבותיו של בניהו עד היום. זהו "מסמך הרפז", המציג את האסטרטגיה השיווקית למינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ה–20 של צה"ל.

המסמך המפוברק, שנוצר לפי החשד על ידי סא"ל (מיל') בועז הרפז, שפך אור על מערכות היחסים העכורות בצמרת מערכת הביטחון.

הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי, אמנם היה זה שספג את מרבית הביקורת בעקבות פרסומו, אך בניהו נפגע גם הוא מהרסיסים. "זו הייתה שנה קשה עבורי גם במישור הדוברותי וגם במישור האישי", מודה עכשיו בניהו. "את רוב העומס בטיפול בנושא הזה לקחתי על כתפיי מבלי לערב את קציני החטיבה מסיבות מובנות", הוא מחדד. "נבדקתי בפוליגרף לבקשתי, אך המשטרה לא נתנה מיד מידע אודות תוצאותיה, מה שהאיר אותי באור מסוים. בערב מצאתי את עצמי פתאום, בחלק מכלי התקשורת, כחשוד מרכזי. מפכ"ל המשטרה התקשר אליי וביקש ממני לא להוציא הודעת תיקון, כנראה משיקולי חקירה, ובחרתי לשמוע לו. זה לקח עוד יומיים עד שהתוצאות פורסמו ביוזמת המשטרה ורק אז הוקל לי.

מה שניחם אותי זה שהצבא יותר חזק מהתהליכים שקורים סביבו, ושהתקשורת, למרות כותרות גדולות, יודעת להבחין בתמונה הכללית".

לפני שלושה חודשים פורסמה ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מודעה המאשימה את בניהו ובכירים נוספים, כמו הרמטכ"ל היוצא ומבקר המדינה, בכך שטמנו לגלנט מארב שנועד לסכל את מינויו לחייל מספר אחת. "הפוטש בקריה" הייתה הכותרת שהתנוססה בראשה.

איך הגבת כשראית את המודעה הזאת?

"הוכיתי בהלם. הפריעה לי החוצפה הזאת, לפרסם מודעה שחתומה על ידי 'אזרחים מודאגים שאינם מכירים את גלנט אישית'. חיכיתי שמישהו אחר יטפל בזה, ולשמחתי עוד באותו ערב הפצ"ר הוציא מכתב זועם מאוד ליועץ המשפטי לממשלה, שבו הוא מציין שיש פה דיבה לכאורה והטלת דופי בעובד מדינה. זה לא שאני לא יכול לשרוד את הדברים האלו, אבל מטרידה אותי הקלות הבלתי נסבלת של פרסום הודעות אנונימיות מהסוג הזה".

אז מה בכל זאת הביא אותך להגיש תביעת דיבה נגד העיתונים ומשרד הפרסום שחתום על המודעה?

"בזמן הפרסום, מתוקף תפקידי, הייתי גם דוברו של יואב גלנט. יומיים לאחר מכן ראיתי אותו מופיע בטלוויזיה ומתנער מהמודעה ומתוכנה, ואז החלטתי שאגיש תביעת דיבה. הוא אמר שם שאין לו שום מושג מי עומד מאחוריה, ושהוא ישמח לדעת מי זה, כי היא רק גורמת לו נזק. עכשיו אני מקווה שהתביעה הזאת וחשיפת שמות האנשים ישרתו גם אותי וגם אחרים".

אתה עדיין לא יודע מי עומד מאחורי המודעות?

"יש לי את ההערכות שלי, אבל זה לא חשוב. נקבע דיון ל–24 במאי בבית–המשפט, ואנחנו נהיה שם ונאמר את דברנו. זה לא שלא כתבו עליי ביקורת בעבר, אבל אני יותר מעריך אנשים שאומרים את הדברים בשמם".

הרמטכ"ל צריך להתראיין

אם הכול היה מתנהל כשורה, היה אמור להחליף את בניהו בלשכה אל"ם (מיל') ליאור לוטן, יוצא סיירת מטכ"ל ומומחה למשא ומתן. אלא שאפקט הדומינו שיצר אי–מינויו של גלנט לרמטכ"ל, הוביל אותו להסיר בחודש שעבר את מועמדותו לתפקיד, ולפנות את הדרך לתא"ל יואב (פולי) מרדכי. בכך, הפך מרדכי לקצין הראשון שמתמנה לתפקיד זה כשהוא כבר בדרגת תא"ל.

בניגוד לבניהו, שנחשב לאיש תקשורת משופשף, תא"ל מרדכי מגיע מרקע צבאי של ממש. הוא שירת שנים ארוכות בעולמות הצללים של יחידות אגף המודיעין, בהמשך עסק בתיאום וקישור עם הפלסטינים, ולאחרונה סיים את תפקידו כראש המנהל האזרחי באיו"ש. למרות זאת, בשל האילוצים שיצרו חילופי הרמטכ"ל החפוזים, החפיפה שלו נמשכה עשרה ימים בלבד.

רגע לפני תחילת הריאיון עם בניהו, הדובר היוצא מאזין לטבילת האש הראשונה של מחליפו ברדיו. תא"ל מרדכי משוחח עם יעל דן בגל"צ, וקודמו בתפקיד ממהר לשלוח לו אס–אם–אס: "היה בסדר גמור".

אתה מרגיש שהספקת להעביר לו את כל הידע הנדרש?

"לא היה לי הרבה זמן לחפוף אותו. עשרה ימים ברוטו זה לא מספיק, אבל הרמטכ"ל קבע את הלו"ז. נמשיך את החפיפה בשבועות הקרובים, נקיים ביקורים ונעשה מפגשים בלילות. אני עומד לרשותו בכל שאלה".

בעולם של תקשורת כל כך מורכבת, האם נכון להביא לתפקיד אדם ללא רקע בתחום?

"תמיד עמדה בפני הצבא דילמה האם להביא איש צבא שילמד תקשורת או איש תקשורת שילמד צבא, ובשני המקרים יש שכר לימוד מסוים. לפולי יש גישה בסיסית טובה לתחום. הוא מכיר היטב את צה"ל ואני בטוח בהצלחתו".

ראש אגף המבצעים, האלוף יעקב עייש, אמר בטקס החלפת הדובר, שידעת בארבע השנים האלה להציב גבולות ברורים בין התקשורת לבין הצבא. צה"ל לא שילם מחיר על הסגירות התקשורתית הזו?

"גבי אשכנזי קיבל את הצבא כשהוא סגור לחלוטין, כפי שהחליט דן חלוץ, ופתח אותו לשיחות רקע כמה חודשים לפני בואי. כשהגעתי, מצאתי את המדיניות הזו צודקת ונכונה. מעבר לזה, קיבלתי החלטה לפיה אני מתכוון לעשות מה שטוב לצבא, ואין לי שום אינטרס שהתקשורת תהיה מרוצה. הנחתי שכך בסופו של דבר הציבור יעריך אותנו הרבה יותר".

גישה כזו מחייבת התעמתות בלתי פוסקת עם עיתונאים.

"יש לי דימוי קצת גדול ומאיים עם כל כובד משקלי, אבל זה במגמת הצטמצמות", הוא אומר ומחייך. "אם אני מתראיין בטלוויזיה ומתפרצים עליי בשאלה 'מה פתאום תקפתם מסגד?' אז אולי התגובה שלי נתפסת כקצת כוחנית. אבל אני נחוש להעביר את המסר של צה"ל ולהגיד את האמת, ושלא יבלבלו אותי".

וזה עבד?

"סקר שעורך דובר צה"ל כל שלושה חודשים ובודק את רמת אמון הציבור, מראה ש–90 אחוז מהציבור תומכים בפרופיל התקשורתי הזה. האזרחים לא מצפים לראות את צה"ל בכותרות, הם מחפשים לראות את צה"ל מביא תוצאות".

זאת גם הסיבה שאשכנזי מעולם לא התראיין?

"אני לא חושב שהרמטכ"ל לא צריך להתראיין בכלל לאורך כל הקדנציה שלו. זה לא דבר רצוי, למרות שכך זה היה עם גבי אשכנזי. אין לי ספק שהמצב הזה ישתנה, אבל גם אז זה יישאר מאוד מדוד. לרמטכ"ל לא תהיה חשיפה כמו לפוליטיקאי".

עד לפני כמה שנים דובּר רבות גם על תרבות ההדלפות בצה"ל, על הקשר הישיר בין עיתונאים למפקדים. אתה נלחמת בתופעות האלה?

"אחרי מלחמת לבנון השנייה, חלוץ אמר שביום אחד דיברו 450 קצינים ללא אישור, וזה הפגין החוצה, כלפי העיתונאים, תרבות ארגונית קלוקלת. מאז השתנה הרבה מאוד: ב'עופרת יצוקה' עשו את אותה בדיקה עם 500 קצינים ונמצא שאף אחד מהם לא דיבר עם התקשורת. היום קצינים לא מדברים עם עיתונאים לא בגללי, אלא בגלל ההבנה שההתנהלות שלהם פעם הייתה דבר רע - הם ניסו לקדם את עצמם ואת החטיבה שלהם, ולדפוק את החטיבה השנייה. זה גרם נזקים עצומים לצה"ל: הקצינים הבכירים שפגשתי חצי שנה אחרי המלחמה היו בטראומה נוראית ממה שהם עשו לעצמם".

משל הקיבוצניק

תא"ל בניהו סוגר קדנציה של ארבע שנים כאחד הדוברים המוערכים שהיו לצה"ל. גם בכלי התקשורת מסכימים, אפילו אם לא לייחוס, כי הוא לקח את החטיבה צעד אחד קדימה, בזכות אישיותו הדומיננטית ובעיקר בזכות ניסיונו ומקצועיותו - וזו כבר מחמאה שלא כל דובר זוכה לה.

מהם השינויים אותם אתה רואה כמשמעותיים ביותר בתקופתך?

"אחת ההחלטות החשובות ביותר הייתה הפיכת חטיבת דובר צה"ל למערך המקיף את כלל הצבא. בטקס ההחלפה שלי עמדו על מגרש המסדרים נציגי דובר צה"ל בחיל האוויר, באט"ל, בפיקוד העורף ובכל מקום אחר בצבא. כשהסתכלתי על כל צבעי הכומתות זה לצד זה, הבנתי שבאמת השגנו את המטרה הזו".

עולם הניו–מדיה התפתח רבות בשנים האחרונות. איפה צה"ל עומד בתחום הזה?

"חנכנו מקצוע חדש שנקרא לוחם ניו–מדיה, הכולל מסלול מיוחד למומחים לרשתות חברתיות שיודעים להילחם ברשת. אנחנו נמצאים היום בבלוגספירה בעוצמה גבוהה, מתדרכים פרשנים בכירים, מפעילים ערוץ ביו–טיוב ונהנים מ–200 עוקבים חדשים בטוויטר שלנו מדי שבוע. בקרוב ניכנס גם לפייסבוק".

איך כל השינויים האלו משפיעים על האופן שבו נתפס מערך הדוברות בצה"ל?

"המטכ"ל מבין היום הרבה יותר טוב שחטיבת דובר צה"ל היא חטיבה לדיפלומטיה ציבורית, בזווית הצבאית של הנושא. עוד שנתיים, עם כניסת פונקציות המדיה החדשה לשדה הקרב, החטיבה תהיה לוחמת בתחומה, ממש מערך תומך לחימה".

פעילות מערך הדוברות ב"עופרת יצוקה" לפני יותר משנתיים נחשבת בצה"ל ובקרב הציבור להצלחתו הגדולה של אבי בניהו. בניגוד לימי מלחמת לבנון השנייה, צה"ל נתפס בעת המבצע כצבא שמביא תוצאות, שמדבר פחות ועושה יותר.

בניגוד לאהדה המקומית שהגיעה למימדים הגבוהים ביותר בעשור האחרון, מחוץ לגבולות המדינה המצב שונה. מבצע "עופרת יצוקה" ואירוע השתלטות השייטת על המשט הטורקי גררו ביקורת עזה מצד הקהילה הבין–לאומית והציפו את שאלת מוסריותו של צה"ל. גם החטיבה בראשה עומד בניהו ספגה לא מעט ביקורת על התנהלותה במהלך אירועים אלו, החל מסגירת רצועת עזה בפני עיתונאים זרים בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" ועד שחרור מאוחר של הצילומים ממשט ה"מרמרה".

איך אתה מתייחס לביקורת מצד התקשורת העולמית על התנהלות דובר צה"ל בזמן האירוע המשמעותי שהתרחש בזמן הכהונה שלך, "עופרת יצוקה"?

"ביום הראשון של המבצע היבשתי, אני וסגן הרמטכ"ל דאז, דן הראל, שכנענו את הרמטכ"ל אשכנזי שחייבים להכניס את הכתבים הזרים. גם שר הביטחון אימץ את עמדתנו, אבל ראש הממשלה, אהוד אולמרט, החליט משיקוליו לא לאפשר כניסת עיתונאים זרים. זה נכון שאם, כמו בעבר, הייתי מוציא הודעה 'זה לא אני, זה הוא', לא הייתה נשאלת השאלה הזו, אבל אנחנו בתרבות אחרת, ואני חושב שצריך לשמור על קולגיאליות במלחמה.

"בעקבות ההחלטה לא אפשרנו לעיתונאים זרים להיכנס לרצועה באופן עצמאי, וזה חייב אותי לגלות גמישות הרבה יותר גדולה עם הכתבים שהכנסתי בליווי דובר צה"ל. בסופו של דבר, נכנסו לשם פי שניים כתבים זרים מכתבים צבאיים. יום אחד הבאתי להרצי (הלוי, מח"ט הצנחנים דאז) 17 כתבים זרים, למורת רוחם של כתבים ישראלים, שכמעט ירו בי. אבל אותי הטריד מאוד שמי שמסקר אותנו בעזה זה כתבים פלסטינים שנתונים למרות חמאס, ולא עיתונאים אירופאים, לדוגמה".

והאירוע המשמעותי השני, משט ה"מרמרה" - אילו לקחים הפקתם לגביו?

"כמויות החומר שזרמו מהמבצע הקטן והמוגבל הזה היו אדירות. הן הגיעו ממצלמות דובר צה"ל, ממצלמות הראש של הלוחמים, מהסטי"לים, מהדבורים, מהמזל"טים. הבעיה הייתה הפיגור שנוצר לאחר שמסוק שתוכנן להעביר חומרים מלב ים הוסב, ובצדק, לפינוי פצועים וגם כתוצאה מכך שהיו לי רק שתי עמדות עריכה. אם הסרט שבו הפעילים קראו בקשר לספינות שלנו 'תחזרו לאושוויץ' היה בידיי ביום המבצע, ולא רק אחרי חמישה ימים, זה היה משנה את התמונה. לכן היום אנחנו מקימים מרכז מיון והפצה, שיאפשר לכל החומר לזרום למקום אחד, ומסתמכים על המלצותיה של ועדת איילנד לחקר המשט לקצר את תהליך האישורים. היום בפקודות הצבא כבר יש מסוקים ומזל"טים שעומדים לטובת החטיבה, וחוץ מזה, היום יש בדו"ץ שלושה חיילים דוברי טורקית שמשתתפים בתרגילים. במלחמה הבאה הם ידברו בעיתונות שם, שהיא מאוד מפותחת".

למרות הכול, יש תחושה בזירת ההסברה הבין–לאומית שיש עדיין הרבה מה לשפר, גם לצה"ל.

"נכנסתי לתפקיד עם מודעות ענקית לתחום של התקשורת הבין–לאומית, מאחר שהגעתי אחרי שנים בלשכת שר הביטחון. אבל התובנה שלי הייתה שצה"ל מרכז עוצמות יתר בהסברה בעולם, וזה דבר לא תקין. אנחנו לא יכולים להיכנס לתוך החללים של המדינה בצורה בלתי מוגבלת. למרות זאת, הקשר עם התקשורת הבין–לאומית הוא מאוד חזק. יש לנו ענף תקשורת בין–לאומית מצוין, שקציניו מבוקשים מאוד כמרואינים בכלי התקשורת המרכזיים באירופה ובארצות הברית, עם עשרות רבות של ראיונות בכל שנה".

והמפקדים הבכירים גם כן מודעים לחשיבות המערכה מול הדה–לגיטימציה?

"בכל פעם שהרמטכ"ל יוצא לחו"ל הוא נפגש עם עיתונות זרה. לפני כמה חודשים הייתי עם אשכנזי בביקור האחרון שלו בארצות הברית, והוא נפגש לשיחה שגרתית עם 14 כתבי הפנטגון. בסוף השיחה קמה הכתבת הצבאית של הסי–אן–אן ואמרה לו: 'אתה הרמטכ"ל היחידי מכל האורחים פה שמתדרך אותנו בהערכות אמת, אוף דה רקורד, ולא מבקש מאיתנו קרדיטים וכותרות. לפני השחרור רצינו להודות לך על כך'".

מלבד הטענות על מוסר קציני צה"ל בפעילות המבצעית, גם סוגיית המוסר שלהם בחיי היומיום עלתה בתקופתך לכותרות לא פעם. פרשות צ'יקו תמיר ועימאד פארס הן רק דוגמה.

"הסיבה להתייחסות הזו היא שהציבור מצפה מצה"ל שמפקדיו ימשיכו להוות מגדלור לחברה, מעין סמן ימני. הוא מסתכל עלינו עם זכוכית מגדלת, וחשוב לי שהמפקדים יבינו את זה. מחיר השגיאה של קצין הוא הרבה יותר גבוה ממחיר השגיאה של פקיד בעירייה או של מנהל בבנק".

למה, בעצם?

"הייתי פעם כתב בתנועה הקיבוצית, ואז היו שואלים אותי: 'למה נטפלים אלינו, למה כשקיבוצניק מועל בקופה הוא מופיע בעמוד הראשון בעיתון, מושבניק בעמוד השני ועירוני בשלישי?' התשובה שלי הייתה שהתקשורת מבטאת את הציפייה של החברה מהקיבוצניקים לסט ערכים שהם עצמם קבעו. היום אני קצת מצטער שהתנועה הקיבוצית ירדה מהעמוד הראשון, ושמח שעם קציני צה"ל מחמירים. אל"ם הטריד מינית זו ידיעה של עמוד ראשון, ניצב משנה - עמוד שני, גונדר משנה - עמוד שלישי. אני מקווה שהצבא יישאר בעמוד הראשון עוד הרבה מאוד שנים".

24 קילו פחות

אם מניחים בצד לרגע את ההישגים אליהם הגיע בארבע שנות שירותו בחזית התקשורתית של צה"ל, אפשר להניח שהדבר המרכזי שישראלים רבים יידעו לציין לגבי בניהו הוא המראה החיצוני שלו. עם משקל עודף ופריזורה ייחודית, טל פרידמן לא באמת היה צריך להתאמץ כדי לחקות אותו ב"ארץ נהדרת" ולהכניס אותו לפנתיאון של התוכנית.

עכשיו, דווקא לקראת תקופה של הימנעות מאור הזרקורים, עובר בניהו מייקאובר רציני. עם הליכון שניצב בלשכתו, הדיאטה שלו נמצאת בשיאה: ניתוח קיצור הקיבה שעבר לאחרונה הוביל אותו להשיל עד כה 24 קילוגרמים ממשקלו. "הרמטכ"ל נתן לי פקודה לא לעשות את הניתוח כי הוא היה מוטרד מהסיכונים, אבל אמרתי לו שזו פקודה שמתנוסס מעליה דגל שחור", הוא מספר בחיוך. "חקרתי כמו שרק אני יודע את הסיכונים והסיכויים, והגעתי למסקנה שהסיכונים באי–הניתוח גבוהים מהסיכונים בניתוח. זה רק מכשיר עזר שצריך לסגל לעצמך, אני עדיין צריך להימנע מהכיבוד שמוגש בצה"ל, והמלאכה עוד לפניי".

ומה לגבי התלתל? יש סיכוי שתיפרד ממנו?

"אני מסתפר אצל הספר של יחידה 8200 ובכל פעם אני שואל אותו: 'כמה פעמים עוד יש לי להסתפר להערכתך?' והוא אומר שעוד יש. התלתל הפך להיות הסמל המסחרי שלי, כמו שפם או משהו כזה, שגם היה לי פעם. בינתיים הכרס קיבלה עדיפות, קודם הכרס ואחרי זה התלתל. יגיע גם זמנו".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2011/15/07.htm
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום