http://www.calcalist.co.il/markets/...3121125,00.html

אמיר ברנע: "המשבר שינה את תפיסת העולם שלי"




פרופ' ברנע, שחזה את משבר המניות ב-82', קורא להידוק הרגולציה בישראל על בתי השקעות, מותח ביקורת על חברות הדירוג, מוטרד ממצב הנזילות של הבנקים, אך מרגיע: "המערכת הבנקאית בישראל יציבה"


שי אספריל 21.09.08, 08:15

“המשבר הנוכחי שינה את תפיסת העולם שלי, כעת ברור שהשווקים בעולם המערבי אינם יכולים לפעול בלא רגולציה", כך סבור פרופ' אמיר ברנע, אחד המומחים המובילים בישראל בתחומי הבנקאות והמימון. ברנע, שהשתתף ביום חמישי בכנס אילת של פורום ה־CFO, נראה אמנם מחויך, אבל קל להבחין בסימני דאגה העולים מדבריו המנוסחים היטב. בתום שבוע דרמטי בשוקי ההון היה מעניין לשמוע את חוות דעתו של מי שכבר ב־1982 התריע כי מניות הבנקים הישראליים נסחרות הרבה מעל לערכן האמיתי, וניבא את קריסתן.

20 שנה אחר כך העריך ברנע את שוויו של בנק הפועלים וטען שהוא נסחר בחסר. לפני כשנה הוא עזב את את תפקידו כדירקטור חיצוני באותו בנק, על רקע חילוקי דעות עם בעלת השליטה שרי אריסון. באחרונה מונה כחבר ועדת אריאב, שנועדה (כמו ועדת בכר שלפניה) להגדיל את התחרות בשוק ההון.

האם הבנקים בישראל נתונים בסכנת יציבות?

"אין לדעתי בעיה של יציבות לבנקים בישראל. יכולה להתעורר בעיה של מחסור בנזילות - במיוחד אם חברות תנצלנה את קווי האשראי, הן מתוך חשש שבעתיד הקו יוגבל, והן עקב קושי למצות קווי אשראי בחו"ל, במיוחד ממקורות של בנקים להשקעות שקרסו. אני מניח שבנק ישראל יספק נזילות כשזו תידרש".

האם הבנקים מתומחרים בחסר?

"לא בדקתי, ואני ממתין לדו"חות הרבעון השלישי שיחשפו את ההשפעה הישירה של המשבר על תוצאות הבנקים. אני מעריך שתהיה ירידה ברווחיות - כתוצאה מהירידה האחרונה במחירי המניות ואיגרות החוב שמחזיקים הבנקים - אך לא במידה שמצדיקה את הצניחה החדה במחירי המניות שלהם".

מה דעתך על תוכנית הסיוע שהגיש הממשל האמריקאי בסוף השבוע האחרון?

"סדר הגודל של התוכנית, שעתיד לנוע בטווח שבין 500 ל־800 מיליארד דולר (שהם כ־5%-8% מהיקף החוב הציבורי האמריקאי), מלמד עד כמה עמוק המשבר הפיננסי בארצות הברית. לשם השוואה, במונחים ישראליים מדובר בסכום של כ־30–40 מיליארד שקל. האירוע היחיד בתולדות המגזר הפיננסי בישראל שאפשר להשוות אותו למתחולל בארה"ב הוא רכישת מניות הבנקים על ידי המדינה בשנת 1983. כפי שלמהלך ההוא היו השלכות מרחיקות לכת על שוק ההון הישראלי ועל היקף החוב הציבורי, כך יקרה גם עם תוכנית הממשל האמריקאי".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.calcalist.co.il/PicServer2/20122005/3526/4S0A3217026032_l.jpg]
אמיר ברנע צילום: אוראל כהן

ברנע מעריך שתוכנית הסיוע האמריקאית תגדיל את הוצאות המימון הממשלתיות, תעלה את נטל המס וגם את שער הריבית - מה שיביא לפגיעה בצמיחה. עם זאת, נראה שההשפעות השליליות הללו מתגמדות נוכח סכנת המשבר שהתוכנית נועדה לבלום.

הופתעת מאירועי השבוע האחרון בארה"ב?

"אני אופתע אם מישהו יאמר שהוא לא הופתע מהעוצמה ומהמהירות שבה קרסו כמה גופי ענק בארה"ב. אני האמנתי ביכולתם של השווקים לווסת את ההון, ועכשיו שיניתי קצת את דעתי. סוגיית המעורבות של הרגולטור בכוחות השוק היא שאלה פילוסופית עמוקה. אך גם חסידי השוק החופשי רואים שהשווקים אינם מצליחים לפתור את המשבר בעצמם. וכשהשווקים נכשלים, אז הרגולטור צריך להתערב".

וכשברנע מדבר על הרגולטור, הוא נשמע נחרץ ומודאג. הוא מאמין שאם בנקי ההשקעות האמריקאיים היו מפוקחים כמו הבנקים המסחריים, היתה נמנעת קריסתם של בר סטרנס וליהמן ברדרס. בהקשר זה, הוא מונה את חטאם של הבנקאים עצמם.

"המנהלים בבנקים להשקעות מתוגמלים ישירות לפי התוצאות העסקיות שהם משיגים הנמדדות לעומת הממוצע הענפי. לכן, למנהלים יש תמריץ להדגיש רווחיות גם במחיר הגדלת הסיכון. ומכיוון שבנקים להשקעות אינם מפוקחים, ההחלטה האם לקחת סיכון, ובאיזו מידה, היא של המנהל בלבד. היה פה שילוב של עצימת עיניים לנוכח הסיכונים מצד הבנקים ואוזלת יד רגולטורית.

אילו לקחים מהמשבר בארה"ב אפשר ליישם בשוק ההון הישראלי?

"יכול מאוד להיות שרעיון כמו יצירת שוק אשראי משני, שבו עיקר האשראי ממוסחר ונרכש על ידי סקטור חוץ־בנקאי, הפך לפחות רלבנטי לאור לקחי המשבר הנוכחי". לצד זאת, ברנע מאמין שהרגולטור יצטרך לקבוע את מידת האחריות של הדירקטוריונים על נטילת מהלכים מסוכנים, ולחייב אותם לדווח עליהם.

"גם חברות הדירוג", סבור ברנע, "צריכות לעשות חשבון נפש, להפיק לקחים, לשכלל את השקיפות ולדווח על חשיפה לסיכונים".

מדוע ישנו הבדל ברמת הרגולציה המוחלת על בנקים מסחריים לעומת זו החלה על גופים פיננסיים אחרים?

"בעולם ישנם כללים נוקשים לפיקוח על בנקים מסחריים, מתוך הנחה שקריסת בנק כזה תביא לקריסת בנקים נוספים ולפגיעה אנושה במשק. בנקי השקעות, לעומת זאת, משוחררים מפיקוח. אבל אנחנו רואים שכאשר בנק השקעות מתמוטט, יש לכך אותן השפעות כמו להתמוטטות של בנק מסחרי עקב מערכת היחסים המשולבת ביניהם.

"גם אצלנו", ממשיך ברנע, "הרגולציה ביחס לבנקים מסחריים וגופים חוץ־בנקאיים אינה אחידה. הרגולטור מניח שהתמוטטות של בית השקעות, להבדיל מבנק, לא תיצור אפקט דומינו. לדעתי זה לא נכון. הרגולטור צריך לתת את הדעת איך הוא מטפל גם בגופים חוץ־בנקאיים".

ההשוואה לשנת 2002

כשמביטים במה שעוללו המשקיעים למניות הבנקים בשבוע האחרון, אי אפשר שלא להיזכר בשנת 2002. אז, עם התפוצצות בועת ההייטק והמיתון שהגיע בעקבותיה, עלה חשש כי לווים רבים לא יוכלו לפרוע את חובותיהם הבנקאיים. כתוצאה מכך צנחו מניות הבנקים בעשרות אחוזים, עד שהן נסחרו בכמעט חצי מההון העצמי של הבנקים.

ברנע: "בשנת 2002, הגורם העיקרי לתמחור הנמוך של מניות הבנקים היה החשש מהשפעת המיתון על שווי תיק האשראי. כעת איננו נמצאים במיתון, ובעקבות מסקנות ועדת בכר, הבנקים הישראליים גם אינם נושאים במלוא נטל האשראי.

"האשראי הבנקאי יכול להתגמש בתנאי ההחזר אם הלקוח נקלע לקשיים. אבל לעומתו, שוק ההון עובד כמו טייס אוטומטי. אי־עמידה במועדי תשלום מביאה מיד להליכי גבייה משפטיים שיכולים ליצור בעיה לכל הנושים, גם לבנקים. הבנקים אמנם זוכים לקדימות בהסדרי החזרת החוב, אבל היא תיאורטית. ראינו במקרה חפציבה שפתאום בא בית המשפט וקובע סדר נושים שונה לגמרי".

איך אתה מסביר את הצניחה במחירי האג"ח הקונצרניות בשבוע האחרון?

"צריך לשים לב שהירידה במחירי האג"ח קרתה בעיקר אצל חברות הנדל"ן. חלק מהירידה מוצדקת, עקב חששות מבוססים שהחברות לא יעמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמן. אבל חלק אחר של הירידה נובע, בין השאר, מחוסר סחירות בשוק האג"ח הקונצרניות. יש להבין, הבנקים מתקרבים למיצוי מכסת האשראי שהם יכולים להעניק לחברות נדל"ן: לאומי כבר עבר אותה, בנק הפועלים מתקרב אליה, ולכן השוק פוחד. אם הבנקים אינם יכולים להעמיד אשראי לחברות הנדל"ן, מי יספק את הנזילות?

"נוסף על כך אני חייב לציין שהשוק לא עשה סלקציה נכונה של החוב שהנפיקו החברות השונות, אולי באשמת סוכנויות הדירוג, אבל עובדה היא שהשוק מתקן כעת את התמחור של אותן אג"ח. כאשר אג"ח שזכו לדירוג A ומעלה מקנות תשואות של 15%–20% לשנה, ברור שקיים חוסר אמון כלפי חברות הדירוג".

איך מתנהל בנק ישראל עד כה ביחס להיסטריה בשווקים?

"מוקד הסערה טרם הגיע, וסביר להניח שגם לא יגיע, לבנקים הישראליים, לכן לא נדרשה עד כה מעורבות ישירה של בנק ישראל. אני מניח שהנגיד פישר הבטיח לבנקים נזילות אם יהיה צורך בכך. אני מקווה שבנק ישראל יסיק מסקנות לגבי הרגולציה הרצויה לשוק ההון הישראלי, בעיקר בשל חולשת המנהיגות הפוליטית והעובדה שהמשבר ממוקד בסקטור הפיננסי.

"יש לדעתי צורך במערכת אחידה שתכלול את בנק ישראל, הממונה על שוק ההון ורשות ניירות ערך. ההתרשמות שלי היא שהנכונות של בנק ישראל ללכת למערכת מאוחדת שכזו היא מוגבלתנוסף על כך, הבנק צריך להביע את דעתו בצורה ברורה, וכרגע זה לא קורה".

חשוב לזכור שברנע תמיד חי ונשם רגולציה, הוא היה הנציג שלה בבנק הפועלים, למשל. כמובן שזה לא אומר שאין לו זכות להחזיק בדעות כאלו ואחרות, אבל שלא יספר סיפורים על מהפך מחשבתי.

לפי הכתוב ברנע היה דירקטור חיצוני שייצג את המשקיעים ולא את המדינה כפי שאתה טוען

...ומי מינה אותו?

מי מינה אותו ? או מי אישר את המינוי ?
המפקח על הבנקים ?
זה הופך אותו לנציג הרגולציה ?
או שהרגולציה התערבה על פי הנהלים ? זה לא הופך אותו לנציג הרגולציה, או שאני לא ממש מבין ואשמח אם תסביר. אבל בלי חידונים. גם ההבנה שלי מועטה כמו שלך (ככה הצהרת)

האם אתה יודע מי מינה אותו? אני לא יודע, אבל אני מוכן להמר שזו היתה הממשלה (אנא תקן אותי אם אתה חושב שאני טועה). אם אכן כך הדבר, אז אם זו לא רגולציה, אני לא יודע רגולציה מהי. ואולי באמת אני לא יודע? אנא האר את עיני.

אתה שואל או עונה ?
יותר מדי סימני שאלה בתשובה שלך.
ואתה הפרפקציוניסט, אני בסך הכל יודע לקרוא ולהבין.
הופעת פה עם טענות נגד הבן אדם, אבל אתה לא בעצם בטוח ? כן בטוח ? לא בטוח ? מי מינה מה מינה ? כן יודע לא יודע ? איזה מין פרפקציוניסט אתה ?

כן באמת, בוא נעשה סדר. אדם מביע דעה שלפי דעתי עלולה להביא נזק רב לכלכלת המדינה. אז אני מגלה שאותו אדם שרת בתפקיד ציבורי, ושעצם שרותו בתפקיד זה יכול להופכו לצד בעל אינטרס בסוגיה לגביה הביע את עמדתו, ולכן אני מטיל ספק בכנות כוונותיו (זה לא שהאשמתי אותו בקבלת שוחד מטלנסקי). אז אתה בא וטוען שתפקידו לא הופך אותו לבעל אינטרס, כי תפקיד זה אינו רגולטורי. מה בדיוק מפריע לך, חוץ מהעובדה שאתה לא מסכים איתי לגופה של העמדה שהאיש הביע?

אני לא רואה את הסכנה הגדולה בדבריו, תאיר את עיני ?
אני פשוט ניסיתי להבין את דבריך ולעשות סדר בעובדות שגויות או מבלבלות.
דרך אגב, בתור פרפקציוניסט, אתה צריך להיות יותר ברור, אתה משאיר המון מקום לבלבול וחוסר הבנה.

סליחה אם גרמתי לבלבול - האם הבהרתי את עצמי כעת?
בקשר לסכנה, ראה את המאמר שאני תכף אצרף לאשכול.

הורג אותי שמכל מקום צץ פתאום איזה מומחה,ופותח במסע הפחדשות (לא שגיאת כתיב) רק כותרות,אנשים שהיו מבחינת נעלם מתעוררים.

לערכתי כיום כל מה שקורה בבורסה שלנו זה קונספירציה מכוונת היטב,גם העליות,וגם הירידות החדות.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

בנק הפועלים זה לא משום מקום.
ולא כל דבר הוא קונספירציה, במקרה הזה זו תאוות בצע שאין לה גבולות (בינלאומיים)

בעלי השקפות סוציאליסטיות יודעים, בביטחון, מי אשם במשבר הנוכחי: הספקולנטים תאווי הבצע של וול סטריט, המשתוללים ללא רסן, ומהמרים בקלות דעת, בשאיפה להתעשר על חשבון אחרים.

את הדעה הפופוליסטית הזאת משמיעים לא רק תמר גוז'נסקי, שלי יחימוביץ', גדעון עשת וסבר פלוצקר, אלא גם המועמד הרבפובליקני, ג'ון מקקיין. והפתרון ? גם זה ברור לכל אלה, מעבר לכל ספק: רגולציה. האנשים הטובים, הישרים, והחכמים שבממשלה צריכים לרסן את ההשתוללות, ולהכניס סדר לעניין.

הלואי והעולם היה פשוט כל כך.

תאוות בצע? כן, אנו תאווי בצע, כולנו תאווי בצע, הן הספקולנטים והן פקידי הממשלה וראשיה. זאת המציאות. אנשים שאינם תאווי בצע קיימים אולי במינזרים בודהיסטיים בהודו, אם כי אני לא בטוח בכך. ואני לא חושב שזה רע. כולנו שאפתנים, כולנו שואפים לשפר את חיינו, להתעשר, לחיות ברווחה. השאפתנות היא המניע לשיפור המתמיד בתנאי החיים. השאפתנות אינה מגרעת אלא יתרון. בכל אופן - היא חלק ממציאות שלא ניתן לשנות.

הסוחרים נוטלים סיכונים ? מה חדש בכך ? כולנו נוטלים סיכונים, אין חיים ללא סיכונים. הלוואי והיו, אבל אין. בעולם חופשי, כל אדם פועל לפי הבנתו - לוקח סיכונים, ונושא בתוצאות. אין פתרונות אידיאליים שמביאים רק את הטוב, את השפע והקידמה, ללא סיכונים או משברים.

האם פקידי הממשלה הם חסרי תאוות בצע ? שאלו את אולמרט.

אבל בנוסף לתאוות בצע הם גם בעלי תאוות כוח - וזו תאווה מסוכנת יותר.

באשר לחוכמה של פקידי הממשלה, והיכולת שלהם לדעת הכל ולנהל הכל - על זה לא נרחיב את הדיבור.

בקיצור: אנו חיים בעולם בעייתי, אין מצב מושלם בו אין בעיות ויש פתרונות. המסחר החופשי מביא את בעיותיו, הרגולציה הממשלתית את בעיותיה. לי ברור לחלוטין איזה בעיות חמורות יותר.

לא שהם לא קשורים, אבל אתה מערבב פה ביד גסה פילוסופיה ופסיכולוגיה בגרוש עם כלכלה במילארדי גרושים.
רק לנזיר בהודו אין אולי תאוות בצע, איזה מין קשקוש זה ?
תאוות בצע חסרת רחמים גרמה לסוחרים אמריקאים לחלק משכנתאות להומלסים, ולמכור את המשכנתא לסוחרים אחרים תאווי בצע שעוצמים עיניים או יודעים שיהיה מי שיבוא וישים את הכסף במקרה של בעיות (הממשל האמריקאי).

"תאוות בצע חסרת רחמים גרמה לסוחרים אמריקאים לחלק משכנתאות להומלסים"

אתה טועה עובדתית. מדיניות ממשלתית מודעת ומכוונת גרמה לכך. מדיניות של עזרה ברכישת דירה (באמצעות משכנתא) לכל.
ובנוסף - הממשלה נתנה ערבות.
כמובן שהסוחרים ינצלו את הערבות הממשלתית כדי להתעשר.
והאשמה - בידי מי שנתן את הערבות.
לא רק הומלסים קיבלו ערבות. גם אנשים אמידים, שקנו נדל"ן לספקולציה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם, וסמכו על הערבות הממשלתית.
זאת בדיוק הבעיה שעליה אני כותב.

זה די הינו הך.
לתת משכנתא להומלס או משכנתא לסוחר נדל"ן ללא יכולת החזר.
הרי כל עוד השוק בצמיחה אינסופית בתאוריה אין בעיות.
בהבנתי הצנועה הבנתי שהממשל היה פסיבי בתמיכתו, וכאן החלה לצמוח הבעיה.
משכנתאות הסאב-פריים אכן היו מגובות על ידי הממשל למקרה של קריסות, אבל אני בטוח שהיתה דחיפה ממשלית לפעולות האלה.
הרי מימון מלא לאדם בלי יכולת החזר זו איוולות גמורה, ומונעת מתאוות בצע, כאילו כל המטרה היא למכור את המשכנתא ולא לעזור למישהו לקנות דירה.
העיקר שמוכרים את המשכנתא החוצה ועושים עליה כסף.
פתאום העיקר נהיה הסחר באג"חים ומכשירים פיננסים שגופי המשכנאתות מנפיקים, ולא המשכנתא עצמה ויכולת הההחזר שלה.
כאן נכנסה תאוות הבצע ומחקה את העיניים להרבה שלא ראו את הסכנה אלא את ההזדמנות לעשות כסף שבהגדרתו הוא מלוכלך אבל הממשלה עומדת מאחוריו

הניתוח שלך נכון, אני רק לא מסכים לשם התואר שלך "מלוכלך", ולמי שאתה מדביק אותו.
לבנקים הרגילים הייתה הזדמנות לתת משכנתאות בלי לשאול שאלות, ומיד למכור את המשכנתא לפרדי ופאני, ולהרוויח רווח מיידי ללא סיכון. אז למה שהם לא יעשו זאת? על כך צריך לקרוא להם "מלוכלך"? הם לא עשו מעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי.

פרדי ופאני קנו את המשכנתאות כי הממשלה הקימה אותם למטרה זו. מנהליהם הרוויחו בוחטות מזה שקיימו את הייעוד שהממשלה ייעדה להם. אל מנהלי הבנקים פרדי ופאני, פקידי ממשלה לשעבר, ומינויים פוליטיים, בהחלט אפשר לבוא בטענות - הם כנראה הבינו את המשבר שהולך לקרות ולא עשו כלום כדי להתריע או למנוע אותו. הם פעלו חוקית, אבל בהחלט לא יפה. אבל הם לא נציגי השוק החופשי - הם נציגים של פקידי ממשלה שמונו לתפקידם מינוי פוליטי.
אנו חוזרים למסקנה שזה לא היה כשל של הקאפיטליזם, ושל הספקולנטים הפרטיים - זה היה כשל של הממשלה.

צודק, מלוכלך זו לא המילה הנכונה.
ניסיתי במילה אחת להעביר תחושה שכלכלנים וכל מי שעסק בתחום הסאב פריים, התעלם מידיעותיו ומהשכלתו ונסמך על כך שאם יש גיבוי ממשלתי אז זה כסף בטוח, כאשר בעצם בתאוריה הכי פשוטה בועת סבון צריכה להתפוצץ. כלומר, היה פה ניצול ציני ותאב בצע של פרצות בפיקוח הממשלתי האדוק, מה שמביא את זה קרוב למלוכלך.
כאשר גילו שהבועה קרובה לפיצוץ היה מאוחר מדי. היה צורך לבצע מחיקות על מחיקות שצמצמו את המאזנים המופרכים וחשפו את ערוות בנקי ההשקעות הגדולים. הם בנו מגדלים על יסודות דמיוניים ומכרו אותם, גרוע יותר מתשובה שהפך עליית גג לפנטזהואז. פה נשמט הבסיס ומי שעומד ומחזיק כרגע את מגדלי ההון אלו האזרחים.
נכון שהיה כשל של ההמשלה, עד רמה קונספירטיבית ממש.

אבל תאוות הבצע של סוחרים אמריקאים ובינלאומיים שגרמה להם להתעלם ולכבות את צופרי האזהרה, הרי תואר בכלכלה לומדים בשבילו ולא זוכים בו בתחנת לוטו. מיקרו מקרו זוכר ויודע כל תלמיד שלא סיים מעבר לסמסטר ראשון. הגרפים שמשתמשים בהם מייצגים עולם דמיוני. בו הגרפים רק עולים. מי שחשב שבמציאות זה יכול לעבוד הוא או טיפש או נוכל (מלוכלך).
אולי מלוכלך היא כן המילה המתאימה. ?

מצד שני או בנוסף,
היו כן תמרורי אזהרה, ואני שאינני בקיא בתחום, זוכר אזהרות על שוק האשראי בשנים האחרונות.
המשבר הרי לא נולד פתאום, הוא גדל עם השנים. אלו שהתעלמו וכיבו את צופרי האזהרה היו מן הסתם גם פקידי ממשל או מושחתים או מונעים על ידי שליחות עלומה (קונספירציה?) קשה לקבל שכולם מטומטמים ולא יודעים כלכלה פשוטה. או כוחות שוק גדולים שעשו כסף טוב מהסחר הפנטסטי הזה ולא רצו שמישהו יפריע להם לחגוג עם אזהרות מטופשות על בעיות נזילות ולחץ בשוק האשראי אם ימשיכו לחשוב שהוא יצמח לנצח.
מישהו כיבה את תמרורי האזהרה והתעלם מהם, אם פקידי ממשלה ואם סוחרים, זה על גבול הכוונה הרעה וזה מלכלך את הכסף

שוב הניתוח שלך נכון.
זו תמיד דילמה - השוק דוהר כלפי מעלה -אתה יודע שזו בועה והוא יתפוצץ בסוף. השאלה מתי. מה אתה עושה ? מצטרף לדהירה, או יושב בצד ומרגיש כמו פרייר כאשר כולם חוגגים ומרוויחים. כל אחד חושב שהוא חכם מכולם, ויידע לברוח ברגע הנכון, לפני המפולת. ובינתיים הוא חוגג. זה טבע השוק, זה טבע האדם. אין משהו אחר.

ספציפית, בקשר לפרדי ופאני - כולם ידעו שהם יתפוצצו. הנשיא בוש ניסה כבר בשנת 2005 לבלום את הדהירה שלהם. הוא הציע הצעות אך הקונגרס סרב לאשרן. בראש וועדת הבנקאות של הסנאט עמד צ’רלס דוד, שאח"כ מתברר שהוא קיבל תרומות ענק מפאני ופרדי, וגם משכנתאות זולות לעסקים אחרים שלו. יותר שחיתות מטיפשות, אבל לא של יזמים פרטיים - אלא בעיקר של הממשלה והגופים המקורבים לה.
גם אלן גרינספאן התריע. התעלמו ממנו. כנ"ל סנטור מקקיין.
ללמדך שהממשלה לא מורכבת ממלאכים. מושחתים ומטומטמים יש בממשלה לא פחות, ולרוב הרבה יותר מאשר במגזר הפרטי.
ההנחה שדרושה רגולציה ממשלתית כדי למנוע בועות מניחה שהממשלה טהורה וחכמה, ומסוגלת לעשות את הדרוש. זה לא מה שיש במציאות.

תאוות הבצע ותאוות הכוח עלולים להרוס עם שלם.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

אני זוכר שבאמצע שנות ה 90 היה בחור אנגלי שהיה מנהל סניף בהונג קונג של בנק בריטי ששיחק על אופציות שונות ומשונות. קרתה רעידת אדמה בפן בעיר קובה וכול האופציות שהוא הימר גרמו לבנק לקרוס.

הוא הלך לכמה שנים בכלא. אבל ראשי הוול סטריט הימרו ועכשיו ומשלם המיסים האמריקאי הולך לשלם.
ואילו מנהלי הוול סטריט יקחו את הבונוסים שלהם וייחו כמו קיסרים.
איזה ש"ג ישלם את המחיר?
לדעתי המשבר נובע מחוסר יעליות הפקה של אנרגיה ומחירה.
אנחנו חיים 2008 ומשתמשים בנפט ומוצריו ופחם כדי להניע את המכונות.
היכן כול המופלא שבטיחו פעם?(התכה גרעינית מבוקרת , התפשטות על מערכת השמש.)
הקידמה נעצרה ורק צעוצעי האלקטרניקה צמחו.
וואלה איך הינו מסדרים ללא IPHONE?

Minolta Dynax 5D

ההתערבות של הממשל האמריקני במשבר הכלכלי בארצות־הברית, לקול תשואות הכלכלנים ובורסות העולם והקריאות ”להדק את הפיקוח“ על גורמים פיננסיים הם בשורת איוב לכולנו: שפל כלכלי חמור מסתמן באופק, והוא עתיד לפגוע בכולנו בקרוב ובצורה הקשה ביותר.

מה הם עושים?
התערבות הממשל במשבר הכלכלי כוללת סעיף אחד: הזרמת מאות ואולי אלפי מיליארדי דולרים לשוק כדי לפדות חברות כושלות ולממן משלמי משכנתאות פושטי רגל. כלומר, אינפלציה של עשרות אחוזים. זה הצעד השלישי של הממשל בכיוון זה: קודם לכן באה הורדת הריבית של הבנק הפדרלי, ואחר־כך שורה של הצלות של מוסדות וחברות פושטי רגל. ההתערבות הנוכחית היא אותו דבר, רק ביותר גדול. הבסיס העיקרי שלה הוא משאלת הלב, שמה שלא הלך בכוח, ואחר־כך לא הלך בעוד יותר כוח, ילך עכשיו עם פטיש של עשרה קילו.

למה הם עושים את זה?
הסיבה העיקרית להתערבות הממשל במשבר הכלכלי היא שלרוב האנשים בממשל ובבנק הפדרלי אין מושג מה גרם למשבר, ואלו שיש להם מושג לא ממש מעוניינים לומר את הדברים בגלוי: הם יודעים שהסיבה היחידה למשבר בתצורתו הנוכחית היא פעולותיהם בעבר.

מה בעצם קרה כאן?
שתי סיבות העומק העיקריות למשבר הן הסרת ההגבלות על הזרמת כספים לשוק; והרצון לתת לכולם בלי לשאת בתוצאות. בניסוח אחר, הרצון לתת הטבות לכל דורש, בו זמנית, בלי לנסות לכסות את הגרעון הכספי הנובע מכך.

מאז 1971, אז נקטעו הקשרים האחרונים של ארצות־הברית עם תקן הזהב, הלכה והתעצמה הזרמת הכספים לשוק על־ידי ממשלת ארצות־הברית. כשאפשר, מנפחים. ההזרמה הולידה שורה ארוכה של בועות ובועות משנה, כשלצידן הלכה וגברה הנטייה של הממשל — נטול מוסרות תקן ערך כלשהו לכסף — לפדות את החברות הכושלות בכסף שהוא מדפיס.

כדי להמנע מאינפלציה גלויה, פגע רע ממנו סבלה ארצות־הברית בשנות השבעים ותחילת השמונים, החלה ממשלת ארצות־הברית לצבור גרעון תקציבי. כלומר, היא החלה להדפיס כסף (לדוגמה, באמצעות אגרות חוב) ולהציעו לציבור ולמשקיעים מבחוץ. כך, לדוגמה, בשנים 1955-1970 היה הגרעון התקציבי (בניכוי שתי שנים חריגות) כאחוז אחד בממוצע. מ-1971 ואילך, בניכוי שנים חריגות, היה הגירעון קרוב יותר ל-20 אחוז בשיעור שנתי (הנתונים לקוחים מנתוני הממשל כאן).

הסיבה העיקרית להעדפה לגרעון תקציבי על־פני אינפלציה הייתה שנטל הגירעון, בניגוד לאינפלציה, לא מוטל בדרך כלל על שכמו של הפוליטיקאי המדפיס, אלא על שכם הפוליטיקאי שיבוא אחריו, או זה שיבוא אחריו. מצב כזה הוא פיתוי שכמעט אין לעמוד בו מנקודת מבט פוליטית: אפשרות להגדיל את התקציב ולענות על רצון כולם, בלי לשאת בתוצאות השליליות. כרגיל, המופקרים ביותר מבחינה זו היו הנשיאים הרפובליקניים: שיאי הגרעון נרשמו בתקופת נשיאותם של ניקסון, רייגן, ובוש האב.

השיטה השתכללה תחת קלינטון ובוש הבן. כעת, במקום להמשיך ולצבור חובות בעקבות הגדלת הגרעון (תופעה שהמשיכה לפרוח, כמובן) פנתה ארצות־הברית גם למשכון שמה הטוב: לצד המימון הגירעוני הרגיל, ניסתה ארצות־הברית למשוך השקעות גדלות והולכות מצד משקיעים קטנים בארצות־הברית עצמה ומצד משקיעי חוץ, על בסיס ההנחה שבממשל האמריקני נוהגים בשיקול דעת ולא עושים שטויות. שני הכלים העיקריים לשם כך היו הורדת הריבית — צעד הגורם תמיד לניפוח של שוק הנדל“ן וההשקעות הספקולטיביות — ועידוד השקעה והלוואות לגורמים מפוקפקים באמצעות גופים כמו פאני מיי ופרדי מק.

בשנות רייגן ובוש האב, עמדה הריבית הממוצעת בגובה של 7.75. בשנות קלינטון ובוש הבן היא צנחה ל-3.8 בממוצע. בשוק המשכנתאות, ספציפית, צנחה הריבית על המשכנתא בשנים 2001-2004 מ-6 אחוז לאחוז אחד בלבד (היום היא כבר עלתה מחדש ל-5.25 אחוז). אותה תקופה תפחו מאוד השקעות החוץ — בין אם בדמות השקעות בבורסה ובין אם בדמות קניית אגרות חוב של ממשלת ארצות־הברית או גופים שהיא ערבה להם. לדוגמה, סין ובריטניה מחזיקות כל אחת בכ-1.5 טריליון דולר בניירות מסוג זה.

במונחים פשוטים: ממשלת ארצות־הברית ניסתה לממן את הוצאותיה במשחק פירמידה גדול, שהיה בנוי על שתי הנחות יסוד: א) המחירים של המק‘אגפין (מוצר כלשהו שהוא בבסיס המשחק) ימשיכו לעלות לנצח. ב) כל עוד נדמה שהמשחק נמשך, ימשיכו משקיעים לנהור פנימה והפירמידה תלך ותתרחב.

כמו כל משחקי הפירמידה, גם משחק הפירמידה של ארצות־הברית התפוצץ. פעמיים. פעם אחת זה קרה ב-2000, כאשר בועת הדוט-קום התפקעה. הפעם השנייה מתרחשת עתה.

אז, רגע, מה הם בעצם עושים עכשיו?
הגמילה מהרגלים רעים קשה, והניסיון מורה כי צעדים נכונים ננקטים רק כאשר מוצו כל הצעדים הלא נכונים. הזרמת הכספים המאסיבית של ממשלת ארצות־הברית לשווקים היא ניסיון להמשיך את המצב הקיים, להטליא את החור הגדול ולדחות את הצורך הדוחק בפתרון הבעיה לכהונתם של הפוליטיקאים הבאים. במקום לתת לחברות חדלות הפירעון לנקות את עצמן החוצה מן השוק, מנסה הממשלה לשמר את המבנה הקיים באמצעות הזרמת כספים גדולה, בתקווה הנואלת שההתמוטטויות ההכרחיות יימנעו.

אז מה רע בזה, בכל זאת?
מאחר שהממשל כבר המיט אסון על שמו הטוב, קשה יהיה לממן את החובות החדשים שייצברו באמצעות אגרות חוב. אנשים לא ירצו לקנות אותן. מכשירים כמו פאני מיי או פרדי מק, שעברו מן העולם, גם הם לא יהיו זמינים. הפתרון המתבקש יהיה, לפיכך, הדפסה אינפלציונית ישירה. פתרונות מתבקשים, כמו צמצום התקציב או העלאה ניכרת של הריבית, לדוגמה, לא יהיו קבילים בשלב הראשון.

החסיד הגדול ביותר של הדפסה אינפלציונית הוא נגיד הבנק הפדרלי, בן ברננקי. כדי לעשות זאת, עם זאת, הוא יהיה חייב להוריד את הריבית, שכן ברמת הריבית הנוכחית אף אחד לא יהיה מוכן להמשיך לפזר כסף כמקודם (זה לא יקרה גם כשהריבית תרד, אבל זה סיפור אחר).

הדפסה אינפלציונית, עם זאת, תדרדר עוד יותר את שערו של הדולר ותביא להעצמה של ”ייצוא“ המשבר הזה למדינות אחרות, תקטין עוד יותר את ההשקעה בארצות־הברית, מה שיצריך הדפסת עוד כסף, וחוזר חלילה. הסיבה שבגללה מנסים בארצות־הברית לגייס את הבנקים המרכזיים באירופה וביפן להשתתפות בהדפסה היא כדי לבזר את הנזק ולהמיט אותו גם על ראשן של כלכלות אחרות, שיהיו שותפות לאסון.

ומה יהיה בסוף?
בסוף יהיה שפל כלכלי, כמובן. יתר על־כן, ככל שהצעדים של הממשל עתה ייראו כ‘עובדים‘ בשלב הראשון, כך יידחה ויתעצם השפל הכלכלי שיגיע בסופו של דבר. הגרוע ביותר, מבחינתנו, הוא התאוששות של הבורסות בחודשים הקרובים. משמעותה תהיה שבר כלכלי חריף עוד יותר במהלך השנים הקרובות.

מה אי אפשר לעשות?
הרפלקס הכמעט אוטומטי של רוב ההדיוטות, הפוליטיקאים ואפילו חלק מהכלכלנים והמומחים הוא התביעה ”להדק את הפיקוח.“ כלומר, להוסיף גופים שישגיחו על הגופים הפיננסיים מהסוג שהתפרק לאלף עזאזלים במשבר האחרון. ועל הדרך, אם אפשר, להוסיף גם עוד קצת רגולציה ובדיקות של עוד גופים, שיהיה.

התביעה הזו נואלת אפילו יותר מכפי שהיא נראית. המשבר, נזכיר, החל והתפתח בגופים המפוקחים ביותר במערכת הפיננסית. פאני מיי ופרדי מק הם גופים בחסות ממשלתית, שהיו נתונים לפיקוח הדוק של גופים פדרליים ממשלתיים וועדה מיוחדת בקונגרס. בתי־ההשקעות וחברות הביטוח גם הם מן הגופים המושגחים והמפוקחים ביותר. יתר על־כן, הגופים הגדולים שקרסו היו חלק מקבוצה קטנה של גופים מסוגם. היו חמישה בתי השקעות גדולים, וכולם קרסו. היו פאני מיי ופרדי מק, ופאני מיי ופרדי מק קרסו. במלים אחרות, הפגיעה הייתה קשה יותר דווקא במקומות המפוקחים והמרוגלצים יותר, שהם גם המקומות בהם הריכוזיות — תוצר טבעי של הרגולציה — גבוהה במיוחד. איך בדיוק אמור הפיקוח מוגבר עוד יותר למנוע את הסכנות שהפיקוח המוגבר שהיה עד כה לא מנע (או, ניתן לטעון, אפילו הגביר)?

ומה חייבים לעשות?
אבל חבל להשקיע יותר מדי מאמץ בדיון בתביעות המטופשות להגברת הרגולציה. מה שצריך לעשות ברור: לתת למשבר ההכרחי לקרות. לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל, ולהוציא את השליטה בפמפום כספים וגרעון מידי הפוליטיקאים — בין אם הם יושבים בבנק הפדרלי, ובין אם הם יושבים בקונגרס, בסנט או בחדר הסגלגל. הניסיון לשמור על כוח ולמנוע את הבלתי־נמנע עלול להוליד משבר כלכלי שמולו גם השפל הגדול יראה כמשחק ילדים…