 |
06-03-2009, 17:14
|
 |
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,812
|
|
|
לישון עם האויב - כתבה על ימ"ס מאתר במחנה
הם מעבירים ימים ארוכים בתחפושת, קור הרוח שלהם מעורר אימה ולטענתם - הם גם התמכרו לפחד. “התחפשתי לנערה, לפעמים הייתי גברת“, מספר אחד מהם, “שיחקתי את המגמגם, את פועל הבניין ואת משוגע הכפר“. “אתה נטמע בסביבה, מבצע את מה שצריך ונעלם בשקט, כאילו כלום לא קרה“, מוסיף אחר. הצצה לעולמם של המסתערבים, האנשים שלא היו שם.
טל זגרבה
מסביב למדורה
“כל מי שאתה רואה מסביב -
עם מדים או בלי - עוקב אחריך“
בתחילת שנות ה-70, הוקמה בסיירת שקד המיתולוגית יחידת מסתערבים חשאית ביותר. היא הייתה כה סודית כך שמי שלא נמנה עם שורותיה לא ידע דבר על קיומה. שלב הקבלה ליחידה - כמו ליחידות הסתערבות דומות לה לאורך השנים - היה לוט בערפל אף הוא, ולאיש מהמועמדים לא היה מושג שבקרוב ייאלץ להעמיד פנים במשך ימים ארוכים. “יום אחד, אחרי שקיבלתי כבר כנפי סיור, הודיעו לי שאני הולך לעשות שמירות ותורניות בבניין הממשל הצבאי בעזה“, משחזר ד', קצין לשעבר ביחידה. “בהתחלה זה לא נשמע לי טוב. חשבתי שאני הופך להיות ג'ובניק. התחלתי לגמגם בחוסר רצון, אבל בתור בחור תמים אכלתי את זה. הגעתי למקום, והכניסו אותי לאיזשהו חדר דמוי משרד. ישבתי כמו איזה אהבל שמחכה שיגידו לו מה לעשות, ובינתיים ראיתי אנשים שאני לא מכיר נכנסים ויוצאים. לפתע ניגשו אליי ואמרו לי: ‘מה שאתה רואה פה עכשיו לא יוצא מהדלת הזאת. אתה כל הזמן במעקב, וכל מי שאתה רואה עם או בלי מדים - עוקב אחריך'. המשפט הזה הוביל לכך שחשבתי שכל חיילת וכל רס“ר שראיתי, עוקבים אחריי“.
הרמזים הקטנים שקלט הפכו אט-אט לתמונה שלמה אך מעורפלת. ד' הבין שנבחר להפוך למסתערב. “הבנתי לאן הגעתי“, הוא משחזר. “רמזו לכך ארגזי הסמרטוטים שהבחנתי בהם, והרכבים עם לוחיות הרישוי הערביות, שכביכול הוחרמו מהמקומיים. בשלב מאוחר יותר, האיפור היה זה שרימז לנו מהו אופי הפעילות הקרובה. הופתעתי לגלות בכל פעם איזו דמות אני מקבל. הזדמן לי לגלם נערה, גברת, פועל בעניין, חקלאי. הייתי אפילו משוגע הכפר".
ד' מסביר שהאמצעים לתחפושת היו פשוטים ביותר. “אי אפשר בכלל להשוות את האיפור של אז לזה שקיים היום“, הוא מפרט. “בתקופה ההיא היינו מכינים חזה של אישה מפדים של תחבושות אישיות“.
תוך זמן קצר הפך ד' למסתערב כדת וכדין. הוא נשאב לפעילות מלאת האדרנלין, שאפילו היום - למעלה מ-30 שנה אחרי - עדיין ממריצה לו את הדופק. “הלכנו בפרדס 3-4 אנשים מחופשים לגמרי“, הוא נזכר באחת הפעולות. “יצאנו לכביש הראשי של עזה, והלב שלי הלם במהירות. כל הזמן ניסיתי להימנע ממשולש השי"ן - שאננות, שחיקה ושגרה. ידעתי שאם אומר ‘לי זה לא יקרה', אז בדיוק אליי תגיע הבומבה. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים, והיינו תלויים לחלוטין במוביל שלנו - איש צבא מיומן שעבר אימונים, ושדיבר בניב המקומי. הוא נתן לנו תדריך מזורז, ירדנו מהכביש, והתחלנו להתערבב באוכלוסייה המקומית. אם רצינו לקחת טרמפ לאיזה מקום, המוביל היה עוצר את הרכב - בין אם מדובר בסוס רתום לעגלה, מונית, טנדר או משאית - ואנחנו היינו עולים מאחור ולא אומרים מילה. כל התקשורת בינינו הייתה בתנועות ידיים ובקולות“.
“באחת הפעולות, המוביל קבע עם קבוצת טרוריסטים חמושים שהגיעו מהים לעזה, וביקשו להפוך למנהיגים במחנות הפליטים“, הוא מתאר. “העמדנו פנים שאנחנו משתפי פעולה שלהם. הוא הסביר להם שאנחנו כביכול מגויסים חדשים מהכפרים באזור, ושאסור בשום פנים ואופן שידברו איתנו, מה שנתן לנו לגיטימציה לשתוק. בכלל, שיחקנו הרבה פעמים דמויות של חירש-אילם או של מגמגם, וככה, אם פנו אלינו, השמענו צלילים לא ברורים וזה נראה טבעי“.
“הגענו איתם לפרדס באור היום, ישבנו, הדלקנו מדורה, ואני זוכר שמתתי מפחד, כי לא ידעתי מאיפה תגיע המכה, או באיזו תנועה שלך הצד השני יחשוד וישלוף“, הוא ממשיך, “כולנו היינו חמושים. אנחנו נשאנו אקדחים מתחת לגלאביות, וזה היה ממש כמו לשבת על ארגז חומר נפץ. הם היו חשדניים מטבע הדברים, והתחילו להעביר רשימות, כספים וטלפונים. אנחנו הסתכלנו על המשא ומתן שהם ערכו עם המוביל, ובכל פעם שהתחילו תזוזות עצבניות נלחצנו מאוד. הסתכלתי לצדדים והייתי מוכן לשלוף בכל רגע.
“באחד המפגשים שקבענו איתם, הכנו להם מארב: התיישבנו על העצים בפרדס וחיברנו לאצבעות שלנו חוטי דיג, שבאמצעות משיכות שימשו לנו כלי תקשורת“, מתאר ד', “לפתע, במקום ארבעת המחבלים שקבענו שיגיעו - הגיעו עשרה. הם התיישבו מתחת לעצים בזווית שיכולנו לראות ולשמוע, וחיכו. הם שוחחו ביניהם, והמוביל שלנו שמע שהם מתכוונים לתקוע אותנו כשנגיע. הוא מיד העביר רטט בחוט, שאותו העברנו בין כולנו. הוא שידר לנו שאנחנו בסכנה ממשית, ושצריך להיכנס לכוננות תקיפה. ראינו שמרוב המתנה המחבלים מתחילים להיות עצבניים, ואפילו התחילו להכין לנו מארב. העברנו בינינו איתותים שכל אחד שולף סכין ואקדח, מכין רימונים ותוקף את גזרתו. התנפלנו מהעצים על כל העשרה שהיו שם, והם לא הבינו מאיפה זה בא להם. לקחנו בשבי שלושה מתוכם, ואת השאר חיסלנו. חזרנו לבניין הממשל, שם נחקרו השלושה. בדיעבד, החומר המודיעיני שהוציאו מהם שימש אחר כך לשנה שלמה“.
להפוך לבובליל
“קרובי משפחה לא היו מזהים אותנו בצילומים“
בשלהי האינתיפאדה הראשונה, הוקמו שתי יחידות מסתערבים רשמיות ששמן יצא למרחקים. האחת היא יחידת דובדבן, הפועלת עד היום לצד יחידת המסתערבים של מג“ב. השנייה היא יחידת שמשון, שפורקה באמצע שנות ה-90. “כשהגענו ליחידה, היו מקרים בהם הלוחמים יצאו לפעילות מבצעית ללא מיגון מינימלי, אפילו בלי שכפ“צים“, מגלה מ', שהיה קצין ביחידה ואחד ממקימיה. “גייסנו חיילים, עשינו להם גיבוש והם יצאו למבצעים. בשלב מאוחר יותר גם הקמנו את האמל“חייה של היחידה. לבד מפיתוח של שכפ“צ ייעודי וכלי נשק כאלה ואחרים, הייתי צריך לבסס גם את כל מה שקשור בביגוד ובאיפור. לקחנו את התקציבים שקיבלנו ופשוט נסענו לכל מיני סוחרים באזור המרכז. פשפשנו במחסנים שלהם וחיפשנו בתוך ערמות של בגדים שיוצרו לפני 40 שנה, דברים שיתאימו לנו, לדוגמא ג'ינס הפעמונים או החולצות המשובצות שהערבים לבשו אז. לקחנו את הבגדים האלה והבאנו אותם ליחידה. כל בגד קיבל מספר. בנינו חדר הלבשה והלוחמים פשוט נכנסו, בחרו בגד, פעלו איתו והחזירו למקום".
אחרי התאמת התלבושת, הגיע הצורך גם באיפור. “שוב, התחלנו להסתובב ולחפש“, ממשיך מ', “הגענו למישהו שהיה לו מרכז לאיפור בתל אביב, מן חנות קטנה ומטריפה. נכנסתי לחנות, והבעלים ראה שיש לי נעלי פלאדיום ואקדח. מיד תירצתי שאני מתאטרון צה“ל, אבל הוא מיד ידע שאני משקר. בלי לשאול יותר מדי שאלות, הוא מכר לנו אביזרי איפור, ואפילו לימד אותנו להתאפר. לקחתי שתי פקידות מהיחידה, הבאתי אותן איתי לתל אביב, והבחור לימד אותן איך יוצרים בעזרת האיפור צלקות, איך הופכים שיניים לשחורות, איך מדביקים זקן ושפם, ובעיקר - איך מאלתרים בשטח. היה לי חייל בלונדיני ביחידה, ממש על גבול הלבקן, מן פרידמן-פרידמן כזה. לקח לו שעתיים בערך להתאפר לפני כל יציאה לפעילות, אבל בסוף הוא היה יוצא בובליל כמו שצריך. הגענו לרמה כזו, שבני המשפחה לא היו מזהים אותנו בצילומים“.
“הסתערבות היא עבודה שצריך בשבילה הרבה חוסן נפשי“, הוא ממשיך. “לבשתי ופשטתי דמויות בלי סוף. פעם יצאתי בתור ‘שבאבניק', פעם בתור זקנה, פעם בתור איש עם עגלה וחמור. זה אף פעם לא קל להיכנס לראש של הדמות. אם פתאום תפס אותי מג“בניק, שלפתי תעודה וסיננתי בין השיניים ‘תכניס לי סטירה או אגרוף' - כדי שזה ייראה אותנטי כלפי חוץ. היו גם סיטואציות שמילואימניקים שלנו רדפו אחרינו, ושחטפנו מהם מכות. אלה היו ימים מאוד מפחידים, כי אתה חוזר לבסיס במונית, והמילואמיניק בש“ג, שרואה שישה ערבים במונית מתקרבת, יוצא אליך עם נשק שלוף“.
גם ד' זוכר היטב את הפחד מהצבא הישראלי. “פעם אחת ישבנו על שרפרפים קטנים מעץ בבית הקפה, ושיחקנו שש-בש עם המקומיים. פתאום, הופיעה חוליה בת ארבעה או חמישה חיילים, שממש לא היה להם מושג שיש כוח מסתערבים באזור. זה היה פחד אימים. הייתי צריך להישאר קר רוח, ולקוות שהחיילים לא יגיעו אלינו. הרי אי אפשר לגשת אליהם באמצע עזה ולצעוק: ‘אהלן איציק, מה המצב? אני בתפקיד עכשיו'. אז פשוט ישבתי שם ואמרתי לעצמי בלב: ‘אלוהים גדול'. שיננתי לעצמי שמה שיהיה יהיה. החוליה עברה דווקא לידי, ואז, בשנייה אחת, כל הגוף התחיל לרעוד. נשמתי נשימות ארוכות כדי להרגיע את הרעידות בידיים וברגליים“.
ברגע שניגשו אליו החיילים, התעוררה הדמות הפיקטיבית של ד' לחיים. “השתמשתי בתחפושת של משוגע הכפר או של המגמגם: התחלתי לצעוק בקולי קולות כמו מטורף, או להשפריץ רוק כמו חולה כלבת. עשיתי הכל כדי שהמוביל - ששולט לחלוטין בניב המקומי - יגיד לחיילים: ‘עזבו אותו, זה מג'נון זה'. ובאמת, החיילים עזבו אותנו, אבל היינו מאוד קרובים למצב בו אנחנו רצים בסמטאות עזה וכדורים של חיילי צה“ל דולקים בעקבותינו. ובכל זאת, בדיעבד, אני מאוד שמח על התקופה המטורפת ההיא בעזה. אילולא היא, כנראה שלא הייתי יודע מה אני שווה באמת“.
רמאי עם תעודות
“כבר לא היה לי כוח. העומס הנפשי היה רב מדי“
המסתערבים כולם חוזרים ומדגישים את הפחד האמיתי, מקפיא העצמות, שמלווה את הפעילות. באותה נשימה, הם מזכירים גם את הרצון העז לחזור, כל פעם מחדש, אל תוך גוב האריות. יש מי שיזכיר “אדרנלין“ בהקשר הזה. יש גם מי שיגדיר זאת פשוט כטירוף. “בגדול, זו התמכרות לפחד“, חורץ י', מסתערב בכיר, שפעל שנים רבות בשירות צה“ל וכוחות הביטחון. “פחד הוא סם משכר, ועם הזמן אתה פשוט לא יכול בלעדיו. בשלב מסוים זה כבר מתחיל להבהיל אותך שאתה לא פוחד מכלום. אפילו הסביבה הטבעית שלך מגלה כלפיך עוינות, כי בסופו של דבר, אתה מוגדר כשקרן. אנשים פחדו ממני וחשבו שאם אני משחק את המשחק הכפול הזה בכל המזרח התיכון, אז אני למעשה רמאי עם תעודה. הרי המדינה אומרת לך: ‘לך, תשקר, תרמה אנשים מתוך כוונות טהורות של ביטחון ישראל'. בסופו של יום, הישראלי יוצא ועושה את העבודה, חוזר הביתה, שוכב על הדשא והחיים יפים, אבל מאוחר יותר מסתבר שזה משאיר משקעים כבדים בנפש, כי אתה כבר לא חי את החיים שלך. זו גם הסיבה שיום אחד הגוף שלי בגד בי, ופשוט כבר לא היה לי כוח. העומס הנפשי היה רב מדי“.
“להיות 'שתול' דורש עבודה רבה. כדי לא להגיע לשטח כזר מוחלט, עברנו אימונים מפרכים. היו פעמים שעברתי תשעה חודשי אימונים, ב-19 מודלים שונים, ועוד עשרות תרגילים אחרים - והכל בשביל פעולה של לילה אחד. היום המצב שונה: העולם הערבי המוסלמי הוא לא פוריטני כמו פעם, וקיימים מחשבים, אינטרנט והרבה מילות סלנג זהות בכל הניבים. למרות זאת, קיימים קשיים אחרים, וההסתערבות בימינו, בייחוד ביחידות כמו ‘דובדבן', קיבלה אופי שונה במקצת. עם זאת, קווי היסוד נותרו זהים, והסתערבות מוצלחת עדיין מחייבת להיטמע, לבצע בשקט את מה שצריך, ולצאת החוצה - כאילו שכלום לא קרה“.
מקור: http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/10/01.htm
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
