אתר דו"צ


באוגדת עזה מגיבים לירי הרקטות מעזה: "קיימות תוכניות לתגובה עוצמתית ברצועה"

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:41
גורם בכיר באוגדת עזה הגיב השבוע לירי הרקטות לעבר ישראל: "מקבלי ההחלטות יקבעו את העיתוי, המקום 
והעוצמה של ההתקפה". מנגד, בפיקוד העורף מרוצים מפעילות מערכות ההתראה בימים האחרונים, מדריכים את סגלי ההוראה להמשיך בשגרת הלימודים וממתינים להקצאת תקציבים נוספים למיגון היישובים בדרום

ירדן וינטר עידו אלעזר

"הצבא נערך לתגובה עוצמתית שתבוצע ברגע שנידרש לכך" - כך סיפר בתחילת השבוע גורם בכיר באוגדת עזה בעקבות תקריות ירי הרקטות האחרונות לעבר ישראל. "התוכניות כבר קיימות ובידי צה"ל היכולת להחליט על העיתוי, המקום והעוצמה של ההתקפה ברצועת עזה, שייקבעו על-ידי מקבלי ההחלטות. אנחנו רואים בחמאס אחראי לכל ירי, שכן הוא הוכיח בעבר כי אם הוא מעוניין בכך, ביכולתו למנוע גם את הירי שמבצעים ארגוני טרור אחרים הפועלים ברצועה", הוא הוסיף.

לדברי הגורם, מבצע "עופרת יצוקה" הוביל לביטול ה"משוואה" לפיה על כל תקיפה של חיל האוויר ברצועה מבצע אחד הארגונים ירי לעבר יישובים ישראליים. "התגובה תיעשה בלי קשר לתוצאות הנפילות, לאור העובדה שמדובר בפגיעה בריבונות ישראל", הוא הדגיש, "חמאס מבין את העוצמה של צה"ל ואת יכולתו להיכנס לעזה ולמוטט אותו".
במקביל, הביעו בפיקוד העורף שביעות רצון ממערכות ההתרעה, שלדברי קצין המיגון וההתרעה של מחוז הדרום בפיקוד, רס"ן יאיר אדרי, תפקדו בימים האחרונים בצורה טובה וסיפקו את ההתרעה הדרושה לתושבים. "למרות שעד כה לא היו בעיות מהותיות, אנחנו ממשיכים ובודקים את הצופרים בהתאם לפניות התושבים בנושא", הוא הבהיר.

צוותים מטעם מחלקת המיגון הפיקודית הגיעו בימים האחרונים לכל אזורי נפילת הרקטות והעריכו את הנזקים שנגרמו למבנים. הצוותים ערכו גם סקרי דעת קהל בקרב האוכלוסייה באזור ומיפו את צורכי המיגון.
החלטה סופית בנושא מיגון נוסף של מבנים ומוסדות החינוך צפויה להתקבל בשבועות הקרובים, מיד לאחר הרכבת הממשלה שצפויה לתקצב את המהלך.

בימים אלו מבצעות מדריכות האוכלוסייה לשעת חירום (מאלש"חיות) פעילויות הדרכה בכלל יישובי הדרום. במסגרת זו מיושמים לקחי המבצע ולראשונה מתבצעות הדרכות גם עבור סגלי ההוראה והנהלת בתי-הספר, ולא רק בקרב התלמידים. כמו כן, יונחו נציגי מוסדות החינוך כיצד לקיים את שגרת הלימודים גם תחת מדיניות מיגון מחמירה.

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:29

שיעור הבנים שהשתמטו משירות בצה"ל הצטמצם בשנה האחרונה בכאחוז אחד. בצה"ל ממשיכים במאמצים להעלאת מספר המתגייסים: עוקבים אחר מתחזות לדתיות ויוזמים מסלולים ייעודים לחרדים מעל גיל 20.
עם זאת, ההערכה באגף כוח האדם היא כי עד 2012 יגדל שיעור בעלי פטור משירות מכורח "תורתו אומנותו"

ניר קוסטי וגילי כהן

שיעור הבנים שהשתמטו משירות בצה"ל הצטמצם בשנה האחרונה בכאחוז אחד. השנה נאמד מספר הלא מתגייסים ב-25.8 אחוז, כאשר מדובר במאות מתגייסים שהצטרפו השנה לשורות הצבא. באכ"א מייחסים את הירידה למגוון פעולות שנעשו בשנה החולפת, בדגש על החמרת הקריטריונים להנפקת פטור משירות על רקע נפשי.

עם זאת, באכ"א צופים מגמה הפוכה בשנים הקרובות ומאמינים כי מספר הלא מתגייסים יעלה בהדרגה ויגיע בשנת 2012 ל-26.7 אחוז.

על-פי ההערכות השונות, מדי שנה ישנם אלפי בחורי ישיבות שאינם מתגייסים לשירות. רק מעטים בכל מחזור אכן לובשים לבסוף מדים ומצבת החרדים בצה"ל עומדת כיום על מאות בודדות של משרתים. באכ"א אף מעריכים כי ב-2012 יעלה היקף בעלי הפטור מגיוס, הנאמד כיום ב-10.9 אחוזים, באחוז נוסף.

עם זאת, לצד הגידול במספר המחזיקים בפטור, בשנתיים האחרונות נרשמה מגמת עלייה במספר המתגייסים מקרב בני המגזר. שיעור החרדים שהתגייסו לשורות צה"ל עלה בשנת 2008 בלמעלה מעשרה אחוזים. עלייה זו מתווספת לגידול המשמעותי שכבר חל בשנים האחרונות במספר החרדים שעלו על מדים. באגף כוח האדם מתכוונים לגייס בשנה הקרובה למערך הטכני של צה"ל עוד 400 חרדים מעל גיל 22, לעומת 150 חרדים בלבד שגויסו במהלך שנת 2007.

"העלייה הצפויה במספר המחזיקים בפטור ''תורתו אומנותו'' לא מפתיעה, אבל היא גם לא סותרת את הגידול בגיוס החרדים, שכן שיעור הילודה בקרב בני המגזר גדל בהתמדה לאורך השנים", הסביר השבוע גורם באכ''א. "גיוס החרדים הוא בסופו של דבר מצב בו כולם מנצחים: אנחנו מרוויחים אוכלוסייה איכותית עם מוטיבציה לתפקידים משמעותיים, והמתגייסים מרוויחים מקצוע וניסיון שיעזור להם עם השחרור''.

גורמי צבא שונים מעריכים כי העלייה בנתוני גיוס החרדים קשורה, בין היתר, גם למסלולים הייעודיים החדשים שנפתחו בשנה החולפת, אליהם יתווספו בקרוב מסלולים חדשים. כך למשל, התגייסו מספר חרדים לחיל האוויר במסגרת פרויקט "שח"ר כחול" המיועד לאנשי מחשב; בחיל הים החלו בגיוס חרדים לתפקידים שונים במספנת החיל בחיפה; באגף התקשוב הסתיים בחודשים האחרונים קורס המתכנתים החרדי הראשון; ובחיל המודיעין יחל בחודשים הקרובים גיוס חיילים חרדים למספר תפקידים.

המכנה המשותף לכל התוכניות הוא העיקרון העומד במרכזן - רכישת מקצוע וניסיון במהלך השירות הצבאי במקצועות בהם ניתן להשתלב באזרחות. בנוסף, דואגים במסלולים האלה לשמור על אורח חייו הדתי של החייל, תוך הקפדה על סביבות לימוד ועבודה מופרדות מבנות והתרת יציאה הביתה מדי יום בתקופת השירות, בתום הטירונות וקורסי ההכשרה.

ההבדל העיקרי בין התוכניות השונות טמון בעיקר בתחומי המקצועות המוצעים וכן בדרישות הקבלה לכל מסלול. ככלל, מיועדות התוכניות לבני 20 ומעלה שהחזיקו במשך שנתיים לפחות בפטור משירות צבאי מכורח "תורתו אומנותו". תנאי זה נקבע היות שאת המתגייסים הצעירים יותר ניתן להפנות לתפקידי לחימה והמסגרת היחידה ללוחמים חרדים היא, בשלב זה, גדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר (שנודע בעבר כנח"ל החרדי).

במקביל, מתכוונים בצה"ל להגדיל לראשונה במחזור הגיוס הקרוב את מספר המתגייסים לגדוד נצח יהודה עד סדר גודל של שתי פלוגות. לשם השוואה, בשנת 2000 גויסה פלוגה אחת בלבד לגדוד החרדי הלוחם. לצד זאת, הוחלט באחרונה לשבץ את הלוחמים המשוחררים מנצח יהודה לשירות מילואים בגדוד מילואים חרדי חדש, ולא לפזרם בגדודים השונים כפי שנעשה עד כה.

במקביל, קבעו בצה"ל כיעד מרכזי איתור נערות המתחזות לדתיות כדי להשתחרר משירות צבאי. בשנה האחרונה הפעיל הצבא מספר חוקרים פרטיים שעקבו אחר נערות "דתיות" ובדקו האם הן אכן מקפידות על אורח חיים דתי. בצורה זו חויבו בגיוס מאות נערות שהצהירו על היותן דתיות אך נצפו מבלות בליל שבת, למשל.
בשנה החולפת הונפק פטור מטעמי דת ל-34.6 אחוז מהבנות, ובארבע השנים הקרובות צפוי מספרן לעלות בכשני אחוזים.

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 18:16

הם מעבירים ימים ארוכים בתחפושת, קור הרוח שלהם מעורר אימה ולטענתם - הם גם התמכרו לפחד. “התחפשתי לנערה, לפעמים הייתי גברת“, מספר אחד מהם, “שיחקתי את המגמגם, את פועל הבניין ואת משוגע הכפר“. “אתה נטמע בסביבה, מבצע את מה שצריך ונעלם בשקט, כאילו כלום לא קרה“, מוסיף אחר. הצצה לעולמם של המסתערבים, האנשים שלא היו שם

טל זגרבה

מסביב למדורה
“כל מי שאתה רואה מסביב - 
עם מדים או בלי - עוקב אחריך“

בתחילת שנות ה-70, הוקמה בסיירת שקד המיתולוגית יחידת מסתערבים חשאית ביותר. היא הייתה כה סודית כך שמי שלא נמנה עם שורותיה לא ידע דבר על קיומה. שלב הקבלה ליחידה - כמו ליחידות הסתערבות דומות לה לאורך השנים - היה לוט בערפל אף הוא, ולאיש מהמועמדים לא היה מושג שבקרוב ייאלץ להעמיד פנים במשך ימים ארוכים. “יום אחד, אחרי שקיבלתי כבר כנפי סיור, הודיעו לי שאני הולך לעשות שמירות ותורניות בבניין הממשל הצבאי בעזה“, משחזר ד', קצין לשעבר ביחידה. “בהתחלה זה לא נשמע לי טוב. חשבתי שאני הופך להיות ג'ובניק. התחלתי לגמגם בחוסר רצון, אבל בתור בחור תמים אכלתי את זה. הגעתי למקום, והכניסו אותי לאיזשהו חדר דמוי משרד. ישבתי כמו איזה אהבל שמחכה שיגידו לו מה לעשות, ובינתיים ראיתי אנשים שאני לא מכיר נכנסים ויוצאים. לפתע ניגשו אליי ואמרו לי: ‘מה שאתה רואה פה עכשיו לא יוצא מהדלת הזאת. אתה כל הזמן במעקב, וכל מי שאתה רואה עם או בלי מדים - עוקב אחריך'. המשפט הזה הוביל לכך שחשבתי שכל חיילת וכל רס“ר שראיתי, עוקבים אחריי“.

הרמזים הקטנים שקלט הפכו אט-אט לתמונה שלמה אך מעורפלת. ד' הבין שנבחר להפוך למסתערב. “הבנתי לאן הגעתי“, הוא משחזר. “רמזו לכך ארגזי הסמרטוטים שהבחנתי בהם, והרכבים עם לוחיות הרישוי הערביות, שכביכול הוחרמו מהמקומיים. בשלב מאוחר יותר, האיפור היה זה שרימז לנו מהו אופי הפעילות הקרובה. הופתעתי לגלות בכל פעם איזו דמות אני מקבל. הזדמן לי לגלם נערה, גברת, פועל בעניין, חקלאי. הייתי אפילו משוגע הכפר".

ד' מסביר שהאמצעים לתחפושת היו פשוטים ביותר. “אי אפשר בכלל להשוות את האיפור של אז לזה שקיים היום“, הוא מפרט. “בתקופה ההיא היינו מכינים חזה של אישה מפדים של תחבושות אישיות“.
תוך זמן קצר הפך ד' למסתערב כדת וכדין. הוא נשאב לפעילות מלאת האדרנלין, שאפילו היום - למעלה מ-30 שנה אחרי - עדיין ממריצה לו את הדופק. “הלכנו בפרדס 3-4 אנשים מחופשים לגמרי“, הוא נזכר באחת הפעולות. “יצאנו לכביש הראשי של עזה, והלב שלי הלם במהירות. כל הזמן ניסיתי להימנע ממשולש השי"ן - שאננות, שחיקה ושגרה. ידעתי שאם אומר ‘לי זה לא יקרה', אז בדיוק אליי תגיע הבומבה. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים, והיינו תלויים לחלוטין במוביל שלנו - איש צבא מיומן שעבר אימונים, ושדיבר בניב המקומי. הוא נתן לנו תדריך מזורז, ירדנו מהכביש, והתחלנו להתערבב באוכלוסייה המקומית. אם רצינו לקחת טרמפ לאיזה מקום, המוביל היה עוצר את הרכב - בין אם מדובר בסוס רתום לעגלה, מונית, טנדר או משאית - ואנחנו היינו עולים מאחור ולא אומרים מילה. כל התקשורת בינינו הייתה בתנועות ידיים ובקולות“.

“באחת הפעולות, המוביל קבע עם קבוצת טרוריסטים חמושים שהגיעו מהים לעזה, וביקשו להפוך למנהיגים במחנות הפליטים“, הוא מתאר. “העמדנו פנים שאנחנו משתפי פעולה שלהם. הוא הסביר להם שאנחנו כביכול מגויסים חדשים מהכפרים באזור, ושאסור בשום פנים ואופן שידברו איתנו, מה שנתן לנו לגיטימציה לשתוק. בכלל, שיחקנו הרבה פעמים דמויות של חירש-אילם או של מגמגם, וככה, אם פנו אלינו, השמענו צלילים לא ברורים וזה נראה טבעי“.

“הגענו איתם לפרדס באור היום, ישבנו, הדלקנו מדורה, ואני זוכר שמתתי מפחד, כי לא ידעתי מאיפה תגיע המכה, או באיזו תנועה שלך הצד השני יחשוד וישלוף“, הוא ממשיך, “כולנו היינו חמושים. אנחנו נשאנו אקדחים מתחת לגלאביות, וזה היה ממש כמו לשבת על ארגז חומר נפץ. הם היו חשדניים מטבע הדברים, והתחילו להעביר רשימות, כספים וטלפונים. אנחנו הסתכלנו על המשא ומתן שהם ערכו עם המוביל, ובכל פעם שהתחילו תזוזות עצבניות נלחצנו מאוד. הסתכלתי לצדדים והייתי מוכן לשלוף בכל רגע.

“באחד המפגשים שקבענו איתם, הכנו להם מארב: התיישבנו על העצים בפרדס וחיברנו לאצבעות שלנו חוטי דיג, שבאמצעות משיכות שימשו לנו כלי תקשורת“, מתאר ד', “לפתע, במקום ארבעת המחבלים שקבענו שיגיעו - הגיעו עשרה. הם התיישבו מתחת לעצים בזווית שיכולנו לראות ולשמוע, וחיכו. הם שוחחו ביניהם, והמוביל שלנו שמע שהם מתכוונים לתקוע אותנו כשנגיע. הוא מיד העביר רטט בחוט, שאותו העברנו בין כולנו. הוא שידר לנו שאנחנו בסכנה ממשית, ושצריך להיכנס לכוננות תקיפה. ראינו שמרוב המתנה המחבלים מתחילים להיות עצבניים, ואפילו התחילו להכין לנו מארב. העברנו בינינו איתותים שכל אחד שולף סכין ואקדח, מכין רימונים ותוקף את גזרתו. התנפלנו מהעצים על כל העשרה שהיו שם, והם לא הבינו מאיפה זה בא להם. לקחנו בשבי שלושה מתוכם, ואת השאר חיסלנו. חזרנו לבניין הממשל, שם נחקרו השלושה. בדיעבד, החומר המודיעיני שהוציאו מהם שימש אחר כך לשנה שלמה“.

להפוך לבובליל
“קרובי משפחה לא היו מזהים אותנו בצילומים“

בשלהי האינתיפאדה הראשונה, הוקמו שתי יחידות מסתערבים רשמיות ששמן יצא למרחקים. האחת היא יחידת דובדבן, הפועלת עד היום לצד יחידת המסתערבים של מג“ב. השנייה היא יחידת שמשון, שפורקה באמצע שנות ה-90. “כשהגענו ליחידה, היו מקרים בהם הלוחמים יצאו לפעילות מבצעית ללא מיגון מינימלי, אפילו בלי שכפ“צים“, מגלה מ', שהיה קצין ביחידה ואחד ממקימיה. “גייסנו חיילים, עשינו להם גיבוש והם יצאו למבצעים. בשלב מאוחר יותר גם הקמנו את האמל“חייה של היחידה. לבד מפיתוח של שכפ“צ ייעודי וכלי נשק כאלה ואחרים, הייתי צריך לבסס גם את כל מה שקשור בביגוד ובאיפור. לקחנו את התקציבים שקיבלנו ופשוט נסענו לכל מיני סוחרים באזור המרכז. פשפשנו במחסנים שלהם וחיפשנו בתוך ערמות של בגדים שיוצרו לפני 40 שנה, דברים שיתאימו לנו, לדוגמא ג'ינס הפעמונים או החולצות המשובצות שהערבים לבשו אז. לקחנו את הבגדים האלה והבאנו אותם ליחידה. כל בגד קיבל מספר. בנינו חדר הלבשה והלוחמים פשוט נכנסו, בחרו בגד, פעלו איתו והחזירו למקום".

אחרי התאמת התלבושת, הגיע הצורך גם באיפור. “שוב, התחלנו להסתובב ולחפש“, ממשיך מ', “הגענו למישהו שהיה לו מרכז לאיפור בתל אביב, מן חנות קטנה ומטריפה. נכנסתי לחנות, והבעלים ראה שיש לי נעלי פלאדיום ואקדח. מיד תירצתי שאני מתאטרון צה“ל, אבל הוא מיד ידע שאני משקר. בלי לשאול יותר מדי שאלות, הוא מכר לנו אביזרי איפור, ואפילו לימד אותנו להתאפר. לקחתי שתי פקידות מהיחידה, הבאתי אותן איתי לתל אביב, והבחור לימד אותן איך יוצרים בעזרת האיפור צלקות, איך הופכים שיניים לשחורות, איך מדביקים זקן ושפם, ובעיקר - איך מאלתרים בשטח. היה לי חייל בלונדיני ביחידה, ממש על גבול הלבקן, מן פרידמן-פרידמן כזה. לקח לו שעתיים בערך להתאפר לפני כל יציאה לפעילות, אבל בסוף הוא היה יוצא בובליל כמו שצריך. הגענו לרמה כזו, שבני המשפחה לא היו מזהים אותנו בצילומים“.

“הסתערבות היא עבודה שצריך בשבילה הרבה חוסן נפשי“, הוא ממשיך. “לבשתי ופשטתי דמויות בלי סוף. פעם יצאתי בתור ‘שבאבניק', פעם בתור זקנה, פעם בתור איש עם עגלה וחמור. זה אף פעם לא קל להיכנס לראש של הדמות. אם פתאום תפס אותי מג“בניק, שלפתי תעודה וסיננתי בין השיניים ‘תכניס לי סטירה או אגרוף' - כדי שזה ייראה אותנטי כלפי חוץ. היו גם סיטואציות שמילואימניקים שלנו רדפו אחרינו, ושחטפנו מהם מכות. אלה היו ימים מאוד מפחידים, כי אתה חוזר לבסיס במונית, והמילואמיניק בש“ג, שרואה שישה ערבים במונית מתקרבת, יוצא אליך עם נשק שלוף“.

גם ד' זוכר היטב את הפחד מהצבא הישראלי. “פעם אחת ישבנו על שרפרפים קטנים מעץ בבית הקפה, ושיחקנו שש-בש עם המקומיים. פתאום, הופיעה חוליה בת ארבעה או חמישה חיילים, שממש לא היה להם מושג שיש כוח מסתערבים באזור. זה היה פחד אימים. הייתי צריך להישאר קר רוח, ולקוות שהחיילים לא יגיעו אלינו. הרי אי אפשר לגשת אליהם באמצע עזה ולצעוק: ‘אהלן איציק, מה המצב? אני בתפקיד עכשיו'. אז פשוט ישבתי שם ואמרתי לעצמי בלב: ‘אלוהים גדול'. שיננתי לעצמי שמה שיהיה יהיה. החוליה עברה דווקא לידי, ואז, בשנייה אחת, כל הגוף התחיל לרעוד. נשמתי נשימות ארוכות כדי להרגיע את הרעידות בידיים וברגליים“.

ברגע שניגשו אליו החיילים, התעוררה הדמות הפיקטיבית של ד' לחיים. “השתמשתי בתחפושת של משוגע הכפר או של המגמגם: התחלתי לצעוק בקולי קולות כמו מטורף, או להשפריץ רוק כמו חולה כלבת. עשיתי הכל כדי שהמוביל - ששולט לחלוטין בניב המקומי - יגיד לחיילים: ‘עזבו אותו, זה מג'נון זה'. ובאמת, החיילים עזבו אותנו, אבל היינו מאוד קרובים למצב בו אנחנו רצים בסמטאות עזה וכדורים של חיילי צה“ל דולקים בעקבותינו. ובכל זאת, בדיעבד, אני מאוד שמח על התקופה המטורפת ההיא בעזה. אילולא היא, כנראה שלא הייתי יודע מה אני שווה באמת“.

רמאי עם תעודות
“כבר לא היה לי כוח. העומס הנפשי היה רב מדי“

המסתערבים כולם חוזרים ומדגישים את הפחד האמיתי, מקפיא העצמות, שמלווה את הפעילות. באותה נשימה, הם מזכירים גם את הרצון העז לחזור, כל פעם מחדש, אל תוך גוב האריות. יש מי שיזכיר “אדרנלין“ בהקשר הזה. יש גם מי שיגדיר זאת פשוט כטירוף. “בגדול, זו התמכרות לפחד“, חורץ י', מסתערב בכיר, שפעל שנים רבות בשירות צה“ל וכוחות הביטחון. “פחד הוא סם משכר, ועם הזמן אתה פשוט לא יכול בלעדיו. בשלב מסוים זה כבר מתחיל להבהיל אותך שאתה לא פוחד מכלום. אפילו הסביבה הטבעית שלך מגלה כלפיך עוינות, כי בסופו של דבר, אתה מוגדר כשקרן. אנשים פחדו ממני וחשבו שאם אני משחק את המשחק הכפול הזה בכל המזרח התיכון, אז אני למעשה רמאי עם תעודה. הרי המדינה אומרת לך: ‘לך, תשקר, תרמה אנשים מתוך כוונות טהורות של ביטחון ישראל'. בסופו של יום, הישראלי יוצא ועושה את העבודה, חוזר הביתה, שוכב על הדשא והחיים יפים, אבל מאוחר יותר מסתבר שזה משאיר משקעים כבדים בנפש, כי אתה כבר לא חי את החיים שלך. זו גם הסיבה שיום אחד הגוף שלי בגד בי, ופשוט כבר לא היה לי כוח. העומס הנפשי היה רב מדי“.

“להיות 'שתול' דורש עבודה רבה. כדי לא להגיע לשטח כזר מוחלט, עברנו אימונים מפרכים. היו פעמים שעברתי תשעה חודשי אימונים, ב-19 מודלים שונים, ועוד עשרות תרגילים אחרים - והכל בשביל פעולה של לילה אחד. היום המצב שונה: העולם הערבי המוסלמי הוא לא פוריטני כמו פעם, וקיימים מחשבים, אינטרנט והרבה מילות סלנג זהות בכל הניבים. למרות זאת, קיימים קשיים אחרים, וההסתערבות בימינו, בייחוד ביחידות כמו ‘דובדבן', קיבלה אופי שונה במקצת. עם זאת, קווי היסוד נותרו זהים, והסתערבות מוצלחת עדיין מחייבת להיטמע, לבצע בשקט את מה שצריך, ולצאת החוצה - כאילו שכלום לא קרה“.

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:20

פעם, אף רס"ר לא נחשב שלם בלעדיו. עכשיו - הוא נתון בסכנת הכחדה. “השפם הוא סמל הולך ונעלם", מסביר רס"ב מוחמד פארס, “היום כבר לא זקוקים לו". אז מה קרה לשפמים של צה"ל? מדוע איבדו את מקומם וגולחו כלא היו? והאם יש עוד סיכוי שיזכו לעדנה מחודשת?. צוות “במחנה" יצא ובדק - וחזר עם תשובות מפתיעות

דנאל אל-פלג

כמה מאות שנים של הנאה משותפת על אלפי פרצופים ברחבי העולם הגיעו לקצם אי שם בשלהי המאה ה-19. הזוג האלמותי שהתפרס בגאווה על פניהם של רבים - נפרד. התפזר. הלך כל אחד לדרכו, מוביל - אולי אפילו מבלי דעת - תהליך אופנתי שעתיד לשנות את פני החברה. ממש אז, בסוף המאה ה-19, גם הוא קיבל עצמאות: השפם המציא עצמו כיחידה נפרדת מהזקן.

השפם, שנולד באירופה, מצא לעצמו כס של כבוד בחברה העותמנית, והפך, אט אט, למגפה עולמית. כשהצבא הבריטי הפסיק, כמעט באחת, להתגלח והותיר את הפלומה הדוקרנית בחלק שמעל השפה, נדבקו בטרנד גם אנשי הצבא הישראלי. האמת היא, שעוד לפני שהייתה ישראל לארץ קטנה - כבר היה לה שפם. “אני את השפם שלי העתקתי מהרס"ר שהחלפתי בזמנו, חזי עובדיה, והוא לקח את זה מהצבא הבריטי", מספר רנ"ג (מיל') אהוד בנאי, הרס"ר והשפם המיתולוגי של מחנה 80. “הייתי אמור לצאת לבה"ד 1, לעשות קורס קצינים, אבל כבר הייתי בקבע ומפקד הנח"ל לא אישר לי. הוא אמר, ‘עדיף לי רס"ר טוב מאשר קצין שאיני יודע מה טיבו'. אז חשבתי לעצמי - אם כבר להיות רס"ר, לפחות שיהיה שפם כמו שצריך".

שפם זה פרווה

משפט אחד בלבד בכל הוראות המשטר והמשמעת הצה"ליות מתייחס לקווצת השיער שמתחת לחוטם: “חייל רשאי לגדל שפם". באופן תמציתי וקולע הוא פוסק בצורה חד-משמעית: הפלומה יכולה לגדול בכל צורה, בכל אורך ולכל מטרה. אז למה בעצם מאושר גידול שפם ללא סייג בצבא? נדמה שהמטרה העיקרית היא הפגנת סמכותיות. “התפקיד מחייב קשיחות", מסביר בנאי. “אם חלילה אני אומר משהו, וזה קצת מצחיק, ובא לי לחייך - אז זה מסתיר את החיוך וארשת הפנים הרצינית נשמרת".

אפילו מגדלי שפמים שאינם רס"רים נכנסו לפעמים לנעליים צבאיות, תודות לסטיגמה של אז. את דודו זר, למשל, שהתעסק יותר עם “פרפר נחמד" מאשר עם מש"קי משמעת, מחקה הסטנדאפיסט יעקב כהן כרס"ר בכמה מערכונים. “זה מסמל סמכותיות", מסביר זר את הקישור. “אני חושב שרס"רים גידלו אותו כי זה מסמל גבריות וכבוד. אצלי השפם הוא משהו אחר. הוא צמח שם, מתחת לאף, הסתכל עליי ואני עליו וישר ידענו - נועדנו זה לזה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".

הספר האגדי של בה"ד אחד, בח"ן פרוספר ועקנין, זוכר היטב את התקופה שבה כיכבו השפמים בצה"ל. מאות משופמים התיישבו אז על הכיסא במספרתו וביקשו שיסלסל, שיאריך, שיקצר ושיטפל ביצירת המופת שמתחת לאפם. “שפם זה משהו שצריך לטפח", הוא מבהיר. “וזה לוקח זמן. יש המון סגנונות - עבים, ארוכים, קצרים. אפילו לי היה שפם בסדיר", הוא מגלה. “בלונדיני, יפה כזה. אני יודע שאם אגדל שפם היום הוא יהיה כולו לבן, אבל אני מודה שאני מתגעגע אליו לפעמים".

אף על פי שאינו יודע להסביר את שורשי התופעה, פרוספר מעיד שכמעט אך ורק נגדים משופמים ביקרו אצלו. מעטים הקצינים שבאו מעוטרים בשפם, וגם מי שכבר הגיע העדיף בדרך כלל להעביר את טיפול העשרת אלפים לשפם - בידיו שלו. “הם כנראה גידלו אותו בעיקר בשביל ההנאה", הוא משער. “אריה איטח, למשל, שהיה סגן מפקד הבסיס, לא הרשה לי לגעת. הוא היה אומר: ‘תן לי, זה התענוג שלי'".

ואכן, יש מי שהשפם הוא לא סמל סטטוס אצלו וגם לא הצהרת כוונות. בעבור האנשים הללו, הפלומה שתחת האף היא חבר טוב ותו לא. רנ"ג עמנואל שומל, בוחן אכזריות ונמרים בגולני, טוען שקיבל את שפמו בירושה. “כמו של אבא", הוא צוחק. “אני לא משקיע בו בכלל. הוא מסתפר כשאני מסתפר אחת לשבועיים, ובבית אני עושה קצת תיקונים - וזה הכל. מעולם לא שיניתי את העיצוב - זה השפם הקלאסי שלי. יש כאלה שמגדלים אותו בשביל קשיחות, דואגים שיהיה ארוך ומרשים, אבל אני לא. אם היה לי שפם כמו של הרס"רים של פעם, לא היו מכניסים אותי הביתה".

כלומר, לשפם אין השפעה על האופי שלך?
“בטח שיש. הוא חלק ממני. מעבר לזה - אני גם רס"ר המשמעת שלו, דואג שלא יעבור את הגבול. אני מגדל אותו בעיקר בשביל הכיף. שפם זה לא מאפיין דרסטי, הוא לא נורא מבגר או מזקין. שפם זה די פרווה".

היית רוצה לגדל זקן?
“ממש לא", הוא עונה בתקיפות. “זקן זו כבר אמירה".
גם אם הוא לא זוכה לטיפול מיוחד, אין ספק שהשפם של שומל הולך לפניו ותובע תשומת לב בשם הרנ"ג. “אין מה לעשות, אני תמיד אהיה ‘זה עם השפם'", הוא מודה. “אבל הייתה פעם אחת יוצאת דופן. ביליתי עם חברים בחופשה, וכשפגשתי אותם באחד הבקרים במלון, הבן הקטן שלהם ראה אותי, הסתובב לאבא שלו ואמר: ‘אבא, תראה! זה השפם עם האיש!'".

עולם הולך ונעלם

בשנים האחרונות סבל השפם מקיפוח. הסטייליסטים נידו אותו, אנשי הצבא גילחו אותו וגם הכוכבים ההוליוודים הגדולים העדיפו להמשיך בלעדיו. הוא ננטש, ואם כבר נראה אי שם שלא בקיבוץ מרוחק, התווסף לו חברו הטוב משכבר הימים - הזקן. שוב הוא היה תלוי באחר, ללא קיום בפני עצמו, ודימויו העצמי צנח לשפל המדרגה. היה זה דווקא בראד פיט שהחליט להקים אותו לתחייה, וכך, אט-אט, הוא הצליח להתמקם מחדש מעל שפתותיהם של רבים. בכירים בעולם האופנה כבר לא חושבים ששפם זו מילה גסה, וגם מושבי הכנסת, שהתמלאו באחרונה, מאכלסים לא פחות מעשרה שפמים המזכים את הכנסת ה-18 בתואר הכנסת המשופמת ביותר.

יחד עם זאת, מתקשה עדיין השפם לכבוש בחזרה את מקומו אצל אנשי הקבע. על החיילים בסדיר נדמה שוויתר מזמן, אבל גם הרס"רים, שהיו כה נאמנים לו, החליטו לשים לו קץ ולגלחו. “כשאני התגייסתי לצבא, לרס"ר שלי היה שפם מאוד מרשים. היום, אני ממש לא חושב שצריך אותו", משחזר הרס"ג של גדוד חרב, רס"ב מוחמד פארס. “למה נעלמו השפמים מצה"ל? אולי כי בנאי לקח את הכל ולא השאיר לנו כלום. לפני כמה זמן נהגתי וראיתי אותו באוטו ליד, אז צעקתי לו: ‘בנאי, תכניס את השפם לאוטו. אתה מסתיר את הכביש!'"

אז אתה בעצם טוען שבנאי אשם בכל?
“לא", הוא מחייך. “השפם היה פה עם הקמת המדינה. הוא איזשהו סמל שהולך ונעלם. היום כבר לא מרגישים שצריך אותו בשביל כוח או כבוד. אני לא רוצה שאנשים יראו אותי כשונה, שיזהו אותי בגלל זה. אני פשוט לא מאמין בשפם, ויותר מזה, אני לא מבין: איך מסתדרים עם זה? איך שותים עם זה קפה?"

גם בחיל האוויר נתקלו בבעיות בעניין השפם. בחיל הכחול הפלומה היוותה מסורת של ממש, כיוון שחלק נכבד מתרבות התעופה הועתקה מהצבא הבריטי - שם היה השפם נפוץ ומקובל מאוד בקרב המשרתים בחיל האוויר המלכותי. ותיקי המפקדים של חיל האוויר, האלופים דן טולקובסקי, עזר ויצמן ומוטי הוד התהדרו כולם בשפמון קטן, סמלי, מתחת לחוטם. הרומן בין השפמים לאנשי חיל האוויר הישראלי הגיע לסופו כשהתברר שההזעה באזור הפלומה הדוקרנית מקשה על מעבר החמצן במסיכות החמצן. בהתחלה, ניסו אנשי החיל להקטין אותו עד כמה שאפשר עד שלבסוף, נעלם לגמרי.

השפם באמת יוצר מציאות אחרת בעבור בעליו: עמיר פרץ הכריז שאת פרוסת הלחם המרוחה בריבה הוא אוכל הפוך, ודודו זר יודע לבקש קפה בלי קצף ולא להזמין מרק במסעדות. יחד עם זאת, מבקש חבר המשופמים להזכיר שיש לזה גם כמה יתרונות. “קודם כל, אשתי מאוד אוהבת את זה", אומר זר. “חוץ מזה, זה חוסך את הגילוח של החלק העליון של השפה, שזה מטרד לא קטן כי צריך להרים את האף ולמתוח, וזה לוקח כמה דקות טובות. אם עושים חישוב כולל, מפסידים כמה שבועות בחיים. אז אפשר לומר שהשפם הוא השקעה משתלמת".

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:03

שנתיים אחרי הקמתה של חטמ"ר שגיא, יכול המח"ט, אל"ם אמיר אביבי, לחייך בסיפוק: פחות הסתננויות, פחות הברחות, יותר הרתעה. מצד שני, הוא גם יודע שהמציאות בגבול עדיין מורכבת. פעילי הטרור שמחפשים פרצה: "אין ארגון פלסטיני שלא מעורב בניסיונות לפגע בציר הזה". השוטרים המצרים: “רמת המיומנות שלהם נמוכה משלנו". ועל נוהל ההחזרה החמה: “אדם שיש לו לב לא יכול שלא לכאוב את כאבם"

דנאל אל-פלג

הנסיעה ממצפה רמון לחטמ"ר שגיא אורכת שעה. הנוף העירוני מתחלף במהירות בהרי הנגב, ונדמה שהבסיס הטרי למד משהו מגבול ישראל-מצרים. ממש כמו גדר התלתלית הנוכחת-נפקדת הפרוסה באקראיות לאורך 236 הק"מ שמפרידים בין שתי המדינות, כך גם הבסיס ניבט איתן לרגע אחד ומיד אחר-כך נעלם שוב בין ההרים. גדר התיל נמתחת בקביעות על אדמת המדבר, אחר כך נעלמת לזמן מה, ואז חוזרת שוב, במקבצים קטנים, כאילו נפלה מכיסו של מישהו בדרך למקום לא ידוע.

בסוף הנסיעה מתגלה הבסיס בשלמותו, מוצב בגאון בראש הר שגיא. אל"ם אמיר אביבי, מפקד החטיבה הצעירה בצה"ל, כמעט התגייס כמוזיקאי מצטיין. לפני מספר ימים הוא ניגן על הקלידים בטקס חגיגות השנתיים להולדת החטמ"ר.

אמנם את מרבית זמנו מכלים נושאים פליליים הקשורים לפעילות בגבול הארוך, אבל לאביבי קשה לדמיין את השטח החולי ללא החטיבה. הוא מבקש להזכיר את הפיגוע באילת שהתרחש בחודש ינואר 2007, שבועות ספורים בלבד לפני הקמת חטמ"ר שגיא. מבחינתו, הגעת הפח"ע לעיר התיירות של ישראל היא ביטוי מובהק לצורך בנוכחות צבאית - ולא בכוח משטרה או מג"ב. "הקונוטציה של הגזרה, בעיני מי שאינו מכיר את השינויים שהתחוללו כאן בשנים האחרונות, היא סחר בנשים והברחות", הוא מעריך. "אבל המציאות לא נראית כך. הגבול הזה עבר שינוי מאוד משמעותי בכל הקשור לאיום של חדירות מתאבדים לעומק המדינה, של פיגועי גבול ואיומי חטיפה. מבחינות מסוימות הוא ממש מזכיר לי את גבול לבנון לפעמים. אין ספק שזו גזרה שנכון להתייחס אליה קודם כל בהיבטים ביטחוניים, ולא להתבלבל ולחשוב שניסיונות החדירה הפליליים הם חזות הכל".

מסתננים בין הסלעים

ממצפור הר שגיא, נקודת התצפית הסמוכה למפקדת החטיבה, ניתן להשקיף על ארץ המרדפים המדברית. אלו שמצליחים לעבור את הגבול מנהלים על הקרקע החולית משחק תופסת מייגע עם חיילי החטיבה, שעלול להימשך גם יומיים או שלושה. כשמרדפים אינם מתחוללים ושגרת היום רגועה למדי, דואג המח"ט לרוץ, גם אם אין אחרי מי, במסלול האהוב עליו בין שני הרים אלמוניים במרחב. "כשאני מסתכל על השטח", הוא מתאר בחיוך, "זה מזכיר לי את הסרטים בהם האבא אומר לבן שלו: 'יום אחד, כל זה יהיה שלך'".

השטח באמת שייך כל כולו לחטמ"ר שגיא. 120 ק"מ של גבול שממנו נמתחים מרחבים של חולות והרים שעד לפני שנתיים היו בשליטתם של מג"ב, ללא נוכחות צבאית כלל. לפי הנתונים שמציג היום המח"ט, נראה שההחלטה להקים את החטיבה המרחבית, הייתה מוצלחת. "במהלך שנת 2007 הייתה ירידה של כ-50 אחוז במספר החדירות בגבול, ומספר המסתננים ירד בכ-80 אחוז", מצהיר אביבי. הנוכחות של החטיבה, הוא מסביר, גורמת למסתננים לנסות למצוא את נקודת הפרצה החדשות. "יש כאן תופעה, שאמנם משליכה על שאר הגבול המערבי, אבל מדגימה את ההצלחה של שגיא", הוא מסביר. "יותר ניסיונות לחצות את הגבול מתרחשים בגזרות אחרות. לא בגלל שהחטיבה עובדת עם הגדודים המובילים בצה"ל, אלא בזכות העובדה שהיא צוברת ידע ויוצרת הרתעה".

לחטיבה כפופים "עוצבת אילת", פלוגות מגדוד נשר של מודיעין השדה, גדוד קרקל וכרגע, גם גדוד הנדסה. בהיעדר גדר אינדיקטיבית, מסתמכים בחטיבה בעיקר על השטח העמוק והרחב, הריק מיישובים, שמאפשר לחיילי החי"ר לתפוס מסתננים גם כמה שעות אחרי שכבר חצו את הגבול. כשעקבות לא מוכרים מתגלים על שביל הטשטוש שלאורך הגדר המאולתרת, הצוות שעליו הוטלה משימת המרדף יודע מעט מאוד על הדמויות האנונימיות שעליו למצוא. גם אורך המרדף נותר מעורפל. "גם לי יצא להשתתף במרדף שנמשך ארבעה ימים", משתף אביבי. "הוא התחיל בגבול מצרים והגיע עד לגבול כביש 40. יצאנו להתחקות אחרי מצרי שהוביל לארץ כמה עזתים. הם נכסו לאיזשהו כוך, התחבאו ולא ראינו אותם. יש גם מסתננים שלובשים גלימות לבנות, וכשהם מרגישים שעוקבים אחריהם הם פשוט מתקפלים, נעטפים בסדין שלהם ונראים לגמרי כמו סלע. כל פעם, משהו אחר".

חרף תנאי השטח הקשים והמחסור היחסי באמצעים, משתדל אביבי שלא להתלונן. להפך - לו היו מתקצבים עכשיו את הגבול, נכון יותר, לדעתו, היה להשקיע את מרב הכספים בבניית גדר באזור שתחת חסותה של החטיבה הדרומית שתחת אוגדת אזח"ע. גם אם חטמ"ר שגיא אינה הפתרון המלא לגזרה הבעייתית, הרי שבינתיים, לדבריו, היא פתרון מספק. "כאן אין יישובים", הוא מסביר. "באזור אילת ובאזור ניצנה ההגעה לישוב היא מיידית ופוטנציאל הפיגוע גדול. גם הגישה לתחבורה, שתאפשר הגעה למרכז הארץ, קלה שם הרבה יותר. בגזרתנו, האפשרות לתפוס מסתנן בשטח המדברי מקנה לנו זמן".

האם ממשיכים להיעשות צעדים לבניית גדר בגבול מצרים?
"נעשים היום צעדים קטנים מתוך תוכנית 'שעון החול' (תוכנית לבניית מכשול הכולל גדר אינדיקטיבית בגבול - ד"א), וכך נכון שיהיה. בעבר, דרך המחשבה הייתה ש'או שיש פרויקט או שאין פרויקט'. לאט לאט מבינים שאם זה תלוי במצב הכלכלי - זה פשוט לא
יקרה. לכן עושים את זה בהדרגה, כמו שצריך.
"בהדרגה" נשמע לאט מדי ומעט מדי. האם זה מספיק?
"זו שאלה שאפשר לשאול בכל הגזרות. תמיד אפשר לעשות עוד, אבל במבחן התוצאה - מאז הוקמה החטיבה, כל הניסיונות לפיגוע סוכלו. לולא זה, היינו היום במציאות אחרת לגמרי".

לא גזרה משמים

בשעה שרצועת עזה סוערת, שורר בגזרת החטמ"ר שקט יחסי. גורמי הטרור, כך נדמה, עסוקים במלחמה אחרת. בתקופות תהדיה, לעומת זאת, הופך החטמ"ר למקור האקשן בפיקוד. "קרה כבר שבזמנים של שקט בעזה, יחידות מיוחדות הרימו טלפון ורצו לבוא לכאן", מגלה המח"ט, "פשוט כי פה היה מה לעשות".

גם כשנדמה שמטרת ההסתננות פלילית, היא עלולה לאצור בתוכה גם כוונות פח"עיות. בעבר, נתפסו קבוצות סודנים ובתוכן פעילי טרור המתחזים לפליטים ולא אחת אותרו מחבלים שהובלו על-ידי סוחרי סמים. "בשונה ממקומות בהם המחבל פועל בסביבה הטבעית, כאן הוא לא מכיר את השטח. הוא צריך שמישהו יוביל אותו באף", חורץ המח"ט. "לכן, רבים מהגורמים שמתעסקים בתחום הפלילי הם בעצם אלו שמובילים לשטחינו טרוריסטים. איפה שנוח לגורם הפלילי לפעול, שם יפעל גם הגורם הפח"עי".

כמה מתוך ניסיונות החדירה הם למטרות חבלניות?
"רב הפעילות היא פלילית. לגבי פח"ע אני לא אנקוב במספרים מדויקים, אבל יש. אין ארגון פלסטיני שלא מעורב בניסיונות לפגע בציר הזה. עם הוצאת היישובים וכוחות צה"ל מהרצועה, הם מחפשים מקומות אחרים לפגע בהם ומוצאים אותם דרך ציר ה-ח'. סיני מהווה היום חממה לא רק לארגונים פלסטיניים אלא גם לג'יהאד עולמי, וכהמחשה ניתן לראות את הפיגוע במלון טאבה ופעולות פח"ע נוספות באזור. החישוב פשוט - אין גדר, אין רצף איסופי ויש מרחב גדול להתחבא בו".

על-אף שתאורטית צריכים המסתננים לעבור שכבה אחת נוספת - השוטרים המצריים - ברוב המקרים הם לא נתקלים בבעיה. למרות שנרשם שיפור מסוים ביחסים עם המצרים, מבקש המח"ט לסמוך כמעט אך ורק על הצד הישראלי. "יש בחטיבה נציג קישור קבוע", הוא מסביר. "אנחנו מנהלים מערכת יחסים טובה עם הקישור המצרי גם בצד הפורמלי וגם בשטח. אנחנו מכירים את המפקדים לאורך הגבול. בגלל שיש מקומות שבהם אין גדר בכלל, זה מאוד רגיש: לא לחצות את הגבול, לשמור על ערנות. לתחושתי, המצרים מבינים את זה. הם כן גורם משפיע בשמירה על הגבול, אבל צריך לזכור גם שמי שפועל פה לאורך הגבול זה שוטרים, לא חיילים, ולכן רמת המיומנות שלהם נמוכה משלנו".

כשהוא מסייר לאורך הגבול הפרוץ, האיום הראשון שזועק לנגד עיניו הוא "פיגוע קו" - כזה שנגרם על ידי מסתנן שמתקיף מוצב בודד על ידי פיצוץ מטען או חגורת נפץ. החשש הזה הוביל לפעולות מיגון של העמדות, שינוי אופי הפעילות המבצעית ויישום אמיתי של הוראות הפתיחה באש. אם לפני שנה מסתנן היה זוכה רק לקריאות "וואקף", במקרים חריפים לירייה באוויר, ובעיקר בהרבה בלבול, היום המצב שונה. ההרתעה, לדבריו, משתלמת. "מספר הסיכולים הגבוה מחייב את הצד השני להתכונן אחרת", הוא מספר. "אם פעם היו עוברות כאן חמולות של עשרות אנשים, היום הם באים בזוגות. הם מאוד חוששים. אנחנו רואים הרבה יותר תהליכים של 'נוהל קרב' של המסתננים לפני ההחלטה לחדור", הוא אומר ומבקש לא לפרט. "הם מבינים שמי שחוצה - דמו בראשו".

הפעילות של אנשי חטמ"ר שגיא בגבול, הובילה אפילו לשינוי דמוגרפי אצל בני הצד השני, תושבי סיני. המבריחים, שעשו להם פרנסה על חשבון הגבול הפרוץ, הבינו שהפשע לא בהכרח משתלם. מהמעקבים שמנהלת החטיבה אחרי הלכי הרוח במקום, עולה שרבים הלכו לחפש עבודה במקום אחר, וחלק מאלו שנשארו העדיפו להחליף את הברחת המריחואנה בטיפוח גידולים חקלאיים. "לטעמי, עם השקעה נכונה של כוחות ותשתיות, אפשר לשנות את המציאות בגבול הזה, לייצר מציאות שבה זה לא משתלם להסתנן", הוא מבהיר. "ניתן להגיע לפחות לרמה סבירה כמו בגבולות האחרים. הברחות הן לא נחלת הגבול המערבי בלבד, אבל פה הן היו בלתי נשלטות. העובדה היא שהכמות כבר הצטמצמה. מה שקורה כאן הוא לא גזרה משמים".

יריות מתוך תסכול

הקמתה של החטיבה הובילה לא רק לשינוי סוג המסתננים המבקשים להבריח את הגבול - גם הסחורה שהם נושאים עמם השתנתה. אביבי מעיד שהברחת נשים למטרת סחר נעלמה לחלוטין מהקו ושמספר הגמלים שמגיעים עמוסי סמים - ומוצאים את עצמם במכלאה המאולתרת לגמלים שבצד החטיבה - צנח באופן דרמטי. בשנה האחרונה רק שני אמיצי דבשת חצו את הגבול. אפילו הברחות האמל"ח הצטמצמו באופן משמעותי. הגבול נותר כעת מושא שאיפתם של פליטים וזרים - המבקשים לעצמם חיים טובים יותר. הם ממשיכים לפקוד את הגבול במספרים גדלים והולכים. בשנה האחרונה הגיעו לגזרת החטיבה כ-2,300 זרים, ולגבול המערבי כולו קרוב ל-8,000.

נוהל "החזרה חמה" - או "החזרה מתואמת" בלשון המכובסת - הפך לשגרה בגבול. משמעו: החזרה של המסתננים בתיאום לשטח מצרים, באופן כמעט מידי. הנוהל השנוי במחלוקת ספג כבר ביקורת רבה ואפילו הועלה לדיון בבג"צ, שם נתנו השופטים תוקף חוקי לביצועו. כמי שהתנסה בו כבר מספר פעמים, טוען אל"ם אביבי שההתנגדות והביקורת נובעות בעיקר מחוסר הבנה. "אנחנו יודעים להגיד, מנתוני נציבות האו"ם לפליטים בתל-אביב, שבערך 97 אחוז מהזרים שרוצים לעבור מגיעים למטרות עבודה. מרביתם אינם פליטים", הוא מסביר. "אנחנו מתשאלים אותם, בודקים מאין באו ולמה. אם באמת מדובר בפליטים, מדינת ישראל נותנת להם מקלט".

בגלל הקושי בתיאום עם המצרים, וכיוון שאלו לא ששים תמיד לקבל אליהם את יוצאי מדינות אפריקה, הנוהל אינו מתקיים תמיד. לטענתו של המח"ט מספר הפעמים שמשתמשים בו אינו מספיק. כשהוא נשאל על גורלם ברגע שחצו את הגבול בחזרה, הוא יודע - חלקם יעמדו למשפט. ובכל זאת, דווקא ההחזרה המתואמת, לדבריו, מצילה לפעמים את חייהם. "השוטרים המצרים נבחנים ביכולת שלהם לעצור מסתננים", הוא מסביר. "אם הם רואים אותם מעמדת השמירה ולא מצליחים לעצור אותם, הם יחליטו הרבה פעמים פשוט לירות בהם, מתוך תסכול וניסיון לעמוד במשימה. אם אנחנו מחזירים להם אותם - כלומר, מסייעים להם לתפוס אותם - איזו סיבה יש להם לירות? למעשה, מאז שהתחלנו את השימוש בנוהל הזה, אין יותר ירי בזרים בגזרת שגיא".

יש חיילים שקשה להם עם הנוהל הזה?
"כן. אדם שיש לו לב לא יכול שלא לכאוב את הצער של האנשים האלה, שלקח להם כנראה הרבה זמן ועברו הרבה תלאות כדי להגיע לגבול. יחד עם זאת, מדינת ישראל חייבת לשמור על הגבולות שלה. היא לא יכולה לאפשר לכל אדם להיכנס לכאן ולהציב בפניה עובדה. אם בצבא אנחנו מגייסים לחיל מסוים בשיטת חבר מביא חבר, אצלם - חבר מביא כפר. מישהו מגיע, מתחיל לעבוד בתל אביב, מרים טלפון וכל הכפר מגיע. כמעט ואין מישהו שתפסנו, שלא היה מצויד במספרי טלפון של קרובים שכבר בארץ. לפעמים הם חוצים את הגבול, מסתכלים על החיילים פה ותוהים מתי מגיע האוטובוס לתל אביב, כדי לתפוס טרמפ".

הפתיע אותך להיתקל בהם בפעם הראשונה?
"אני מכיר את התופעה עוד מלפני השירות כאן. אני חושב שמה שהפתיע אותי בנושא הזרים, כמו גם בכל סוגי ניסיונות החדירה לארץ, זה לא מי מגיע הנה, אלא כמות ההגעות".

רחוק מהעין קרוב לליבה

אל"ם אביבי כבר רגיל לשירות מרוחק. את דרכו הצבאית החל בגדוד 603. הוא שימש סמג"ד ומג"ד בגדוד 605, ובתפקידיו אלה בילה לא מעט בגזרת החרמון. שירות קל"ב הזדמן לו כרל"ש הרמטכ"ל, וכרמ"ח תורה בחה"ן. עכשיו הוא הגיע לקצה השני, שוב מנותק ומרוחק מהבית. "באחד הביקורים שהיו לנו כאן מישהו שאל אותי 'תגיד, איפה ה-yellow הקרוב?'. הסברתי לו שכאן, הכל yellow", הוא מחייך. "ובכל זאת, יש גם הרבה יתרונות לריחוק. אני לא מכיר מפקד שלא שואף לקבל עצמאות בגזרתו, וכשהחטיבה כל כך רחוקה ומנותקת מהפיקוד אנחנו בהחלט זוכים להרבה חופש פעולה. זה לא מקום שמגיעים אליו לביקור בכל יום, ואני חושב שבגלל זה אנשים מצליחים לפרוח פה. ביום אחד אני לא יכול לבקר בכל הגזרה. אני חייב לסמוך על האנשים שלמטה, לתת להם גם קצת עצמאות, כי אחרת לא נוכל להשתלט על השטח".

מרבית העבודה בגבול מצרים היא אנושית מאוד, ונעדרת לוחמה פנים מול פנים עם מחבלים מתאבדים, כפי שאולי ציפו הלוחמים. לטענת המח"ט - החיילים מקבלים את אופי העבודה בגזרה בהבנה. "יש כאן הרבה הקפצות וסיכוי גבוה יותר למגע ולהיתקלות מאשר בהרבה גזרות אחרות", הוא מסביר. "כשהייתי מג"ד בחרמון, הייתה הקפצה אחת לחצי שנה. פה, בפרק זמן של חצי שנה יש מאות אירועים. אם שם הייתי עושה הערכת מצב כל יום למצב שלא משתנה בעצם, כאן יש שינוי אפילו פעמיים ביום. חוץ מזה, נמצאים כאן גדודים שמאוד רוצים וצריכים להוכיח את עצמם. גם גדוד קרקל וגם גדוד ההנדסה הגזרתי הם מאוד צעירים, וגדוד קרקל בילה את רוב זמנו בבקעה, שם לא יכלו לבוא לידי ביטוי יכולותיו המבצעיות. זו בעצם ההזדמנות שלהם".

גם תנאי השירות בגזרה המרוחקת היו יכולים בקלות להימאס על החייל שנחת עם תום האימון המתקדם בלב המדבר. עם הקמת החטיבה, היה המצב התשתיתי גרוע: החשמל עבד לפי מצב רוחו, השירותים והמקלחות תפקדו בקושי ובמכולה שהוכרזה כ"חמ"ל" לא היה אפילו מזגן כשבחוץ נמדדו 40 מעלות חום. "בקושי היה פה מה לאכול", הוא נזכר. "אבל זה משתפר. האוכל מצוין, אנחנו בונים מבנים חדשים ואפילו הקליטה משתפרת. הבעיה הייתה שאף אחד לא טיפח את המכולות כי הכל הוכרז כ'מבנה זמני'. ה'זמני' הזה נמשך שנה וחצי, והנה עכשיו נבנה חמ"ל רציני. אני מקווה שלמח"ט הבא שיהיה כאן תהיה גם לשכה נורמלית".

נדמה שבהיעדר עיסוקים חיצוניים, לחיילי החטמ"ר נותר להתנחם בעיקר אלה באלה. כשרק הגיע אל"ם אביבי לחטיבה, בליל הסדר לפני שנה, נסעו כמעט כל חיילי המפקדה לבלות יחד בכנרת. אולי מתוך הרגל של חיים משותפים. ייתכן שגם הנוף עוצר הנשימה מקל קצת על תחושת הבידוד, ומסייע גם למשפחתו של המח"ט להעביר שם כמה סופי שבוע. "נורא כיף לבלות פה שבת", מגלה אביבי. "הילדים אוהבים את המקום. זה קצת כמו ספארי עם כל החיות שמתרוצצות פה. יש כאן איזשהו קסם ויופי מדברי שאין במקומות אחרים. למדבר יש קצב משלו וזמן משלו. אם בגזרה רגילה בפעילות הבט"ש נכנסים לכל הפרטים הקטנים ונוגעים בהכל, פה הגודל של הדברים מצריך הסתכלות יותר רחבה וארוכה. חוץ מזה, במדבר לומדים לחיות מהדברים הקטנים, לומדים להעריך. אם אתה מטייל פה ופתאום רואה פרח, אתה יוצא מגדרך".

סייעה בהכנת הכתבה: ירדן וינטר

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 20:36

בחברות המייצרות דשא מלאכותי מדווחים על גידול בפניות מצד יחידות צה"ל השונות. חלק מהמחנות אף שוקלים להחליף את מגרשי המסדרים מבטון במדשאות ירוקות עליהן יצוירו סמלי היחידה. "כפי שעדיין אין מודעות לנושא במדינה, גם בצה"ל קיים הדשא הסינתטי רק במקומות בודדים", ציינו באחת החברות

ניר קוסטי וגילי כהן

עשרות בסיסים בדקו בשבועות האחרונים את האפשרות להחליף רחבות דשא רגיל בדשא סינתטי - זאת, לאור המשבר המתעצם במשק המים הישראלי. בתקופה האחרונה החל גל של פניות מגופים צה"ליים לחברות המתמחות בתחום הדשא המלאכותי, וחלקם אף בוחנים את האפשרות לצפות את רחבות המסדרים בדשא סינתטי, עליו יצוירו בצבע סמלי היחידה.

חרף מצב המים החמור, סיפר גיא סער, מנכ"ל חברת "פתרונות בירוק", הנחשבת לאחת המובילות בתחום, כי שוק הדשא הסינתטי עדיין לא מנוצל במלואו בישראל. "צה"ל הוא צבא העם, וכפי שעדיין אין מודעות לנושא במדינה, גם בצבא הדשא הסינתטי קיים רק במקומות בודדים", הוא הסביר. "הדשא הסינתטי הוא תחליף מצוין, שחוסך בטווח הרחוק בעלויות המים. משבר המים בישראל קיים כבר כשבע שנים, אבל רק בשנה האחרונה הוא מופיע בכותרות בצורה בולטת".

לדברי סער, העניין שהתעורר באחרונה בתחום אף הצליח להתגבר על המיתון הכלכלי ומזג האוויר החורפי.
בחודשים האחרונים סיימו במחנה הקריה התקנתה של מדשאה מלאכותית בגודל כ-200 מטר רבוע, ובעקבות זאת פנו לחברת "פתרונות בירוק" עשרות בסיסים נוספים. מלבד מחנה הקריה, הותקנו בשנה האחרונה מדשאות ופינות נוי מלאכותיות בגדלים שונים גם בבסיס חצרים של חיל האוויר, במחנה נחל עוז של אוגדת עזה ובשטח המכללה לביטחון לאומי

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 20:27

משרד החוץ חילק באחרונה ערכת הסברה חדשה מתוצרת דובר צה"ל לנציגים זרים שהגיעו לבקר בישראל, כדי שאלו יפיצו את המידע במדינותיהם. המטרה: להשפיע על דעת הקהל העולמית מבלי לגרום לתכנים שהפיקו בדו"ץ להיראות כתעמולה. המארז ממחיש את שימוש חמאס באזרחים כמגן אנוש

נועה הורוויץ

חטיבת דובר צה"ל הפיקה באחרונה ערכת הסברה חדשה שהופצה על-ידי משרד החוץ לשגרירים, לארגונים יהודיים בין-לאומיים ולמשלחות זרות שונות שהגיעו לסייר בישראל. הכוונה היא שהמבקרים יפיצו במדינותיהם את תוכני הערכה, שנועדה להמחיש ברחבי העולם את האופן בו מנצל חמאס אוכלוסייה אזרחית, המשמשת מגן אנושי.

"המטרה הייתה שהמידע יגיע למדינות העולם דרך מקורות אחרים ולא דרך דובר צה"ל, שכן כל מידע שאנו מספקים באופן ישיר מצטייר כתעמולה", הסבירה ראש תחום תקשורת בין-לאומית בחטיבת דובר צה"ל, רס"ן אביטל ליבוביץ'.

הערכה מהווה חלק מהמאמצים לשמר את הלגיטימציה לפעילות צה"ל בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". המארז מכיל תקליטור די-וי-די עם חומרים מצולמים מהמבצע, קטעים מחוקת החמאס שעוסקים בחוסר ההכרה בישראל ובחינוך הילדים לג'יהאד, הצהרות של מנהיגים פלסטינים ומגוון נתונים.

בין היתר, מוצג השימוש באזרחים בתור אסטרטגיה מסודרת של ארגוני הטרור שנועדה להגן על אנשיהם. "בסופו של דבר", ציינה רס"ן ליבוביץ', "רוב האנשים לא מכירים את המצב בישראל שמונה שנים אחורה וחלק גדול מהציבור בעולם מאמין שבסך הכל ירו עלינו כמה טילים חודש לפני המבצע".

אין זו הפעם הראשונה בתקופה האחרונה בה מנסה דובר צה"ל להשפיע על דעת הקהל העולמית ביחס למתרחש ברצועה. כך למשל, במהלך המבצע פתחה החטיבה בלוגים מצולמים באינטרנט, בהם סיפרו נציגיה על נושאים שונים הקשורים למצב בעזה. הבלוגים המקוונים תורגמו בהמשך לאנגלית, לרוסית וגם לערבית. "אני אישית הצטלמתי לבלוג בנושא שימוש במסגדים כמחסני אמל"ח, לאחר ששמנו לב שמדובר בתופעה החוזרת על עצמה", הדגימה רס"ן ליבוביץ'.

במקביל פתחה החטיבה ערוץ ייחודי ב"יו-טיוב" אליו הועלו סרטונים בנושאים שונים. בתוך שבוע זכו הסרטונים לארבעה מיליון צפיות, ועד היום צפו בערוץ יותר משבעה מיליון גולשים.

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 20:18

שנתיים בלבד לאחר שנכנסה לתוקפה, בוטלה ההוראה המאפשרת הנפקת אישור זקן על-ידי מפקד בדרגת רס"ן. החיילים המזוקנים התבקשו להסדיר אישוריהם עד ה-1 באפריל. יתאפשר גידול זקן לאות אבל ובמועדים הדתיים

ניר קוסטי

חיילים בשירות חובה ואנשי קבע יהיו רשאים לגדל זקן מטעמי בריאות באישור רופא בלבד, או מטעמי דת בהמלצת רב היחידה ובאישור מפקד בדרגת סא"ל - כך עולה מההוראה החדשה בנושא שהפיץ השבוע ענף המשטר והמשמעת באגף כוח האדם.
הוראה זו מונעת למעשה מהמשרתים לגדל זקן מרצונם החופשי ומבטלת את ההנחיה הקודמת בנושא, שנכנסה לתוקפה בפברואר 2007, שהתנתה גידול זקן באישור מפקד יחידה בדרגת רס"ן לפחות.

בצה"ל הגדירו השבוע את פרק הזמן עד ה-1 באפריל כתקופה בה יצטרכו החיילים להסדיר את אישוריהם. לאחר מכן תחל המשטרה הצבאית באכיפת ההוראה החדשה.

איגרת שהופצה השבוע למפקדים ולחיילים מטעם ענף המשטר והמשמעת קובעת כי צורת הזקן המותרת לא תשתנה ועל חייל בעל האישור המתאים להקפיד על זקן מלא, פרט לתקופה שבה החל לגדלו. בדומה לנהוג כיום, חייל שיגלח את זקנו ויחליט לגדלו בשנית יידרש להמתין שנה ממועד הגילוח בטרם יגיש בקשה מחודשת למפקד בדרגת סא"ל.

חייל שמקיים אורח חיים דתי ואינו מגדל זקן בשגרה יוכל להאריך את שיער פניו במועדים המתאימים, כמו ימי ספירת העומר. ההוראה החדשה אף אינה מתייחסת לחיילים שאחד מבני משפחתם נפטר. משרתים שאיבדו אחד מהוריהם יורשו לגדל זקן במשך עד 90 יום, ופטור ל-30 יום יוענק לחייל שנפטר אחד מקרוביו שעליו חייב להתאבל לפי דיני ישראל או דיני דתו.

להוראה החדשה קדמה עבודת מטה שהתקיימה בשנה האחרונה בראשות מפקד בסיס מטכ"ל, אל"ם גולן מימון, ובשיתוף מפקדים, גורמי רבנות, רפואה ופרקליטות. בצה"ל ציינו במספר הזדמנויות בחודשים האחרונים, כי תופעת גידול הזקנים שלא על-פי ההוראות פוגעת במשמעת ההופעה והלבוש ובתדמית חיילי צה"ל בעיני אזרחי המדינה. בנוסף, חיילים רבים צברו לחובתם דוחות משטרה צבאית בגין גידול זקן שלא על-פי הוראות הצבא.

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 20:10

הפעילות החבלנית העוינת בעיר הצטמצמה ב-80 אחוז ב-2008. בחטיבה המרחבית שומרון מייחסים את ההצלחה לפעילויות הסיכול של כוחות החי"ר ושל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לעומת זאת, חלה עלייה בכמות האמל"ח שנתפס במעברים ושולש מספר התקריות האלימות במחסומים. "שכם כבר לא מה שהייתה פעם", ציינו בחטיבה

יהלי סער

הפעילות החבלנית העוינת בעיר שכם ובסביבותיה הצטמצמה בשנה האחרונה ביותר מ-80 אחוז - כך עולה מנתונים שרוכזו באחרונה בחטיבה המרחבית שומרון שבתחומיה ממוקמת העיר. גם מספר החיילים שנפצעו במהלך פעילות באזור צנח בכמחצית לעומת 2007. בחטמ"ר ייחסו את הירידה הדרסטית בנתונים בעיקר לפעולות הסיכול של כוחות צה"ל ושל מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.

לצד זאת, במפקדת החטיבה מסבירים את הירידה במספר אירועי הפח"ע בתחומי שכם גם ביציאה של גורמים פח"עיים אל מחוץ לעיר. בשנה האחרונה שולש מספר מקרי התקיפה במחסומים מסביב לשכם, לצד עלייה ניכרת בכמות כלי הנשק שנתפסו במהלך ניסיונות הברחה שונים.

"העלייה בתפיסת האמל"ח במחסומים היא הרבה פעמים תוצאה של אנשים המבקשים להיתפס, כמו נערים הרואים בכלא הישראלי הזדמנות ללמוד ולקבל קצבה מהרשות, ולאו דווקא מצביעה על עלייה בפח"ע", הסביר גורם בחטיבה. "אפשר להגיד ששכם ירדה מכסאה כבירת הטרור של איו"ש, אבל בעיר הזו תמיד יש פוטנציאל רדום. עם זאת, נכון לומר שהיא כבר לא מה שהייתה פעם".
עם הפיחות במספר התקריות בעיר שכם, עשוי להתערער מעמדה של הגזרה כקו האטרקטיבי ביותר בעיני לוחמי החי"ר. עם זאת, בצה"ל מאמינים כי האזור ימשיך לשמש מוקד משיכה למרבית המשרתים הקרביים.

"שכם תמיד תישאר הקו המועדף באיו"ש", קבע סמ"פ מסייעת בגדוד חרוב של חטיבת כפיר, סגן שאול בדוסה. "העיר הזו היא סוג של הר געש - מספיק פעמים היה שקט בגזרה הזו ויום אחד הכל התפוצץ. העיר הזו גם נורא מגוונת: יש בה תוואי כפרי, מחנות פליטים וקסבה, ואין ספק שכל לוחם ייצא ממנה עמוס חוויות".

"גם לנוכח ההתפתחויות האחרונות, לא סביר שנוכל לנוח על זרי הדפנה", סיכמו גורמים בחטמ"ר שומרון, "פוטנציאל הנפץ של העיר גדול והשקט מטעה".

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:59

גדודי המעברים של המשטרה הצבאית מזהים מגמת עלייה במספר הישראלים שניסו להבריח ברכבם שוהים בלתי חוקיים לתחומי ישראל. תעריף הנסיעה: 200 עד 500 שקל לכל נוסע. בחודש שעבר נתפסה קבוצת מבריחים שהרוויחה בצורה זו 1.2 מיליון שקל בחודש

יהלי סער

העסק המשתלם באיו"ש: ישראלים מבריחים פלסטינים לתחומי ישראל תמורת סכום "סמלי" של 200 עד 500 שקל לכל נוסע. באחרונה הבחינו גדודי המעברים במשטרה הצבאית במגמת עלייה חדה בתופעה זו, כשרק בשבוע שעבר תפסו החיילים במחסומים למעלה מ-20 שב"חים פלסטינים בכלי רכב של ישראלים מהשורה.

כך למשל, נתפסו בשבוע האחרון חייל צה"ל שניסה להבריח במכוניתו שלושה תושבי חברון, ונהגת ישראלית שהסיעה בדרכה מג'נין לא פחות מ-17 שב"חים פלסטינים (ראה מדור "לוחם בכותרות").

על אף הסיכון הביטחוני הניכר, נראה כי הפיתוי הכלכלי כבד במיוחד: בחודש שעבר נתפסה קבוצת מבריחים שהרוויחה בסך הכל כ-1.2 מיליון שקל בחודש מהברחת פלסטינים במעברים ובנקודות הבידוק. קבוצה זו, כך מאמינים במשטרה הצבאית, אחראית להברחתם של למעלה מ-300 פלסטינים מדי יום.

"אפילו אם 99 אחוז מאותם שוהים בלתי-חוקיים אכן מחפשים עבודה, מספיק שיהיה אחד שינצל את הפרצה הזו למטרות פעילות חבלנית עוינת במטרה להפר את הרגיעה הקיימת", הסביר מפקד פלוגת סייפן של גדוד המעברים ארז, רס"ן עוז ארד.

העלייה במספר הישראלים שעוסקים בפעילות הלא חוקית אמנם חופפת לתקופת המשבר הכלכלי, אולם לדברי רס"ן ארד, לא בטוח שקיים קשר בין השניים. "משבר, לא משבר - מדובר בכסף גדול ותמיד יהיה מי שירצה לעשות אותו. למרות שרוב המבריחים היו ונותרו לא-יהודים, אנחנו רואים מדי פעם ובעיקר באחרונה, נשים וגברים יהודים שמגויסים על-ידי ארגוני ההברחות כדי ליצור שיטות חדשות", הוא העיד. "מדובר בעסק רווחי מאוד שיכול להניב לכל מבריח משכורת של למעלה מחצי מיליון שקל בשנה. יותר ויותר אנשים מוכנים כנראה להיכנע לכסף, וזו הופכת להיות תופעה מדאיגה ביותר עבורנו".

יום רביעי, ח' באדר התשס"ט, 4 במרץ 2009, 19:52

לוחם חי"ר שנטל חלק בהפרת סדר באזור חברון הודה כי ירה בנשקו האישי בקרבת אזרחים ומבני מגורים. החייל, שטען כי פעל מתוך הגנה עצמית, נענש לבסוף גם בארבעה חודשי מאסר על תנאי והורד לדרגת טוראי

נטע סרוסי

חמישה וחצי חודשי מאסר בפועל נגזרו באחרונה על לוחם חי"ר שנמצא אשם, על-פי הודאתו, בביצוע שימוש בלתי-חוקי בנשק בעת הפרת סדר בחברון.

מכתב האישום שהוגש נגד הלוחם בבית-הדין הצבאי בקסטינה, עולה כי הוא הגיע לאזור חברון בעת ששהה בחופשת סוף שבוע כשהוא נושא את נשקו האישי מסוג תבור, ונטל חלק בהפרות הסדר שהתנהלו בין תושבי העיר היהודים והפלסטינים.

במהלך האירוע כיוון הנאשם לאוויר את נשקו, שהיה טעון במחסנית ודרוך, פתח את הנצרה וביצע ירי של ארבעה עד חמישה כדורים בזווית של 60 מעלות. על-פי הפרקליטות הצבאית, בוצע הירי בקרבת אזרחים רבים ובנייני מגורים.

הלוחם ביצע ירי נוסף לעבר אנשים שעמדו במרחק מטרים ספורים ממנו, וכן כיוון את נשקו לעבר צלם שתיעד את האירועים. הלוחם אף איים על הצלם כי "ישבור לו את המצלמה". מעורבותו של החייל באירוע הסתיימה לאחר ששוטרי מג"ב פנו אליו והורו לו לפרוק את נשקו.

על אף טענות הסנגוריה כי הלוחם פעל מתוך הגנה עצמית, הגיעו השופטים למסקנה כי הסבר זה אינו מתיישב עם התנהגותו הפיזית והמילולית כלפי הצלם שנקרה בדרכו. "בנסיבות העניין מצאנו כי מעורבות הנאשם בהפרת הסדר, אף שהייתה נקודתית, מצריכה עונש מרתיע", נכתב בהכרעת הדין. "אין לסבול התנהגות שעלולה הייתה להביא לאובדן שליטה כולל באירוע או לפגיעה בחפים מפשע".

במסגרת זו הורשע הלוחם גם בעברה של הוצאה מרשות צה"ל כמות גדולה של תחמושת מסוגים שונים, הכוללת כדורים רגילים, נותבים, כדורי אקדח ומחסנית. החייל נענש גם בארבעה חודשי מאסר על תנאי והורד לדרגת טוראי.