תרגמתי את הסקירה מתוך האתר של העיתון הסרי לנקי Sunday Observer שמייחס אותה לכתב העת Jane’s Navy International. הכתבה המלאה באנגלית נמצאת כאן.
העניין שלי בכתבה נובע מהנקודה הישראלית החזקה שבה - עמוד השדרה של הצי הסרי לנקי, ה- SLN היה במשך תקופה ספינות הדבורה של התעשייה האווירית ובהמשך גם ספינות השלדג, במקור מתוצרת מספנות ישראל ואחר כך מייצור מקומי של סרי לנקה. הסרי לנקים גם התמודדו עם איום א סימטרי בים של התקפות נחיל ובחרו באסטרטגיה שצריכה לעניין גם אותנו.
התרגום הוא חופשי, הסידור הפנימי של הכתבה הוא לרוב על פי הכתבה המקורית.

הצי הסרי לנקי לומד להתמודד עם טקטיקות הנחיל של המורדים הטמיליים

בתקופה האחרונה נראה שצבא סרי לנקה הולך וסוגר על כוחות המורדים הטמיליים, המכונים LTTE וכובש את אחרוני המוצבים שלהם. הצלחת הצבא לאחר 30 שנה של עימותים לא הייתה מגיעה ללא כוחות הצי של סרי לנקה, ה- SLN.

מאז שסרי לנקה זכתה בעצמאותה בשנת 1948, שלושה חודשים לפני עצמאות מדינת ישראל, הפך הצי שלה מכוח בעל אופי טקסי לכוח צבאי לוחם המסוגל להתעמת עם יריב חמוש היטב במאבק ימי א-סימטרי. הכוח הימי של ה- LTTE מכונה "נמרי הים" (Sea Tigers) והוא החזיק עד לאחרונה בשטח חוף של 30 ק"מ בלבד בצפון האי ושטח זה הלך והצטמצם לאחרונה ככל שהצבא הסרי לנקי התקדם.

באזור חוף זה מסיירים כוחות של ה- SLN בארבעה מעגלי הגנה, כפי שהם מכונים שם: ספינות תקיפה מהירות (FAC), ספינות סיור חופיות (OPV), ספינות תותחים וכוחות של ספינות קטנות ומהירות משתי יחידות מיוחדות של ה- SLN: פלגת סירות התגובה המהירה (Rapid Action Boat Squadron - RABS) ופלגת הסירות המיוחדות (Special Boat Squadron – SBS). מטרת הסיורים למנוע אספקה מלהגיע לכוחות ה- LTTE.

בשנת 1984 כשה- LTTE החלו להפעיל זרוע ימית היא שימשה בעיקר להעברת כוחות ואספקה לרוחב 16 הק"מ שמפרידים בין מדינת הטמילים בהודו – Tamil Nadu לבין חצי האי Jaffna שבצפון סרי לנקה. ה- SLN עשה מאמצים לבלום את החדירות הללו והצליח במידה מסויימת, אלא שאז החלו נמרי הים להשתמש בסירות קטנות ומהירות שהצליחו להתחמק מכלי השיט של ה- SLN. מצב חייב את ה- SLN לבצע הערכת מצב ולמפקדיו התברר שאין לו כ"ש המתאים להתמודדות עם האיום החדש. מח"י הסרי לנקי סיפר שה- SLN חיפש כלי חדש כזה שיסייע להתמודד עם האיום החדש והוא זיהה שחיל הים הישראלי מתמודד עם בעיה דומה ועושה שימוש ב"דבורה" הישראלית.

ה- SLN רכש את 2 הדבורות הראשונות (דחי של 47 טון) שלו בתחילת 1984 ועוד 4 בשנת 1986. גירסה משודרגת של הדבורה, הסופר דבורה סימן 1 (דחי של 54 טון) הוזמנה בתעשייה האווירית ב- 1986 כלים אלו סופקו בין השנים 1987 – 1988. בהמשך רכש ה- SLN גם 4 ספינות מדגם סופר דבורה סימן 2 בשנים 1995-1996.

לדברי מח"י המקומי, תת אדמירל Wasantha Karannagoda, הוכנסו הדבורות הראשונות לשימוש בסוף שנות השמונים ו"נמרי הים" גילו שקשה להם להתמודד עם הכלים האלה. עם זאת, לאחר זמן פיתחו המורדים סירות מתאבדים מהירות מאד כדי להתגבר על הדבורות ולדבורות לא היה מענה לאיום החדש הזה.

באותה תקופה הצליחו כוחות הביטחון של סרי לנקה להשתלט על חצי האי Jaffnaבשנת 2002 וה- SLN מצא עצמו עסוק בתספוק דרך הים של כוחות היבשה ששהו באזור והיו מנותקים מהשטח שבשליטת הממשלה. הצי היה עסוק גם בביצוע סיורים במיצרי Palk.

בעקבות המצב בשטח נחתם הסכם הפסקת אש בשנת 2002 והוא שרד ארבע שנים. בסיום הפסקת האש גילו ב- SLN ש"נמרי הים" התחזקו בשנות הפסקת האש.

אחת הבעיות שבהן נתקלו כוחות ה- SLN בתום תקופת הפסקת האש היתה שהם נדרשים לפעול באזורים שבהם המים מאד רדודים. באזור המוכר כ- Adam's Bridge, בין Pamban ל- Mannar ישנם מים מאד רדודים שמגיעים לעתים לעומק של 1 מ'. הבעיה היא שעומק באזור משתנה מעת לעת עקב נדידה תת מימית של חולות. ספינות הדבורה של ה- SLN הן בעלות שוקע של 1.8-2 מ' ולכן הן לא יכלו להפליג באזורים האלה. במקביל שיפרו נמרי הים את יכולת סירות ההתאבדות שלהם, עם כלים גדולים יותר ומהירים יותר ולדבורות היתה בעיה להתמודד עם אמצעים אלה. הקושי של הדבורות היה גם להתמודד עם התקפות נחיל שכוללות כ- 15 סירות חמושות ועוד 10 סירות מתאבדים וכל הכלים האלה מסתתרים לעתים בין סירות דיג תמימות. אחת הבעיות היתה זיהוי של הכלים המתאבדים מבין כלל הכלים של ה- LTTE, הואיל ומבחינה חיצונית סירות המתאבדים נראו בדיוק כמו סירות התקיפה. הזיהוי הצריך אבחנה של שינויי התנהגות של הסירות וזיהוי העובדה שהשוקע שלהן נמוך יותר, בגלל המשקל. הכלים המתאבדים יכולים להפליג במהירויות של 35-40 קשר וחלקן היו משוריינות בחרטום, מה שהקשה על הפגיעה בהן בנשק בעל קוטר קטן.

הכלים הגדולים של נמרי הים הונעו ב- 4 מנועים חיצוניים של 250 כ"ס וכלים הקטנים יותר בשני מנועים כאלה. פגיעה באחד המנועים לא מנעה מהכלים להמשיך בתנועה.

מח"י הסרי לנקי מתאר איך נעשו פעולות מו"פ מקומיות כדי להתגבר על המצבים החדשים. תוך כדי כך פותחה תפישת "הסירות הקטנות" שיצרה מהפך ביחסי הכוחות בים. תפישה זו העתיקה את שיטות הפעולה הא-סימטריות של נמרי הים, רק בקנה מידה גדול יותר. ה- SLN החל להפעיל מספר גדול של סירות מהירות בעלות חימוש רב כדי להתגבר על סירות המתאבדים של הנמרים.

בסרי לנקה נבנו מאות של סירות פיברגלס משלושה גדלים: הקטנה מדגם Arrow בגודל 23 רגל (7 מ'), הבינונית באורך 14 מ' והשלישית באורך 17 מ'. שני הדגמים הראשונים נועדו לפעול בגלים עד רמת ים 3 (עד 1.25 מ' גובה גלים) והרביעית עד ים 4 (עד 2.5 מ').

הסירות בנות ה- 14 ו- 17 מ' מונעות על ידי 4 מנועי 250 כ"ס המאפשרים להן מהירות שעד 37 קשר. הן חמושות בתותח דו קני בקוטר 23 מ"מ, במקל"ר 40 מ"מ מתוצרת סינגפור ובשני מקלעי 0.5. הסירות הקטנות (7 מ') מצויידות בשני מנועים והן בעלות מהירות מירבית של 35 קשר. הן חמושות בתותח חד קני 23 מ"מ או במקלע 0.5 וכן במקל"ר.

הדבורה שבשירות ה- SLN שודרגה על ידי טכנאים מקומיים. הם התקינו עליה תותח Bushmaster M242 של 25 מ"מ שנרכש בארה"ב. הסרי לנקים מדגישים את העובדה שהתקנת התותח על הדבורות נעשתה בעבודה מקומית של ה- SLN, ללא צורך בהשקעה נוספת באינטגרציה. יתרונה של הדבורה על פני הסירות המהירות היא ביכולתה לשהות בים תקופה ארוכה יותר כדי לבצע סיורים ומעקבים וכן לבצע משימות של אבטחת נתיבי שיט.

לדברי האדמירל הסירות יוצרו יום וליל ואיפשרו ל- SLN לנצח בקרב הימי. הוא מוסיף שה- SLN ממשיך לבצע את משימות השיטור המסורתיות שלו ולצד זאת גם נלחם ב- LTTE ומאבטח את קווי האספקה הימיים, את הנמלים, מלווה ספינות סוחר לחצי האי Jaffna, מוביל גייסות מ- Trincomalee ומסייר באזור הכלכלי הבלעדי (EEZ) ובמים הטריטוריאליים של סרי לנקה כדי למנוע הברחות של נשק ותחמושת על ידי ה- LTTE.

הואיל ונמרי הים נוהגים להחביא את הסירות שלהם ויכלו לבצע משימות קצרות בלבד, הם יכלו לבחור את הזמן ואת המקום לתקוף. ה- SLN נאלץ לכן לבצע סיורים מסביב לשעון כדי להיות מוכן להגיב. אחרי שבתחילה היו ספינות התקיפה המהירות רכש מישראל, החלו הסרי לנקים לבנות ספינות כאלה במספנת קולומבו. רוב ספינות התקיפה שבשירות ה- SLN כיום נבנו במספנות המקומיות והן מבוססות על ה"שלדג" הישראלי, המכונה בסרי לנקה "דגם קולומבו". לסוג ספינה זו ישנם ארבעה דגמים: סימן 1 – ייצור החל בשנת 1996, סימן 2 ב- 1997, סימן 3 ב- 2000 וסימן 4 ב- 2005. שאר סירות התקיפה המהירות של ה- SLN הן מתוצרת סין: 5 ספינות מדגם Shanghai II שנרכשו בסין הוכנסו לשירות ביוני 2000; 3 ספינות מדגם Haizhui נמסרו בשנת 1995 ושתי ספינות גדולות יותר מדגם Haizhui הוכנסו לשירות בשנת 1998.

כעת קיימת הזמנה של ספינות דבורה גדולות יותר מהתעשייה האווירית והן צפויות להימסר בסוף שנת 2009. שתי הראשונות צפויות להגיע לסרי לנקה בספטמבר 2009.



מפקד ב- SLN שהוא מפקד דבורה לשעבר מספר שהדבורות היו אלו שנשאו בעיקר העול של המלחמה בנמרי הים. לדבריו לפלגות הדבורות היה תפקיד חשוב ביותר בדיכוי פעילויות האויב וביצוע סיורים, חלקם במהירויות שמעל 40 קשר, כולל ביצוע יירוט של כלי שיט. הבכיר סיפר שהדבורות היו מפליגות קרוב לחוף, לאיתור מעגנים של המורדים ולהרתיע אותם מלצאת לים. כל תפישת ה- RABS פותחה לדבריו בהתבסס על הנסיון שנצבר בהפעלת הדבורות מאז שנות ה- 80.

מח"י הסרי לנקי, לעומתו מציג תמונה מעט שונה. לדבריו הדבורות הן כלי לים פתוח ואילו הסירות המהירות שנבנו בסרי לנקה הן יותר מוכוונות משימה. אם ישנה הערכה שעומד לפרוץ קרב עם המורדים, הסירות המהירות הן אלו שיוצאות אל מול נמרי הים והן האמצעי שבאמצעותו הושגה העליונות הימית. הסירות המהירות החדשות בנויות פיברגלס ולוקח רק 45 יום לבנות סירה ולהפוך אותה למבצעית. בים פועלות הסירות בקבוצות של ארבע, שהן חלק מתוך פלגה גדולה יותר, של 25-30 כלים. הפלגות ממוקמות באתרים המוערכים כאסטרטגיים לאורך חופי סרי לנקה והן ערוכות לפעול בהתראה קצרה, בגלל צורת הפעולה של נמרי הים. בגישה לקרב נוקטות הסירות הסרי לנקיות בטקטיקה השאובה מקרבות היבשה – תנועה בראש חץ כדי לאפשר ניצול מיטבי של כוח האש של כל הסירות או הפלגה בשלושה טורים כדי להטעות את האויב לגבי מספר הכלים שעומד מולו.

לאויב, לנמרי הים, יש ארבעה סוגי סירות פיברגלס – סירת ה- Thrikka המסוגלת להגיע למהירות של 45 קשר, נושאת 4 אנשי צוות ומקלע ומסוגלת גם לשאת צוללים; סירת ה- Sudai – מגיעה ל- 10 קשר וחמושה במקלע אחד, משמשת לתקיפת כלי שיט; ה- Muraj שיכולה להגיע ל- 45 קשר, נושאת עד 10 אנשי צוות ושלושה מקלעים ומשמשת הן לתקיפה והן לנשיאת צוותי פושטים ליבשה; סירת ההתאבדות Idayan- נושאת שני אנשי צוות, טעונה בחומרי נפץ ומתוכננת להתפוצץ עם התנגשות.

הואיל ואין להם מעגנים משלהם ה- LTTE משתמש בעגלות כדי להשיק ולמשות את הסירות מהים. אחרי ביצוע המשימה הסירות מועמסות על נגררים ומוסעות 2-3 ק"מ לתוך היבשה כדי למנוע את האיתור שלהן על ידי חיל האוויר של סרי לנקה (SLAF). בשיטת פעולה כזו צריכות הסירות המהירות של ה- SLN להיות בכוננות מתמדת לקראת עימות עם המורדים וה- SLN פיתח יכולת לרכז כוחות במהירות כמרכיב מרכזי ביכולת לגבור על סירות המורדים. מח"י המקומי מתאר שהיחידות הימיות יכולות לנוע במהירות ממקום למקום כדי לרכז כוחות מול איום שהתגלה, לעתים עד 60 סירות באתר אחד.

כדי להגיע ליכולת הזו הוקמו כאמור שתי יחידות חדשות: פלגת הסירות המיוחדות – SBS ופלגת התגובה המהירה – RABS. פלגת הסירות המיוחדות הוקמה באוקטובר 2005 וכיום היא מונה 600 לוחמים. היא מהווה את יחידת העלית של הצי, המשלבת כושר גופני גבוה, אימון מתקדם בים וביבשה ושיטות לחימה. ה- SBS פועלת בצוותים של 4 עד 8 לוחמים המשתמשים בסירות ה- Arrow לביצוע חדירות מהירות או בסירות גומי לפעולות חשאיות. ללוחמים מיומנות ביכולות תקשורת ארוכות טווח והם עוסקים בעיקר במשימות מודיעין ומעקב אחרי לוחמי ה- LTTE. לדברי אחד מבוגרי המסלול, ההכשרה לוקחת כשנה ובמהלכה יש נפל של כ- 60%. אלו ששורדים את השנה הראשונה עוברים אימון מתקדם, כולל קורס צניחה, קורס צלילה והכשרה בהפעלת סירות מהירות. על אימון ה- SBS מופקדים גם חיל הנחתים של הודו, הכומתות הירוקות של ארה"ב והקומנדו הימי (SEAL) של ארה"ב.

לוחמי ה- RABS כוללים כ- 400 איש, רובם לוחמים שלא הצליחו להשלים את מסלול ה- SBS. מתנדבים אלה מפעילים את הסירות המהירות.

מח"י המקומי אומר שהקמת שתי היחידות הביאה לפגיעה קשה בפעילות ה- LTTE, לאור היתרון הגדול של הלוחמים ביחידות החדשות לעומת הצוותים הקודמים של הצי הסרי לנקי. קציני ה- SLN עוברים הכשרה באקדמיה הימית ב- Trincomalee שגם מכשירה את החיילים ב- SLN. אחרי תום ההכשרה הבסיסית יוצאים כל הקצינים להמשך הכשרה במדינות זרות: אוסטרליה, בנגלדש, הודו, פקיסטן, בריטניה וארה"ב, שם הם לומדים תקשורת, תותחנות, הידרוגרפיה וניווט.

גם לאחר שתפישת הפעלת הסירות המהירות על ידי ה- SLN הוכיחה את עצמה באזורים שלאורך חופי סרי לנקה ובשמירה על נתיבי השיט, המשיכה אספקה לזרום למורדים מחו"ל ואיפשרה להם להמשיך ולהילחם ביבשה. כדי לקיים את רשת ההברחות הזו החזיקו נמרי הים ב- 8 ספינות אם ששימשו כאמצעי אספקה. ספינות אלה הפליגו ללא דגל וללא סימני זיהוי אחרים והן נהגו לשהות בטווחים שבין 1,500 – 2,000 ק"מ מסרי לנקה ולהתקרב לטווחים של 300-400 ק"מ כדי להעביר אספקה למכמורתנים שפעלו בשירות המורדים. המכמורתנים היו מעבירים את האספקה אל האי. שיטה זו אפשרה למורדים לפעול לאורך זמן ועד לסוף הפסקת האש ב- 2006. עם חידוש הקרבות החל ה- SLN לתקוף את אותם מכמורתנים והטביע 11 מהם בתוך שנה. כל הכלים שהוטבעו פעלו בצפון האי, באזור מפרץ Mannar והיה צורך לזהותם מבין מאות של כלי שיט אזרחיים אחרים. לשם כך היה צורך באימוץ טקטיקה חדשה. ה- SLN הלך ובנה לעצמו יכולות מודיעיניות בתחום האנושי והטקטי כדי לאתר את מיקומן של ספינות האם. באמצעות מידע כזה הצליחו כוחות ה- SLN לאתר את המיקום של 8 ספינות כאלה. כלי שיט ארוכי טווח של ה- SLN נשלחו אל המיקומים והטביעו את הספינה הראשונה בספטמבר 2006, במרחק 120 מייל ימי מחופי סרי לנקה. שלוש נוספות הושמדו בתחילת 2007. המרדף אחרי ספינות האם הביא את ה- SLN לאזורים המרוחקים גם 1,620 מייל ימי מדרום מזרח לאי, ליד איי קוקוס, קרוב לחופי אוסטרליה ואינדונזיה. בספטמבר 2007 הושמדו שם 3 ספינות וספינה רביעית שהצליחה להתחמק בפעם הראשונה הוטבע באוקטובר אותה שנה. הגעה לטווחים כאלה חייבה את ה- SLN שאיננו צי גדול לפתח יכולות שלא היו קיימות אצלו קודם. בהיעדר כלי שיט מסדר גודל פריגטה עשה ה- SLN שימוש בכלי שיט צבאיים קטנים יותר ולצידם במיכליות ישנות, בספינות סוחר ומכמורתנים ככלי אספקה לכלי השיט הצבאיים. כלי השיט של ים פתוח (OPV) של ה- SLN כללו שלוש ספינות: Sayura - קורבטה של 1,890 טון מדגם Sukanya שהתקבלה מהצי ההודי בשנת 2000, Amdura - ספינת משמר החופים האמריקאי לשעבר של 1,129 טון מדגם Reliance המסוגלת לשאת מסוק שנמסרה בשנת 2004 וספינת הסיור המזדקנת Jayasagara של 330 טון שנבנתה במספנת קולומבו והוכנסה לשירות בשנת 1983. לאחר שהספינות הגדולות הטביעו או ניטרלו את אוניות האם היו מורדות למים סירות מהירות כדי לסיים את ההטבעה וכדי לאסוף ראיות מבין השאריות שעל המים לגבי המטען הבלתי חוקי שהיה באוניות האם. התקיפה של אוניות האם נשענה על הטענה המשפטית שמדובר בספינות בלתי מזוהות ובלתי מסומנות ולכן פעולת ספינות ה- SLN בוצעה במסגרת הגנה עצמית.

עם השמדת צי אוניות האם איבדו המורדים את יכולת התיספוק שלהם ומהלך המלחמה קיבל תפנית לטובת צבא סרי לנקה. מח"י של סרי לנקה מתאר את המהלך כנקודת המפנה המרכזית של המלחמה, שנמשכה למעלה מ- 30 שנה.

לאור הצלחות ה- SLN הלכו ופחתו ההתנגשויות בינו לבין כוחות המורדים. בשנת 2006 היו 21 היתקלויות של ה- SLN עם המורדים ואילו בשנת 2007 היו רק 11 וב- 2008 היו 4 בלבד. לטענת מח"י הסרי לנקי לא הצליח אף כלי שיט של המורדים להעביר אספקה לתוך סרי לנקה ובכך ספגו המורדים מכה קשה.

לאחר ההצלחה שנחל ה- SLN עברו המורדים לתקיפות ספוראדיות, שכללו הנחת מוקשים, שימוש בצוללים ובכלי שיט שקועים למחצה. בעיני פיקוד ה- SLN היו מהלכים אלה ביטוי לניסיון אחרון ונואש של המורדים לשנות את תמונת המצב בים. עם זאת איבד ה- SLN בשנת 2008 שני כלי שיט עקב התפוצצויות תת מימיות – ספינת סיור מתוצרת מקומית ואונית עזר. לאחר תפישת המעוז העירוני האחרון של המורדים בעיר Mullaitivu מצאו שם כוחות הממשלה סדנה לבניית כלים שקועים למחצה ובו 4 כלים בנויים למחצה, כולל כלי של 35 רגל בעל ציפוי משוריין ועוד שלושה כלים המונעים בכוח הצוללים שנועדו לפעולות התאבדות. ב- SLN לא ברור האם הכלים השקועים למחצה אכן נכנסו לשימוש מבצעי.

עם תום המערכה הימית התגבשה ב- SLN ההכרה שהצי נדרש לקיים מבנה מאוזן יותר, שלא יתבסס על ספינות ההתקיפה המהירות ועל הסירות המהירות. כעת מצפים בצי שהצי יגדל בשנים הקרובות, בעיקר עקב התביעה החדשה של סרי לנקה למים כלכליים גדולים יותר, עד 700 מייל דרומית מזרחית מהאי. בנוסף התגלו מרבצי נפט בים בקרבת החוף הסרי לנקי וגם ההגנה עליהם מוטלת על הצי. הגדלת שטח האחריות הימי יחייב את הצי להצטייד בכלים גדולים יותר ומצויידים יותר.

ב- SLN משרתים כיום 48,000 איש, מתוכם 15,000 ככוחות רגלים בחוף המאבטחים את השטחים שנתפשו במלחמה מהמורדים.

מח"י המקומי מדגיש את מידת התמיכה שקיבל מהמערכת הפוליטית במאבק הימי. לדבריו הדרג הפוליטי, הנשיא ושר הביטחון, גיבשו את דעת הקהל לטובת מטרות המלחמה והיה זה מרכיב חיוני בניצחון. הוא הוסיף שה- SLN צבר ניסיון קרבי רב, שאין לציים רבים, כולל פיתוח של אסטרטגיות להתמודדות בארבעה מימדים – ביבשה, באוויר על פני הים ומתחתם. יש לזכור גם שהטרור הימי הבינלאומי הולך ומתפתח באוקיאנוס ההודי.

כמה הערות שלי בשולי הסקירה:

1. בכתבה מדובר רבות על הדבורות ומצויין שהן נכנסו לשירות שם בשנת 1984. לדעתי בתחילה היה ל- SLN דבורים ולא דבורות, בטח לא ב- 1984, אבל אני לא בטוח לגבי עובדה זו. בחיל הים נכנסו הדבורות מאוחר יותר מ- 1984, אבל אני יודע שהיו כמה לקוחות יצוא שקיבלו את הדבורות לפני חיל הים.
2. אין בכתבה כל התייחסות למערכת גילוי ושליטה חופית. אני לא מתאר לעצמי שה- SLN ויתר על אמצעי זה, בטח אם היתה השפעה ישראלית שם. מה יותר קלאסי ממכ"ם חופי לשלוט במיצרים של 16 ק"מ.

3. אין בכתבה אזכור של שימוש בכוח אווירי בכלל ובמזל"טים בפרט, למעט אזכור אחד לגבי חיל האוויר הסרי לנקי. מעניין אם באמת לא היה שימוש ביכולת אווירית או שמדובר בביטחון שדה סרי לנקי או אולי דווקא חוסר פירגון של הצי לחיל האוויר המקומי.

תודה!
אחת הסקירות המקיפות והמעניינות שהיו פה.

מתוך אתר מורשת חיל הים
מכירת הסטי''לים
הצי של סרילנקה רכש מחיל הים ספינות טילים מדגם סער 4.

ספינות הטילים שנרכשו הם : אח'י קוממיות, ואח'י מולדת.

לספינות הטילים ניתן הכינוי - FMV

הספינות משרתות* בבסיס הצי בעיר הבירה – קולומבו ומסיירות באוקיינוס ההודי, באבטחת נתיבי השייט לאי

* עדכון מלפני כ 5 שנים

התצלום של סער 4 מתחילת שנות ה 70

מאוד מעניין והשמח אם תביא עוד כאלה, תודה רבה.

אני שמח לתרגם, בטח לאור הרלוונטיות לישראל