השמיים עטורי כוכבים וירח לבן, רוח קרירה מנשבת והעיר שוקקת חיים מתחתינו. אנו נעים לאט לצליל התזמורת, קונצ'רט מס.2- קיץ של ויואלדי. מאחורינו, מתקררות שאריות ארוחת ערב להוטת כעס- על המפה סימני יין, קרעים מסכין ואף על איפור עינייך אני מבחין בעדויות לדמעות שנפלו.
המוזיקה נפסקת. את מנסה לשחרר את אחיזתי אך אני מהדק אותה, אולי אף מכאיב לך בכף ידך. אני מסמן לתזמורת וזו מתחילה לנגן את "וריאצית גולדברג מס' 25" של באך, האהובה עלייך. את כמובן אינך מראה שמחה אך גופך נע באיטיות, מכושף על ידי המוזיקה. אני נע ביחד איתו, מנסה בגילי המבוגר לדבוק בך הצעירה בהרבה.
אני מתבונן בך בעוד את מפנה את מבטך- את כה חיוורת, עם שקים שחורים מתחת לעינייך. אני יכול גם להבחין בסימנים כחולים של מאבקי איתך להכריח אותך לעלות לפה. אני שולח יד בשביל לגעת באחד מהעגילים שאת עונדת אך את עוצרת בעדי ומתקרבת לאוזני. "למה?" את לוחשת בעצב.
"כי אם את לא תחיה לבד אני אכריח אותך לחיות" אני משיב בתקיפות ואנו ממשיכים לרקוד על הגג, קולות העיר אינם מצליחים לחדור את המוזיקה.
הוראיציה עומדת בפני סיום ואני, מרותק על ידי הנגינה, מסיט לרגע את תשומת ליבי ואת מנתקת את עצמך וצועדת אל עבר שפת הגג. התזמורת מתחילה לנגן משהו אחר אך אני אינני מקדיש לה תשומת לב.
"הייתי מאושרת, לפני שכפית עליי" את זורקת בעודך עומדת ומשקיפה למטה. אני מנסה להתקרב אך מה שהוא בי אומר לי לעצור.
"לא, את לא. את היית באשליה של אושר בעודך מתפלשת בזוהמה כמו איזה חזיר" אני משיב בקרירות.
"ועכשיו אני נראת לך מאושרת? עם שמלת הערב", את מסתובבת אליי ומצביעה על השמלה, "המוזיקה וארוחת הערב?" את מחייכת בבוז ומפנה לי שוב את גבך.
"זה לא יפגע בך, זה לא ידרדר אותך", שום תשובה מצידך. "אינך מבינה שאני דואג לך?".
"ממש" את לוחשת בבוז ונעמדת על מעקה האבן, שמלתך מתנופפת ברוח. "אם לא תיתן לי לעשות כרצוני, אקפוץ" את מצהירה בביטחון.
"קפצי" אני משיב כבהיסח דעת. "מאז שהחזרתי אותך את רק ב'אני אקפוץ, אני אחתוך את עצמי, אני עוד רגע מכינה לעצמי חבל תלייה'. אז בבקשה", אני מחווה בידי לתהום, "קפצי". אני יכול לראות את הפקפוק שלך, את חוסר הנחרצות והאיום החלול. ואז לפתע, בתוך חוסר הרצון הזה, אני חש שמשהו מרים את ראשו.
"אתה החזרת אותי, אתה הכרחת אותי להיגמל, אתה רוצה שאהיה מאושרת". קולך הפך למכני, קר, מנותק. "האם אתה באמת מעוניין באושרי או שכל שאתה רוצה היא שליטה, אבא?" את מטיחה בי בעודך מסתובבת להתבונן בי. אני מבחין על ידייך הלבנות בסימני הזרקה שהיטשטשו עם הזמן.
"שליטה? את חושבת שכל מה שעשיתי הוא בשביל שליטה עלייך? כמה את חושבת שאני רואה אותך, כבובה על חוט?".
אני מחכה לתשובה אך את, במקום לומר את תשבותך מבטאת באופן נוראי יותר- את יוצרת מאצבעותייך מספריים החותכים חוטים בלתי נראים הקשורים לגפייך. חוט אחרי חוט נחתך ואז, כשהאחרון ניתק, את נופלת כבובה שנקרעו חוטיה למטה, אל האפילה.

הזכיר לי את "חניבל" עד שגילינו שזה אבא שלה, ושם בערך כבר היה לי פחות חשק לעקוב, אבל קטע טוב (:

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

ועכשיו שאני חושב על זה באמת הקטע מזכיר קצת את הסוף של חניבעל (הסרט, לא הספר). דוקטור לקטר וקלאריס... יאמ .

[אני יודעת שזה לא המקום אבל אני לא יכולה לא להגיד שהסיום של הסרט הוא אחד הגדולים שראיתי בקולנוע!]

נראה שיש שם קשרי אהבה סאדיסטית, וכשאתה מזכיר פתאום שהוא אבא שלה זה מרתיע...דמיינתי תשוקה לאורך כל ההתחלה ואז פתאום לחשוב שזה מופנה כלפי אבא שלה זה מטריד

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

אך אם אהבת את הסוף של הסרט כדאי שתקראי גם את הספר, תומאס האריס באמת יודע לכתוב.

ועכשיו זה נשמע טוב יותר- לא שיעממתי, רק הטרדתי

אני אנסה אותו, הוא המשך לספר אחר?

אני רואה שאני מפילה את עצמי מחדש עם כל הודעה בניסוח

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא קטע שלך אני ממש נעצבת שכתבת אותו כל כך קצר.

היכולת שלך לכתוב כ"כ ציורי, ממש עושה חשק לקחת קטע שלך ולהסריט אותו. חשבת לנסות לכתוב תסריט ממש? אני חושבת שיהיו אנשים שיקחו את הרעיונות שלך בשתי ידיים.

יש לי כמה תיקוני הקלדה ושפה, אז אני מצרפת פה:

ציטוט:

השמיים עטורי כוכבים וירח לבן, רוח קרירה מנשבת והעיר שוקקת חיים מתחתינו. אנו נעים לאט לצליל התזמורת, קונצ'רט מס.2- קיץ של ויואלדי. מאחורינו, מתקררות שאריות ארוחת ערב להוטת כעס- על המפה סימני יין, קרעים מסכין ואף על איפור עינייך אני מבחין בעדויות לדמעות שנפלו. המוזיקה נפסקת. את מנסה לשחרר את אחיזתי אך אני מהדק אותה, אולי אף מכאיב לך בכף ידך. אני מסמן לתזמורת וזו מתחילה לנגן את "וריאצית גולדברג מס' 25" של באך, האהובה עלייך. את כמובן אינך מראה שמחה אך גופך נע באיטיות, מכושף על ידי המוזיקה. אני נע ביחד איתו, מנסה בגילי המבוגר לדבוק בך הצעירה בהרבה. אני מתבונן בך בעוד את מפנה את מבטך- את כה חיוורת, עם שקים שחורים מתחת לעינייך. אני יכול גם להבחין בסימנים כחולים של מאבקי איתך להכריח אותך לעלות לפה. אני שולח יד בשביל- אולי עדיף להשתמש במילה "כדי"? לגעת באחד מהעגילים שאת עונדת אך את עוצרת בעדי ומתקרבת לאוזני. "למה?" את לוחשת בעצב. "כי אם את לא תחיי לבד אני אכריח אותך לחיות" אני משיב בתקיפות ואנו ממשיכים לרקוד על הגג, קולות העיר אינם מצליחים לחדור את המוזיקה. הוראיציה עומדת בפני סיום ואני, מרותק על ידי הנגינה, מסיט לרגע את תשומת ליבי ואת מנתקת את עצמך וצועדת אל עבר שפת הגג. התזמורת מתחילה לנגן משהו אחר אך אני אינני מקדיש לה תשומת לב. "הייתי מאושרת, לפני שכפית עליי" את זורקת בעודך עומדת ומשקיפה למטה. אני מנסה להתקרב אך משהו בי אומר לי לעצור. "לא, את לא. את היית באשליה של אושר בעודך מתפלשת בזוהמה כמו איזה חזיר" אני משיב בקרירות. "ועכשיו אני נראת לך מאושרת? עם שמלת הערב", את מסתובבת אליי ומצביעה על השמלה, "המוזיקה וארוחת הערב?" את מחייכת בבוז ומפנה לי שוב את גבך. "זה לא יפגע בך, זה לא ידרדר אותך", שום תשובה מצידך. "אינך מבינה שאני דואג לך?". "ממש" את לוחשת בבוז ונעמדת על מעקה האבן, שמלתך מתנופפת ברוח. "אם לא תיתן לי לעשות כרצוני, אקפוץ" את מצהירה בביטחון. "קפצי" אני משיב כבהיסח דעת. "מאז שהחזרתי אותך את רק ב'אני אקפוץ, אני אחתוך את עצמי, אני עוד רגע מכינה לעצמי חבל תלייה'. אז בבקשה", אני מחווה בידי לתהום, "קפצי". אני יכול לראות את הפקפוק שלך, את חוסר הנחרצות והאיום החלול. ואז לפתע, בתוך חוסר הרצון הזה, אני חש שמשהו מרים את ראשו. "אתה החזרת אותי, אתה הכרחת אותי להיגמל, אתה רוצה שאהיה מאושרת". קולך הפך למכני, קר, מנותק. "האם אתה באמת מעוניין באושרי או שכל שאתה רוצה היא שליטה, אבא?" את מטיחה בי בעודך מסתובבת להתבונן בי. אני מבחין על ידייך הלבנות בסימני הזרקה שהיטשטשו עם הזמן. "שליטה? את חושבת שכל מה שעשיתי הוא בשביל שליטה עלייך? ככה את חושבת שאני רואה אותך, כבובה על חוט?". אני מחכה לתשובה אך את, במקום לומר את תשובתך מבטאת באופן נוראי יותר- את יוצרת מאצבעותייך מספריים החותכים חוטים בלתי נראים הקשורים לגפייך. חוט אחרי חוט נחתך ואז, כשהאחרון ניתק, את נופלת כבובה שנקרעו חוטיה למטה, אל האפילה.

ותמיד רציתי לכתוב תסריט למחזה או סרט. אולי אפילו לאופרה (למרות שפה זה כבר יותר מורכב). אך אם אפילו ספר אני לא מצליח לסיים לכתוב (יותר משנה אני תקוע בפרק ראשון!) אני חושב שיקח עוד זמן לפני שאכנס לתעשיית ההמחשה.

תודה על תיקוני השפה. עכשיו אילו רק היה אפשר לערוך את זה...

אתה מוזמן לתת פה את העותק הסופי מבחינתך ואני אשנה בהתאם

שאין לכתוב קטע ב10 בלילה בעודך עושה עוד כמה דברים במקביל!

blasphemy!

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.