"אפשר היה למצוא חניה בשפע אבל לא היה אצל מי לערוך את הסדר"

צולם ע"י צ'רלס ברומפילד. הועבר באדיבותו של glsh

ואני מניח שערכו גם סדר, אבל עם הרבה מאוד מרור.

וכמובן שהתשובה נכונה. גרוש תושבי ת"א במלחמת העולם הראשונה. תמונה זו צולמה ע"י חיל ניו זילנדי בהגיעו לעיר הנטושה.

[והותיקים מספרים כי בשובו לסוס מצא הודעת קנס בסך 1.5 גרוש על האוכף בעוון העמדת כלי רכב במקום אסור]

http://www.ahuzatbait.org.il/Index....ryID=254&Page=1

http://tel-aviv.millenium.org.il/NR...RMODE=Published

http://tel-aviv.millenium.org.il/te...A3-AF2766F66C14

http://tel-aviv.millenium.org.il/te...23-6A4F7F65C6BD

כה סיפר סעדיה שושני על קבוצת השומרים שנותרה בת"א [מיסודה של קבוצת 'מכבי יפו'?]:


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sho.co.il/saadia/images/maccabi.jpg]



כשגזר ג'מאל פחה את גזירת הגירוש, נמצאו עסקנים שדאגו לכל – לעגלות, למזון וכדומה. מאיר
דיזנגוף, אברהם לב, דוב פולני, יחיאל פולני – אלה היו העסקנים הוותיקים, ואילו אנחנו, בני הנוער, חברי ה"קבוצה", טיפלנו – בענייני בטחון. היינו בקשרים עם הגליל (שם נתרכזו רוב המגורשים) היינו בקשרים עם העגלות שהובילו את המגורשים, שלא תארע להם תקלה בדרך. ראינו חובה לעצמנו לשמור על היוצאים. עם זה העלינו את השאלה בפני ועד תל-אביב (הועד היה מורחב אז. קראו לו "ועד להקלת המשבר" או "ועד להקלת המצב"): מה יהיה עם צאתנו מתל-אביב – יפו ? הבענו את פקפוקינו, אם נכון הדבר לעזוב את תל-אביב. ראשית, אי-אפשר להוציא את כל הרכוש שיש בה. שנית, יש חשש להריסת הבתים. שלישית, חרפה היא לעזוב את תל-אביב. היה גם חשש, שהגירוש לא יהיה מתל-אביב בלבד, כי הפקודה הייתה גירוש מכל הישובים השוכנים לחוף הים. ונימוקו של ג'מאל פחה היה: החשש, שהאנגלים יבואו דרך חוף הים. על כן ציווה לפנות את כל חוף הים, אחר כך צמצמו והקלו קצת את רוע הגזירה. ואז באה הקבוצה לידי מחשבה, שהמטרה העיקרית, המטרה שלשמה נוסדה, היא לשמור. פנינו אז לוועד תל-אביב ודרשנו לנקוט באמצעים להשארת שמירה בתל-אביב, היינו – שומרים. לא קבוצת השומרים שנשארו לשמור על תל-אביב בזמן הגירוש יצרה את ה"קבוצה" אלא קבוצת השומרים הייתה תוצאה ישירה של ה"קבוצה" שגם קודם לכן עסקה – כפי שסיפרתי כבר – בענייני בטחון. התחיל מתנהל משא-ומתן בין דיזנגוף – שהיה למעשה ראש הועד הזה – מפני שלא היה קשור באופן רשמי עם המוסדות הציוניים, אלא קרוב יותר אל הישוב, וגם השלטונות לא ראו בו אדם מסוכן, ובין השלטונות. דיזנגוף התקשר עם הרשות – כלומר עם המושל חסן בֶּק, – ודרש מאתו להשאיר קבוצת שומרים, אשר תוכל לשמור על הרכוש בתל אביב, ועל המיטלטלין שלא ייגנבו ולא יושמדו. הדבר לא עלה בנקל, אך לבסוף ניתנה ההסכמה וסודרה השמירה על העיר.

רבים מבני משפחתי מצד אמי היו בין המגורשים. חלקם הגיעו ליבנאל ומרחביה ומשם לחיפה.

דודתי ז"ל הייתה אז ילדה קטנה. לפני כ25 שנה היא מספרת על כך בזיכרונותיה.

בהמשך איורים של נחום גוטמן מספרו שביל קליפות התפוזים.

הראשון: מראה תל אביב בזמן הגירוש.

השני: מראה הגימנסיה. הספר יצא ב1958 , כבר אז הוא כותב על כך שזה כפי הנראה ציורו האחרון של הגימנסיה, כי מדברים על כך שהולכים להרוס אותה.

הערה: 2 ההפניות האחרונות שלך לא עובדות

בערב פסח ניסן תרע"ז אפריל 1917

כאן
http://www.ahuzatbait.org.il/Index....ryID=254&Page=1

מאמר מעניין ומפורט נמצא בקתדרה 120 תמוז תשס"ו: גור אלרואי - גולים בארצם?
פרשת מגורשי תל-אביב–יפו בגליל התחתון, 1917–1918

תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הייתה אחת התקופות הקשות והמורכבות בתולדות היישוב היהודי בארץ. עם פרוץ המלחמה עזבו תושבים רבים את היישוב, אחרים גורשו, ואלה שנשארו גויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה לא להם. בערב פסח תרע"ז הוציא המושל הצבאי של ארץ-ישראל ג'מאל פאשא פקודת גירוש לתושביה הערבים והיהודים של תל-אביב–יפו. כ-10,000 איש, נשים, גברים וטף, החלו במסע אל צפון הארץ והשאירו מאחור את בתיהם ורכושם. מאמר זה מבקש לבחון את הקשיים של 2,400 המגורשים שהגיעו לגליל התחתון ואת דרכי התמודדותם עם האקלים, הרעב, המחלות והמפגש עם האוכלוסייה המקומית שקלטה אותם. כמו כן עולה לדיון השאלה מדוע מילאו היהודים בצייתנות אחר פקודת הגירוש, ואילו האוכלוסייה הערבית מצאה דרכים לעקוף אותה, ומה ניתן ללמוד מכך על אופייה של החברה היישובית בארץ-ישראל ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.