http://www.news1.co.il/Archive/001-...ml?tag=08-29-39

המשורר הפולני צסלב מילוש כתב שיר בשם קמפו די פיורי, בו הוא מדבר על האדישות בה קיבלו הפולנים את הגיטו הבוער. ניסיתי למצוא את התרגום לעברית, אך לשווא. מישהו יכול למצוא ולהציג כאן?

עדיין לא הספקתי לערוך ולהכין את עשרות התמונות שצילמתי במהלך שלושת השבועות האחרונים ברחבי הדרום...
מה שכן אני יכל לספר הוא שזכיתי לבקר באגף המוקדש למרד גטו וורשה אשר נפתח במוזיאון של יד מרדכי ושמדובר בשחזור מדהים !

בקרוב הסקירה....

לבני.

אני עכשיו מלמד תיכוניסטים את נושא השואה ולא הייתי מתנגד לקחת אותם למוזיאון בנושא. לבושתי, לא שמעתי על מוזיאון שואה ביד מרדכי.

תצורת התצוגה אינה 'חובטת' חזק מדי בגילאי בי"ס ואינה 'אוטמת' אותם. ילדי הגדולים שהיו בעת הבקור בגלאי 10-11 צעדו בדומיה, שמעו והרהרו בינם לבין עצמם הרבה אח"כ.

אני מניח כי לארדיכל יהיה מה לומר על המבנה הארכיטקטוני המיוחד של המוזיאון.

אולי זה המקום לקבץ את שמות המוזואונים בהם תצוגות משמעותיות הנוגעות בשואה המצויים בארץ. אתחיל עם הידוע ומי שמכיר עוד תצוגות - שיוסיף:

[1] יד ושם בירושלים
[2] מרתף השואה בירושלים
[3] לוחמי הגטאות
[4] יד מרדכי
[5] בית יהדות ווהלין בגבעתיים
[6] בית התפוצות בת"א

מוזיאון משואה, קבוץ תל יצחק. בית טרזין, קבוץ גבעת חיים איחוד.

אחד "רגיל" והשני לזכר הילדים.
גם במשמר העמק יש גן פסלים מדהים ביופיו, ליד חדר האוכל, שכולו מצבת זכרון ליהדות אירופה.

מבני הנצחה לזכר השואה זוכים, בדרך כלל, לטיפול אדריכלי ממוקד ומקורי, ומעניין לעקוב אחר שינויי האופנות הארכיטקטוניות, ככל שהן מתבטאות במבני זכרון לשואה. גן הפסלים במשמר העמק, להערכתי, הוא מהראשונים שנבנו לזכר השואה. עצוב עצוב, ללא שום מאמץ לפאר את הגבורה.

מאמצע שנות החמישים-תחילת השישים נותרו אוהל יזכור, של אבא אלחנני, ביד ושם - ואנדרטת מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי. ייתכן שהפסל קצת מוקדם יותר.
אוהל יזכור הוא אחת היצירות המופלאות באדריכלות ישראל. הוא פשוט, איננו מנסה למצוא חן, או לזעזע בכוח, והוא ממעט בשימוש בסמלים. האור, הרצפה הצפה, אש התמיד, קליפת הבטון הקלה/כבדה, וכמובן - החלוקים הענקיים, משאירים כאב בלב שלוקח הרבה זמן להחלים ממנו.
האנדרטה הוא משונה קצת. מרדכי כענק חתיך, גיבור קרב - שום עדות לעובדה שנלחם כנגד האימפריה הנאצית, וניגף בפניה. למראה פסלו קצת קשה להבין במי הוא נלחם ולמה, למעט קרע במכנסיו באזור הברך. פשוט - איש עם רימון יד.

ההמשך גם הוא ביד מרדכי - המוזיאון הבטוני, הגס והפראי של אבא אריה שרון (מתכנן המדינה) ואלדר בנו, הילד המופרע של הפקולטה, שלא אהב כל כך לעבוד עם אבא שלו, אך הם הצליחו להוציא ביחד את המבנה המדהים הזה. מבנה שבוחן גיאומטריה אחרת, לא רבועה, ומנסה למצוא בה הגיון. ותוך כדי כך הוא מערבב את השואה של יהדות אירופה עם התקומה של עם ישראל בארצו, בצורה דינמית, קשה ובלתי מתפשרת. באותה תקופה נבנה גם המוזיאון הגדול של לוחמי הגיטאות, אם אני לא טועה - ביקלס, האדריכל המחונן של מוזיאון עין חרוד. גם בית ווהלין בגבעתיים הוא מאותה תקופה.

בשנות השבעים נבנה בית התפוצות, שאין לי שום דבר לכתוב עליו. ואז הגענו לשנות השמונים, עטורות הסימבוליזם והאינסטנט-צער: בית הילדים בלוחמי הגטאות (רם כרמי), בית הילדים ביד ושם (ספדיה), הפסל המפלצתי מול ביה"ח הדסה בהר הצופים, ועוד.

שנות התשעים היו קצת מאופקות יותר, אם כי עיקר העשייה היתה בחו"ל - ברלין, וואשינגטון, ושוב ברלין. כאן בארץ - ביה"ס ללימודי השואה של גוגנהיים ומינץ, מאופק ונקי. אך לקראת שנות האלפיים שוב פורצת כאן מהומה, בדמות המוזיאון החדש של ספדיה ביד ושם, הילולה ארכיטקטונית סרת טעם של סמליות מגוחכת. סכין... חותכת את ההר... בור למטה והשמות מרחפים מעל הבור... המבנה נפער בפראות אל מול נופי הרי ירושלים... נו, מה אומר ומה אדבר. לפחות זה קצת פחות מר-מתוק, עם דגש על המתוק, מהחלל המגוחך לזכר הילדים, עם הנר.

אנדרטת מגילת האש יד לילד ב'לוחמי הגטאות'
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://tbn3.google.com/images?q=tbn:YzJX8KvIRQjbAM:http://www.ilmuseums.com/images/museums/mus103_1.jpg]
ועוד אתרי הנצחה 'מיוערים' באתר הקק"ל: http://212.199.160.128/kkl/e_yarok/187/rad187.html

יער הקדושים - בהרי פרוזדור ירושלים הגולשים לנחל כסלון נטעה קרן קימת לישראל יער שהוא גלעד לקרבנות השואה. ששה מליון עצי היער הם מפעל אדיר של נרות נשמה ירוקי עד, לזכרם של ששת מיליוני בני עמנו שנספו במלחמת העולם השנייה. בלב היער ניצבת אנדרטת "גווילי האש" המרשימה, וצורתה כשני גווילי ספר תורה. גוויל אחד מספר על קורות עם ישראל מן החורבן בימי המרד נגד הרומאים ועד לימי השואה והגוויל השני מתאר את התקומה, העלייה, מלחמת העצמאות ואת הקמת מדינת ישראל. לאורך דרכי היער מוצבים שלטים לזכרן של קהילות יהודיות, שחלקן הושמדו במחנות ההשמדה.

האנדרטה, העשויה מברונזה, הוקמה על ידי קק"ל בשנת 1968. דומה שאי אפשר היה למצוא מקום הולם יותר לאנדרטה הנהדרת מאשר נופו של יער הקדושים. אנדרטת הברונזה הגדולה המתנשאת לגובה של 8.5 מטר ומשקלה כ-12 טון, היא מעשה ידיו של הפסל נתן רפפורט. הפסל עשוי מברונזה, שכן לדברי האמן "הברונזה נשארת אחרי המתים".

צורתה של האנדרטה כשני גלילי ספר תורה ובמבט אווירי, נוצרת הספרה 8, או הסימן המציין אין סוף. ביהדות, בניגוד למספר שבע המסמל את הסדר וההגיונות (שבת, שמיטה וכיוצ"ב), מבטא המספר השמונה שרירותיות. המגילה מובילה את המתבוננים בה משואה לתקומה; כשעומדים מול האנדרטה - מתחיל סיפור העלילה בגליל הימני. בחלק התחתון נבחין באנשים ההולכים למחנה הריכוז ובתי הגטו. בין האנשים דמותו של המחנך יאנוש קורצ'אק ההולך עם תלמידיו למחנה ההשמדה ולפניו מספר נשים. מעליהם, בכיוון שונה (כלפי מעלה), מתוארים מורדי הגטאות, אלה נלחמים מול האויב הנאצי, חיילים גרמנים לא נראים. הם מופיעים כאן בסמלים - כובע פלדה, טנקים - אין אדם בדמותו של נאצי. מעל - לוחמים ואמצעי לחימה פשוטים: בקבוקי תבערה, סכין ואבן גדולה מוטלת על שריון. בהמשך - להבות ומנורה, מחנות ודגל. מכאן היציאה לארץ בספינות המעפילים והניסיון להיאחז בה. באותו גליל בתמונה אופטימית - דמויות שונות מקרינות בטחון. הליכה לארץ ישראל ולא למחנות ההשמדה. סוף סיפור אחד.
בגליל השני מוצגת ישראל והקמתה החל במלחמת העצמאות ועד שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. שוב תמונת קרב אך האווירה שונה. חייל נפרד מאשה ויוצא לקרב,עולה חדש מקבל נשק ונפרד מתרמיל נדודיו. תמונות מלחמה, וכמו בצילום הידוע: צנחן בוכה ליד הכותל. הגליל השני מסתיים בסיפור בתנועה כלפי מעלה: מנורה נישאת בתהלוכת ניצחון, כמין "תשובה" לסצנה שעל שער טיטוס המתארת את נטילת המנורה על ידי החיילים הרומיים. מעל אבני הכותל מרחפות דמותם של דוד המלך ואליהו הנביא. ניתן למצוא שלל סמלים של יישוב הארץ: מגדל מים, עצי תפוז, עץ זית, ילד ובידו אשכול ענבים.
יער בן שמן – יד זיכרון לקהילת זגלמביה - אתר ההנצחה המרשים לקהילת קדושי זגלמביה הוקם בעזרת יוצאי קהילות פולין, בני הדור השני וקרן קימת לישראל לזכר יהדות זגלמביה שבדרום מערב פולין. זגלמביה היא אזור גיאוגרפי-היסטורי בפולין המהווה עם אזורים נוספים בדרום פולין את פולין הקטנה. זהו אזור תעשייתי מיושב בצפיפות הגובל בשלזיה. לאחר חלוקת פולין בשנת 1793 זגלמביה סופחה לפרובינציה של שלזיה, אבל במהלך מלחמת נפוליאון צורפה זגלמביה לדוכסות ורשה. לפני מלחמת העולם השנייה ישבו באזור כ-50 אלף יהודים שנרצחו בשואה. ב- 12/8/1942 רוכזו כל היהודים של האזור ולאחר מיון המוני נשלחו למעלה מ-10 אלפים מתוכם למחנה ההשמדה אושוויץ.

האנדרטה הוקמה ע"י יוצאי קהילות זגלמביה והוצבה במקום בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. ליד המילה יזכור נמצא לפיד ובו אש התמיד. בסמוך יש תיאטרון פתוח מוקף בעצי נוי. מדי שנה מתכנסים כאן ביום הזיכרון לשואה ולגבורה רבים מבני הדור השני שנותרו בחיים ותלמידי תיכון ע"ש ברל כצנלסון מכפר סבא, שאימצו את האתר לטקס משותף לזכר הנספים בשואה.
הר הרוח-יער נווה אילן - אתר הנצחה לקהילות יהדות פולין - מצבה ליהדות מפוארת שרבים ממנה נספו בשואה. האנדרטה הוצבה במקום בשנת 1995, בסיוע קק"ל והפדרציה של יוצאי פולין והסביבה במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. באתר, תיאטרון פתוח המאפשר התכנסות, גל אבנים לזכרם של הקהילות שהושמדו ואנדרטה לזכרו של המחנך יאנוש קורצ'ק.
יער רוגלית - האנדרטה להנצחת קהילת יוצאי צרפת שנספו בשואה - קרן קימת לישראל נטעה 80,000 עצים לזכרם של יהודי צרפת שנספו בשואה ביער רוגלית שבעמק האלה. ביוני של שנת 1981 ביוזמתו של סרג' קלרספלד, מי שהיה אז נשיא העמותה של ארגון "בני ובנות היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה מצרפת" ובסיוע קק"ל, נחנכה אנדרטת הנצחה ל- 80,000 היהודים שנספו בשואה. ממשלת צרפת תרמה כ-24,000 עצים, ממשלת גרמניה 7,000 עצים (יהודים צרפתים ממוצא גרמני), וממשלת אוסטריה 3,000 עצים כמניין אזרחיה שנשלחו למחנות ההשמדה מאוסטריה.

יער המגינים - משואה לתקומת מדינת ישראל - בעוד מספר ימים נציין בישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות ה-60 למדינת ישראל. אולי יותר מכל מסמל יער המגינים של קרן קימת לישראל את החוט המקשר בין השואה לתקומת המדינה והמחיר הכבד שעלינו לשלם בשל כך. היער הוא אחד מאתרי ההנצחה המיוחדים לאלה שמסרו את נפשם למען המדינה. בנקודה מרכזית ביער נמצא גלעד המנציח את זכרם של 436 ניצולי השואה שהגיעו היישר מהתופת לארץ, ללא קרוב או חבר. הם ירדו מאוניות המעפילים לקרב על חייה של המדינה, ולא זכו להכיר את המולדת עליה נלחמו. הגלעד, שנקרא "משבר לתקומה" ועוצב ע"י האמן, ד"ר נתן סאס, בנוי משלושה סלעים גדולים, שעוטפים עץ זית שבתחילה היה שתיל זעיר והיום הוא כבר עץ חסון.

מוזיאון לוחמי הגטאות. תמונה מתוך הויקיפדיה:


מוזיאון יד מרדכי:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://tbn3.google.com/images?q=tbn:NIcvzfJ1y64jkM:http://www.israelphilately.org.il/images/stamps/1110.jpg]


ובככר רבין:

אהל יזכור כמעט תמיד מושמט מההדרכות ביד ושם. מן הסתם מהסיבה שהמדריך לא יכול לדבר שם. אין פעם שאני לא נמצא ביד ושם ולא נכנס לכמה דקות. באדריכלות אני מבין קטן מאוד אבל יש משהו באהל יזכור שגורם לי להרגשה של חרדת קודש. כאילו שהוא המוקד של הר הזכרון וכל השאר משני.

יד לילד גם לדעתי פשטני ונוטה לאטרקציה.
גם מבנה המוזיאון החדש מנסה בעדינות של פטיש בראש להעביר את המסר לו.

והנה קצת תמונות של חלק מהמבנים שהזכרתי.
ראשית, אוהל יזכור של אריה אלחנני, ולא אבא אלחנני (ככל הידוע לי - אין ביניהם קרבה):



ועוד -



והנה הפסל של אנילביץ' ביד מרדכי




הנה ספדיה, החלל לזכר הילדים, ביד ושם. ערכתי את התמונות לפי הסדר - מגיעים, רואים, יוצאים ומסתכלים על הנוף.




והמוזיאון החדש של ספדיה, גם הוא ביד ושם. קודם כל המודל הקטן, ואחר כך חלקים מהבנין:



ולסיום, גם ביד ושם, בקעת הקהילות החרבות, שזיכתה את מתכנניה בפרס ישראל, ואני לא ממש מת על זה:

הביקור שלי ביד ושם מלפני כמה שנים עדיין חקוק טוב בזכרון,
במיוחד זכורה לי הירידה לקיר החושך האימתי הזה,
והקיר הזה שם עם התינוק - כל החוויה היתה מאוד סוריאליסטית,
ואני יכול להשבע שמשהו באוויר גרם לתחושת אובך ומחנק,
שילוב שהרגיש (לפחות לי) בקצה קצהו של קמצוץ מטיפה של התחושה
ההיא שהיתה וודאי בעת הירידה אל תאי הגזים - היה רגע מאוד מחשמל עבורי...

http://www.news1.co.il/Archive/003-...ml?tag=09-08-55

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3697376,00.html



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ואביו של איתן פלונסקי, לוחם סיירת גולני שנפל בקרב על החרמון ביוה"כ

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=94387

אוהל יזכור, שותק וקודר היה ונותר הבולט והמרשים במתחם ההנצחה. זאת, לצד עציהם של חסידי אומות העולם הגולשים מן השדרה וממלאים את האתר. .בדמייך חיי, כתוב בתבליט שעל קירו. בדמייך חיי.

מן האנדרטאות הרבות [פרטיזנים, לוחמים, הילד היהודי] - נגע ללב דווקא הקרון. זאת כאשר מביטים בו מלמטה וקוראים את הכיתוב המתאר את הנסיעה ברכבות המוות.

בקעת הקהילות - אולי הרוויה באתרי הנצחה עד הגיענו למקום עמעמה את המקום. בין החשיכה של היכל הילד לבין האור הבוהק של בקעת הקהילות - מדברת אלי יותר שתיקתו של אוהל יזכור. קרה ומנוכרת היא בקעת הקהילות, ואולי זו הייתה הכוונה?

המוזיאון - איני שותף לבקורת. התצוגה נועדה ללמד ולהזכיר והיא עושה זאת היטב. בהמחשה, בקול ובתמונה.זכרתי בחשש את התצוגה הישנה. זו המזעזעת יותר אך מספרת פחות. יש לנו מספיק זמן לבכות ובמוזיאון, מעל 60 שנים אחרי - צריך ללמוד. להקשיב וללמוד. מבנה המוזיאון אינו מנסה להיות יותר מאשר אכסניה לתצוגה וכך צריך להיות. היציאה למרפסת לאחר היכל השמות - מנחמת מעט.

http://www.news1.co.il/Archive/003-...ml?tag=14-03-02

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=165257

ב 18/1/1943 נורתה היריה הראשונה בגטו, כאשר חבורת צעירים פתחה באש על אנשי משמר שאספו יהודים באקציה. הגרמנים אספו כמה אלפי יהודים, שכבר נאספו ועזבו את הגטו עד 23 באפריל 1943. אז, נכנסו שנית במגמה להשמידו.
אצלנו בין מורי ההיסטוריה התעוררה מחלוקת (אני המעורר). אני טענתי כי את המרד יש "לספור" מאז נורתה היריה הראשונה משום שבעקבותיה יצאו הגרמנים מן הגטו למשך שלשה חודשים.כמו כן, שלטון היודנראט התפורר כך, יציאת הגרמנים וחוסר השלטון מלמדים על מצב של המרד. לכן, יש לתארך בין 18/1/1943 ועד 15/5/1943.
יש לי אופוזיציה מרשימה של מורים שטוענים כי למעשה המרד נערך בתקופה שבין 23/4/1943 ועד 15/5/1943. את התקופה שבין 18/1/1943 עד 23/4/1943 אין לראות כמרד משום שלמרות שהגרמנים לא נכנסו לגטו, הרי לפי תכנייותיהם הם עמדו בלאו הכי לחסלו באפריל 1943.הם מביאים לעזרה גם את את פרופ' באואר שרואה את תקופת המרד כמותם.
אז מה דעתכם?

האקט הראשון כלל שתי תקיפות נפרדות של אי"ל ואצ"י. תקיפת אי"ל, מחוץ לגטו, סמוך לאומשלאגפלאץ
גרמה לשיבוש מהלך האקציה, ותקיפות אצ"י (שהתרחשו בין ה18 ל20 בינואר) כוונו נגד הגרמנים בתוך
הגטו, ברחוב מוראנובסקה.
בחודשים הבאים אמנם לא הייתה נוכחות גרמנית בגטו ושובשה שליטתם העקיפה בו (הארגונים היו אלה
ששלטו בגטו, ולא היודנראט והמשטרה היהודית) - אבל מבחינת הגרמנים הייעוד לא השתנה, בכל הנוגע
למועד חיסול הגטו, שתוכנן ליום הולדתו של היטלר ב20 באפריל.
הכניסה הגרמנית לגטו באפריל, הייתה מועד פריצתו של האקט השני של המרד, המשמעותי היותר,
והמוכר לכולם בתור תאריך פריצתו ה"רשמי" של מרד גטו ורשה (התאריך העברי שנבחר לציין את יום
הזכרון לשואה ולגבורה).

העולם ידע על המרד בעת שהתרחש, ופורסם עליו בהרחבה (למעט בניו יורק טיימס, שבעליו היהודי,
ארתור סולצברגר, נקט במכוון במדיניות השתקה, שבשנים האחרונות הכה לנושא למחקרים ואף לספר).

שאלה שמטרידה אותי זמן רב. האם לא מוזר שמרדכי אנילביץ, שהיה מפקד המרד, נפל בבונקר, ולא בראש אנשיו בקרב?. הפרובוקציה ממני והלאה, אך הבונקר במילה 18 היה מאוכלס באנשי עולם תחתון, לצד אנשי איל. מדוע לא יצאו הלוחמים ללחום.?.

באקט המרד הראשון בינואר 1943, הוא היה הוביל את לוחמי אי"ל שתקפו את האומשלגפלאץ, במשימה
שהסיכוי לחזור ממנה היה אפסי (ואכן הוא היחיד שחזר ממנה בחיים).
במרד עצמו היה למפקדה צורך בבסיס פיקוד יעיל יותר - והבונקר של המבריחים במילה 18, היה טוב
בהרבה מכל הבונקרים שהיו לאי"ל (היחסים הגרועים בין אי"ל ואצ"י כנראה מנעו שימוש בבונקרים של
אצ"י, והעדפת הבונקרים של המבריחים שהיו מוכנים לכך).

כיצד הגיע מזון לגיטו בתקופת הביניים, כיצד חולק.?. האם המשטרה היהודית התפזרה.?.האם מישהו שאל מדוע לא עמד אנילביץ בראש לוחמיו, אלא התבצר בבונקר.? אפילו במסגרת ההתנצחויות הפוליטיות שלאחר המלחמה ?.

רשת ההברחות בגטו הייתה מפותחת מאוד בשלב הזה, והמנהרות בין חלקי הגטו השונים (שכבר היו
מנותקים זה מזה) אפשרה העברה של אנשים, ציוד ומזון.
המשטרה היהודית עברה תהליך של התפוררות עוד לפני תחילת תקופת הביניים, כאשר אי"ל החל, במהלך 1942, בפעילות מכוונת של חיסול הפיקוד העליון שלה. מייסד המשטרה, יהודי מומר בשם יוזף
זרינסקי (ששימש כקצין במשטרת ורשה לפני המלחמה), נורה ונפצע אנושות בידי אחד מאנשיו, ישראל
קנל, שהיה חבר אי"ל. החליף אותו יעקב לייקין, שחוסל בידי אנשי אי"ל.
במהלך תקופת הביניים הגרמנים כבר התייחסו לכל מה שנשאר מהגטו (וחשוב להבין שבשלב זה הגטו
כבר היה מחולק לכמה מקטעים שבכולם יחד כ60,000 איש, שהיו לא יותר מ15% מכלל היהודים שחיו
בגטו ורשה כאשר הוקף חומה) בתור אוייב פוטנציאלי, ולא חיפשו גורמים בגטו שעליהם יוכלו לסמוך
בפעולת החיסול הגדולה שתכננו. הגטו, מסיבה זו, עבר לשליטתם המלאה של שני הארגונים היהודיים
שרצו להתנגד לגרמנים בנשק.

רשימת כותרות מן הניו יורק טיימז בחודשים אפריל-יוני 43

1. Secret Polish Radio Asks Aid, Cut Off
   
   STOCKHOLM, Sweden April 21: The secret Polish radio appealed for help tonight in a broadcast from Poland and then suddenly the station went dead. The broadcast, as heard here said, the last thirty five thousand Jews in the ghetto at Warsaw have been condemned to execution. Warsaw again is echoing to musketry volleys. The people are murdered. Women and children defend themselves with their naked arms. Save us… April 22, 1943 - By The Associated Press. - Front Page
   
   
   
   
2. ALL WARSAW JEWS HELD 'LIQUIDATED'; Rabbi Miller Gets Report of Final Massacre After 60 Nazis Had Be...
   
   LONDON, May 14 -- All Jews in Warsaw's ghetto have been "liquidated," according to Poles' reports to Rabbi Irving Miller of Far Rockaway, Queens, who is here as secretary general of the World Jewish Congress....View free preview
   
   By MILTON BRACKER
3. JEWS' LAST STAND FELLED 1,000 NAZIS; Battle in Warsaw Ghetto Was Aided by Armed Squads of Polish Gu...
   
   LONDON, May 21 -- Nearly 1,000 Germans were killed or wounded in the battle in the Warsaw ghetto in the last two weeks when the Nazis undertook the final liquidation of the ghetto....
   
   
4. WARSAW'S GHETTO FIGHTS DEPORTATION; Tanks Reported Used in Battle to Oust 35,000 Jews
   
   LONDON, April 22 -- Armored cars and tanks have moved into Warsaw, where the ghetto populace is resisting deportation of the city's remaining 35,000 Jews. The battle was still raging when the Polish exile government in London received its latest news last...
   
   
5. BATTLE IS REPORTED IN WARSAW'S GHETTO; Poles Say Jews Have Fought Nazis Since April 20
   
   May 7, 1943 – Article
   
   
   
   
6. 35,000 SLAIN JEWS HONORED AT RALLY; Speakers Condemn Warsaw Persecutions as the Most Barbarous in H...
   
   A memorial rally in honor of the 35,000 Jews killed in the Warsaw ghetto when they took up arms against the Nazis on April 17 was held last night at Carnegie Hall and was marked by speeches condemning the Nazis and praising the dead Jews for their fight a...
   
   June 20, 1943
   
   
   
   
7. POLE'S SUICIDE NOTE PLEADS FOR JEWS; Letter Left in London by Szamul Zygielbojm Urges Aid to Survivo...
   
   June 4, 1943

אז מה

הספר, Buried by the Times: The Holocaust and America's Most Important Newspaper,
( http://www.amazon.com/Buried-Times-...r/dp/0521812879 )
עוסק בדיוק בסוגייה זו. הדוגמאות שאתה מביא, הן יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הטיימס הדחיק
את השואה בכלל, ואת אירועי גטו ורשה בפרט.

לא כולם אהבו את התיזה שלה, או הסגנון

מתוך ביקורת ב Washington Post

"The tone of Leff's account is one of unremitting outrage. When the Times fails to report any Holocaust-related event, she is outraged. If the paper reports on it, she's outraged that the report isn't on the front page. When a Holocaust story is on the front page, she complains that it isn't high enough on the front page. When there is no editorial on some Holocaust-related subject, she is outraged, and if there is an editorial, she's outraged that it isn't the lead editorial. She is regularly outraged when either reportage or commentary, wherever placed, mentions not Jews alone but other victims as well. When one item made clear that a majority of those killed at a certain locale were Jews, she complains that this was noted "only once" in the story. All of this is so over-the-top as to verge on self-parody."

האם קראת את הספר? איך הוא?

אז מה

הביקורת שאתה מצטט, שמופיעה בעיתון שמאוד מאוד קרוב לטיימס בקו המערכתי שלו (עד כדי כך
שבעבר היו גורמים בימין האמריקני שדיברו על ה"פיימס והטוסט"...), ואפשר לראות אותה כעויינת
בבסיס. באופן עקרוני, ידיעות ש-כ-ן זכו לכותרות בעיתונים אחרים, ל-א זכו לכותרות מקבילות בטיימס,
בגלל רצונו של המו"ל, סולצברגר, לא להיראות כמי שדוחף נושאים יהודיים.
הנ"י טיימס הוא עיתון שמזה שנים נזהר לא להיחשב "פרו יהודי". זה התחיל בשואה ונמשך ביחס המאוד
מסוייג לתנועה ציונית בכלל ולמדינת ישראל בפרט.
משפחת סולצברגר הפגינה עויינות כלפינו במשך עשרות שנים. הכתבת הנוכחית שלהם כאן (תאגריד
אל-חדארי) היא בסה"כ המשך למסורת הארוכה שלהם בתחום זה, של סילוף האמת בנוגע ליהודים
ולישראל.

לא בטוח אם כן שהדיון הזה יניב תובנות מעמיקות על הסיבות לתת-דיווח על השואה, של הטיימז או בכלל.

אז מה

משמעות עקרונית.
לדוגמה:
א. תלמיד א' כתב בבחינה שהמרד החל ב 18/1/1943 והשני ב 23/4/1943. יש כאן בעיה פדגוגית. לא כל תלמיד תיכון הוא בעל יכולת היסטורית. רובם תלמידים "חלשים" ה"מקיאים" את מה שלמדו. השאלה מה בדיוק ללמד היא אקוטית עבורם. מסכים איתך שילד אינטילגנטי יסביר את הבעיה ויבין אותה. אבל בעולם בו בית ספר תיכון נדרש לקבל תלמידים עם ציון ממוצא של 55 מהחטיבה, אין אפשרות ל"חשיבה גבוהה".
ב. מבחינה עקרונית השאלה היא מה אנו רואים כמרד? האם רק הפעולות המלחמתיות המרוכזות או גם משך הזמן שהקהילה הייתה מצוייה תחת שליטת המורד או אולי אי שליטה של הצורר. את השאלה הזו אפשר גם לשאול על כמה זמן נמשך המרד הגדול נגד הרומאים? האם רואים את תחילת המרד ב 66 עת גורש הצבא הרומי מירושלים ועוד מקומות במספר קרבות קצרים או עת חזר הצבא הרומי עם עיקר כוחו ב 69 ואז גם התחוללו הקרבות המרים. האם תקופת הביניים, בין הקרבות נחשבת במניין ימי המרד או לא. את העקרונות הללו שיש לדעתי ליישם גם בקריאת מרד גטו ורשה.

הכולל של המרידה:
האקט הראשון של המרד הגדול מתחיל ב66 והאקט האחרון-אחרון במצדה מסתיים ב73/74. משך הזמן
שבין גירוש הרומיים מי-ם ועד להגעת כוח הדיכוי של אספסיינוס לגליל ב67 היה סביב שנה בודדת,
שאחריה היה אקט דיכוי שנמשך שנה נוספת, ואז הפסקה נוספת (בגלל שנת 4 הקיסרים והחלפת
אספסיינוס בבנו טיטוס), שאחריה חודש דיכוי המרד באזור יהודה, עד לחורבן י-ם והחרבת שלושת
המבצרים הנותרים (הרודיון, מכוור ומצדה). זמן המרידה היה ממושך לא פחות מההפסקות שבמהלכה.

לעומת זאת, האקט הראשון של המרידה בגטו ורשה והאקט העיקרי נמשכו גם יחד מעט יותר מחודש,
בעוד ש"תקופת הביניים" ביניהם נמשכה למעלה משלושה חודשים, כך שהרציפות בעצם נקטעה
לחלוטין.

בכל מקרה, אני עדיין סבור שמבחינת שנינו (אני לא הייתי מתיימר להחליט בנוגע לדרך שבה יילמד הדבר
בתיכון, כיוון שמרגע שהוחלט שתאריך פריצתו של האקט העיקרי במרד באפריל 1943 הוא יום הזכרון
לשואה ולגבורה, די קשה להגיד לנוער שהמרד החל שלושה חודשים קודם לכן...) הדיון הוא סמנטי
במהותו, היות ושנינו מסכימים ששני האקטים של המרידה הם חלק ממכלול שלם שניתן להגדירו
כ"מרד גטו ורשה", והדמויות הפועלות בשני האקטים, הן אותן דמויות, או לפחות אותם ארגונים.

האם לשאלה, מי השולט בשטח בזמן המרד יש משמעות?
אנו יודעים כי בתקופת אותה כנית "תקופת הביניים", שבין ינואר לאפריל, השלטון בגיטו לא היה יותר בידי היודנראט שהתפורר, וגם גרמנים לא נכנסו לשטח הגיטו. למעשה, המורדים הם שניהלו את ענייניהם בגיטו ששרר בו ואקום שלטוני ניהולי.

האם אין עדות יותר מכרעת מאשר הדיון הזה, על מנת להוכיח שאין שום חשיבות בזכרון תאריכים, ו/או שינונם ו/או ידיעתם?
כתלמיד וכסטודנט שנאתי את המורים להסטוריה שייחסו משקל לתאריכים - מעבר להבנת שרשרת הארועים.כמי שמתעניין בהסטוריה של אדריכלות, למשל - אוכל להעיד שלתאריכים ממש ממש אין חשיבות, כיון שבנין יכול להיבנות על פני עשור ויותר. הטכניון בחיפה - החלו לבנותו ב-1910, תכננו אותו ב-1909, וסיימו את בנייתו ב-1919. אז מאיזו שנה הבניין הזה? היעלה על הדעת שיש תאריך אחד? ו/או שהוא חשוב? כן, כשכותבים ספרים, צריך לתת כותרת מתחת לתמונה, ואז בוחרים בתאריך מסויים. הוא ממש נטול חשיבות.
אנא, המורים בינינו - מיצאו דרך אחרת ללמד הסטוריה. הסוגייה "באיזה תאריך ראוי תלמיד שרוצה לקבל 100 לנקוב בבואו לתאר את פרוץ מרד גטו וארשה" היא לא חשובה. חשוב שהוא יבין למה הוא פרץ, מי השתתף בו, מה קרה לפני ומה קרה אחרי (ובמיוחד - שיסיק מסקנות).
תאריך???????

כדי לגזור משמעות מאירוע כלשהו, יש להבין הקשר הסטורי, ואי אפשר להבין הקשר הסטורי מבלי לדעת
את סדר ההתרחשויות, מה שמחייב לדעת מתי קרה כל דבר...
אני מבין קטן מאוד בארכיטקטורה ואני מוכן לקבל שאין חשיבות אמיתית לשאלה מתי נבנה בניין איקס,
אבל אם לא יודעים את סדר האירועים ממבצע סמוע, דרך קרב האוויר מעל דמשק באפריל 1967, ומצעד
יום העצמאות באותה שנה - די קשה להבין את ההתדרדרות למלחמת ששת הימים.
שינון תאריכים לשם שינון אינו יעיל (כמו כל שינון לשם שינון בכל תחום שהוא, ממתכונים ועד נוסחאות),
אבל כשרוצים להבין את התהליכים ההסטוריים - אין מנוס מלדעת מתי התרחשו האירועים השונים.

אבל יש תאריכי מפתח שנחוצים להבנת התהליכים.
בהשוואה לעולם האדריכלות. האם אין חשיבות לפריודיזציה (תארוך) של הבאוהאוס? האם מורה לאדריכלות לא יסביר את חשיבות העולם הסובב לסגנון? כצד השפיעה המלחמה, המצב החברתי, המצוקה שבאה לאחר המלחמה.אי אפשר להסביר עובדה מבלי לקבוע אותה ברצף היסטורי.
אולי העניין פחות אקוטי כאשר בנייה אורכת מספר שנים. אולם גם אז יש לתקופה ולנעשה בסביבה חשיבות. בלי תיארוך איפה תלמד על תארוכו של סגנון הבאוהאוס?

חיוני לעיתים להבנת תהליכים היסטוריים ולכן אין מנוס מתיארוך מדוייק של אירועי מפתח והחלטות. נכון שיש חשיבות גדולה להבנת תהליכים ומגמות, אבל אין מנוס מהתייחסות לגורם הזמן.
דוגמא טובה לחשיבות קו הזמן, הקשורה בעקיפין לנושא הדיון, היא התפתחות השואה במהלך חודשי מבצע "ברברוסה" עד שהיטלר נתן את ההוראה "הפורמלית" בנוגע להשמדת היהודים בדצמבר 1941.

אם נראה את תקופת הביניים כחלק מהמרד, הרי שנקבל כנתון את הקביעה שבמשך רוב זמן המרד, לא
היו כלל התנגשויות בין לוחמי שני הארגונים לבין הנאצים.
נסיגת הנאצים מהגטו בתקופה זו (או יותר נכון, העובדה שלא טרחו לחזור ולכבוש אותו מחדש אחרי
שמשתפי הפעולה שלהם סולקו מעמדות השפעה בגטו), אינה יכולה להיחשב כהפגנת חולשה מול גיבורי
שני הארגונים, כיוון שהם פעלו עפ"י תכנית סדורה מראש, שגרסה את חיסול הגטו במחצית השנייה של
אפריל, ופשוט לא עניין אותם להחזיר ליודנראט ולמשטרה היהודית את סמכויותיהם (מתוך הנחה שתוך
90 יום אלה ואלה יישלחו לטרבלינקה).

אין לי ספק שאפשר לראות את הדברים גם בצורה שאתה מציע וזה ודאי לא יהיה שגוי, אבל כמו שאני
רואה את זה, המרד ניתן לחלוקה לשני אקטים ישירים שהראשון בהם התחולל בין ה18 ל20 בינואר 1943
והשני בין ה23 באפריל ל15 במאי 1943, כאשר תקופת הביניים כללה הערכות לקראת העימות השני
שהיה ברור שיהיה מכריע.

"אני יוסף אחיכם: חייו של ג'ו שווארץ" מאת רות בקי-קולודני | האיש שמימן את מרד גטו ורשה
מעתון הארץ
תחילת הכתבה:
הספר על ג'ו שווארץ, מי שהיה מנהל ה"ג'וינט" באירופה, עושה צדק היסטורי עם האיש ופועלו, כאחד האנשים המרכזיים בהצלת יהודים באירופה בתקופת השואה

רות בקי-קולודני. הוצאת מודן, 322 עמ', 88 שקלים

כתיבת ספר על ג'ו (יוסף) שווארץ, מי שהיה מנהל ה"ג'וינט" באירופה, עושה צדק היסטורי עם האיש ופועלו, כאחד האנשים המרכזיים בהצלת יהודים באירופה בתקופת השואה. שווארץ היה מעורב במאות פעולות הצלה ועזרה בארצות רבות ברחבי היבשת, אולם שמו לא ידוע כמו שמם של ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפי יהודים בהונגריה ב-1944 (וכנראה שילם בחייו על פעולותיו), ושל ישראל קסטנר, שהיה אולי גדול מצילי היהודים אך שמו שנוי במחלוקת עד עצם ימינו. חוקרי קורות השואה ודמויות שפעלו להצלת היהודים הכירו היטב את שמו של שווארץ והעריכו אותו מאוד. טדי קולק, שהיה נציג המחלקה המדינית של הסוכנות במשלחת היישוב באיסטנבול, כתב עליו כי "הוא היה אחד האנשים הכי אינטליגנטים, הכי הגונים והכי מסורים שהכרתי בימי חיי".