לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #3  
ישן 26-02-2005, 09:42
  משתמש זכר Soloavia Soloavia אינו מחובר  
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
 
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
טל אתה איש יקר
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי Tal53 שמתחילה ב "כאן זה לא לשכת הסעד!"

טל, אני מקווה שהנחמדות (שלא לדבר על השטויות שכתבת) לא עולים לך במאמץ רב מדי.

יוסיפון (כך זכור לי) כותב שאינו כותב על דברים שאינו יודע, אבל אני בטוח שהפורום הזה אינו עוסק ב"אני לא כותב על דברים שאחרים רוצים לדעת". אישית אני מעדיף גישה יותר עיניינית ופחות מתנשאת, אבל זה רק אני...

להבא - תשתדל להיות חברי מעט יותר - זה לא בדיוק סוג הטקסט שהופך את הפורום למקום שנחמד להיות בו.

לגבי מבצע כחול חום - בקצרה (וכפי שנאמר - מידע קיים בשפע - כולל קטעי וידאו):

מדובר במבצע חילוץ של אנשי סיירת גולני על ידי חיל האויר ומכאן גם השם (עפ"י צבע הכומתה - כחול - ח"א וחום - גולני).

ישנם כמה קטעים המתעדים את החילוץ ואף שודרו בטלויזיה וזאת מאחר שאנחנו נמצאים בעידן המודרני ואמצעי איסוף ותחקור חזותיים הם כלי עזר נפוץ בפרט בחיל האויר - כך שלהגיד "שזה לא טיול שנתי עם קלטות וסרטונים" - מצביע בעיקר על חוסר הבנה, ידע או שניהם ובכל אופן שאינו מוסיף לך כבוד והערכה (מקצועית או אישית). גם הקרב בסולטן יעקוב תועד במלואו ע"י כטב"מים, אך לרוע המזל - נמחק במהלך הלחימה על ידי הצוות קרון הבקרה של הכטב"מ עקב מצוקת קלטות (סרטי כחול-חום שודרו בחדשות, "עובדה" ונדמה לי שגם בסרט המשודר מדי פעם בערוץ 8 ו"נשיונל ג'אוגרפיק" על הפעלת כוח מסוקים - כך שחיפוש התוכניות יוכל לעזור (ויש ארכיונים המתמחים בכך).

קטעי הוידאו שאני ראיתי כללו צילומי כטב"מים וצילומי כוונת של ה"צפעים" המחלצים, ונדמה לי אפילו שישנם קטעים של עיתונות לבנונית.

אם הדבר לא היה בבחינת פרוייקט חיים - הייתי מנסה לאתר את הקטעים על אחת מהמון קלטות שיש לי - אבל אז - סביר שאני אתגרש ואתה תקבל את החומר בעוד שנה...

טל, תשתדל להיות נחמד יותר, או לפחות להיעזר במישהו שינסח לך מחדש את ההודעות, לפני שאתה שולח הודעות חביבות שכאלה.
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק


נערך לאחרונה ע"י Soloavia בתאריך 26-02-2005 בשעה 09:48.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 12-12-2008, 21:35
צלמית המשתמש של golani_2
  golani_2 golani_2 אינו מחובר  
מנהל 20+, מו"ס
 
חבר מתאריך: 27.07.05
הודעות: 23,331
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי Soloavia שמתחילה ב "טל אתה איש יקר"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי Soloavia

מדובר במבצע חילוץ של אנשי סיירת גולני על ידי חיל האויר ומכאן גם השם (עפ"י צבע הכומתה - כחול - ח"א וחום - גולני).

.

עכשיו כשהשרשור הוקפץ (מלפני 3 שנים, וואו...) אני חייב להגיב, אפילו שהאשכול ישן, מאוד, אבל חרה לי מאוד, במיוחד בגלל הכוכב ליד שמו של הכותב.

מבצע כחול וחום היה מבצע משותף של חטיבת גולני (ע"ב "נבחרת" כלומר קצינים וחיילים מצטיינים מכל גדודי החטיבה, מפקד המבצע היה מח"ט גולני דאז אל"מ ברוך שפיגל) ושל שייטת 13 ומכאן שמו כחול וחום. (חום-גולני, כחול-חה"י) מטרת המבצע הייתה פשיטה על מפקדת ג'יבריל בנעיימה ולאחר שהפעולה הסתבכה, בעיקר בגלל חוסר האורגניות של הכוח והכאוס ששרר אחרי שמפקד הכוח הקרקעי נהרג.
לאחר שהפעולה נכשלה הופנו המאמצים לפינוי הכוח מהאוויר ומכאן הדברים שאחרים העלו.

בפעולה נהרג מג"ד 12 סא"ל אמיר מי-טל הי"ד.
_____________________________________
"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ותודה לדורון

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 26-02-2005, 12:39
צלמית המשתמש של עידו403
  משתמש זכר עידו403 מנהל עידו403 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.01.04
הודעות: 27,888
בהמשך למה שנכתב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

בפעולה נהרג סא"ל אמיר מיטל, מפקד גדוד בגולני- אתה יכול לחפש רקע עליו ברשת (אתר יזכור למשל)
בפעולה נעשה גם שימוש בכלבים מתאבדים אשר נשאו על גבם מטעני נפץ והיו אמורים להתפוצץ בתוך מערות המחבלים. הכלבים לא עשו זאת משום שחלקם תעו בדרך, חלקם התפוצצו לפני הזמן והשאר נורו ע"י המחבלים ללא שהתפוצצו התפוצצו.
לפני מספר שבועות פורסמה סקירה של סירפד כאן בפורום, נושא המאמר היה יחידת עוקץ ויש שם איזכור לפעולה הנ"ל.
בזמן חזרת הכוחות ארעו שתי תקלות- הראשונה היתה השארת ציוד מסווג בשטח- מפות ומכשירי קשר מוצפנים. התקלה שניה היתה השארת 4 חיילי גולני בשטח, החיילים "נשכחו" ונאספו ע"י מסוקי קוברה של חיל האויר. המסוקים אספו את החיילים אשר ניתלו על המגלשיים.

נסה במקומות האלה (לחץ על הקישורים):
דובר רשות השידור
אתר יפעת
ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
לעולם אשא דגלך בגאווה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 26-02-2005, 14:29
  משתמש זכר Soloavia Soloavia אינו מחובר  
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
 
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

9-8 בדצמבר 1988
מבצע "כחול וחום"
צה"ל יצא למבצע משולב, בו השתתפו כוחות יבשה, אוויר וים, שמטרתו פגיעה במפקדה השייכת לארגון החזית העממית לשיחרור פלשתין בעיירה נעיימה בדרום לבנון. חיילי השייטת וסיירת גולני, עליהם הוטלה המשימה, הונחתו על חוף הים בסמוך למטרה בשעה 20:30 ביום חמישי, 8 בדצמבר, על-ידי סטי"לים של חיל-הים. הכוחות החלו לנוע רגלית לכיוון המטרה בשעה 21:45, והגיעו למרחק של עשרות מטרים בלבד מהמטרות מבלי להתגלות.

חיילי הכוח ניהלו קרב עם המחבלים, במהלכו נהרג קצין צה"ל בדרגת סא"ל. עם אור ראשון, פונה הכוח על-ידי מסוקי חיל-האוויר. ארבעה חיילים אשר לא חברו לכוח העיקרי נותרו בשטח, כשהם לכודים באזור הנשלט על-ידי המחבלים.

משימת החילוץ הוטלה על חיל-האוויר. מבנים של מסוקי קוברה יצאו לאתר ולחלץ את הכוח, באזור רווי בכוחות אויב ובנשק נ"מ. מטוסי פאנטום, סקייהוק ו-F-16 סיירו מעל ותקפו מטרות מהן נורתה אש נ"מ.

קשר אלחוטי נוצר בין מבנה הקוברה לחיילים. החיילים כיוונו את מסוקי הקוברה, שהתקרבו עד למרחק של 50 מטר מהם. החיילים התקרבו למסוקים, והתיישבו כל אחד על מגלש של קוברה. במרחק של כמה מאות מטרים עדיין המשיכו המחבלים לירות אש לעבר המסוקים, אשר המריאו לכיוון הים.

"כשחלפנו על פני רצועת החוף, אפפה אותי הרגשת האושר המופלאה ביותר בחיי", סיפר אחד הלוחמים. "כשהיינו מעל הים ידעתי שניצלנו ושיש על מי לסמוך".


"אתם תלכו, תסתלקו והמושלים יעלו עלינו"
ב-9 בדצמבר 1988 יצא כוח משולב של גולני ושייטת 13 להשמיד את מיפקדת ארגון המחבלים של אחמד ג'יבריל בנועיימה. הפעולה הסתבכה. אחד המפקדים, סא"ל אמיר מי-טל, נהרג וארבעה לוחמי גולני נותרו בשטח. מסוקי קוברה הוזנקו לחלץ אותם. במבצע נועז, תחת אש ובאור יום מלא, אותרו הארבעה והוחזרו לשטח ישראל

כמעט הכל כבר נכתב על המבצע הזה, אחד המבצעים הנועזים והמורכבים בתולדות מערך המסק"ר. אבל היום, לאחר שהפסיק לטוס, מותר לספר שמשה כהן הוא שהוביל את מבצע החילוץ הנועז, עליו זכה כעבור כמה חודשים בצל"ש מהרמטכ"ל, רב-אלוף (מיל') דן שומרון.
"זה תפס אותי אחרי שנה וחצי של פיקוד על הטייסת", הוא מספר. "היה לי הרבה ביטחון בכושר המבצעי שלנו ובמיוחד בטייסים. אנשים עשו הרבה מאוד מבצעים, באופן בולט, ועשו אותם טוב.
"גם במבצע הזה, כמו במבצעים אחרים, השתתפנו בהכנות ובתדריכים. הפעם היינו אמורים רק לטוס בגובה ולחפות. פתאום, בלילה, הזניקו אותנו מהמינחת הצפוני. בדרך הודיעו לנו בקשר שהמג"ד של הכוח הצפוני, סא"ל אמיר מי-טל, נהרג, הרופא נפצע קשה והיה להם קשה להיחלץ, כי ירו עליהם. ביקשתי בקשר שיסמנו את עצמם, אבל אמצעי הסימון לא עבדו, חלקם אבדו במהלך הלחימה. ירינו לכיוון האיזור שממנו ירו על הכוח ואז ירו לעברנו נ"מ ממקום אחר. החלטתי לא להתעסק עם הנ"מ, כי בשביל זה הייתי צריך להתחיל לזהות את כל הכוחות שלנו באיזור, מה שלא נראה לי מעשי באותו הרגע. במקום זה, עשינו תמרונים כדי להקטין את האיום.
"הדלק עמד להיגמר. ביקשתי שיזניקו זוג קוברות נוסף, שעמד איתנו בכוננות בצפון. באחת הפעמים שיצאתי מהיעף, המסוק שלי נפגע. זו היתה הפעם הראשונה שנפגעתי מאש נ"מ. נכנס קליע די גדול למסוק, פגע במטף והתיז לי אותו על הרגל. נחתנו במינחת חירום, על הגבול. המסוק השני תידלק ואני עברתי למסוק רזרבי. בינתיים, זוג אחר חיפה על הכניסה של היסעורים לחלץ את הכוח. הכוח פונה, אבל ארבעה חיילים שהיו בחיפוי, באיזור הצפוני, נשארו בשטח.
"לקוברות שהיו בחיפוי נגמר הדלק והחלפנו אותם חזרה. האור התחיל לעלות. במצב כזה, מי שלמעלה מואר ומי שלמטה חשוך וזה חסרון בולט. אז התחיל נ"מ מאוד מכוון. יצאנו לים וחיכינו. שוב נגמר לנו הדלק. זוג שלישי מהטייסת החליף אותנו, חזרנו למינחת, ריכזנו את כל הצוותים ונערכנו להמשך.
"בינתיים, זוג מהטייסת האחות, מובל על-ידי הראל חלמיש, הצטרף לחגיגה ופיטרל באיזור האירוע. התכנית היתה שנבוא עם עוד רביעיית קוברות ונוציא את הלוחמים. אי אפשר היה להכניס יסעור, גדול, באור יום, ללבנון.
"מהבור נתנו איזו הודעה דרמטית, 'תיקח אתה רביעייה ותצאו'. דווקא אז הקסדה התקלקלה והייתי צריך לקחת קסדה של מישהו אחר. אחר-כך גם גיליתי שמפה אחת חסרה לי, כנראה נשכחה באחד המסוקים. טסנו צפונה. איתי במסוק היה דן, במסוק מספר שתיים היו ערן ומרסלו ילין. התכנית היתה שזוג אחד, שלי, ייכנס לחלץ והזוג השני יישאר לכוון.
"אני חייב להגיד שמראש לא אהבתי את הרעיון, זה נראה לי חסר סיכוי. אחרי שירו עלינו כזאת כמות נ"מ בלילה, להיכנס באור היום זה כבר נראה לי ממש חלם. אמרתי לבקר 'היתה שם אש תופת בלילה'. הוא ענה 'רות'. אז נכנסנו. מה שכן, זה היה איזור מאוד יפה, ממש מרשים.
"מפעם לפעם ירו עלינו. כשהגענו לאיזור בו היינו בלילה, הירי התחזק. פתאום מצאנו את עצמנו מעל שטח מלא כוחות צבא, אוהלים, חיילים, כלי רכב. נעמדנו כמו בסרטי הבוקרים: חלמיש באמצע ושלושה מסביבו, כל אחד עם הזנב לכיוון המרכז, יורים לכל הכיוונים. עברנו למקום אחר ושוב אותו הסיפור. לכל מקום שהסתכלנו ראינו צבא. היתה הרגשה מאוד לא טובה, ששום דבר לא מתקדם וכל פעם אנחנו הולכים ונכנסים יותר עמוק לבוץ.
"עם הלוחמים עדיין לא היה לנו קשר. לזוג שהיה בפטרול נגמר הדלק והם נאלצו לחזור. אנחנו חיפשנו מקום להתארגן בו, עברנו קו רכס בתקווה שיהיה שם רגע שקט ופתאום ראינו טנדר עם תותח גדול, נוסע כמו מטורף. פוצצנו אותו. חיפשנו מקום אחר ושוב אותו סיפור. במקום שלישי, רחוק, מצאנו שקט. שם, עמוק בתוך איזה ואדי, כבר לא ראינו אף אחד ואף אחד לא ראה אותנו.
"לי לא היה מושג איפה הלוחמים. לא היתה לי מפה טובה ומחשב הניווט התקלקל. אבל ערן, מספר שתיים, ידע בדיוק איפה אנחנו והצליח לכוון אותנו אל הלוחמים. הצלחנו ליצור איתם קשר.
"בסך-הכל היינו באוויר, בלבנון, באור יום, כשעה ורבע. זה המון זמן. כל האיזור היה מלא עשן, מפצצות שמטוסי קרב שלנו זרקו ומהאש שנורתה לעברנו. לא הצלחנו לראות את הלוחמים, אז אמרתי לסגן אלי, מפקד החוליה, שאנחנו נתקדם אליו והוא יכוון אותנו לפי הרעש. התחלנו לזחול בערפל, מעל צמרות העצים, כשהמגלשים ממש משפשפים אותם. פתאום הרגשתי רתע כזה, תחושה שכבר הכרתי, והיה ברור לי שמשהו מאוד כבד פגע לידי. ואז אלי אמר בקשר 'יורים עליכם RPG'. הוא נשמע כל-כך רגוע, זה היה פשוט מדהים, השקט שלו. שוב יצאנו החוצה ונערכנו מחדש. הערפל והעשן קצת התפזרו, אבל מטוסי הקרב המשיכו להפציץ. כתוצאה מההדף של הפצצות מטוסי הקרב, המסוקים קפצו באוויר. קוברה אחת עמדה מעל הים וכיוונה את מטוסי הקרב, שלא יפגעו בנו ובלוחמים.
"הבעיה היתה שהכוח היה בתוך עמק והאיזור כולו שרץ אויב. לכן, לפני שנכנסנו היינו חייבים לדעת בדיוק איפה הלוחמים, כי הרעיון הוא לעשות את זה מאוד מהר. אבל לא ידענו איפה הם. אמרתי לאלי שיסמנו את עצמם. בדיעבד, זה היה רעיון אידיוטי. הרי אם הם היו מסמנים את עצמם, אני לא הייתי היחיד שרואה אותם. טוב שהיה להם שכל לא לעשות את זה.
"ואז היתה איזושהי אי-הבנה בין המסוק בים ובין הלוחמים והוא ירה עליהם טיל. במזל הוא לא פגע ממש בהם, אלא רק מאוד קרוב. אלי התחיל לצעוק שיורים עליהם. ראיתי את הפטרייה הקטנה של הטיל, שמעתי את הצעקות בקשר והבנתי בדיוק איפה הלוחמים נמצאים.
"כאן החל נסיון החילוץ השני. ערן, מספר שתיים, נשאר לחפות. דן ואני נכנסנו פנימה. כבר ראינו את הלוחמים יוצאים מהמחבוא ואז איזה צרור תפר אותנו מהחרטום לזנב. הפעם פגעו בנו. ממש שמענו את הרעש של הקליעים פוגעים במסוק, רעש כמו של מכונת תפירה.
"אני כבר החלטתי שזה מספיק. כמה דקות קודם הודיע לי הבקר שראש מרכז השליטה מוסר שאני המפקד בשטח, הודעה שנורא עיצבנה אותי. מה שרציתי זה שיגידו לי לצאת, שלא יבלבלו לי את המוח. מה, אני לא יודע שאני המפקד בשטח? הרגשתי שכל כובד האחריות עלי, אבל שאין לי שום סיכוי לעשות את המשימה הזאת. מצד שני, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב אותם ולחזור הביתה. זה היה נורא. חיכיתי כבר שייגמר הדלק, שאני לא יודע מה יקרה. אחרי שנפגע המסוק אמרתי לעצמי שזהו, צריך לוותר.
"ואז אלי אמר משפט אחד, פשוט: 'אתם תלכו, תסתלקו, והמושלים יעלו עלינו'. המושלים היה שם קוד לאויב. הוא אמר את זה בטון רגוע, לא צעק, לא התחנן. אבל אחרי המשפט הזה כבר אי אפשר היה ללכת. עד אותו רגע לא היתה לי מחויבות אליו, אלא למבצע, למבצעיות, לאומץ, לחברים בטייסת. מאותו רגע המחויבות היתה כלפיהם. אי אפשר היה להשאיר אותם לבד בשטח.
"הפגיעה היתה במקום כזה שלא יכולתי לשדר ולא ידעתי שאני לא משדר. לכן לא הבנתי למה מספר שתיים לא עונה. שתיים, מצידו, לא הבין למה אני לא מדבר וחשב שאני אישית נפגעתי. הוא הודיע 'אחד נפגע, אני לוקח'. ואני שומע ולא בדיוק מבין מה העניין. חשבתי שהוא התכוון לכך שהמסוק נפגע, מה שבאמת היה נכון. גם מערכת הנשק שלי לא עבדה, גם מערכת התצפית, כלום. סתם עגלה באוויר.
"מאותו רגע ערן אירגן את החילוץ. הוא הורה לזוג אחד להישאר מעל הים ולזוג אחר לבוא לחפות עלינו. העמיד אותם משני הצדדים שלנו ותידרך יפה מאוד את הלוחמים. הזוג שחיפה עלינו ממש עשו מסדרון אש עם התותחים שלהם ואנחנו עברנו באמצע. נחתנו ליד הלוחמים, שטיפסו בדיוק במקום שלואי וניסן המציאו. במסוק השני, של ערן, אחד הלוחמים לא זכר איך פותחים את דלתות התוף, אז הוא התיישב על המגלש וחיבק אותו.
"יצאנו בקו ישר אל הים. הדלק עמד להיגמר. כשחצינו את קו החוף הקטנו קצת את המהירות. ביקשנו שיכוונו אותנו לעבר סירות חיל-הים, ירדנו לגובה נמוך והטלנו את הלוחמים. זהו, נגמר המבצע. מאז, מדי פעם אני פוגש את הלוחמים האלה, בכל מיני אירועים. לפני שנה ציינו עשר שנים למותו של סא"ל מי-טל ז"ל ונפגשנו שם. אם היה לי ביטחון בטייסת לפני המבצע, הרי שאחריו כבר הייתי בטוח לחלוטין בכושר המבצעי של הטייסת, כי כל הטייסים שהשתתפו בו, והיו הרבה, תיפקדו בצורה כמעט מושלמת.
"אחרי המבצע בא אלי אחד הטייסים ושאל מה בדיוק אנחנו לומדים מזה. נכנסנו עם הראש בקיר והקיר נשבר. אז האם ללמוד מזה שצריך להיכנס עם הראש בקיר? שאלה טובה, ואין לי עליה תשובה. בתדריך לפני המבצע אמרתי לטייסים שההנחיות הן להישאר גבוה ורחוק, לא להתקרב. אבל בסוף התדריך אמרתי גם שבסופו של דבר יש מובילים, שצריכים לעשות מה שנדרש. זה היה המוטו. בגיחות מבצעיות, כל מה שתודרך הוא במסגרת המלצה. רק טייס טיפש לא ישתמש בדברים שהוא למד קודם, אבל צריך להיות יותר טיפש בשביל לבצע אותם כמו תוכי. המצב המבצעי הוא כמעט תמיד חדש ובלתי צפוי. אז צריך לקחת את כל המטען שיש לך ועכשיו להתאים אותו לנקודה ספציפית. הגישה הזאת בונה הרבה מאוד על האנשים, וכדי שהם יידעו לקבל את ההחלטות הנכונות צריך לסמוך עליהם, לתת להם המון חופש והמון אמון".

מתוך אתר בטאון חיל האויר
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 26-04-2006, 16:16
  DJ ESH DJ ESH אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.09.04
הודעות: 637
תיקונצ'יקים:
בתגובה להודעה מספר 17 שנכתבה על ידי Soloavia שמתחילה ב "9-8 בדצמבר 1988 מבצע "כחול..."

1. כאמור, במבצע השתתפו באותה מידה חיילי גדוד 12, ולא רק פלס"ר גולני.

2. ראויל הזכיר שההליכה אל היעד התעכבה מהרבה ממה שתוכנן, עד כדי פספוס של שעת הש'.

3. ארבעת החיילים שנשכחו היו מחפ"ק המג"ד של אמיר מי-טל.

4. לא היה אמור להיות "קרב עם המחבלים" כפי שתואר כאן בקצרה, אלא פעולת הפתעה ומכת מחץ קצרה וקולעת; בפועל, היו פאשלות רבות בשלב יצירת המגע והתיאום בין הכוחות השונים על הקרקע.


----

אולי בהמשך ארחיב קצת יותר, כי הכתבה מהביטאון לא עסקה כמעט בעיקרו של מבצע כחול וחום.. לומר ש"הסיפור של המבצע היה החילוץ", הוא אמירה ממבט חיל-אווירי שמתעלם מכך שתפקידו של חיל האויר ב"כחול וחום" היה חילוץ לא מתוכנן של החיילים שנשארו בטעות (מעבר לכלים המוטסים שהחזירו את שאר הכוח), שזה דבר חשוב אבל לא קרוב להיות עיקר המבצע, גם אם מדובר במבצע שנכשל כישלון גמור. (להשוואה, בתל פאחר גם חולקו המוני מדליות, וזה עדיין לא הופך את זה למבצע של חיל השריון או משהו).
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 26-02-2005, 20:36
  Tal53 Tal53 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.12.04
הודעות: 2,040
צודק Soloavia, הסגנון והתוכן של תשובתי אכן לא מתאים ולא חברי, התנצלותי הכנה.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

ובקשר למבצע כחול חום.
זה לא היה מבצע חילוץ של חיל האויר כפי שמודגש ברוב הטקסטים כיום.
זה היה מבצע בקנה מידה גדול נגד כוחותיו של אחמד ג'יבריל באזור הכפר נועיימה. משתתפיי המבצע מכוחות הקרקע (מזכרוני האישי) הכירו את המבצע כ"מבצע נועיימה" יותר מאשר בשמו הרשמי בתוכניות "כחול חום"
לגביי קטעיי מדייה אז עד כמה שאני יודע לא תמצא הרבה על המבצע עצמו, כי למרות מה שנכתב כאן בשנות השמונים כוחות הקרקע לא תיעדו כמעט כלום.
מכיוון שחלק החילוץ הוא סיפור מורשת רציני של חיל האויר (ובצדק רב) אז עליו תמצא יותר.

בכול מקרה התנצלותי הכנה על הסגנון הלא ראוי ובהצלחה בחיפושיך!

טל
_____________________________________
טל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 26-02-2005, 21:23
  משתמש זכר Soloavia Soloavia אינו מחובר  
צחי בן עמי לתחום התעופה הצבאית, חיל האויר ותולדותיו
 
חבר מתאריך: 17.10.04
הודעות: 8,704
ואם כבר...
בתגובה להודעה מספר 20 שנכתבה על ידי Tal53 שמתחילה ב "צודק Soloavia, הסגנון והתוכן של תשובתי אכן לא מתאים ולא חברי, התנצלותי הכנה."

קודם כל דברי סיכום:

קורה שטועים (אפילו לי זה קורה מדי פעם, ולאחרונה אפילו הרבה יותר) - זה אנושי. וכשמישהו אינו יודע - כדאי שישאל כי רצוי להימנע מן המצב בו יגידו אח"כ:"מוטב לו לאדם שישתוק, ויחשבו שהוא טיפש, מאשר שידבר ויוכיח שזה נכון".

ההתנצלות של טל במקום, ואולי הדבר הטוב ביותר שקראתי היום!

פורומים של "אדם לאדם - זאב" יש בשפע, ואני - לא שש להשתתף בהם - וטל - זו היתה בלימת חרום - אבל טוב שנעשתה. אני מעריך זאת!

לגבי ח"א - קיים שם מערך חוזי רציני מאד, וגם תרבות התחקור בח"א - שונה ממה שירוקים (לא יודע לגבי חיל הים) מכירים - אולי חלוץ ישנה את זה?


כל דבר מתועד - הקשר, חיווי מכשירי טיסה עיקריים, צילומי כוונות, מודיעין אוויר (תמונות כטב"מ למשל) - הכל. זה עוזר בתחקור, זה עוזר ללמוד מטעויות, ולרוע המזל - זה עוזר להבין מה קרה כשכבר אין את מי לשאול.

חילוץ החיילים הוא אחד מן המקרים הנ"ל. אני לא ידעתי שהשייטת היתה שם (ח"א מעניין אותי הרבה יותר) ומאחר שה"סיפור" של המבצע היה החילוץ (כי הפעולה לא היתה מבריקה במיוחד - או כמו שאומרים - מדליות בדרך כלל מצביעות על כישלון בתכנון וביצוע) - זה מה שאני הכרתי (ולתומי חשבתי שהשייטת היתה רק זו שהוציאה אותם מהמים).

לסיכום יש לי שני דברים להגיד:
1) כששואלים שאלה - כדאי לבדוק מתי עלה הנושא לאחרונה, ואם בכלל יש מה להוסיף
2) עם חלוף הזמן - ניתן לחשוף הבטים נוספים בפרשות, אנשים חדשים מצטרפים לפורום שיכולים לספר עוד פרט כזה או אחר, ולכן לא צריך לקפוץ שהנושא עולה שנית ושלישית (כל עוד סעיף 1 נלמד והופנם).

בכלל - אני זו הזדמנות לנצל"ש - ח"א קלט את ה"מחץ" - שמגדיל את כושר הנשיאה והביצוע (מישהו חוץ ממני ראה את הנת"לים על הכנפיים של המחץ בכתבה בטלויזיה ביום ו'?) מ-12 שעות ל-40...
_____________________________________
ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 27-02-2005, 00:04
צלמית המשתמש של speedy_7
  speedy_7 speedy_7 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.08.04
הודעות: 452
אמיר מיטל
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי Soloavia שמתחילה ב "ואם כבר..."

אמיר, שהיה מג"ד "ברק" נהרג בפשיטה. זה היה הלם לא קטן לכל מי שהכירו וגדל לאורו.
אמיר גדל ונולד בחדרה, ובהיותו בן 14 בחר במסלול לימודים ואורח חיים צבאיים ונרשם לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

בסיום לימודיו, אוקטובר 1977 החל את שירותו בצבא במסגרת סיירת גולני, שם עבר את כל תפקידי הפיקוד: מפקד מחלקה, קצין מבצעים, מפקד פלוגה, חונך ממ"פים, סגן מפקד גדוד, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד "ברק".

במלחמת שלום הגליל היה מפקד פלוגה מסייעת של גדוד "ברק", שספגה אבידות כבדות במבואות ביירות. במהלך מלחמה זו החליט להמשיך את דרכו בשרות הצבאי. בשנת 1985 יצא לקורס מתקדם של מפקדי חיל הרגלים בארצות-הברית. בשובו נתמנה לשרת כמפקד סיירת גולני, תפקיד שאהב ביותר ומיצה בו את מיטב יכולתו. את הפיקוד על הסיירת העביר לארז גרשטיין ז"ל. ב – 1988 יצא לשנת לימודים באוניברסיטת בר-אילן, בחוגים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. בשובו נתמנה למפקד גדוד ברק בגולני.

אמיר נפל בקרב ב – 09/12/1988 באזור דרום לבנון, בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים, במבצע "כחול וחום".
(לזכרו של אמיר הוקם ע"י רשות הגנים והטבע והקרן הקיימת, מיצפור ושביל המתחיל בחניה המרכזית עובר על קו המצוק מעל נחל בצת ובמהלכו חולף על פני "מערת קשת" ועולה דרך "שביל הנכים" לחניה חזרה).

על אמיר מיטל ז"ל ועל המבצע אפשר גם לקרוא בספר של אלישיב אורן, אלי פסגות, הוצאת משרד הביטחון. לטעמי ספר כתוב קצת בסגנון בומבסטי מידי,
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 12-12-2008, 21:38
  הפילדמרשל הפילדמרשל אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.10.06
הודעות: 608
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

יש הרבה פרטים שידועים על המבצע הזה, ואני אוסיף נק' מבט אחרת:

כשהייתי מלש"ב עברנו איזה יום עיון בביה"ס שמטרתו הייתה לעודד את המוטיבציה לגיוס. אחד מהתכנים הייתה הרצאה של איזה סא"ל במיל' שכנראה השתתף במצבע או משהו כזה, שדיבר על המבצע על רקע האמרה:
"צה"ל - ההיגיון שמאחורי חוסר ההיגיון".

1. הרביעייה שלא הגיעה ליסעורים נתקעה בגלל שמכשיר הקשר חדל מלפעול. הסיבה - נגמרה הסוללה. הסיבה: הייתה פקודה לשים רק סוללות טעונות באופן מלא. חייל שם סוללה כמעט מלאה...
2. לטובת החיפו"ה הוזנקו מסוקי קרב. הטייסים הופתעו - מה בינינו לבין חיפו"ה? ולא שאלו שאלות אלא יצאו.
3. אם אני לא מבלבל עם מבצע אחר, מפקד המבצע היה בכלל מח"א, בגלל חלקו המכריע של חה"א במבצע.

עוד פרטים:
1. נהוג לקרוא לו גם "מבצע כחול חרא" על שם הכומתה...
2. רוב המשתתפים היו קצינים.
3. ההכנות היו מאוד קפדניות וארוכות, ושמרו על סיווג גבוה.
4. הכוח התעכב להגיע לנק' היעודה בגלל משהו שמזכיר את שיירת הל"ה...
_____________________________________
"הדברים הגדולים באמת נעשים הרחק מהעין"

"הכשלון האמיתי הוא לא לנסות"

ואני בכלל שואל: נוב' 06 - מתי נקבל כבוד?

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 21-12-2016, 19:26
  kutykuty kutykuty אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.01.09
הודעות: 280
מאחר והוקפץ, הערה קטנה.
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי שבע קטן שמתחילה ב "בלבולי מוח בלי סוף"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי שבע קטן
1. הפלס"ר נכשל נקודה .
2.המג"ד רץ על שביל לבן ולכן נפגע .
3.אין שום קשר לסוללות. הטיל לאו נורה ע"י הקשר ורש"פ שרף את האנטנה ורק שמסוקים חגו מעל הכוח נוצר קשר .
4.מח"ט גולני שפיגל שפיקד על המבצע בשטח מאחור לא הבין את חומרת המצב ולא שיפר לפנים לקבל פיקוד .
5.שעת ,ש" סמ"פ שהיה דביבון חיי"ר שהיה לו תפקיד חשוב בכוח המוביל לא זז זחל כמו צב.
6. ש-13 היו המובילים בלבד .

הדביבון לא היה סמפ אלא מפקד פלחהן גולני וסגנו של מיטל. שמן מאוד, לא זז ותקע את הכוח.
לא הפריע לו אחכ להיות מגד וסמחט גולני ומחט אלכסנדרוני.
בתור מגד היה הולך עם חולצה בחוץ כי לא הצליח להכניס אותה למכנסיים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 18-02-2014, 12:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

זרקו אותו לכלבים\ מאת אביחי בקר

גיל בנדר, מפקד יחידת הכלבנים בפשיטה הכושלת על נועיימה בשנת 88', מתאר לראשונה מה קרה באמת מול הבונקרים של ג'יבריל וכיצד נזרק מצה"ל כשהוא נושא עם כלביו את קלון הכישלון

ב-7 באפריל שנת 80' החליט גיל בנדר, לוחם בסיירת גולני, שהוא לא רוצה יותר להיות גיבור. בנדר הרגיש שהתגרה יותר מדי בסכנה. מפקד הסיירת, גיורא ענבר, שהיה אז קבלן הביצועים הראשי של צה"ל, הוציא את היחידה לפעולות רבות מעבר לגבול. "אחד חטף בראש, שני נפצע מכדור בריאה, לשלישי נעצר צרור במחסניות, הרגשתי שהטבעת מתהדקת עלי ושזה ייגמר ברע". אבל באותו יום, היום שבו נהרג חברו הטוב אלדד צפריר בניסיון לחלץ את בני הערובה בקיבוץ משגב-עם, חדל מהיסוסיו. בנדר היה אז איש צוות "מוזס", שבאותו יום היה בחופשה. צפריר היה בצוות "רוזגה", שנשאר בכוננות בקרית שמונה. "אלדד ואני היינו באותו ראש. שנינו שקלנו לעזוב את הסיירת, שבוע לפני מותו ברחנו יחד הביתה מריתוק, הכרתי לו אפילו מישהי מהקיבוץ שלי - עינת, הצחוק בינינו היה שאם אני אהיה ג'ובניק בכלבייה אז אלדד, שבאותו זמן גר בקיבוץ שער הגולן, ילך להיות ספר בצמח". בעקבות חדירת החוליה למשגב-עם הוזעקו לוחמי צוות רוזגה לקיבוץ, ובלי הכנה מוקדמת נשלחו לפרוץ לבית הילדים. הניסיון נכשל, תוך כדי נסיגה הם השאירו על השביל המוביל למבנה את גופתו של צפריר. הגופה שכבה כך שמונה שעות, לבנדר זה הספיק. הוא קיפל את נס הגבורה, עבר לצד היראים ובמקום קרבי דרש בתוקף קל"ב (קרוב לבית). כשעזב הגיע מהשייטת לצוות מוזס קיבוצניק אחר, כאילו במקומו, ארז גרשטיין. בנדר התחתן עוד לפני שמלאו לו 20, חודש בלבד אחרי משגב-עם. המחנה שאליו מילט את עצמו להשלים את יתרת השירות היה הכלבייה. יחידת הכלבים עבדה בשיתוף פעולה עם סיירת מטכ"ל בפעולת החילוץ במשגב-עם, בניסיון הפריצה השני והמוצלח שהוביל עוזי דיין. הכלבים שצורפו לכוחות זכו לשבחים, שניים מהם התנפלו על אחד ממקורות הירי. על אף שבכיר הכלבים, סטיב, נהרג בקרב, מבחינת הכלבייה היתה זאת הצלחה מסחררת.

כשבנדר הגיע לכלבייה, בלי רקע בתחום מלבד היחשפות קצרה בסדרת לוט"ר (לוחמה בטרור) שעבר בסיירת, הוא מצא את היחידה הקטנה וצנועת היומרות שעליה פיקד ברוך גולדברג, כשהיא באופוריה. הפקידה היתה סי היימן, הוא היה מש"ק שהגיע להיות מפקד צוות, גם במילואים הוא המשיך בכלבייה, ועבר איתה את מלחמת לבנון. בשנת 86' הוא נענה להצעה לחתום קבע ולהתמנות למפקדה של היחידה. שנתיים וחצי אחר כך, בעקבות הפשיטה על מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל בנועיימה, הודח מתפקידו. זהו סיפור כואב, בנדר חלק את פרטיו עם מעטים בלבד, עד עכשיו הוא זועם על העוול שלדבריו נעשה לו. הוא עדיין בעינת, כמעט אחרון מבני השכבה שלו שנותר בקיבוץ. בבית השכן חי שאול רוטברג, בן 86, אביו של דובי, מ"פ מגולני שנפל ברמת הגולן באוגוסט 70' ושעל שמו נקרא הר דב. "בארץ הזאת, איפה שאתה לא זז אתה נוגע בהרוגים", אומר בנדר. הוא בן 39, נשוי לאני ואב לאדווה ולנופר, מכונאי במוסך של הקיבוץ. במשך השנים למד אדריכלות נוף במדרשת רופין. הוא מגדל המון תוכים ושני כלבים: ויימראנר (גריי, בפי המשפחה) ופינצ'ר ננסי ששמו פינצי. נועיימה, צפונית מזרחית לעיירה דאמור, 9 בדצמבר 88'. לא מיד התמסר בנדר לתיאור הפרשה וגם זאת רק מאחורי מעטה עישון כבד. הדרך אליה היתה מפותלת והיא עברה דרך הרצאה מאלפת על תפישתו את הכלבנות הצבאית. הוא לא המציא אותה, הוא מדגיש, זאת תורה בעל פה שנמסרה מהאבות המייסדים בועז יוסיפון ויוסי לבוק, המוגדר על ידי ותיקי היחידה "מאסטרו". אלה שאבו אותה מחומר מתורגם שפורסם במעצמות הכלבנות הצבאית, גרמניה, ברית המועצות, ארצות הברית ודרום אפריקה בעידן האפרטהייד, ונעזרו לצורך גיבושה בעולים, מומחים בתחום, שהגיעו מאותן מדינות. ברקע השיחה ריחפה החגיגה שהיתה בתקשורת לפני שבועיים, כשכלב גישוש שליווה סיור של צה"ל גילה בכפר ארנון מטעני נפץ, והתפוצץ איתם כשהוא מציל כך את הלוחמים שעמדו להיכנס לזירת המטענים. בזמנו של בנדר המשימות היו אחרות, הרעיון להצמיד כלבנים לתעסוקה המבצעית בדרום לבנון היה עדיין בחיתוליו. היחידה, שכיום היא כבר גדוד, היתה אינטימית באופיה והתנהלה כמעבדת ניסיונות. "כדי לבחור כלבים שמתאימים לנו, כאלה שעוד נותר להם בדם המרכיב הכלבי, אנחנו עורכים מיון. לדוגמה גור שנולד בחורף, תחת מטר רעמים וברקים, נבהל מאוד מרעשים. זאת טראומה שכדי לאתר אותה יורים לידו, או שזורקים רימון. כלב חורף, אלא אם הוא נשאר ליד אמו ולא הופרד ממנה בגיל צעיר, לרוב ישתין מפחד או שייסוג, פיצוצים מכניסים אותו להיסטריה. כלב קיץ לא. בדיקה פשוטה אחרת היא לזהות כלב שהוכה על ידי בעליו: אתה שולף לעברו עיתון, או פותח מטרייה בתנועה פתאומית, הוא מיד נרתע.

"עוד בעיה לכלב היא ממד הגובה. כשארבע הרגליים שלו על הארץ הוא חיה אדירה, אבל מה קורה כשאנחנו שומטים את הקרקע מתחתיו? אחד הדברים המקובלים בכל בית שגדל בו גור שנותק מאמו זה להרים אותו על הידיים. בשביל כלב, הפוצי-מוצי הזה הוא דבר מבעית, זיכרון נורא לכל החיים, זה לגמרי לא מפתיע שאצל רבים קיים פחד גבהים. אנחנו, בקיצור, מחפשים כלבים בוגרים בגופם ובנפשם, ואת מי שעבר את הרף ששווה לאמן אנחנו מכניסים למכלאה לעשרה ימים. "אתה מצמיד לו בן אדם שמתחיל לתת לו צ'ופרים, בשבילו הוא מושיע, הכלב לאט לאט מתאהב בו ושוכח את המשפחה שממנה קיבלנו אותו. כלב במכלאה סגורה, כל מה שהוא רוצה זה לצאת החוצה ולעבוד. אמנם יש לו מיטה ומזרון, חייל שמסבן אותו ושני וטרינרים מלטפים, אבל הכלב - הכיף שלו בחיים זה רק שייתנו לו לעבוד. זה כל הסיפור. אצלנו לא היו פקודות, לא 'רגלי', לא בוא-שב-קום-פול, בכלבייה בזמני לא היה אילוף בנוסח - one dog one man, כלומר נוהג אישי שמטיל על הכלב מרות, אלא תרגול שמבוסס על זיכרון. הוא יודע לעשות את הדבר המסוים שתאמן אותו לקראתו, ואך ורק אותו".
בעיה עם פרה וגמל
הם בחנו כל גזע, לאתר את תגובותיו במצבים משתנים. הם מצאו שכלבים מגזע מסוים, כשהם מזהים פרה בשדה יעזבו את המשימה שהוכתבה להם ובמקום לרוץ ישר ולהתעלם מהנעשה סביבם יסתערו עליה לכלותה - תכונה קדמונית הטבועה בהם עוד מהתקופה שהיו כלבי ציד פראיים במרכז אירופה. אצל סוג אחר של כלבים נמצא שקיימת בעיה חמורה ביחסים ההדדיים בינם לבין גמלים. הכלב הלוחמני ניסה לתקוף את רגלי הגמל, אבל בעיטה של הגמל העיפה אותו למרחקים. כלב אחר, מעולה אך חסר סבלנות, נמצא בעייתי בשל ציוציו ויללותיו כל עוד הוא בהמתנה לעבודה. "עלינו על זה, למשל, שבטבע יש להקה ומנהיג. החלטנו להקים צוות מוביל של כלבים אמיצים, שכולם בו יהיו באיכות של סיירת מטכ"ל, שכולם בו יהיו מובילים. השאלה היא, כמובן, איך הם ירוצו יחד כשכל אחד מהם רוצה להיות המנהיג? כדי שלא יקרעו זה את זה אנחנו יוצרים אצלם אדישות. אנחנו לוקחים אותם למסעות ארוכים, בשביל הכלב אין דבר יותר שובר מהליכה בקצב אדם - הריתמוס שלו שונה לחלוטין, הוא רץ, עוצר, משתין, משתכשך וחוזר חלילה - זה עושה אותם עייפים ורצוצים, הם מתים לשתות, מימיות אנחנו לא לוקחים איתנו למסע, אז מאיפה נשאר להם לשתות? הם מתחילים ללקק זה את זה בלשון, ככה נוצרת קרבה, המריבות נגמרות. המדהים הוא שהם נעשים חבורה שאין בה אגו. עכשיו אם תאמן אותם ותגדיר להם מטרה, הם יעמדו בה". לכלב קראו ביחידה "ילד" ולבנדר "קודקוד בונזו". הוא הרבה במה שכינו הצגות תיאטרון, הרעיון שלו היה לחשוף את הכלבייה לכל אלופי צה"ל ולא להסתפק רק בשיתוף פעולה עם היחידות המיוחדות. "שלא כמו באזרחות, אסרנו על החיילים שלנו לטפח יחס של אהבה לכלב, היתה על זה הקפדה עצומה, בשום אופן לא איפשרנו התקשרות רגשית, הטלנו אפילו עונשים כבדים על מי שהפר משמעת בעניין הזה. הסיבה היא שגילינו שהחיילים משקרים בשביל הכלבים, הם מייפים את התמונה, מפארים את הביצועים שלהם, מתחילים לבלף כדי שהכלבים יישארו ביחידה, הם יותר מדי מאמינים ביכולות שלהם. כדי לקבל תמונת אמת היינו חייבים לצלם הכל בווידיאו ולהציב בתרגילים משקיפים מהצד".

בנדר הוא מאמין גדול בשימוש בכלבים למטרות צבאיות. הוא שולל את הרומנטיקה הכרוכה בכך, שלא כמו אחרים הוא גם לא מתפתה להאנשה. "כלב זה רק כלב", הוא מדגיש, "ואם בהסתערות הוא מפריע לך, עדיף שתירה בו". לו היה היום במערכת, הוא היה ממליץ על תקן של כלב לכל מארב בלבנון. לוחם עלול להירדם במארב, הוא מנמק, ואילו כלב רעב לעולם יהיה ערני בלילה, הוא מריח ושומע אויב מקילומטרים. הוא היה מציב כלבים גם בצמוד לזקיפים ובפיזור הפגנות נוסח אינתיפאדה, אמצעי יעיל ביותר בעיניו. "הצרה היא שבישראל, בגלל השואה יש קונוטציה שלילית מאוד לכלבי תקיפה. זה נתפש כמשהו בעל גוון נאצי, כמעשה של קלגסים. אצל הערבים העניין מורכב לא פחות. בעיניהם זו חיה טמאה, קיימת רתיעה בסיסית מהכלב, אם היינו מפעילים יותר כלבים באירועים שמעורבת בהן אוכלוסייה אזרחית זה היה יעיל מאוד כדי ליצור אצלם שקט. מספיק לשים שני כלבים על חזית של נגמ"ש, האפקט הוא מדהים".
כלבי הנפץ
הפשיטה על נועיימה, שאותה הגה, דחף ותיאם האלוף דורון רובין, אז ראש מה"ד, נועדה להיות פעולת נקם על ששת הרוגי ליל הגלשונים במחנה גיבור, כך לפחות היתה האווירה שאותה זוכר בנדר מקבוצת הפקודות. המפקד בשטח של המבצע המשולב היה מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, והשתתפו בו כוחות חי"ר, שייטת 13 וחיל האוויר. "נדוג אותם כמו דגים", בנדר שמע מכל עבר. הגרסה שלו על השתלשלות האירועים כמובן שאינה מחייבת, הזווית שלו היא של אנטי-גיבור. פרשת נועיימה, שלרבים שהיו מעורבים בה היא בבחינת פצע שאינו מגליד, היא ראשומון בהתגלמותו. "האנשים היו בהיי, הקטעים שעפו שם היו שהלוואי שהשין-גימל שלהם יגיב כמו זה שלנו". מבצע בהיקף כה רחב לא יצא לפועל מאז מלחמת לבנון, גם לכלבייה זאת נועדה להיות גולת הכותרת. החלק שנועד לה במבצע המורכב היה שליחתם של שני כלבי-נפץ אל המערות התת קרקעיות שבהן ישב עיקר הכוח של ג'יבריל. כדי להימנע מאבידות הינחה שר הביטחון יצחק רבין את האלוף רובין שאין להיכנס למערות בשום אופן, שהמגע איתן יהיה מטווח בינוני. לרעיון כלבי הנפץ נחשף צה"ל לראשונה במלחמת ההתשה בתעלה, כשהגיעה ידיעה כי מצרים קונה מאות כלבים באירופה. האביזרים שהיו על הכלבים ושאותם לא הכירו בישראל נרכשו בברית המועצות - כך משחזר יוסי לבוק בשיחת טלפון מלוס אנג'לס, שבה הוא חי זה שנה וחצי ומתפרנס כיועץ לענייני ביטחון בדרום אמריקה. כשהוא חיפש מידע בספרות המקצועית הסובייטית הוא מצא שהייעוד המבצעי של הכלבים הוא להישלח בלהקות אל חניוני טנקים ולהתפוצץ בתוכם. צה"ל חשש כי זה מה שמחכה לו גם בסיני, וכדי לקדם את פני הרעה פוזרו גדרות תיל סביב ריכוזי השריון. התוכנית המצרית על כל פנים, גרנדיוזית ככל שהיתה, לא מומשה. בכלבייה, לעומת זאת, בחנו את הרעיון אבל לא נגד טנקים, אלא לשימוש בפתחים ובכוכים. רק קומץ היה בסוד העניינים, ובמשך שלושה חודשים, מההודעה הראשונה על נועיימה ועד הביצוע, המידור היה מוחלט. לצורך ההכנות הצוות הנבחר הוצמד לשייטת, כלוחמים מן המניין. התוכנית היתה שבנדר וסגנו, סמ"ר יצחק אמסלם, יצורפו לכוח גולני של מג"ד "ברק", סא"ל אמיר מיטל, שעליו הוטלה המשימה העיקרית. גרשטיין, שנועד להתפצל ראשון מהטור, יפנה לעבר הבונקרים. הכלב רוקי ילך עם אמסלם, טקילה עם בנדר, זה היה הסדר שבו היה עליהם לרוץ לעבר המערה כשכל אחד מהם יישא עליו חגורת נפץ במשקל 5 ק"ג.
שעת המבחן
על הנייר זה נשמע מבטיח, על הסתבכות איש לא חשב. כל מה שבנדר צריך היה לדאוג זה לכך שגולני ייקחו לא רק את הכלבים למבצע, אלא גם את אמסלם ואותו. המח"ט, שנאבק לצרף לוחמים במקום הכלבנים, קיבל ברגע מסוים תמיכה ממיטל, שהיה פרו-כלבים מוצהר. מי שהיה נחרץ בעד שיתופם של הכלבים היה רובין, שפסק על כך תוך שהוא מטיח אגרוף בשולחן. תשברו להם את הידיים ואת הרגליים, הוא אמר ושלח את הכלבים וכלבניהם להתאמן. עם מיטל עצמו יצא להם להתאמן פעמיים בלבד. מיטל היה בן 29 כשנהרג בנועיימה; בכל שמחת תורה, לרגל יום הולדתו, מתכנסים ידידים וקרובי משפחה ב"שביל אמיר" שהוכשר לזכרו ויוצא ממערת קשת שליד אדמית. זו כבר מסורת אצלם. "אמיר היה נלהב מאוד לרעיון הכלבים", מספר בנדר. "כשהוא היה מפקד סיירת גולני, היה לנו תכנון משותף לפעולה בלבנון שבסוף התבטלה, ושגם בה היינו צריכים להשתמש ברוטוויילרים. לכן, כששקלו בהתחלה אם לקחת בכלל כלבים לנועיימה הוא היה מאוד בעד". שני כלבי רוטוויילר נבחרו למשימה בנועיימה. מהנחיתה מהים לחוף ועד ליעד היה על הכוח לעבור ארבעה ק"מ בתוואי של סבך וסלעים. בחוד הוביל בצעדי ענק ארז גרשטיין, אז מפקד סיירת גולני. הקצב שהכתיב היה מזורז, מספר בנדר, תוך כדי תנועה נפתחו רווחים, החיילים סחבו בקושי, הכלבים גמאו את המרחק בקלות ובעליות משכו את בעליהם אחריהם. "הלוואי על כולנו הכושר שיש להם. זה לא סתם שאמרתי פעם לעומר בר-לב מסיירת מטכ"ל שלא יעזור לו כל המד"ס שהם עושים, במהירות הכלבים תמיד ישחילו אותם". זה היה הלילה הכי שחור של השנה, כך היה נדמה לכוח, ככל שהתקרבו ליעד בנדר חשב לעצמו כמה מתעתע הוא הגורל שהפגיש אותו, הדמורליזטור שהסתלק מסיירת גולני, עם שני הגיבורים גרשטיין ומיטל. "הרי זה לא ייתכן, ניסיתי לדקלם לעצמי שזה סתם מקרי, בטח יש פה משהו שהוא הרבה מעבר לזה שאני מפקד הכלבייה, בשבילי זה היה סוג של סגירת מעגלים שהם ואני, שסיפור החיים שלנו שונה לחלוטין - אני אבא והם רווקים עליזים - מגיעים למרות הכל משני כיוונים מנוגדים לאותה שעת מבחן". הוא מזכיר אמנם את השניים בנשימה אחת, אבל מבהיר שלא זאת היתה ההרגשה. מגרשטיין, שאיתו לא ממש יצר קשר, הוא הסתייג, מיטל לעומת זאת הילך עליו קסם. הוא הכיר אותו מקרוב, "עד רמת משחת שיניים", וכשהוא מדבר עליו הוא מלא עצב. "אמיר לצערי הרב הגיע לפעולה תשוש לגמרי, היה לו גדוד בקו והוא היה עסוק איתו בלי סוף, כל הזמן הוא נאלץ לנסוע ולחזור, לרגע לא נתנו לו פנאי כדי להתכונן כמו שצריך. לא רק זה, הרכיבו לו כוח שלא היה אחיד, נבחרת מכמה יחידות, אלה לא היו אנשים שאמיר ממש הכיר. ארז לעומתו הופיע למבצע עם הסיירת חד כסכין".
30 מטר מהמטרה
איחור בלוח הזמנים הביא לשיבוש מהלכי הפעולה. "המבצע הזה ייצא לפועל", השביע את עצמו למרות שהיה מפוחד כהוגן לנוכח הבלגן שהתהווה, "אפילו אני אמות הכלב יישלח". במקום תיאום בין הכוחות ותחילת תקיפה בו-בזמן, גרשטיין קיבל אישור מהחפ"ק לפעול עוד לפני שמיטל הגיע להיערכות. כדי להדביק איכשהו את הפער, מתאר בנדר, במקום להתגנב בזחילה עד למערות, כוח המג"ד נאלץ לעבור לדהירה. במרחק של 300 מטר מהמערות הורידו אמסלם ובנדר מעליהם את אפודות הנפץ וחימשו את הכלבים. שלושה פתחים של מערות אימתניות התגלו לעיניהם במדרון, בקיר ממול. "אלה בטונדות ששום חיל אוויר לא יעזור נגדן. עד היום, כשאני שומע בחדשות על תקיפות יעדים בנועיימה אני מחייך לעצמי. הרי כל ההפצצות מאז בקושי מדגדגות להן את הטיח". מיטל, בגבו ליעד, פיזר בלחש את הלוחמים שהיו איתו איש למקומו וכשסיים חבר אל בנדר ואמסלם, שכרעו ערוכים לשילוח. הם היו עכשיו 30 מטר בלבד מהמטרה. מיטל ניגש מימין לשמאל אל אמסלם, ובתנועה חזרה נגע קלות לבנדר על הראש ושאל בטון רגוע, "מוכן?" בנדר, שבשל הטפיחה נשמט לו מהעיניים מכשיר ראיית הלילה, ענה "רק רגע", "ואז מקרוב באה צעקה 'יאהוד יאהוד' ומיד אחריה צרור קטלני". מיטל נהרג, בנדר נפצע בצוואר, הכלב רוקי נהרג. טקילה התרוצץ מבוהל בשטח, התקרב למערה והתרחק ממנה לסירוגין, ולבסוף נעמד ליד בנדר הפצוע. רק זה היה חסר לו, שיציר כפיו יתפוצץ עליו. אבל טקילה המשיך לרוץ מבולבל בתוך חילופי האש. "הוא נפגע באשכים וברגליים האחוריות, צווח כתרנגולת שחוטה ונעלם". למחרת הוא נמצא מת בכפר נועיימה. "עד שהגיעו להוציא את אמיר, אמסלם הגן על העמדה בחירוף נפש", מספר בנדר. "הוא הסתיר אותי מאחורי סלע, עשרות יצאו מהמערות וירו עלינו אש תופת, נכנסתי להיסטריה, בכיתי, התחננתי על נפשי שזה ייפסק כבר. באותם רגעים גולני סוף סוף הראו מה הם יודעים - היה שלב שנשארתי שם לבד, אחר כך אמסלם סחב אותי עליו לנקודת הפינוי - מבחינתי זה הסיפור האמיתי, הגרסאות האחרות זאת מריחה. לא הסתערנו, עוד לא נכנסנו ללחימה, אמיר שאותו אהבתי אהבת נפש לא הספיק להוציא מהקנה אפילו כדור".
ד"ש מג'יבריל
בתחקיר אצל האלוף, באחת ההפסקות, לקח גרשטיין הצדה את בנדר, שהיה עדיין חבוש ורצוץ מכאבים, ושאל אותו בתרעומת איך זה שלא לקח את הכלב בחזרה ומדוע השאיר אותו שלל למחבלים. בנדר לא תפס על מה הזעם, הרי הוא איבד אז את ההכרה. "שיילך הכלב המגעיל קיבינימאט", הוא הטיח בגרשטיין, "הרי אותי בקושי אספתם איתכם". אנשי החזית העממית, התברר, מצאו את גוויות שני הכלבים החגורות עדיין במטעני הנפץ, הצטלמו איתן ולמעשה גילו את סודן. יום אחד בלבד אחרי הפשיטה מסרו מקורות בלבנון, שצה"ל השתמש בכלבים בפעולה כדי להחדיר חומר נפץ לתוך המתקנים השונים שהותקפו. בישראל סירבו להגיב על הטענות, בעיתונים פורסמו תמונותיהם של רוקי וטקילה המתים לרגליהם של אנשי ג'יבריל מחייכים. למרבה ההשפלה היו בידיהם גם כלי הנשק של בנדר ושל מיטל שנעזבו בשטח. "יש לך ד"ש מג'יבריל", לעג לו אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, "הוא שואל אם נשאר לך בונזו לכלבים".


"לקח לי זמן לתפוס שתופרים לנו תיק ושמסובבים את האשמה עלינו", אומר בנדר. "ממש לא הסתדר לגולני שאמיר האגדי שנועד לגדולות ייהרג, ואנחנו נשארנו בחיים. אם כבר, הם היו מעדיפים שהכלבן ימות", הוא אומר במרירות שלא קהתה למרות שחלף כבר עשור. במשך השבעה הוא בא לבית משפחת מיטל בחדרה, הוא היה נסער מדי, ביקור הניחומים לא עלה יפה. ביום השנה למותו, כשהגיע לחלקה הצבאית קהל הנוכחים התרחק ממנו. הוא הרגיש לא רצוי בקרב החבורה ויותר לא חזר. לפחות מאה אנשי החזית העממית שהו באותו לילה ביעדים של מיטל, של גרשטיין ושל עוד כוחות משנה. 20 מהם נהרגו, בהם מג"ד בארגונו של ג'יבריל; לולא שרשרת השיבושים, המכה יכלה להיות טבח. זאת היתה החמצה משוועת, וסיבוך נוסף - כאשר ארבעה לוחמים נשארו תקועים בשטח גם אחרי שפונו כל הכוחות - הפך את נועיימה ממבצע הרואי לסיפור של פאשלה. בעקבות המבצע הורה הקצח"ר להיפטר מהכביסה המלוכלכת שהותירה הכלבייה, זאת לפחות היתה התחושה ששודרה לבנדר. ריח של הדחה עמד באוויר, כשניסה להתקומם שלחו אותו לטיול צ'ופר בדרום אפריקה כדי שיירגע קצת. בשנת 89' הוא הודח. יום אחד אמרו לו להשאיר את הרכב, לפנות את המשרד וזהו. הוא צעד הביתה ברגל דרך השדות, אלוהים עוד ינקום בכולם הוא מילמל לעצמו. במקומו הובא קצין מאג"ם מבצעים, סא"ל שלומי קני. הדור שאיתו צמח בנדר הורחק מהיחידה עד האחרון שבהם, בעוון מה שהוגדר הפאשלה של הכלבנים. "כל המסמכים הישנים הושלכו למשרפה, הכוונה שלהם היתה למחוק את ההיסטוריה ולהתחיל הכל מחדש". זה היה טיהור מוחלט.
נועיימה נמחקה
בתחילה הוא רק חיפש במי לבעוט, הוא שלח מכתבים לכל העולם למחות על העוול, המשפחה סבלה לא מעט עד שהתארגן עם עצמו. "מילא אני. את איציק אמסלם, שהיה בן 19, זרקו לכלבים להיות לוכד עריקים. ביוזמתי נפגשנו לפני שנתיים במסעדה, הוא אמר לי, 'גיל, תאמין לי, מאז נועיימה לא היה לי יום אחד שמח בחיים'. הוא גר ברחובות, אין מי שיודע את הסיפור שלו, שמעתי שהוא בתהליך של חזרה בתשובה. המדינה הזאת לצערי היא ארץ אוכלת מיטב בניה. עשו אותנו מצורעים". תשע שנים בנדר לא בא בשערי הכלבייה עד שיום אחד, כשהרגיש שהתאושש כבר, הוא צילצל לקני מפקד הכלבייה והביע את רצונו לבקר. זה היה בשבילו אקט של פיוס. הוא מצא יחידה שונה לחלוטין באופיה מזאת שהכיר, גדולה, משוכללת וממוסדת פי כמה. הוא בהחלט התפעל מהתנופה, לבקשתו הוא אף קיבל הזדמנות להרצות לחיילים ולמפקדים על מה שקרה בנועיימה. הקהל שמע על כך לראשונה, הוא נדהם, אף פעם לא סיפרו להם. בהיסטוריה של הכלבייה, כדי לא להפריע את מנוחת הציבור, נועיימה אינה קיימת ומעולם לא קרתה. ("הארץ", 06.04.1999)

בהקשר לפשיטה של סיירת גולני על נועיימה נכתב גם:

"גרשטיין נולד וגדל בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. בנעוריו היה הדייג של השכבה, חובב רמשים וזוחלים, קורא ספרים ובקי בארכיאולוגיה. כשהתגייס, הלך לסיירת גולני. הקומנדו הימי, כך גרס, הוא אתגר קל מדי בעבורו. בצוות שלו היה הלוחם המוביל, מודל לחיקוי. הוא עבר פשיטות בנבטיה וברמת ארנון, במלחמת לבנון היה כבר קצין ביחידה, והשתתף גם בקרב על הבופור שבו נהרגו ששה מלוחמי הסיירת ובראשם גוני הרניק. הכוח של גרשטיין, שנשלח לאתר האנטנות, עבר את הקרב הקשה בשלום. כשהגיע בהמשך לביירות הסתובב בעיר כאילו היה בטיילת. הוא לקח סיכונים מסמרי שיער, ועל החברים בצבא, בעיקר הצעירים שבהם, עשה רושם כביר. היתה לו הערכה עצמית גבוהה. בשלב מאוד מוקדם הוא סימן את כיסא מח"ט גולני כיעד. ביוני 84' הוא חזר למדים, אחרי מסע תרמילאות של שנה בדרום אמריקה. גולת הכותרת של פעילותו כמפקד סיירת גולני היה מבצע 'כחול וחום', שבו פשט כוח בפיקודו של מח"ט גולני אז, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבאזור דאמור. גרשטיין, שהוביל בחוד, אמור היה לתקוף את היעד העיקרי. המג"ד, אמיר מיטל, תוכנן לתקוף את אתר המגורים. עיכובים בנחיתה מהים הביאו לשרשרת תקלות, מרכיב ההפתעה אבד, וכתוצאה מההסתבכות נשארו ארבעה לוחמים בשטח וחולצו רק ביום למחרת. מיטל נהרג. במהלך הפעולה, שנודעה כפעולה לא מוצלחת, 'פאשלה', גרשטיין נתן מקום לתקווה. 15 מחבלים הרג כוח הסיירת, מספר נדיר שכמותו לא רשם צה"ל מאז." (מתוך הכתבה "ארז של לבנון" מאת אביחי בקר, "הארץ", 01.03.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-02-2014 בשעה 12:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 19-12-2016, 14:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
זה מה שתא"ל גרשטיין ז"ל חשב על המבצע
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הרובה של אמיר מיטל"

זה מה שתא"ל גרשטיין ז"ל חשב על המבצע:

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



"אני לא מגדיר את עצמי כפזיז. אני איש מקצוע טוב בתחום שלי. אני חושב שיש לי מספיק ניסיון מצטבר, גם בדרגתי וגם בתחום של מפגשי האש. מאז שהייתי חייל בסיירת גולני ועד היום, יצא לי להשתתף בחלקים מרכזיים מאוד בקרבות שצה"ל ניהל. הובלתי המון פעמים חיילים לקרב. כל חיי, בכל מבצע שעליו פיקדתי בשטח, לא היו לי מעולם נפגעים. הנה, בפשיטה על מפקדת אחמד ג'יבריל בנועיימה בדצמבר 88', כשהסיירת נתקלה, הכוח שלי ביצע את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך. מפקד נבחן ביכולת שלו להשפיע ולהיות בנקודת ההכרעה. זה מפחיד, מעצבן, לא נעים. בזה נמדד המפקד – איך הוא נכנס ויוצא מאירועים, איך הוא מתפקד בהם. תמיד הייתי מקדימה, ובגלל זה היו לי כל כך הרבה מפגשי אש. זה לא קול הבס בקשר, המפות והתרשימים, אלא ההתחברות לאנשים בשטח. ובגלל זה אני לפעמים מספר שתיים בפתיחת ציר, אפילו שאני יכול לעלות על מטען ולהתפוצץ. אני לא פוחד מאש. זה לא מפריע לי בכלל. זה בגלל ההכרה שאם אני מפחד, זה יפגע ביכולת המבצעית שלי. מי שנמצא בתפקידי פיקוד מרכזיים צריך לדעת שהוא עלול להיהרג. זה חלק מהחיים שלנו".
(מתוך הכתבה "אנחנו למודים אירועים קשים" מאת אלונה בר-און ובועז ארד, במחנה, ‏ 05.09.1997, עמוד 10)


"גרשטיין מצדו דווקא המעיט בהישגי הכוח שלו. לקצין ששירת תחת פיקודו בגדוד הבוקעים הראשון יאמר כי הלחימה בנועיימה היתה בשבילו "מטווח ברווזים שלא חייב אותו למאמץ מיוחד, משום שבבניין המפקדה שהו בעיקר אנשי מנהלה"."
(מתוך הספר "תמצית געגוע – סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" מאת אהוד ערן, ידיעות ספרים, 2007, עמוד 112)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 19-02-2014, 11:38
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

מבחן בהבנת הנצפה\ מאת חגי חיטרון

"עובדה" בעריכת אילנה דיין, ערוץ 22:00 ,2 פעולת נועיימה ב-1988, בה תקפו כוח גולני ויחידות אחרות מחבלים מאנשי ג'יבריל ליד דמור בלבנון, נגמרה רע. מג"ד בגולני, סא"ל אמיר מיטל, נהרג. ארבעה חיילים הושארו בשטח, כי לא היה ידוע איפה הם. אחר כך הם חולצו במסוקים. בוודאי שעצם שחזור הקרב הזה מעניין, אבל כתבה שנעשית עכשיו, לאחר שש שנים, לא יכולה להסתפק בכך. אולי אני מגזים, אבל הרושם הוא שקרתה בעריכה תופעה המשבשת לעתים קרובות מדי כתבות רבות: הכתבה דומה במובן מסוים לאובייקט שלה. שם, בשטח, היה בלבול, מפקד מוביל נפגע מיד, חיילים לא ידעו בדיוק מה לעשות. אז הקטע הזה, של השחזור, נערך כמעט כמו ג'ינגל, כשהמצלמה מקפצת בין העדים במהירות רבה. לפני כן היה קטע שחזור-אילוסטרציה, שבו נראו רגלי חיילים ישראלים צועדות בסבך, בתמונת שחור-לבן, כדי להעביר תחושה של "היסטוריה". ברקע הקטע הזה נשמעו קולות כתבים ושדרים צעירים מדווחים על הפעולה והישגיה בסגנון אופייני. העורכת בחרה שלא לציין אם גם הקולות האלה הם אילוסטרציה. אני מתרשם שכך הוא, והקולות הובאו כנראה כאירוניה דקה, רמיזה שאותם דיווחים היו בדרך כלל דקלום הודעות דובר צה"ל. אבל נקודה חשובה זו היתה מטושטשת מדי. הדמות המרכזית בסיפור של דיין הוא תא"ל ברוך שפיגל, שבזמן הפעולה היה אל"מ, מפקד חטיבת גולני. דברי כל העדים היו מרתקים, והשאלה היא אם היו מובנים, ומה התמונה הכללית שהתקבלה. התמונה שהתקבלה היא שאלוף דורון רובין מאשים את שפיגל בכך שנשאר יותר מדי מאחור, ולא ירד לברר מה קורה בשטח הקרב עצמו, משהתברר לו שיש שם בעיות. הצעתי לשפיגל לרדת, אמר רובין. שפיגל טוען שלא קיבל שום הוראה או הצעה כזאת, ומציע להאזין לקלטות שהוקלטו בזמן הפעולה. אחר כך אמר דורון רובין ש"הציעו לו", לפני הפעולה, לבחור יחידה מנוסה יותר, קרבית יותר, ולא את גולני, ורמז בכך שטעותו העיקרית היתה בכך שבחר לוחמים ומפקדים לא מספיק טובים. האם יש לקח? האם הבעיה היתה תכנון לקוי, גישת "סמוך"? צופים בעלי ניסיון קרבי אולי הבינו היטב מה הכתבה רוצה לומר. אני לא בטוח שהבנתי. היה צריך להקדיש עוד עשר דקות לנושא. לשם מה החיפזון?
("הארץ", 07/10/1994 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 24-03-2014, 11:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
דברים שכתב מח"י, האלוף רם רוטברג, על הפעולה בה השתתף כמפקד פלגת הפושטים בשייטת 13
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(מתוך הספר ''צה''ל-המבצעים הגדולים'' מאת ניסים משעל ומיכאל בר זוהר, ידיעות ספרים, 2013, עמוד 206.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 18-12-2016, 11:44
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
טייס הקוברה דן ללוז מספר על "כחול וחום" בו זכה בצל"ש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""

דן ללוז (40), מכהן מזה כחודשיים וחצי כיו"ר הפעיל של מגדל שוקי הון וכמנכ"ל מגדל השקעות. בתפקידיו הקודמים כיהן כמנהל השקעות בכלל ביטוח, סמנכ"ל השקעות במגדל ויו"ר פעיל בד"ש ניירות ערך. ב-2003 כשל ללוז בניסיון להקים קרן השקעות, ועסק בעסקים פרטיים בתחומי נדל"ן וייעוץ לעסקים. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה (בהצטיינות) ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל-אביב, ובצבא שירת בחיל האוויר כטייס מסוקי קרב....


המבצע שהוביל לזכייה בצל"ש: "כמו חילוץ ליטרת בשר מפה של אריה רעב"

דן ללוז התפרסם בשל חלקו במבצע נועז לחילוץ ארבעה חיילי גולני, שנותרו בתוך שטח אויב בלבנון ב-1988. במהלך המבצע, שכונה "מבצע נועיימה", נהרג מג"ד גולני, אמיר מי-טל. על חלקו במבצע זכה ללוז בצל"ש.

ספר לנו על האירוע.

"זה היה אירוע מכונן בחיי. צוותתי כטייס של מפקד הטייסת. המבצע נועד לסייע לכוח גולני שהלך לבצע פעולת תגמול באנשי ג'יבריל בכפר נועיימה שבפאתי ביירות, והסתבך. זה היה אחרי 'ליל הגילשונים' ושנתיים אחרי הנפילה בשבי של רון ארד, והרגישות הייתה בשיא. בעקבות ההסתבכות של הכח במבצע נותרו בשטח ארבעה חיילים של גולני. אנחנו נשלחנו לחלץ אותם.

"טסנו מעליהם כשאנחנו יורים לכל הכיוונים כדי לאפשר את חילוץ החיילים, וחטפנו פגז. נחתנו במנחת ארעי בקריית שמונה, החלפנו מסוק ולאחר שנוצר קשר עם ארבעת החיילים, נקראנו להיכנס שוב לאותו אזור והפעם באור יום. כעבור שעה וחצי של הסתבכות טוטאלית בשטח תוך ניהול קרבות אש, מצאנו את החיילים ונחתנו. הארבעה התיישבו על המגלשיים של המסוק והמראנו תוך שניות. במבצע הזה גיליתי שבגדול, אני נטול פחד. אני אומר את זה לשלילה - הייתי צעיר, טיפש ומלא אדרנלין.

"אחרי שחילצנו אותם, אחד מהאבות של טייסי המסוקים שעמד וצפה באירוע באמצעים שעמדו לרשותו, אמר שהמבצע הזה דמה לחילוץ ליטרת בשר מפה של אריה רעב, ובריחה. השטח שרץ מחבלים.

"כשחזרנו, הייתה שמחה ענקית. שמחנו בטירוף, אבל אז גם חטפנו את הסטירה בפרצוף, כשמי שהיה אז מח"ט גולני, ברוך שפיגל, חזר בוכה כי אמיר מי-טל נהרג באירוע. מי-טל היה פיגורה בחיל והוא הלך לנו, לא ברור איך - אולי אפילו מאש תועה".

(מתוך הכתבה "צריך להיות חצוף, ככה אני מאמין" מאת מירב אנקורי, גלובס, 12 במרץ 2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 20-12-2016, 12:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
עדי כרמי, שלחם במבצע כמ"מ בגדוד 13 כותב עליו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי דודו מהסופר שמתחילה ב "מבצע "כחול וחום""



לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.

"כחול וחום" - אמיר מיטל ז"ל
ביום ראשון האחרון 13/12/2015 נערכה האזכרה השנתית לאמיר, עברו כבר 27 שנים מאז שחזרנו מעומק לבנון בלי אמיר.
כ - 25 שנה בקושי דיברתי או הזכרתי את המבצע, כנראה מכל מיני סיבות אישיות, חזרנו ביום שישי לפנות בוקר ב- 9/12/1988 ומיד לאחר התחקיר הראשוני בבסיס חיל האוויר ולאחר תחקירים אישיים - חזרתי לפקד על חיילי המחלקה שלי בגדוד 13 בקסבה של שכם, מאחר והאינתיפאדה הראשונה היתה כבר בעיצומה.
מבצע "כחול וחום" נועד לפגוע במחבלים של אירגון החזית העממית של אחמד ג'יבריל, במפקדה ובתשתית מחנה האימונים של האירגון - שכלל מתחם מערות, מפקדה, בית ביטחון, גבעת נ"מ ועוד יעדי משנה - יצאנו לפגוש את האוייב אצלו בבית, טרם יצא לבצע פיגועים נוספים כנגד מדינת ישראל בכלל ובישובי גבול הצפון בפרט.
קדמו למבצע מספר פיגועים של אירגון זה ובראשם ליל הגלשונים - פיגוע קשה מאוד בחטיבה המרחבית 769 בסמוך לקרית שמונה שבו נהרגו 6 חיילי צה"ל ו 10 נוספים נפצעו.
לאחר תיכנון, ביצוע אימונים מורכבים כולל ס"גים בים, הכנות ועוד - יצאנו למבצע בכוחות משולבים של חטיבת גולני על יחידותיה וכוח של שייטת 13 - הגעה דרך הים, הליכה בתנאים קשים מאוד מזרחה לעבר היעדים, באיזור העיירה דאמור הסמוכה לביירות, כ - 70 ק"מ בעומק לבנון מצפון לגבולות הארץ.
תוצאות המבצע היו - כ - 33 מחבלים הרוגים ובהם מפקד בכיר באירגונו של אחמד ג'יבריל, החדרת התודעה שניתן להפתיע את אירגוני הטרור בכל זמן ובכל מקום, שלא יהיה להם מחסה בטוח, וע"י כך למנוע/לשבש ולמעשה לסכל את הפיגוע הבא !
לכוחותינו היו 2 פצועים והרוג - אמיר מיטל שלמעשה היה המפקד על הכוח הגדול ביותר והמורכב ביותר באיזור הפעולה.
אמיר נהרג בתחילת הקרב, מחבל שיצא מאחת המערות פתח באש ופגע בו בראשו, להערכתי באקראי.
רבות דובר ונכתב על המבצע, אולם יש פרטים שלא סופרו במלואם - די בכך שאציין כי הכוח של גדוד 13 שהיה כוח משנה של אמיר, פעל בגבורה וביצע את משימותיו באופן מושלם במהלך המבצע - הן בשטח בכל הקשור לפגיעה במחבלים, כולל במפקד הבכיר, הן בירידה לחילוץ לאחר מכן והן מעצם העובדה שמי שלקח פיקוד בשטח והוביל את החילוץ של "כוח אמיר" היה - מ"פ מסייעת 13 ברק דקל שפעל תחת אש באומץ לב ובקור רוח ...
החילוץ של אמיר היה על גבול הבלתי אפשרי, השעות הללו זכורות לי כנצח, ירדנו לאיזור המערות תוך כדי ירי ופיצוצים, מצאנו את אמיר שוכב ופשוט לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות - שאמיר המפקד הכל יכול, מפקד סיירת גולני לאורך כל המסלול שלי כלוחם, המנהיג הכל יכול - יכול להיפגע ... ברגעים כאלה אתה פועל כמו מכונה משומנת, עושה את הדברים כפשוטם וסומך על החברים שלך ... לאחר פתיחת האלונקה, נכנסתי מתחתיה בצד האחורי ונשבעתי שאני לא יוצא עד שמגיעים למעלה ההר, לאיזור החילוץ המוסק, נשאתי את האלונקה בצד האחורי יחד עם גיא מרום בן צוות שלי מהמסלול כשאנו מחליפים אך ורק כתפיים ומביטים בפניו של אמיר כל העת - מלפנים נכנס אופיר מהשייטת ועוד ... זוכר את הכניסה למסוק בנקודת החבירה יחד עם צ'רלי אלבז קצין נוסף ובן צוות מהסיירת שהגיע מגדוד 51, הזיכרון הזה ישאר עבורנו לנצח - "איך נפלו גיבורים" - ידענו שאת המפקד שלנו נחזיר הביתה בכל מחיר !!!
יש עוד פרטים רבים לספר על ליל הקרב הזה, על המגע עם האוייב, פרטים על החילוץ ההרואי כנגד כל הסיכויים, על חילוץ ארבעת הלוחמים בשלב השני, אבל חשוב לי להדגיש שבאורח אקראי שודרה יום לאחר האזכרה של אמיר, תוכנית המערכת של מיקי חיימוביץ בבימויה של לימור פינחסוב (אשת מקצוע יקרה ומופלאה), אודות צוות אגוז והחילוץ של אור אסרף ז"ל - לוחם אגוז, "מלח הארץ" שלחם ונפצע ב"צוק איתן" ונהרג ברעידת האדמה בנפאל.
סרט שהחזיר אותי 27 שנים לאחור ורק הוכיח שוב ושוב שהדור הצעיר הולך ומשתבח, דור שנותן תיקווה ומוכיח שיש לנו על מי לסמוך !!!
בתחילת השנה נערך טקס לרגל 5 שנים להקמת בית הספר "פסגת אמיר" בישוב קציר תיכון פסגת אמיר , ע"ש אמיר מיטל ז"ל - בית הספר מנוהל ע"י שחק סגל היקר וצוות מופלא שמהווה הזדמנות אחרונה לנערים על קצה רצף הסיכון במטרה להובילם לסיום 12 שנות לימוד ולגיוס לשרות משמעותי בצה"ל ... בחדר הזיכרון הציגו דברים שנכתבו ע"י בני משפחתו ומכריו של אמיר, כחלק מהמורשת שמקנה בית הספר לתלמידיו.
להלן הדברים שכתבתי לזיכרו של אמיר בתחילת השנה למען נזכור ולא נשכח את האדם, המפקד והאישיות שלבטח היה יכול להגיע לגדולות במדינה הקטנה והכל כך מורכבת שלנו :
---------------------------------------------------
סא"ל אמיר מיטל ז"ל
אמיר זכור לי כאדם חם, איש של אנשים בגובה העיניים וכאחד ממפקדי השדה הטובים ביותר שהיו לצה"ל, הייתה לו כריזמה טבעית, דרך התבטאות של "צבר" ישראלי עם המון מחויבות לעם ולמולדת, בעל כושר מנהיגות והשפעה רבה על חייליו ולמעשה על כל הסובבים אותו.
זכורות לי היטב השיחות והתדריכים של אמיר עם הצוות שבו צמחתי כלוחם בסיירת גולני ועת הוא היה מפקד היחידה, הקשבנו בלהט אחר דבריו אודות הפעילות המתוכננת, הירידה לפרטי פרטים וכולנו חשנו ביטחון רב וידענו שיש לנו על מי לסמוך – פשוטו כמשמעו ! וזה המון עבור חייל שיוצא לתרגיל מורכב או לפעילות בשטח עוין.
אמיר היה בעל מראה בולט, יפה תואר, אמיץ, תמיד הלך זקוף והוביל אותנו בשטח בביטחון רב, כלוחם וכקשר של מפקד הצוות – האזנתי לפקודותיו ולדיווחיו למפקדים הבכירים ברשת הקשר – הייתה לו כריזמה גם בקולו, נשמע ברור ורהוט, השרה ביטחון רב על מפקדיו כמי שבקיא בשטח וכמי שלבטח עומד לבצע את המשימה בדרך הנכונה והטובה ביותר.
לקראת מבצע "כחול וחום", נערכנו לתרגולות שטח ולגיבוש ה"נבחרת" שנבחרה מקרב החטיבה לביצוע. הפעם הגעתי כקצין צעיר בגדוד 13 ואילו אמיר היה בתחילת דרכו כמג"ד 12 בחטיבת גולני – הפעם היה זה מפגש קצת שונה, כ"קצין אל קצין" ובמהלך התרגולות וההתארגנות למבצע, ניהלתי עימו מספר שיחות שהיו בעלות אופי וגוון יותר אישי, הבחנתי שוב באמיר האדם מעבר להיותו לוחם ומפקד, גיליתי נפש רגישה, חבר בוגר שלעיתים אף התבדח איתי לאור היכרותנו מתקופת הסיירת, בליבי אני מצר על כך שלא זכיתי ליותר ....
במבצע "כחול וחום" נתקלנו בקשיים שונים ומגוונים בשטח, החילוץ היה על גבול הבלתי אפשרי ! , אין לי ספק שמותו של אמיר בתחילת הקרב השפיע באופן קריטי על דרך ההתנהלות של הכוחות בשטח, עצם המחשבה על כך שהוא איננו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ושדבר כזה פשוט לא יכול לקרות – ברור לי שאם אמיר היה מפקד על הכוח עד סיום המבצע אזי התוצאות היו שונות הן בדרך הנסיגה והן בתוצאות הלכה למעשה, אבל לצערי לא כך היה.
אמיר ייזכר בליבי לעד, דמותו עולה למולי פעמים רבות ועם מחשבות עד כמה היה צעיר בשביל למות וכמה היה גיבור כה גדול בשביל אדם כל כך צעיר.
שבת שלום לכולם
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #57  
ישן 01-11-2018, 20:19
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,788
הנשק של אמיר מיטל
בתגובה להודעה מספר 56 שנכתבה על ידי vitaman שמתחילה ב "כחול וחום: התוכנית הנועזת והקרב שהשתבש"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ציטוט:
את נשקו האישי של מי־טל נתן דקל לאחד הקצינים כדי שיביא אותו לארץ, אך בסופו של דבר הרובה נשאר בשטח. למחרת הצטלם אחמד ג'יבריל כשבידיו הנשק הזה, וסיפר לעיתונאים על "כלבי הקמיקזה הישראלים" שנהרגו. טישאואר: "אני בעצמי איפסתי את ציין הלייזר בנשק של אמיר – גלילון עם משתיק קול שפיתחנו לצורך המבצע הזה. כשראינו את תמונתו של ג'יבריל מחזיק את הגלילון, זה היה מצמרר ומאכזב".

חוץ מהנשק של מיטל נראים בתמונה גם משגר הלאו שתואר מוקדם יותר בכתבה, מכשיר קשר קומפקטי מדגם שאינו מוכר לי (ייתכן 624 אטום של ש-13), משקפי ראיית לילה שפנפן PVS-7 וציוד נוסף. דוקא ה-M16 לא נראה צה"לי.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 13:49

הדף נוצר ב 0.16 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר