במשחק השחמט ידועה הפתיחה הנקראת גמביט המלכה (או המלך)
בה השחקן מקריב את החיל שליד המלכה כדי להרוויח פוזיציה על יריבו
ובמלחמה??
אנחנו מינים עכשיו סרט על אחד מבנינו שנהרג במלחמת השחרור בקרב על משלט 86
ותוך כדי כך נחשפתי לעובדה כי גדוד 13 של גולני כשלב מקדים למבצע חורב (או עין)
נשלח לכבוש את משלט 86 ליד דיר אל בלח בלב הצבא המצרי כדי לאיים על כביש החוף המצרי
למשוך אליו כוחות אויב רבים ולהקל על שאר הכוחות לפרוץ באגף האחר.
גדוד 13 אמנם כבש את המשלט בקלות אך נקלע להתקפות קשות שילם מחיר כבד
ונסוג בסופו של דברכשהוא משאיר אחריו פצועים והרוגים לרוב.
שאלתי....איך נראה לכם מהלך כזה מבחינה מוסרית תועלתית ואחרת
והאם אתם מכירים מקרים דומים בהיסטוריה הצבאית הישראלית??

במלחה"ע 2 נשלחו 2 צוללות ננסיות ככוח מקדים לפלישה אל החופים המיועדים הבריטים והקנדיים, כדי לסמן אחורה לספינות הפלישה את נתיב ההתקדמות לחופי "sword" ו "juno" בעזרת דגלים וזרקור ובאותות רדיו. הצוללות, X20 ו X23 הגיעו ל 4 ביוני לחופים, אך בגלל הדחיה עקב מזג האוויר נשארו במקומותיהם עד ה 6 ביוני. שם המבצע היה "גמביט".

אני חושב שהסיפור הכי מוכר והכי ברור של "הקרבת" חייל הוא סיפורו של יהודה קן דרור במבצע קדש:
http://he.wikipedia.org/wiki/יהודה_קן_דרור

גם גדי מנלה עשה מעשה דומה בפעולת כראמה (קיבל אח"כ את עיטר העוז)

ההבדל היחיד היה, שהוא "הקריב" את עצמו ולא שלח למשימה חייל, או כח אחר

לפי המוסר היהודי, כפי שלמדתי בקורס בבר אילן,

בשם טובת הכלל אסור להקריב אדם, לפגוע בו או למסור אותו לגויים למיתה ללא הצדקה, לקחת ממנו איברים, או לחייב אותו לסכן את חייו למען הצלת אחרים. אלא אם התנדב מרצונו. אפילו עלה בגורל וחזר בו, אסור לחייבו. לפי התלמוד, אין דם אדם סמוק מדם חברו. ואין דוחין נפש מפני נפש.

מהצד השני, אסור לאדם לבצע פעולה שתוצאת המוות שלה וודאית (קומנדו מתאבדים). כי התאבדות היא רצח עצמי. אולם, הפעולה מוצדקת אם יש סיכוי לשרוד בחיים את הפעולה, והיהודי התנדב לעשותה, ויש בה כדי להציל חיים אחרים.

יש מחלוקת חמורה ביהודות בנושא של מוות על קידוש השם (כגון: הצלת הכלל), בייחוד בנושאים של אינוס להמרת דת. הדעות השולטות גם השתנו מקצה לקצה במהלך השנים ובין קהילות. דעת הרמב"ם לפי איגרת השמד (אסור למות) היא המקובלת בימינו.

להציב פיתיון לאויב הוא לפעמים פעולה הכרחית כדי לנצח את הקרב, ניצחון בקרב מקרב ניצחון במלחמה ובזה יש הצלה ליהודים רבים. אם הכוח היוצא לפעולה מאמין שיוכל לחזור חי והתנדב לפעולה, והפעולה באותו הרגע נריאת חיונית אז יש לעשותה. אחרת היא איננה מוסרית.

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

קראתי פעם כתבה שסיפרה על ניסוי שעשו באיזה מתקן בצה"ל:
נתנו למפקדים וללתלמידי תיכון לשחק נגד המחשב במשחק הטקטי הבא:
לשחקן ניתנו מספר טנקים ומספר חיילים ומטרתו הייתה לנוע לעבר שטח אוייב ממוחשב שבו נמצאים במקום בלתי ידוע מספר טנקי אוייב ומספר חוליות ציידי טנקים של האוייב.

תוצאות הניסוי היו מפתיעות, התלמידים היו יותר טובים מבחינה טקטית.
הסיבה העיקרית שבגללה התלמידים היו טובים יותר היא בגלל שהם השתמשו בגמביט. המפקדים המנוסים היו מאוד זהירים והשתדלו למזער כל פגיעה בכח שלהם וע"י כך חטפו פגיעות קשות כאשר נתקלו באוייב. התלמידים לא היססו לשלוח חוליות קטנות מאוד שכל תפקידן היה למשוך את האוייב לנקודה מסויימת או לגלות את מיקום האוייב גם אם תוך ביצוע המשימות הם היו מושמדות.

לעניין המוסריות, מה מוסרי יותר:
א) לאבד 50 אנשים אקראיים מתוך 100
או
ב) לאבד 10 אנשים מתוך 100 כשאתה זה שצריך לבחור את ה 10
?

הדילמה הזאת לא מוגבלת לתחום הצבאי, היא קיימת כמעט בכל תחום שילטוני.
מה עדיף :
א)
לתת תרופות ב 100 מיליון להארכת חיים ל 100 חולי סרטן
או
ב) להשקיע 100 מילין בתשתיות כבישים שיפחיתו 100 הרוגים בשנה למספר שנים?


בתחום הצבאי יש לגמביט בעיה מסוימת משום שהיו מצבים רבים בהיסטוריה הצבאית הישראלית בהם חיילים סירבו לבצע פקודות התאבדויתיות במיוחד (גמביטים או סתם טעויות טקטיות)

בדמוקרטיות מקובל שלא רק המספר אלא גם הבחירה משנה. ככה, למשל, ייתכן מאוד שבסופו של דבר ייהרגו לך פחות חיילים אם תשלח גדוד קדימה ללכת לתוך שדה מוקשים כדי לפלס את הדרך לבאים אחריו מאשר אם תנסה לפלס בו דרך בשיטות המקובלות, אבל דמוקרטיות לא נוהגות לשלוח גדודי עונשין כמגלי-מוקשים אנושיים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ההבדל בין דמוקרטיות לדיקטטורות הוא נגזרת של השליטה במידע ולא בין רוע צרוף לקדושת החיים.

מי שיוזם גמביט יעדיף בדרך כלל שהדבר לא יחשף בשל אי הנעימות הכרוכה בדבר. בדמוקרטיות זרימת המידע חופשית יותר ולכן סיכויי הגמביט להתגלות דיי גבוהים.

מערכת השיקולים שהדמוקרטיה מכניסה לא נקיה יותר: מנהיג יעדיף אולי שיהרגו 100 אזרחים בפריפריה מאשר 100 חיילים שרובם מהמרכז (את אמא ואבא של אחד החילים הוא יכול יום אחד לפגוש במכולת או בהפגנה ליד הבית שלו. הסיכון שזה יקרה עם הרוג אקראי מהפריפריה קטן יותר...)

מאחר ושליטה במידע כמעט הכרחית בגמביט, הדבר די נפוץ בתחום המודיעין. למשל במלחמת העולם השניה, גם לאחר פיצוח האניגמה, האנגלים והאמריקאים לא יכלו תמיד להשתמש במידע כדי שהגרמנים לא יחשדו שהצופן נשבר. וכך ספינות נשלחו לנתיבים שהיה ידוע שהיו בהם צוללות, ומקומות שידעו שיופצצו לא פונו מראש מאחר וזה היה מסגיר מייד את פיצוח הצופן.

גם בצהל, כשהייתי בסדיר שמעתי על תוכניות מסוימות לשעת חירום ש"אחוז השחיקה הצפוי" בהן היה 85%
מה זה אומר? שאנחנו לא דמוקרטיה ? :-)

הנקודה היא, כמו שאמרתי, הבחירה. במקומות בהם השלטון נבחר, בדרך-כלל לא מקובל לבחור אנשים שימותו, גם אם משמעות אי-בחירה היא יותר הרוגים. ככלל אני נוטה להאמין שזה כן קשור משהו למוסריות (יש מאפיין בולט אחד של דמוקרטיות לעומת דיקטטורות: הראשונות לא נוטות להקים גולאגים לאזרחיהן*), אפשר שזה גם קשור לכך שאותם חיילים חוזרים אחר כך הביתה ומצביעים למפלגה זו או אחרת ויש להם גם יכולת מסויימת לכפות על השלטון לטפל במפקדים סוררים, אבל בכל אופן ספק גדול אם זה קשור איכשהו להסתרה.





*כן, אני מכיר את הדוגמה של מחנות המעצר ליפנים-אמריקאים במלחה"ע II. רק שלקרוא להם גולאג...

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ציטוט:

במקור נכתב על ידי <Static> מאחר ושליטה במידע כמעט הכרחית בגמביט, הדבר די נפוץ בתחום המודיעין. למשל במלחמת העולם השניה, גם לאחר פיצוח האניגמה, האנגלים והאמריקאים לא יכלו תמיד להשתמש במידע כדי שהגרמנים לא יחשדו שהצופן נשבר. וכך ספינות נשלחו לנתיבים שהיה ידוע שהיו בהם צוללות, ומקומות שידעו שיופצצו לא פונו מראש מאחר וזה היה מסגיר מייד את פיצוח הצופן.

ב-1940 הוקרבה עיירה שלמה בבריטניה ששמה Coventry.
אנשי המודיעין הבריטי הצליחו להשיג מידע לגבי הפצצה אווירית שתוכננה להערך כנגד העיירה ובהחלטתו של צ'רצ'יל לא נעשה דבר למנוע את התקיפה ואנשי העיירה לא הוזהרו מראש בשל החשש שהגרמנים יגלו את דבר נפילת המידע לידי המודיעין הבריטי ויחסמו את הפירצה בבטחון השדה שלהם, זאת למרות שהעיר היוותה נכס אסטרטגי בזכות תשלובת מפעלי תחמושת ומנועים למטוסי קרב.

אחרי המלחמה קובנטרי ודרזדן הוכרזו כערים תאומות בשם הפיוס בין העמים.

אין לכך תימוכין. יש מחקרים שטוענים כי מפענחי האניגמה ידעו על תקיפה גדולה, אך לא הצליחו לפענח את שם הקוד המסויים שניתן לקובנטרי.

http://www.bbc.co.uk/ww2peopleswar/.../a3142838.shtml

גם באוקיינוס האטלנטי, הצופן הימי נפרץ רק לאחר זמן רב ולא באופן רצוף.

ציטוט:

נתנו למפקדים וללתלמידי תיכון לשחק נגד המחשב במשחק הטקטי הבא: לשחקן ניתנו מספר טנקים ומספר חיילים ומטרתו הייתה לנוע לעבר שטח אוייב ממוחשב שבו נמצאים במקום בלתי ידוע מספר טנקי אוייב ומספר חוליות ציידי טנקים של האוייב.

ואני שמעתי על אותו המחקר, אבל בארה"ב... אני חושד שזו אגדה אורבנית שמטרתה להציג את הצבא כמנוון חשיבה יצירתית ותו לא.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

אלא שהוא טען שהתוצאה הייתה שקציני השריון שהשתתפו ניתחו שטח והתעלמו מאוייב, ואילו התיכוניסטים הביאו בחשבון שלאוייב יש תכניות לגבינו.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ציטוט:

התלמידים לא היססו לשלוח חוליות קטנות מאוד שכל תפקידן היה למשוך את האוייב לנקודה מסויימת או לגלות את מיקום האוייב גם אם תוך ביצוע המשימות הם היו מושמדות.

למעשה, אלו חוליות סיור. מעניין לציין בהקשר זה כי אחד הנימוקים שבשמם האמריקאים מציידים מאז שנות ה- 80' את יחידות הסיור באמל"ח זהה לזה של הגוף העיקרי הוא שבכך האויב אינו יודע שלפניו כוח סיור, ולכן לא יהסס לתקוף אותו (ולהיחשף), בעוד שמבחינה טקטית עדיף לאוייב לתת לסיור לעבור, ואז גם הסיור תקוע בעורף האויב וגם הכוח העיקרי נכנס למלכודת.
האם כדאי לשלוח כוחות סיור למשימות "התאבדות"? אני מניח שמפקד מנוסה יענה כי גם בשיקול קר ונטול סנטימנטים, בלחימה אמיתית יש חיכוך רב- ולכן אין הרבה מקרים בהם יש תועלת ברורה לכלל הכח מהקרבת יחידה קטנה.

האם לגלות לכח המסיח שהוא אכן כזה?
אם מגלים לו הוא באופן טבעי ייסוג במהרה כדי לא להיפגע
ואז למעשה לא יושג האפקט שלשמו נשלח
ואם לא מגלים לו (כפי שקרה במשלט 86 למשל)
הכח ילחם עד האיש האחרון או עד הכדור האחרון והמחיר יהיה כואב כפי שאכן קרה

גם לי יצא פעם להרגיש כמו הגבינה הצהובה שתלויה כפיתיון במלכודת העכברים
לקחו את כל אנשי 707 ד'אז (השאירו ש.ג. לנעול את היחידה אם וכאשר........
אירגנו יום קרב ענק בפתח הדרומי של התעלה ושלחו אותנו עם שני ס''ג
לעצבן את הרעים לגרום להם לירות בס''גים שלנו ואז הם היו חוטפים...ואחרינו המבול
אז לא ראינו את זה ככה כי היינו צעירים וטפשים וזה היה משחק נחמד
ובכלל מי חושב בגיל הזה שיכול לקרות לו משהו רע
חוץ מזה ארגנו לנו טיסה בסופר פרלון אז בכלל הרגשנו חשובים
המצרים כנראה הרגישו במזימה וכל מאמצינו לעצבנם עלו בתוהו....הלכו הצל''שים

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שקדי 1 המצרים כנראה הרגישו במזימה וכל מאמצינו לעצבנם עלו בתוהו....הלכו הצל''שים

לפי דבריך, הלכו הצל"שים...
ונשארו החיים.....

ועל זה נאמר: אני לא יודע למ חזרתי הביתה בשלום, בסה"כ רציתי צל"ש

בהחלט כן. הסיבה היא פשוטה, הכוח צריך להבין את המטרה שלשמה הוא נשלח בשביל לבצע אותה יותר טוב. אם אותו כוח יחזור חיש מהר, אז הבעיה שלך היא עם המפקדים לא עם השיטה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

"מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן."
מילים: יורם טהר לב
לחן: יאיר רוזנבלום

לא תמיד מסתירים את הקרבתם של מעטים לטובת הרבים.
לפעמים אפילו כותבים על זה שירים

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

כאן עלה חייל לחפות על חביריו כדי שלא יפגעו בהם - לא כפתיון.

ועוד שורה מהשיר : " אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש סכ"ה רציתי לחזור הביתה בשלום". - את המילים האלה אמר צוריאל (צורי הג'ינג'י) שעלה אחרי שאיתן נוה נהרג - והמשיך לטהר מלמעלה. (למרות שבשיר זה נשמע אחרת)