הלכתי השבוע לתזונאי. לפי הרפואה הסינית. שם, כמובן, יש קשר בין הנפש לגוף, ולפחות לזכותו ייאמר שהוא מיישם גישה זו. איכשהו בתוך האבחנות והבדיקות הגענו לזה שאני חיה עם ההורים שלי. הוא שאל אותי למה. אמרתי לו את האמת שהגעתי אליה בתוכי: שאין לי רצון לצאת מהבית. לא יודעת, אולי הייתי צריכה לסתום את הפה שלי ולהגיד את האמת שהיא נכונה לחלוטין: אין לי אפשרות כלכלית לעשות זאת. אני גם לא מתכוונת למצוא עבודה אחרת, כי בשום מקום לא אמצא בוס כמו שלי, עבודה כמו שלי ולא אגיע לתפקיד בכיר כמו שהגעתי אליו. אולי הייתי צריכה לסתם את הפה, אבל לא באתי כדי להסתתר מאחורי מסיכות. אני מעדיפה לומר את האמת במידת האפשר.

הטענה שלו: מכיוון שיש לי נוחות, זה גורם לחוסר רצון לצאת להיות עצמאית לבדי, וזה מה שגורם לחוסר זוגיות.

הוא לא רואה את חוסר ההיגיון בדבריו: אפילו אם יש לי נוחות, איך זה בדיוק מתקשר עם חוסר זוגיות? עם חוסר בן זוג אפילו ארעי? בשביל בן זוג או סתם סטוץ צריך חשק מיני – דבר שאין לי. אין לי שום רצון כזה. הדברים אינם קשורים אחד לשני. אם היה לי חשק מיני הייתי יכולה עדיין לגור בבית ועדיין להיות עם בן זוג ארעי או קבוע.

הוא לא יודע? הוא לא יודע שאני מפחדת לצאת לדייטים כי אני פוחדת מאונס? היום זה כבר לא כל כך ככה, כי הפחדים מאונס עברו לפחות באופן שטחי ע"י דיקור וע"י סיפור שכתבתי. הוא לא יודע שאני מפחדת לצאת לדייטים כי אני נותנת לכל אחד לעשות בי מה שהוא רוצה – נפשית וגופנית. אני אפילו לא מתנגדת, אני יותר מידי חלשה מכדי לעשות זאת. אני גם יותר מידי בהלם ואין לי אינסטינקטים מתאימים, כך שאפילו אם אני מגיבה, עד שאני יוצאת מההלם של איך מישהו בכלל עושה לי משהו, מאוחר מידי. אם אהבה זה אפילו עוד יותר גרוע כי אם אני אוהבת אני מרשה הכל בשם האהבה, אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אני מושפעת, וגם דברים לא טובים ודיעות והתנהגויות שאני לא מסכימה איתן חודרים אלי ואני פתאום מתנהגת וחושבת אחרת, ואני מנסה להתנגד בפנימיות שלי אבל שום דבר לא עוזר. אהבה היא הדרך החלקה ביותר להכניס למישהו משהו. מה שאני קוראת זיהום מחשבתי ורגשי".

גם ככה אני מסתובבת בעולם עם הרגשה שאני חסרת הגנה – לא רק גופנית אלא גם נפשית. כשאני חושפת את החלקים הכי עדינים שלי, ניראה שהם עומדים למשפט האם יש להם בכלל זכות קיום. פוגעים בהם, מבקרים אותם, וזה דבר שגורם לי להרגיש שאין לי מקום. אין שלווה, אין הרגשת ביטחון. אני כל הזמן מסננת ולא חושפת דברים כדי לא להיפגע, כדי שלא ישתמשו במידע נגדי.

יש דבר כזה ריב עם בן זוג שכשהוא רב איתך אז אין לו כוונה לפגוע בך? לא משתמש במידע שלך כנגדך? בדיבור עם אנשים ווירטואלים אתה רואה את ההשתקפות על עצמך ואת מה שניראה לך שהם מתכוונים. לא בהכרח את האמת למה הם מתכוונים. פנים מול פנים זה אחרת. יש לי הרבה אהבה שמופנית אלי מהרבה אנשים אחרים, ובאמת בורכתי בהרבה, אבל עדיין יש חלקים אינטימיים בתוכי שלא זכו אלא לשיפוט וביקורת ושלילת זכות קיומם. ואלה חלקים חשובים חיוניים לזוגיות. אני לא יכולה ליצור אינטימיות עם מישהו כי אני לא מרגישה ביטחון עמוק.

הוא לא מבין שנוחות בלתי תלוייה ברצון. אם מסירים את הנוחות, הרצון מתעורר רק אם הוא קיים. אם אין רצון מלכתחילה, הדברים ייראו בתוך תוכו של הבנאדם כקושי שהחיים הפילו עליו. ככורח. כ"החיים קשים". אם אני אצא מהבית כאשר אין לי רצון אמיתי ודחף פנימי לעשות כך, אם אני אצא להיות עצמאית רק כי הגיע הזמן לפי חוקי החברה שאני צריכה לחיות לבד, אני לא באמת רוצה את זה, אז אני לא באמת באמת אקבל בתוכי את העצמאות הזו. יש לה אמנם את הייתרונות שלה, כי לכל דבר יש את הייתרונות והחסרונות שלו, אבל כשאתה לא רוצה באמת באמת משהו, זה פוגע בך בחזרה כמו בומרנג. יש רגע אמת עם עצמך שבו אתה מגלה ששיקרת לעצמך וגם למה, אבל זה לא תמיד עוזר לשנות את המציאות. אתה כלוא בתוך מצב שאתה לא יכול לצאת ממנו.

אמרתי לו את האמת שאחת הסיבות שאני מפחדת לצאת לחופשי ולהיות עצמאית (וזה לא קשור לעובדה שכלכלית אני עדיין לא יכולה לפרנס את עצמי) זה שיש לי פחדים עצומים מהשרידות. שאני לא אוכל לתמוך בעצמי. הוא לא הבין את זה כך. הוא כל הזמן פלט "כן, אני מבין, אין לי כוח". אמרתי לו: זה לא מה שאני אמרתי. לצאת להיות עצמאית זה עיניין של שרידות. אני פוחדת שזה כל מה שאני אעשה. ומה הוא עונה לי? "אז מה!" מה אז מה? אם אני אתעסק כל הזמן בשרידות כבר לא תהיה אני. אני הפנימית תמות לגמרי כי לא יהיה זמן לבטא אותה. בקושי גם ככה יש לי רק שעה לעצמי בבוקר להחיות את עצמי ע"י יצירה, וגם ככה השעה הזו לפעמים נאכלת ע"י סידורים קטנים שאני חייבת לעשות. לא תהיה יצירה, לא יהיו חוגים, לא יהיה קשר עם אחרים, אני אעבוד עוד פחות והמשכורת שלי תקטן עוד יותר, כי אני כל הזמן אתעסק בשרידות: אוכל, להכין אותו, כביסה, גיהוץ, ניקוי, כלים, תשלומים ואלהים יודע מה עוד. נכון, יש כאלה שיכולים לעשות כמה דברים ביחד: גם לשרוד וגם לעשות יצירה או חוגים או משהו, אבל רואים אצל כולם שזה מירוץ אחד גדול ורדיפה אחרי משהו, ואין להם רגע מנוחה. אלו לפחות הנשים שאני פוגשת בחוגים שלי. הן מסתדרות עם זה. אני לא. לא כל הנשים מצליחות. יש לי חברה שנאלצת לעבוד חצי משרה בגלל שיש לה ילדה (הגדולה כבר נשואה, הקטנה עדיין בבית ספר), מרוויחה חצי ממני, והיא כל הזמן רצה כמו מטורפת אחרי השרידות. אין לה זמן לעצמה בכלל, אפילו שההורים שלה עוזרים לה עד כמה שהם יכולים. אמא שלי יוצאת כל יום עם הלשון בחוץ ורק בלילות מחצות והלאה, כשהיא ממוטטת מעייפות, היא מנסה לקרוא בספרים שהיא אוהבת. נרדמת באמצע כל הזמן (נו, באמת, לילה), הולכת לישון באופן רשמי בשתיים בלילה, קמה בשש וחצי בבוקר, והוא רוצה להגיד לי "אז מה?"



לא חשוב. מחר ארגיש יותר טוב, מצב רוחי יתרומם ואני לא אבין מילה ממה שכתבתי עכשיו. אני אראה דברים אחרת באופן הרבה יותר וורוד, תהיה אופטימיות. אולי אצליח למצוא פתרון לבעיות הפנימיות האלה שלי, איך למצוא ולחזק את המרחב הפנימי שלי. איך למצוא את האנשים שאוכל ליצור איתם אינטימיות. סה"כ בורכתי בהרבה אהבה ודברים לא חומריים שאחרים רק חולמים עליהם. אז תודה לכל האוהבים – אלה שאני מכירה ואלה שלא.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

את צריכה להתייעץ עם פסיכולוג ולא תזונאי ובטח שלא עם ילדים בני 17 באינטרנט.
זה שיש קשר בין הנפש לגוף, וזה ידוע לא רק ברפואה הסינית,
לא כל כך קשור לתזונה,
רק באספקט שמי שאוכל בריא ועושה פעילות ספורטיבית מרגיש בריא יותר וזה מקרין על כל התחומים.
אבל לא ממש צריך בשביל זה תזונאי.

טוב לעניין,
למרות שאני מתעניין מאוד בכל התחומים של נפש בריאה, רפואה אלטרנטיבית, כוחם של מחשבות ועוד,
אני חושב שאני קטונתי בשביל לנסות אפילו לייעץ לך.
מסתמן שהבעיה שלך היא שורשית ובניגוד לאנשים אחרים היא כבר השפיעה על החיים שלך בצורה משמעותית, ואת תצטרכי המון מאמץ ועזרה מקצועית (לדעתי) כדי לצאת ממנה.

כשילד בן 17 אומר שהוא חושב שהוא שחצן או כשחבר שלי מספר לי שקשה לו עם חברה שלו כי הוא כל הזמן מסתכל על אחרות,
אז אפשר לראות שמדובר בזוטות ושמספיק טיפה לשנות נקודת חשיבה או הנחת יסוד כמו שקוראים לזה כמה ד"ר מפורסמים.
אבל אם את בת 40 +, גרה עם ההורים כי את מפחדת מ"שרידות", מפחדת מפגישות כי את מפחדת מאונס, ומעידה על עצמך שאת חלשה מדי בשביל דברים אלמנטרים,
אז אני חושב על 3 דברים:
1. את בהחלט לא במקום הנכון,
כשאני מחפש תשובות, אני מנסה להתייעץ עם אנשים שאני יודע שלהם הפתרונות ושאני יודע שמבינים בתחום הזה,
ולי אישית יש חיים נורא פשוטים ונורמלים בשלב הזה, ושום דבר לא חריג ויוצא דופן.
תאספי את הכסף שאת צריכה ותשיגי עזרה מקצועית,
או לחלופין בנאדם שברמה מנטאלית מספיק גבוהה ומכיר את הנושא, ויודע מה התהליך שאת עוברת:
מחשבות שליליות שמביאות מציאות שלילית שמביאה הרגשות שליליות, וכל זה במעגל שלא נסגר לעולם.
2. אני מסתכל על בעיה כמורכבת משלושה חלקים:
33% - הבנת הבעיה
33% - רצון לשינוי
33% - השינוי עצמו
(וננסה להתעלם מהאחוז האחד שנעלם לו)
בכל אופן, אם יש לך 66% תתחילי לתפוס שזה בהישג ידיך,
זה לא בשמים כמו שזה נראה לך.
אנחנו כבני אדם, מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים בדרך כלל,
בסוף מי שמצליח בחיים זה מי שיודע ב100% שהוא יצליח,
וזה לא גנטי וזה לא מלידה,
זה מאמונה עצמית, וכולנו היינו אמורים להיוולד ככה, אם העולם לא היה מחנך את הדורות שלפנינו בצורה מסוימת (נושא אחר).
3. דעה אישית,
אני רואה את זה הרבה על אנשים מאוד אינטילגנטים, שחושבים המון, שמבינים קצת שהמחשבות הם יותר מפיסות מידע שחולפות לנו מול העיניים, חבר'ה כאלה שאוהבים להתפלסף עם עצמם.
בכל אופן,
יש לך לדעתי תכונה כזאת, להפוך דברים לטאבו.
את העניין של השרידות,
את הכנסת לעצמך לראש שאם תתעסקי בשרידות לא יהיה לך זמן ל"אני" הפנימי שלך.
ואת בטוחה בזה כאילו מדובר פה על דברי אלוהים שירד מהשמים כדי לומר לך את זה.
מאיפה הביטחון הזה?
למה את חושבת שזה יהיה ככה?
למה את בטוחה שזה יהיה ככה??
בגלל שאת אינטילגנטית ומתעסקת בכל החוקים של גוף, נפש, מחשבות והשלכות,
את נקלעת למצבים שאת בטוחה במשהו שהוא לא בהכרח נכון, והוא בדרך כלל שלילי והרסני בהשלכותיו לגבייך.
הרי יכול להיות שתצליחי לשרוד בעולם האמיתי, יכול להיות שתצליחי לעשות את מה שהפכת לטאבו, לבלתי אפשרי עבורך.
שימי לב, יש בעולם מנהיגים שמסוגלים להיות אחראים על חיים של מליוני אנשים, על תקציבים ענקיים, על עתיד של מליונים, ויש להם זמן גם לאישה שלהם, לילדים שלהם, למחשבות שלהם, יש להם זמן לבגוד עם המזכירה שלהם משמע יש להם זמן לגחמות שלהם, לאני הפנימי שלהם ולהכל.
אז כבר מזמן החיים הוכיחו שהכל אפשרי, שאת לא שונה בהרבה מארמסטרונג, לינקולן, ניטשה ואבי נמני, ההבדל היחיד הוא בשאיפות שלהם, באמונה בעצמם, ובביטחון.
מי שמכוון גבוה יפגע לבסוף במטרה.

2 הערות לסיכום:
1. אני מתנצל על הטון התוקפני לפעמים, והפחות רגיש, מתחשב ומתחסד,
קודם כל זו הצורת דיבור שלי בזמן האחרון, דבר שני,
לפעמים דברים נתפסים יותר טוב כשהם מועברים בישירות וחדות, בלי לייפות את התמונה בכל מיני מחמאות, ולנסות לצבוע את המצב בורוד.
2. אני בטוח שהגעת על לפה וכיבדת אותי בזה שקראת את הכל,
אז אני רק ממליץ שתלכי לפסיכולוג כי גם אם את מתחברת לדברים מאוד, יש לי הרגשה שבגלל שהבעיה היא רצינית, את צריכה לעלות על הכיוון הנכון ולטפל בה מהשורש, וזה יהיה קשה לבד.

אוהד.

אני לא רוצה לחזור על מה שאמרת אז...
+1

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

+2

+ חיזוק העניין של להפסיק להתייעץ עם פעורים בני 17...

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right

ציטוט:

אנחנו כבני אדם, מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים בדרך כלל, בסוף מי שמצליח בחיים זה מי שיודע ב100% שהוא יצליח, וזה לא גנטי וזה לא מלידה,

יש לך חומר על זה?

תודה.

כן, יש המון חומר על זה.

אני התחלתי עם הספר:
ד"ר ג'וזף מרפי - כוחו של התת מודע

אחרי זה קראתי ספר של אושו - ערנות

ואחר כך ספר מאוד מאוד כבד אבל הכי משפיע ונותן לך סטירה על כל מה שהחיים שלך היו עד עכשיו:
ד"ר דיפאק צ'ופרה - גוף ונפש לנצח

אגב יש עוד כמה ספרים שאני יכול להמליץ עליהם,
אבל כל ספר ייקח לך לפחות חצי שנה לקרוא, כי אצלי לפחות כל משפט קראתי כמה פעמים כדי להפנים אותו יותר טוב, ואחרי כל כמה עמודים עשיתי הפסקה כדי לעכל.
ואל תראה אותי כמו דיסלקט הארי פוטר אני גומר ב-3 שעות....


וכדאי שתמצא מישהו שתוכל לשאול אותו שאלות (לי אין את התשובות בדר"כ),
ושתתיחס לספר ככלי, כאמצעי שמנתב אותך לכח שקיים אצלך,
ולא לכח בפני עצמו,
כי זה יגרום לך להתבלבל.
הכח קיים אצלך, אתה פשוט משתמש רק באחוז מאוד קטן ממנו, והספרים האלה עוזרים לך לקבל מידע שלא לומדים בבתי ספר או באוניברסיטה (ברוב הקורסים). אתה כבר משתמש ומתאמן לבד.

אני מבין שאת נמשכת יותר לפילוסופיה המזרחית, אבל אני חושב שהפסיכולוגיה המערבית יכולה לעזור גם היא.
שיהיה בהצלחה, איך שלא תבחרי.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time