ההודעה הבאה נשלחה אליי בפרטי, פרטיו המזהים של הגולש הוסרו לבקשתו.
אשמח אם תוכלו להתייחס ולהגיב להודעה באופן ענייני.

ציטוט:

אחרי שראיתי שפרסמת בשביל אנונימי את ההודעה בעילום שם, הייתי רוצה לבקש ממך לעשות זאת גם בשבילי, ואם תוכל, לתת לי את דעתך האישית. בכל אופן, אני את שירותי התחלתי בנוב' 06, אי שם בתור חימושניק. לקח לי המון זמן, והרבה טפסי 55, הרבה מעברי יחידות והרבה בלאגן ביורוקרטי בעיקר- לריב עם קצינים ומש"קים אטומים שבאמת- באמת לא מבינים כלום מהחיים שלהם (לפחות בתחום החיילים), עד שאושר לי טופס 55 בסופו של דבר. אחרי שמונה חודשי מאבק לא נורמלי שבהם לא ישנתי לילות שלמים ובמקום זה שלחתי מיילים לאי-אילו אנשים. הגיעה תשובה חיובית- התקבלתי ליחידה שרציתי (היא קרבית). זה היה במרץ 08 (הכרתי את היחידה רק אחרי חצי שנה בשירות). כשנכנסתי לטירונות, הייתי האדם הכי מאושר בעולם, הייתי מוביל של ממש, הרגשתי שאני ממצה את מלוא היכולת שלי כל יום והלכתי לישון עם תחושה עצומה של סיפוק כל לילה. הוכשרתי בתור מטוליסט ומפקד חולייה (שני הפק"לים שחלמתי עליהם) ובושר לי ע"י המ"פ שלי שאני מיועד למסלול כוכבים- כלומר קורס מ"כים ברגע סיום הטירונות. כל דבר שרציתי התגשם. אבל המצב שלי לא נועד להימשך, אחרי שבועיים ומשהו שבהם קרו לי בעיות רבות, בעיקר ביני לבין עצמי וביני לבין יושבי ביתי, בעיות נוראיות ומטורפות שאין זה המקום לפרט עליהן, ניסיתי להתאבד בירייה. למזלי, ערך הרעות היה דבר שכן היה חזק בפלוגה שלי, וחבר טוב שלי הציל אותי. כמובן שאחרי דבר כזה לא ישאירו אותי בקרבי, ואני שובצתי מחדש עם פרופיל 64 והת"ש 4 נפשי. היום אני בתהליכים של העלאת הפרופיל, ההליך, אני מקווה, ייגמר בחודש הקרוב. (סוף נוב', כלומר). הדילמה שלי היא... מה לעשות כשזה יקרה? כל תא בגוף שלי צורח שאני צריך להתחיל מחדש. לוותר על הפז"ם ולהיכנס מחדש לטירונות נוב', או אפילו מרץ. הצלחתי להשיג פעם אחת את כל מה שחלמתי עליו, אז אין סיבה שלא אוכל לעשות זאת שוב. והפעם, חזק יותר ממה שהייתי. חזק הרבה יותר. אחד הדברים שאני חי לפיהם הוא שאם אני מאמין במשהו, אני צריך להילחם עליו עד הסוף, וביחידה הזו, ובשירות שלי בה כלוחם, אני מאמין יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל האם זה נכון? האם זה מה שאני צריך לעשות ולא פשוט... לא יודע, להישאר בתפקיד העציצי שלי (והוא עציצי עד מאוד) עד השיחרור? זה רק עוד קצת יותר משנה, ממש קצת. זה מה שההיגיון אומר, כי... 5 שנים בצבא? זה המון. אני רוצה את זה, אבל בתור קצין, קיוויתי כבר להיות סגן בזמן הזה, או סרן. בכל אופן, התייעצתי עם המון מחבריי ובני משפחתי וקיבלתי הרבה טיעונים לכאן ולכאן. עכשיו אני רוצה דעה אובייקטיבית, מאנשים שלא מכירים אותי ורק מודעים למצב שלי. מה לדעתכם עליי לעשות? תודה רבה לעידו, ולשאר פורום מו"ס

לעולם אשא דגלך בגאווה

כמה שאני סולד מתפקידים עורפיים, ועציציים כפי שהגדרת, אני לא חושב שזה כבר אפשרי עם הפז"ם שלך (כמעט שנתיים בצבא). וגם אם זה כן אפשרי, תחשוב עם עצמך אתה לא תתחרט על זה שתראה את כל החברים שלך משתחררים ומתחילים את החיים שלהם בזמן שאתה מתחיל בדיוק מסע כומתה.
אני חושב שיש זמן לכל דבר. ואת הזמן שלך עברת.

בהצלחה.

"בדקה אחת שפוייה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת."

תשובה אובייקטיבית אתה לעולם לא תקבל כי נכון שהאנשים פה לא מכירים אותך אבל יש כאן המון דעות שונות ותפיסות עולם שונות.

הדעה שלי היא שאם זה באמת בגדר חלום בשבילך לשרת בקרבי (והיית שם אז אתה כנראה יודע מה זה) - אל תוותר על זה.

אבל אתה צריך לחשוב שכן זה דורש הרבה כוח כשאתה כבר שנתיים בצבא להתחיל מחדש עם ילדים שהתגייסו היום ושוב טירונות ושוב אימון מתקדם ושוב הכל מאפס.

לגבי ויתור פז"ם זה לא קיים, אתה כנראה תתבקש לחתום שס"ן, אבל לא נראה לי שידרשו ממך עוד שנתיים מלאות, אולי שנה. אם אתה מתכוון לצאת לקצונה זה גם ישנה את התמונה בסוף.

כשאתה מרגיש עציץ - הזמן עובר הרבה יותר לאט, אולי שווה לך לספור עוד שנתיים מעכשיו במקום שנה אבל בתפקיד שאתה אוהב.

Mischief Managed.

אני לא יודע אם הדעה שלי אובייקטיבית כי אני עוד לא התגייסתי, אבל אם אתה באמת חולם על זה - לך על זה, הוכחת כבר מצויינות פעם אחת ואי אפשר לשפוט אדם על משהו נפשי שעבר עליו...

אבל כל הממונים עלייך ידעו שניסית להתאבד?

מחשבות קריאייטיביות - רן פינקלשטיין
http://copies2011.blogspot.com/

קודם כל, אני מקווה שאתה מבין כמה שטותי היה המעשה שעשית, כמה לא חשוב וכמה ילדותי ובזוי. כלל לא כלפי עצמך אלא כלפי כל הסובבים אותך. סביר להניח שאפילו בגדוד עצמו מאוד אהבו אותך עקב היותך כזה מוצלח והפלוגה לא הייתה ממשיכה במורל הזה ובערך הרעות כפי שאמרת אם היית עושה את השטות הזו.
אני בטוח שהבנת את זה כבר, ושאתה מרגיש חרטה עצומה, אבל היה חשוב לי להוציא את זה כי אני מכיר את הסיפור מקרוב.

לגבי התפקיד, לך על זה. עד הסוף. לעולם לא תוכל להרגיש שלם עם עצמך על זה שויתרת.יש המון המון לוחמים כמוך, ואף על פי ששנתיים זה המון, אם תקבל את האישור, רק תרוויח מזה.

לפי דעתי, לך על זה בכל הכוח!
ממה שכתבת אני הבנתי שאתה רוצה את זה, שזה חשוב לך, ואם לא תעשהנ את זה עכשיו תצטער על כך בהמשך חייך. לא תיהיה עוד הזדמנות לעשות את זה.
בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה.

לפי דעתי תלך על זה תגשים את החלום שלך לשרת בקרבי! אם לא תעשה את זה קרוב לוודאי שתתחרט על זה ואז תבין שכבר פספסת את הרכבת...

כעיקרון אני יכולה להבין אותך מפני שהחיים הובילו אותי למצב דומה,קבלתי פטור מהצבא מטעמי דת התחלתי שרות לאומי במוזיאון הרצל ולמרות שזכית ללא מעט יוקרה הבנתי שאני חייבת להגשים את עצמי באמת ולהתגייס ,וזאת למרות שכבר הספקתי למלא ארבעה חודשים של שרות. והגיוס שלי יהיה עוד חמישה חודשים ואני כבר אסיים שרות לאומי. כלומר החברות שלי כבר יספקו ללמוד תואר ראשון, בזמן שאני אדאג למלא כל שנייה פנויה בשמירות ומטווחים בצבא , אז נכון שאפשר במובנים מסוימים לחשוב שמדובר בטעות מבחנתי אני מתגייסת בגיוס כלל צהלי, לא מבטחים לי כלום ואני אצטרך להילחם עוד הרבה כדי להיות מ"כית . אבל המחשבה הזו לא מצערת אותי מפני שאני בטוחה שאני אצליח לקבל את התפקיד ולהגשים את עצמי. אם הייתי בוחרת לא להתגייס זו הייתה טעות חמורה מפני שכל החיים הייתי חושבת מה היה קורה אילו.. לא הייתי סולחת לעצמי ולמרות שהמשפחה והחברים כבר בטוחים שאני שרוטה לגמרי שלא מעניין אותי הזמן אני יודעת שמדובר בצעד הנכון, פשוט יש מצבים בחיים שבהם הזמן משמש רק תפקיד שולי...

אני מקווה שגם אתה תהיה קשוב לעצמך וללב שלך התאבדות היא לא אפשרות מבחינתך!!!



"ישנן מספר דרכים כדי להתאבד, אחת מהן היא להשלים עם האבסורד שבחיים "