|
שאלה על ביצוע בלבנון מעט לפני של"ג שמתואר בספר "גוף שני" מאת עפר שלח
שאלה על ביצוע בלבנון מעט לפני של"ג.
עפר שלח בספרו "גוף שני" מספר שלח (שהתגייס לפלוגת נובמבר 77' בגדוד 202 של הצנחנים והיה בו גם מ"מ) על ביצוע בלבנון ככל הנראה משנת 80' או 81' בעת ששימש כנראה כסמ"פ חה"ן צנחנים. מישהו מזהה את הביצוע ויודע במה מדובר? האם הלוחמים שאיבד קשורים למבצע הנ"ל?
אני שואל משום שאם נצא מתוך הנחה שע"פ שלח עצמו הספר "הוא רק השלים את לימודי התואר השני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת והגיש כעבודת גמר רומן שכתב, "גוף שני". הספר, כדרכם של ספרים ראשונים, הוא סיפור אישי כואב המספר, בין השאר, את סיפור פציעתו הקשה. היומרות הספרותיות שלו אז היו מעורפלות. הן התמצו במלים "רציתי להיות אדם שכותב". שלח גם אומר בראיון כי "היו לי רגשות שליליים כלפי המלחמה הזאת וכלפי האיש שהגה ויזם אותה", הוא אומר היום, "אבל הפציעה היתה לא יותר מסיכון מקצועי. שנתיים קודם לכן איבדתי חמישה לוחמים קרובים והכאב אז היה גדול בהרבה".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0
בכתבה אחרת תאר את שירותו "עשינו צבא, אנחנו אומרים לעצמנו על ההר, ברגע של חסד. המבוגרים מאיתנו בכמה שנים חטפו את התופת של יום כיפור, הצעירים יותר נתקעו בלבנון ובשטחים, העשורים האפורים של הצבא. אנחנו היינו בשטחים אולי יומיים. התאמנו כמו משוגעים, הספקנו אפילו את האימון האחרון של הצנחנים בסיני, גנבנו פשיטות בלבנון כדי שנוכל לחזור הביתה בבוקר מלאים מעצמנו ולהירדם מול מבטי הערצה בטרמפים. היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע, אבל גם רוב אלה שהלכו לקצונה השתחררו חודשים לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. גם במלחמה עצמה, שאותה עשינו במילואים, ובכל מה שהיה מאז, זה איכשהו פסח עלינו. כשאנחנו מתכנסים עכשיו על ההר, רק יגאל שנהרג אחרי הצבא בתאונת דרכים חסר. גם זה, איכשהו, סוג של קסם."
תודה מראש
הפרק הרלוונטי מ"גוף שני":
הסיפור על היום שאחרי\ מאת עופר שלח
"הסיפורים רצים בתוכי ומתנגשים זה בזה. גלי. הם שועטים לכל הכיוונים כמו עדרי סוסים פראיים במרכזו של נחל הזמן. איני רואה אלא את צוואריהם, המציצים אלי לרגע מתוך רסיסי המים הניתזים באוויר. פתאום אני רואה כתם צבע, חלקת עור שנדמה שהנה אצליח לתפוס בה, אבל שוב ניגף בי סיפור אחר והודף אותי חזרה אל הגדה. אני מחפש את הסוס האחד. אני מחפש את הסיפור שכל העדר ילך אחריו. אני מחפש את האלוף, את האלף, זה שיחצה את הנחל בכיוון הנכון ואחריו כל שאר הפרסות, רגועות וצייתניות. אני מחפש את המושכות השמוטות אל הצד ומטלטלות על הגוף הדוהר, המושכות שמרגע שאתפוס בהן הכל יהיה קל ומובן. אבל שוב איני מוצא אותן. במקום זאת אני בוחר לי את הסוס הקרוב אלי ביותר. שוב אני מחפש את המטבע במקום שיש אור, ומוצא את הסיפור הקל מכולם. הסיפור על היום שאחרי. האוטובוס הישן, אוטובוס מן הסוג המוכר היום רק לחיילים ולנוסעים בקווים הפנימיים במושבי ההר, חרק והזדעזע במעלה הגבעה. לוחות המתכת שבדפנותיו התנגשו זה בזה ברעש, ולוא עצמתי את עיני וחרצתי משפט על פי הרעש בלבד, ודאי הייתי מדמה שהוא מטפס בצלעו של הר גבוה בהרבה. אבל עיני היו פקוחות לרווחה ולא רציתי לישון. זרם שקט של עייפות חלחל בתוכי ואני צפתי מעליו, ער ושליו. השעה היתה כמעט שש, והאפור הרך של השחר כבר פינה את מקומו לאור הבהיר, הקשה, של בוקר יולי.
במבט אל תוך האוטובוס מהמושב שמאחורי הנהג ולימינו, זה המקום השמור תמיד לקצינים, סמלים ושאר מורמים מעם, נראו ראשי החיילים העולים ויורדים מתוך שינה כבדה וערימות הציוד המושלך באי סדר בין הספסלים. במושב הזה ישבנו אורי ואני. אורי ישן, פניו שעונות כנגד החלון. אני ישבתי ברגליים פשוטות קדימה, כשעקבי נעלי מונחים על מעקה המתכת שליד הדלת. הנהג, לא מגולח ואדום עיניים, הסתכל בי דרך המראה וחייך. אז, בבוקר ההוא, יכולתי לשים את הרגליים שם או בכל מקום אחר. בבוקר שאחרי, הכל היה מותר. ואיפה היית אתה? היית רחוק משם, אבל ודאי לא ישנת. ידעת איפה אני אבל לא יכולת להיות אתי. סבב הגאווה של הקצינים היוצאים לפעולות פסח עליך הפעם, וכל שיכולת לעשות היה לחכות. לחכות ולספר לעצמך פעם נוספת את הסיפור המרגיע שמספרים תמיד. יכולת לחשוב על כל הפעמים האחרות, הפעמים בהן היינו יחד, ולברוא את הלילה הזה בעיני רוחך מתוך ניסיון הלילות האחרים. אולי, אמרת לעצמך, אפשר להבטיח ככה שגם הפעם תהיה אותה התוצאה ואנחנו נשוב להיפגש עם בוקר. כל הלילה ליווית אותי בדמיונך. אתה הרי הכרת את המראות. ראית את היעד הנשטף פתאום באש, את הדמויות השפופות הרצות אל הבית כשמטענים בידיהן, מרקדות על רקע ההתפוצצויות שמאחוריהן, ואת המבנה המתרומם לפתע, כמו נדהם מעוצמת הפיצוץ המרעידה את קרביו, וקורס בבת אחת. זה מה שראית וזה מה שסיפרת לעצמך, יושב לבדך ליד השולחן והטלפון באוהל, למרות שהפעם הכל היה אחרת, למרות שהפעם הייתי שם לבדי. חשבת על הטיפוס קצר הנשימה במעלה ההר, למרות שידעת שהפעם, שלא כבלילות האחרים, היעד רחוק מדי ואנחנו טסים אליו; רעדת מן הקור של מי הליטני, למרות שידעת שהפעם נעבור מעליו ולא בתוכו. חזרת אל המראות המוכרים האלה כמאמין החוזר בייאושו על פסוקו. אבל הלילה הזה היה אחר. אורי התעורר. הוא חיכך בלשונו היבשה בתוך פיו, מניע אותה כנגד חיכו בנסיון למחות את הטעם התפל של השינה. הסתכלתי בו. הוא עצם עין אחת והסתכל בי בשנייה, העצומה כמעט לגמרי. הנהג חזר וחייך. "היו כבר החדשות של שש?" שאל אורי. "לא," ענה הנהג במקומי. "עוד חמש דקות." "אבא שלי קם כל בוקר בחמש ומקשיב לבי. בי. סי," אמר אורי. "מהיום שהתגייסתי הוא כבר לא מאמין לחדשות." הסתכלתי בו וניסיתי לראות בתווי הפנים החזקים את האיש הכפוף היושב לבדו במטבח ומקרב את אוזנו אל הטרנזיסטור הקטן הלוחש באנגלית. למה הקשיב אבא שלי כשקם בחמש בבוקר וחשב עלי? "מעניין מה יגידו," אמר אורי באדישות, כאילו ניסה לסגור את הדלת שפתח בבלי דעת אל עולמו הפרטי. "כרגיל," אמרתי. אבל לאורי לא היה "כרגיל". זו היתה הפעם הראשונה שלו. ולי היה "כרגיל"? מאיפה ידעתי כל כך הרבה? לא ידעתי. הייתי עייף. קריינית הרדיו דיברה בשטף ובקול רם, כאילו היתה השעה שתים עשרה בצהריים ולא שש בבוקר. נוחי, קריינית. עכשיו בוקר. המלים התערבלו במוחי. ההודעה היתה באמת כרגיל. פשיטה, שטח קשה, מעוזי מחבלים, לכוחותינו היו נפגעים. אורי עצם את עיניו. "בני זונות," אמר. "דבר ראשון כשנגיע לבסיס תשלח את החיילים לצלצל הביתה," אמרתי. הוא חייך, בלי להפנות אלי את פניו. ליד הנהג, על המשטח שמתחת לחלון, היתה מונחת החולצה של דודי. הכתם שעליה כבר נקרש והתערובת של ירוק- זית ואדום כהה היתה עכשיו משטח חום מחוספס. אורי ואני הבטנו בחגור שמתחתיה. זה היה חגור מטופל ומפונק, שפאוצ'ים ואביזרים תפורים לו בקפידה. הנהג החליף מהלך והאט לקראת הרמזור. אורי עצם עיניים, ואחריו אני. חשבתי על ענת. לא על לשכב אתה או לדבר אתה. פשוט חשבתי עליה. חיה, נושמת, מסתובבת בדירה וכל לבושה החולצה הגברית הגדולה המגיעה עד לירכיה. האוטובוס עצר בבסיס והקבוצה הקטנה שלנו ירדה ממנו. התנועות של כולנו היו איטיות ורפויות. חגורים, נשק, פק"לים- הכל הונח על כתף אחת בלי סדר, כשהמוח העייף מתעלם מן הכאב שגרם המשקל הרב המונח על אותה נקודה בגוף. שאר הפלוגה כבר היתה בבסיס וחיילים בתחתונים ובחולצות טריקו מיהרו לצאת מן החדרים ולגשת אלינו. ראיתי אוותם סופרים אותנו ומנידים בראשם, ניגשים אל החברים שלהם ונוגעים בהם נגיעה קלה בכתף, כאילו אמרו "אתה פה ואני פה." אבל בי לא היה מי שייגע. הלכתי לאט והקבוצה השתרכה אחרי. החדר שלי נראה כמו לאחר הפצצה. כוסות פלסטיק כתומות וכחולות מלאות בקפה בגבהים שונים היו מונחות בכל פינה. על השולחן עוד היו תצלומי אוויר ומפות ופלקטים גדולים. עצרתי ליד המיטה, הסתובבתי שמאלה כשיד ימין אסופה לגוף וכל הציוד טס מהכתף ונחת על המיטה. התיישבתי לאט וחלצתי את הנעליים. הנחתי את המרפקים על הברכיים ואת הפנים בכפות הידיים וחיכיתי שהחדר יפסיק להסתובב. כשפקחתי את העיניים ראיתי את הקצה המחודד של השולחן, מטר אחד ממני. מנשה הטבח דפק בדלת ונכנס. הוא הניח קנקן קפה וכמה עוגות על השולחן. בדרך החוצה הוא הסתכל בי מזווית העין, כאילו חשש להפנות אלי את פניו. חייכתי. הוא יצא וסגר לאט את הדלת. "מנשה," קראתי. הדלת נפתחה בבהילות. "תגיד לסגל שייכנס לכאן," אמרתי. הם נכנסו כמעט מיד, כאילו חיכו כולם מעבר הדלת. המעטים ששבו משם גררו רגליים בתוך נעליים שרוכות למחצה והתיישבו זה ליד זה על הספסל הקרוב אלי. אלה שבילו את הלילה בציפייה היו מגולחים ולבושים והמבטים שלהם היו חדים ונכונים. נזכרתי בסגן אלוף שאמר לפני הביצוע "את הדרגות שלי אני מניח לו כאן על השולחן אם הוא משאיר אותי בכוח החילוץ." "גיבורים," אמרה אפרת. חיבקתי אותה מאחור והכתפיים שלה ברחו קדימה, מתחמקות ממני. "טוב," אמרתי וכולם צחקו. "אני יודע שכולנו רצינו שהביצוע יהיה ביום חמישי כדי שנוכל לצאת הביתה כמו בני אדם. אבל זה לא הלך."
"אז לא יוצאים הביתה?" שאל מישהו בדאגה. ושוב שמעתי את אותו צחוק מתוח. נזכרתי איך אחרי התדריך האחרון שאל אותי דרור ברצינות גמורה אם למרות העובדה שהביצוע התקיים ביום ראשון ישמרו על המסורת ואלה שחוזרים יצאו הביתה למחרת. אחרי שהורדנו את דודי ואת הפצועים, גם את דרור, בבית החולים, היינו ששה אנשים במסוק הגדול והריק. הורדתי את האוזניות והתיישבתי על המדרגה שלפני תא הטייס. החמישה התכנסו אלי כאפרוחים. איש לא אמר מלה. לבסוף נגעתי בקסדה של אורי ואמרתי לו בקול רם מעל לצוויחה המעצבנת של המנועים "אני חושב שהרווחנו את היציאה הזאת."
"יוצאים," אמרתי. "אבל הדבר הכי חשוב הוא להחזיר את הפלוגה למסלול הרגיל כמה שיותר מהר. אני לא רוצה שבוע של נסיעות כדי לבקר פצועים. זה יהיה שבוע אימונים רגיל."
"מה עם ההלוויה?" שאל אורי. "בתשע מסדר כוננות," אמרתי באותו טון, כאילו לא שמעתי השאלה. אורי הסמיק. "בתשע וחצי אני רוצה לדבר עם הפלוגה. בעשר וחצי כל הצוותים יוצאים לפי התכנון, חוץ מהצוות של אורי, שייצג את הפלוגה בהלוויה. משם אתם נוסעים ישר לבקעה, כמו שתכננו." הם קמו לצאת. "עוד דבר," אמרתי, וכולם הסתובבו בבת אחת. "בתשע וחצי כולם, כו- לל כולם, מגולחים ומצוחצחים, ומי שמגיע לו שיהיה לבוש בבגדי א'." שמעתי את עצמי אומר את הקלישאות האלה ולא יכולתי להתאפק ולא לחייך. אחר כך ישבתי על המיטה וטענתי את המחסניות הריקות. הכדורים היו מפוזרים על המזרון ואני הרמתי אותם אחד אחד ולחצתי אותם אל תוך המחסנית. מדי פעם עצרתי וליטפתי את השקע שבראש הבוהן, גומה קטנה בתוך העור הקשה והדהוי, קהה מרוב לחיצות על התרמילים. הגליל היה מונח בראש המיטה. על קצה הסתרשף היה כתם של אדמה, ואני הבטתי בו ונזכרתי איך הנמכתי את הרובה עמוק לתוך הבור וצעקתי לעצמי בראש "נמוך! נמוך! אתה עם הפנים אל הפצועים!" בזמן שהנשק רקד בידיים שלי ופלט את הצרור הארוך אל תוך הדמות הלבנה שבתוך הבור. תהיתי אם אחד הכדורים פגע אולי בקלצ'ניקוב שלו, ואולי במחסנית. האם המחסנית היתה ריקה? האם לפני כן היא היתה טעונה עד הסוף? ומה זה חשוב עכשיו? אפילו לא זכרתי את הקול שלו כשדיבר. "דחילקום," אמרה הדמות הלבנה שבתוך הבור. הקול היה יציב וברור, לא מתחנן. הטלפון צלצל. את זה אתה יודע. זה היית אתה. "אתה בסדר?"
"כן."
"אתה בסדר?" התעקשת.
"כן," אמרתי. "אתה בא ללוויה?"
"לא, אני לא יכול."
"אוקי," אמרתי. "אני אעבור אצלך ביום רביעי או חמישי."
"טוב. תכין לי את הכל מסודר."
"מה אתה חושב?"
"סע הביתה. סע תגיד לה שלום."
"ממתי אתה אומר לי מה לעשות?"
"מעכשיו. אל תעשה שטויות עד יום רביעי."
הייתי לבדי במקלחת. פתחתי עיניים בתוך הזרם החם וראיתי את הקיר ממול ואת עצמי במראה שעליו דרך קיר שקוף ומעוות. הדמות המטושטשת נעה קדימה ואחורה בתוך האדים. עצמתי את העיניים וחזרתי ופקחתי אותן. שוב הייתי מולי, חי ונושם עננים קטנים ולבנים, במרחק מטר אחד. בדרך מן המקלחת לחדר, לבוש במכנסיים קצרים ומרגיש את השמש על גבי, יכולתי לשמוע את הקולות מן החדרים. מישהו אמר "ואז הוא צעק לנו..." ואני כמעט נעצרתי להקשיב, אבל חייל עבר מאחורי ומשכתי מיד ללכת בלי לשמוע את ההמשך, מחייך לעצמי במבוכה. התלבשתי לאט, מחזיק את השפופרת בין הכתף והאוזן. אבא היה שקט ורגוע כרגיל, ולא יכולתי לנחש אם שמע משהו קודם או לא. ארבע שנים הם שמרו אותי בחוסר הידיעה המבורך הזה. כמה הכל נראה פעוט וטיפשי עכשיו מול המראה שלהם, ממתינים לצלצול. "אני אנסה לבוא בצהריים," אמרתי. "אני אבוא אליך למשרד."
"אתה בסדר?" שאל אבא. הוא התכוון למשהו אחר לגמרי.
"כן," אמרתי. "הכל בסדר." עכשיו צלצל הטלפון שמעבר לקו צלצולים ארוכים. לא רציתי שמישהו מלבדה יענה. לא היה לי כוח לבטא את שמה. "הלו?" קולה היה בדיוק מה שחיכיתי לו, המום ועמום משינה. "זה אני," אמרתי. "רציתי להגיד לך ש... אם תשמעי משהו, אני בסדר." ענת צחקה. "לך אני לא דואגת. לך לא יקרה כלום."
"מה?" נעלבתי. כשירדנו מהמסוקים אחרי הכל, הלכנו אורי ואני בין כלי הטיס הדוממים והמשאיות וערימות הציוד שבקצה המסלול. 'הלכנו' אינה המלה הנכונה. האדרנלין עוד מילא את כל עולמנו, עוד שחינו בו עד כדי כך שלמרות הנעליים הכבדות הלכנו כמו על קפיצים, כל צעד הרים אותנו יותר גבוה באוויר. "מסטול מהמלחמה", כתבו החיילים של מייקל הר בוויטנם על הקסדות שלהם. זה היה רק אפס קצה של המלחמה, אבל מספיק כדי להבין. "לא יראה לי מוזר," אמרתי לאורי, "אם עכשיו יקבלו אותנו ראש עיריית חיפה וכל הבחורות היפות בעיר, כולם, כולל כבוד ראש העיר, לבושים בבגדי ים ועם זרי פרחים על הצוואר, והוד מעלתו יציע לנו את היפה בכולן, לפי בחירתנו, ליום של תענוגות."
"רק אחת?" שאל אורי. ועכשיו היא לא דואגת אפילו. וקבלת הפנים שלי, מה יהיה עליה? "אני אבוא בערב," אמרתי. "אני אוהב אותך." ענת הבינה. "אני אהיה פה," היא אמרה. גם זה היה הרבה. רק חודש לפני כן שילחה אותי בפעם האחרונה. הפלוגה המתינה מתחת לעצים. הקבוצה הקטנה שבצד בלטה לא רק בגלל מדי א' היפים על רקע בגדי העבודה המוכתמים של כל האחרים. הי גם משהו בפנים שלהם, ברק עייף בעיניים ששידר לאחרים את הלילה שעבר לא פחות משעשה זאת הקול העייף שלי. "על מה אספר להם," חשבתי. "מה כבר יש לי לספר."
"היעד היה רחוק מהרגיל והלילה קצר כרגיל," אמרתי, "ולכן נכנסנו במסוקים ולא ברגל. וזה פחות או יותר הודיע לכולם שאנחנו באים. והם ידעו." לא סיפרתי על האר. פי. ג'י שרדף אחרי המסוק השני כשזה התרומם מן הקרקע ואיך ידעתי באותו רגע שהלילה הזה יהיה שונה מן הלילות האחרים. לא סיפרתי על הצרורות הקצרים מכל הכיוונים שליוו אותנו כל הלילה, צרורות שלא כוונו אלינו אלא בעיקר לשמיים, כאילו ניסו לומר לנו "גם אנחנו פה. בואו." הם נורו כמעט באותה תדירות, כמו היו שדר מורס מסתורי או תיפוף מרוחק בג'ונגל המעיר את הלוחמים לקרב. אולי היה הקצב צריך לגבור עד להלמות מטורפת כשטיפסנו אל היעד. אבל הוא לא השתנה, והיריות עדיין נשמעו כמו פס- קול מרוחק וסדור. "כוח החוד נתקל בדרך בשני מחבלים והרג אותם." אתה נשמע כמו בחדשות, חשבתי. אבל איך אפשר היה לספר על הרעד הפתאומי כשהעיר אותי צרור שנשמע מעבר לעיקול מן השלווה הקצובה של ההליכה. איך אפשר היה לתאר את הרעידה מהמותניים ומטה, הרעידה שמיעוטה פחד ורובה התחושה הזאת ש"משהו מתחיל", שההכנות נגמרו ועכשיו זה קורה. "אנחנו היינו באמצע הכוח וקיבלנו הוראה להתכונן לאיגוף." זכרתי את המח"ט עובר במהירות בין האנשים הכורעים ואת הקול שלו, מחוספס ומתון, קורא לאלי ולי מתוך החושך. זכרתי את הפקודות הקצרות שלי ואת החיילים החוזרים עליהן באותה לחישה- צעקה שחייל מסגל לעצמו. כמה קל יותר להיות מפקד. הקול שלך עצמך מווסת את החיים המזנקים לכל תא עם כל פעימה של הלב ומחזיר את הכל לשטחי האימונים ולמטרות הקרטון שאינן יורות חזרה. "לפני היעד עצרנו ונכנסנו להיערכות." בעוד הכוח הדומם כורע בתחתית הגבעה הקטנה ופקודות עוברות בלחש לאורך הטורים ומזניקות צללים חרישיים למקומם המיועד, פירטתי לפלוגה את הלקחים מהנחיתה וההליכה אל היעד. חזרה לנורמלי, אמרתי לעצמי. כמו תמיד, חשוב רק היה ומה אפשר ללמוד מזה. אבל רק אז זה נראה חשוב. לדברים החשובים באמת שאפשר ללמוד לוקח שנים, עד שהם הופכים מרטט עצבים לקבוצות סדורות של מלים.
שכבתי על האדמה והצבעתי לאורי על מיקום החוליה שלו. להרף עין, כמו בכל פעם מאז הפעם הראשונה, ראיתי את התמונה שלנו, אותך ואותי, כורעים מאחורי קו הרכס שמעל לליטני בביצוע הראשון שהשתתפנו בו. ראיתי את הפנים המיוזעים שלך מחייכים אלי מאחורי המא"ג ונזכרתי איך רציתי ללחוש לך ולי: "תחשוב על זה. מאחורי קו הרכס הזה ישנם בני אדם. הם ישנים עכשיו או שומרים או חושבים על אני לא יודע מה. והלילה הזה הוא הלילה האחרון בחיים שלהם. הם חושבים עכשיו אולי על מחר אבל מחר לא יגיע אליהם. ורק אנחנו ואלוהים יודעים את זה. אנחנו ואלוהים סופרים לאחור את הדקות האחרונות שלהם." אבל אני לא אמרתי לך את זה אז. פחדתי. זכרתי גם את המשך של המחשבה: "יכול להיות שזה גם הלילה האחרון בחיים שלנו, אבל את זה לפחות אף אחד לא יודע. חוץ מאלוהים. לאף בן אדם אין את הכוח הזה עלינו." לא אמרתי לך כלו ולא ידעתי מה אתה חושב. ראיתי לנגד עיני את השומר הלבוש בשכבות עבות של בגדים פשוטים (הפשיטה ההיא היתה בינואר) קופא בחוץ וכמה, כמונו, לחום, לשינה ולאשה. אחר כך נעלמה המחשבה ואני הנחתי את היד שלי על הכתף שלך ונגעתי בה. ועכשיו זכרתי את כל זה, כמו בכל פעם מאז הפעם ההיא. עכשיו הזכרון של הרגע ההוא הבהב לרגע בראש שלי ונעלם מיד, בעוד החיילים שלי כורעים לידי, מסתכלים בי ובקו הרכס, ומחכים. המח"ט עשה תנועה קטנה ביד והתחלנו לטפס במהירות ובשקט במעלה הגבעה. "החוליה של אלי היתה מצד שמאל," הצבעתי על הפלקט הגדול, "שלי במרכז ושל אורי מצד ימין. התכנון היה פשוט: אורי מגיע לכאן," המקל נדד על הנייר והגיע אל תלולית החול הקטנה, "ואנחנו מסתערים על הצריף והעמדה בבננה שמאלית." ואז קצר הצרור את ראשי העצים. "קדימה," צעקתי, "אורי למקום!" המא"ג שמימיני התחיל לנבוח ואנחנו רצנו קדימה וירינו. מטר אחד. במרחק מטר אחד משמאלי צעד פתאום דודי צעד לא- רצוני לאחור ונעלם מטווח הראייה שלי. הסתכלתי שמאלה וראיתי שהחוליה של אלי לא מתקדמת. נשכבתי במהירות והוצאתי רימון. "אלי!" צעקתי כשפגע הגוף שלי באדמה. שתי שניות של דממה. כל כך הרבה דברים קורים בשתי שניות. "הם פצועים או שהם מדלגים ומתכוננים להסתער עכשיו ואם הם פצועים אני חייב לזרוק את הרימון ואם הם מדלגים אסור לי לזרוק אותו ואם אני זורק אני הורג עכשיו את כולם ולמה לעזאזל אף אחד לא עונה והנה קיבינימט אני זורק אותו."
"רימון!" צעקתי. הרימון התווה קשת שבורה בדרך אל הצריף. אף אחד לא התרומם. "הם פצועים," חשבתי. "הם לא יקומו." הרימון התפוצץ וחלק מהרסיסים עפו מעלינו ושוב החריד את הצמרות. אני הייתי על הרגליים, כאילו שאבו אותי הרסיסים החולפים מן האדמה. "כל הכוח," צעקתי והסתכלתי באורי. הוא ואני היינו עכשיו כל הכוח. "קדימה הסתער!" טסנו קדימה. גליל צרח על יד האוזן שלי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "שיפסיק כבר לירות הוא הורג לי את האוזן" אבל כמעט מיד היינו ליד הצריף. בתוך הבור שבדרך, הבור שאיש לא ראה בתצלומי האוויר, השתופפה הדמות הלבנה וחיבקה את הקלצ'ניקוב. למה הוא לא ירה כשחלפה הנעל האדומה כמעט מעליו? נפצע מהרימון? היה בהלם? נגמרה לו התחמושת? למה הוא לא המשיך מטר אחד שמאלה? קירות הצריף היו עשויים מפח והיינו חייבים להיכנס מבלי לירות. החלפתי מחסנית. אורי חיבק אותי מאחור והחיילים חיפו ובשנייה היינו בפנים. הצריף היה ריק. בפנים היו שתי מיטות וקצת ציוד. מטול אר. פי. ג'י נשען על הקיר בפינה, והפצצה שבתוכו הצביעה אל התקרה. האם קמה הדמות הלבנה מן השקע המבוהל שבמרכז המטה, חטפה את הקלץ' ורצה החוצה? האם המתינה כל הזמן בחוץ, מלאך מותו הלבן של דודי הממתין לפגישה? יצאתי החוצה. החיילים השוכבים הסתכלו בי. לתוכנן של הפקודות לא היתה כל חשיבות. הקול המוכר והידיעה שיש מי שיחלק פקודות הם שהחזירו אותם למדרגת החיה המאומנת. ומה אני הייתי? חיה מאומנת עוד יותר. "אתה בסדר?" הקול מחוספס שבא מן החושך החזיר את הדופק שי למקום. זה היה המח"ט. הכל היה בסדר. "כן," אמרתי. "אבל אני חושב שאלי פצוע."
"הנה השמוק שדפק אתכם," אמר המח"ט, ואז ראיתי לראשונה את הדמות הלבנה. הוא היה מכווץ בתוך הבור וחשבתי שהוא מת. לא ראיתי כלום חוץ מכתם לבן מטושטש בתוך חור באדמה. למה הוא דיבר? הוא ידע שאנחנו מדברים עליו. עמדנו ממש מעליו, עם הפנים אליו. איזו פקודה עברה מן המוח שלו אל מיתרי הקול ושרירי הלסת וגרמה לו לדבר? זו לא היתה גניחה של פצוע שממילא הולך למות. "דחליקום," אמרה הדמות. המחסנית היתה חדשה וזה היה הצרור האחרון לאותו לילה. שנים עשר כדורים. ספרתי. היריות באו עכשיו מכל הגבעות שמסביב. הן היו רחוקות ולא היה טעם לירות חזרה. "אורי," אמרתי בשקט, בתוך הדממה הגדולה שאחרי הצרור, "תארגן אותם להגנה ותגיד להם לא לירות סתם." הכדורים חלפו מעלינו בשריקות המוכרות. המח"ט עמד, ואני לידו. "אני לא אשכב עד שהוא לא ישכב," חשבתי. החיילים הסתכלו על שנינו והיום נדמה לי שהם חייכו בחושך. המח"ט הלך משם ואני נשארתי עומד. ספרתי את החיילים השוכבים ופתאום הבנתי כמה מהם חסרים. הסתובבתי והלכתי לכיוון הפצועים. הם שכבו על הארץ בקבוצה מכונסת,ף כמו כוכב בציור של ילד, השולח קרניים לכל הכיוונים. הרופא והחובשים טיפלו במישהו, ששכב על אלונקה וגנח. "אלי," אמרתי בשקט. "הוא כאן," אמר אחד מהפצועים. למה לכל הרוחות הוא לא עונה? אלי שכב על האדמה והביט ביד שלו. אי אפשר היה לראות כלום בחושך, אבל הוא המשיך לשכב שם ולהסתכל על היד, כאילו רק הוא והאצבעות השבורות שלו קיימים בעולם. נראה שהוא שוכב כך מהרגע שהכדור ריסק את האצבעות. רכנתי מעליו, הוצאתי את הפנס מהחגור שלי, כיסיתי אותו בכף היד ודלקתי. שתי האצבעות האמצעיות נטו שמאלה בזוית משונה. לא ראיתי הרבה דם. הפצוע שעל האלונקה קילל וירק דם במנות גדולות. "אתה פצוע בעוד מקום?" שאלתי. אלי הניד בראש לשלילה. הוצאתי תחבושת מהחגור וחבשתי את האצבעות שלו. הכדורים המשיכו לקצץ את הצמרות, והעצים המשיכו לסבול בשקט. התרוממתי והסתובבתי אחורה, ואז נתקלתי ברגליים. "מי זה?" היתה המחשבה הראשונה ואחר כך "הוא לא יכול להיות מהחבר'ה שלי." ו"למה לא מטפלים בו?" ורק אז הבנתי שאין במה לטפל. דודי שכב על הגב. המבט שלי עבר מרגלים ועד הראש ולא גילה כלום, אבל כשהגעתי לפני התרוממה פצצת תאורה מעלינו ויכולתי לראות במטושטש את החור שבמקום העין השמאלית ואת הצד השמאלי של הפנים, שהיה מרוסק ונפוח. אבל לפני שהספקתי להבין מה אני רואה כבתה פצצת התאורה ודודי נשאר שוכב בחושך. הנעל שלי פגעה בנעל שלו והרגל כולה זזה. גם אחר כך כשהעמסנו אותו על האלונקה והורדנו אותו מהגבעה והטסנו אותו במסוק והורדנו אותו בבית החולים, הוא זז רק כשהזיזו אותו והיד שלו התרוממה כשמישהו תפס לו בשרוול והרים אותו על האלונקה ואחר כך נפלה שוב והוא לא עשה כלום אם לא עשו לו אותו, ואני חשבתי שגם הפעם לא ראיתי בבירור את הפנים של אדם מת אבל ראיתי את המהות שלו והמהות שלו היתה חבילה לא ברורה שלא זזה אלא אם כן הזיזו אותה. "וזה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד," אמרתי לחיילים. "גם פצוע יכול וצריך לתפקד. גם כשאתה מרוכז בעצמך ובכאב שלך אתה צריך למלא תפקיד. גם אם זה נראה לא טבעי ולא אנושי." אורי הסתכל בי מהצד. הפצועים שיכלו ללכת ירדו במורד בדממה. חלקם עוד סחבו את הציוד שלהם. דרור הלך לידי, היד הפצועה שלו עדיין צמודה למא"ג, שאותו סירב להוריד. הוא הסתכל בי ואני, אחרי מבט קצר, לא יכולתי לסבול יותר והפניתי את הראש. אלי הלך מהצד השני. על הפנים שלו עדיין היתה אותה הבעה אטומה. על האלונקה שלפני המשיך הפצוע לקלל בקול רם בכל מיני שפות. המח"ט קרא לי מן החושך. "תעלה על המסוק הראשון עם הפצועים ועם הכוח שלך ועוף מפה," אמר. חייכתי אל אורי אורי בפה עקום. "ראשון רואים שני חוטף," אמרתי לו בלחישה ואורי כיסה את הפה בכף היד וצחק. "יש שאלות?" הפלוגה ישבה בשקט. איש לא שאל דבר. המסוק הגדול התרומם מעל לפקעות הלבנות של תותחי הנ"מ ופנה מערבה. מעל הים נעשה הקול של הטייס באוזניות שלי פחות מתוח. עכשיו הוא דיבר אלי ולא אל טייס המשנה, ואני עניתי לו בפיזור דעת. דרור ישב קרוב אלי. הוא הסתכל בי הצביע על בעיניים על האצבעות שלו ועשה עם הפה תנועה של "כואב". הפניתי את הראש חזרה החוצה, אל הרוח החמה שנכנסה דרך החלון הפתוח, וחשבתי על אבא שלי. "תנסה לזכור באמת, אמר אבא. "אל תחשוב. אל תגיד מה שאתה חושב שאתה זוכר. תנסה לזכור באמת." אחר כך נחתנו ברחבה שלפני בית החולים והורדנו את האלונקות לתוך הלובן המסנוור של הזרקורים. העגלה שעליה השכבנו את דודי קפצה מעל בור קטן והראש שלו הטלטל ונשאר שמוט לימין, מציג את הפצע המכוער שלו לעיני כל מי שרצה להסתכל. אחר הצהריים נסעתי דרומה בטנדר עם אפרת ואורי. אתה זוכר את אפרת הפקידה של המח"ט. כשהסתיימו התחקירים לפנות בוקר, כשהציוד של החיים והמתים כבר הועמס על האוטובוסים והנהגים חיממו את המנועים, ראיתי אותה יושבת על אבן ומסתכלת אל תוך הורוד- הכחול הקיטשי שבמזרח. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה מאחור. "נהנית?" לא הייתי מוכן למרירות שבקול שלה. "אתם אוהבים את המשחק הזה." היא לא נתנה לי לברוח. "גיבורים. ועכשיו הוא מת ומי יודע מה יהיה עם השאר ואתם מסתובבים עם החיוך הטיפשי הזה על הפנים." הדברים שלה והצבע של השמיים והעייפות גרמו לי להרגיש שאני נמצא בתוך סרט תורכי ישן, ובהדרגה השתכנעתי שזה נכון. "מטומטם," היא אמרה. "אני אוהבת אותך, מטומטם." ועכשיו נסענו בטנדר דרומה. אני נהגתי ודיברתי אל אורי מעבר לראש של אפרת שישבה בינינו. הנוכחות שלה והצורך לפייס אותה ריככו אותנו, ואנחנו חזרנו לסגנון הרגיל- בדיחות קצרות וסיפורים שעברנו יחד ולחוד ודיבור בריש מתגלגלת כמו רס"ר אחד שכולנו פגשנו פעם. אפרת צחקה בקול רם. היד שלה היתה מונחת על הרגל שלי, קרוב לברך, ומדי פעם היא לחצה את הרגל לחיצה חזקה. בבית הקברות היא עמדה לידי. המשפחה הלכה אחרי הארון ובכתה בקול. בחוץ פגשתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. היו הרבה בדיחות באוויר, חיבוקים וצחוקים, אבל אפילו את ההווי הזה לא אנחנו המצאנו. בפנים היה שקט, ורק הבכי של ההורים התחזק כל הזמן. "רק הורים יודעים מה זה לאבד," חשבתי. נזכרתי במבט של אבא כמה שעות קודם לכן, במשרד שלו, בזמן שהקול שלו הדריך אותי בשאלות שרק הוא ידע לשאול. הוא התרכז בעיקר בשתי השניות ששכבתי על הארץ וחיכיתי לתשובה של אלי. אז לא הבנתי את זה, אבל היום אני יודע. אלה היו שתי השניות עליהן דיבר אתי פעם, שתי השניות בהן ירדתי למקום הקבוע והאופניים שלי לא היו שם. "תראה איזה בית יפה יש לו עכשיו," אמרה אפרת. שוב נשמע הכל כמו איזה סרט. ושוב, כשחיבקתי אותה חשבתי רק על הגמישות החמה של הגוף שלה. אחר כך הורדתי את אפרת ואורי כל אחד ליד הבית שלו ונסעתי צפונה. אורות הדרך התלכדו בין מצמוצי העיניים שלי לפס צהוב מתמשך, והרעש של המנוע היה כמו זמזום מרדים ורחוק. חשבתי לנסוע לחיפה לבקר את הפצועים, אבל בפנייה המוכרת סטה הטנדר בכבדות ופנה ימינה. הנעליים שקלו טון על כפות הרגליים שלי. הטנדר טיפס בעליה, שוב פנה ימינה ונעצר. ענת פתחה את הדלת לבושה בחלוק המקלחת הלבן שלה. השיער הארוך והלח שלה היה מפוזר על כתפיה והמים עשו את הצבע שלו כהה וחם יותר. מתחת למצח הגבוה העיניים היו כמעט חומות לגמרי. זה היה סימן טוב. רק נשיקה אחת היא נתנה לי. הפה היה פתוח למחצה, איפהשהו בין חברות לתשוקה ומספיק משניהם. שמתי את הראש בין הכתף והצוואר ונשמתי עמוק, אני לא זוכר כמה זמן. היא הסתובבה, משכה את הזרועות שלה לאחור ולקחה את כפות הידיים שלי בשלה. הנחתי את הפנים על החום המחוספס של החלוק והלכתי. ליד המיטה היא הסתובבה שמאלה ואני נפלתי קדימה, הרגליים פשוטות מחוץ למזרון. ענת התיישבה על המיטה וליטפה את המצח שלי בקצות האצבעות. שמעתי אותה אומרת משהו ואחר כך היה חושך." (הפרק הראשון בספר "גוף שני" מאת עפר שלח)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-12-2010 בשעה 00:30.
|
ראשי
צ'אט
26-12-2010, 00:07
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
