יצאתי לבקשתו של ארדיכל לזרוע רעפים וקצרתי סופה.

ראשית אומר כי כתבה על תעשיית הרעפים בארץ פורסמה בעבר [שוב - קתדרה או עת מול] ועוד נניח עליה את היד. לבינתיים - מתוך 'זמנים' עולה כי היה הגיון מסוים או ניתן למצוא הגיון מסוים בחדירת הרעפים עם תחילת בנית המושבות. חורף 1874, 'קו פרשת המים' בין בניית שכונות שמחוף לחומה וראשית התישבות הטמפלרים לבין הגגות האדומים המשוועים לשלג..

וכך כותב גיל גורדון ב'זמנים' http://lib.israel.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16445

בשלהי שנת 1874 פגע גל קור חסר-תקדים באגן המזרחי של הים התיכון. שלג על כביש ביירות-דמשק הגיע לעומק 50 רגל, דמשק נותקה מהים, וגם מהסואץ נמסר על ירידת שלג, תופעה חידתית בשביל המקומיים. בארץ ישראל לבשו האירועים ממדים של אסון טבע, כאשר במשך חמישה חודשים רצופים פגעו גשמים כבדים, ברד, כפור, רוחות עזות וסופות שלגים באזור ההר. דרך ירושלים-יפו, הנתיב המודרני היחיד בארץ, נחרבה ברובה בהצפות, ירושלים נותקה מן העורף החקלאי והתפתח בה מחסור במזון ובפחם לחימום. אנשים בכפר ההררי חלו, חיות בית מתו וזריעות חורף בוטלו. בשפלה הוצפו שדות ושתילים נרקבו. דרך ירושלים, מול מקווה ישראל, נעלמה מתחת למים, המושבה הטמפלרית שרונה נותקה מיפו ורבים מאנשיה אושפזו. אברהם משה לונץ, חוקר ארץ ישראל, סיקר אז את תופעת השלגים בתולדות האזור וכתב שרק בשנים 1794 ו- 1798 הייתה תופעה דומה. מיומני מיסיונרים ששהו באזור עד סוף העידן העות'מאני עולה, כי היה זה החורף הקשה של המאה. נזקים עצומים נגרמו לרכוש: בירושלים התמוטטו עשרות בתים, מאות נסדקו בשל עומס השלג, ואלו ששרדו – סבלו מרטיבות וחדירת מים. מכתבי מצוקה לגיוס תרומות לשיקום שוגרו מכל רחבי הארץ לאירופה.

לירושלים הגיעו הרעפים אך מעט לאחר חורף 1874. גג-רעפים בולט ראשון מול החומות היה של הכנסייה הפרוטסטנטית הערבית הקטנה סנט פול (ברחוב הנביאים בימינו). בראשית שנות השמונים הפכו רעפים צרפתיים, קשורים למרישי-ברזל, למאפיין של הבנייה המוסדית האירופית. גם יהודים הצטרפו למגמה זו: יזמי מאה שערים, למשל, כיסו עד שנת 1881 את כיפתו הדולפת של בית-המדרש המרכזי בשכונה ברעפים, בסיוע תרומה נדיבה מחו"ל. שיטת כיסוי גגות האבן במעטה רעפים החלה להיות נפוצה בהדרגה בציבור, וגם נמצא להם מקום בכיסוי מבני שירות קטנים כמטבחים ובתי-שימוש בחצרות של שכונות חדשות. בשנות השמונים החלו נוסעים לדווח שעיר הקודש מאבדת באיטיות את חזותה האוריינטלית.

החורף של שנת 1874, אירוע מכונן בתולדות האדריכלות של ארץ ישראל, יצר ביקוש רב לרעפי חרס.

מי יוסיף ויחכימנו בדבר אותו חורף? מדוע עיני נוצצות כאשר אני מדמיין חורף שכזה כשהוא שב אלינו?

אני לא בטוחה לגבי החורף של 1874 אבל מה שבטוח הוא שהרעפים חדרו לארץ במהירות וביעילות.
רק סיפור אחד - קצת מוקדם לאותוחורף, אבל לא בהרבה - על בית העם של הטמפלרים בחיפה. הוא הוקם כאחד המבנים הראשונים שנבנו עם הגעתם לארץ. עד ראשית שנות השבעים כבר עמד על מכונו והיה המבנה המרכזי שלהמושבה. ככזה - ובהתאם לרוח הטמפלרית שניסתה ליצור 'מסיון לדוגמא' להבדיל ממסיונים אחרים, הניחו שהמבנה צריך לשקף את א"י ואת המקום ולכן בנו עם גג שטוח ושיניות יחד עם מגדל פעמונים קטנטן. יותר מיתקן פעמון. ואז חורף ראשון וחורף שני - ואולי אפילו בחורף של שנת 1874, והגג עם השיניות הוחלף בגג רעפים - מסיבות פרגמטיות. הגשם, החילחול, התחזוק של הגג הוא לא פשוט וכו'.
מאז ועד היום קוראים למושבה הגרמנית בחיפה - מושבת הגגות האדומים.
וזה עוד לפני שהברון או עושי דברו חשבו על מרסי ....

ואם תרצה, יש כאן דיפוזיה של רעיונות ואופנות - כשבאו אנשי הברון לארץ הם לא פעלו בחלל ריק.
היו להם מספר מודלים לחיקוי. הם לקחו את הבנאים הטמפלרים בחלק מהמקומות, השתמשו במכשור ובטכניקות ובחומרים וכו' - אבל היצירה שלהם - המושבה, בכל זאת הייתה משהו חדש לחלוטין שלא היה כמוהו לפני כן בארץ.

כאשר בנו הטמפלרים את שרונה, הם שכרו פועלים מהכפר הערבי סלמה.
אלה גילו מהר מאוד את יתרון הרעפים, וחליפו במשך הזמן את רוב הגגות בכפרם לגגות רעפים.
מאז כונה כפר סלמה בפי הטמפלרים "Neu Sarona".
היה זה ללא ספק הכפר הערבי היחידי בארץ עם גגות רעפים.

שכונת גגות אדומים בנוה שאנן (על צלע ההר דרומית לדרך חנקין ותחומה ע"י הרחובות אינטרנציונל וקומוי)

אני יודע שתמונה אחת שווה 1000 מילים אבל אין לי כרגע .

גם לי זכור מאמר אודות הרעף בנוף ארץ ישראל. היה זה בעת מול ישן, שגנוז אצלי היכנשהו. פרט מעניין הזכור לי: רעפים היוו מטען מייצב מועדף על מפעילי הספינות של שלהי המאה ה19,על מנת להשיג שוקע מספיק לספינה ריקה ממטען, היה צורך להטעינה במשהו כבד כגון חול או אבנים. עם המעבר לייצור סידרתי של רעפים, זכו אלה להיות המטען.ייתכן,אינני יודע, שהדבר הוזיל את המוצר והפכו למועדף על הבונים.

בעבר באמת היתה מיוחדת ונבדלת מסביבתה כמו אחותה שיכון שחר לימים זכתה בפי אנשי נדל"ן לכינוי "הגגות האדומים"
אולם נראה לי שזו תקופה לגמרי אחרת וסוג שונה לחלוטין של רעפים.

חזרתי לפני שעה קלה מהדרכת סיור במוצא וסביבתה
ובין שאר הנושאים שעלו היום על הפרק היה מפעלו של יחיאל מיכל פינס ושותפתיו עם "קרן מזכרת מנטיפיורי " ולאחר מכן עם ילין
אך בשנת 1882 סגר בשל הבנה לקויה של התאמת הכלים והקדרים לעבודה בחמר וכן עקשנותו הבלתי מתפשרת של יחיאל מיכל פינס
בהמשך בנושא הקדרות והרעפים בארץ היו אלו "בית היתומים הסורי " של שנלר
אך מכיוון שהמקלחת קוראת לי אשאיר אותך לחפש את מאמרו של גיל גורדון

שמוליק -מורה דרך

אופ'ס לפעמים הראש לא עובד ...
טעות טועים טעיתי
כשקוראים בניחותא אני מבין שישראלה ציטט/ה את מאמרו של גיל גורדון
מתנצל על פחז כמים

שמוליק -מורה דרך

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

מידיעותי הדלות.
באזורנו בתקופת בית ראשון ושני הגגות נבנו מענפים שסודרו בצפיפות על קורות ועליהם נוצק בוץ\טיט.
לפני הגעת הרעפים הגגות נוצקו ככיפות עם כדי חרס ריקים (הורדת המשקל) וטיט.

באיזורים אחרים בקש, עד היום תמצא בתים כאלה ברחבי בריטניה.