|
כתבה טובה על מערכות ההגנה מפני רקטות
שלום!
מצורפת כתבה שפורסמה באתר הידען, במקור מגליון מארס 2009 בכתב העת גלילאו.
הכתבה מקיפה ומאוזנת יחסית וכוללת תגובות והסברים על פשר ההחלטות.
שומרים על השמיים
אבי בליזובסקי, יום שבת, 18 באפריל 2009
האם פיתוח מערכות נשק לייזר ישפר את ההגנה על שמי ישראל מטילים? על הפיתוח שיכול למנוע פגיעות באזרחים ולהגביר את יכולת ההתרעה של ישראל
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/wp/wp-content/uploads/tech/nautilus.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/images/layout/magnify.png]
תרחיש יירוט טיל באמצעות נאוטילוס. באדיבות חברת נורתרופ גרומן
אבי בליזובסקי | מגזין גליליאו
מעניין מה היה קורה אילו כל טיל שנורה מרצועת עזה היה מתפוצץ באוויר מעל גבול הרצועה ולא מצליח לחדור אל שטח ישראל. אולי במקרה כזה לא היה צורך לצאת למבצע "עופרת יצוקה"?
ב-4 בינואר 2009, בעיצומה של המלחמה, התכנס בתל אביב פורום בשם "מגן לעורף" שחבריו - קצינים במילואים ומדענים מהאוניברסיטאות - דרשו לייבא את אב הטיפוס של המערכת ליירוט טילים נאוטילוס. פיתוח המערכת, פרי שיתוף פעולה בין התעשיות הביטחוניות הישראליות והאמריקניות, עלה כ-400 מיליון דולרים והופסק לפני שמונה שנים; אולם חברת נורתרופ גרומן, ענקית תעשיות הביטחון, ממשיכה לפתח את אב הטיפוס תחת הכינוי סקייגארד ("שומר שמיים").
נשק לייזר הגנתי מתוכנן בעיקר נגד עצמים נעים: רקטות, פגזי תותחים, פגזי מרגמות, מטוסים זעירים ללא טייס וטילים
אב הטיפוס, שיירט בהצלחה טילים רבים מעל אתרי הניסויים בניו מקסיקו, שוכב כאבן שאין לה הופכין בבסיס חיל האוויר האמריקני ווייט-סנדס בניו-מקסיקו שבארצות הברית. ממשלת ישראל דחתה זמן רב את ההצעה לייבאו. ייתכן כי אם השתמשו בו, היו ניצלים מהרס בתים באזור שדרות, והיו נחסכות פגיעות בנפש. יתרה מזו, אילו המערכת הותקנה בצפון לפני שנתיים וחצי במקום לרבוץ בחולות הלבנים, אולי היו פני מלחמת לבנון השנייה נראים אחרת.
כנראה, אין לממשלת ישראל חוש נבואי, אבל אולי יש מי שניחן בו; כשבוע לפני תחילת מבצע עופרת יצוקה התקיים באוניברסיטת תל אביב מפגש ראשון מסוגו, שבו הסבירו מדענים בשפה עממית את מחקריהם לאנשי הסגל המנהלי והטכני של האוניברסיטה. המדען הראשון שהרצה בסדרה היה פרופ' אברהם קציר מבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב, מומחה ללייזרים, בנושא נשק לייזר.
לייזר בכל מקום
נתחיל, אם כן, מהסוף: לאחר שתיאר קציר את פעולת קרני לייזר ואת הדרך שבה משתמשים בהן כנשק, הגיע למסקנה כי "ממשלת ישראל חייבת לנקוט צעדים כדי להכניס את נשק הלייזר כאחד מאמצעי הלחימה החשובים בארסנל הנשק של צה"ל. לצורך זה יש להגדיל באופן ניכר את ההשקעה במחקר ובפיתוח".
במאמר מוסגר אציין, שפרופ' קציר הוא בנו של פרופ' אהרן קציר, שנהרג במאי 1972 בפיגוע בנמל התעופה לוד, ושאותו ביצעו קוזו אוקמוטו וחבריו. אבל הוא מעדיף שנזכור את אביו כאחד ממקימי חֶמ"ד - חיל המדע של ההגנה ולאחר מכן של צה"ל. הרעיון היה להשתמש במדע כדי לשפר את ההגנה על מדינת ישראל, ברוח חזונו של בן-גוריון, שאישר תקציב ראשוני (זעום אמנם), בהנחה שמכיוון שאנו מעטים מול רבים, עלינו לפתח איכות שתפצה על הכמות. ואכן, כמו אביו לפניו (ודודו, הנשיא לשעבר אפרים קציר), מנסה קציר לשלב בין השניים.
לייזרים מקיפים אותנו כיום בכל מקום. ה"עין" הקוראת את המידע מהתקליטורים פועלת באמצעות קרן לייזר; מדי מהירות שבהם משתמשת המשטרה משדרים וקולטים קרן לייזר וכך הם אומדים את מהירות המכונית; הלייזר משמש ברפואה לניתוחים חשובים (עיניים) או להליכים קוסמטיים (הסרת שיער).
קציר הסביר בהרצאתו שהעולם מסביבנו מלא בגלים: בגלי קול, שאורכם עשרות סנטימטרים ובגלי אור, שבהם אורך הגל מיליונית של מטר. אם נשווה לרגע בין שני העולמות, נראה שבמערכת הגברת קול יש מיקרופון, מגבר ורמקול. אם מדברים למיקרופון, המגבר מגביר את האותות מבלי ל"קלקל" אותם, והם משודרים דרך הרמקול. אם מצמידים את המיקרופון לרמקול, משדרת המערכת צליל אחד נקי ללא קול חיצוני. לכך קוראים בשם מתנד.
קרן הלייזר היא קרן אור העוברת הגברה במעברה דרך מתווך כלשהו. הלייזר הוא למעשה מתנד אופטי − תווך מעורָר (גז, נוזל, או מוצק) המשמש כמגבר ושתי מראות משמשות במקום מיקרופון ורמקול. ההבדלים בין קרן לייזר לאור רגיל הם שאור הלייזר הוא "חד צבעי" (מונוכרומטי, אורך גל בודד); אור הלייזר נפלט באלומה צרה מאוד שכמעט אינה מתבדרת, ואפשר למקדו לכתם קטן מאוד.
למה מסוגלת קרן הלייזר
בהדגמה הראה קציר את פעולתם של לייזר שהתווך שלו הוא הגז HeNe ואשר פולט אור אדום בהספק של 0.01 ואט, ולייזר מוצק הפולט אור ירוק בהספק 0.1 ואט. הֶספקים אלה נראים נמוכים, אבל יש לזכור שזהו ההספק האפקטיבי. זאת לעומת מנורות תאורה ביתיות שבהן מסומן ההספק החשמלי בוואטים (ושבעבורו אנו משלמים לחברת החשמל). היעילות של מנורות להט נמוכה: רק 2% מההספק הופכים לאור. מנורת להט שמסומן עליה 100W פולטת רק 2 ואט אור. בלייזר מסומן הספק האור האמיתי הנפלט מהלייזר.
בארה"ב יש כ-7000 מטוסים אזרחיים, שעדיין אין דרך להגן עליהם. מערכת שיבוש טילי כתף המבוססת על לייזר תת-אדום עשויה להוות פתרון.
ביום קיץ נופל על שטח של מטר מרובע אור שמש בעָוצמה של אלף ואט. אפשר להשתמש בעדשת פלסטיק ששטחה מטר מרובע למקד את כל העוצמה הזו על מטבע נחושת בשטח של סנטימטר מרובע (יחס של 1 ל- 10.000). המטבע מותך בתוך חמש או שש שניות! זה גם הבסיס לניתוחים פלסטיים, שבהם נעשה שימוש בקרינת לייזר בעוצמה של 10 ואט הממוקדת בכתם קטן על פני הגוף. האנרגיה מאדה את המים באזור המטרה ומאפשרת לבצע חתכים בגוף.
תכונה זו מאפשרת להשתמש בלייזר הן כנשק טקטי המשמש בשדה הקרב בפועל והן כנשק אסטרטגי המשמש להרתעה, או במקרה שלנו - למנוע מהאויב לפגוע בנו באמצעות יריית טילים על העורף. נשק לייזר הגנתי כזה מתוכנן בעיקר נגד עצמים נעים - רקטות, פגזי תותחים, פגזי מרגמות, מטוסים זעירים ללא טייס (מזל"ט) טילים וחלליות, אך גם כנגד מטרות נייחות כגון מטעני צד. לפי התוכניות אפשר יהיה להפעיל את נשק הלייזר מהיבשה, מהים, מהאוויר ואף מהחלל.
קציר גם מסווג את נשק הלייזר לפי העוצמה של הקרניים בכל מתקן: לייזרים בעוצמה נמוכה משמשים בין היתר כצייני מטרות (חיילים בשטח מציינים למטוס או לטנק באיזו מטרה לפגוע, דבר שניתן לבצע רק באמצעות לייזר, המאפשר לסמן מטרה במרחק קילומטרים); מדי טווח, היורים לייזר ומודדים את ההחזר ולפי זה מחשבים את המרחק שבו נמצאת המטרה, אך ההספק שלהם חלש; לייזרים לשיבוש, לייזרים לסִנוור (ולפגיעה בעיניים); לייזרים בעוצמה בינונית שהם בעיקר לייזרים הנישאים על מטוסים או על משאיות, ומשמשים כנשק; ולייזרים בעוצמה גבוהה משמשים ליירוט טילים ולוויינים, כפי שהדגימו הסינים כאשר פגעו בלוויין שלהם; הם עשו זאת כנראה באמצעות שימוש בקרן לייזר רבת עוצמה ששוגרה מהקרקע. אמצעים אלה נמצאים ברובם בשלבי פיתוח.
שיבוש טילי כתף
החברות האמריקאיות בואינג, נורתרופ גרומן ולוקהיד מרטין, מפתחות במקביל מערכות נשק לייזר למטוסים, כאשר אחת הבעיות היא משקלה של המערכת, המוערך בכ-6 טון.
תחום צבאי נוסף שבו משתמשים במערכות לייזר הוא שיבוש פעילות טילי כתף. בשנת 2002 נעשה ניסיון להפיל מטוס של חברת ארקיע במומבסה שבקניה באמצעות טילי כתף. למרבה המזל הניסיון נכשל, אך החוליה פגעה במלון שבו התאכסנו ישראלים.
בארה"ב יש כ-7000 מטוסים אזרחיים, שעדיין אין דרך להגן עליהם. מערכת שיבוש טילי כתף המבוססת על לייזר תת-אדום עשויה להוות פתרון. לאחר שמערכת אתראה במטוס מגלה שילוח של טיל כתף, נשלחת קרן לייזר המציינת מטרה לכיוון הטיל ועוקבת אחריו. במקביל מכוונת אל הטיל קרן לייזר חזקה יותר ו"מסנוורת" גלאי תת-אדום בראש הטיל, שאינו מסוגל להתביית על המטוס ומחטיא אותו. שתי קבוצות באוניברסיטת תל-אביב חוקרות בתחום: קבוצתו של פרופ' עדי אריה בפקולטה להנדסה מפתחת לייזר מוצק וקבוצתו של פרופ' אברהם קציר בפקולטה למדעים מפתחת לייזר סיבי.
לייזרים נגד קסאמים
מהם קשיי ההגנה בפני טילי קסאם? טיל הקסאם, המיוצר במפעלים מאולתרים ברצועת עזה הוא נשק טרור שמטרתו לזרוע פחד: הטיל עף במהירות של כ-100 מטר לשנייה, לטווח של כמה קילומטרים ובזמן תעופה אופייני של 20 שניות. הטיל מיוצר בצורה פשוטה מאוד, ולכן אין "סדרת ייצור" ואין אחידות במבנה הטילים. אף שהטיל אינו מדויק, הוא זול מאוד, ואין כל קושי לשגר הרבה טילים בתוך פרק זמן קצר.
בשנת 1996 חתמו נציגי ישראל וארצות הברית, הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה ושר הביטחון דאז שמעון פרס, על מיזם משותף - פיתוח נאוטילוס, מערכת לייזר שתיירט רקטות מכל טווח. בניגוד לפרויקט החץ המוצלח, דישדש פרוייקט זה מאז עקב צמצום המימון מצד ישראל. אף שישראל היתה אמורה להיות המדינה הראשונה שתצויד בנשק זה, נבע הצמצום משינוי בתפישת האיום הרקטי לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000.
בהמשך הרצאתו מנה קציר את יתרונות המערכת, ואמר כי הנאוטילוס יירט בהצלחה טילי קטיושה ופגזים שונים. מערכת דומה תוכל ליירט טילי קסאם, רקטות ומזל"טים; המערכת יכולה לטפל בכמה טילי קסאם, אחד אחרי השני. ויתרונה הגדול ביותר הוא שמחיר ה"ירייה" נע בין אלף לאלפיים דולר.
ואולם, קציר מודה כי לנאוטילוס היו גם חסרונות: אחוזי הפגיעה של הנאוטילוס היו נמוכים מ- 100%, מחיר פיתוח המערכת יהיה למעלה ממאה מיליון דולר; הטכנולוגיה לא הוכחה עדיין; ניתן להגן רק על שטח מוגבל של כמה קילומטרים מרובעים; המערכת לא תעבוד היטב בגשם או בערפל או בסופת אבק; קשה לטפל בכמה מטרות; לוגיסטיקה מסובכת של טיפול בגזים רעילים, שאותם מכיל המתווך.
ד"ר עודד עמיחי, שעמד בראש פרוייקט נאוטילוס, כותב באתר המאמרים "אומדיה" כי "יידרשו כ-15 מערכות להגנת יישובי צפון הארץ והנגב המערבי, שעלותן הכוללת היא כ-600 מיליון דולר, סכום השווה לנזק הכולל למשק כתוצאה מ-2.5 ימי לחימה. זוהי הוצאה חיונית וזניחה ביחס לתועלת: הסרת איום הטילים והרקטות על העורף, כאשר ברור שבעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה ישפרו ארגוני טרור ומדינות מוסלמיות קיצוניות, כגון סוריה ואיראן, את ביצועי הטילים והרקטות שברשותם, בתוך איום על מרכז הארץ. הצטיידות במערכות הגנת לייזר (סקאי-גארד) ישקמו את ההרתעה הישראלית, משום שיהפכו את הטילים והרקטות לחסרי תועלת, ולצה"ל יתאפשר חופש פעולה נרחב יותר לכשיידרש" (וראו קישור ב"לקריאה נוספת").
תחת כיפת הברזל
לשם הגנה מפני קסאמים, החליט משרד הביטחון להקים את "כיפת ברזל", שהיא מערכת של טילים נגד טילים. במערכת זו תותקן מצלמת וידאו בראש טיל קטן ותאפשר לו להתביית על טיל קסאם ולהשמידו. לדברי קציר, יתרונות מערכת כיפת ברזל הם שהטכנולוגיה מבוססת על טילים קיימים של רפא"ל, ואף נוסתה בהפלת טילי קטיושה. בטכנולוגיה זו אפשר גם לפגוע בפגזי מרגמות ורקטות. ואולם לדברי קציר, למערכת גם חסרונות מובנים: הטכנולוגיה עדיין לא הוכחה, שכן הפיתוח בעיצומו ומחירו יעלה על 100 מיליון דולר. כמו כן, זמן הפיתוח לא יהיה קצר מזה של פיתוח מערכת לייזר ומחיר "ירייה" יעלה לפחות 50-30 אלף דולרים.
משנת 1948 ועד היום לא הצליחו מדינות העימות לתקוף את העורף הישראלי מהאוויר. הפתרון של אויבינו להשתמש בטילים מוצלח מבחינתם
במהלך מבצע עופרת יצוקה התפתח ויכוח האם להביא את מערכת הניסוי של נאוטילוס-סקייגארד לשדרות כדי להגן עליה. אמנם, מבחינה מעשית לא היה הדבר בר ביצוע, משום שלהפעלת מערכת כזו, שעודה עטופה בניילונים, נדרשים חודשים ארוכים: אך כמה ראשי מועצות בדרום הביעו את כעסם על כך שהממשלה מעדיפה להתחיל להשקיע בפתרון שיהיה מוכן אולי בעוד כמה שנים, בשעה שלאחר מלחמת לבנון השנייה היה אפשר להאיץ את פיתוח הסקייגארד בידי נורתרופ-גרומן, לו היתה הממשלה מזמינה רכישת מערכות. לטענת אותם ראשי רשויות, היה אפשר לבנות מערכת סקייגארד פעילה בתוך 18 חודשים בלבד.
עוזי רובין, ששימש כראש הראשון של מִנהלת חומה, המנהלת של משרד הביטחון שבמסגרתה פותחה מערכת הנשק טיל החץ, הוזמן להגיב לטענות. כיום רובין חבר בעמותת עי"ט, העמותה הישראלית להגנה נגד טילים שהוקמה במטרה לעודד את הממשלה לפעול מהר, בנחישות וביעילות, במטרה למצוא פתרונות לאיום הטילים כנגד ישראל ולהפעילם בהתאם.
בשיחה עם "גליליאו" מסביר רובין את עמדתו החד-משמעית בעד שימוש בטילים נגד טילים, למרות החיסרון המובנה שלהם, שהוא מחיר הירייה היקר מאוד: "כאשר נשק לייזר יהיה מעשי ובמחיר סביר הוא יהפוך את שדה הקרב, לא רק בהגנה מפני טילים, אלא אף בהגנה מפני מטוסים. לאחרונה ביקרתי בתערוכה של הצבא האמריקני בהנטסוויל, אלבמה, ושם הודגמו מערכות לייזר נגד מל"טים ונשק לייזר נגד כוחות רגליים. מאז הומצא אבק השריפה, הלייזר עשוי לגרום את המהפך הבא. עד כמה ששמעתי ממשרד הבטחון, מפא"ת (המִנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) משקיע בטכנולוגיות לייזרים."
למה לא להמשיך לפתח את נשק הלייזר במקביל לפיתוח טילים נגד טילים?
רובין: "בעבר התחילו לפתח מערכת לייזר להגנה מפני רקטות. כמו הרבה דברים במדינת ישראל, עזבו את זה באמצע. יכול להיות שאם היו ממשיכים זה היה מבצעי. צה"ל נסוג מלבנון בשנת 2000, ואז חשבו שהרקטות יחלידו במחסנים של חיזבאללה. לא הייתי שותף לקביעה זו, אלא קראתי להתכונן למתקפת טילים. לאחר מלחמת לבנון השנייה, עמיר פרץ, שר הביטחון דאז, הורה למפא"ת לבחון מחדש את נושא מערכת ההגנה מפני רקטות. בפני מערכת הביטחון עמדו שלוש אפשרויות: תותחים מהירים (אפשרות שנפסלה בשל היותה נקודתית מדי), המשך פיתוח נשק לייזר, ופיתוח כיפת ברזל. הוחלט על כיפת ברזל, כי ישראל מובילה בעולם בטכנולוגיית טילים נגד טילים."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/wp/wp-content/uploads/tech/nautilus2.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/images/layout/magnify.png]
בעין האמן: איור של מערכת נאוטילוס. תותח הלייזר נראה במרכז המערכת. באדיבות חברת נורתרופ גרומן
טילים זולים מלייזר
"מישהו הטעה את ראשי הרשויות לחשוב שישנה מערכת שצריך רק להוציא אותה מהניילונים והיא תגן על שדרות", אומר רובין. "למעשה, דובר על משהו אחר לחלוטין - מימון פיתוח מערכת חדשה על בסיס נאוטילוס. אמנם, נורתרופ-גרומן הבטיחו שתהיה מערכת טובה בתוך 18 חודשים, אבל אני מכיר מספיק פרויקטים ביטחוניים כדי לדעת שזה לא ריאלי. אם החברה היתה מפתחת את הטכנולוגיה בשנה וחצי או שנתיים האחרונות, אולי היה על מה לדבר, אבל הם לא הזיזו בורג. כשתהיה פריצת הדרך, כשעלויות ההשקעה יפחתו והטכנולוגיות יתקדמו, הלייזר יהיה נשק העתיד. לשנים הקרובות הוא לא רלוונטי."
אם רוצים להגן במהירות על מטרות נקודתיות, אפשר להשתמש בפָלַנקְס - מערכת תותחים המאתרת טילים ויורה עליהם במהירות פגזים רבים
"הדבר הכי מטעה הוא המחיר לירייה. אין זה הוגן להציג טיעון כזה כשאנשים בסכנת חיים. הסיפור שמחיר של ירייה (בלייזר) זול הוא חצי אמת. כדי שתירה ירייה שעולה 3,000 דולר, למעשה צריך להשקיע כמה מאות מיליוני דולרים כדי שתהיה לך מערכת. לעומת זאת, טילים הם פגזים יקרים עם תותח זול. כשעושים את החישוב הכולל של הצבה בשטח, המחיר של חיסול מטרות באמצעות טילים זול יותר מאשר לייזר מבוסס נאוטילוס".
"לפני שניגשנו לפיתוח החץ, עשינו מחקר כדי לקבוע לאיזו טכנולוגית הגנה להיכנס. חשבנו גם על הלייזר, אבל המחיר של הגנה על קמ"ר בלייזר גבוה בהרבה, מכיוון שמדובר בהשקעה גבוהה ובאזורים קטנים יחסית; לעומת זאת סוללת טילים יכולה לכסות גזרה של עשרות קילומטרים".
"אם רוצים להגן במהירות על מטרות נקודתיות, אפשר להשתמש בפָלַנקְס - מערכת תותחים המאתרת טילים ויורה עליהם במהירות פגזים רבים. בארצות הברית מייצרים את הפלנקס בקצב של מערכת אחת לשבוע כדי להגן על הכוחות האמריקנים בעיראק", מסכם רובין.
נזק אסטרטגי
"תהא אשר תהא הטכנולוגיה להגנה מפני טילים, למקבלי ההחלטות בישראל אין מודעות לצורך בהגנה כזו." כך אומר האלוף במילואים הרצל בודינגר, מפקד חיל האוויר לשעבר, המשמש כיו"ר עי"ט. "בשנים הבאות", מוסיף בודינגר, "ימשיך כל שטח מדינת ישראל להיות חשוף לתקיפה באמצעות טילים מכל הסוגים: החל מקסאמים קטנים ופשוטים, דרך טילים בינוניים וגדולים שמגיעים מסוריה למרחק של מאות קילומטרים, ועד כאלה שיגיעו מאזור רחוק מאוד".
"משנת 1948 ועד היום לא הצליחו מדינות העימות לתקוף את העורף הישראלי מהאוויר. התקיפה האחרונה היתה המתקפה של חיל האוויר המצרי על תל אביב ב-15 במאי 1948. מאז, המתקפות נמנעו משום שחיל האוויר הצליח להגן על שמי המדינה באמצעות מטוסים. אם כן, הפתרון של אויבינו להשתמש בטילים מוצלח מבחינתם".
"התפישה שהיתה קיימת עד לאחרונה, שלפיה ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, עדיין נכונה עקרונית. אבל הסטת מרכז הכובד לכיוון מערכות הגנה אקטיביות נגד טילים הפכה לחיונית. כאמור, עד היום מנעו מטוסי קרב את הפצצת ישראל מהאוויר, אך פגיעת טילים בעורף מעלה את הצורך הדחוף באמצעי התגוננות אחרים. מלבד הפגיעה בחיי אדם, הטילים גורמים לנזק אסטרטגי. פגיעה בתשתיות האסטרטגיות של מדינה קטנה ומתקדמת כישראל עלולה לגרום לה נזקים בטווח הקצר ובטווח הארוך".
"הדאגה שלי היא שכאשר נגיע לכמה שנים טובות של רגיעה, התקציבים שמושקעים כרגע במערכות מהסוג הזה יוסטו, ואם כאשר נזדקק להן חלילה, מערכות אלה לא יהיו כדי לסייע.
אם היו ממשיכים בפרויקט נאוטילוס, אזי יש להניח שהיו פה הרבה מערכות כאלה בצפון ובדרום, והן היו שומטות את השטיח מתחת לרעיון של האויב שהוא הצליח להשיג איזשהו נשק אסטרטגי שגורם לנו נזקים בלתי נסבלים בחיי אדם וברכוש. מותר להניח שאם זה היה קורה, אולי הם היו שוקלים אחרת את התקיפות שלהם. הם חושבים שיש להם פתרון קסם, ועובדתית יש להם את זה. לכן אני והעמותה שאני היו"ר שלה צריכים לדאוג שזה לא יקרה פעם נוספת".
לייזר לצד טילים נגד טילים
"אני בעד סיום של פיתוח מערכות. אם החליטו לפתח את כיפת ברזל, שימשיכו, כדי שלא יקרה דבר דומה למה שקרה לנאוטילוס. עם זאת, איני סבור שצריך ללכת רק בכיוון אחד, משום שאין לאף אחת מהמערכות יכולת מלאה להגן עלינו. יש צורך לשלב את הפלנקס, מערכת טילים נגד טילים (מכיפת ברזל ועד החץ), ולהמשיך בפיתוח טכנולוגיית הלייזר שאין שום סיבה שנפגר בה".
בודינגר מציע לשלב תותח לייזר במערכת כיפת ברזל משום שתותח כזה יכול להשתמש באותן תשתיות כגון מכ"ם, מערכת בקרת אש, מערכת תקשורת ועוד, ולהחליט באיזו מערכת להשתמש מול כל טיל בכל רגע נתון בהתאם לתנאי מזג האוויר, ומסכם:
"הלוואי שייחתם בקרוב הסכם טוב, שיכבדו אותו ושיהיו כמה שנים שקטות. אך מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה כלכלית קשה, החשש הוא שיגידו שצריך להסיט את מרכז הכובד ולבנות קווי רכבת ומתקני התפלת מים. אסור שכל אלה יבואו על חשבון הפחתת המאמץ הביטחוני. לצערנו לפנינו שעות קשות."
הכתבה הופיעה בגליון מארס 2009 בכתב העת גלילאו.
הכתבה באתר.
אתר הידען. |
ראשי
צ'אט
18-04-2009, 04:47
מצב כלאיים
