האשכול הזה בא לספר את הסיפור הזה מנקודת המבט שלי, הנהג ברכב, בתקווה שאולי מישהו שיקרא אותו יזהר קצת יותר, יחשוב פעמיים, או מספיק שזה אפילו יציק לו קצת בראש.
אני אתחיל ואומר שהיה לנו מזל גדול וכולם יצאו בשריטות וחבלות קלות בלבד.

זה היה יום שישי, בחרמון היה שלג, והיה צפוי להיות יום שבת רותח במיוחד עם שרב. החלטנו (כמו רוב מדינת ישראל)אני ו-4 חברים לעלות לחרמון. הייתה לנו תוכנית גאונית. התחלנו בשעה 8 בערב ביום שישי, הלכנו לסרט, היה נחמד, היה מצחיק, חזרנו הבייתה, עוד קצת צחוקים, עד שהלכנו לישון השעה הייתה 12 וחצי בלילה. 1 וחצי בבוקר השעון מצלצל, צריך לקום, לא נורא עייפים אבל רוצים להגיע לפני שאר ישראל.
עשינו תורנות קצת בנהיגה, התחילה ידידה שלי, ואחרי זה חבר שלי, כל השאר ישנו לסירוגין, אני נשארתי ער כדי לנווט. הגענו לחרמון, איזה תענוג! שלג בכל מקום, עשינו סקי.. היה מצחיק, נפילות, בלענו שלג, עשינו כיף, אבל הגיע הזמן לחזור הבייתה, אחד החברים צריך לחזור מקוצרת.
כולם היו עייפים ואמרתי לעצמי: "אני נהג מצוין, אני סומך על עצמי יותר מאשר על כל אחד אחר פה בנהיגה בכבישים של החרמון והגולן, אני אנהג" , כמובן שאף אחד לא התנגד (כולם רצו לישון), אמרתי לעצמי: "בשנייה שאני מתחיל להתעפץ אני אתן למישהו להחליף אותי, נשים מוזיקה, נדבר, יהיה בסדר, נו מה?" , התחלנו לנסוע, בהתחלה צחוקים באוטו, לאט לאט כל המושב האחורי נרדם, נשארנו אני וידידה שלי, שיושבת מקדימה, מדברים...
פתאום אני שומע צעקה, ידידה שלי צועקת את השם שלי, אני מתעורר, אנחנו מחוץ לכביש על אבנים, מהירות +-85 קמ"ש, קצת קדימה יש עץ, אינסטינקטים נכנסים לפעולה, שובר ימינה, לוחץ על הברקס.
התרסקנו, הכריות אוויר נפתחו, האוטו מלא עשן, אני צועק לכולם: "צאו מהר מהאוטו!" (בדיעבד, זה עשן מהכריות אוויר, אבל מי מפעיל את הראש בזמן כזה), אני מנסה לפתוח את הדלת שלי ולא מצליח, דוחף חזק עם כל הרגליים, לא מצליח, כולם כבר מחוץ לאוטו, החלטתי לצאת מהדלת שכולם יצאו ממנה, עדיין במחשבה על העשן שבאוטו, זורק את עצמי אל מחוץ לאוטו ומתרחק ממנו קצת. לא מבין בכלל מה קורה סביבי, ידידה שלי שוכבת על הרצפה וצועקת שכואבת לה הרגל. "כולם בסדר?" אני שואל, באימה... המשפחה שנסעה מאחורינו יוצאת מהאוטו, האבא צועק לאשתו : "תני לו להתקשר לאמבולנס", היא נותנת לי את הטלפון, אבל מההלם אין לי מושג איך, פשוט, אין לי מושג איך להתקשר למד"א. אני מחזיר לה את הטלפון, ואומר לה שהיא תתקשר כי אני לא יכול. אני חוזר לחברים, חוזר על השאלה : "כולם בסדר?", הם עונים שכן, ושאני צריך להרגע, לא יכול להרגע, WTF עשיתי? איך זה קרה? זה אמיתי בכלל? אולי אני חולם? החברים קולטים שאני בשוק, מביאים לי בקבוק מים, אני שופך על עצמי מים כמו מטורף, שותה עוד ועוד קצת. אני שוכב אחורה בתדהמה, כיבוי והצלה מגיעים, אחריהם אמבולנסים, משטרות... אנשים עוצרים בצד לבדוק אם צריך עזרה..
ואני עדיין שוכב שם בשוק.
משפריץ עוד קצת מים על עצמי.
אני לא מאמין, אבל הסתכלתי לשמיים ואמרתי תודה. באמת שמישהו שמר עלינו.

אם אחד החברים שלי היה נפצע באיזו שהיא צורה, אני לא יודע מה הייתי עושה.. הייתי משתגע מזה.
עד עכשיו כשהייתי עולה על ההגה, לא הפנמתי את העובדה שחיים של 4 חברים שלי נמצאים בידי, ולא, בניגוד למה שחושבים, זה לא קורה רק לאנשים אחרים, וזה לא קורה רק לאנשים שלא יודעים לנהוג, או רק לאנשים שלא מודעים לגבולות שלהם. זה יכול לקרות לכולם.
וזה קורה. וכן, תמיד כשאמרו לי את זה, זה פשוט עבר מעל הראש שלי, ולא התייחסתי יותר מדי, סה"כ מה עשינו? היה טיול מצחיק, והיה חברים, והיה כיף ובאלאגנים... מי חשב שזה יסתיים ככה?
לא קלטתי שאני עייף כל כך. לא הרגשתי עייף כל כך. לא הרגשתי עפוץ. לא ניקרתי. נסעתי איזה 200 פעמים כבר כשאני יותר עייף....אז מה? אז בפעם ה-201 קורה דבר כזה.

אז כמו שאמרתי, למזלי אלוהים או משהו שמר עלינו, ואף אחד לא יצא עם שום נזק, אבל מאוד בקלות זה היה נגמר אחרת, מרחק חצי מטר מאיפה שהתרסקנו היה עץ, אם היינו פוגעים בו, הכל היה נראה אחרת. וזאת התחושה הכי איומה לדעת שגרמת נזק לחבר שלך. הכי איומה בעולם. ואי אפשר לכפר על זה, אי אפשר לתקן.

אז אני מבקש, כשאתם עולים על ההגה, תחשבו קצת. תזכרו מה אתם עושים, תזכרו שזה יכול להגמר רע, גם אם אתם חושבים שלא. אל תנהגו עייפים, אל תנהגו תחת השפעת אלכוהול, אל תדברו בפלאפון (מה יקרה אם תעצרו בצד לרגע!?), אל תתעסקו ברדיו, בשביל זה יושב לידכם חבר שלכם שלא עסוק בלשמור על החיים של חברים שלו.

אני מצרף פה קישור לסרטון שצולם קצת אחרי האירוע, כשחיכינו לגרר, נכון, הוא לא נראה כמו תאונת דרכים שרואים בחדשות, כשהרכב מעוך לקיבינימט, אבל נסו רגע לדמיין את עצמכם יוצאים מרכב כזה, איך הייתם מרגישים?

http://omerk.off.co.il/DSCN4171.MOV
ולמי שלא עובד לו: (תלחצו לחצן ימני ו-Save As)
http://omerk.off.co.il

זה רק מראה שתאונות יכולות לקרות גם לאנשים הכי אחראיים וטובים , נהגים מנוסים , לאף אחד אין פטור .
אני מאוד שמח שכולם יצאו בשלום ועם פגיעות מינימליות ,
שלא תצטרך לחוות דברים כאלה יותר .

תודה שחלקת את זה איתנו .

היי
תודה על השיתוף
הסיפור שלך היה מאלף
לצערנו רבים מאיתנו חושבים שלנו זה לא יקרה (בייחוד אלא שעולים על האוטו שיכורים או מדברים בפלאפון או יותר גרוע מחליטים לקרוא משהו (עבודה, ספר או עיתון))

אני חייב להודות שגם לי היה תאונונת קטנה שבעיקר כללה חישוב לא נכון של סיבוב ומהירות וגרמה לי להסתחרר על הכביש ולעוף הצידה, למזלי באותה שניה לא עברה מכונית ממול אחרת היתה תאונה הרבה יותר גרועה ויצאנו מהתאונה הזאת בסך הכל עם ראדיאטור דפוק, ומאז אני מאוד נזהר בסיבובים

הרדמות באמת יכולה לבוא בציק וללא אותות אזהרה אז כמו SHSH אל תחשבו שהגוף יתן לכם התראה ושאתם הכי חכמים, כי גם למקצועים ולמנוסים זה יכול לקרות
אם כולם עייפים אז תלכו לישון או במקרה הכי חמור שיהיו שניים ערים ושיבדקו כל הזמן אחד את השני שהם ערים ועירניים

שמח לראות שאת הלקח שלך למדת

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Shsh עד עכשיו כשהייתי עולה על ההגה, לא הפנמתי את העובדה שחיים של 4 חברים שלי נמצאים בידי

זה משפט המפתח.

בגלל זה יש אנשים שאני לא עולה איתם לאוטו שלהם. יש חבר'ה (והם יכולים להיות הכי נושים בעולם) שלא קולטים שכשהם מאחורי ההגה הם מחזיקים את החיים של הנוסעים איתם בידיים שלהם עד שזה מאוחר מידי (או במקרה הזה, כמעט מאוחר מידי).

סיפור חזק מה שהלך כאן.

תודה על השיתוף.

באמת מזל שכולם בסדר.

באמת מזל שהצלחת ללמוד שיעור חשוב כזה בלי נפגעים בגוף.

ואני שמח שאתה פה בשביל לספר. רק שפעם שניה סביר להניח לא תהיה.

כמו שאני רואה את זה, היו לכם לא מעט צומתי החלטה בהם יכולתם לקבל החלטה שונה שהיתה מונעת או מצמצמת מאד את ההסתברות לתאונה.

ראשית, נהגת לחרמון עייף. זה דבר שלא ייעשה. יש אנשים שחושבים שהכל נקבע, שיש גורל, ומה שצפוי לקרות - יקרה. זה בולשיט.
במציאות חלופית, יכולתם פשוט לבטל את הטיול, לדחות אותו, לדחות את שעת היציאה, או לטייל למקום אחר, קרוב יותר.

שנית, בדרך חזרה הייתם כולכם עייפים יותר.
מנוחה/שינה קצרה של חצי שעה של הנהג המיועד, אתה, ושל המחליף שלך, במנותק מהאחרים, היתה מחזירה לכם עירנות קריטית לקטעים הבעיתיים של הדרך. במורדות החרמון.
תפקידם של חבר'ה אחראים לתת לכם את האפשרות לנוח כמו שצריך, מבלי להלחיץ אתכם וללעוג לכם.

שלישית, בנסיעה עצמה, ברגע שראית שאתה עייף, שהאחרים נרדמו, היה עליך לעצור - ולנוח ג"כ.
מניסיון נהיגה של מאות אלפי ק"מ, בתנאים שונים ומשונים, אני יכול לומר לך שלעיתים מנוחה של 20 דקות כשאתה נותן לעצמך לישון ממש, והאחרים שומרים על שקט - עושה את ההבדל.
להרדמות קבוצתית יש אפקט מדבק. ואסור היה לך לתת לזה לקרות. נרדמו? עצור גם אתה.
אני יכול לתת עוד כמה עצות, אבל הכי חשוב: אם אתה עייף ומרגיש שאתה מנקר/חולם וכו' - עצור. עצור מיד. במיוחד כשאתה לא לבד ועלול לגרום תאונה חמורה עם חברים שסומכים עליך.

רביעית, דיברת על אילוץ של חבר שצריך לחזור ממקוצרת: ובכן, במקרה הזה, אולי היה עליכם להיפרד: החבר הלחוץ היה חוזר בטרמפ או בתח"צ, ואתם נחים וממשיכים עירנים יותר. ואם לא אפשרי - אז שיאחר. האם חיי אדם היו תלויים בכך שיגיע בזמן? תמיד יש לשאול מה הנזק המקסימלי שייגרם אם נבחר בחלופה מסוימת, ואז להשתדל לצמצם אותו,למשל על ידי טלפון לבסיס והסברת המצב. עדיף חבר חי ונזוף על פני חבר לחוץ ומת. תאמין לי, לךא היית רוצה לעמוד מול אמא שלו ולהסביר לה שמיהרתם לחזור ונהגת עייף טיכו רק כי הוא היה צריך לחזור בזמן לבסיס...
בכל מקרה, אם התאונה היתה חמורה יותר עם נפגעים בנפש ובגוף ח"ו, היית מייסר את עצמך עד אין קץ מדוע לא עצרת לנוח, ומה לכל הרוחות היה קורה אם היה החבר מאחר קצת.

יש בחיים המון מצבים בהם החלטה קצת שונה, סידור מחדש של סדרי העדיפויות, מצילה חיים. רוב הזמן אנו מקבלים החלטות כאלו מבלי להיות מודעים שאולי בחרנו בדרך שהצילה את חיינו או מנעה מאיתנו להיקלע לברוך כזה או אחר.

אני שמח שאתה איתנו ויכול לחלוק את לקחיך.
רק בריאות, וסע בזהירות.

אני מקווה שכולם לומדים ממצבים כאלה