מי מאיתנו לא נתקל במחסום כתיבה?
רוצים.. ולא יוצא. אותי אישית זה קצת מתסכל.

האם חוויתם מחסום קשה? איך התמודדתם איתו? יש לכם טיפים/רעיונות להתמודדות?
אתם מוזמנים לשתף ולהשתתף

Just Jack - Writer's Block



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

I must have got up about twenty to seven, had a shower, and had breakfast
and er, had a couple of pieces of toast, you know, forced it down
then had a cup of coffee, it was pouring with rain and I thought
oh God, you know, good old England."

I get this writer's block; it comes as quite a shock,
And now I'm stuck between a hard place and the biggest rock,
In my own head consume, I sit back in my room,
It's like the tapestries of life get tangled in the loom,
I'm like a butterfly, caught in a hurricane,
My pulse is quickening as my heart plays a new refrain

I'm lovin' Mary Jane, flyin' with Lois Lane,
On board a bullet train
Don't know yet if I'm glad I came
Don't know yet if I'm glad I came
"Obviously this helped me I think."
Don't know yet if I'm glad I came
Don't know yet if I'm glad I came
"I always hoped that it would happen but I never though it really would."

Sometimes at night I think too much,
About life and love and music and stuff
"I must have, kind of felt that my head was too high."

I'm livin' in the past,
My clock is an hour fast,
Should really go and make a coffee but I can't be arsed,
I've lost my mobile phone,
You'll have to call my home,
On second thoughts just leave a message when you hear the tone,
My grimy windows show, the early morning glow,
Another day, another dollar in my one man show

I'm lovin' Mary Jane, flyin' with Lois Lane,
On board a bullet train
Don't know yet if I'm glad I came
Don't know yet if I'm glad I came
"Obviously this helped me I think."
Don't know yet if I'm glad I came
Don't know yet if I'm glad I came
"I always hoped that it would happen but I never though it really would."

I fell out with Mary Jane, I don't speak to Lois Lane and I missed that bullet train
But now I know I'm glad I -
Fell out with Mary Jane, I don't speak to Lois Lane and I missed that bullet train
But now I know I'm glad I -
Fell out with Mary Jane, I don't speak to Lois Lane and I missed that bullet train
But now I know I'm glad I -
Fell out with Mary Jane, I don't speak to Lois Lane and I missed that bullet train
But now I know I'm glad I came
But now I know I'm glad I came

טוב, זה לא בדיוק מחסום כתיבה רגיל, אבל זה מתסכל אותי לא פחות. הרבה פעמים אני מפנטז וחושב לעצמי, וממציא עלילות ורעיונות מעולים לסיפורים (באמת!) אבל כשאני מנסה לכתוב אותם בפעול יוצא לי איזה משהו צולע. הדבר שהכי מתסכל בזה שהרעיון נשאר טוב, אני פשוט לא מצליח לכתוב משהו שיהיה ראוי לרעיון.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

החיים שלי הם מחסום כתיבה אחד גדול, ומפעם לפעם יש הבלחות.....
גיליתי שהרבה יותר קל לי לכתוב למישהו (בצורת מכתב) או על נושא מסויים, וגם אז, ההתנסחות דורשת ממני שעות ארוכות מאד מאד של מחשבה.
החלק הגרוע הוא שמי שכרגע נמצאת באקדמיה, יש הכרח לכתוב בהזדמנויות אלה ואחרות (תיזה, מאמרים) וזה קשה עד כמעט בלתי אפשרי...

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

קראתי פעם משפט של מישהו ב"במה חדשה" שאמר:
"חוסר השראה הוא תירוץ לעצלנות".

לא מאמין שיש דבר כזה מחסום כתיבה כמו שאין דבר כזה חוסר השראה בציור.
כדי לכתוב צריך לרצות וכדי לרצות צריך מניע. כיוון שתמיד יש מניע - תמיד אפשר לכתוב.

היה לנו דיון על זה בשיעור כתיבה שעברתי במכללה. המנחה הייתה עורכת ראשית של מגזין גדול לעיצוב.
התחלנו כל שיעור בעשר דק' של כתיבה אוטומטית. מה זה אומר? פשוט כותבים, גם אם אין מה לכתוב.
איך זה עובד? כל אחד כתב מה שהוא רוצה ואם היה לו "מחסום כתיבה" הוא יכול היה לכתוב "אין לי מה לכתוב
אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב" במשך עשר דקות תמימות. בסופו של דבר אף אחד לא כתב את זה, כל אחד
מצא על מה לכתוב. זו דרך נהדרת לפרוץ את אותו מחסום כתיבה.
אני מניח שזה יותר קל לאנשים שעובדים בזה ולא לאנשים שכותבים "למגירה" (פורקן וצורך), כי אין להם ברירה.
הסיבה היחידה האחרת שיכולה לגרום לי לא לכתוב היא שהמצב רוח שלי גורם לי לרצות לעשות דברים אחרים.

עפרון על נייק יוליך לשרבוט או קשקוש שאפשר לצאת ממנו לציור מושקע כמו שעפרון (או עט) על נייר יוליך לכתיבת
משהו. החל מרשימת קניות לסופר וכלה בפרוזה ושירה. המחסום, עבור רוב האנשים, הוא להניח את העפרון על הדף
ולא להתחיל לכתוב באמת. אולי במדיה דיגיטלית זה קצת יותר קשה כי אין את התחושה הזו של העשיה, אבל זה
הינו הך בסופו של דבר.

המחסום בדר"כ נוצר אצלי בגלל שאני נאלצת להפסיק לשבוע או יותר את סוג היצירה הספציפי הזה שאני עוסקת בו כרגע, ואז אני יוצאת מהמומנטום ולא תמיד זה חוזר. לפעמים זה עבר זמנו בטל קורבנו.
לפעמים אני נורא רוצה אבל אין לי רעיון.
לפעמים זה כמו שקורה אצל ישי.
הכל מתסכל.
דרכים להתמודדות? אני אתן דוגמה על האתגר של הנמלים שחתולים נתנה:
לא היה לי רעיון. חיפשתי, חיפשתי בתוכי, לא מצאתי כלום. בעצם מצאתי משהו, אבל זה היה גרגיר קטן שלא יכולתי לפתח אותו.
ניסיתי את השיטה של אסף (אני מכירה אותה) ולא עזר לי כלום. עדיין שום דבר, ולא שום רעיון, שום מוזה.
הלכתי לספרייה ולקחתי ספר על נמלים, התנהגותן וכו', ממש ספר מדעי, וקראתי אותו והוא היה ממש מעניין, אבל עדיין כלום.
במקרה הזה פשוט עזבתי. וויתרתי. נאבקתי עם זה יותר מידי זמן וזה לא הלך. קשה לעזוב.

לפעמים אין חשק בכלל לעשות שום דבר או לכתוב או ליצור. זה אחד הדברים שהכי הכי מתסכלים עבורי. אני משתדלת לעזוב את זה ולזכור שזה רק לשבוע-שבועיים, לתת לעצמי לנוח, לא להיבהל אם זה לא חוזר לי, אבל קשה לעזוב. קשה במיוחד לאור הידיעה שלא בטוח שזה יחזור אליך, לא בטוח שאתה תחזור. בתיסכול אצלי מעורב גם פחד. פחד מה יקרה בעתיד. פחד לאבד משהו אהוב. ולא שזה לא קרה לי. זה קרה לי בעיקר כשנאלצתי להפסיק משהו באמצע. מספר פעמים קרה לי שהתחלתי יצירה והייתי באמצע השוונג ובגלל האילוץ לעזוב אותה יוצא שמעולם לא סיימתי אותה. כמה שניסיתי זה פשוט לא הלך.

לפעמים המחסום קורה לי בגלל עודף, לא בגלל חוסר. יש לי לפעמים יותר מידי רעיונות, כל אחד בכיוון אחר, כל אחד מלהיב כשלעצמו, וכל מה שצריך זה זמן לעשות, להוציא את הפוטנציאל הזה אל הפועל, אבל המוח לא מספיק לעבוד, עוד זה מדבר וזה בא, אני מוצאת עוד ועוד רעיונות מלהיבים, ויצירות ברות יישום, ובסוף, בגלל המהירות והריגוש, זה קשה לרדת לרמה של עשייה, רוצים להשאר ברמת החשיבה וההמצאות והרעיונות, שזה מחסום כשלעצמו, כי נשארים ברמה של חוסר מימוש. אז בעצם לא עושים כלום, ואם כבר עושים משהו, מבצעים רק את הרעיון האחרון, כי כל הרעיונות שבאו לפניו הם מבחינת עבר זמנו בטל קורבנו. כשכל הרעיונות המדהימים האלה לא באים לידי מימוש, זה מתסכל לא פחות מאשר מחסום רגיל שנובע מחוסר.

טוב, קצת נסחפתי, אבל לסיכום דרכי ההתמודדות שלי הם:
או לחקור את הנושא שאני רוצה לכתוב עליו או ליצור אותו, או להכיר יותר את תכונות החומרים,
או השיטה של אסף,
או פשוט לעזוב ולשחרר ולקבל את המצב, מתוך תקווה שעוד שבועיים-שלוש שוב תהיה לי השראה. כפי שציינתי, זה מאוד קשה לי, לא רק בגלל התיסכול של החוסר, אלא בעיקר בגלל הפחד של חוסר הוודאות, של לאבד משהו אהוב לבלי שוב.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אצלי זה נורא פשוט, אם אין לי בחורה ברקע - אני לא יכול לכתוב.

לא כתבתי חמש שנים.

המחשבה הראשונית שלי לגבי הסיבות לכך היא בת הזוג שהיתה לי משך החמש שנים האחרונות.
לא היתה לי השראה, לא התחשק לי לשבת ולכתוב, תמיד היו דברים אחרים לעשות.

פתאום, אחרי חמש שנים, באותו שבוע שנפרדתי ממנה- התחלתי לכתוב.

מה שמצחיק הוא, שהטקסטים שלי השתנו פלאים. מכתיבה מאוד מעודנת, הפכתי ל"הארד קור"- כותבת מתוך הרקמות הכי עמוקות שלי. מוציאה את כל הנגוע והרקוב.

אני חושבת שבהחלט יש תקופות (ואני מסכימה פה עם אסף- בעיקר לאנשים שיוצרים "למגירה") שבהן פשוט אין חשק, אין רעיונות ואין זמן. אבל בן אדם שכותב- יכתוב תמיד. אם לא יוכל לכתוב ירגיש כאילו נכרת לו איבר. זו התחושה שלי לפחות.

לי יש בעייה נוראית, הרעיונות יכולים לבוא בעומסים, השורות יכתבו מעצמן במחשבות, אבל הכל יקרה רק...בשעה 5 לפנות בוקר לערך. ואין דבר יותר מרגיז משהגוף מעיר אותך או לא מתיר לך לישון ומחכה עד 5 לפנות בוקר כדי לומר לך 'אוקיי, זהו, הגעתי להחלטה מה לכתוב, קום ותציית'. ועד שאני לא כותבת אני לא נרדמת.
היו לי איזה שלושה חודשים של מגרנות, שאני מניחה שנבעו מדיכאון בתקופה ההיא, הראש היה כבד והמחשבות חלפו לאט ולא היה לי מרץ אפילו לשירותים לקום אז בטח ובטח שלא לכתוב.
אחד מין הימים פשוט התהפכתי במיטה תשושה לחלוטין עד 5 לפנות בוקר, לבסוף השורות נכתבו מעצמן בראש, לא טרחתי לקום מהמיטה, תפסתי את הפלאפון, כתבתי מה שעבר לי בראש, שמרתי, ונרדמתי בלי לטרוח לקרוא.
רק מאוחר יותר כשהתעוררתי גיליתי מה רשמתי.

וזה מה שזה היה:
הולכת על פני תהום\תות
הולכת על פני תהום,
זה רק עניין של זמן, הנפילה פנימה.

אושר ניצחי - לא קיים.
אושר רגעי - לא מספיק.
השלווה הניצחית קוראת לי...
ולה, עוד אענה.

הולכת על פני תהום,
זה רק עניין של זמן, הנפילה פנימה.


ובאותו הערב אחרי שקראתי את זה, יצאתי מהדיכאון. כנראה שזה היה רק הצורך לכתוב
בעקרון, אני נוטה לתת לגוף להשמיע את קולו. אני מתקשה להכריח את עצמי לכתוב, למרות שנושאים חולפים לי בראש בלי הרף. כשהגוף יאמר את דברו, אני לא מאמינה שאוכל לאמר לו לא.
תות

מסכימה עם מה שאמרו פה על זה שאין דבר כזה, מי שרוצה לכתוב יצליח למצוא מה. זה קשה כשלפעמים מסתכלים על דף ריק ובאמת לא נראה שיש לך מה להציע לו, אבל זה אפשרי לכל אחד למצוא את הדרך שלו לצאת מזה כשיש לו את החשק..

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.