תע"ש מפתחת גירסה חשמלית ל"האמר"

יום ראשון, כ"ה בניסן התשס"ט, 19 באפריל 2009, 17:46

חברי משלחת ק"ה של "עדים במדים" יצאו לפולין עם המון שאלות וחזרו עם אפילו יותר • במסע בין חמישה ימים הם עברו בין בתי-כנסת יפהפיים, זכר לימים של קהילות משגשגות ובין מחנות ההשמדה, תאי הגזים והמשרפות • "זה כל-כך קשה לראות לאן יכול כוח להדרדר", אומר אחד מהם. "היום אני מפחד, מפחד מהכוח שיש לי בידיים כמפקד"

מיכל קליין, פולין "במחנה"

ארבעה אשנבים אפורים וצרים מפרידים בין הידוע לנמצא ולקיים. מולם, משתרכים ארבעה טורים ארוכים של כומתות, נעליים מצוחצחות ומדים מגוהצים. בשדה התעופה בוורשה, הדבר הראשון שחודר לגוף הוא הקור. אחריו מגיעה גם תחושת הזרות. את לחשי ההתרגשות קוטעות צעידות רגליים מדודות. מלמול בפולנית, צפצוף צווחני של מגנומטר, וקצין מבוהל שידו נלפתת בזרועו של איש אבטחה, קוטעות את ההרהורים. תחושת חוסר האונים מתפשטת במהירות לאורך השורות הארוכות. בלי יכולת להגן, בלי יכולת להסביר, הם עומדים ובוהים.

"אפילו צלילי השפה מעלים לי את דפיקות הלב", אומר סגן (מיל') קובי סגל, דור שני לניצולי שואה. "אני יודע שפולין היא לא אותה מדינה שבה ההורים שלי גדלו, אבל יש תמונות שנצרבות לנו בראש, בלב, בתת-מודע - כאלו שלא משתנות, ולא משנה כמה זמן עבר. התקווה היחידה שלי היא שעל גבי החורבן, אצליח לראות איזו קומה אני רוצה לבנות, שאבין אולי יותר טוב את מה שהוריי הניצולים מעולם לא סיפרו לי".

הדקות הראשונות על אדמת פולין מבלבלות. מחלון האוטובוס שנוסע על עורק התחבורה הראשי נשקפות שורות ארוכות של בלוקי מגורים אפורים, מרוססים בכתובות גרפיטי, גינות ציבוריות עזובות וכמעט שאי אפשר להתעלם מהשמים האפורים. במלחמת העולם השנייה נהרסו חלקים נרחבים מוורשה, אולם בתוך כל הכאוס, מי ששרד הוא דווקא בית-הקברות ברחוב אוקופובה, שבו נקברו בני הקהילה היהודית המפוארת במשך מאות שנים ועד ימי המלחמה.

למרבה האירוניה, דווקא מהשיטוט בעיר המתים ניתן ללמוד על חיי היהודים בוורשה: ממצבתו של היודנראט שהתאבד, דרך קבריהן של כלות שמתו ימים ספורים לאחר יום חופתן, וכלה במצבת קברו של הרבי הראשון של הקהילה, נחשפים אט-אט נדבכי החיים של הקהילה שמנתה, ערב המלחמה, שלושה וחצי מיליון נפשות, והיום בקושי חוצה את קו ה-500. "מה הביטחון שלנו שלא תהיה עוד שואה?", תוהה רב המשלחת, רס"ן אהרון ויזנר, "כשאתה נמצא במקום כזה, אתה מבין שעם כל האמונה באלוהים, ההיגיון או שאולי ההכרה במציאות קצת היטשטשו. לא תמיד שמעו בקולם של הרבנים שניסו להזהיר ולעורר את העם. דווקא פה אני רואה את הסכנה, רואה את הזוטות שבהן אנו מתעסקים ואת הביטחון העצמי שלנו שלא יקרה כלום".

יעקב סטרץ, ניצול שואה ששכל את בנו, סרן חזי ספיר ז"ל, בפיגוע בצומת נצרים בשנת 94', מקשיב לדברי הרב, דש ברגלו בעלי השלכת הלחים והבוציים, ומסרב להאמין. כמי שכל משפחתו נספתה בשואה, שברח ליערות העבותים של אוקראינה ולימים הפך לפרטיזן, קשה לו תפוס את המראות. זו הפעם הראשונה שהוא מבקר בפולין, ועיניו פקוחות לרווחה. "כל החיים פה סבבו סביב האמונה שאלוהים שומר ושיהיה בסדר", הוא מספר, "ותראו כמה הם היו תמימים. אני הפסקתי להאמין באלוהים אחרי המלחמה, והאשמה היחידה שאני מטיל היא לא עליו, אלא על בני אדם. זה לא אלוהים שרצח שישה מיליון, אלא אנשים - בשר ודם. אני הולך בין הקברים ולא מאמין. רק דבר אחד אני יודע - מחקו אותם, אותנו".

געגועים ליידיש

אחד מהזיכרונות המוחשיים הבודדים שנותרו מקהילת היהודים בוורשה הוא בית-הכנסת נוז'יק. הסיבה העיקרית לקיומו היא שבעת המלחמה הוא שימש את צורכי הגרמנים. היום, עדיין ניתן לשמוע בו, בזמן החגים והמועדים, קול תפילה חרישי. ביום-יום לא ניתן לכנס בו אפילו מניין. הרב, שמביט בעצב בספרי התנ"ך המוטלים סגורים על השולחנות, מזמין את חברי משלחת ק"ה להרעיד את קירות המבנה בקול תפילה ולהפיח, ולו רק לרגע, חיים במונומנט הגדול. מעגלים-מעגלים מצטופפים סביב ספר התורה, ורק סגל יושב מהצד ומביט. "אפילו השמחה הזו עצובה", הוא לוחש, "הגבול בין היותו של המקום מוזיאון לבין היותו בית-כנסת כל כך דק. אני מרגיש שבאתי למצוא תשובות ולהבין איך החיים של הוריי נראו וכל מה שאני רואה זו קהילה מתה, רוחות רפאים שלא השאירו זכר. שני ההורים שלי מפולין, ומימיי לא שמעתי מילה על שעברו. מידי פעם ברח להם סיפור על הסבא שהתלבש כחרדי וחזר חבול ומוכה כי הפולנים התעללו בו. אני מנסה להתחקות אחרי השורשים ומרגיש שבינתיים אני הולך לאיבוד".

במה שמחקו הגרמנים כמעט לחלוטין, ניסו הפולנים "החדשים" לבצע תיקון. את הדרך מכיכר השילוחין, האומשלאגפלץ, לאנדרטה לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה, למשל, הם הפכו ל"מסלול הגבורה". באחת מנקודות הציון במסלול, אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה, שולפת שני לוריה, מדריכת צוות 1, מכשיר הקלטה. היא משמיעה את השיר "הסדר האחרון בגטו ורשה". "ומוישל'ה אומר: אבא יקר יש לי רק עוד שאלה אחת, אני עדיין אהיה בחיים בשנה הבאה כדי לשאול אותך 'מה נשתנה?'", מזמר המכשיר, "ואביו עונה לו, אני לא יודע אם אתה תהיה בחיים, אבל אני יודע שתמיד יהיה מוישל'ה אחד במקום כלשהו שישאל 'מה נשתנה'".

"קיבלתי ממש סטירה מצלצלת", אומר סגן ליאור שתיוי, חניך בקורס מ"פים של חיל המשטרה הצבאית. "אין למשפחתי שום קשר לשואה, אבל יהודי אני כן. וכשערב פסח מתקרב, אני יודע איפה אני אחגוג אותו. וכשאני מסתכל מסביבי אני לא רואה ביוב זורם, אלא כבישים סלולים ובניינים חדשים, ואני מבין שהנה, המדינה שנשפך בה כל כך הרבה דם התקדמה. אני לא מעכל שלפני 70 שנה, היה ילד שלא ידע בכלל אם יזכה להיות בארוחת החג. הדבר היחידי שאני יודע כרגע זה שאני רוצה לתת למשפחה שלי ביטחון שהם יוכלו להסב לשולחן החג גם בשנה הבאה".

בוקר היום השני נפתח בטיקוצ'ין, היום כפר פולני היושב בצידו של ציר תחבורה מרכזי, ובעבר "שטטל", עיירה יהודית. ההליכה בשבילי העפר בין הבתים הנמוכים, החלונות בעלי הויטראז' המעוטר במגני דוד, זורקים את סטרץ 50 שנה אחורה. "לוצק, העיר שבה חייתי באוקראינה, הייתה גדולה פי 20 מטיקוצ'ין, אבל הבית פה", הוא אומר ומצביע על בית אבן גדול, "מזכיר לי את הבית שלי, שהיה ממוקם עשרה מטרים מנהר הסטיר. כל בוקר בקיץ הייתי רץ וקופץ למים, ועכשיו אני ממש נזכר בתחושה של המים הקרים על הגוף. כמה שאני מתגעגע לשמוע יידיש. כל מילה עדיין צובטת בלב".

"בתי-הכנסת הכי מצמררים אותי", מוסיף אל"ם יובל בזק, מפקד צוות במשלחת. "פתאום, הבנתי מה הייתה המשמעות של היהדות לאותם אנשים. לנו, שחיים במדינה יהודית, החילוניות מובנת מאליה. אז, המשמעות של להיות יהודי בגולה הייתה להיות חלק מקהילה. לכולנו יש זהות ישראלית, אבל איפה שהוא בדרך איבדנו את הזהות היהודית".

אותה המערכת

נוף היערות האירופאים, לא משתנה לכל אורך הדרך לטרבלינקה, הגדול מבין שלושת המחנות - בלז'ץ, סוביבור וטרבלניקה - שהופעלו על ידי האס.אס. במסגרת מבצע "ריינהרד" להשמדת יהודי פולין. טרבלינקה הייתה מפעל השמדה יעיל, המוני ומהיר.

היום, לא נותר פה דבר. שני יערות, וביניהם גיא הריגה שבו מסילת בטון באורך 250 מטרים לזכר אותם מובלים בקרונות - הם כל מה שנשאר. בתום המלחמה, הציתו הגרמנים את המקום, והוא הפך לחוותו של אחד מהשומרים האוקראינים שהוצבו בו.

"זה רוע שטומן בתוכו גאונות", מהרהר קמ"א אלון, מחיל המודיעין, "כולנו באים ממערכת צבאית, מערכת שמנסה להתייעל, וכולנו בצורה כזו או אחרת ניהלנו פרויקטים, וכשאתה מביט על טרבלינקה מנקודת המבט הזו אתה מבין שזה פרויקט שנוהל בצורה חכמה להפליא. זה לא יאומן איך אף אחד לא גילה את המיקום, איך הם ידעו שהם מפסידים ובכל זאת היה חשוב להם למחוק אותו מעל פני האדמה כדי לא להשאיר הוכחות. כל המסע הזה אני מרגיש שאני בא מאותה מערכת ממנה הם באו, מערכת צבאית, ובכל זאת אני לעולם לא אצליח לחשוב ולהתנהל ככה. אני לא מבין איך מאבדים אנושיות".

התשובות, אותן כל מי שיוצא למסע לפולין מבקש למצוא, לא מגיעות גם כשהעדויות והסיפורים מקבלים תפאורה מוחשית בין גדרות התיל, הצריפים ותאי הגזים שעדיין עומדים על תילם. בלב ליבה של לובלין, על הציר המרכזי המוביל למזרח, שוכן מחנה הריכוז ולימים גם ההשמדה "מיידאנק".

"זה כל כך קשה כאנשי צבא לראות לאן יכול להידרדר כוחו של מפקד", אומר שתיוי, "ככל שאתה מעמיק בנושא, אתה פחות ופחות שומע את השם היטלר, ומפקדי המשנה הם אלה שנותנים את ההוראות ונותנים פרשנות משלהם לאידיאולוגיה. כל אחד מנסה להיות יותר נאצי מהיטלר, ובשביל מה? היטלר הכווין את הפעולות אבל הוא לא היה יכול לבצע את הכול בעצמו. לי קשה לתפוס איך אתה נשבע לאדם ולא לחוקה? איך אתה לא מפסיק בגבולות ההומאניים? איך חייל גרמני הגיע למצב שהוא השליך שני תינוקות תמימים לגחלים לוהטות וצפה בהם נשרפים למוות? אי אפשר שלא להשליך את מה שקרה אז על היום, והיום אני מפחד, מפחד מהכוח שיש לי בידיים כמפקד".

מסע רפאים

הרובע היהודי בקרקוב מלא בעשרות אנשים. משני עבריו של מרכז הרובע מתחילות המסעדות ובתי הקפה להתמלא אט-אט. התפריטים המוצגים ברחוב כולם כתובים בעברית, וכמעט ברובם המנה היומית היא קרפיון יהודי, המוכר יותר כגפילטע פיש. בקצה הרחוב הראשי נמצא "הטמפל", בית-כנסת ענק שמעוטר מקיר לקיר בציורי יד בגווני בורדו, טורקיז וזהב. היופי גורם לכל חברי המשלחת לפצוח בשירת "ירושלים של זהב", שממלאת את בית-הכנסת.

אל"ם בזק, שצופה מהצד, נראה, אולי לראשונה מאז תחילת המסע, נינוח. "פולין מבחינתי הייתה קופסה שחורה", הוא אומר. "כל מה שהכרתי היה התדמית - מזרח אירופאית, עם שארי קומוניזם, שואה, קור. אבל פולין של היום נהיית יותר ויותר מערבית וחילונית, ועם זאת החיבור ליהדות רק גדל. הנה, תראו את הרחוב פה, הכול סואן ומלא חיים - יש מסעדות יהודיות, ופסלים וקולנוע ישראלי".

בתום ריקודי המעגלים בבית-הכנסת, מחייך סגל. חברי המשלחת נחשפים לפולין שיש בה חיים. "דווקא היום", הוא אומר, "הייתי רוצה להתהלך ברחובות קרקוב במדים ולא בלבוש אזרחי. יש כאלה שמכנים את המסע שלי פה טיול שורשים, ואני העדפתי להתייחס אליו כאל מסע רפאים. ועכשיו, אני כבר לא בטוח יותר. לפני זמן רב סיפר אבי שהוא ניצל על-ידי כומר קתולי שהסתיר אותו בביתו בזמן המלחמה. במשך תקופה ארוכה ניסה הכומר לשכנע אותו להתנצר, עד שערב אחד אבי החליט לעשות זאת. באותו לילה הגיע אליו סבי בחלום ואמר לו שלא יעז להתנצר. אם יישאר יהודי, יהיה לו עוד סיכוי להינצל. בבוקר, הוא עזב את בית הכומר, ונתפס. הוא היה רק בן 13 והגרמנים עינו אותו ייסורי מוות אבל הוא לא נשבר, לא הסגיר את הכומר ולבסוף ניצל והגיע לארץ ישראל", הוא מוסיף וממשיך, "הצבא עשה לי טובה ענקית. זכיתי למסע לתוך עצמי ולסגירת מעגל - העובדה שהגעתי לפה כקצין זה סוג מסוים של התרסה. סבא שלי הגיח בחלום כדי להציל את אבי והנה ניצלנו".

היא קמה, והמשיכה ללכת

ביום החמישי למסע, מגיעים חברי המשלחת למחנה אושוויץ בירקנאו - מרחק שעה נסיעה מקרקוב. מחנה ההשמדה, שהפך לסמלה המובהק של השואה, יחתום בעבורם את המסע. למרבה הפלא, הצריף שבו התקיימו אולי יותר מכל נורמות רגילות של חיים, היה ביתן השירותים. שלוש שורות ארוכות של ספסלי בטון נמתחות מצד אחד לשני. בתוכן, במרחק של יותר מ-15 סנטימטרים אחד מהשני, נפערים פירים עגולים, ששימשו אסלות.

בשירותים מתחילה סגירת המעגל של סיפורה של אימו של הרב. "היא סיפרה", הוא אומר בקול חנוק, "שיום אחד בלילה הלכה לשירותים, החליקה בשלג, וכשהגיעה לטוילט היא הייתה כל כך צנומה שנפלה פנימה. אף פעם לא הצלחתי לתאר לעצמי את גודל הכאב והבושה, והיום אני מבין למה היא מתרחצת שלוש פעמים ביום", הוא אומר. בתום הסיור בצריף, ממשיך הרב לצריף 9, בלוק אחד מיני רבים במחנה הנשים הראשון שנפתח בבירקנאו. הוא סורק את דרגשי העץ הנרקבים ודמעות זולגות מעיניו. "הם היו משפחה של 11 נפשות", הוא מספר, "שתיים נפטרו ממחלות עוד בגטו, ולאושוויץ הם הגיעו תשעה. מהתופת הזו ניצלו ארבע בנות, אחת מהן אימי. בבית לא היו דיבורים, פה ושם ברח להן סיפור, וכשהבינו מה אמרו נצרו את לשונן. אחד מהם ששמעתי, הוא מצעדת המוות. אימי, שנשברה, התיישבה בצד הדרך. קצין גרמני שניגש אליה, אמר לה - קומי, את עוד צעירה. אם לא אני, יבוא מישהו אחר ויירה בך. והיא קמה, והמשיכה ללכת".

בצעידה צבאית יוצאת המשלחת ממסילת הרכבת, התחנה האחרונה בחייהם של למעלה ממיליון יהודים. הנסיעה לשדה התעופה שקטה. כל אחד, ספון במושבו, מביט מהחלון, וחושב. מבחינה טכנית, המסע תם, אולם הדרך רק מתחילה. אחד מבטיח להקליט את עדות סבו, אחרת נשבעת להתגייס למען אימוץ ניצולי שואה ואחד נוסף מבטיח שהשנה, ביום השואה, יספר את שעבר עליו במסע למען יידעו חייליו מה ראה. רק סטרץ יושב, לראשו כובע פליז שחור ומחמם, ועל פניו נסוך חיוך. "נסעתי", הוא אומר, "מבלי שידעתי איך ישפיע עלי המסע. והנה, צעדתי בגיל 80 פלוס עם צבא יהודי שלי בפולין. ואני מאושר. זו הייתה הנקמה שלי, זה היה הניצחון של כולנו".

אנשי הצבא הנוסעים למשלחות "עדים במדים" נחשפים, לצד הביקורים במחנות ההשמדה, לתרבות היהודית העשירה שחיה פעם בפולין. בתולדות יהודי פולין נרשמו לא מעט הישגי תרבות במשך מאות שנים. בפולין פרחה תרבות יהודית לאומית, בתחומי ספרות ביידיש ובעברית, בתיאטרון ובקולנוע. בפולין קמו גם תנועות נוער ציוניות.

השנה, נחוגה "שנת פולין בישראל" - שיתוף פעולה בין ישראל לפולין במסגרתו מתקיימת גם עונת תרבות ישראלית בפולין. לישראל הגיעו יוצרים פולנים מתחומים שונים, להציג לישראלים את יצירותיהם. גם השירות הבולאי החליט לתרום את תרומתו: הנפקה של בול המוקדש לדמות מיוחדת בהיסטוריה המשותפת של פולין והיהודים שחיו בה.

הדמות שנבחרה להיחקק על הבול היא ברק יוסלביץ' - לוחם יהודי, שנכנס לפנתיאון הגבורה הצבאית בפולין. הוא לקח חלק במאבק העם הפולני לעצמאות ב-1794, והקים גדוד פרשים - שהוא למעשה הגדוד היהודי הלוחם הראשון מאז מרד בר-כוכבא. גדודו של יוסלביץ' הגן על וורשה מפני הכובש הרוסי, ורבים מחייליו נפלו בקרב. יוסלביץ' עצמו נפל בשבי, אך הצליח לברוח ממנו.

התמונה שעל הבול, שהוא פרי הנפקה משותפת של פולין וישראל, צוירה בידי יוליוש קוסאק בשנת 1893. היא מציגה את יוסלביץ' רוכב על סוס בראש חייליו, כשהוא יוצא לקרב האחרון בחייו נגד הצבא האוסטרי בשנת 1809 ליד העיירה קוצק.

יוסלביץ' נקבר במקום נפילתו סמוך לקוצק, וליד קברו יש מצבה לזכרו. סיפורי גבורתו נלמדות באקדמיות הצבאיות בפולין. בדברי ההספד לזכרו, נאמר בין השאר: "אתה הראשון שנתת דוגמה להחייאת גבורתו של עמך ולהחייאת דמותם של האבירים שאת מותם ביכו בעבר בנות ציון".

"דמות יהודי רכוב על סוס ובידו חרב שלופה לא היתה, בלשון המעטה, המופת אליו נשאו עיניהם רבנים, סוחרים ובעלי מלאכה בערי פולין ועיירותיה במאות ה-18 וה-19", מסביר סא"ל זהר ולוסקי, רע"ן חינוך בזרוע היבשה, שכתב מאמר אודות יוסלביץ'. "והנה, בשלהי ימיה של מלכות פולין העצמאית, מופיע לוחם יהודי שנוטל חלק במלחמת הפולנים על עצמאותם הפוליטית. אין מדובר בעוד חייל מן השורה כי אם מפקד גדוד העומד בראש חייליו היהודים".

יום ראשון, כ"ה בניסן התשס"ט, 19 באפריל 2009, 17:57

אל"ם (מיל') דוד ברין היה נער צעיר כשעלה לבדו לישראל • הוא הגיע היישר מהמחנות אחרי שהצליח להימלט מציפורני הנאצים • כשהגיע למדינה בהקמה הצטרף מיד לאצ"ל, ומשם לצה"ל • במערכת הצבאית הוא מצא בית והפך למפקד • "ההתוודעות לעוצמה הייתה המהפכה האישית שלי", הוא אומר. "זה נתן לי תחושה שהמאבק הושלם"

טל זגרבה , "במחנה"

כששוחררו המחנות באביב 1945, לאל"ם (מיל') דוד ברין, אז נער יהודי צעיר, בן 15, היה ברור: עכשיו, הוא עולה לישראל. טבעו הלוחמני, הוא אומר, לא אפשר לו אחרת. מי שהיה לימים מושל רמאללה הראשון וסגן המתפ"ש - והפך את הצבא לבית - ידע שהפתרון לכאביו טמון במגן, בחרב ובהקמת המדינה. "עליתי ארצה לבד באפריל 1946", הוא מספר, "גרתי שבועיים בקיבוץ, ואחר-כך עברתי לתל אביב. למדתי שנה אחת בבית ספר תיכון, ובסוף הקיץ כבר הייתי מגוייס לאצ"ל. במלחמת השחרור - לאחר שהאצ"ל התגייס לצבא - הייתי מ"כ חבלה בגדוד 51 של האצ"ל, שפעל תחת חטיבת אלכסנדרוני. ואז, ביוני 1948, מצאתי עצמי במשבר 'אלטלנה': שלחו מהגדוד שתי מחלקות לעזור לפרוק את האונייה, והתוצאה הייתה שעצרו את כולם, כולל אותי".

עד היום, החוויה הזו זכורה לו היטב. "יצאתי בבוקר מהאוהל, והבחנתי סביבי בחיילים שעושים אימוני שדה", הוא מתאר, "שאלתי אותם למעשיהם, והם אמרו לי 'תכנס פנימה, אתה עצור'. זה מאוד לא נראה לי העניין הזה, אז נכנסתי לאוהל, יצאתי מהצד השני וברחתי עם בחור נוסף לתל אביב. הלכתי למצודת זאב לספר מה קרה, ואמרו לי ללכת הביתה ושיקראו לי בעוד כמה ימים אחרי שהעניין יירגע. בקיצור, ניצלתי גם מזה".

גזרה נוראית

ברין נולד בשנת 1930 בעיר לודז', למשפחה ציונית ואמידה למדי. אביו נפטר כשהיה בן חמש, וברין הצעיר גודל בידי אימו. את הרדיפות הקשות הוא זוכר היטב. "הן כללו החרמת רכוש, ביזוי אנשים ברחוב, התעללות", הוא מתאר. "אני זוכר שנכנסנו אלינו הביתה ופשוט לקחו דברים, כמו האופניים הראשונות שלי, שלא הספקתי לרכוב עליהן. די מהר תפסתי שיש לי מראה פולני ושהפולנית שבפי טובה. הסתובבתי בלי הטלאי ועשיתי כל מיני דברים שיהודים לא היו יכולים לעשות, כמו לעמוד בתור לאוכל".

ב-8 בפברואר 1940 פורסמה הפקודה הרשמית על הקמת גטו לודז', והחל תהליך העברת היהודים אליו. משפחת ברין התמקמה בדירת חדר, ללא מים ועם מערכת חימום מקרטעת. ב-1 במאי 1940 נסגר הגטו באופן רשמי - אין יוצא ואין בא. "סוגיית האוכל הייתה האקוטית ביותר", הוא מספר, "רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו, הבין שבשביל לשלם על האוכל הוא צריך להקים מפעלי תעשייה, ולכן הוא גייס בהדרגה את כל האוכלוסייה לעבודה. בגדול, היה סדר באומללות הזאת בגטו לודז'".

ב-20 בינואר 1942 נערכה בברלין ועידת ואנזה, שבמהלכה הוחלט על ה"פתרון הסופי". את השילוחים, זוכר ברין היטב. "החלוקה הייתה לפי קבוצות", הוא מתאר. "אנשים קיבלו את הזימון להתייצב, ואני זוכר איך ראיתי אותם הולכים ברחוב עם החבילות, מבלי שידעו לאן מועדות פניהם. בהמשך התחילה להתפרסם שמועה - שהייתה נחלת מעטים בלבד - על גורל היהודים".

בפרק זמן של חמישה חודשים - מינואר ועד מאי - שולחו 55 אלף איש מיושבי הגטו ברכבות למחנה ההשמדה "חלמנו", מרחק 70 קילומטר בלודז'. במשך לילה אחת הוחזקו בכנסייה, ולמחרת נדחפו למשאיות גז ונקברו ביער. "לא ידענו דבר על המתרחש", מעיד ברין, "אנשים מהעיירות הקטנות, שהתחילו להגיע, היו תמיד נורא עצובים. בדיעבד, התברר לי שפשוט היה להם יותר ממושג מה קורה. בראשון בספטמבר 1944, יצאתי לרחוב ומסביבי - מהומת אלוהים: הגרמנים באו להוציא אנשים מבתי-החולים ואחי הגדול, זליק, שהה בבית-החולים כי חטף דיזנטריה. רצתי לבית- החולים, והמשטרה מנעה ממני להתקרב. אבל אני עוד הספקתי לראות איך שזורקים את החולים למשאיות - שנסעו ל'חלמנו'. מנגנון ההדחקה היה כל כך חזק, שחודשים אחרי זה, אמי עוד הייתה אומרת 'מי יודע איפה זליק עכשיו'.

"ארבעה ימים אחרי-כן, רומקובסקי עמד באמצע מגרש ונאם נאום מזעזע, שתמציתו היא: 'גזרה נוראית - צריך למסור את הילדים עד גיל עשר, את החולים ואת הזקנים'", הוא נזכר, "הגעתי למגרש הזה, וראיתי את הבכי ואת האסון. שאלתי מה מתרחש, ואמרו לי שלוקחים את כל הילדים עד גיל 10. מה שהעסיק אותי באותו רגע היה שאני בן 12, אבל גם אז הצלחתי להבין שזה לא דומה בכלל לשילוחים הקודמים. זו הייתה טרגדיה נוראית. המשטרה היהודית התחילה לאסוף את הילדים, ולמחרת כבר באו הגרמנים.

"הם נכנסנו לגטו והכריזו על עוצר", מתאר ברין, "במשך חמישה ימים, בצורה אכזרית מאוד, הם עברו עם המשטרה היהודית בית-בית, וכולם נאלצו לרדת לחצר, שם עשו את הסלקציה. אני זוכר את החצר ואת הבית הזה עד היום: עמדנו בשתי שורות. אני ואמי עמדנו ליד השער, והקצין הגרמני התחיל למיין מהקצה השני. ראיתי את האנשים שהוא מוציא מתוך השורות, הם ממש חלפו לנגד עיניי, וכל מה שעניין אותי היה מה ייעלה בגורל אמא שלי ובגורלי. הקצין הגרמני התקרב אלינו, ונעמד מולנו. לידי עמדה שכנה שלי והחזיקה ילד יפהפה ביד. הגרמני הצביע על הילד, והוא נלקח למחנה ההשמדה. בי ובאמי הוא לא בחר. אני נשארתי רק עם אמא שלי ועם הרעב. לא העליתי אז על הדעת שאפשר לקחת את כל הילדים האלה, ולרצוח אותם".

לעמוד מול מנגלה

באוגוסט 1944, אחז לפתע ביושבי הגטו משב יוצא דופן של תקווה. "נודע לנו, דרך הרדיו, שהאמריקאים פלשו לנורמנדי. חשבנו שעוד שבועיים הם יהיו אצלנו", משחזר ברין. "בנוסף, ב-20 ביולי היה נסיון לרצוח את היטלר, שגם עליו נודע לנו. הייתה תחושה שכל השלטון הנאצי כבר מתמוטט, והציפיות שלנו הלכו והתעצמו".

אבל המציאות טפחה על פניהם. "באחד הימים, נכנסו אנשי צבא גרמניים, גידרו אזור מסוים, והכניסו לשם את כולם", הוא מתאר.  "הם תפסו את אמא שלי, והכניסו אותה למתחם. החלטתי שאני נשאר איתה, ונכנסתי מיוזמתי לתוך השטח המגודר. העמיסו אותנו על קרונות ונסענו כיממה".

את הנסיעה הם סיימו באושוויץ-בירקנאו. "חילקו אותנו לשתי קבוצות: קבוצת גברים וקבוצת נשים וילדים. אני עמדתי עם אמי, ולפתע ניגש אליי אחד האסירים ושאל אותי ביידיש בן כמה אני. אמרתי לו שאני בן 14, והוא הורה לי לעמוד עם הגברים ולהגיד שאני בן 17. אבל לי זה לא נראה, הרי אני רציתי להיות עם אמא שלי, אז חזרתי לקבוצה שלה כדי לעמוד איתה. אותו אסיר ראה את זה, ניגש אליי שוב, נתן לי מכה חזקה בצוואר ואמר: 'תעמוד שם. ותגיד שאתה בן 17'. ראיתי את אמא לעוד רגע אחד. מאז לא ראיתי אותה יותר".

בשלב ההוא, עוד לא הבין ברין לאן מועדות פניו. מאותו רגע, הוא מחלק את חייו ל"צד הנכון" ול"צד האחר". "הגעתי לקצין הממיין, שבדיעבד נודע לי שהיה ד"ר מנגלה", הוא מספר. "הוא עמד בצורה אלגנטית ושאל אותי בנימוס רב: 'בן כמה אדוני?' עניתי לו בגרמנית '17, אדוני הקצין', והוא שלח אותי לצד הנכון. כל מי שנשלח למקום אחר, כמו אמא שלי, הגיע למשרפות.

"בסביבות ראש השנה, אספו פתאום את כל האנשים במגרש כדורסל, וד"ר מנגלה הגיע", ממשיך ברין, "הוא בחר איזה ילד גבוה, העמיד אותו ליד עמוד כדורסל, והניח קרש אופקי לפי הגובה שלו. הריצו את כולנו מתחת לקרש, ומי שהגיע לקרש הלך לצד הנכון ומי שלא - לצד השני".

ברין היה נמוך מדי. "אנשי האס.אס הריצו אותנו במכות לבלוק מספר 11", הוא מתאר. "הצריף היה סגור והיה ברור לכולם מה עומד לקרות".

הוא לא התכוון להמתין לסוף הקרב. "כשכולם נרדמו הלכתי לדלת האחורית של הצריף שהייתה נעולה במסמרים", מספר ברין. "פתאום הבחנתי שהיה שם ילד עם מספריים שבעזרתם אפשר להוציא את המסמרים. חברנו זה לזה, פרצנו את הדלת והתחמקנו בזחילה מלמטה. בחוץ היו מגדלי שמירה וזרקורים, וכל מי שהיה יוצא מהצריף היה נורה בראשו. זחלנו בערך 2-3 מטר, לתוך תעלת ניקוז ונשכבנו בתוכה. לא סגרנו את הדלת, וכך ברחו לפחות עוד שני ילדים. הגרמנים אמנם שמו לב שיש חסרים מהבלוק שלנו אבל זה בכלל לא הטריד אותם. הם פשוט הלכו לצריפים אחרים ולקחו אחרים במקומנו. שמעתי איך הגרמנים תפסו שניים, שהחלו לצרוח 'לא הייתי שם. לאן אתה לוקח אותי'? אני שומע את הצעקות האלה עד היום".

הספינה טובעת

ברין רשם לזכותו עוד שתי בריחות נוספות ממוות ודאי. שלוש פעמים נבחר לצד הלא הנכון, ושלוש פעמים ניצל בזכות תושייתו. בשלב מסוים, הוא כבר הבין שזה רק עניין של זמן עד שהנאצים ישימו סוף לסיפור. "ידעתי שאם אני נשאר בבירקנאו, ימיי ספורים. היה ברור לי שבכל סלקציה יבחרו בי למוות, בגלל גילי הצעיר", הוא מודה. "יום אחד, ראיתי שממיינים אנשים לעבודה בבית חרושת למתכת בגרמניה. נעמדתי בתור אבל גירשו אותי שוב ושוב. איכשהו, בסופו של דבר, הצלחתי לחמוק אל תוך הקבוצה".

ברין נלקח למחנה עבודה. בחסות ההפצצות הקשות של בעלות הברית - הצליח לברוח, בעת העברה ממחנה אחד לשני. "הרכבת לא זזה, ומהקרונות - שהיו פתוחים - ראיתי שמתקרב לכיווננו קטר. לפתע, הוא הופצץ. הריצו אותנו בחזרה למחנה והיינו בטוחים שרוצים להוציא אותנו להורג. זמן רב לאחר מכן, איזו הסטוריונית סיפרה לי שהרכבת הזו הייתה מיועדת להגיע לנמל, שבו התכוונו להעמיד אותנו על אוניות ולהטביע אותן. הבנתי, ששוב ניצלתי ממוות".

בשני במאי, השתנו פני הדברים. "פתאום שמעתי שמישהו צעק בצריף 'אין אס.אס. כולם עזבו'", הוא מתאר בהתרגשות. "יצאנו החוצה, קבוצה של 11 אסירים רוסים ויהודים. התהלכו שם כמה שומרים עם רובים, אבל אנחנו ניצלנו רגע של חוסר תשומת לב ותוך רגע הרמנו את הגדר, וברחנו מהמחנה. רצנו לחורשה שהייתה בסמוך, והגענו מהר מאוד לכביש. הלכנו ארוכות, ובכל פעם שהתקרבה מכונית נשכבנו על האדמה. באיזשהו שלב, התקרבו אלינו שלושה טנקים אמריקאים שאספו אותנו, והמשיכו לתוך העיר. השיירה נעצרה, והופיעה מכונית עם גרמנים. מאחרונית היו קשורים אופניים. באותו רגע, זכרתי איך החרימו לי את האופניים הראשונים שלי. הלכתי לאמריקאי ואמרתי לו 'זה שלי'. האמריקאי ציווה עליהם להוריד מיד את האופניים, ובתוך רגע היה לי זוג חדש".

להיות בעל עוצמה

באפריל 1946, עלה ברין לארץ, במסגרת קבוצת הנוער בעלייה לגאלית. זמן קצר חי בקיבוץ, ומשם - עבר לתל אביב. שם, הוא מספר, התוודע לתנועות המחתרת. "ההתוודעות לעוצמה הייתה המהפכה האישית שלי, מהפכה רגשית של ממש", הוא אומר. "מאז, פעלתי ועשיתי במסגרות הביטחוניות השונות, וראיתי שאנחנו מסוגלים לעמוד בפני הכל. זה נתן לי תחושה שהמאבק הושלם".

ברין הצטרף לאצ"ל. מבחינתו, הוא אומר, לא הייתה בכלל ברירה אחרת. "ראיתי את הצורך המיידי להתגייס", הוא אומר. "כדי לבנות צבא חזק, מדינה חזקה, כדי לבנות חברה ישראלית ולהיות חלק ממנה".

את מלחמת העצמאות העביר כמ"כ חבלנים בגדוד 51. "לאחר המלחמה נראה לי מאוד טבעי להמשיך בצבא ופשוט התגלגלתי בסולם הדרגות", הוא אומר. ברין שימש מג"ד הנדסה, מדריך בפו"ם - שבין חניכיו היו גם משה לוי, בנימין בן אליעזר וקצינים בכירים נוספים. הוא לחם במלחמת ששת הימים ואז - התמנה למושל רמאללה. משם, המשיך לתפקיד סגן המתפ"ש, ולאחריו - פרש מצה"ל.

המעבר שביצעת מאוד חד: הפכת מקורבן למפקד.

"אף פעם לא הייתה לי תחושה של קורבן", הוא חורץ. "נחלצתי מתחושת הנרדפות מאוד מהר. אמנם לא הטלתי ספק שהייתי קורבן באותן שנים שרצחו את העם היהודי ואת משפחתי - היה לי ברור שאני חלק מעם שהוא קורבן - אבל הרגשתי שהמפתח להפסיק להיות החלש הוא להפוך את עצמך לבלתי תלוי ולבעל עוצמה".

"הייתי מאוד לוחמני ומאוד רציתי להיות חלק מהצבא", הוא אומר. "רציתי להילחם ולהיות מפקד. ידעתי שהסיכוי שלנו לשרוד מיד אחרי המלחמה, והצורך הזה בעוצמה - בעיקר במהלך שירותי בצבא - קינן בי כל הזמן. אני זוכר שכשהיינו קונים תחמושת והיו מזמינים 50 ארגזים, אני תמיד שאלתי למה לא 100. אם היו מזמינים 100, טענתי שצריך 1000. בעיני, אין שום תחליף לעוצמה שלנו וליכולת שלנו להילחם".

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.12 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה