האם ישנו ספר / מחקר / מאמר - העוסק בתעלומת מותו של מגלה "אם החיטה"?

ולמי "זכות ראשונים" בהשערה כי הלה נרצח, כדי לחסוך "טראבלס" מיותרים למצפון הבריטי?

מאז מותו (לפני כמעט תשעים שנה) נפתחו כמה ארכיונים, ובכל זאת לא מצאתי ברשת פרטים ממשיים על הארוע, מלבד המשפט הסתמי על העלמות המטוס "בנסיבות מסתוריות".

עקרי הדברים היו כי אהרונסון הגיע לשדה התעופה ושם נמסר לו כי בשל מזג האויר הסוער התבטלה הטיסה. אהרונסון התעקש והפעיל את קשריו בכדי להורות לטייס לצאת לדרך וכי לא היה זה המטוס היחיד שאבד באותו יום. התאור אינו תואם להתנקשות מכוונת.

ואפשרות נוספת הינה בספר 'ספורי מושבות' של ענר שקראתי ביעף בשבוע האחרון.


מצטער על התשובה הלא מדוייקת בעליל, ככה זה 'עם הגיל'

"זהה את הסוס" עם "מי רצח את אהרון": מה היה שם סוסתו?

ובאותו ענין - ראיתי פעם ברשת סדרת תמונות לא רעה שהוא צילם עת ערך מסע בארץ ישראל. לא מצליח למצוא את זה שוב (רציתי גם להראות לכם את הסוסה). מי זוכר איפה הן, התמונות ההן?

ואם אפשר להוסיף סיפור קטן אודות אהרון וסוסים:


http://www.planetnana.co.il/o-e/s4/s4.htm

זה היה אלכסנדר, אחיו שכנראה גנב לשמואל את הדרכון הספרידי אותו קיבל כאות תודה והוקרה על השבחת הסוסים עבור הספרדים, ואז פשוט הוא ואחותם רבקה ברחו ללחו"ל ערב המלחמה.
שמואל, כך אומרים מעולם לא סלח לו.
אפילו שחזר עם כקצין בריטי ועם פנסיה נדיבה, ואפילו שהיה בעל ממון וקרקעות ....
ואפילו שהיה אמון על סיפור המשפחה.....
שמואל לא סלח.

על אלכסנדר אהרונסון ב'ארץ הצבי' http://www.faz.co.il/story_4923

לא קראתי את הספר אבל סביר שיש שם מידע נוסף בנושא משפחת אהרונסון
קטה מהספר על ניל"י
http://www.bahurbooks.com/Page.asp?PiD=0.8&id=73
קטע על אלכסנדר אהרונסון מהספר
..."אלכסנדר אהרונסון הועסק על ידי המודיעין הבריטי בירושלים. כשאיתן בלקינד, שנמלט מגזר דין מוות בדמשׂק, חזר לארץ, זימן אותו אלכסנדר לירושלים והציע לו עשׂרת אלפים פרנק בתנאי שיחתום על הצהרה שאין לו ולא יהיו לו תביעות כספיות נוספות נגד משפחת אהרונסון ונגד הממשלה הבריטית. בלקינד השיב שערך את עבודת האיסוף למען היישוב היהודי לא בשביל משפחת אהרונסון או בשביל השלטון הבריטי; הוא נזקק נואשות לכסף לשיקום המשק (שנבזז על ידי תושבי ראשון־לציון בעת שהוא ומשפחתו ישבו בכלא דמשׂק), לקח את הכסף וחתם על ההצהרה. כשחזר אלכסנדר אהרונסון לזכרון־יעקב ניסה להתנכל לד"ר הלל יפה. תקופה מסוימת נהנו בני משפחת אהרונסון ממעמד חברתי גבוה ומתמיכת השלטון האנגלי. אחר כך נעשׂתה קירבתם מביכה. ביתם הפך למוזיאון. איש מבין איכרי זכרון־יעקב לא קרא לבתו נילי."...

במאמר של אורי קציר: "עלייתו והתפוגגותו של אלכסנדר אהרנסון", שמוזכר באשכול הזה
יש צילום של משפחת אהרנסון . גב' מרב אוצרת הארכיון בבית אהרנסון מדייקת בכיתוב שמתחת לצילום

במאמר של אורי קציר: "עלייתו והתפוגגותו של אלכסנדר אהרנסון", שמוזכר באשכול הזה
יש צילום של משפחת אהרנסון .

עומד, הבן הבכור: אהרן אהרנסון.
מימין לשמאל: האב: אפרים פישל אהרנסון, חיים אברהם (בעלה של שרה אהרנסון), האחים: צבי אהרנסון, אלכסנדר אהרנסון
יושבות: האחיות שרה ורבקה אהרנסון
- אינו מופיע בצילום: שמואל (סם) אהרנסון, האח הנוסף. וכן נעדרת האם מלכה אהרנסון שכבר לא היתה בחיים במועד הצילום.
גב' מרב, אוצרת בית אהרנסון, מציינת בעקבות המאמר:
"כאוצרת בית אהרנסון מוזיאון נילי, נתקלתי במאמר אודות אלכס אהרנסון. ברצוני לציין את הרצינות בה נכתב המאמר אם כי איני בטוחה (ואבדוק) בדיוק כל הפרטים המופיעים בו.
כמו כן הערה קטנה: הכתיבה הנכונה של שם המשפחה הינו אהרנסון (ללא חולם) Aaronsohn"

לגבי נסיבות מותו של אהרון אהרונסון . אורי מילשטיין (אני מבין שיש חוקרים שלא תמיד מקבלים את דעותיו), כותב בפוסט שלו באתר "ארץ הצבי" על מקרה מותו של אהרון אהרונסון הדומה למותו המסתורי של עמירם ניר:
"אגב, מוות דומה לזה של עמירם ניר, פקד את אהרון אהרונסון אחרי מלחמת העולם הראשונה בנסיבות דומות. גם אז לכל הצדדים היה מניע לחסלו וכל הצדדים יכלו להרוויח ממנו."

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דובושכהן לגבי נסיבות מותו של אהרון אהרונסון: אורי מילשטיין (אני מבין שיש חוקרים שלא תמיד מקבלים את דעותיו), כותב בפוסט שלו באתר "ארץ הצבי" על מקרה מותו של אהרון אהרונסון הדומה למותו המסתורי של עמירם ניר: "אגב, מוות דומה לזה של עמירם ניר, פקד את אהרון אהרונסון אחרי מלחמת העולם הראשונה בנסיבות דומות. גם אז לכל הצדדים היה מניע לחסלו וכל הצדדים יכלו להרוויח ממנו."

מעניין מי הם "כל הצדדים" עליהם כותב מילשטיין.

לי ידוע רק על צד אחד, הבריטי - כפי שכתבתי בהודעה הפותחת אשכול זה - והשערה זו באה בדפוס כשאורי מילשטיין היה בן 3.

ולמעשה, עוד שנתיים קודם לכן - כשאורי הנ"ל עדיין בחיתוליו - כתב אברהם שטרן הספד על אנשי "נילי", אשר "לחמו ונפחו נפשם במדבר, בים ועלי גרדום", כאשר במילה "בים" כוונתו, ככל הנראה, למותו של אהרן אהרנסון. זכור לי שאף ראיתי באחד המקורות (כרגע איני זוכר היכן) שא"ש הזכיר במפורש (בשיחה בע"פ?) את רציחתו של אהרן ע"י הבריטים, כלומר, שהמקור לדעה זו הנדפס בפרסומי הלח"י - בשנת 43' (שנה אחר רציחתו של א"ש) - מקורו בהגיגיו של א"ש.

ועדיין איני יודע האם לא"ש שמורה "זכות ראשונים" בהשערה זו, וכבר מסופקני אם מאשכול זה תצמח תשובה לשאלה שבכותרתו.

ברשותכם, אני חוזר לאהרון:
א. התמונות שכתבתי עליהן. אין לי ספק שאתם מכירים אותן. תמונות שהוא צילם "משוט בארץ" בתחילת המאה העשרים. מישהו?

ב. יש סיפור מקסים על הבתים הראשונים של מטולה, שנבנו עפ"י מיטב מסורות הבניה הערביות המקומיות, אך המתיישבים הרומנים סרבו להכנס אליהם. עד שלא "חיפשו" את הבתים לבתים אירופאיים-קולוניאליים, הם לא אוכלסו. עדיין ניתן לראות שם את הבתים הללו, גבוהים מאד, עם קשת מחודדת בחזיתם, וגג רעפים שבעליל נראה מודבק. האגדות טוענות שתחת גגות הרעפים הללו מסתתרות כיפות.
האם אהרון אהרונסון היה הפקיד הראשי של הברון לעת בניית מטולה? האם הוא אחראי למעשה הארכיטקטוני עליו כתבתי?

[מתוך עמ' כ"ד בספרו של הרצל 'נסיכות דרקונים בפלשתינה']

התמונות מצויות ככל הנראה בארכיון בזכרון בחטיבה המסמכים השניה.

תמונה אחת מן המסע - הרי היא בעיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/997845.html

האמת שזה לא 'סיפור נחמד' אלא סיפור אמיתי והוא מאוד משמעותי.
הגגות אכן הודבקו על הבתים המקוריים מכיוון שיק"א רצתה לחסוך בבנית הבתים וע"פ המכרז שהוציאו לבתים הייתה כיפה אורינטלית. המתיישבים מבחינתם התנגדו לכך ואף התנו את כניסתם לבתים בשינוי הגגות לגגות רעפים.

מי שכתב על הפרשה הוא פרופ' יוסי בן ארצי, לצערי אני לא זוכרת איפה פורסם, אולי ספר זאב ולנאי?
עוד מציין הפרשה הוא גיל גורדון שכתב על כניסתם של גגות הרעפים לארץ

א. כשכתבתי שהסיפור "נחמד", לא התכוונתי שהוא לא "אמיתי".
ב. מלחמת הכפות ברעפים התחדדה מאד בארוע הזה במטולה. הברון, דרך פקידיו, בנה כפות, אך המתיישבים דרשו רעפים. למה?
את טוענת שכיפות היו זולות יותר, ואם אני ממשיך את קו המחשבה הזה - המתיישבים רצו קצת יותר השקעה.
השלט המוצב ברחובה הראשי של העיירה, מציג זאת אחרת: המלחמה היתה מלחמת תרבות.
במקום אחר קראתי שהם סבלו, עת המתינו לעלייה למטולה, מגגות דולפים, וחששו שהכפות לא תספקנה להם את האיטום הנדרש.
אם כך - יש לנו שלוש גרסאות. האם את מוכנה להשבע שהסיפור "אמיתי"? איזה מהשלושה?
ג. כיון שהפן התרבותי הוא שמעניין אותי, הייתי מאד רוצה לדעת אם בגרסת "השלט במטולה", כשנאמר שהברון רצה בניה מזרחית-מקומית, הכוונה היא לפקידו של הברון, מר אהרון אהרונסון?
ד. הנה השלט והטקסט הכתוב בו:

ככה זה.
כשמחפשים לא מוצאים.
אני יודעת שהמאמר איפשהו בבית, אבל הוא לא יודע שאני מחפשת אותו.
לכן תשובות חלקיות בנתיים:

1. 1900 היא נקודת ציון מכיוון שהמעבר לניהול יק"א מכתיב התארגנות חדשה, לא רק מבחינה משקית וארגונית אלא גם מבחינת החותם שהשאירו בנוף - היישות הגאוגרפית-יישובית של המושבות.

2. מבחינת מודל הבית הראוי לאיכר עברי - התפיסה הייתה של בנייה ארופית, מודרנית. אכרי מטולה לא רצו להיות שונים מרוב המושבות האחרות וזה היה המודל שעמד לנגד עיניהם. ביק"א לעומת זאת בחרו בבניה שתהיה דומה יותר לבית הערבי המסורתי במחשבה שבנייתו תהיה זולה יותר והוא יהיה מותאם יותר לתנאי הארץ. שיקול אחר מופיע בספרו של הרשברג כשהוא מדבר על הצורך להיות דומים לכפרים הערבים קצת יותר 'כדי לא לבלוט ולנכר עיניים' (בציטוט חופשי מהזכרון אז לא לתפוס ואתי במילה!) כלומר שיקול בטחוני משהו.

3. כשהתחילה הבנייה - ע"פ תכנון של ארכיטקט מצרפת (יהודי כשר בשם וארון) הסתבר שהבנייה לא יותר זולה אלא להפך והבעיה העקרית היתה העובדה שהמתיישבים שכבר צברו קצת 'שעות א"י ' רצו את המודל המקובל שהיה שכיח בתקופת הברון, האירופאי. הם טענו שהבתים הללו לא יעילים ושהגשם יחדור כבר בגשם הראשון וכך אכן היה. הם חיכו חורף שלם כדי להוכיח את טענותיהם ואכן הגשם חדר והיק"א נאלצו לכסותאת הגגות ברעפי מרסי.

4. צריך לזכור שמטולה אמורה הייתה להיות מושבה לדוגמא לכן הוקדשה תשומת לב רבה לענין הבנייה שלה על רקע הביקורת שהתחילה להשמע ביישוב על ההוד, ההדר והאירופאיות של המושבות. לכן חלוצי ביר א שקום זכו להערצת העיתונות ודעת הקהל כיהיו אכרים אמיתיים, מסתפקים במועט, דומים לערבים .... וזה לא היה משנה בכלל שזו הייתה המושבה הכי אומללה ומסכנה עד שניטשה.

לסיכום הנאום
'הבית הערבי' או 'להדמות לאיכר הערבי' היה חלק מהאדאה של הארגונים המיישבים כמו יק"א או חו"צ מטעמי יחסי ציבור או אפילו פרגמטיים - במחשבה שזה יהיה זול יותר. מצד שני עמדו מתיישבים שרצו מושבות מודרניות, אירופאיות, מתוכננות ומרווחות. על רקע זה יש להוסיף את הביקורת על המושבות שעלתה מהפער שבין חלוצי עלייה שניייה לבין אכרי עלייה ראשונה והפער בין שתי הקבוצות.

לגהי אהרון אהרונסון - אמשיך לברר. אני באמת לא יודעת אם הוא היה פקיד יק"א בצפון באותן שנים.

על המאמץ והמידע. אתם ממשיכים לעורר את קנאתי.

אבל שימו לב מה קורה פה: מסתבר שכל 3 הגרסאות ממשיכות להתקיים, ונתקלות זו ברגליה של זו. הברון (או אהרונסון???) החליט גם לחסוך כסף, גם להתאקלם במזרח, וגם לא להרגיז במושבת-הספר את הגויים אשר סביבה. הוא בנה ארבעה או חמישה בתים "מזרחיים".

הנסיון נכשל כי המתיישבים רצו "מרסיי" כמו שקיבלו האחרים, ו/או כי בחורף הגגות המזרחיים דלפו, ו/או כי התברר שזה בכלל לא זול יותר.

וישראלה יטען, כמובן, שכל התשובות נכונות. מה לעשות, הוא ישאל, שזה היה גם זול (לכאורה); גם מתאים להלכי רוח ניאו-מזרחיים שאחזו ביק"א, וגם היה נכון לעשות את זה בקצה הארץ. ומה לעשות, הוא ימשיך - שזה גם נהיה יקר, וגם דלף, וגם לא השביע את רצונותיהם התרבותיים של המתיישבים?

אבל אני מחפש סיפור "נחמד", שיש מה ללמוד ממנו, ולא עובדות היסטוריות מורכבות! היש מי מכם שיסכים לנסח את "סיפור הכפות של מטולה" כסיפור עם מוסר השכל?

אגב - וארון היה גם מי שתכנן את מגדל המים המצועצע של "מצאנו מים" - רישון. המרחק הגיאוגרפי בין רישון למטולה, אם שולי צודקת, הוא כאין וכאפס לעומת המרחק התרבותי!

למה לא יכולות כל הגרסאות להתקיים ביחד?
כל אחד מהזווית שלו ושיקולים כלכליים בטחוניים הולכים יחד עם מאפיינים תרבותיים - ראה לדוגמא שיקולי התישבות של כפרים ערביים מסורתיים לעומת מושבים וקיבוצים שהוקמו בארץ, ואפילו בסמוך לאותם שרידי כפרים ערביים.
כל בר דעת היה מבין שלא כדאי לבנות מושב במרזבה שבין הכרמל לכורכר - אבל 'מושב מגבת' הוא שיקול כלכלי (יותר זול להעביר תשתיות), שיקול תרבותי (כי כל אחד צריך לקבל מה שחברו קיבל) ושיקול בטחוני - (אנחנו כאן על המפה ולכן המושב כככככזה גגגגגדול!).
לכן כל הצדדים בסיור יכוליםלחיות ביחד ואין ביניהם סתירה.


ולגבי אהרונסון שהתחיל כאן את השרשור - הוא בשנת 1900 כבר פנה לעשות עסקים לביתו והקשרים שלו עם יק"א התמדקו בלמכור להם ולא לנהל עבורם.

בתחום הרעפים הייתה ההמצאה הגדולה, זו של "הרעף המשתלב", שייקרא לימים "רעף מרסיי".
מוצרי רעפים צרפתיים החלו להגיע, טיפין טיפין, למרחב הארצישראלי. בשנת 1870 נמסר, שבית המיסיון האמריקני ביפו נושא גג-רעפים ממרסיי.
המהלומה של חורף 1874 העלתה בבת-אחת את הצורך במציאת מענה טכנולוגי לבעיית התחזוקה של הבתים המסורתיים ובנייתם של בתים חדשים. הפתרון של גג-רעפים משופע, קל ואטום, הופיע בקדמת הבמה. הטמפלרים הקדימו להפיק לקחים, בין השאר משום שחלקם היו בעלי מקצוע – בנאים ונגרי בניין – עם ניסיון בבנייה אירופית. יתרון נוסף שנזקף לזכות הטמפלרים היה הקשר השוטף עם אירופה. עמנואל קרל ברייש (Breisch), היבואן הטמפלרי ביפו, נהג להביא, כבר לפני האסון, עץ גולמי, קורות מנוסרות ורכיבי בנייה מטרייסט ואסיה הקטנה לשימוש המתיישבים. משנת 1875, בתוקף הנסיבות, החל להזמין כמויות גדולות של רעפי "מרסיי" דרך ביירות ואלכסנדריה. בסוף השנה ההיא נכתב בבטאון
הטמפלרים (Die Warte):
מוצר יבוא חדש, שהביקוש לו גובר והולך, הִנו רעפים משתלבים; אלה מיובאים ממרסיי [...].
http://lib.israel.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16445

גיל גורדון, עמיתי, ואני - לא כל כך ביחסים טובים, על רקע הערכות שונות שיש לנו לגבי חשיבותה של עובדה ספציפית הקשורה להסטוריה של א"י. נעזוב זה. יחד עם זאת - המאמר שלו נהדר, עשיר בידע ורב תובנות.

גיל עושה במאמרו ניתוח שבו הוא מוכיח, להערכתי - מעבר לכל ויכוח - כי המאבק בין הרעפים לכיפות איננו, ומעולם לא היה בעל אופי תרבותי. עוד לא יבש הדיו על המשפט הקודם, ואני כבר ממהר שלא להסכים לו: לא יכול להיות! סתם, בלי עובדות לצידי, בלי ניתוחים הסטוריים, אני קובע כי לא ייתכן שויכוח כה מהותי היה ללא היבט תרבותי.

אנסה להסביר את התזה "התרבותית" (אך הבלתי מדעית):

בארץ ישראל המתחדשת, החל משנות השבעים של המאה התשע-עשרה, התקיימו שתי מגמות סותרות: מגמת ההיטמעות ומגמת האירופיזציה. קונראד שיק, למשל, הביא לא"י את הידע האמנותי/תרבותי והטכנולוגי של אירופה, אך חיפש דרכים לשלב ולהטמיע אותו בנוף הארצישראלי. בני תקופתו - הרוזן דה פיילה, והאדריכל הרוסי אפינגר בזו למקומיות, ורצו "אירופה".

העולים החדשים של העליה הראשונה רצו אירופה, הותיקים (ילין, סלומון ואחרים) רצו להיטמע (ואף קראו לזה, בהיבט אחר - "התעתמנות"). בעליה השניה זה התהפך: החלוצים, העולים החדשים, רצו מאד להיטמע, והותיקים רצו לנגן בפסנתר ולדבר צרפתית. בתקופה הזו הויכוח גלש גם לכתביהם של הארכיטקטים: ברואלד, ברסקי, שץ - כתבו והפגינו בעד היטמעות. התל אביבים, ברובם, היו בעד אירופה. הגדיל בזה האדון וייס, שבנה "מקומי" והטיף ל"אירופי".

אני שב ומדגיש - זו לא אמת הסטורית צרופה, אלא מיתוס.