 |
02-11-2009, 19:00
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 04.11.07
הודעות: 365
|
|
|
התקווה (לכבוד 2 בנובמבר)
אני מביא קטע ממאמר שפורסם באתר "חדרי חרדים" על מוצאות התקווה
מודה , רק היום התוועדתי לאתר זה בעקבות ראיון של ירון דקל
ה'תקווה' מתנפצת בפנים
היום הוא ה-2 בנובמבר - יום 'הכרזת בלפור', היום שבו חתם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, על מסמך תמיכה של בריטניה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל.
לא מצאנו באף אחד מהעיתונות ה'פטריוטית', המטיפה לנו מוסר 'ציוני' בריטואל קבוע, כל אזכור ל'תאריך ההסטורי' הזה, שהתרחש לפני 82 שנים. רק הכתבת אסתי פרז, שהגישה הבוקר ב-5 את תוכנית סקירת העיתונות היומית המשודרת ברשת ב', דלתה אותו מלוח השנה הביתי שלה והזכירה אותו, כלאחר יד, יחד עם התאריך העברי, ט"ו במרחשון, שבו יש ציוני דרך באמת משמעותיים בחיי האומה, כמו הקטרת ירבעם בן-נבט, יום ההילולא של רבי לייב בעל היסורים, יום הסתלקותו של החזון איש זצ"ל, וערב יום פטירתו של בעל האבי עזרי זצ"ל.
אז למה בכל זאת מצאנו אנחנו לנכון להזכיר את בלפור כאן? כי בגלל התעלמות התקשורת, כמעט ופספסנו הזדמנות, שאנו מחכים לה כבר זו תקופה, ורק אסתי פרז מנעה מאיתנו ברגע האחרון את ההחמצה הגדולה.
לפני כמה שבועות, פרסמה ד"ר אסתרית בלצן מחקר מקיף על גלגולי ההמנון שאימצה לעצמה המדינה שלנו, שהקמתה התאפשרה בעקבות הצהרת אותו בלפור. המתנו בסבלנות רבה לפרסם את עיקרי המחקר והנה בא היום הדבר לידינו.
ד"ר בלצן, אוטוריטה בתחום המוסיקה, הפסיכולוגיה והפדגוגיה, עבדה 8 שנים על המחקר שלה, שאין לחלוק על היקפו ואין ספק שהוא מרתק. היא פרסמה אותו גם בספר שאליו מצורפים שני דיסקים להאזנה, המאשרים את התיאוריה שלה.
מחקרה הפך מיד לאישו תקשורתי כלל-ישראלי, כשלא היה כמעט כלי תקשורת שלא מצא לנכון לראיין אותה בחביבות ובהערכה, ושר החינוך, גדעון סער, מיהר לאמץ את המחקר כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים. עדיין לא נקבע על חשבון מה יבוא השיעור הזה, במקום תנ"ך או תלמוד, אבל אם יש ה'תקווה' למדינת ישראל, צריכה להיות גם תקווה שלנושא חשוב זה של איך נוצרה ה'תקווה' הגדולה שלנו ימצא זמן ראוי להילמד במסגרת, גם במסגרת יום הלימודים הקצר והמרוקן מתוכן של ילדי ישראל.
אולי כ'אינטרמצו' ברווח שנוצר בין השיעורים המועברים תחת הכותרת 'לא לאלימות', אחרי שה'לא' נשמט מהם...
בכל מה שנוגע למילות ההמנון הלאומי שלנו מגלה ד"ר בלצן במחקרה שלעומת מה שחשבנו, רק חמש שורות ממנו חוברו על-ידי אותו 'טיפוס' שאינו שנוי במחלוקת - נפתלי צבי(הרץ) אימבר שמו, שתקוותו היותר גדולה בכל בוקר היתה למצוא את בקבוק ה'קוניאק' הראשון. הגילוי הזה של ד"ר בלצן, דווקא מתקן משהו בהרגשה הלא טובה שליוותה אותנו כל הזמן שהנה ה'תקווה' הגדולה של העם היהודי בארצו נשענת על אדם שכל מכריו ידעו שאין לו תקווה. אז הוא שרבט 5 שורות! לא נורא!
אבל המנגינה, זה כבר עניין אחר.
עד עתה השלנו את עצמנו שהיא מבטאת 'קולטורה מתקדמת', ומתבססת על היצירה 'מולדובה' של סמטנה - שם של מלחין ששמו בהטיה יהודית יכול להזכיר למי שרוצה בכך כיח, ליחה ורוק, ולמי שרוצה 'שמנת'. פלורליזם במיטיבו.
אך לא. בלצן מטהרת את העם הישראלי במחקרה מביצוע המעשה המכוער של 'גניבה מוסיקלית' ממלחין צ'כי והיא מאשימה דווקא אותו באותה גניבה.
מגיע לו!
אז איך בכל זאת נוצרה המנגינה? את סיפור הקטע הראשון מייחסת בלצן לתפילת טל בנוסח יהודי ספרד של שנות האינקוויזיציה, לפני כ-700 שנה. המנגינה הזו התגלגלה עמם לאיטליה, משם לווינה, אל הצוענים ברומניה ומשם עשתה עליה לישראל.
מעשה יפה היה להנציח בהמנון הלאומי של מדינת ישראל מנגינה של 'אנוסים' שיש בגילגוליה את סיפור גילגוליו של עם ישראל בגלויות השונות, וללמד את זה בבתי הספר.
אבל החלק השני והעיקרי של הסיפור, גם אם הוא מעניין, הוא יפה הרבה פחות ואפילו מכוער. אולי אין זה מקרה שכמעט בכל פעם שהחוקרת הגיעה אליו הודיע לה המנחה בתוכנית שאירחה אותה בתקשורת שתם זמנה.
רק פעם אחת, בתוכנית רדיו ששודרה ביום ששי אחר הצהרים, היא הצליחה להבליח אותו לשידור, וגם במחקרה-ספרה, הוא כמובן מופיע.
ד"ר בלצן טוענת שבתקופה שלפני הקמת המדינה הגיע לכאן אדם, ששמו נשמט מזיכרוננו, במטוס קרב בריטי, הציג עצמו כמוסיקאי, וביקש להקים ולנצח על תזמורת פילהרמונית-יהודית. הדבר ניתן לו. לימים, לאחר קום המדינה, כשכבר היה לו מעמד בתחום ה'מוסיקה', הוא התעניין לדעת האם יש כבר למדינת ישראל הימנון? נאמר לו שיש לה רק חלק מהמנון, 'תפילת טל' של אנוסי ספרד, אך ההשלמה העיקרית חסרה עדיין.
האיש לקח את הפרויקט ברצינות. בתוך זמן לא רב הוא הוסיף לקטע המוסיקלי הראשון של, העדין והרגוע, את המנגינה עם האקורדים הכבדים, שמוכרים לכולנו מהקשת המצלתיים אדירי המימדים, אלה שנראים כמו שני מכסי סירי צ'ולנט ענקיים, שתזמורת צה"ל מגייסת חייל בעל שרירים חזקים במיוחד, כדי להכות אותם זה בזה בעת ביצוע ההמנון.
מיד לאחר שסיים להלחין את ההמנון הלאומי, מהחלק - "עוד לא אבדה תקוותנו', והוא התקבל, נעלם האיש, ועקבותיו לא נודעו.
לימים נודע כי הוא נאסר בידי השלטונות האוסטריים. מסתבר שהיה המנצח על התזמורת הממלכתית האוסטרית, שיתף פעולה עם הנאצים והסגיר לידם, בין השאר, את היהודים שהיו חברי התזמורת שבניצוחו.
במדינה שבה 'כאילו' אסור לנגן את יצירותיו של וגנר, הפכה יצירתו של מסגיר נאצי, דוגמת 'איוואן האיום', להימנון לאומי שמושר בכל טקס ממלכתי. מאוד מעניין איך יסבירו זאת לתלמידים בתוכנית הלימודים החדשה המבוססת על מחקרה של ד"ר בלצן.
במוצאי שבת לא נוגנה 'התקווה' באזכרה לרבין שאמורה היתה להיערך בככר הנושאת את שמו. היא נדחתה בגלל הגשם, שהרי יהיה זה לא לעניין לפזם מנגינה שמבוססת בחלקה על 'תפילת טל' של האנוסים, בתוך שלוליות. גם היום לא ישירו אותתה לציון הצהרת בלפור שנשכחה מהם.
עד הפעם הבאה, שלחנו של מסגיר היהודים לנאצים תבוצע כאן, שוב צריך רק להודות על ה'תקווה' הגדולה באמת על שלא שילבו במנגינה הזו גם את ה'אני מאמין' שעמו צעדו אלה שמלחין ה'תקווה' וחבריו שלחו אותם להשמדה למשרפות מתוך אמונה שיום יבוא ושארית ישראל ישוב לארצו. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
