זה סיפור על חבורה של אנשים ואני בתוכם.
חבורה של אנשים חלקם נשואים חלקם רווקים רובם גברים מיעוטן נשים, אוסף של יחידים בין גיל 21 ל40.
שכל מה שמייחד אותם זה חווית הקרב שהם עברו או השותפות שלהם לחווית הקרב של הסובבים אותם.

הפוסט הזה יעסוק בחוויה האישית שלי ושמה "בשביל המחר"

"בשביל המחר" נוצרה בשביל להשלים נדבך חסר מאוד בחייו של כל לוחם לדעתי והוא המעבר משדה הקרב לחיים על אזרחי.
אני אשתמש בכם אם תרצו... כדי להפיץ את הנושא.
לא זו לא סוג של פרסומת אלא סוג של עצה,המלצה אבל משהו שתתפלאו כי גם אותי זה הפתיע לא נושא בחובו שום אינטרס או טובה של אף אחד חוץ משלכם.
הרי אין אחד במדינה הזו שלא מכיר מישהו שנמצא שם או היה שם בקרב או בהתמודדות עם אנשים שחזרו מהצבא ונושאים עימם משקע מי בולט ומי סמוי.

כמו שאתם יודעים כבר מהפוסט הקודם המשקעים שלי משם הם די גדולים אבל זכיתי להכיר את אותה חבורת אנשים שהקלו ולא במעט.

המפגש הראשון שלי עם האנשים האלה היה בהרצליה,קצת חושש קצת סקפטי ניסינו להכיר בעזרת רשימת מאפיינים שהרצנו כמשחק ביננו ובעזרת כדור שנזרק ביננו מהאחד לשני תוך הקראת שמות, שמענו סקירה על הארגון שהוקם ושם לו למטרה להוביל אנשים הקשורים ללחימה ושיצאו לאזרחות לחוויה משלימה שתוביל אותם לחיים שלמים יותר, אם זה מילואים ואם זה סדיר.
המפגש נגמר בתחושה של... מעניין

המפגש השני נערך ב"הר יללת התנים" פנינת טבע מדהימה על הר הכרמל, חווה אורגנית מרגיעה ומזמינה שתרמה רבות לאווירה,
שיאו של המפגש הזה היה בהנחת שקיות שהכילו שלוש פריטים אישיים של בעל השקית וכל הקבוצה שמנתה כעשרים בערך הייתה אמורה להעריך של מי ומה מאפיין את בעל השקית, התחלנו בשעות הצהריים המאוחרות והיינו אמורים לסיים באחת עשרה, אבל ההתמסרות של האחד לשני והסיפור של כל חפץ שהיה בשקית והמשמעות שלו עם הסיפור הייחודי משכו אותנו אל מעבר לאחת בלילה. אותו הלילה חוויתי חוויה מדהימה של רעות ונתינה, ניכר היה שאין סודות בקבוצה, ניכר היה שהמון אנשים "שרוטי קרבות" יש ביננו שרק מחכים שמישהו ישחרר את הקיטור שהצטבר בתוכם.
יום למחרת קמנו אל תרגילי גוף ומיקוד, חטבנו עצים לטובת המקום שבו התארחנו,והמשכנו בישיבה... היו שם חיוכים הבנה ולא מעט דמעות ותהיות והרהורים כשכל אחד הביא מהחוויה האישית שלו למעגל האנשים הזה.
אני יכול לספר על הקשב שקיבלתי כשסיפרתי על השרשרת עם כנפי הצניחה שלא יורדת לרגע מהצוואר,כי בכניסה האחרונה ללבנון היא הושמדה מפגיעת הקטיושה שקטלה שניים עשר מחבריי כאשר השארתי אותה מאחור. ועל איך הדיסק הזה של אהוד בנאי מחבר את הקצוות בין הבית המסורתי שגדלתי בו לבין מי שאני עכשיו, ועל רישיון הצלילה שמאפיין כל כך את הכמיהה לשקט המיוחד והנפלא שזוכים בו מתחת למים עם כל הרגשת הרוגע והשלווה. האמת...נגמר לנו מהר מידי אבל כבר לא יכולנו לחכות למפגש הבא שלנו, המסע לטורקיה, חמישה ימים של מסע ג'יפים בהרי הטאורוס.

הגענו לשדה התעופה... חיבוקים וחיוכים הורעפו ואפשר היה לראות שאנשים התגעגעו לביחד הזה שלו הם זכו עם אנשים כמותם שיכולים להבין את החוויות שהם נטלו בהם חלק בהוויה הצבאית הזו שנקראת קרב וכל מה שמסביבה. שעה פלוס מינוס של טיסה ואת פנינו קיבלה מלאכית חייכנית ושמה זוהר, זוהר היא המדריכה שלנו בטורקיה בחמישה ימים הבאים, לימים נגלה שזוהר הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה ושהזמן וההשקעה שהיא השקיעה היו נתינה מלאה שלה ללא כל תמורה חומרנית כזו או אחרת (כן כן יש עוד אנשים כאלה).
המופע הראשון שלנו התקיים במלון באנטליה בלילה, חולקנו לזוגות והתחיל המשחק... גמד וענק. משחק שבו כל אחד צריך לתת ולפנק מישהו אחר בקבוצה כמה שיותר מבלי להתגלות עד לימו האחרון של המסע. הנתינה הזו מעצמך בסתר וההשתדלות לגרום למישהו אחר להרגיש טוב יותר רק העצימה את החוויה והקירבה כמו גם את הסקרנות והעניין, בילינו שעות על שעות בשיתוף כל אחד את הצלקת שהביא איתו לקבוצה, הקשבה ומסירות עד אין קץ ממש גרמה לנו להיפתח ומפגשים שהיו אמורים להימשך כשעתיים נמשכו לשעות הלילה המאוחרות כשכולם מרותקים האחד לסיפורו של השני ומנסים ולו במעט לתרום מדרך ההתמודדות שלהם לטובת האנשים שמולם.
שילבנו את המפגשים שלוו על ידי מנחה קבוצה ופסיכולוג עם טיולים ומסעות שטח שעזרו לעבד את החוויה המדהימה הזו של שיתוף וערבות הדדית העצמנו את עצמנו בצורה אמיתית נטולת מסיכות ומחסומים. הבאנו מעצמנו ודרך זה לקחנו גם המון כוחות האחד מהשני.
מדהים לראות כמה אנשים נושאים את אותם סממנים שלקחתי איתי משם ומתמודדים איתם בשלל צורות וגוונים שהעשירו אותי בטוב בידע ובהקלה.
שעות של פורקן ודמעות חיוכים והלצות שמתחלפים לעיתים קרובות מידי זה בזה אך מובנים ומתקבלים על ידי כולם בלי כל ניסיון לשפוט או התנגדות הביאו אותי ואני מעריך שגם את יתר החברים לחוויה משלימה שהרימה לנו את הראש מעל המים וגרמה לאוויר להיכנס ביתר קלות לריאות.
זהו חוזרים לארץ... חוזרים עם מזוודת רגשות קצת אחרת עם אריזה קצת אחרת, אני יודע שהמסע הזה היה מדהים וסידר לי המון בעצמי, לא ממש יודע איפה לשים את האצבע ולהצביע על השינוי אבל ברור לי שהוא שם, וזה טוב ומאוורר.
עכשיו צריך קצת לנוח ולהקל,עוד מעט נפגשים שוב... והפעם במעגל האבנים...

את הדרך למעגל האבנים שזהו שמה של חווה לגידולים אורגניים ליד בנימינה עשינו רכובים על אופני שטח... השילוב הזה בין הרכיבה לסקרנות לפני מפגש עשו לי רק טוב,מפדל וחושב... אחרי כשעה וחצי של נסיעה הגענו לחווה עם מים זורמים אבל בלי מקלחת (כן גם לי זה נשמע מוזר בהתחלה) עם נורות אבל בלי חשמל. אפשר היה לראות שהארנו והערנו את החווה כמו שרק קבוצת אנשים עם חיבור כל כך טוב ביניהם יכולה לעשות, התחלנו לדבר שוב ולהשלים את החוויות שעברנו יחד, כל אחד והסיפור שלו שוב במעגל האבנים, שתינו תה צמחים שליווה אותנו כמעט בכל המפגשים והפך לטקס מרווה ולבסוף נהנינו מהמומחיות של גילי שהפך גוש בשר אימתני למעדן מלכים. האווירה הו האווירה. איזה כיף שוב לבלות עם אנשים מיוחדים כל כך, מדהים היה לראות שבעולם של אינטרסים וחומר יש עדיין איים של טוב ואנשים שמתמסרים לקבוצה כדי לגרום לאדם שמולם ומסביבם לחוש קצת יותר טוב ולהקל עליו את החוויה שהוא הביא איתו כשהיה עם מדי הזית, איפה שהמדינה והצבא עוד לא התעוררו מצאנו את "בשביל המחר".
ישבנו לסבב שיחה קצר בסביבות עשר והצלחנו להירדם רק בארבע לפנות בוקר, קמנו ליום חדש שהתחיל בפעילות גופנית מעוררת והסתיים בסבב משימות,
שיתפנו האחד את השני בשאיפה אישית של כל אחד וקיבלנו משימה לנסות ולהתקדם בשאיפה הזו עד למפגש הבא...

שוב נפגשים במעגל האבנים, הפעם אנחנו משתפים במה לקחנו איתנו ומה עבר בחודש מאז המפגש האחרון. ריח הסיום באוויר אבל ברור לי שנוצר קשר בין האנשים סביבי שלא יותר כל כך מהר, תקראו לזה שותפות גורל תקראו לזה צרת רבים. יש בקבוצה הזו משהו לטעמי שלא יפרק אותה כל כך מהר.
אפשר לתת את הקרדיט לטל המנחה שהוביל את הדיון בצורה כל כך פורה ומכוונת או למושיק שתרם לנו את ההבנה וההארה, אפשר גם להודות לזוהר שהגיחה מאי שם עם כל הטוב שבה, לענת שאירגנה אותנו ודאגה שלא יחסר אף פעם כלום ושהכל יהיה מאורגן והייתה מדהימה או לאילן שהנוכחות והחזון שנשא ליוו אותנו גם אם בגופו הוא לא תמיד היה שם.

מה שבטוח קרדיט עצום מגיע לכם שהייתם איתי שם, קבוצה של עשרים אנשים כל כך מגוונים וכל כך שונים עם חוט שני אחד שמחבר בין כולם וזה מה שהבאנו איתנו משם, מהקרב. או מהנגזרות המעיקות שלו.

אז תודה לכולם.

ומי שקורא את הפוסט הזה אני אשמח לכל תגובה ואם יש מישהו שעולה שם במחשבה ומסע כזה לטעמכם יכול להועיל לו, יש לאן לפנות.

כי כמו שמופיע באתר של ב"בשביל המחר" והיום אני יודע... "מסע שיחרור כזה מגיע לכל לוחם"

אני מאמין שמה שכתבת כאן יתן לעוד אחד, או אחת מבין הקוראים לגיטימציה לתחושות שנחוות בבדידות.
לטובת אלה שמתחברים טוב יותר למוזיקה אני מצרף את הקישור הבא.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.