למה נושא המפגש בין הנשים היהודיות לחיילים הבריטים נבלע בזיכרון הקולקטיבי כאילו לא היה?

"כי זה סוד. אסור לדבר על זה. זה נושא עדין. על האירוח לא מדברים, כי מי מדבר היום על שנות
הארבעים? על זנות ונישואים מעורבים הס מלדבר, כי זה כתם. אלה דברים שהחברה הישראלית
רצתה להשכיח. מה זה חשוב מה היה ומה הבריטים כן עשו או לא עשו? חשוב מה שאנחנו עושים
עכשיו. הנה, אנחנו, הישראלים החדשים, הקמנו מדינה, אנחנו מקימים תרבות חדשה, קודים חדשים,
שפה חדשה, הכל חדש. מי יתעד את חיי היום-יום בשנות הארבעים? הבנות האומללות שנדחו ונודו?
הגברים שלא רוצים לזכור, כי זה מבחינתם כתם? זה לא פרק מפואר בהיסטוריה היהודית, שכדאי
לפרסם אותו ולעמוד מאחוריו".

http://news.walla.co.il/?w=/0/529696

אם אני יודע זה סימן שלא הסתירו מאום אבל גם לא התגאו ופרסמו.

חברים, אנא לא לקחת ללב, זה קרה מזמן ואיש מן הכותבים בפורום לא היה מעורב. אם האשכול יעבור בשלום אצטט ספור רמת גני בנושא דומה שהועלה בתצורה 'לאומית גאה' ע"י קריניצי ובצורה קצת יותר 'ג'מעאית' בספרו של מילנר.

הכתבה היא כמובן פופוליסטית ואם חלק מן הציטטות מקורן במחקר אז גם הוא קורץ באותו כיוון.

מה שקיים מימי ימימה קיים היה גם בשנות הארבעים ואפילו נותרו עוד נושאים לעבודות מאסטר כגון השימוש בסמים בשנים שטרם מדינה, ספסרות יהודית, נוכלות עברית, אלכוהוליזם ציוני ואפילו פוליטיקה מפלגתית.
באופן מפתיע ושלא כמנהג אומות אחרות - רוב הנושאים הנ"ל לא הוכללו במגילת העצמאות.

כנראה...שזה תמיד קרה בארצות בהם שלט שלטון זר
מן הסתם...יש חיילים משועממים ונאים ובנות המקום המחפשות ריגושים

ראו כמה ילדים דרוזים בדואים וערבים עם עיניים כחולות וירוקות
ולא צריך להיות חוקר אוולוציה כדי להבין...

פתגם יידי אומר: "את ההיסטוריה כותב מי שמחזיק בעט"

וגבריאל גרסייה אמר: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".

האמת שלי משלבת את שניהם...

וקיראו בסיפרו של רם אורן, ימים אדומים, את פרשת אהבתם של שושנה, ביתו של דב בר בורוכוב, לתומאס וילקין, איש הבולשת הבריטי. סיפור אמיתי. לגבי העיניים הכחולות אצל הבדואים, ובכן, לדעתי אין המדובר בתוצאה של השתרללות, כבוד המשפחה היה תקיף ורצחני כאז כן עתה.הסיבה הינה מוצאם של צאצאי חלק מן השבטים, כמו שבט הסוועד הצפוני שלו שורשים בוסניים, כפי שהייה גזאר פחה.

ועודם כאלה, כאשר מגלים את מעשי הנערה.







........שבאמת נחוץ לדוב

בעיקר אלה גנים של הצלבנים.
תחת שלטונם היו כאן עשרות כפרים וחוות חקלאיות
שתושביהם היו אירופאים, ואלה ודאי לא הושלכו מהמזח בעכו
אלא נטמעו כבר קודם באוכלוסיה המקומית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי hagarblu וקיראו בסיפרו של רם אורן, ימים אדומים, את פרשת אהבתם של שושנה, ביתו של דב בר בורוכוב, לתומאס וילקין, איש הבולשת הבריטי. סיפור אמיתי.

ואגב, סופו של וילקין שנרצח (ולאלו שהמילה קשה עבורם: הומת), למרות שלא הייתה כל ידיעה כי מימיו רצח יהודי כלשהו. הוא אמנם עמד בראש החולייה הבריטית שגילתה את אברהם שטרן במחבואו, אך בשעה שהלה נרצח באותה דירת גג, שהה וילקין למרגלות הבית (כך העידה חברת לח"י).

ולעומת זאת, ראו זה פלא: שוטר בריטי אחר, שהתחתן עם יהודיה (שמאוחר יותר אף ירדה עמו ללונדון), אשר לפי עדות עצמו הוא זה שגילה את א"ש המתחבא בארון הבגדים והוא זה שזיהה אותו, ואחר כך אף היה באותה דירה בשעה שא"ש נרצח (ולפי דבריו, כולם ירו בא"ש, כמובן חוץ ממנו...), לא רק שהצליח לשרוד, עוד זאת שחברי העמותה המנהלת את "בית יאיר" אימצו בחום את גירסתו (שבחלקה התגלתה כשיקרית), ועד היום הם דואגים להנחילה (כולל אחד השקרים שבה) לדורות הבאים.

מחקרים, אבל קשה לפרסם, אז הציבור לא יודע

במזרח אירופה שהובאו בסוף המאה ה 19 לבתי זונות במאה שערים .

מה שנקרא " עניי עירך קודמים "....

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

לא תמיד היה כאן עניין של "הנעימו זמנם". אני מכיר מספר משפחות שבנותיהן התאהבו בחיילי בנות הברית , במהלך מלחמת העולם, נישאו להם, ירדו עימם לארצות הים, ואף הרחיקו עד למדינות אנז"ק.
מנגד, אני מכיר גברת בלונדינית, תכולת עיניים,שאינה צעירה כיום, אשר אינה מכירה את אביה, אך אימה סיפרה לה, שהיה שוטר בריטי.

.

ומוכר לי סיפור מסביבתי הקרובה על אחת תימניה, שהיתה ה"מוחזקת" של עורך אגדי של אחד העיתונים הגדולים, אשר התחתנה עם קצין בריטי ועזבה עימו.

אגב, בנה נושא את שם המשפחה של של העורך עד היום.

פשוט אוהבים סנסציות.
הזנות לא היתה קיימת רק בת"א. היא היתה קיימת בכל המקומות שהיו בהם ריכוזי צבא זר.
בחיפה, בנתניה וגם במקומות קטנים כמו בת-ים, למשל, שהיתה עיר קייט חביבה על הבריטים.
כנראה שמה שלא כותבים הוא שהמחתרות ניצלו נשים אלו כמקורות מידע וסוכנות ריגול וזה דבר שלא כל כך נעים להודות בקיומו.

מן הנכון להעיר כי הלח"י, בגליון ז' של 'החזית', טבת תש"ד, התריע על כך ['כתבים', א, טור 321]:

עשרות, מבין החיילות היהודיות יוצאות לשמד, ממירות את דת-ישראל ועוזבות את עמן. ואף-על-פי-כן ממשיכים לקרוא את בנות-ישראל להתגייס.