21 שנים עברו. למה בעצם אני כותב עכשיו? אולי כדי לזכור; תוך כדי הכתיבה גיליתי כמה דברים שהזכרון כבר מטעה אותי. אולי כי יש בסיפור הזה איזשהו ענין למי שרוצים להבין איך נראה המבצע ההוא למי שהשתתף בו כחייל פשוט בגזרה לא חמה במיוחד, ואפילו כמה לקחים שעדיין רלבנטיים לצה"ל של היום. ואולי כי הבן שלי כבר הולך וגדל, ובעוד שנתיים וחצי גם הוא כבר אמור להתגייס, ואולי כדאי שגם הוא יוכל לקרוא את זה. ואולי הכל יחד? מה זה חשוב בעצם.
סביר שרבים מהקוראים לא זוכרים את הימים ההם או אפילו לא נולדו, אז כדאי לתת רקע קצרצר. מאז אוקטובר 2000 ישראל התמודדה עם האינתיפאדה השניה. המאפיין הבולט של האינתיפאדה הזו היה פיגועי ההתאבדות – באוטובוסים, בבתי קפה ובכל מקום. באותה תקופה צה"ל והשב"כ לא פעלו בשטחי A, וגדר ההפרדה טרם הוקמה. לא היה מה שימנע מארגוני הטרור לגייס מתאבדים, לצייד אותם ולשלח אותם לערי ישראל. בתחילה היתה ציפיה שהרש"פ תבלום את האלימות. גם לאחר שהיה ברור שזה לא יקרה היה חשש להפעיל את צה"ל לכיבוש מחדש של השטח – הן מבחינה מדינית, והן משום שהערכות שפורסמו דיברו על מחיר של מאות הרוגים שיהיה צורך לשלם בלחימה בשטח העירוני הצפוף. אבל הפיגועים הלכו וגברו, וכשהגיעו לשיא בפיגוע בליל הסדר 2002 במלון "פארק" בנתניה שבו נרצחו 30 ישראלים ממשלת שרון החליטה לפעול.
בימים ההם של 2002 הייתי עדיין סטודנט רווק וגרתי בדירת שותפים. לחג נסעתי עם המשפחה, כמו בכל שנה, לדודים בכפר-סבא. שם תפסה אותי הידיעה על הטבח במלון פארק, אבל לא ידעתי שיש גיוס מילואים ובוודאי לא חשדתי שיגייסו אותנו – מה כבר יש להם לעשות עם טנקיסטים במילואים? בערב – זה היה חמישי בערב – לאחר צאת החג, הדלקתי את הפלאפון. איש לא השאיר לי הודעה שם. חזרנו לבית הורי והדלקנו טלביזיה. הפרשן הבכיר תיאר את הגיוס והדגיש: נקראו רק יחידות מילואים מובחרות, שיודעות לעשות הכל כמו הסדירים ויותר טוב מהם! עכשיו כבר באמת הייתי בטוח שאין מצב שזה כולל אותנו. את השבת ההיא עשיתי בבית ההורים. ליתר בטחון בדקתי בכל זאת במוצ"ש הודעות בדירה, והנה הפתעה – אנחנו בכל זאת בפנים. סדרת טלפונים קצרה הביאה למסקנה שאין הרבה טעם לצאת בלילה אל הימ"ח, אף אחד לא מתכוון לעשות שם כלום עד מחר בבוקר.
למחרת בבוקר עליתי על מדים, נפרדתי מההורים ומהחברה ונסעתי לימ"ח הישן שלנו בבית דראס. נסעתי באוטובוס – אם אתה נוסע למלחמה אין הרבה טעם לקחת את האוטו, לא יהיה לך איפה להחנות אותו שם. כשהגעתי גיליתי שאין הרבה אקשן: הגיוס היה במהלך השבת, ואלה שהגיעו לפני כבר הוציאו את הטנקים מהאחסנה וזיוודו אותם. היו כאלה כמו י', בחור ישיבה שלקח מונית ודהר לבסיס בערב שבת– רק כדי לגלות שרוב מה שהוא יעשה ביום-וחצי הקרוב יהיה לשבת ולהמתין. בסך הכל ההתגייסות היתה מצוינת, עמדנו על למעלה ממאה אחוז ביחס לתקן עם חריג בולט אחד – סגן ת'. ת' היה קצין צעיר, נבון ומורעל שהגיע אלינו שנה וחצי קודם. הקצינים הוותיקים והעייפים של הפלוגה חזו לו גדולות – עוד שנה והיה מתמנה לסמ"פ, אבל לא כך התגלגלו הדברים. חמישה חודשים לפני חומת מגן היינו בתעסוקה בשטחים. התעסוקה היתה שוחקת במיוחד, עם הרבה חיכוך גם עם האוכלוסיה הפלסטינית וגם עם הישראלית, ומי שנשא בעיקר הנטל של החיכוך הזה היה הקצינים. בסופה של אותה תעסוקה החליט ת' שהוא לא מוכן לשרת יותר בשטחים, ובגיוס לחומת מגן הוא מימש את החלטתו. כשהיינו בשטח הוא היה בכלא, ויותר הוא לא חזר אל הפלוגה – המ"פ לא היה מוכן לקבל אותו, הוא שימש תקופה קצרה כע' קמב"ץ של הגדוד ואז נפלט.
בהמשך אותו יום הטנקים עלו על המובילים, אנחנו על האוטובוסים ונסענו לבארותיים. בארותיים מצויה מול טול-כרם, ואכן זה היה היעד שהוגדר לנו. כשהגענו מצאנו מילואימניקים רבים מכל הסוגים והמינים – חי"ר, שריון, הנדסה ומה לא, והרבה בלגן. איכשהו גירדנו כמה מנות קרב והלכנו לישון על סיפוני הטנקים. למחרת העברנו את כל היום פחות או יותר בבטלה – קצת שיפצורים, קצת טל"תים ותאומי כוונות, קצת חיפוש אוכל ושקעים פנויים להטענת הטלפונים. לקראת הערב סוף-סוף קיבלנו את הפקודה. הפלוגה שלנו, פלוגה ג', תתלווה לצנחני מילואים שישתלטו על העיר. פלוגה ב' תתלווה לגדוד אחר של הצנחנים שיכנס למחנה הפליטים טול כרם, הפלוגה השלישית נשלחה עוד יום קודם לגזרה אחרת. בעצם לא נפעל במסגרת פלוגתית או אפילו מחלקתית: כל טנק יצטרף למסגרת כזו או אחרת של צנחנים ויעבוד בשת"פ אך ורק איתם. הצוות שלנו מעולם לא פעל לפני כן כצוות. א' המט"ק הגיע אלינו מפלוגה אחרת שפורקה. הוא כבר היה מילואימניק כמה שנים, אבל עדיין קצת בראש של סדיר, עם המורעלות וההתלהבות אבל גם עם השטויות. מ' הטען היה איתי בפלוגה בסדיר. בחור טוב בסך הכל, גם אם לא מהמורעלים ביותר. א' הנהג היה טרי לגמרי, הוא השתחרר חודשים ספורים לפני כן וזה היה אם איני טועה שירות המילואים הראשון שלו (הוא אפילו לא היה הטרי ביותר – היו שניים-שלושה חבר'ה שהשתחררו מהסדיר שלושה ימים לפני פסח וגויסו בצו 8 אחרי ארבעה ימים באזרחות). ואני, התותחן – באותם ימים כבר הייתי בפלוגה תשע שנים, עוד לא ממש מהוותיקים אבל כבר פז"מ שבהחלט מאפשר להכיר אותך ולדעת מה אתה שווה. העמסנו מנות קרב, שיפצרנו מה שהיה אפשר, ארוחה רצינית לפני היציאה לא קיבלנו (פסח, כזכור) ועלינו לטנקים.
טול כרם מבארותיים, לפני היציאה למבצע
הטנק שלנו לפני היציאה למבצע
יצאנו בלילה, אני חושב שסביב 1:00 התחלנו לנוע ובערך ב-2:00 עברנו מתחת תוואי כביש 6 (שהיה עדיין בהקמה) ונכנסנו לטול-כרם. ההתקדמות היתה אטית מאד; כך היה גם בערים אחרות. צה"ל חשש מאד מצלפים, ממיקוש וממטעני צד. בפועל, בטול-כרם כמו בערים האחרות כמעט לא היתה התנגדות. לא נראתה גם נפש חיה. העיר היתה עיר רפאים, ברחובות המוארים באור צהוב לא היתה שום תנועה של מקומיים. אנחנו התקדמנו עם הצנחנים, סייענו להם בתצפית באמצעי ראיית לילה, אבטחנו אותם כשהם תפסו כל פעם פינת רחוב חדשה, אבל לא אנחנו ולא הם ירינו אף כדור. בתור תותחן החוויה מאד משונה: שדה הראיה של תותחן מצומצם גם כך למעט שרואים באפיסקופ. בשטח עירוני צפוף גם טווחי הראיה מאד קצרים, הרבה מתחת למה שתותחן רגיל לראות, וגם הצידוד בקושי קיים, ואתה יושב בלי שום תמונה מנטלית של ההתרחשויות. בקטעים ארוכים החי"רניקים סורקים איזה בית ואנחנו עומדים וממתינים להם – לא כך דמיינו לעצמנו את המלחמה...
מי שכן דמיין לעצמו את המלחמה היה א' המט"ק. א', כאמור, היה בראש של סדירניק שנחשף קצת יותר מדי ל-"חשופים בצריח" וכיו"ב ואהב לדמיין את עצמו בתפקידי הלוחמים בספרים האלה. כאן לא יצא לו לירות על טנקים מצריים, אבל דבר אחד הוא כן מימש: כשהשעות התמשכו והלילה הפך לבוקר, הוא לא הסתפק כמו שאר אנשי הצוות בהשתנה בקנקל אלא דאג לבצע גם ירי כבדה לתוך ארגז פעולה ריק שהוא הכין מראש... שנים אחר כך עוד גיחכו על הארוע הזה בפלוגה. בהדרגה התקדמנו לעומק העיר. מדי פעם שמענו עדכונים מכוחות אחרים: כוח שמצא מעבדת נפץ; כוח שהגיע למסתור של מחבלים מאחד הארגונים אבל הם נעלמו מהמקום ממש לפני שהכוח הגיע ועוד השאירו כוסות קפה על השולחן. האמת היא שהסיכוי לתפוס מישהו היה אפסי: עצם הכניסה לעיר היתה ידועה מראש להם כמו לנו, וההתקדמות בתוך העיר היתה בכוח גדול ואטי שלא הפתיע אף אחד. אנחנו הטנקיסטים, בכל אופן, הערצנו את הצנחנים. ממקום המושב בתא התותחן הארוע היה בעיקר משעמם: היה חשש קל מבורות ייקוש או מטענים גדולים, אבל זה לא עמד בשום יחס עם מה שעובר על אנשים שצריכים לבעוט בדלתות ולפרוץ לבית כשאסור להם לזרוק פנימה רימון והם לא יודעים מה מחכה בפנים. בגיל עשרים נראה לך טבעי שאם צריך עושים דברים כאלה, אבל אדם בן שלושים ומשהו עם ילדים שעושה את זה – זה אומץ אמיתי.
טול כרם כפי שנראתה מתא התותחן
סביב השעה תשע בבוקר, אם איני טועה, הגענו לצומת שאותו המחלקה שאיתה עבדנו היתה צריכה לתפוס. הצנחנים פינו משפחה מבית ששלט על הצומת והכניסו בהדרגה את הציוד ואת עצמם. אנחנו נשארנו לסוף – בערך ב-10:00 נכנסנו גם אנחנו והתמקמנו בבית. הירידה מהטנק והכניסה לבית היתה, בעצם, הקטע היחיד שבו נחשפנו לירי פוטנציאלי באותו יום. טול-כרם היתה בידינו.
בהמשך אותו יום לא עשינו הרבה. התמקמנו בבית, צפינו אל הרחובות הנטושים אבל לא ביצענו שום פעילות. למחרת התחלנו לסייע לצנחנים. הם קיבלו הנחיות להגעה לבתים מסויימים כדי לבצע בהם סריקות ואולי לעצור אדם כזה או אחר אם הוא נמצא, ואנחנו ליווינו אותם בתנועה ברחובות (השוממים, העיר היתה בעוצר מוחלט) ואבטחנו מבחוץ. אם, למשל, זיהינו חריצים של תריסים נפתחים באחד הבתים מסביב צודדנו את הצריח לשם והצבענו עם התותח; גם אם זה לא תמיד שכנע את הדמות לסגור את התריס ולהתרחק, זה הבהיר שאנחנו מודעים ומוכנים לסכל פעילות עויינת. בפועל, לא התגלתה שום פעילות כזו. עבורנו הטנקיסטים זה היה מקסימום המפגש עם המקומיים באותו יום (פרט אולי למשפחה שלה היה שייך הבית שהיינו בו, שעברה לבית ממול אבל מדי פעם נציגיה התבקשו להגיע כדי לעזור לנו למצוא איפה נמצא משהו או כיצד מפעילים דבר זה או אחר).
למחרת שוב פעלנו באותו אופן, כפי שהתברר זו היתה עיקר הפעילות שלנו בטול כרם. הצנחנים לא באמת נזקקו לנו, אבל בהחלט הרגישו בטוחים יותר בידיעה שאנחנו מגבים אותם. ביום שאחריו הכריז צה"ל על פתיחת העוצר לשעתיים כדי לאפשר לתושבים להצטייד. עובדי המאפיות זכו לליווי אל המאפיות שלהם כמה שעות קודם, משאיות סחורה חקלאית נכנסו לעיר, ובשעה המתאימה נפתח העוצר. השינוי היה מדהים: העיר, שעד אז היתה עיר רפאים ללא נפש חיה, התמלאה פתאום במספרים עצומים של תושבים שקשה היה להאמין שעד אז כולם היו כלואים בבית. מתוך החשש מפני ירי בחסות ההמון, הצנחנים נכנסו כולם אל הבית; את הטנק, כמובן, אי אפשר היה להכניס. א' המט"ק החליט שנהיה כל אנשי הצוות בטנק, במדפים סגורים. הטנק לא יהיה מונע; בעיניו זו היתה הפגנה של בטחון עצמי. כמובן, אנחנו נצפה החוצה דרך האמצעים השונים ונהיה בקשר עם הצנחנים בבית מעלינו, ששולטים על הרחוב בתצפית ואש. כשההמונים יצאו לרחוב, התכנס סביב הטנק שלנו קהל של נערים מקומיים (שלא ראו טנק מימיהם). בהדרגה הם התקרבו לטנק הדומם. בשלב כלשהו אחד מהם רץ, חלף על פני הטנק והעז לגעת בקצה התותח המונמך על כנף ימין ולברוח. ברגע שראו האחרים שהנגיעה עברה בלי נזק התחילו עוד נערים לחקות אותו. לא חלף זמן רב עד שבמקום לגעת בקצה התותח החזיקו בו; באותם ימים עוד לא היו רשתות חברתיות וטלפונים חכמים, כך שאיש לא ניסה להצטלם. בשלב הזה כבר היה ברור לנו שהרגע שבו הם ינסו לטפס על הטנק קרוב מאד, וא' הורה להניע את הטנק. הנערים נבהלו מאד מהרעם שעלה מהטנק, שנראה נטוש עד אותו רגע, ומיהרו לברוח אחורה, אבל בהדרגה החלו להתקרב בחזרה. בשלב מסויים התחלנו גם להגביה ולצודד, כדי למנוע התקרבות נוספת. ספק אם זה היה עוזר לאורך זמן: בסופו של דבר היינו נאלצים או להוציא ראש ולאיים עליהם במא"ג או להעיף אותם מסביבת הטנק בצידוד מהיר. ירי לא היינו יכולים לבצע ללא אישור, וגם לא היינו מקבלים אישור לבצע ירי על נערים לא חמושים וכשהרחובות מלאים אדם. אבל בינתיים הזמן עבר לו, השעתיים חלפו והעוצר חזר. אלה היו השעתיים המתוחות ביותר במבצע כולו מבחינתנו. בסוף המבצע, כשהזדמן לנו סוף סוף לפגוש את מג"ד הטנקים שלנו, שאלנו אותו מה היינו אמורים לעשות באותו מצב. התשובה שלו היתה שלא היינו אמורים להיות במצב כזה: אם לא ניתן להפריד בין הטנק להמון, היינו צריכים לצאת מהעיר לפני הפסקת העוצר ולחזור אחריה. אבל במציאות אף אחד לא הציע לא' את האפשרות הזו, וספק אם הצנחנים היו מסכימים אילו הוא היה מציע אותה בעצמו. אף אחד גם לא הבין מראש שזה מה שיקרה, אם כי בראיה לאחור זה מובן. מכל התקופה הזו בחומת מגן, הארוע הזה הוא גם אולי הרלבנטי ביותר לפעילות אפשרית של צה"ל היום ברצועה או בלבנון. גם שם עלולים מצבים כאלה של מפגש בין טנקים לבין המון בלתי חמוש (או לפחות בלתי חמוש ברובו) להתרחש, וצריך להבין זאת מראש ולחשוב כיצד נמנעים מכך.
היינו בטול-כרם, עד כמה שזכור לי, כשבוע בערך. במהלך הזמן הזה יצאנו פעמיים לפאתי העיר עם הטנק, לתדלוק, הבאת אספקה וציוד למחלקת הצנחנים והתרעננות קלה. בנסיעה ברחובות העיר השוממים היינו מבצעים ירי מונע מהמקביל על כל ארגז או אבן שהיו מונחים ברחוב. הדבר שזכור לי במיוחד הוא הנדיבות של אזרחים ישראלים מן השורה, תימנים מהמושבים באיזור שהגיעו עד הכניסה לטול-כרם עם הסובארו ובגאז' מלא במלאווח טרי לחלק לחיילים – פינוק אמיתי לעומת התזונה השוטפת שהתבססה כמעט בלעדית על מנות קרב (כזכור, המבצע התחיל באמצע פסח). גם מי שהגיע מהבית והזדמן לו לעבור דרך בארותיים או ישובים אחרים בסביבה לא יצא מקופח – נשי המושבים המבוגרות לא ויתרו על הזדמנות להאכיל את החיילים ממיטב תוצרת מטבחיהן. בסופו של דבר, הגיע הפרק הזה לסיומו ועברנו לשלב הבא.
אחרי כיבוש הערים, צה"ל התפנה בהדרגה לטפל בכפרים. אנחנו נשלחנו לכפר עילאר, מצפון-מזרח לטול-כרם, כמובן בנסיעה דרך השטח ההררי. נדמה לי שהגענו לשם ביום ראשון לפנות ערב. הצומת הראשי בכפר שכן בנקודה הגבוהה ביותר, והמשפחה שהתגוררה בבית שחלש על הצומת נדרשה לעבור למרתף ולפנות את הבית למחלקת צנחנים ולנו. הפעם היתה קצת יותר אינטראקציה בין המשפחה הזו לבינינו; אי אפשר לומר ששררה שם ידידות, אבל היה קצת יותר מאמץ מצד החיילים לסייע להם בבעיות שנגרמו מהמעבר ואולי פה ושם אפילו שיחקו טיפה בכדור עם הילדים הקטנים. בכל מקרה, בכפר הזה התפקיד שלנו כטנקיסטים היה אפילו עוד יותר קטן. בכפר שרר עוצר, אבל הוא לא היה נוקשה כמו בטול-כרם ולא צה"ל היה זה שאכף אותו: ילדים שיחקו ברחוב, ופעמיים ביום הגיעו לשם מג"בניקים בסופות ממוגנות וגירשו את כולם הביתה. הצנחנים עשו שם עבודה אחרת: שב"כניקים היו מגיעים ולוקחים אותם לכל מיני בתים בכפר, ושם הם היו מוציאים את הגברים לתחקור ואולי גם מבצעים חיפושים. אנחנו לא נדרשנו להתלוות לביקורים האלה, ועד כמה שזכור לי לא היה לנו הרבה מה לעשות שם פרט להשתתפות באבטחת הבית עצמו.
עילאר במבט מהצריח
יומיים אחרי שהגענו לשם עברתי בסלון של הבית וראיתי כמה מסגל מחלקת הצנחנים מכונסים בפנים רציניות ומודאגות. ניסיתי להבין מדוע, והתברר שאחד מהם, בחור בשם ליאור שילת, הוא יועץ לראש הממשלה שרון (היום – מנכ"ל משרד האנרגיה). באותו בוקר הוא התחיל לקבל טלפונים מהלשכה, וכל עדכון היה גרוע מקודמו. כך שמענו לראשונה על הקרב במחנה הפליטים ג'נין. לא היה שום דבר שיכולנו לעשות; כל אחד מאתנו חשב מי מחבריו המגוייסים עשוי להיות שם. לא היה איך לפרוק את התסכול והזעם.
היינו בכפר הזה בערך שבוע, וממנו יצאנו בפעם הראשונה הביתה ל-48 שעות. הזכרון שלי הוא שיצאנו בשישי, אבל כשאני כותב את זה מצאתי אימיילים עתיקים שמראים שכנראה זה היה מרביעי עד שישי; לא המקרה היחיד שבו הזכרון לא תואם במאה אחוז לעובדות. בכל מקרה, ההוראות שקיבלנו היו להגיע עם הטנק לכניסה לקיבוץ מגל, ולשם יגיע הצוות המחליף. על המפה זה נראה פשוט – לאורך הציר הראשי מערבה, דרך זיתא וישר למגל. אבל כשהגענו לזיתא התברר שזה לא עובד ככה. אמנם באותם ימים עוד לא קמה גדר ההפרדה ולא היה מכשול פיזי בין ישראל לאיו"ש, אבל במועצה האיזורית עמק חפר רצו גם יותר בטחון וגם שקט מגנבי המכוניות. לכן המועצה חפרה תעלה והתקינה גדר לאורך הקו הירוק – לא משהו שמחבל לא יכול לעבור, אבל רכב לא יכול, וטנק לא יכול לעבור בלי להרוס את הגדר הזו לחלוטין. איך נגיע למגל? החלטנו לעבור דרך מעבר רשמי של צה"ל – כמה ק"מ צפונה, בין בקה אל-שרקיה לבקה אל-גרבייה. נסענו לשם, נכנסנו לבקה על הזחלים, הגענו למחסום של צה"ל בין שני חלקי הכפר. החיילים פתחו לנו בלי לשאול שאלות או לתמוה מה טנק עושה באמצע כביש, ואנחנו נכנסנו לשטח ישראל. נסענו דרך הרחוב הראשי של בקה (שמי שמכיר יודע שהוא די דומה לשוק) ואחר כך על כביש 574, בלב תנועת מכוניות אזרחית – חוויה סוריאליסטית ביותר. לו היו אז סמארטפונים, מן הסתם היינו הופכים תוך חמש דקות לסרטון ויראלי. האמת היא שזה היה חסר אחריות ומסוכן; הטנק שייט די בחופשיות על האספלט והיה עלול לדרוס מכונית (ביום הכניסה לטול כרם, טנק שלנו החליק ליד תחנת הסהר האדום, פגע באמבולנס חונה והעיף אותו על אמבולנסים אחרים כך שכמה אמבולנסים יצאו מכלל שימוש; אמנם איש לא נפגע, אבל הארוע הזה הגיע עד שר הבטחון). אבל לאחר כמה קילומטרים הגענו לכניסה לקיבוץ והעמדנו את הטנק בתחנת האוטובוס המקומית. באחד מגני הילדים בקיבוץ בדיוק הסתיים היום; הגננת באה עם הילדים להראות להם את "החיילים ששומרים עלינו". אין ספק שלהיות מוקפים בילדים המתוקים האלה היה הרבה יותר כיף מאשר בנוער טול כרם...
הטנק בכניסה לקיבוץ מגל
קו 474 בתחנת מגל
לאחר יומיים בבית חזרנו, הפעם הגעתי עם הרכב והחניתי אותו בבארותיים. כעת הגענו לכפר אחר כמדומני – לעתיל. גם שם, עד כמה שאני זוכר, לא היתה לנו הרבה משמעות מבצעית. משם אני זוכר דברים אחרים. אני זוכר נסיעות דרך השטח לאבני חפץ כדי להתקלח שם במועדון לחיילים; איכשהו זה היה בקור כלבים, אף שכבר היה אמצע אפריל. יש כל מיני פרטים קטנים כאלה, אבל מה שאני זוכר במיוחד זה את טקס יום הזכרון. כמה ימים אחרי שהגענו לשם היה יום הזכרון לחללי צה"ל, ואנחנו נסענו לאיזושהי נקודה אי שם בשטח שבה התכנסה פלוגת הצנחנים שלנו לטקס עם המ"פ שלהם. אני כבר לא זוכר את מה שהוא אמר, דברים פשוטים על החובה והתפקיד שלנו ועל המשמעות של מה שאנחנו עושים ומה שעשו אלה שהיו לפנינו ואלה שנפלו במבצע עצמו. אבל זה היה שבוע אחרי הקרב בג'נין, ואחרי שנה וחצי של אינתיפאדה אכזרית, והדברים נגעו עמוק בכל אחד מאלה שהיו שם. מאז 1992 אני מגיע מדי שנה לטקס יום הזכרון בהר הרצל, פרט לשנה ההיא ועוד פעם אחת שלא הגעתי. שמעתי שם את הנאומים של כל ראשי הממשלה משמיר ועד בנט ונתניהו, ואף אחד מהם לא הצליח לרגש כמו אותו מ"פ מילואים.
אחרי כמה ימים בעתיל עברנו לשלב הבא – קודם היינו בעיר, אח"כ בכפרים, והגיע הזמן למאהל בשטח. קיבלנו פקודה לנוע לנקודה שבה התמקמה מחלקת צנחנים בשטח, דרומית-מזרחית לטול כרם. בדרך, באמצע מטע זיתים, קרה מה שכל איש מג"ח 7 חושש ממנו – הלך הינע סופי. המשמעות היא פריסת זחל, המתנה בשטח לריו חץ (משאית בעלת מנוף), הוצאת מנוע, החלפת ההינע ואז החזרת המנוע והזחל למקומם – בסה"כ סיפור שלוקח את רוב שעות היום, כשכמובן הצנחנים נשארים ומאבטחים סביבנו. מצד שני, גם זו הזדמנות להרגיש קצת טנקיסטים ואפילו לפגוש את החוליה הטכנית של הפלוגה...
מוציאים חט"כ כדי להחליף הינע...
ובינתיים מ' הטען נהנה ממנת קרב... אפילו שוקו יש לו!
בסופו של דבר, המשכנו והגענו למאהל ההוא. המקום היה בשיפולי גבעה שצופה לטול כרם ובמיוחד למחנה הפליטים שנמצא מזרחית לה. הפעם, סוף סוף, מצאו עבורנו משימה: על העיר ועל מחנה הפליטים עדיין היה מוטל עוצר, במיוחד בלילות, והתנועה ביניהם היתה אסורה. תפקידנו היה לבצע מארבי ארטישוק כדי לוודא שאין הסתננות לילית בין המחנה לעיר, וכאשר צה"ל ביצע כניסות ליליות למחנה לחיפושים ומערים גם לוודא שאין ברחנים. כמובן, אלה לא היו מארבים כמו בלבנון, לא היו לנו פלאשטים (הטנקים הגיעו מהימ"ח עם בטן למלחמה, לא למארבים) וגם אילו היו אף אחד לא היה מעלה בדעתו שאנחנו נירה אותם גם אם נזהה דמויות; המטרה היתה זיהוי והתרעה, לא חיסול. אבל הנוהל של המארב עצמו היה דומה, אותן סריקות בצורת ח', אותם זוגות של מפקד-נהג וטען-תותחן. ב-2002, כמעט כל מילואימניק בשריון היה בוגר המארבים בלבנון (פרט לאלה שהשתחררו כמה ימים לפני המבצע, שהנסיגה התרחשה עוד כשהיו במסלול). מפתיע כמה מהר אתה מחליק חזרה לתוך ההרגלים הישנים; האמת היא שאני בטוח שגם היום, אם תושיבו אותי מול מערכת בק"ש נחל עוז וארטישוק אני אהיה מסוגל לבצע את הסריקות האלה גם מתוך שינה (והרי גם כשביצענו אותן במקור זה היה חצי מתוך שינה).
המאהל שבו בילינו את התקופה האחרונה של המבצע
כאן סוף סוף חיינו בתנאים נוחים יחסית. לכל אחד היתה מיטה באוהל, לחי"רניקים היו מטבח שדה ומקרר קרח ואפילו היינו מקבלים אספקה באופן סדיר – לפחות של לחם, ירקות ומוצרי חלב. ארוחות הצהריים עדיין התבססו על מנות קרב, אבל מנות הקרב שהגיעו לשם היו אחרות מהחמישיות הרגילות. לא היה בהן לוף, ולעומת זאת היו בהן כל מיני מרכיבים שלא פגשנו במנות הסטנדרטיות כמו למשל טונה וגם שימורים של עלי גפן. אותם עלי גפן היו טעימים לי ואכלתי מהם לא מעט; עד היום, כשאני פוגש עלי גפן האסוציאציה המיידית שלי היא לחומת מגן. מחבלים לא זיהינו שם, אבל ככה הצוות שלנו העביר את הפרק האחרון של המבצע.
בסופו של דבר הגיע הזמן להשתחרר. אבל טנקיסטים, כמו טנקיסטים, לא משתחררים בלי טיפול בכלים. הפלוגה שלנו נאספה לשטח כינוס ליד מעבר שער אפרים. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו במסגרת הפלוגתית מאז הכניסה לטול כארם, וכמובן השמחה היתה רבה. אבל היא לא נמשכה זמן רב: לא היתה שום כוונה לאפשר לנו להסתפק באיזה טיפול אחרי תנועה או אפילו טיפול שבועי. למקום הגיעו בוחני חימוש, עברו טנק טנק ונתנו רג’קטים. אצלנו, למשל, הם מצאו שקנה התותח עקום ודורש החלפה (בטנק שיצא מהימ"ח ומאז לא ירה פגז אחד!). לא עבודה מסובכת מבחינה טכנית, אם כי היא חייבה אותי כתותחן לבצע את אחת המטלות השנואות שקיוויתי לא לפגוש יותר – פריקת אפס. היו צוותים שקיבלו רג’קטים מורכבים יותר.
עבדכם הנאמן בשטח הטיפול
מחליפים תותח
באותו ערב הרמנו קומזיץ פלוגתי, עם המופע הבלתי נמנע של הליצן הפלוגתי (אחד חייב להיות בכל פלוגה) וגם זכינו לפגוש את המג"ד – שגם אותו לא ראינו מאז היציאה למבצע. המג"ד הבטיח לצ’פר את מי שהשתתף במבצע, וצריך להגיד לזכותו שהוא מימש את זה; בחודשים הבאים נאספו תרומות מכל מיני גופים, שאפשרו לתת ללוחמים כל מיני הטבות – חופשות בארץ, שוברים לכל מיני פינוקים וכו’. אני לא חושב שאני קיבלתי משהו מזה, אבל בתור מי שהיה אז רווק ושכיר בחברה גדולה, יציבה ותומכת לא ממש הייתי מאלה שנזקקו לכך.
קומזיץ, סוף סוף עם כל הפלוגה...
שום קומזיץ לא שלם בלי המופע של ש'.
זהו, משתחררים. עכשיו כבר לא נשאר כמעט כלום מאווירת הלחץ והמלחמה של ההתחלה; לאורך השבועות של הפעילות בעצימות נמוכה האווירה הזו כבר נשחקה, בפרט אחרי שהתברר שפרט למחנה הפליטים ג’נין צה"ל לא נתקל כמעט בהתנגדות מאורגנת בשום מקום. אני כבר לא זוכר מי החזיר את הטנקים לימ"ח; אנחנו הזדכינו עליהם ועל הציוד בשער אפרים. באוטו בדרך הביתה התוודה בפני אחד מהמשוחררים הצעירים, שאותו לקחתי טרמפ, שהוא היה מוטרד מהאופן שבו התייחסו לדיירים הפלשתינים בבתים שבהם השתכן הצוות שלו יחד עם החי"רניקים – אבל באווירת המלחמה אף אחד לא נתן את דעתו על האנשים האלה, שלרוע מזלם גרו בנקודה שולטת ומצאו את עצמם מגורשים מבתיהם, ולעתים קרובות עם נזקים כבדים לבית ולרכוש כשחזרו אליהם. אני חשבתי שהדבר ההגון לעשות היה לדאוג ששלם צבאי יעביר לכל משפחה כזו תשלום בתום השימוש בבתים; בעיני, זה היה מעביר מסר שאנחנו מחפשים לפגוע בכל מי שפוגע בנו אבל הוגנים כלפי מי שלא מעורב. בכל מקרה, חזרנו הביתה למדינה במצב אחר מאשר עזבנו אותה – נפשית, לפחות. אמנם, פיגועי ההתאבדות לא נבלמו במבצע. הם המשיכו, בתדירות יורדת בהדרגה, עוד במשך שנים; ב-2002 עצמה נרצחו כמאה ישראלים לאחר המבצע, ובשנתיים הבאות נרצחו עוד כמאתיים עד שהחדירה הגוברת של השב"כ לשורות הארגונים יחד עם הקמת גדר ההפרדה בלמו את הטרור. אבל המבצע הפסיק את התחושה של חוסר האונים, של ההסלמה ההולכת וגוברת של הטרור. בתי הקפה הריקים של ירושלים לא חזרו והתמלאו מייד, אבל הצלחת המבצע העבירה את ישראל מפסימיות לאופטימיות.
בשנה שאחריה, לראשונה היו לנו טנקים בתעסוקה רגילה בגזרת איו"ש; ביצענו בהם מארבי ארטישוק מתוך אחד היישובים. זה היה בזבוז קולוסאלי של משאבים, שנבע מכך שלצה"ל היה קל יותר להשאיר בגזרה טנק שכבר היה קיים מאשר לנפק אמר"ל חדש – גם אם עלויות התפעול של הטנק היו גבוהות בשני סדרי גודל. זה לא חזר על עצמו עוד בעתיד.
מה הלקחים שהייתי לוקח מהמבצע הזה, מנקודת ראות צבאית ומהמבט המוגבל שלי כאיש צוות בטנק? נושא אחד כבר הזכרתי, והוא הבעייתיות בחיכוך בין אוכלוסיה אזרחית לבין הטנקים. בפעולות צה"ל מאז חומת מגן לא היה, כמעט, חיכוך כזה; הן במלחמת לבנון השניה והן במבצעים השונים ברצועה, התושבים נמלטו מהשטח ולא היה צורך להתמודד עם האספקט הזה. אבל בפעולה עתידית לעומק לבנון או לכיבוש חלק גדול מהרצועה המפגש הזה עלול להתרחש. הוא מסוכן לטנקים, משום שהאוכלוסיה יכולה להסתיר בקלות לוחמי אויב; והוא מסוכן לאוכלוסיה, כיוון שהטנק עלול להיות קטלני ביותר לאוכלוסיה לא מוגנת, אפילו בלי להתכוון לכך – ובניגוד לחי"ר, אין לו אמצעים לנהל תקשורת עם האוכלוסיה או להפעיל נגדה אמצעים לא קטלניים או בעלי קטלניות מוגבלת. לכן, הכרחי להגדיר מראש כיצד ניתן לנהל מפגש כזה.
נושא שני הוא נושא מוכר וידוע – נחיתותו של הטנק בשטח בנוי. כשנכנסנו ויצאנו מטול כרם לצורך תדלוק והתרעננות, לא היה מעשי לשלוח איתנו כוחות חי"ר. יכולנו לבצע ירי מונע על כל עצם חשוד ברחוב, אבל לא היתה לנו יכולת אפקטיבית להמנע ממלכודים ומיקושים, או לראות לתוך רחובות חוצים וקומות גבוהות. בטול כרם של 2002 לא היה אויב בעל יכולת לנצל את המגבלות האלה, בעזה ובלבנון יהיה.
והנקודה החשובה מכולן היא שאלת התפקיד. מן המתואר למעלה קל לראות שלטנקים לא היה תפקיד מוגדר היטב במבצע. היתרונות היחסיים שלהם לא נוצלו. במקום היחיד שבו התחולל קרב, בג’נין, לא היה ניתן לנצל לא את המיגון, לא את כח האש ולא את יכולות התצפית שלהם. במקומות אחרים, כמו אצלנו, היה נראה שיותר חיפשו מה לעשות עם הטנקים מאשר נזקקו להם. אם לא חלה מאז התפתחות משמעותית בתו"ל, נראה שמציאת הדרך היעילה להשתמש בטנקים במתווה מסוג זה היא אתגר שצה"ל עוד צריך לפתור.
ראשי
צ'אט
13-06-2023, 20:02
מצב כלאיים
