קולות מיוחדים היו לה לשבת בבוקר של ילדות, אי שם בראשית שנות השבעים. במעין סדר קבוע היה אבי מתעורר בשעה המוקדמת לה היה רגיל ומכין לעצמו קפה. לאחר מכן היה בוחר בקול תרועה ירקות מתוך המקרר ומתחיל בחיתוך הסלט המשפחתי. נקישות הסכין על קרש החיתוך להן הייתי מאזין ארוכות מכורבל במיטתי היו מבשרות את צמיחתו של הר המלפפונים והעגבניות, הבצל והפטרוזיליה. לאחר מן הייתה אימי מצטרפת אליו וריחות החצילים המטוגנים והביצים הנשלקות מילאו את הבית. נירוונה. בשמונה לערך היו ההורים דוחקים בנו לצאת סוף סוף מן המיטות ולכלות רעבוננו בארוחת בוקר ממושכת ומלאת ירק ופטפוט.

אי שם לקראת סוף הארוחה היה אבי מתחיל לכוון את מכשיר הרדיו הגדול ומשתמו הצפצופים הבוקעים מן המכשיר החלו להשמע קולות הששש.. ששש.. ומיד לאחריהם 'הפיפסים' המבשרים את בוא החדשות.
אבל אני לא הקשבתי לחדשות. 'התעלה' הייתה רחוקה, בואו של רוג'רס או מותו של דה-גול לא עניינו אותי יתר על המידה שכן גולדה כבר מטפלת בכל אלה בעבורינו וכל שהייתי מצפה לו הוא סופה של המהדורה והתוכנית הקצרה שלאחריה.

"למאזינים שלום" בקע קול עמוק מן המקלט ואני הייתי נצמד אליו ויוצא עימו לסיור בנתיבות ארץ שלא הכרתי. יחד עימו ובעזרת דמיוני פגשתי בימים שטרם אינטרנט וספרי כרומו את הצבי הארץ ישראלי ואת אירוס הגלבוע, סיירתי בנחל עמוד ובחולה והפנמתי כי 'נלבישך שלמת בטון ומלט' אינו בהכרח דבר חיובי. חמש דקות קצרות ומרתקות בכל פעם שבסופם ההכרזה: "האזנתם לתוכניתו של עזריה אלון - מנוף ארצנו" טפטפו וחלחלו אט אט.

שעה אחר כך כשהיינו דחוסים בפיאט 600 העושה דרכה לפיקניק שבועי חמולתי וצוהל אי שם בין בן שמן לירושלים - הייתי סוקר בעיני את הנוף כבר בדרך אחרת. קשה הייתה 'ידיעת הארץ' לילד באותם ימים קרובים. האינציקלופדיה העברית הייתה שיא המידענות של אותם ימים ולצידה ספרים בודדים כדוגמת 'כל הארץ' וסט מפות בריטיות מתורגמות ע"י מחלקת המדידות. לא היה מי שיספר לילד סקרן את סיפורה של חורבה זו או של חורשה אחרת זולת חוברות 'טבע וארץ' וקולו של עזריה אלון. אי שם בתחילת כתה ג' אחזתי בהתרגשות בחוברת א 1 של 'סלעית' שהעניקו לי הורי במתנה בכדי שיהיה מי שיספר לי את שהם לא יכלו.

השנים חלפו. הגישה למקורות מידע גדלה וגם היכולת לשוטט בארץ ולהכיר בעיניים וברגליים מקומות חדשים. אך קול אחד המשיך ללוות אותי שנים רבות גם בעודני סטודנט: "למאזינים שלום' ולך עזריה אלון - תודה.

מי שרוצה מוזמן להעלות באשכול זה סיפורים קטנים על ימים רחוקים וניצנים ראשונים של אהבת הארץ וידיעתה.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

זכרונות הילדות שלי בהקשר של הכרת הארץ קשורים קשר אמיץ לסוג רכב שכבר פס מן העולם: הטיולית, אותה משאית מקרטעת בעלת הספסלים לאורך ששימשה את תנועות הנוער ובתי הספר לטיולים השנתיים שכה חיכינו להם. הורינו שלא היו בעלי מכוניות פרטיות, נהגו אף לשכור מדי פעם טיולית כזו, ולנסוע ליום שלם לטנטורה ליום של פיקניק ושיזוף. את הטיולית פגשתי מדי פעם בצבא, בשנות ה70, בעיקר בניווטים או עליה לקיו, אך עם השנים נעלמה לה מנוף הכבישים והדרכיםונשארה זכרון ילדות רחוק,ומאובק.

עם ספסלים מתקפלים בשני דפנותיה, אח"כ עבר לטיולית.
הטיולית הייתה משאית שיועדה להובלת מטילים\נוסעים, הישיבה הייתה דומה לאוטובוס.

[1] ברזנטים וספסלים אורכיים בשתי שורות [וכאביזר בטיחות קרשים אורכיים מאחרי הברזנטים בכדי לא להשען לכביש]
[2] ספסלים אורכיים בתוך תא סגור
[3] ספסלי עץ זוגיים
[4] ספסלים מרופדים זוגיים היוצרים אשליה של אוטובוס המתפוגגת רק כשחייבים לעצור לפיפי ואין כל דרך לתקשר עם הנהג [והמדריך/היפה של הקבוצה] היושבים בקבינה - מאחר והפעמון המקשר בין התאים אינו עובד ומעולם לא עבד. בשלב זה היה מתחיל טקס ממושך של חבטה על הזכוכית הגובלת בקבינת הנהג שהייתה כזכור כפולה ומכופלת. בד"כ היה הנהג מבחין במצוקת הנוסעים רק ברמזור הקרוב [או הרחוק].

ולידיעתכם, לפחות עד שנת 2000, הגבעטרון היו נוסעים בטיולית (טלטולית, אם תשאלו את בני הגרעין שלי ) שכזו...

היא שימשה (משמשת?) גם להסעת בני הגרעין לטיולים בארץ, מתנדבים או תלמידי שכבה כזו או אחרת.....

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אני עוד זוכר את משאית ההובלות של המושב, אשר היותה משאית הובלות רגילה. היו מסדרים עליה ארגזי פרי הדר, שהיו מכונים "בוקסות", והיו בשימוש קודם למיכלים המוכרים.על הארגזים , אשר היו מתנדנדים ונעים במהלך הנסיעה, ישבו החבר'ה משני צידי ארגז המשאית.
אחד מזכרונות הילדות המסעירים שלי הינו מטיול יום העצמאות לקיסריה. שעה שירדנו לטיול בעתיקות, באו כמה אנשים מבוגרים, אשר ערכו פיקניק בסמוך, ולקחו במשיכה כמה ארגזים. הדבר עורר תגרה המונית בין "זקני" המשאית לבין הלקחנים שהסתיימה בנוק-אאוט והשבת הארגזים למשאית.

.

אבל לפני זמן מה הופיעה טיולית מהזן הישן במטע פקאן גדול השיך לקיבוצי ועליה ממיטב לוחמי צהל- אחת היחידות ה"יעודיות". ביקשו רשותי לחסות בצל העצים ולהתאמן באיזור.
לא האמנתי שעדין משתמשים ב"שעטנז" הזה , אבל עובדה.

בשנות ה-60 נהגו הורי וחבריהם לצאת לפיקניקים עם הילדים.
מנגלים, לא כיכבו באותה תקופה יפה ותמימה. צידנית היה שם המשחק.
כל המדינה העמיסה צידניות על מכוניות קטנות נוסח סימקה 1000, קאטר-שבו, דה-שבו, דופין, וסוסיתא שמלאו במשפחות עליזות העושות דרכן לחיק הטבע של פעם כמו חורשת טל, הסחנה והכנרת, או יער בן שמן.

הנשים היו פורשות מפות על הרצפה ומוציאות מתוך הצידניות סנדוויצ'ים מוכנים עטופים בניר כסף, מפיות נייר ובניילונים וקופסאות מלאות במאכלים מבושלים כמו קציצות וירקות ברוטב כלשהו.
בייצים קשות, מלפפונים ירוקים ועגבניות היו must ולקינוח, היו מילון דבש, שזיפי "סנטה רוזה", שזיפים שחורים וענבים ירוקים מלאי גרעינים עם טעם וריח של ענבים..
על מנת לשמור על האוכל בטמפרטורה נמוכה, היו מקפיאים מיכלי פלסטיק שטוחים מלאים במים בפריזר ומפזרים אותם על האוכל מלמעלה.

זה היה מן חלום להגיע לסחנה בנסיעה שארכה שעות בכבישים סוג ב' ולנסוע בטור, מכונית אחר מכונית ומבלי לעקוף.
לפעמים היינו מקימים אוהל משפחתי קטן של פעם ונשארים על גדות הכנרת הצלולה והמלאה באיזור עין גב 3 ימים רצופים בחיק הטבע.
הניחוח של אותם פיקניקים מלווה אותי עד עצם היום הזה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://blog.tapuz.co.il/IAA/images/1555210_26.jpg]

looopy

למעשה את המנגל הכרתי רק בשנות השמונים, לפני זה היה את הג'פוף.
במשפחתי הג'פוף היה פעיל אך ורק בחגים עם שבתון שאפשר להעביר אש או בימי חמישי.

looopy

וחוץ מזה הייתי מצפה לתמונה של צי-ד-נית אמיתית כמו של פעם + סוסיתא מקורית ולא של צידניות אינסטנט תוצרת סין עם טעם של מלפפוני קלקר...

אין כמו עגבניה/חציל בטעם של מחטי אורן...

גפוף?, לא מכיר.

"גלידת סבון" העדפתי גלידה מסטיק של פעם ביפו..אפשר היה למתוח אותה
הצידנית נראתה כמו זאת שבתמונה.
קבל סוסיתא

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img396.imageshack.us/img396/1144/55313324pi8.jpg]


מחטי אורן?
חררה.. הטיפול: טלק עם ספירט.

looopy

אני זוכר מהמסעדה הזו את כריש הפטיש המפוחלץ שהיה תלוי על הקיר.

ג'פוף = מנגל בשפה המדוברת בין הנהר לים או בין הנהרות.

לפני היות הטיולית , הייתה סתם המשאית דודג' Fargo עם גג הברזנט (של מקס הנהג) -כפי שכבר תואר . אצלנו במושבה שימשה (גם)להובלת האנשים לים . בתחילת העונה נאגלה אחת ובשיא העונה 3 נאגלות (סיבובים) והכי הכי נחשב , היה להגיע לים (מה נקרא היום החוף הירוק ואז קראנו לו חוף ואדי פאליק) בנאגלה הראשונה ולחזור בנאגלה השלישית . --לא סרטן עור ולא בטיח * . מלהיפך האימהות אמרו ששמש זה טוב .
*ועוד במפגש לפני הסרט של מוצ"ש התחרנו מי נשרף/השתזף יותר- אך, איפה סינמה פרדיסו.

תוספת שניה , מסעדת הדגים בנחל אלכסנדר (גדה צפונית) ממש ליד גשר כביש החוף של היום. להגיע לשם ביום שישי בערב עם טרקטור (שמיועד היה לעבודה בפרדסים ,היה ממוגן כולו - תמיד הזכיר לי שריון של אבירים) כששתי בנות יושבות -אחת מכל צד על הכנף הממוגנת-לא היה מאושר מאתנו הגברברים הפלאחים.

אהבת הארץ אצלי - באה מההורים ,ציונים בהכרה ,ניצולי שואה שהפכו את ידיעת הארץ למוטיב המרכזי בחינוך שהנחילו לנו.

והטיולים של התנועה. שוב, בטיולית ברזנט. הכי קרביים היו, כך אמרו לנו, המחנות העולים, ואכן הלכנו קילומטרים על קילומטרים. בערב איחדנו את תכולתן של כל קופסאות השימורים המתוקות: ליפתנים, ריבות, פילחי אשכוליות וכדומה, למשהו שבמחנות העולים קראו לו פישחץ. אם רק הייתי יכול לטעום שוב... לעניין אהבת מולדת, מה אפשר לצפות מילדים שלמדו בשנות ה60 המוקדמות בבית הספר תל חי, המצוי ברחוב הגליל שמשיק לרחוב טרומפלדור, שיא באדר מצויין בו בטכס רב רושם?. היתה תקופה שהיינו צועדים ברגל הביתה בחזרה מבית הספר, וצועקים בקולי קולות: בוז לספר הלבן, תחי העליה לנווה שאנן...

אבקת מרק של ויטה עם הרבה שקדי מרק שהיו נגמרים לפני שהמרק היה מוכן. פתי בר עם ריבה ושוקולד השחר והכל מועמס על הברזלים שעל גג המשאית ונקשר טוב טוב ביחד עם שקי השינה באופן שהיה מעורר פלצות בלב כל ניידת תנועה בימינו...

וספרים של פעם: מדן ועד אילת טיולי רכבת בישראל ומדריך וילנאי בארבעה כרכונים כולל עבר הירדן...

שפורפרות צהובות של אינשובי והרבה גרגירי תירס שהווי הטיול לא יעלם בלילות ובתרועת ההשקמה.

פי.... איך היה אפשר לשכוח את הכובע טמבל האגדי שנשלף ממחשכי הארון לטובת הארוע.

וירים מקלדתו מי שאי פעם הצליח לאכול באמת: [1] ממרח צמחי בטעם כבד [2] ממרח אנשובי משפופרת צהובה [3] סרדינים ברוטב.

עד היום אני חולה על המוצרים האלה.
טוב נכון שהיום הם יותר גורמה, הממרח הפך לפטה, השפורפרת לצינצנת והנון נעלם מהקופסה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי hagarblu והטיולים של התנועה. שוב, בטיולית ברזנט. הכי קרביים היו, כך אמרו לנו, המחנות העולים, ואכן הלכנו קילומטרים על קילומטרים. בערב איחדנו את תכולתן של כל קופסאות השימורים המתוקות: ליפתנים, ריבות, פילחי אשכוליות וכדומה, למשהו שבמחנות העולים קראו לו פישחץ. אם רק הייתי יכול לטעום שוב... לעניין אהבת מולדת, מה אפשר לצפות מילדים שלמדו בשנות ה60 המוקדמות בבית הספר תל חי, המצוי ברחוב הגליל שמשיק לרחוב טרומפלדור, שיא באדר מצויין בו בטכס רב רושם?. היתה תקופה שהיינו צועדים ברגל הביתה בחזרה מבית הספר, וצועקים בקולי קולות: בוז לספר הלבן, תחי העליה לנווה שאנן...

מי שלמד בביה"ס תל חי בגליל אכל בחדר שהוא כולו הסטוריה ולא רק בי"א אדר ....
אולי הוא לא ידע מזה, אבל כבר לפני יותר מעשור 'גילתה' מחדש מנהלת המוזיאון דאז את עצם קיומו של הסליק ומהרגע שהואוצר התגלה התחילה החגיגה. כעבור זמן מה הצלחנו להביא לפתיחתו של המקום כאתר מורשת. http://www.mkm-haifa.co.il/schools/...akrim/index.htm

נכון, אני נזכר בגילוי הסליק. קראתי על כך בעיתון, וזכור לי בעיקר שנורת הסליק נדלקה עם הרמת המתג, כאילו לא הבריגו אותה 50 שנה קודם לכן. טוב, בטח לא ייצרו אותה בסין...

היום יש שם מוזיאון קטן - מקדש מעט

תמונות משנת 1947. טיול להכרת הארץ של חברי נוחם: נוער חלוצי מאוחד, אשר הגיעו באפריל 1946 כמעפילים, ניכלאו בעתלית, ולאחר השיחרור התקבלו לקיבוץ מסדה. לאחר חדשים מספר החליטו לעבור לכפר החורש, אשר כפי הנראה אירגן את הטיול. כל האנשים הם ניצולי מחנות הריכוז והגיטאות. חלקם שהו ביערות אירופה כפרטיזאנים.