לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 02-05-2009, 17:58
  G_Zhukov G_Zhukov אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
זיכרונותיו של מיקי עוז מאביו, אוטו הוזמאייר, עמו נכלא במחנה המעצר התל אביבי

זיכרונותיו של מיקי עוז מאביו, אוטו הוזמאייר, עמו נכלא במחנה המעצר התל אביבי

כשהנאצים עלו לשלטון, ארז הקצין אוטו הוזמאייר מזוודה ונסע עם אשתו היהודייה לפלשתינה, לנהל את הפרדס של משפחתה. ב-1940 כלאו אותו הבריטים בשרונה עם בנו הקטן, משום שנחשב לנתין של מדינת אויב. הבן, מיקי עוז, מספר עכשיו על אבא שעשה קריירה מחתרתית בשירות ההגנה, התאבד ב-1957 ונקבר למרות הכל בטקס יהודי

מאת ניר מן

מיכאל (מיקי) עוז לא ישכח לעולם את הערב בשנת 40', בהיותו ילד בן ארבע. "שמעתי קולות רמים בוקעים מחוץ לבית הורי המבודד בלב פרדסי גן חיים", הוא מספר. "הסתכלתי דרך תריסי 'ארון האוויר' שבקיר המטבח וראיתי שלושה שוטרים בריטים במדים שבאו לעצור את אבי, אוטו הוזמאייר. אבא, שלא היה יהודי, מעולם לא הסתיר את זהותו והתגאה בעברו כקצין בצבא הגרמני. השוטרים הודיעו לו שמתוקף היותו בעבר קצין בצבא האויב הוא נלקח למחנה המעצר בשרונה. אמי היתה אז בהריון עם אחותי ואני נלקחתי עם אבא למעצר".

שנה קודם לכן, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הפכה המושבה הגרמנית - היום הקריה בתל אביב - למחנה מעצר לטמפלרים (מתיישבים ממוצא גרמני) ולתושבים בעלי נתינות גרמנית. "הורי מעולם לא הסבירו לי מדוע הם החליטו לשלוח אותי עם אבא, ואני אף פעם לא שאלתי", אומר עוז. "היינו עצורים בחדר עם עציר נוסף בקצה המזרחי של שרונה, מעל דרך פתח תקוה (כיום, דרך בגין), במחנה עם מגדלי שמירה וגדרות תיל. היינו מבודדים ומנותקים מהטמפלרים, כי הם החרימו את אבא והתנכלו לו. בעיניהם הוא היה בוגד - קצין גרמני שנשוי ליהודייה וחי עם היהודים. הטמפלרים, שהיו נאצים אדוקים, שנאו אותו והוא שנא אותם. הם ניסו להתנקם בו וזכורים לי עימותים חריפים איתם, כולל מהלומות נמרצות שאבא היכה פעם".

איך הסתדרת שם?

"למרבה הפרדוקס תקופת המעצר זכורה לי כתקופה נהדרת. זו היתה השנה היחידה בחיי שהיה לי מאה אחוז אבא, עשרים וארבע שעות ביממה. הוא טיפל בי במסירות רבה וגילף לי צעצועים מענפי אקליפטוס. בשרונה אבא לימד אותי את שירי הצבא הגרמני ממלחמת העולם הראשונה שהיו ברוח 'אנחנו מגינים על הקייזר'. כעבור כשנה שוחררתי, ואבא שוחרר כמה חודשים לאחר מכן בהתערבותו האישית של אליהו גולומב, ראש ההגנה. ב-42' חזר אבא לעבודתו בפרדס ולעסקי ה-TTG".

מה זה TTG?

"תלחס טיזי געשעפטן (עסקי נשק לי בתחת). זה היה שם הקוד לפעילות המחתרתית במחסני הנשק הקבורים בשטח. לאבי היה מאוזר ענק כמו של טרומפלדור, שנרתיק העץ הופך לקת האקדח. היו לו הרבה כלי נשק בבית, כולל שני רובים איטלקיים מצ'וקמקים שקיבלנו מהבריטים להגנה עצמית. שאלתי אותו פעם אם הוא לא פחד, והוא לא הבין את השאלה".

גאוות הקצין הפרוסי

אוטו הוזמאייר נולד ב-1897 בעיר האלה בפרוסיה. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הקיסרי ונשלח לחזית הצרפתית. הוזמאייר עבר קורס קצינים ולאחר מכן נפצע בחזית הארדנים. מפציעה זו נותרה נכות קלה בזרועו, שהגבילה את תנועת ידו עד אחרית חייו. על הצטיינותו בשדה הקרב עוטר במדליית צלב הברזל, ובתום המלחמה המשיך בשירותו הצבאי ברפובליקת ויימאר. את אדית, מי שהיתה לאשתו, הכיר כשבא לנחם אבלים בבית הוריה בברלין. אחיה, הקצין ולטר בובריקר, שנהרג במלחמה, היה חברו הטוב ביותר.

משפחת בובריקר היתה משפחה יהודית שהיגרה מהעיירה בויברקה בגליציה לברלין והתערתה באליטה החדשה שהחלה להתהוות בגרמניה. הוזמאייר ואדית נישאו ב-1928 והתגוררו בברלין. "מינויו של היטלר לקנצלר בינואר 1933 השפיל את גאוות הקצין הפרוסי שפעמה באבי", מספר עוז. "הוא הודיע לאמי: 'עם הפרפלוכטר (מזוהם) קורפורל הזה אני לא נשאר פה!' אמא עבדה בתנועת הנוער הציונית בלאו-וייס (כחול-לבן) והציעה להגר לפלשתינה. אבא, שלא ידע על הארץ דבר וחצי דבר, הסכים. כעבור חודש, בפברואר 1933, עלו הורי ארצה והתיישבו בפתח תקוה. כעבור זמן קצר נקרא אבא לנהל את הפרדס הגדול בגן חיים שליד רעננה, שהשתרע על שטח של כאלף דונם. הפרדס היה שייך לחברת 'אנגלו-סוויס פלנטיישן' ובובריקר, הדוד של אמי, היה אחד משלושת השותפים בחברה".

איפה גרו הוריך?

"הם עברו להתגורר בפרדס גן חיים, שבו גרו שש משפחות נוספות. מקצין פרוסי הפך אבא לפרדסן הפותח תעלות השקיה בטורייה, חופר גומות, מסייד גזעים ומנהל קטיף תפוזים ואשכוליות. אני נולדתי ב-1936 בפרדס גן חיים, וגדלתי עם תרנגולות ועזים בחצר. באופן טבעי הפך אבא לרכז הביטחון בישוב הקטן ולממונה על אימפריית הסליקים של ההגנה, שהוקמה בשנות המרד הערבי בלב הפרדסים. היתה שם חלקת תפוזים קטנה בבעלות יהושע חנקין, שגם בה אבא חפר סליק גדול. חנקין העריך מאוד את אבא ונתן לו ספרים במתנה.

"למרות הבידוד בפרדס והכיתור בכפרים ערביים שמרו הורי על יחסיהם עם העולם החיצוני. ארתור רופין היה חבר קרוב של אבא מגרמניה והקשר ההדוק איתו נמשך כל השנים".

ערב מלחמת העולם השנייה שבה המציאות והתדפקה על דלת המשפחה. "אלזה רנפלד, אחותה של אמי, התחתנה אף היא עם גוי גרמני. שניהם היו רופאים בעלי קליניקה יוקרתית בברלין וב-1939 באו לביקור. אבי התחנן לפניהם שיישארו בארץ, אבל הם סירבו. 'אנחנו (היהודים) האינטלקטואלים של אירופה', טענה הדודה אלזה, 'ודבר לא יאונה לנו'. אבא, שכל חייו נשם את הצבא, אמר לה: 'יה, את באה מהאקדמיה, אבל אני בא מהצבא. את אל תספרי לי מה הולך להיות שם. אם הם יבואו אלייך', אמר ומיד תיקן, 'כאשר הם יבואו אלייך, שום תואר אקדמי לא יעזור לך'.

"לפני הפלגתם מנמל יפו אבא אמר להם שבשעת המעצר יגידו שהם גיסיו של מאיור אוטו הוזמאייר וידרשו להתקשר לגרוס-אדמירל היינריך קנאריס. קנאריס היה חברו הטוב של אבא מקורס קצינים (לימים הוא התבדח שהם הכירו בבה"ד 1). ואכן, כשפרצו סוכני הגסטפו לביתם הם דרשו להתקשר לקנאריס. בהתערבותו הם הועלו על רכבת לילה צבאית ונשלחו לשווייץ. בגלויה לאמא כתבה אלזה: 'עשינו מה שאמרתם לנו, והלילה הגענו ברכבת לז'נווה'".

קנאריס, שפיקד על המודיעין הצבאי, פעל בחשאי נגד היטלר, הודח בפברואר 44' והוצא להורג חודש לפני תום המלחמה. "כאשר נודע על כך לאבא הוא פרץ בבכי מר", מספר עוז. "הייתי אז ילד וזו היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שראיתי אותו בוכה".

הפינוי לכפר סבא

שנת המעצר במחנה שרונה לא הותירה צלקת כלשהי בנפשו של עוז והיתה מעין פרוזדור מחשל למציאות הביטחונית שהטביעה חותם בחייו. בשנות המאבק המזוין בבריטים הוטמן מחסן נשק אדיר בפרדסי גן חיים, ומרתף בית האריזה הפך למפעל הגדול ביותר של ההגנה לייצור תחמושת ונקרא "מכון דוד". בבית האריזה הוחזקו כמאה ארגזי לימונים כל הקיץ, וכל אימת שהתקבלה התראה על חיפושים של הבריטים, הועלו יצרני הכדורים מהמרתף לסחוט את הלימונים המיובשים (מכאן הכינוי המחתרתי של המקום "בית-חרושת למיץ").

"כילדים ידענו שבית החרושת והסליקים הרבים בפרדס הם הסוד הכי כמוס של ההגנה", אומר עוז. "יום אחד, בהיותי בן עשר הלכתי עם חברי וראינו קבוצת צעירים חמושים בטומיגנים בפרדס. שאלנו אותם אם הם מהפלמ"ח, ובתגובה הם נבהלו ושאלו אם יש פלמ"חניקים בפרדס. ענינו להם שהפלמ"ח כבר עזב את השטח והם נרגעו".

למה הם נלחצו?

"מפני שאלה היו ימי הסזון. סיפרתי על כך לאבא שהבין מיד במה מדובר. הוא יצא במהירות להזעיק כוחות לסילוקם. 'הפורשים' לא היו בסוד ממלכת הנשק שהוסתרה ברחבי הפרדס ואבא ידע שפעולה שלהם עלולה להמיט חורבן על עתודות התחמושת המטכ"ליות. אלא שלפני שהגיע לטלפון ב'נוקטה' (ה'נקודה') נשמעו מטחי יריות מהפרדס. ממארב הלח"י נהרגו שבעה אנגלים וכוחות עצומים הוזעקו לסריקות בפרדס. למזלנו, כוחות הסריקה היו אוסטרלים שאהדו את הישוב העברי. אבא אמר שאם היו מקפיצים את ה'כלניות' (חיילי הדיוויזיה המוצנחת השישית), היה הולך עלינו".

בכך הסתיימו ימי המאבק?

"מה פתאום. ביום הכרזת העצמאות נפתחה התקפה ערבית קשה על קיבוץ רמת הכובש. שמענו את רעמי התותחים והתקבלה פקודת התפנות. אבא הוביל את המשפחות המבודדות במסע לילי מפרדס גן חיים לכפר סבא. ב-14 במאי 48' אני הייתי פליט פלשתיני. הלכנו בטור עורפי בשבילי מסתור בפרדסים, כשאבא מפלס את הדרך ברובה ציד בלגי קצוץ קנה. הגענו לנקודת מפגש על הכביש, שבה נעצרה שיירת מכוניות במחסום. מישהו בא לקרוא לאבא אל ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, שנסע לחזית במכונית פורד שחורה. לאחר שלושה ימי גלות בשכונת אליעזר בכפר סבא חזרנו לביתנו".

אחד מל"ו צדיקים

שנות נעוריו של עוז עמדו בסימן משיכה עזה לעולם הגדול. "הצטרפתי ל'מחנות העולים' ובגיל אחת-עשרה גנבתי משאית מק מבית האריזה כדי לנסוע לפעולה ברמות השבים. כשחזרתי זו היתה הפעם היחידה בחיי שאבא החטיף לי מכות רצח. בסוף כיתה י"א יצאתי להכשרה בקיבוץ חפציבה וב-54' התגייסתי לצנחנים. אחד הרגעים הכי מאושרים של אבא היה כשהופעתי יום אחד בבית האריזה עם טומיגן על כתפי. אבא התפוצץ מגאווה. כשהשתתפתי בפעולות התגמול כלוחם, מ"כ ומ"מ בפלוגתו של מוטה גור, הוא ראה בי את התגשמות חלומותיו".

במלחמת סיני צנח עוז במיתלה והוא מהמעטים בתולדות צה"ל שזכה לענוד כנפי צנחן על רקע אדום.

מה היה סופו של אביך?

"בשנות מלחמת העולם השנייה ספג ענף ההדרים מכה אנושה בגלל הפסקת היצוא. בובריקר, שחי בשווייץ ונדד לאורוגוואי, הבטיח לאבא שאם יצליח לשמור על הפרדס, הוא יקבל חלק ממנו. אבא השקיע את כל כספו להצלת הפרדס, חרף ההפסדים הידועים מראש (קטפנו את התפוזים לאדמה). כעבור שנים התנכר בובריקר להבטחתו וב-57' הוא מכר את הפרדס. אבא נותר בחוסר כל - ללא הכסף, ללא הפרדס וללא עבודה. מתוך התחשבות סידרו לו חבריו מגן חיים עבודת פקידות בפרדס אחר, אבל אבא לא היה מסוגל לשאת את העלבון. הוא חיכה עד לשחרורי מהצבא, כדי שאוכל לטפל באמא ובאחותי הצעירה, ואז התאבד בירייה בראשו".

איפה הוא קבור?

"לפני ההלוויה בא לביתנו הפרדסן יהודה אלטשולר, חברו הטוב של אבא מההגנה. אלטשולר, מראשי הציבור הדתי בשרון, התעניין היכן בדעתנו לקבור אותו. מכיוון שאבא לא היה יהודי, התכוונו לקבור אותו בבית העלמין הנוצרי ביפו. בערב שב אלטשולר לביתנו והודיע שאבא ייקבר בטקס יהודי מלא בבית העלמין בשדה ורבורג. למחרת נערכה הלוויה יהודית במעמד רבנים, ראשי הציבור וההגנה. בתום ה'שבעה' שאלתי אותו: 'אלטשולר, אתה הרי דתי מחמיר, ואתה יודע שאבא לא היה יהודי. איזה תרגיל עשית?' הוא ענה: 'מה אתה מדבר, הוצאנו פסק הלכה שאבא שלך הוא למ"ד-ו"וניק'. שאלתי מי הוציא את פסק ההלכה והוא ענה - הרבנות! אמי אמרה שזה היה הדבר הכי טוב שהארץ הזאת היתה יכולה לעשות למענו".

משפחת הוזמאייר עקרה מגן חיים לכפר סבא. מיקי שינה את שם משפחתו לעוז ועם ניצה אשתו הם הקימו את ביתם והולידו שני בנים ושתי בנות. שנים רבות עסק בפרויקטים גדולים של קבלנות עפר ובנייה בסיני (שדה עציון, מלון בקעת הירח, מחנות צה"ל) ובדרום הר חברון (מעון, זיף וכרמל). "יום אחד, בספטמבר 81', לאחר העבודה חזרתי הביתה וראיתי ארבע (מכוניות) רנו-סמ"טים (סגן מפקד טייסת) בפתח ביתי. חטפתי דפיקה בלב. שאלתי מיד 'חי או מת?' והשנייה היתה 'במטוס או באופנוע?' בני הבכור, אייל עוז, שהיה בן 21 וסיים בדיוק אז את שירותו הסדיר כטייס קרבי, קנה אופנוע בכסף שהתחיל לקבל משירות הקבע. פחדתי נורא מהאופנוע הזה וסיכמתי עם אייל שימכור אותו. אייל וחברו הטייס רוני הרץ נהרגו בתאונת דרכים, ומאז..."

הכבוד הכי גדול

עוז שמר על קשר עם בני משפחת אביו בגרמניה. "בחתונת בני הצעיר, גל עוז, לפני כמה שנים, ביקר לראשונה בארץ בן-דודי הגרמני, קלאוס הוזמאייר, מהעיר אסן. הוא לא ידע דבר על השואה. הוא שאל אותי למה אבי היגר ב-1933 לפלשתינה, 'הרי הוא לא היה יהודי, לא היה חסר לו דבר, והוא היה קצין בצבא הגרמני, שזה היה הכבוד הכי גדול'. עניתי לו: 'אף פעם אל תשאל יהודי למה עזבת את גרמניה'. הוא יצא בטיול מאורגן ל'יד ושם' וחזר משם מזועזע". *

ספרו של ד"ר ניר מן, "שרונה בשנות המאבק 1939-1948", יוצא עכשיו לאור בהוצאת יד בן צבי

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1081934.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir
Humphrey Appleby


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 19:05

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר