"תן לי נקודת אור אחת בחיים שלך"; "לא מוצא כלום"
ההודעה הזו מתבשלת אצלי כבר המון זמן, שאני מחפש בו דרך להוציא את זה החוצה. כתוב באנונימי כדי בכל זאת לשמור על פרטיות.
יכול להיות שאני בכיין, יכול להיות שאני מרחם על עצמי, ויכול להיות שהתפיסה שלי את החיים ממש לא נכונה, אבל אני מרגיש שהגעתי לשפל של החיים שלי עד עכשיו. זה שילוב של המון דברים שקרו וקורים לי בחיים ואני כנראה פשוט לא יודע איך להתמודד איתם.
אני בן 20(היום), עוד מעט סוגר שנה בצבא. חיים עם בעיות היו לי כבר לפני הצבא, בערך מתקופת חט"ב. אנחנו גרים בדירת 3 חדרים שהיתה אמורה להיות זמנית כשהייתי בן 6. עד לפני שנה בערך היינו 2 הורים, אח שלי ואני. לפני שנה, אחרי בערך 4 שנים של מריבות אבא שלי עבר לגור במלון ליד, ונשארנו עם אמא בבית.
חבר לא היה אצלי בבית מאז כיתה ח', וחדר משלי לא באמת היה לי אף פעם. הבית נראה נורא, מוזנח. ערימות של ניירות, ספרים וחומר עבודה של ההורים, קירות שמתקלפים, על המיטה בחדר של ההורים יש ערימות של כביסה לא מקופלת. בלי דלת למקלחת...
האבסורד הוא שמעולם לא החסירו ממני שום דבר. יש לנו שני מחשבים בבית, טלויזית LCD, דיוידי ופלייסטיישן. אנחנו לא חיים במחסור ואנחנו לא נזקקים, אבל בית נורמלי אין.
אמא שלי מקובעת בגישה שרק היא תסדר ורק היא תמיין את כל החומרים והדברים שיש בבית, כי הכל שלה, ורק אז נביא שיפוצניקים ונתקן את הבית. בגלל שהיא צריכה גם לעבוד, אז היא לא מספיקה לעשות את זה בעצמה, ונתקענו במעגל כזה שלא נשבר אף פעם.
אבא שלי אימפוטנט, אין מה לדבר ואין מה לצפות לעזרה. הכי הרבה שהוא מסוגל לעשות זה להסיע ולעזור בקניות. מצד שני, לא עברנו דירה עדיין כי אמא שלי לא הצליחה למצוא את ה-דירה שהיא רוצה.
אני חושב שניסיתי לעזור ולהרים את המצב למעלה, אבל היא פשוט לא מוכנה או להתפשר במטלות או לסמוך עליי. הכי הרבה שהיא מסכימה שאני אעשה בבית זה לשטוף כלים, רצפה ולקפל כביסה, אבל כשדברים נראים איך שהם נראים, זה פשוט כ"כ מייאש, וכשאני עושה את זה אני חושב 'אוקיי, ו? איך זה יקדם אותנו איכשהו?'
זאת הפעם הראשונה שאני מספר את זה בכזה פירוט. לחברים שלי לא סיפרתי כלום, בחיים. פשוט אי אפשר לבוא אליי, וזה בערך סוף העניין מבחינתם. סיפרתי פעם קצת למישהו מהצבא, וזה היה יותר לעודד אותו כדי שיראה שיש עוד אנשים עם בעיות שמסתדרים. אני לא מרגיש שיש לי חברים טובים, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שאני לא נפתח איתם, אף פעם, בגלל משהו שאני משדר(העיניים שלי מראות הכל?) או שפשוט זה האופי שלהם שלא מתאים לי.
אנחנו חבורה של כמה חבר'ה מהאזור, את חלקם הכרתי בשנתיים האחרונות ועם חלקם גדלתי מההתחלה. כן, זה ישמע סטראוטיפי על גבול כיתה ד', אבל אני פשוט מרגיש שהם "חנונים", וכשאני איתם, אני פשוט לא מרוצה שאלו החברים שלי.
חברים חדשים שאני חושב שמתאימים לי ושאני ארצה להיות איתם לא ממש הצלחתי למצוא, לפחות לא איך שאני חושב שחברות צריכה להראות(מצד שני, אני לא בטוח שאני יודע איך היא כן אמורה להיות). יכול להיות שכן מצאתי ולא ידעתי לשמור על קשר. זה אחד הדברים שאני הכי גרוע בהם, בלשמור על קשר.אני סגור וביישן מלכתחילה, וגם בצבא אני חושב שאני יותר סגור מכולם ובגלל זה לא התחברתי שם ליותר מדי אנשים.
חזרה לרצף הכרונולוגי, שלושה שבועות לפני הגיוס טיילתי בשביל ישראל. שבוע אחד עשיתי עם 2 אנשים שהכרתי ועוד 2 שמישהו שאני מכיר צירף. בכוונה לא השתמשתי במילה חברים, כי המשך קשר לא יצא מזה, עם אף אחד מהם. אח"כ טיילתי עוד שבועיים עם קבוצה מאורגנת(אב"י בשביל ישראל). גם שם הכרתי אנשים שרציתי לשמור איתם על קשר, וגם מזה לא באמת יצא משהו. גם שם וגם במקומות אחרים, כמו העבודה לפני הגיוס או הקבוצת הכנה לצבא זוכרים אותי, אומרים שאני נחמד ואני חושב שגם אהבו אותי אז, אבל בתכל'ס הקשר עם אף אחד לא נשמר, ולא יצא לי יותר מחבר אחד או שניים שהקשר איתם רופף מכל אלו, וגם אליהם לא הצלחתי להתחבר מספיק כדי להגיע לבילויים משותפים. מהצבא יצאתי עד עכשיו עם חבר אחד שהקשר בינינו בינוני+-.
ואז התגייסתי, לפני שנה(באפריל) ליחידה מיוחדת. לפחות בזה הרגשתי שהצלחתי אז, אבל כשהגעתי למסלול לא הייתי מהחזקים בסופו של דבר. הייתי חוזר אחרי שלושה שבועות לסופ"ש של מריבות בבית, כשהשיא היה ביום ראשון בבוקר לפני החזרה לבסיס. נפלתי משם פעמיים, על שטויות. בפעם הראשונה החזירו אותי, כי בסופו של דבר לא היו בטוחים, ויומיים אחרי זה עשיתי פאשלה נוראית, וידעתי שהסוף, שהגיע חודשיים אחרי אותה חזרה, כבר היה בלתי נמנע, ועפתי שוב ביום האחרון של הטירונות יחידה.
נשארתי למרות הידיעה שאני הולך ליפול(ואני לא מתחרט) כי אני מרגיש שקיבלתי שם הרבה כלים, ועברתי דברים שלא הייתי עובר בשום מקום רגיל בצבא. המפק"צ שלי הגדיר את זה בסוף כ'עניין של גישה', ואמר שכאחד שהיה ביחידה הזו חמש שנים,הוא פשוט לא חושב שאני מתאים לשרת שם. בתכל'ס זה נשאר עדיין סימן שאלה גדול בשבילי, כי נפילות יש לכולם ואני לא חושב שעשיתי יותר טעויות משאר הצוות, אבל אולי אני כבר הייתי על הכוונת והן באו בתזמון לא טוב. רציתי להיות שם, אהבתי את מה שהתעסקנו בו, אבל הייתי בגישה של 'אם לא רוצים אותי אז לא צריך וההפסד שלהם'. הגעתי לבקו"ם לשיבוץ מחדש אחרי 7 חודשים בצבא.
בדרך נפצעתי. פגיעות מאמץ בשתי הברכיים מהמסלול, ואיזושהי בעיה ברקמה בברך ימין בגלל מכה שקיבלתי בה. בהתחלה זה בא בקטנה, אח"כ קצת יותר כאב, התחילו הפטורים, חשבתי שיעבור עם קצת מנוחה, לא עבר. כשהגעתי לבקו"ם לא ידעתי שהמצב עד כדי כך לא משהו, אבל ידעתי שחי"ר אני לא אשרוד. הלכתי לשריון, פספסתי את המסלול כוכבים בשלושה ימים ונזרקתי מחדש לתוך טירונות בדצמבר ביחד עם מחזור נוב' 08.(10 חודשים של דיסטנס ושש שעות שינה...)
בהתחלה רצתי, אח"כ הכאבים בברכיים החמירו וכבר כאב לי לרוץ. הגענו למקצועות, אני טען וצריך להרים פגזים. אחרי שבועיים של תרגולים כאלו כבר ממש ממש כאב לי, ועל הדרך התחילו לי עוד סוגים חדשים של בעיות בברך. אז אמרתי סטופ, אני הולך לברר מה הסיפור. עשו לי את המוות, גם בגישה שלהם וגם עם לצאת לבדיקות ולראות רופאה בבסיס.
בכיתי שלוש פעמים עד עכשיו בשירות הצבאי שלי, כולן היו בשריון. פעם אחת היתה אחרי שמפקד אמר לי לזחול על אבנים למרות שהוא ידע שיש לי בעיות ברכיים, כי אין לי פטור. קיבלתי מכות בברכיים, שהתחילו לשרוף, וזה פשוט כאב בצורה נוראית. הפעם השניה היתה כשלא רצו לשחרר אותי לבדיקה חשובה, וניסו רק לדחות את זה כמה שאפשר. הפעם השלישית היתה כשהחובש, ביחד עם עוד מפקד מהסגל, פשוט אמרו לי "אתה לא נפצעת בצבא", וגם הרשו לעצמם להתווכח איתי על זה, וזה גמר אותי לגמרי.
עכשיו אנחנו באימון מתקדם, שאני לא עושה. יש לי פיזיוטרפיה וכנראה שאני אלך גם לניתוח, לפחות בברך אחת. זה אומר שאני ארד מחזור למרץ 09, ושאני אסיים מסלול, כשזה יקרה, עם פז"ם של לפחות שנה וחצי. קצת יותר מדי בשביל כולה לעשות מסלול בשריון. אנשים שהתגייסו איתי כבר לוחמים, בקורס מפקדים או יסיימו את המסלול שהייתי בו עוד 4 חודשים, ואני פשוט נתקע מאחורה. בתקופה שהצבא זה כל החיים שלך, זה הורס. יכולתי להוריד פרופיל, העדפתי שלא. אני פשוט לא מסוגל לראות את עצמי עושה משהו לא קרבי בצבא. אולי בפנים אני צריך להוכיח משהו.
תכל'ס, אני עסוק רוב היום בלחשוב כמה רע לי. "אין לי בית, אין לי חברה, אין לי חברים , אני לא מוצא את עצמי בצבא, נדפקו לי הברכיים." אני יודע שזה לא טוב, אני גם יודע שהיו זמנים שצורת המחשבה שלי היתה אחרת. עכשיו אני פשוט לא מצליח לשנות אותה.
אני לא בטוח למה כתבתי את ההודעה הזו פה, אבל נראה לי שאני מחפש דרך לצאת מהמצב הזה, להתרומם. היום דיברתי עם מישהו על עניין הצבא והוא אמר לי "אוקיי, תספר לי עכשיו על נקודת אור אחת בחיים שלך." חשבתי, ולא היה לי מה לענות לו.
|