מחנה שנלר בירושלים עומד ללכת בדרך כל נדל"ן. כולי תקווה כי הראוי להשתמר ישומר והראוי להשתלב ישולב. ליקטתי מספר קישורים אודות המקום וקורותיו:

מתוך 'המפה הירוקה': האתר כולל שמונה בניינים. האלא הבניין הראשי ניבנה על בסיס בית ההתנחלות של הזוג שנלר והיה הבית המשפחתי הראשון בירושלים חוץ מהחומות. גם נמצאים בית האנספקטר: בית המגורים המשפחתי של הכומר תיאודור שנלר, המפקח (inspector) של "בית היתומים הסורי", ולימים מנהלו השני של המוסד, מעון העיוורים: בית החינוך עיוורים הראשון בא"ית, מרכז הניהול: השריד האחרון בתשלובת התעשייה הכבדה שהקימו הגרמנים במתחם שנלר, הבית האדום: בית הלבנים האדומות הראשון בירושלים, בית הצריח (בית קורנטאל):
בית מגורים מפואר בסגנון גרמני כפרי. נועד למשפחות התעשיינים הגרמניים שניהלו את בית החרושת של " בית היתומים הסורי," מעון השוליות": בית מגורים גדול ששימש את השוליות והפועלים של תשלובת התעשייה של שנלר, מעון הבנות: מבנה שנועד לשמש מגורים לתלמידות שלמדו בשנותיו האחרונות של מוסד שנלר בתנאי פנימייה.

מסיונר פרוטסטנטי, טבח בסוריה, בית ספר לעיוורים, בית דפוס, ביח"ר לרעפים, אכסניה לאוסף צמחים של א"י, בסיס בריטי ויעד להתקפה על נוגשי המנדט, הפגזות של הלגיון וקשר לנידון למוות אחד יותר מדי קורבנה של עלילה ופארסה משפטית. וכן, גם בסיס של צה"ל ושל חיל הרפואה וכעת שכונה למגורים. וכפי שכבר שר אורי זוהר: "זה עסק יחודי מספיק עם סנטימנטים - הראש היהודי ממציא לנו פטנטים".

הבלוג של מ.צדקה:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEnt...EntryId=1333359

http://www.sustainable-jerusalem.or...um=4&PageNum=42

פעולת אצ"ל במחנה שנלר ב'דעת' http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1700

בית החרושת לרעפים במתחם שנלר http://lib.israel.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16445

רישום נישואין נוצרי מבית המסיון בגנזך המדינה http://www.archives.gov.il/ArchiveG...423&MultiView=0

הייתי במחנה שנלר בחג הבתים הפתוחים, ואיתרע מזלי לצאת לסיור בהדרכת איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים.
ממש לא נחמד. כל כולו עסוק בפוליטיקות קטנוניות של המועצה נגד כל העולם, מריר ומשמיצן, והנורא מכל - רק על זה הוא דיבר. הוא הפליג בגינויים לצה"ל, לעיריה, למשרד הפנים, לבעלי ההון, לחרדים ולכל דבר אחר שזז, וידע מעט מאד על המבנים עצמם. גם אם ידע, לא שיתף. וגם אם שיתף, לא הפגין כל עניין ורגש כלפי המבנים שעליהם הוא נאבק בחירוף נפש שכזה. נראה שהמאבק הוא שמעניין אותו, ולא הצלת המבנים.

בכל מקרה - הנה קצת מעשרות התמונות שצילמתי שם.
נתחיל בבנין הראשי:



הנה בית העוורים:



הנה הבית האדום (ואני חוסך מכם צילומים של כל לבנה וכל משקוף, השמורים במחשבי)



ובית הצריח:



ואם מישהו רוצה עוד, בשמחה.

אתחיל מהנסיבות. מחנה שנלר נבנה כבית יתומים לנפגעי פוגרום בסוריה, ע"י שנלר הגרמני. המקורות מספרים שהוא קנה את הקרקע כבר ב-1850, אך החל בבנייה ב-1860 כיון שנבנתה ליד המגרש מיצדית, שהעניקה לו בטחון מפני השודדים. אם אני מדייק בתאריכים (אין לי כוח לבדוק שוב. סלחו לי), הרי שזה לא ממש הגיוני, שכן ארמטה פיירוטי שלנו בנה את המיצדיות שלו (שלנו?) כבר ב-1850. חמור מזה - אם שנלר בנה ב-1860, הרי שהוא הקדים את מונטיפיורי (שלנו!!!), ולא כך אנו רוצים לזכור את ההיסטוריה. אגב - את המיצדית הזו לא ספרנו, ולא נמצאה לה עדות בתכניות ה-PEF מ-1880.

בכל מקרה, המחנה התגלגל לידי הצבא הבריטי, ומשם לידי צבאנו שלנו. לאחרונה, בתנופת ההפרטה, מכרה המדינה שלנו את האדמה שלנו (שנלר) לאחד מהעשירים שלנו, כדי שייבנה עליה שכונה לחרדים, ויהיה עשיר עוד יותר.

לכשאורגן היום הפתוח, פנו מארגניו לצה"ל, והציעו: "הרי בלאו הכי אתם הולכים לפנות את המחנה. ולאחר שתפנו - יבוא יזם גדול ורע, ויחריב אותו, או למצער - יאסור על הציבור לראותו. אנא תנו לנו לבקר".
ענה צה"ל: "איך אפשר, הרי זה מחנה צבאי, וחיילינו עדיין שם, הם וסודותיהם עמם?"
אמרו המארגנים: "נתחייב להסתובב בקבוצה הדוקה, בפיקוחכם".

וכך היה. 3 קצינים סבבו סביבנו, דאגו שלא נתפזר, לא ניכנס לאן שאסור (כל המבנים כולם), לא נמשש, ולא נפגע. ואיציק שוויקי בראשנו. אלא שהקצינים הם משלנו, וגם הם רוצים לעיתים לפטפט, או לנוח, או ללכת לשרותים; וגם אנחנו היינו "משלנו", ואם הורו לנו להתקבץ - התפזרנו, וכשהורו לנו לא לעלות - עלינו, נגענו היכן שאסור היה, הצצנו למקומות סגורים, וכל הזמן הזה - איציק שלנו לא הפסיק לקטר וללכלך על הצבא.

ושלא אשכך - מותר היה לצלם. לא היתה שום מגבלה.

בכל אופן, בחצר הפנימית של הבנין הראשי היתה קומה שניה. שתי חיילות משועממות אמורות היו לשמור שלא נעלה אליה, אבל הן היו משלנו, וגם אנחנו. אז עלינו. ושם מצאתי את האולם היפה הזה, ואת הדלתות המהממות המוליכות אליו:



התחנה ששבתה את ליבי היה הבית האדום. לא זה שברחוב הירקון בת"א (ז"ל), או זה שבמוצא (יבדל"א), אלא זה שבמחנה שנלר. ביח"ר לרעפים ולבנים, שחזיתו מנסה לשכנע את הילידים בדבר יופיין של לבנים. ממש אהבתי. הנה הוא:



ואחרון חביב, בית הצריח עם עמודי הברזל שלו. שלא תחשבו שיש הרבה ברזל בירושלים. אין. אז הנה קצת:



ולשאלתך, ישראלה - ככל שאני יודע, כל המבנים שנותרו מיועדים לשימור, וישמשו כמוסדות חינוך ודת לתושבי השכונה. מה שדי אומר שהם לא ממש ישומרו. או למצער - לא ממש נזכה לראות אותם.