03-08-2009, 10:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 03.08.09
הודעות: 3
|
|
|
זיכרונות ילדות - מציק לי מאוד
אוקי אז שלום לכולם,
אני יודע שהטקסט קצת ארוך אבל אני מבקש לקרוא הכל, זה חשוב לי..
קוראים לי ע', בן 16 עוד מעט מרמת גן. יש לי משהו משמעותי שמציק לי ביום יום. אני אתחיל מהתחלה.
נולדתי וגדלתי בר"ג. מהגן ועד כיתה ו' למדתי בר"ג, באמצע כיתה ו' עברתי לדימונה כי ההורים שלי התגרשו.
למעשה אבא שלי עזב את הבית עוד ביולי 2004 ואנחנו עברנו דרומה בדצמבר 05. והבית שבו אני, 2 האחים שלי ואמא שלי גרנו בו היה נטל כבד מדי מבחינה כלכלית ומשכנתא (זה היה בית קרקע די מפואר),
נוסיף לזה את העובדה שאבא שלי בהתחלה לא שילם בכלל מזונות. אני יודע שאני אולי מפרט פה דברים
יותר מדי אישיים אבל אני שלם עם זה בתקווה שאנשים כאן יוכלו להבין ולעזור לי.
המשך:
במקרה, ממש במקרה, אמא שלי פגשה לפני שעזבנו דרומה חבר לשעבר שלה שהיה בצבא, והוא גר בדימונה. היחסים ביניהם התקרבו והם התחילו לדבר על חתונה וכו' ובגלל זה כמובן עברנו בסופו של דבר
אחרי אותו חבר שלה לדימונה. כשבתכלס? אם לא הוא, אני לא יודע לאיפה היינו עוברים (כמו שאמרתי - הבית כונס ע"י כונס נכסים בשלב מאוחר יותר). בכל מקרה, עברנו אני, אחים שלי ואמא שלי לדימונה בדצמבר 05 ולאחר בירוקרטיה מקומית קצרה התחלנו ללמוד בבית ספר יסודי (כיתה ו') בינואר 06.
בספטמבר 06 התחלתי כיתה ז', אחרי מלחמת לבנון ה2. ביוני 07 בסוף כיתה ז' אח שלי החליט לעזוב לאבא שלי (שגר בר"ג) ואני אחריו עזבתי באוקטובר 07. אחותי עזבה גם בדצמבר 07 שהיינו בכיתה ח'.
ומאז אנחנו גרים שלושתינו בר"ג אם האבא, אמא שלי ובעלה גרים לבד בדימונה. אני ואחים שלי עזבנו חזרה לר"ג כי למרות שהיו לנו שם המון חברים רצינו לחזור לר"ג, לעיר הילדות שבה גדלנו ולחברים
הישנים שלנו.
זה סיפור חיי הקצר של השנים האחרונות ויש כמה דברים שמציקים לי.
1. אני לא יכול לחשוב על זה שאמא שלי גרה לבד בלי הילדים שלה, אפילו שהיא אומרת לי שזה בסדר
והיא לא מדוכאת, כי אני יודע שהיא אומרת את זה כדי שאני ירגיש טוב עם זה. אפילו כשאני מדבר איתה
על צבא ועל קרבי היא מתחילה להילחץ ואומרת לי להחליף נושא או לא לדבר על זה עכשיו, וכמובן גם כשאני מדבר איתה על רשיון לאופנוע (למרות שאני בחור מאוד אחראי וזהיר).
2. ביום יום, במיוחד בלילה כשאני הולך לישון אני מתחיל לחשוב על המון דברים. יש לי כ3 חברי ילדות
שהם החברים הכי טובים שלי, אני ואחי וה3 האלה אנחנו חברי ילדות מכיתה א' ואנחנו "חבורה" כזאת
שעושה ועשתה הכל ביחד - שטויות, ללכת לשחק ביחד, לפוצץ נפצים ביחד בפורים, לזרוק רימון עשן לחדר של המנהלת בפורים, לשחק ביחד בקבוצת כדורגל (הכח ר"ג) ומה לא? אני בטוח שאתם יודעים למה אני מתכוון. הדברים שמציקים לי הם כשאני חושב על ילדים אחרים שראיתי בעבר. ר"ג ובמיוחד שכונת מרום נווה האזור שאני גדלתי בו הוא לא אזור גדול, במיוחד כשאתה ילד ואתה מכיר עוד ילדים.
אז עכשיו אני מתחיל לחשוב - איפה הילד הספציפי הזה שראיתי לפני 4 שנים בפעם האחרונה? מה איתו? בן כמה הוא? מה קורה/קרה איתו? וככה גם לגביי ילדים אחרים שראיתי/הכרתי במראה (או יותר אישית) בילדות.
3. עוד דבר שטיפה מציק לי הוא שכל השיכבה שלי, עד כיתה ח' ביסודי, שהייתי איתה עד כיתה ו' ובכיתה ח' התפרקה. אני עולה לי' עכשיו וכול השאר מהשיכבה התפזרו לתיכונים אחרים. כשאני מסתכל על אבא שלי שהוא לא שמר על קשר כמעט אם אף אחד מהשיכבה שלו (חוץ מבודדים טובים מהכיתה שלו) אני אומר לעצמי אם זה יהיה גם ככה איתי? אני יראה את האנשים האלו שוב (אלו שהיו איתי בשיכבה)? אני אראה את החברים שהיו לי מהשיכבה (לא ה3 הטובים שלי,השאר שפחות טובים אבל עדיין חברים)?
מה יהיה איתם בעתיד? אני יפגוש אותם שוב? אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון.
אני חושב שהבעיה שלי נובעת מזה שהמעבר הזה בגיל כ"כ צעיר (12) לעיר אחרת והריחוק מהחברים
הישנים שלי השאירה בי איזה משהו שבגללו אני מתייחס באופן מיוחד לזיכרונות ילדות.
זה הכל (בערך), ואני מקווה שתדעו איך לעודד/ לעזור בעניין..
תודה רבה.
נערך לאחרונה ע"י כהניסט2 בתאריך 03-08-2009 בשעה 10:57.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
