 |
28-09-2009, 13:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
|
קורותי
במלחמת יום הכיפורים שירתתי ביחידה עלומה למדי, ועד היום לא מצאתי איזכור שלה בשום מקום. בשנה שעברה התייעצתי עם אנשי פורום צו"ב אם מישהו מהם יודע על מסך סודיות שהוטל על היחידה, וההצעה שקיבלתי היתה לפרסם, ולראות אם יקרה משהו. אבל עד שקיבלתי את העצה הזו, כבר הגיע סוכות וזה היה לא רלבנטי. אז הנה זה.
אגב, מראש - אל תחכו לסודות מרשימים או על סיפורי קרב. הכל היה ב"כמעט" ו"על יד".
ועוד הסתייגות - עברו כבר 36 שנים, שבמהלכן עשיתי כמה דברים, וחלק גדול מהעובדות נשכח ממני. לפעמים גם עובדות חשובות מאד, כמו למשל שם היחידה העלומה שלי. מה גם שהייתי שם לבד (הסבר בהמשך) ומאז לא היה לי עם מי לשוחח על כך. עם החבר היחיד שנותר לי מהיחידה, מעולם לא דיברתי על קורותינו באותה מלחמה.
הייתי בנח"ל המוצנח, מה שנקרא אז גדוד 50. במסגרת זו הייתי תול"ריסט, ולצעירים בינינו - הכוונה למפעיל תותח ללא רתע, שהיה רכוב על ג'יפ. זה היה הרבה פחות מעניין ומלהיב מכפי שזה נשמע, בעיקר כשהיינו צריכים לגרז ולשמן בחורף, בידיים קפואות ורטובות, או לדהור עם ג'יפים במרחבי הנגב במושב האחורי. אחר כך חזרנו לקיבוצים שלנו. במועד קרוב למועד השחרור שלנו, צה"ל קיבל 4 או 6 תותחים קטנים מארה"ב, שהיו עשויים מסגסוגת אלומיניום, וניתן היה לגרור אותם עם קומנדקרים, או להטיסם במסוקים, או אפילו להצניח אותם. הם היו "תותחים מוצנחים" והיה צורך למצוא מי שיפעיל אותם. התלבשו עלינו, התול"ריסטים של הנח"ל. הקימו יחידה שלא היתה שייכת לאף אחד (לימים, נדמה לי, נאמר לנו שהיינו יחידה מטכ"לית), אימנו אותנו על התותחים הללו, ובעצם חיכינו שהזמן יעבור ונצא לחופשת שחרור. הייתי שם בודד מהגרעין שלי, ללא חברים.
בהיותנו במחנה במרכז הארץ, כשלושה ימים לפני יום כיפור תשל"ג, ביטלו לנו את היציאות. אני חוזר: 3 ימים לפני. הוכנסנו לכוננות, ועזרנו לגדוד התותחנים שבבסיסם התארחנו. הם הועלו לרמה, בכוננות גבוהה, ואנחנו הטענו משאיות תחמושת. אני חוזר שוב: במהלך שלושת הימים לפני המלחמה התכוננו למשהו גדול, וגדוד התותחנים הועלה לצפון - לפחות יומיים לפני המלחמה. כל זה לא קשור בכלל ליחידה שלי, אלא לגדוד תותחנים של רועם, או רוכב. מאז אני לא כל כך קונה את הקונצפציה של ההפתעה. אותי שום דבר, אז, לא הפתיע.
בבוקר יום הכיפורים השמיים נמלאו מטוסים מצויידים לחלוטין. זו, בשבילנו, היתה ההודעה על פרוץ המלחמה, שדי היינו מוכנים לקראת פריצתה. במהלך היום קיבלנו גם אנחנו את הפקודה לזוז, ובשיירת קומנדקרים שגררו את התותחים שלנו עלינו לצפון. בטבריה, כשחצינו את העיר, המטירו עלינו התושבים מטר של עוגות וסוכריות, וזכור לטוב (?) האיש שפשוט יידה בנו פומלות. הגענו למשגב עם, וקיבלנו הוראה ללכת לישון. היינו במטעים של הקיבוץ, וההרעשה החלה. משום מה לא זכור לי אפילו רגע אחד של פחד. ההפגזה הסורית היתה מאד לא מדויקת, או שבכלל לא כוונה אלינו, ואני זוכר הרבה צחוקים באותו לילה.
כאן יש לי ערפול מסוים: ככל שאני זוכר, כבר למחרת הצטווינו להתארגן בשדה תעופה בצפון, ולחכות שיטיסו אותנו דרומה. בראייה של היום, זה צריך היה לקחת כמה ימים. בסוף הוטסנו לשדה תעופה במרכז הארץ, עם תותחינו, ושם חיכינו, מידי לילה, להפעלה. במשך היום היינו די משוחררים לנפשותינו, וכמובן עסקתי אז במרדף אחר נעדרים: המון חברים שלי נהרגו, הן בתעלה והן בחווה הסינית, וחיפשתי כל שביב מידע עליהם. הגעתי לכל הריכוזים שאליהם הפנו את מי ששרדו, וגביתי מהם עדויות על החברים. בלילות היינו מתכנסים שוב בשדה התעופה, מחכים לפקודה.
והיא הגיעה. לילה אחד הטיסו שני צוותים שלנו אל מעבר לקווי האויב, והם הפגיזו את המצרים מאחורה. למחרת היה תורנו. שוב - בראייה מהיום, זה היה ככל הנראה בלילות של חציית התעלה. ובכן, הפקודה הגיעה. לבשנו את החגורים והקסדות, והתגלגלנו לנקודה מרוחקת מאד במסלול, עם התותחים ועגלות התחמושת. מסוקי יסעור ענקיים נחתו לקחת אותנו. כל הפיקוד של צה"ל בא לראות אותנו. אני הייתי מפקד אחד הצוותים, ופתאום ניגש אלי איזה סגן אלוף, מצביע על אחד מאנשי הצוות שלי, ושואל אם אני יכול להסתדר בלעדיו. השבתי שיהיה לי קשה, ואותו סגן אלוף הציע את עצמו במקומו. אחריו ניגש עוד אל"מ, ועוד סא"ל, וכך מצאתי את עצמי עם הכוון בלבד, וצוות שכולו היה מורכב מצמרת צה"ל. המראנו, נחתנו לתדלוק ברפידים, והמשכנו מערבה.
בחצותנו את התעלה המצרים גילו אותנו. הם פתחו עלינו אש תופת, והטייס עשה כל תרגיל התחמקות אפשרי, מה שהותיר את הלב שלי בתחתונים. המסוק היה מנוקב למדי, אבל המשכנו לטוס מערבה. נחתנו בג'בל עתקה, קיבלנו קואורדינטות, וניסינו לכוון. הצוות המאד לא תקני שלי פישל על ימין ועל שמאל, ולקח לנו המון זמן עד שהוצאנו פגז ראשון. בתרגולים זה היה תוך 2 דקות, שם במצרים זה היה קרוב לשלושים דקות. ירינו. ירינו לתוך החושך, ולא היה לנו שום מושג על מה או על מי אנחנו יורים. אני מאמין מוחלט באפשרות שמילאנו את המדבר בריקושטים.
ואז הגיע הזמן לחזור. ערפל כבד ירד על ההר, והטייס לא מצא אותנו. עוד סיבוב ועוד סיבוב, והוא לא מוצא. הדלק במיכלים אוזל. הדלקנו פנסים - וכלום. הרמנו זיקוק - וכלום. הטייס קיבל הוראה לשוב לבסיס, ואנחנו התכוננו להתבצר על ההר. אלא שהוא התעקש למצוא אותנו, וממש בטיפת הדלק האחרונה הוא מצא, עלינו והמראנו חזרה מזרחה. אלא ששוב היינו צריכים לעבור מעל קווי המצרים, ושוב התגלינו. הפעם האש היתה עוד יותר צפופה, וגם התא שלנו התחיל להתמלא חורים. אלא שזה לקח שניות, והמון פחד, ועברנו לסיני. הטייס קיבל צל"ש. אנחנו, שהמשכנו לחכות מידי לילה להוראות נוספות, הפכנו לגיבורים של אותו שדה תעופה, ובשק"ם מכרו לנו בלי תור.
אחרי המלחמה ירדנו למצרים, לשטחים שמעבר לתעלת המים המתוקים, וגם שם התקבלנו כגיבורים. אני זוכר - נשבע לכם - שכל אחד מאתנו הלך עם 3 קלאצ'ים מוצלבים על חזו. את השחרור המיוחל דחו לנו, ובמקום זה הציבו אותנו כגיזרים פשוטים באיזו סוללה בצפון, בכוננות לקראת הבאות. חורף, בוץ, מנותקים מהכל, שקענו במרה השחורה של אחרי המלחמה. אז, באחת החופשות, החלטתי לעלות למצדה ולהזדכות על שבועתי. זה היה אקט לגמרי סמלי, כי בעצם נשבעתי אמונים במחנה 80, אבל לך תעשה טקס של החזרת שבועה, או כל שיחה אחרת עם הבורא, במחנה 80.... |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
